דף הבית על האתר הודעות מפמ''ר צוות הפיקוח פורום צור קשר בתי הספר הצעות ודרישות עבודה 
מגמות הלימוד
  מבנה מגמות טכנולוגיות חוזי
  ביבליוגרפיה
  מגמת מדיה ופרסום
  אודות המגמה
  מקצוע תקשורת וחברה
  תוכנית הלימודים
  מערכים בתקשורת וחברה א
  מערכים בתקשורת וחברה ב
  מערכים בתקשורת וחברה ג
  מבניות בתקשורת וחברה ג
  מאמרים תיאורטיים
  מאמרים בנושא עיתונות
  מאמרים בנושא רדיו
  מאמרים בנושא טלוויזיה
  מאמרים בנושא פרסום
  موضوع الاعلام والمجتمع
  תקשורת אלקטרונית
  פרסום ויחסי ציבור
  ביבליוגרפיה
  בתי הספר במגמה
  שאלונים ומחוונים
  מגמת טכנולוגיות תקשורת
  פורטל היצירה הצעירה
  תמונות מהווי המגמה
  סרטוני המגמה
  בחינות חיצוניות
  בחינת מפמ''ר ארצית
  פרויקטי גמר
  קולנוע וטלוויזיה י"ג - י"ד
  רשימת קישורים
  העשרה והרחבת ידע
  מה חדש ?

מרחבי לימוד מתוקשבים
   המבניות בתקשורת וחברה ג'
   מערכי שיעורים בתקשורת
   מבנית בצילום ותאורה
   מבנית פס קול
   מבנית מעשית בהפקות
   מבנית מדעי הטכנולוגיה
   סיכום פיצ'ינג דוקומנטרי
   תיק הפקה עליליתי
   תיק הפקה דוקומנטרי
   תסריטים להפקות
   אמנות המבע הצילומי

2,467,506 כניסות לאתר
הממתיק הלאומי

מאת: אילת נגב ויהודה קורן 

בניגוד לרושם הכללי, ערוץ 2 לא הביא להגברת הצפייה בטלוויזיה ולא הבריח את
האנשים מאולמות הקולנוע והקונצרטים, להפך. אפילו שיעור קריאת הספרים עלה
מאז פרץ הערוץ לאוויר. ערוץ 2 גם תרם להגברת הסובלנות בחברה הישראלית:
עובדה, דנה אינטרנשיונל יכולה לשבת כיסא ליד בניזרי, והאולם לא מתמוטט. אבל
בחמש שנות קיומו הצליח הערוץ הזה להרגיל את הישראלים לסיפוקים מיידיים,
לחדשות רכות ולפרסים לכל פועל. פעם, כשהמצב היה קשה, היו הישראלים יוצאים
להפגנות, היום הם רק מעבירים ערוץ. אילת נגב ויהודה קורן מסכמים את השפעת
ערוץ 2 על החברה הישראלית


ביום חמישי, 4 בנובמבר 1993, יום השידורים הראשון של ערוץ 2, אחרי שרפי רשף ואילנה
דיין ראיינו את ראש-הממשלה יצחק רבין ואחריו את רוני מילוא ואת אביגדור קהלני,
הוקרן בעשר וחצי בערב סרט התעודה 'עגיל בזין'. סיפורו של ג'יגולו צעיר המפתה תיירות
בחוף אילת, ומתפאר בעגיל הנעוץ בקצה איבר זכרותו.
 
"ראיתי את הסרט בפסטיבל הסרטים בסינמטק ירושלים, וקניתי אותו מיד, כי הרגשתי שהוא
מתאר מציאות ישראלית, שעד כה התעלמו ממנה. ברור לי שערוץ 1 לא היה מקרין אותו
בגלל שמו ותוכנו", אומר עוזי פלד, מנכ"ל טלעד. "אני מודה שפחדתי להוציא את צמד
המילים 'עגיל בזין' מפי, וניסיתי לשכנע את הבימאי, ארן פטנקין, לשנות את השם, אך הוא
התנגד בתוקף. נכנעתי לו, כששמעתי את המילים האלה נאמרות בטבעיות מפי צוות ההפקה
הצעיר שלנו. מיד לאחר ההקרנה התקשר שר החינוך, פרופ' אמנון רובינשטיין, אל יו"ר
מועצת המנהלים שלי ונזף בו: 'אני מצטער שנלחמתי כל-כך על הקמת ערוץ 2, אם 'עגיל
בזין' הוא מה שאתם מקרינים בו'".

