דף הבית על האתר הודעות מפמ''ר צוות הפיקוח פורום צור קשר בתי הספר הצעות ודרישות עבודה 
מגמות הלימוד
  מבנה מגמות טכנולוגיות חוזי
  ביבליוגרפיה
  מגמת מדיה ופרסום
  אודות המגמה
  מקצוע תקשורת וחברה
  תוכנית הלימודים
  מערכים בתקשורת וחברה א
  מערכים בתקשורת וחברה ב
  מערכים בתקשורת וחברה ג
  מבניות בתקשורת וחברה ג
  מאמרים תיאורטיים
  מאמרים בנושא עיתונות
  מאמרים בנושא רדיו
  מאמרים בנושא טלוויזיה
  מאמרים בנושא פרסום
  موضوع الاعلام والمجتمع
  תקשורת אלקטרונית
  פרסום ויחסי ציבור
  ביבליוגרפיה
  בתי הספר במגמה
  שאלונים ומחוונים
  מגמת טכנולוגיות תקשורת
  פורטל היצירה הצעירה
  תמונות מהווי המגמה
  סרטוני המגמה
  בחינות חיצוניות
  בחינת מפמ''ר ארצית
  פרויקטי גמר
  קולנוע וטלוויזיה י"ג - י"ד
  רשימת קישורים
  העשרה והרחבת ידע
  מה חדש ?

מרחבי לימוד מתוקשבים
   המבניות בתקשורת וחברה ג'
   מערכי שיעורים בתקשורת
   מבנית בצילום ותאורה
   מבנית פס קול
   מבנית מעשית בהפקות
   מבנית מדעי הטכנולוגיה
   סיכום פיצ'ינג דוקומנטרי
   תיק הפקה עליליתי
   תיק הפקה דוקומנטרי
   תסריטים להפקות
   אמנות המבע הצילומי

2,467,491 כניסות לאתר
בחזרה לעיירה: טלוויזיה קהילתית בעולם ובישראל

מאת: אלי אברהם

הטלוויזיה הקהילתית הולכת ותופסת מקום מכובד במהפכה התקשורתית המתרחשת בישראל
בשנים האחרונות: כמאה וחמישים צוותים של מתנדבים מפיקים עשרות שעות של שידורים
קהילתיים בכל אזורי הארץ, במתנ"סים, במרכזים של נוער, של עולים ושל קשישים - בערים,
בעיירות ובקיבוצים. למעשה, החל במקומות שונים שלב חדש בקשר שבין חברי הקהילה, בין
הקהילה לסביבתה המיידית ובין הקהילה לפרנסיה. במדינות המפותחות החלו לעסוק
בטלוויזיה הקהילתית כבר לפני שני עשורים ומעלה, ומהניסיון שהצטבר גובשו מספר
עקרונות שיכולים להנחות ולכוון את המעוניינים להפעיל טלוויזיה כזאת בהצלחה. להלן,
תוך דיון בסוגיות מרכזיות, אנסה לעסוק בשאלה עד כמה מיושמים עקרונות אלה בניסיון
להפעיל טלוויזיה קהילתית בישראל, ומה הם הגורמים התורמים לקידום התחום או לעיכוב
התפתחותו.
 
מאז החלה פעילותם של אמצעי התקשורת ההמוניים, מושמעות כלפיהם טענות שהפכו רווחות
ומוכרות היטב: ריכוזיות יתר, שליטה על-ידי מעטים, חד-כיווניות ואי-הפעלת הקהל, שנשאר
פאסיווי, הצגה סטריאוטיפית ולא מייצגת של קבוצות שונות, הטיות בהצגת המציאות, חוסר
גמישות, דגש על תכנים זרים תוך קיפוח תרבות מקומית-לאומית, טיפוח "מיתוס המקצוענות",
על פיו רק מי שמקצועי יכול לעסוק בתחום, ועוד (שנער 1985, 1993; אברהם 1993;
1990 Downing ;1990 Kellner). התפתחויות שונות שהתרחשו במדינות המערב כמו רפורמות
ושינויים פוליטיים-כלכליים-חברתיים בתחומים שונים; פיתוח רגיונאליזם ודה-צנטרליזציה;
דרישה ליותר מעורבות של "האזרח הקטן" במתרחש; התפתחויות טכנולוגיות אשר גרמו
לפישוט, להוזלה ולמזעור של מכשירי צילום, הקלטה והפקה, ופיצול שידורים לקהלים
קטנים )מעבר ל"שידור ממוקד") - הביאו לבחינה-מחדש של דפוסי תקשורת ההמונים הקיימת.
למעשה עלתה השאלה, האם אי-אפשר לפתח דגם תקשורת אלטרנטיווי, אשר יענה על נקודות
הביקורת המרכזיות המופנות כלפי אמצעי התקשורת ההמוניים (שנער 1985; תמיר 1993;
1992 hollander ;1992 Stappers ,Wit de and Olderaan ,); התוצאה של התפתחויות אלו
היתה צמיחה של אמצעי תקשורת קהילתיים, שהם למעשה פרי תהליך טכנולוגי, ובמקביל גם
תוצר של תהליך חברתי ותרבותי - תופעת לוואי של מדיניות הרווחה בחברה המתועשת
המערבית.
 
מאפייניה של הטלוויזיה הקהילתית
אמצעי תקשורת קהילתי שונה מאמצעי התקשורת הארציים במבנה, בתפעול ובתוכן. הוא
מנוהל על-ידי הקהילה, מציע לחברי הקהילה נגישות והשתתפות בכל שלבי ההפקה ועוסק
בנושאים הרלוונטיים לקהילה. למעשה מאפשר אמצעי התקשורת הקהילתי את מימוש "הזכות
לתקשר" - זכות בסיסית מרכזית ומקיפה בדמוקרטיה, ללא הצורך בתיווך של העיתונאים
הקיים באמצעי התקשורת המוכרים. אנו מכירים, למשל, עיתון קהילתי (רמתון בשכונת
רמות-אלון בירושלים), טלוויזיה קהילתית, תחנת רדיו חינוכית-קהילתית (במוסד "אשל הנשיא"
ליד באר-שבע) ועוד. תקשורת קהילתית היא למעשה צורה של תקשורת ציבורית והיא מוגדרת
כ"תקשורת המופקת על-ידי ציבור היעד שלה, מבטאת את טעמו ומתמקדת בצרכיו הייחודיים,
כשציבור יעד זה הוא בדרך-כלל קהילה חברתית ניתנת לזיהוי" (יציב 1994, 237). (1)
 
תהליך העברת המסרים, שהיה מוכר לנו עד כה מאמצעי התקשורת ההמוניים, משתנה, מפני
שהקהילה מעורבת בכל השלבים של יצירת תקשורת זו, ולחבריה יש אינטרסים משותפים,
בעיות ונושאים דומים, רקע דומה וכו'.
 
צריך לזכור עוד, שההבדלים בין תקשורת המונים לתקשורת קהילתית אינם מצטמצמים רק
ב"גודל", אלא בפורמטים, בסגנון, בטכניקות, בתכנים ובמעורבות הקהל. הקהילה איננה ההמון
ההטרוגני, האנונימי ורחב-ההיקף המהווה את קהל היעד של תקשורת ההמונים, אלא ציבור
בעל זהות ידועה וזכות לבטא בעצמו את צרכיו, את דעותיו, את טעמו והעדפותיו, ויש לו
רצון ויכולת לממש את זכותו לתקשר (יציב, שם).
 