חמש שנים אחרי, אולי רובינשטין צדק אפילו יותר מכפי ששיער, כי הסכר שאתם
פרצתם, הביא לשיטפון של וולגריות. היום, ולא מעט בגללכם, איש לא מסמיק
מהמילים "עגיל בזין".

פלד: "מה אתם רוצים, שנגיד 'עגיל בפין', כשברחוב אומרים 'זין' וקוראים לבחורות
'כוסיות'? זה לא יהיה אמין, ואנחנו, כטלוויזיה שרוצה להיות רלוונטית, צריכים לשקף את
השפה ואת התרבות כמו שהיא. אני נגד התבהמות, אבל גם נגד צנזורה וטיוח. הטלוויזיה
הישראלית שידרה מציאות תרבותית, שלא הייתה קיימת, למדינה מדומה ומצומצמת, שהשתרעה,לדעתם, על כביש מס' 1, ירושלים-תל-אביב, בין שנקין לרחביה. אנחנו, לעומת זאת, משקפים את ההוויה הישראלית על כל המגוון שלה. הגיע הזמן שתושבי בת-ם וחולון, אופקים וטבריה וכן רמת-אביב ג' יוכלו לראות ולשמוע את עצמם ואת מה שמעניין ומבדר אותם".
 
כולם ב- 2

איש לא האמין שזה יקרה כה מהר, אבל כבר ביום השידורים הראשון הכניע הרך הנולד את
הערוץ המבוסס, ורק חיים יבין הציל את כבודה של רשות-השידור. מקץ חודש כבר התבססו
דן שילון ודודו טופז בצמרת הרייטינג, ורשימת 50 משדרי הטלוויזיה המובילים הייתה
כולה של ערוץ 2, פרט ל'מבט', 'רואים עולם' ו'משחק השבת'. כיום ערוץ 2 הוא הטלוויזיה
של המדינה. יש שעות שבהן פער הצפייה עצום במיוחד, ומול כל צופה בערוץ הראשון
חמישה בוחרים בערוץ השני.

רק חמישה אחוזים מהישראלים מתנזרים לחלוטין מהטלוויזיה, ל- 40 אחוז יש יותר ממכשיר
אחד, והולך וגדל מספר הבתים עם טלוויזיה בכל חדר. אף על פי כן, בניגוד לדימוי של
אור כחלחל המהבהב מכל פינה, שליש מבעלי המקלטים כמעט אינם פותחים אותם ומעדיפים
עיסוקים ביתיים אחרים. עוד כשליש בכל יום נמצאים מחוץ לבית.

ה'פריים-טיים', תשע עד עשר וחצי בערב, מרכז את תשומת-לבם של כמיליון וחצי צופים.
בשעות השיא האלה 13 אחוז מהציבור מרותקים לערוץ 2 (כ- 650 אלף איש), ארבעה
אחוזים לערוץ 1 (195,000), וכ- 13 אחוז מתחלקים בין ערוצי הכבלים השונים,
מ'סיינפלד' ועד הערוץ הטורקי וסי-אן-אן. הישראלי מקדיש שלוש שעות ביום לצפייה
בטלוויזיה, נשים צופות יותר מגברים (כ- 55 אחוז), הצפייה עולה עם הגיל, והצופים
הכבדים הם בני 50 פלוס. שיעור הצפייה יורד ככל שעולה ההכנסה.
 