כאשר מדברים על הטלוויזיה הקהילתית מדברים למעשה על "טלוויזיה אלטרנטיווית". יש
כאן מעבר מטלוויזיה שבה המטרה העיקרית היא הפקה ושידור המוצר המקצועי, ל"טלוויזיה
אחרת", המדגישה תהליך שיקוף של חיי קהילה מוגדרת וצרכיה, באמצעות אזרחים שהוכשרו
להפיק ולשדר לקהל מוכר וידוע (שנער 1993; 1992 Hollander). אחד המסמכים החשובים
הקוראים לשימוש אלטרנטיווי זה בתקשורת האלקטרונית בא מאנסצברגר (אצל שנער 1985).
לדעתו, נוצרה לראשונה בהיסטוריה הזדמנות להשתמש בתקשורת, כדי להביא להשתתפות של
המונים בתהליכים החברתיים, ובכך לתרום תרומה משמעותית להגברת מודעותם הפוליטית.
עניין זה מתקשר לנטייה הכללית, הקוראת ליישום "דמוקרטיה השתתפותית" המאמינה כי לכל
אדם זכות שווה להשתתף בתהליך קבלת ההחלטות ובעיצוב דמות החברה; התקווה היא
שבעזרת אמצעי התקשורת החדשים ייווצר מצב בו יזרום במערכת מידע אחר וחדש, אשר ישנה
את המבנה הפוליטי והחברתי (שנער, שם; 1992 Prehn).
 
הרצון לשכלל את הדמוקרטיה בכיוון "השתתפותי" העלה, בין השאר, תביעות לשינויים
בנגישות לאמצעי התקשורת, בהשתתפות הקהלים בתהליך התקשורתי, וב"ניהול עצמי" של
תהליכי הפקת התכנים. באלה מתאפיינת למעשה הטלוויזיה הקהילתית: 1. נגישות (access)
- עידוד יחידים וקבוצות להתקרב למערכת התקשורת בשתי דרכים: א. הציבור הוא שקובע
מתי תשודר תוכנית; ב. ניתנת לציבור אפשרות להגיב ולבקר את השידור. 2. השתתפות
(Participation) - יצירת תנאים המאפשרים ליחידים ולקבוצות מעורבות פעילה בייזום,
בתכנון, בהפקה ובשידור. 3. ניהול עצמי (self-management) - הציבור שותף בהחלטות,
בתכנון הפעילות ובקביעת המדיניות של מוסדות התקשורת. קיומם של שלושת התנאים האלה
מאפשר את מימוש הזכות הבסיסית המוכרת כ"זכות לתקשר" (שנער 1985, 1993; תמיר
1993).
 
כאמור, הטלוויזיה הקהילתית שונה לחלוטין מן "הטלוויזיה הגדולה", המוכרת לנו; זהו
ניסיון לתרום לדמוקרטיה ולפלורליזם על-ידי הבעת דעות והשקפות שונות באמצעות "שידור
ממוקד", תוך הדגשת תודעה חברתית ומוטיווציה למעורבות דמוקרטית. כדי שהציבור ישמיע
את קולו וגם יספק את צרכיו, יש להביא את רוח הדמוקרטיה הרדיקלית לעולם התקשורת .
McBride )1980) מגדיר "דמוקרטיזציה" כעין זו כתהליך שבו היחיד הופך לשותף פעיל
במתרחש. התכנים מתגוונים ומוחלפים, כדי לחזק ולהיטיב את הביטוי ואת הייצוג החברתי.
בד בבד תגבר העירנות והיכולת הביקורתית בציבור. Rushton )1993) טוען כי כאשר
האזרחים מעודדים להשתתף ולקחת חלק בהפקת שידורים, הדבר תורם להבנה של תהליכים
תרבותיים וחברתיים. בנוסף, השידורים הקהילתיים מרחיבים את אפשרויות הבחירה של
הצופים ומשלבים היבט ביקורתי התורם לערעור המונופול המסחרי ו/או הציבורי.
 
הטלוויזיה הקהילתית במדינות המערב
במדינות המערב שהתנסו בהפעלת פרויקט הטלוויזיה הקהילתית, ניתן להבחין בהבדלים
בהסדרים החוקיים, בדרכי הפעולה, באופן הפעלת התושבים, בתכנים ובהצלחה.
 
א. ארצות-הברית
באמצע שנות התשעים קיימות בארצות-הברית אחד-עשר אלף מערכות כבלים וכשבע מאות
תחנות טלוויזיה מקומיות. באשר לטלוויזיה הקהילתית, יש שם כאלפיים קהילות משדרות,
המספקות חמישה-עשר אלף שעות שידור בשבוע (כולל שידורים חוזרים וזה יותר מהכמות
השנתית של שלוש הרשתות NBC, CBS, ABC), בעלות של מאתיים מיליון דולר בשנה
(1994 Fuller). הקהילות מאוגדות במספר רב של אגודות וארגונים הפועלים ללא הרף
לשיפור התחום ולמניעת פגיעה כלשהי בו.
 
ה - Federal Communication Commission) FCC) אפשר ב- 1972 הפעלה של שלושה "ערוצים פתוחים" (accesschannels ) לחינוך, לממשל ולציבור הרחב:
 
1. הערוץ החינוכי - משמש לתקשורת בין מערכות בתי-הספר הציבוריים בכל הרמות -
התלמידים, ההורים והממשל - ומשדר אסיפות הורים, פגישות של ועדי הורים, ספורט
בבתי-הספר, אמנות, תרבות, תוכניות לימוד למבוגרים ועוד.
 
2. הערוץ המוניציפלי - משמש לתקשורת בין הממשל המקומי לתושבים. בערוץ זה מופיע
מידע על חופשות של עובדי העירייה ומוסדותיה, על מסים ועל סדר-יום של ישיבות מועצת
העיר; הודעות על סגירת רחובות ועל עבודות בכבישים מסוימים, וכן מידע הנוגע ליחידות
סמוכות לעירייה: משטרה, מכבי-אש ועוד - מעין לוח מודעות עירוני המתעדכן מדי יום
ביומו.
 
3. ערוץ ציבורי - משמש כבמה לכל האזרחים המעוניינים להתבטא; כך מתאפשר למוסדות
ולאגודות שאינם קשורים למערכת החינוך או לעירייה וכן לפרטים, לשדר. בדרך-כלל מתפקד
הערוץ בזכות ההתנדבות של אנשי הקהילה. ההצלחה של הערוץ נמצאה שונה מעיר לעיר;
הערים השונות גם נבדלות ביניהן במספר הערוצים, בדרכי הפעלתם, באחריות על השידור,
במימון וכדומה. בחלק מהן שלושת הסוגים מכונסים לערוץ אחד. בדאלאס, טקסס, לדוגמא יש
עשרים וארבעה "ערוצים פתוחים" כאלה: לספרייה, לחינוך (שישה ערוצים), לממשל, לציבור
הרחב, לקשישים, למיעוטים, לסביבה, לקולג'ים ועוד. הערוצים הקהילתיים השונים מנוהלים
על-ידי גופים שונים: מוסדות (בית-חולים, בית-ספר, כנסייה וכו'), חברת הכבלים/הזכיין
באזור, קואופרטיווים עירוניים לא-רווחיים שעניינם חופש גישה לתקשורת, ארגונים
עצמאיים, אזרחים וכו'. המימון של ערוצים אלה בא מתרומות, מקרנות ממשלתיות, מקרנות
מוניציפליות, ממתנדבים וכן מהקצאת אחוזים מדמי המנוי שמשלמים המחוברים לכבלים.
 
על מנת לרכז את המאמצים המושקעים בהפעלת הקהילה, הקימו בערים בארצות-הברית, וגם
במספר מקומות באירופה, "מרכזי נגישות" .(access centers). במרכזים אלה, חברים
מהקהילה יכולים ללמוד איך להפיק תוכניות וליצור עבור הטלוויזיה הקהילתית. בבניין
המרכז יש ציוד מתאים להפקה ומדריכים מקצועיים, שיכולים לסייע ולהדריך, והוא מספק
סביבה חברתית נעימה ופתוחה; מעין שילוב של בית-ספר, ספרייה ומתנ"ס. מהניסיון
האמריקני התברר עוד, כי ההצלחה תלויה במידה רבה בכוחו של השלטון המקומי, בארגונים
עצמאיים שפעלו בנושא, במעורבות הציבור ובנכונותו לפעול. בשנות השמונים פעלו
בארצות-הברית אלף מרכזי נגישות כאלה.
 
ב. אירופה
ניסיונות לקיים שידורי טלוויזיה מקומית-קהילתית החלו באירופה בשנות השבעים, אך החוק
המאפשר שידורים כאלה שונה ממדינה למדינה. רק בשנות השמונים ותחילת שנות התשעים
החל בחלק מהמקומות לפעול הפרויקט, כאשר היוזמה היתה בידי רשויות ממשלתיות, קבוצות
שונות והתאגדויות תקשורתיות, שרצו לנצל את מערכת הכבלים שקמה. המדינות באירופה
נבדלו זו מזו בנוגע למטרות, לנוהלי ההפקה, לתכנים ולקהל המטרה. גם במה שנוגע
למערכת היחסים בין השידור המקומי לשידור הארצי נרשמו הבדלים רבים בין מדינות
שונות באירופה. ההבדלים האלה משקפים גישות שונות לחקיקה, למדיניות התקשורת
ולמדיניות כלפי ביזור ורגיונאליזם של השידור. עם זאת, היו מגמות דומות בהתפתחות
השידורים שנבעו מסיבות דומות: חשש כבד מההצפה התקשורתית של התכנים הזרים והשפעתם
על התרבות הלאומית; תהליך מסחור של תוכניות הטלוויזיה בעקבות המעבר לשידור בצבע
והקמת רשתות טלוויזיה מסחרית; שינויים טכנולוגיים ; תנועות חברתיות שדרשו רפורמה
חברתית ונגישות; ויכוחים בנוגע לנחיצות וליעילות של הטלוויזיה הקהילתית-מקומית,
להגדרת תפקידיה ועוד. עם הטלוויזיה הזו, כמו עם הרדיו המקומי, החל למעשה שלב חדש
בהתפתחות התקשורת באירופה, בעקבות לחצים חזקים של קבוצות שונות נגד המונופול
והמרכוז של השידור הלאומי הכלל-ארצי (1992 Hollander).
 
הפריצה בתחום החלה רק בסוף שנות השמונים עם השתרשות הכבלים, שינויים בחוק ומעבר
משידורים ניסיוניים לשידורים מעוגנים בחוק. הניסויים בתקשורת קהילתית באירופה הראו,
כי מצד אחד יש עניין באמצעי התקשורת החדש, אך מצד אחר, בשל העלות הגבוהה של הפקת
שידורים טלוויזיוניים, יש קשיים כלכליים רבים וכן קושי ביכולת להפיק שידורים בעלי
איכות ובשמירה על קהל צופים קבוע. הניסיון הראה שעם הזמן הסתמנה נטייה להפוך את
התחנות ל"מקצועיות" במקום לשמור על שיתוף הקהילה בהפעלתן. במדינות השונות הקימו
הפעילים בתחנות הקהילתיות לובי, שהופעל על-ידי אגודות ארציות ששמו להן למטרה את
קידום ענייניו של אמצעי התקשורת הקהילתי לסוגיו. הניסיון הראה עוד כי אנשים אכן היו
מעוניינים בהפקת תוכניות ובניהול של תחנות קהילתיות, וכי מספר לא-מבוטל של תחנות
הצליחו לשרוד ולהישאר קהילתיות, למרות שחלקן התמסחר והתמקצע.
 
"הערוצים הפתוחים" בגרמניה, שהוקמו באמצע שנות השמונים, נראים כסיפור הצלחה בהפעלת
הפרויקט הקהילתי. הערוצים ממוקמים ב"מרכזי נגישות" כפי שהזכרנו והם מרכזים את
פעילויות ההפקה והשידור ומנוהלים על-ידי עמותות מקומיות שלא למטרות רווח. הממון
מגיע מקרנות ציבוריות וכן מזכייני הכבלים, אשר מכוח החוק מפרישים אחוז מתגמוליהם
לעניין. בהנהלה, האחראית לקיום התקנון, יש ייצוג לזרמים מרכזיים באוכלוסייה המקומית.
באשר ל"אחריות השידור", הוחלט כי כל אזרח המעוניין לשדר כתבה יחתום על הצהרה בה
הוא לוקח אחריות בפני החוק על תכני השידור (תמיר 1993).
 
על-פי הניסיון שהצטבר בעולם בהפעלת הטלוויזיה הקהילתית ניסו חוקרים בתחום (שנער
1985, 1993; תמיר 1993; ;1987 Buske and Oringel ;1994 Fuller ;1992 Lindby
1992 Hollander ;1990 Kellner ;1984 Hollins) לקבוע ולהגדיר תנאים מקדימים שלדעתם
צריכים להתקיים כדי שהפרויקט יצליח. אגב, גם המושג "הצלחה" הנתון כמובן לוויכוח,
והוא כרוך במידה רבה בהגדרת מטרות הפרויקט; לדוגמא, האם חשוב יותר להפעיל ככל
האפשר יותר אנשים מהקהילה, או שיש להתרכז בעיקר במספר הצופים בשידורים
הקהילתיים?
 