הטלוויזיה תמיד הפחידה את כולם: הפוליטיקאים חששו מעוצמתה, אנשי החינוך מרדידותה
ואלימותה, ובעלי התאטראות ובתי-הקולנוע, מתחרותה. בן-גוריון קבע את הטון, ועל נבואת
החורבן הטלוויזיונית שהשמיע ב- 1951 חוזרים היום מבקרי הערוץ השני: התרבות העברית
תתערער מול ערכיה הזרים של הטלוויזיה. הצרכנות והמסחור ישתלטו על הכול, והפוליטיקה
האידאולוגית תפנה מקומה לפוליטיקה אישית. רק מלחמת ששת-הימים והצורך לתקשר עם
ערביי השטחים הביאו להקמת הטלוויזיה הישראלית כמכשיר תעמולה כלפי פנים וחוץ. 25
שנים עברו, עד שהערוץ המסחרי התחיל בשידוריו.
 
אם הטלוויזיה היא ראי, הרי שבסוף 1998 החברה הישראלית נוצצת, שטחית וחומרנית
מאי-פעם. החלפת הצעירה במחשוף העמוק, מסובבת 'גלגל המזל', הייתה אירוע תקשורתי,
שנפרש על-פני מספר שבועות והפך גם חלק מן המפסידות לכוכבות. גם מי שעיקר הישגיה הם
הופעה בפרסומת, כמו סנדי בר ו'הקרב על המילקי', יכולה להיות גיבורת תקשורת במעגל
קסמים שמזין את עצמו.
 
"אצל בנות 13-12 צפייה בטלוויזיה, בעיקר באופרות-סבון, ודיבור בטלפון הם עיסוקי
הפנאי העיקריים", אומרת פרופ' תמר ליבס מן המכון לקומוניקציה באוניברסיטה העברית,
שערכה יחד עם ד"ר דפנה למיש מאוניברסיטת ת"א מחקר על דפוסי הזדהות. "עד גיל 17
הנוער לא צופה בכלל בערוץ 1. הם חיים בתרבות טלוויזיונית, שגיבוריה מורכבים מיעל
בר-זוהר ודוגמניות, עולם תרבות וירטואלי-גלובלי, שעוסק בכסף, הצלחה כלכלית וזוהר.
 
"את החגיגה סביב הדוגמניות עושים העיתונים, ולא אנחנו", הודף עוזי פלד, מנכ"ל 'טלעד',
את ההאשמה. "יעל בר-זוהר היא שחקנית טובה ובחורה נבונה, אבל מי הפך אותה לכוכבת?
לא אני. כל העיתונות מלאה בתמונות שלה, וכולן מרוכזות בזווית אחת: החזה של נערה בת
16. כמעט רציתי להוציא אותה מן הסדרה בגלל זה. ב'רמת-אביב ג' יש שחקנים נוספים.
למה הכתרתם דווקא את יעל בר-זוהר כגיבורת תרבות, ולא את גילת אנקורי או ברוך
דרור?!"
 
אתם, ערוץ 2, בחרתם לתת לנו את 'רמת-אביב ג' או את 'כסף קטלני' כפסגת היצירה
המקורית.
עוזי פלד: "אלה סדרות דוברות עברית, שמתארות מציאות חיים. עד בואו של ערוץ 2 זנח
ערוץ 1 לחלוטין את התרבות הישראלית, וכל ילד ידע יותר על בית-המלוכה הבריטי, על
כוכבי הוליווד ועל יושבי מאליבו והוואי, מאשר על שכניו. איזו תרבות עברית יש ב'הוואי
0-5' או ב'בוורלי-הילס'? העם חיכה ל'רמת-אביב ג" במקום 'שושלת'. 'פלורנטין',
'בת-ים-ניו-יורק' ו'טירונות' הן דרמה רלוונטית, ובכל 25 שנות הטלוויזיה הישראלית היא
עשתה פחות דרמה מאשר שלושת זכייני ערוץ 2 בשנה אחת. השידור החוזר של ''רמת-אביב
ג" מלווה היום בכתוביות ברוסית, כך הם מתוודעים לישראל, ואנחנו עוזרים לקליטתם".
 