החוקר הצרפתי ארמן מטלר (אצל שנער 1985) טען כי הכישלון בפרויקט נבע, לא אחת,
מהעובדה שאזור גיאוגרפי הוכרז כקהילה (שכונה שווה קהילה, לדוגמא); לדעתו, זו היתה
טעות מפני שאם אין סמלים משותפים לתושבים באזור - הפרויקט ייכשל. מסקנתו של מטלר
היתה, שכל עוד לא תהיה תודעה מעמדית לתושבי המקום, ועד אשר תודעה זו לא תתגבש
לכלל פעילות - אין סיכוי לווידאו קהילתי. מסקנתו זכתה לביקורת, וכמוה הדגש המעמדי
דווקא, אך תחושת ותודעת קהילתיות באזור מסוים הן בהחלט תנאי מרכזי להצלחת הפרויקט.
גם Lindby )1992) טען כי טלוויזיה קהילתית תתפתח רק במקום שבו כבר קיימת תחושת
קהילתיות, ובתנאי שאיכות השידורים והתאמתם לקהל תהיה סבירה. כך שלמעשה שידורים
קהילתיים אינם יוצרים תחושת קהילתיות וסולידריות, אלא מתמזגים בה ( ,Stappers
1992 Wit de and Olderaan).
 
לסיכום סקירת הניסיון במדינות המערב, חייבים לומר כי למרות ההכרה בחשיבות ובנחיצות
של מערכות תקשורת קהילתית, לא מעט חוקרים סבורים כי אין לתקשורת קהילתית סיכוי רב
לפעול בהיקף רחב ולזמן ממושך; לדעתם, אין חברי הקהילה מסוגלים להחזיק, לממן ולתפעל
אמצעי תקשורת ומערכות תקשורת, בלי להיכנע לאינטרס פוליטי, כלכלי, אידיאולוגי או
אחר, ולכן באמצעי התקשורת הקהילתיים הולכים ומתערבים בעלי ממון ובעלי סמכות,
שביכולתם להעניק כסף, תהילה וכוח - והם הקובעים, בסופו של דבר, את סדרי העדיפויות
של המערכת ואת מידת הפתיחות והנגישות שלה; במצב שכזה אבד, למעשה, יתרונן של
מערכות התקשורת הקהילתית. לחיזוק טענתם, מציינים הטוענים כך כי מערכות רבות
המבוססות על "עקרון הדמוקרטיה ההשתתפותית" הולכות וקורסות, ולתקשורת קהילתית צפוי
עתיד עצוב דומה (יציב 1994).
 
טלוויזיה בכבלים בישראל - הרקע לצמיחתה
פעילותה של הטלוויזיה הקהילתית בישראל התאפשרה הלכה למעשה עם תחילת פעילותן של
מערכות הכבלים בארץ. במחצית שנות השמונים החלה להתארגן בארץ שדולה למען חקיקת
חוק שיאפשר הפעלת טלוויזיה בכבלים בעיירות הפיתוח (כ"ץ 1996; כספי ולימור 1992).
השדולה הורכבה בעיקר מחברי כנסת - ראשי רשויות מקומיות וראשי ערים, שהאמינו כי
הטלוויזיה המקומית-קהילתית, כמו המקומונים, חיונית ותאפשר להם נגישות אל המסך, בשעה
שהטלוויזיה הכללית ושאר אמצעי התקשורת הארציים מתעלמים ממימד המקומיות (אברהם
1993). הטלוויזיה המקומית-קהילתית הוצגה אז ככלי-עזר לשלטון המקומי, הן כדי לאפשר
שיפור במתן השירותים לאזרח והן כדי להקל על התקשורת של השלטון המקומי עם קהלים
מקומיים. התרת השימוש בטלוויזיה בכבלים הוצגה כחסרת משמעות כלל-ארצית, ולכן לא
נתפסה כאיום על הסטטוס-קוו התקשורתי הקיים. אל האינטרסים הפוליטיים חברו אינטרסים
כלכליים ומקצועיים של יזמים פרטיים, של בעלי עיתונים, של בעלי משרדי הפקה ושל
חברות מסחריות, והחוק התקבל בקלות יחסית (כספי ולימור 1992).
 
ההיבט המקומי-קהילתי של הטלוויזיה בכבלים היה מרכזי מאוד בדיון שהתנהל בכנסת סביב
החוק. למעשה, רוב התומכים בקבלת החוק ניסו לשכנע את האחרים בתרומת הכבלים למתן
ביטוי לקול המקומי שאיננו נשמע דיו; אזורים ומגזרים חברתיים שלא זכו עד כה להשמיע
את קולם - יישמעו מעתה (ראו דברי הכנסת מיום 27.3.86). עם קבלת החוק, המדינה
חולקה לשלושים ואחד אזורי זיכיון )אחר-כך צומצם המספר לעשרים ושישה), שבהם, בסופו
של תהליך זיווגים והתאגדויות, החלו לשדר חמישה זכיינים (מת"ב, תבל, ערוצי זהב, עידן,
גוונים). נכון לקיץ 1996 יש כבר למעלה מתשע מאות אלף מנויים המחוברים לכבלים
ברחבי הארץ (כ- 65% מבתי האב בישראל).
 
ההיבט החוקי
נושא הטלוויזיה בכבלים הוסדר ב- 1986 על-ידי תיקון לחוק הבזק (הצעת חוק הבזק
1986). בהתייחסות לטלוויזיה הקהילתית, נאמר כי שני גופים עיקריים זכאים להפיק
ולשדר "שידורים קהילתיים": "מוסד חינוכי" (בית-ספר או מוסד להשכלה גבוהה) ו"מוסד
קהילתי" (מוסד ציבורי שמתפקד באזור כמלכ"ר, אינו פוליטי-מפלגתי, והוא פתוח להצטרפות
חופשית, פועל למען הציבור, מנוהל על-ידי הנהלה ציבורית נבחרת ועוד). הזכיין נתבקש
לשדר, ללא תשלום, באחד מהערוצים העצמיים (או בערוץ מיוחד שיוקצה למטרה זו) משדרים
קהילתיים מוקלטים שהפיק מוסד קהילתי, או כאלה שניתן להעבירם בשידור ישיר ובזמן
אמיתי. המעניין הוא שהמחוקק הטיל על הזכיין את האחריות לתוכנם של השידורים
הקהילתיים מבחינת כללי האתיקה וקיום הכללים שנקבעו; הזכיין אמור להתריע בפני המוסד
כי המשדר לא ישודר, אם יש בו חריגה מכללים אלה, ולהודיע על כך למועצה, שתדון
במקרה. למעשה, הזכיין אחראי לכך שבתוכנם של משדרים קהילתיים שהובאו לו לא תהיה
משום הפרה של הכללים שנקבעו. כן רשאי הזכיין שלא לשדר משדר קהילתי שאינו עומד
במבחן האיכות הטכנית הראויה לשידור ולצפייה. עוד נאמר בחוק, כי על הזכיין לאפשר
למוסדות הקהילתיים להשתמש בציוד האולפן שלו תמורת העלות הישירה של השימוש בלבד
ולהעמיד לרשותם כוח אדם מקצועי להפעלת האולפן וציודו. בנוגע לכללים של שידורי
חסות בשידורים הקהילתיים, נקבעו כללים מסורבלים שכמעט מנעו עד כה שימוש בשידורי
חסות לצורך גיוס כספים למען מימון הפקת השידורים הקהילתיים. בנוסף לכך, על-פי החוק,
חייבת מועצת הכבלים למנות לכל אזור, ועדה אזורית מייעצת בת אחד-עשר חברים, שתפקידה
לייעץ למועצת הכבלים בדבר דרכים ואמצעים למתן ביטוי לצורכי האזור בשידור; עליה
להכיר את המוסדות הקהילתיים ולתאם בינם לבין הזכיין, לדווח למועצה בדבר תוכן
השידורים, לדאוג לשיפור שירותי השידור ועוד.
 
מנתוני חברות הכבלים והמועצה לשידורי כבלים עולה כי בכל אזורי הזיכיון משודרים
שידורים קהילתיים במשך כחצי שעה ביום, בממוצע. בשידורי הטלוויזיה הקהילתית בישראל
מעורבים כיום מספר גורמים מרכזיים והם: חברת המתנ"סים (מעל שבעים מתנ"סים עוסקים
בתחום), רשויות מקומיות ועיריות, בתי-ספר במערכת החינוך, המרכז האורקולי לקשיש
(המפעיל יותר מחמש-עשרה קבוצות ברחבי הארץ), קיבוצים, ארגוני עולים, ארגוני מוגבלים
ועוד.
 
בכל אזורי הזיכיון משודרים שידורים קהילתיים בהיקף משתנה, משידורים בודדים ועד
משדרים קבועים. ההערכה היא שכיום פועלים בארץ כמאה ועשרים צוותים העוסקים בהפקת
שידורים קהילתיים. השימוש בטלוויזיה הקהילתית בישראל הולך ומשתפר עם הזמן, אם כי
עדיין יש כמה בעיות יסודיות בתחום זה. בכל מקרה, חלק מהמוסדות המשדרים עברו משידור
מגזינים ומהדורות חדשות לשידור אירועים קהילתיים ותוכניות אולפן, והיו אף מספר
שידורים ישירים. מבדיקה ראשונית נראה כי ההצלחה היא בעיקר בערים בגודל בינוני כמו
יהוד, אשדוד, בת-ים, בית-שמש ומספר ערים באזור הקריות. ערים אלה אינן גדולות מדי,
וקיימת בהן תחושה של קהילה. רובן הקימו מרכז אחד, שמרכז את המאמצים הנעשים בנוגע
לפרויקט והוא נמצא בקשר עם כל הגורמים המעורבים: העירייה, הזכיין, בתי-הספר, מרכזי
תרבות והתושבים. הסיוע העירוני היה חשוב וסייע במיסוד התחום.
 
דיון
ניסיתי לבדוק עד כמה מיושמים בישראל העקרונות המרכזיים של הטלוויזיה הקהילתית,
שגובשו מהניסיון שהצטבר במדינות המערב. בהקשר זה מתבקש דיון בסוגיות הנגישות,
ההשתתפות והניהול העצמי.
 
באשר לנגישות, לפי שעה, התיקון לחוק הבזק מאפשר רק למוסדות לשדר שידורים קהילתיים.
עולה וחוזרת השאלה מדוע אדם החפץ לשדר יכול לעשות זאת רק דרך מוסד מוכר ואינו
יכול לעשות זאת כעצמאי, והאם אי-מימוש "הזכות לשדר" של כל פרט ופרט אין משמעותו
פגיעה בעיקרון של ביטול התיווך ובזכויות הנגישות וחופש הביטוי המוצבים במרכז העשייה
של הטלוויזיה הקהילתית. אם אכן תינתן לכל אדם נגישות, יש סכנה שאיכות השידורים תרד
ותביא למעשה להתעלמות של הצופים מהערוץ הקהילתי. אם כן, הבעיה אינה פשוטה, אך
ראינו כי במדינות שונות מצאו לה פתרון.
 
בעיה אחרת שעוד לא נפתרה, והקשורה אף היא לסוגיית הנגישות, היא העובדה שכמה מאות
יישובים בארץ טרם חוברו לרשת הכבלים (כאמור, ללא חיבור של יישוב לרשת הכבלים לא
ניתן להפעיל טלוויזיה קהילתית במקום). כאשר החלו לחלק את אזורי הארץ לזכיינים
השונים התברר כי רובם העדיפו את המקומות במרכז הארץ, המאוכלסים בצפיפות, וכי
העניין שלהם באזורי הפריפריה היה מועט; לכן הוחלט במועצת הכבלים להצמיד לכל זכיין
אזור "טוב" ואזור בפריפריה. כך הוצמדה קרית-שמונה לבת-ים, בית-שאן לרמת-גן וכו'.
הזכיינים החלו לרשת בקצב מהיר מאוד את האזורים הרווחיים במרכז ורק חלק מאזורי
הפריפריה; התוצאה: 80% מהיישובים בארץ, רובם יישובים קטנים הממוקמים בעיקר
בפריפריה, אינם מחוברים עדיין לרשת הכבלים הארצית מ"סיבות כלכליות". אמנם
האוכלוסייה ביישובים אלה קטנה יחסית, אך כך נוצר מצב שבו אזרחים שאמורים היו
ליהנות מנגישות לטלוויזיה הקהילתית והמקומית שהכבלים מציעים - כלל אינם זוכים לכך.
למעשה נוצרה אפליה הן בחופש הביטוי והן בנגישות למידע בין האזורים והיישובים
השונים, וחשוב לתקן זאת.
 
בעניין יישום העקרונות המרכזיים יש לבדוק גם את מעורבות הקהילה בניהול ובהפקה של
השידורים, בהשמעת תגובה וביקורת, ובקביעת מדיניות לגבי נושאים שונים. כיום, במרבית
המקומות מופקים השידורים על-ידי צוות מתנדבים קטן שמחליט מה לשידור, באיזה סדר,
מתי וכו'. עם כל ההערכה לצוות כזה, חבריו מתרכזים, מטבע הדברים, בהבטחת רצף השידור
ואינם מודעים תמיד לפן הציבורי-קהילתי של הפרויקט. מהניסיון בחו"ל עולה שכדאי להקים
לצד צוות ההפקה גם "פורום ציבורי לתקשורת קהילתית", שיורכב מנציגי ציבור ומנציגי
זרמים שונים בקהילה ויעסוק בגיבוש קונצפציה, מטרות ויעדים לטווח ארוך בכל התחומים,
ובאופי השידורים - תוך מתן דגש על קבלת משוב וביקורת בכל השלבים מהקהילה.
 
עד כמה מודע הציבור בישראל לפרויקט ולזכותו לקחת חלק בעשייה? מנתוני סקר שבוצע
ביוני 1995 (נוסק ואדוני 1995) מתברר כי חלק נכבד מהציבור טוען שהוא מודע
לשידורים הקהילתיים וסובר שאיכותם סבירה, יש נכונות לקחת חלק בפרויקט, אך נראה
שעדיין יש לשכנע אזרחים לצפות בשידורים, למרות שאחוזי הצפייה (כ- 10%) גבוהים
יחסית למדינות אחרות. רבים מהמעורבים בפרויקט מאמינים כי לא מעט מהבעיות המרכזיות
שלו נובעות משיווק לקוי. לטענתם, בעזרת שיווק נכון אפשר להגיע לאחוז צופים גבוה, וכך
ליותר מעורבות של חברי הקהילה בהפקת השידורים, וכן לשלב מוסדות ומלכ"רים באזור,
היכולים לעשות שימוש רב ויעיל בערוץ לשם גיוס כספים, קידום מטרות חברתיות חשובות
ועוד, כפי שניתן ללמוד למשל מהניסיון הגרמני.
 