הטיעון הזה של פלד על העמקת הזהות הישראלית עומד בסתירה חדה לממצאי המחקר, שערכו
ליבס ולמיש. ליבס: "במחקר שעשינו בקרב בני-נוער, הם אמרו שהם מעדיפים את השפה
האנגלית על-פני העברית. כשהם מדברים על משהו מקורי ואותנטי, זה תמיד אמריקני ולא
ישראלי. מידת ההזדהות שלהם עם מה שקורה פה שואפת לאפס, ולא רק שהחלומות שלהם
עוסקים רק בפרסום וזוהר, כולם מתרחשים בחו"ל. זו שחולמת להיות שחקנית מפורסמת,
מדברת על הוליווד, זה שרוצה להיות שוטר, חולם על ניו-יורק, וכמובן שהכדורסלן חושב
על האן-בי-איי".
 
כשמלאו לערוץ 2 שנה וחצי, התגייסו 34 אנשי חינוך ואקדמיה למאבק ציבורי נגדו. "לא
יורדים מתרבות לרייטינג", היתה הסיסמה. "הערוץ השני הוא צהוב מדיי, כחול מדי ואדום
מדיי", אומר יוזם המאבק הד"ר נמרוד אלוני, מרצה לפילוסופיה של החינוך ובנה של שרת
החינוך לשעבר. "המפתח לרייטינג גבוה הוא חוויות שיא חושניות, 'סטוצים קצרי-מועד',
ולעולם לא לחטוא בהעמקה שכלית או רגשית, שמא יתעורר הצופה מבהייתו ויעשה 'זאפינג'
לערוץ המתחרה.
 
"העדיפות ניתנת למה שיותר חזק, מעורר, מסעיר ומגרה, והשיא של אתמול הוא נקודת
ההתחלה של היום. ילדינו אוכלים לארוחת הבוקר חמישה 'תפוזים מכניים'. קשה לרגש את
הילדים של היום, וקשה שבעתיים לזעזע אותם. אחרי שצפו כמעט בכל זוועה אפשרית,
רגישותם הביקורתית לרע, למפלצתי ולוולגרי קהתה כל-כך, עד שהם למדו להתבונן ברצחני,
בשפל ובגס ביותר מתוך שוויון-נפש ובניטרליות מוסרית ואסתטית".
 
אתה מאמין שבחמש שנים גרם ערוץ 2 להידרדרות החברה בישראל? אי-אפשר לבודד
את הצפייה בטלוויזיה מדברים אחרים שקרו כאן.
הטלוויזיה הפכה את האלימות למופע חווייתי ומתגמל בלי מערכת, שמבדילה בין טוב ורע.
גם ב'מקבת' יש הרבה דם, אבל כשמקבת רוצח את המלך, נשמעת צווחה חזקה של עוף השמיים
- הטבע כולו רועד ומזדעזע מהפגיעה במוסר. לעומת זאת אצל דן שילון, המלך הגדול,
העבריינים הם גיבורי תרבות ככל השאר, יושבים בכפיפה אחת עם אמנים, דוגמניות
ופוליטיקאים. אם אין חלוקה לטוב ורע, אז אין הבדל בין קורבנות למקרבנים, בין אנס
לנאנסת. כל אחד מהם הוא סוג של סלבריטי, שזכה ל- 15 דקות הפרסום שלו בטלוויזיה.
 
אבל יש גם תוצאות חיוביות. "ערוץ 2, על המסחור והאמריקניזציה שלו, הפך אותנו ליותר
סובלנים, ליברלים ופתוחים אל הזר והאחר", אומר פרופ' שמואל ליימן וילציג, מרכז תכנית
התקשורת באוניברסיטת בר-אילן. "ברגע שדן שילון מזמין לאולפן קוקסינל ומדבר אתו
בצורה מכובדת, יש לכך השפעה חברתית. דנה אינטרנשיונל לא הייתה מתקבלת ע"י דעת-הקהל
בצורה כזו לפני שש או שבע שנים. עכשיו אנו פתוחים יותר למיעוטים, אבל המחיר כבד: אם
שר יושב ליד קוקסינל, זה אומר שהשר שווה לקוקסינל, והקוקסינל שווה לשר, ונעלמים
ההבדלים המשמעותיים בין עיקר לטפל".
 