להיבט החוקי יש השפעה כמעט מכרעת על מימוש העקרונות המרכזיים בפרויקט. כאמור,
החוק המסדיר אצלנו את הקמת מערכות הטלוויזיה בכבלים והפעלתן, והקובע כללים
לטלוויזיה המקומית והקהילתית, נמצא בתיקון לחוק הבזק; הכללים האלה מצורפים לחוק
הבזק, כפרק נוסף, ואינם מופיעים כחוק עצמאי. אולם נושא הטלוויזיה בכבלים שונה מחוק
הבזק (שהוא חוק טכני בעיקרו), ועולה השאלה אם לא הגיע הזמן להפריד בין שני התחומים,
בעיקר משום שהתיקון לחוק הבזק בעייתי וחוסר הבהירות שמאפיין אותו בסעיפים מסוימים
גורר קשיים לא מעטים ומונע את יישום כוונות המחוקק. נראה שהפרדת הטלוויזיה בכבלים
מחוק הבזק וניסיון ללמוד מאי-הבהירות של התיקון לחוק יכולים לסייע רבות בחיזוק
התחום.
 
באירופה ובארצות-הברית, עם התרת פעילותה של הטלוויזיה בכבלים, החלה תקופה של הרצה
ניסיונית, שנמשכה כמה שנים. לאחר תקופת הרצה זו ניסו הרשויות ללמוד מהן הדרכים
העדיפות להפעלה ומהם הקשיים שליוו את הפרויקט של הטלוויזיה הקהילתית והשידורים
המקומיים, ורק אחר-כך ניגשו לשלב החקיקה. בישראל, קודם חוקקו את החוק, ולמרות קשיים
רבים שעולים מהשטח הוא טרם שונה; אילו הופעלה הטלוויזיה הקהילתית באופן ניסיוני,
ורק אחר-כך היה בא שלב החקיקה, היו נחסכים קשיים מיותרים. כך, למשל, היה מתברר מהר
מאוד כי הניסוח המתייחס למימון השידורים הקהילתיים, לחובות הזכיין כלפי הקהילה,
לחסויות לשידורים הקהילתיים וכדומה אינו בהיר דיו ומשאיר מקום לפרשנויות שונות של
הצדדים המעורבים, מצב המסרבל את כל התהליך.
 
סוגיה נוספת וחשובה שיש להתייחס אליה היא סוגיית האחריות לשידורים; על-פי החוק,
האחריות השילוחית מוטלת על הזכיין בכל הנוגע לחומר המשודר בערוץ הקהילתי. משום כך
על הזכיין לוודא שאיכות השידור סבירה, וכי בתכנים אין משום עבירה על מה שמותר
לשדר. על רקע זה היה מספר לא קטן של מקרים, שבהם הזכיין לא אישר לשידור חומר
שהופק על-ידי מוסד קהילתי בגלל איכות טכנית גרועה או בגלל התכנים. מצב זה גרר
חילוקי דעות בין המוסדות לבין הזכיין, שבעצם ממלא כאן תפקיד של צנזור. באחד
האזורים סירב הזכיין לשדר כתבה שהופקה על-ידי מוסד קהילתי בטענה שאינה מביאה את
טענות כל הצדדים המעורבים וכי "אינה מאוזנת". בכל מקרה, השליטה שניתנת לזכיינים
בהפעלת הערוץ הקהילתי מוזרה: האם תפקיד הזכיין לספק בערוץ הקהילתי שירות "איכותי"
יותר מזה שמספקים הערוצים האחרים? מה עוד שנתוני הסקר שהובא מראים כי רוב הצופים
מרוצים מאיכותם של השידורים הקהילתיים. ניתוח של החוק מראה שאין בו אזכור מפורש
לכך שהמוצר הקהילתי חייב להיות דומה למוצר שמופק בטלוויזיה הציבורית או המסחרית
המוכרת לנו. הנגישות, טוען Friedli )1993), אין מטרתה להיות דבר נחות, אלא סחורה
שעוברת לסוחר, על פיה העיר נותנת לזכיין רשות לרשת את העיר ובתמורה לאפשר תקשורת
מקומית. הניסיון להפוך שירות זה לשולי, מחשש לאיכות ירודה, אינו במקומו.
 
כאשר בודקים מה קורה בנושא זה מעבר לים, מתברר כי באנגליה ובגרמניה, לדוגמא,
הועברה האחריות לשידור בתיקון לחוק (ב- 1990) מהמשדר (הזכיין) למי שהכין אותו
(הקהילה). בארצות-הברית החליט הקונגרס ב- 1984 להעביר את האחריות החוקית לשידור
מהזכיין למשדר ולחייב את הזכיינים להעביר 5% מדמי המנוי לטובת השידורים
הקהילתיים. בכל מקרה, נראה כי האחריות המוטלת על הזכיינים בארץ אינה במקומה, ונראה
כי הללו היו שמחים להיפטר ממנה. המצב הקיים מטיל עליהם הקצאת אנשים לבדיקת החומר
ומאבק עם המוסדות הקהילתיים. ואמנם הזכיינים מציעים שהכתבות ייבדקו על-ידי מועצת
הכבלים (או נאמן שלה בכל אזור), או שכל מוסד שמשדר יחתום על הצהרה בה הוא מצהיר
שהוא מודע לתקנה האוסרת שידור חומרים מסוימים; הצהרה כזאת תאפשר הגשת תביעה נגדו
במידת הצורך, כפי שמקובל, כאמור, במספר מדינות במערב.
 
נטל המימון של הפקת השידורים הקהילתיים הוטל על המוסדות המעוניינים לשדר. המוסדות
האלה היו אמורים להסתייע ב- 5% מדמי השימוש בכבלים, שמעבירים הזכיינים למשרד
האוצר. הניסוח בתיקון לחוק הבזק בנוגע לסכום כסף זה אינו ברור, ולכן עיכב האוצר
בעבר את העברתו לידי המוסדות הקהילתיים. לאחרונה הסכים משרד האוצר להעביר חלק
מהכסף (2 מיליון ש"ח) למועצת הכבלים, שאמורה לחלק את הכסף למוסדות הקהילתיים. בכל
מקרה, הדבר לא פתר ולא הסדיר את ההקצבה לשנים הבאות, וחבל. הסדרת העניין היתה
מאפשרת מתן בסיס ציבורי איתן לפרויקט למשך השנים הבאות ומונעת תלות בכל גורם
שהוא. כאמור, כפי שניתן ללמוד מהניסיון בחו"ל, לקהילה תהיה שליטה על הערוץ רק אם
תהיה לה שליטה בתקציב ובמימון הפעילות השוטפת. הניסיון, בעיקר באירופה, הראה כי
בשל העלות הגבוהה של הפקת תכנים טלוויזיוניים, היה למימון סדיר חלק משמעותי ביותר
בקביעת ההצלחה של הפרויקט במקומות שונים.
 