הרייטינג של הרייטינג
ערוץ 2 אינו גובה אגרה או דמי מנוי וכל קיומו מפרסומות. ככל שהתכנית נצפית יותר,
מחיר זמן הפרסום בה עולה. כך בא לעולם הרייטינג (מדרוג), שהשפעתו חרגה ממרקע
הטלוויזיה. "בקפיטליזם המודרני כל דבר הופך לסחורה", אומר ד"ר אייל נווה, מהחוג
להיסטוריה באוניברסיטת תל-אביב. "אנשים מוערכים לפי משכורתם, בודקים את מקומם
בטבלה, שוקלים כל פעולה במושגים של תועלת, נותנים זה לזה ציונים גם במיטה. מיום
שערוץ 2 הכניס לחיינו את הרייטינג, איבדנו את הבושה".
 
לשלושת הזכיינים ('רשת', 'קשת' ו'טלעד') יש מחלקות מחקר, האוספות מידע על צופי
התכניות לפי גיל, הכנסה, השכלה, מוצא ודתיות, כדי שהפרסומאים יוכלו להתאים לכל
תכנית את התשדיר המתאים לקהל. כך, למשל, צופיו הנאמנים של החידון 'פחות או יותר' הם
בעלי השכלה והכנסה ממוצעות ומטה, ממוצא מזרחי, מסורתי, נשואים, בני 50 פלוס.
'רמת-אביב ג'' פופולרית בקרב בני-נוער, רמת השכלה נמוכה, הכנסה ממוצעת ומטה, מוצא
מזרחי וישראלים דור שני בארץ. החרצופים פופולריים בקרב גברים, בני עד 40, בעלי
הכנסה והשכלה מעל לממוצע, חילונים ורווקים.
 
בעוד שערוץ 1 לא התעניין בצופיו, הרי נדמה שלערוץ 2 התעניינות יתר: על צופי כל
תכנית הם יודעים אם הם שומרים דיאטה, מה הם אוהבים לשתות, האם הם מתכוונים להחליף
רכב, ומהי אבקת הכביסה החביבה עליהם. לפי המידע שנאגר, יש קשר בין חפיפת ראש
להשכלה. כך נמצא שחפיפת ראש יומית פחות אהודה על צופי 'פחות או יותר' ונפוצה יותר
אצל צופי החרצופים. לתשומת-לב יצרני השמפו.
 
ערוץ 2 גם חילק פרסים יקרים כמו מכוניות, דירות-נופש ומכשירי חשמל ונטע מושגים, שלא
שמענו עד אז: 'וילון מספר אחד', 'עשינו עסק', או 'פחות או יותר'. "יום אחד ראיתי את
דודו טופז מראיין את שמעון פרס ואומר לו משהו כמו, שמע, בוא נעשה עסק. אתה תבטיח
לי שתסריט מקרוב בווידאו את יצחק רבין בלי שירגיש, ואני נותן לך את מצלמת הווידאו
הזו במתנה", משחזר ד"ר נמרוד אלוני. "לא הבנתי למה פרס לא אומר לבדרן הזה, 'מי אתה
בכלל?'. לפניך ראש-ממשלה, שר חוץ, ואתה, דודו טופז, מעז לדבר כמו אל פרח קטן, שאתה
מוכר לו איזו חבילת תיור בטורקיה? באותו רגע החלטתי להקים את ההתארגנות של
אנשי-חינוך נגד הרייטינג".
 