העובדה שלמעשה לא קיימת תחרות בין הזכיינים, הנהנים כל אחד ממונופול באזור הזיכיון,
לא היטיבה עם הטלוויזיה הקהילתית בארץ. מהניסיון בארצות-הברית, לעומת בריטניה, טוען
Hollins )1984), התברר כי מתחרות בין הזכיינים מרוויחים בעיקר הערוצים הקהילתיים.
לדעתו של Kellner )1990) במונח "נגישות ציבורית" (public access ) הכוונה היא שהזכיין
יספק ציוד וזמן שידור, כדי שכל אחד מחברי הקהילה יוכל להשתמש במדיום זה שימוש לא
מסחרי. בתיקון לחוק הבזק נכתב עוד שעל הזכיין לאפשר למוסד הקהילתי להשתמש באולפן
ובציוד הצילום, בהקלטה ובתאורה שבאולפן תמורת תשלום "על בסיס העלות הישירה של
השימוש"; כן נתבקש הזכיין לסייע למוסד הקהילתי בשימוש נכון ויעיל באולפן, בציודו
ובציוד הנייד שלו, וכן להעמיד לרשותו כוח אדם מקצועי להפעלת האולפן והציוד. למעשה,
מלבד במקרים בודדים הוראה זו לא יושמה באזורי השידור השונים. הפרשנות השונה שנתנו
הצדדים לתקנות, מנעה עד כה את יישומן המלא, ולכן יש להגדיר את הדרישות בצורה
ברורה יותר ולאכוף אותן. אולי מוצדקת טענת הזכיינים, כי האולפן והציוד שבו יקרים
מדי לשימוש חובבני של הקהילה, אך לעומת זאת עליהם להבין שללא ציוד ואולפן לא תוכל
הקהילה להפיק תוכניות. ייתכן שהזכיינים צריכים לרכוש ציוד פחות יקר, שיועמד לרשות
הקהילה וכן לתת ייעוץ של אנשי מקצוע או להשתתף במימון שוטף של ההפקה, רכישת ציוד
וכדומה.
 
בשנה-שנתיים האחרונות עברו הזכיינים מגישה שראתה בערוץ הקהילתי נטל לגישה של מתן
סיוע ועידוד. חלק מהזכיינים מעסיקים אנשי מקצוע המסייעים למוסדות הקהילתיים
המעוניינים לשדר ולשתף פעולה עם מוסדות אחרים, כדי לייעל את ההפקה. חלק מהזכיינים
גם משתתפים במימון השיווק של השידורים הקהילתיים (פלקטים, שלטים) ורואים בפרויקט
חלק מקידומם ומיחסי הציבור שלהם. המדיניות השונה של הזכיינים השונים ביחס לפרויקט
והתוצאות השונות של מדיניות זו באזורי הזיכיון, מלמדות על הצורך באיחוד ובהחמרת
המחויבויות של הזכיינים בכל הנוגע להפעלת הערוץ הקהילתי. יש להגדיר במה על
הזכיינים לסייע, מה עליהם לממן ומה לא, שעות שידור, מיקום הערוץ, הקמת אולפן והשכרת
ציוד, ייעוץ מקצועי וכיוצא באלו.
 
לסיכום הדיון בהיבט החוקי הזכרנו כי החוק חייב הקמת ועדות אזוריות שתפקידן לפקח על
ביצועו בכל אזור ולקדם, בין השאר, את הטלוויזיה הקהילתית. עד היום הוקמו ארבע-חמש
ועדות אזוריות, אך בגלל סיבות שונות הן לא הצליחו למלא את הציפיות שתלו בהן (אברהם
1995). למעשה פעלו הוועדות באופן ניסיוני בלבד באזור ירושלים, בתל-אביב, בחיפה
ובשרון, והן הגישו למועצה המלצות בנוגע לדרך פעילות הוועדות בעתיד. אין ספק כי
פעילות הוועדות צריכה לעבור תהליך של "מיסוד" והגדרה חדשה של תפקידים, סמכויות
ומטלות. מאחר שמועצת הכבלים אינה יכולה לפקח על המתרחש בכל אזורי הארץ, הוועדות
האזוריות יכולות לסייע למועצה, בכל הנוגע למימוש הכללים ולפעילות הזכיין, וכן בנוגע
להאצת השידורים הקהילתיים באזורים השונים.
 
סיכום
ניסינו לבחון עד כמה יושמו העקרונות המרכזיים שהנחו את הטלוויזיה הקהילתית במערב,
ותוך כדי כך לאתר את הגורמים המזרזים או המעכבים את קידום התחום בישראל. הדיון
התפרס על פני תחומים רבים ושונים. הגורמים העיקריים שזוהו כתורמים לקידום התחום הם
רצון ונכונות מצד הציבור לקחת חלק בפרויקט, צימאון לביזור תקשורתי ולעיסוק בתכנים
מקומיים-קהילתים, מספר גדול יחסי של גופים וארגונים המעוניינים להפיק שידורים, אחוזי
צפייה גבוהים יחסית למדינות אחרות, שינויים ושיפורים טכנולוגיים ועוד. גורמים שזוהו
כמעכבים את קידום הפרויקט הם אי-מיסוד הבסיס הכלכלי של התחום וכן פעילות הוועדות
האזוריות; אי-מתן נגישות מלאה ליחידים לעומת מוסדות, ליישובי הפריפריה לעומת יישובי
המרכז, לכלל חברי הקהילה לעומת חלקים ממנה; אי-טיפוחו של הצד השיווקי; חוסר התחרות
בין הזכיינים והטלת האחריות לשידורים על הזכיין ולא על מפיק השידור. עוד התברר כי
להיבט החוקי יש השפעה מכרעת על היווצרות הגורמים המעכבים את התחום - כך, למשל,
חוסר הבהירות בחוק באשר למימון, לחובות הזכיין כלפי הקהילה, מתן חסויות לשידורים
ועוד. מטבע הדברים הטיפול בגורמים המעכבים וחיזוק הגורמים המזרזים יכולים לקדם את
התחום.
 
יש לזכור כי ביחד עם הטלוויזיה הקהילתית, קמה הטלוויזיה המקומית, כמו באירופה, כדי
לחזק את הקהילה, את התרבות המקומית ואת הקשר למקום, כהגנה מפני ההצפה הצפויה של
התכנים הזרים בערוצי הכבלים. אם נזכור שממוצע השידורים הקהילתיים באזורים שונים
הוא כחצי שעה ביום (ממוצע דומה יש גם בשידורים המקומיים), ברור שעדיין אין בהם
תשובה הולמת לשפע הכמעט אין-סופי של סדרות הטלוויזיה והסרטים הזרים להם חשוף צופה
הטלוויזיה הישראלי.
 
מה יהיה כיוון ההתפתחות של הטלוויזיה הקהילתית בישראל, לאחר שייפתרו בעיות ההקמה?
את תרומתה החשובה של הטכנולוגיה לפיתוח הטלוויזיה בכבלים בכלל והקהילתית בפרט,
כבר הזכרנו; באשר לעתיד, מצד אחד, הטכנולוגיה נעשית פשוטה יותר ומחיר הציוד הולך
ויורד, מה שעשוי להקל על הפקתם של שידורים קהילתיים. במקביל, מתרחשות התפתחויות
אחרות שיכולות לסייע בפיתוח התחום, כמו יותר שעות פנאי לאזרחים, הרחבת חוג האנשים
המקורבים לתחום (עם פתיחת מספר גדול של מגמות וחוגים לתקשורת בבתי-ספר, במכללות
ובאוניברסיטאות); אלה עשויים ליצור קהל מתנדבים פוטנציאלי, שיקדם את התחום. מצד
שני, השיפורים הטכנולוגיים עלולים לפעול גם בכיוון ההפוך: להקל על קליטת ערוצי
לוויין נוספים בישראל ולייעל את השימוש בטלוויזיה בשביל ערוצי קניות, טלוויזיה
אינטראקטיווית, ערוצי סרטים מוזמנים, שילוב של מחשב וטלוויזיה דרך מערכת הכבלים -
גורמים אשר עלולים להפחית את העניין בטלוויזיה הקהילתית. גם הרדיו האזורי שהחל
לשדר מסכן במידה מסוימת את הטלוויזיה הקהילתית, מכיוון שהוא יכול להציע מידע
ומעורבות קהילתית בצורה פשוטה יותר, זולה להפקה, לשידור ולהפעלת מאזינים, והוא
מצריך מקצועיות פחותה מזו הנדרשת בטלוויזיה; אבל, כפי שהתברר מהניסיון בחו"ל, כל
מדיום כזה מספק צרכים שונים של הקהילה, ולכן סביר להניח שהם יתפתחו במקביל.
 
ביבליוגרפיה
אברהם, א., 1993. התקשורת בישראל, מרכז ופריפריה: סיקורן של עיירות הפיתוח,
ברירות, תל-אביב.
 
___, 1995. טלוויזיה קהילתית-מקומית ורדיו אזורי בעולם: המלצות והצעות
לקידום התחום בישראל, המכון הישראלי לדמוקרטיה, ירושלים (לא פורסם).
 
הצעת חוק הבזק - תיקון מספר 3, 1986. דברי הכנסת, חוברת כ"ד, 27.3.86.
 
יציב, ג., 1994. לקסיקון חברתי, המכללה למינהל, תל-אביב.
 
כספי, ד., וי. לימור, 1992. המתווכים: אמצעי התקשורת בישראל: 1990-1948, עם
עובד, תל-אביב, מכון אשכול, האוניברסיטה העברית בירושלים.
 
כ"ץ, י., 1996. התפתחות הטלוויזיה בכבלים בישראל והזיקה למערכת החברתית והפוליטית,
פתו"ח )מארס) 3: 94-65.
 
נוסק, ה., וח. אדוני, 1995. מידת העניין ומידת המעורבות של הציבור בתוכניות
מקומיות ובשידורים הקהילתיים המשודרים בטלוויזיה בכבלים, מועצת הכבלים
והמכון לקומוניקציה ע"ש סמארט.
 
שנער, ד., 1985. "שימושים חדשניים באמצעי התקשורת לחינוך והפעלה של מבוגרים", בתוך:
א. תמיר )עורך), טכנולוגיה של תקשורת בקיבוץ, התנועה הקיבוצית המאוחדת, יד
טבנקין.
 
__, 1993. "חדשנות טכנולוגית ודמוקרטיה תקשורתית: רעיונות, יישומים וסכנות", בתוך: א.
תמיר )עורך), טלוויזיה אחרת: ערוצים פתוחים בקהילה, המכללה למינהל, תל-אביב.
 
תמיר, א., 1993. טלוויזיה אחרת: ערוצים פתוחים בקהילה. המכללה למינהל, תל-אביב.
 
Downing, J., 1990. "Alternative Media and the Boston Tea Party," in J. Downing, A.
Mohammadi and A. Sreberny-Mohammadi (eds.), Questioning the Media. London: Sage
Publications.
 
Friedli, A., 1993. "Cable Company Franchise Commitments," in D. Rushton (ed.),
Citizen Television. London: John Libbey.
 
Fuller, L., 1994. Community Television in the United States. Westport, CN:
Greenwood Press.
 
Hollander, E., 1992. "The Emergence of Small Scale Media," in N. Jankowski, O.
Prehn and J. Stappers (eds.), The People's Voice: Local Radio and Television in
Europe. London: John Libbey.
 
Hollince, T., 1984. Beyond Broadcasting: Into the Cable Age. London: BFI Books.
 
Kellner, D., 1990., Television and the Crisis of Democracy. Boulder: Westview
Press.
 
Lindby, K., 1992. "Community Television as a Tool of Local Culture," in N.
Jankowski, O. Prehn and J. Stappers (eds.), The People's Voice: Local Radio and
Television in Europe. London: John Libbey.
 
McBride Commission. 1980. Many Voices, One World. London: Kogan Page.
 
Oringel, R., and Buske, S.M., 1987. The Access Manager's Handbook: A Guide For
Managing Community Television, Boston: Focal Press.
 
Prehn, O., 1992. "From Small Scale Utopianism to Large Scale Pragmatism," in N.
Jankowski, O. Prehn and J. Stappers (eds.), The People's Voice: Local Radio and
Television in Europe. London: John Libbey.
 
Rushton, D. (ed.), 1993. Citizen Television. London: John Libbey.
 
Stappers, J., Olderaan, F. and de Wit, P., 1992. "The Netherlands: Emergence of a
New Medium," in N. Jankowski, O. Prehn and J. Stappers (eds.), The People's Voice:
Local Radio And Television in Europe. London: John Libbey.
 

הערות
 
* המאמר מבוסס על דו"ח מחקר שנכתב במסגרת הפרויקט "תקשורת ודמוקרטיה", המתבצע
במכון הישראלי לדמוקרטיה.
 
1. חשוב לציין כי קיימים הבדלים משמעותיים בין אמצעי תקשורת קהילתי לבין אמצעי
תקשורת מקומי. אמצעי תקשורת מקומי דומה מבחינת המבנה והתפעול לאמצעי תקשורת ארצי
(ידיעות אחרונות והערוץ השני), אך נושאי העיסוק שלו הם מקומיים; כלומר, מקצוענים
אוספים, מעבירים ומפיצים חומר בנושאים מקומיים, כך שאמצעי תקשורת זה אמור לספק
צרכים של תושבי מקום מסוים. לדוגמא: המקומון (כל העיר בירושלים, העיר בתל-אביב),
תחנת טלוויזיה מקומית, המפיקה חדשות ותוכניות מקומיות ("תחנה מרכזית", "עדשה מקומית"
- תוכניות המשודרות בערוץ שלוש בכבלים); תחנת רדיו מקומית-מסחרית ("רדיוס" באזור
השרון, "קול הים האדום" באזור אילת) וכו'.
 

 
 
מקור:
 
דברים אחדים, 1 אביב 1997, עמ' 98-88, הוצאת מכון ון ליר ירושלים
 
 













 

 
 



 



גרסא להדפסה גרסא להדפסה
כל הזכויות שמורות © 2014 ל- המינהל למדע ולטכנולוגיה במשרד החינוך בשיתוף המרכז הפדגוגי טכנולוגי (מפ"ט) עמל
האתר עוצב ותוכנת ע"י GoNet Software Solutions
ראו תנאי שימוש