לא יושבים בבית
עם שידורי ערוץ 2 והכבלים הוסיף הישראלי 30 דקות צפייה לסדר-יומו, אבל הטלוויזיה
אינה מלכת הזמן הפנוי שלו, ותופסת רק שליש. בניגוד לימים, שבהם אנשים קבעו לדבר
אחרי 'מבט' וניתקו טלפונים בזמן 'דאלאס', איבדה הטלוויזיה את עוצמתה. כיום זה הדבר
הראשון שיבטלו לטובת פעילות אחרת. "הצפייה לא באה על חשבון ההסתובבות בחוץ,
והישראלי מקדיש כשעתיים וחצי ביממה לביקורים, שיטוטים, קניות, פגישות וכו'", אומר
פרופ' אליהוא כץ מן המכון לקומוניקציה באוניברסיטה העברית. "נמאס לבהות במסך,
ואנשים מחפשים חברה".
 
בסקר שערך פרופ' כץ ב- 1990, עד לפני עידן שפע הערוצים, נרשמה ירידה בהיקף
ובתכיפות הבילוי בחוץ, קולנוע, תאטרון, קונצרטים, מוזיאונים והרצאות. ב- 98' נערך
סקר עדכני, והפעם הופתעו החוקרים לגלות שהירידה נבלמה. גם נתוני המועצה הציבורית
לתרבות ולאמנות מראים שיש חיים מחוץ לטלוויזיה: במשך שנה מבקרים במוזיאונים כשישה
מיליון איש, 442 אלף האזינו לתזמורת הפילהרמונית, ולא ירד מספר הביקורים בקולנוע
- 11 מיליון צופים בשנה.
 
מחקרים מצאו כי חרף ריבוי הפיתויים הטלוויזיוניים הירידה בקריאה נבלמה. קרוב ל- 80
אחוז מהאוכלוסייה הבוגרת קוראים ספרים לעומת 76 אחוז ב- 1990. "הנתונים המעודדים
האלה הם בזכות העלייה מארצות חבר-העמים", אומרת פרופ' חנה אדוני מהמכון לקומוניקציה
באוניברסיטה העברית. "הודות לעולים נשמר הפרצוף התרבותי של מדינת ישראל". הירידה
בקריאה, לעומת זאת, נמשכת בקרב צעירים משכילים. דור הטלוויזיה, המחשב והפאב קורא
פחות ספרים.
 
אף שבתקופת ערוץ 2 נסגרו העיתונים 'דבר', 'על המשמר' ו'טלגרף', לא בו האשם. ריבוי
הערוצים לא רק שלא פגע בקריאת עיתונים, אלא נרשמת עלייה מתמדת. בישראל כארבעה
אחוזים אנאלפביתים, ורק שמונה אחוזים מהתושבים אינם קוראים עיתון בכלל. 92 אחוז
קוראים עיתון בסוף השבוע, 69 אחוז קוראים עיתון כל יום. "אבל העיתונים עצמם השתנו
מאז החלו ערוץ 2 והכבלים לפעול", אומר ד"ר יריב בן-אליעזר, דיקן ביה"ס לתקשורת
במכללה למנהל. "היום יש כותרות גדולות, תמונות גדולות, מעט טקסט והרבה צבע, תרתי
משמע. מאמרים של 5,000 מילה התאימו לעידן הספר, כתבות של 300 מילה מתאימות
לעידן הטלוויזיה. גם בתוכן העיתון הוא המשך של הטלוויזיה: דגש על סיפורים אנושיים
ואבק כוכבים". פרופ' תמר ליבס: "ערוץ 2 הביא לנו זן חדש של אנשי תקשורת, אלה
הרואים את הצופה כצרכן, ושכחו את יסודות המקצוע העיתונאי, ושחוץ מלספר על מה
שמעניין, צריך לספר על מה שחשוב לדעת".
 
מהדורת השבט
בימי המונופול של הטלוויזיה הישראלית דווח על צפייה חסרת תקדים בעולם: 80-75 אחוז
צפו כל ערב במהדורות 'מבט'. תכניות מסוימות של 'כלבוטק' המריאו ל- 90 אחוז ויותר.
אפילו משדרי הדת המשמימים זכו לרייטינג העולה על זה של דודו טופז ודן שילון כיום.
פרופ' תמר ליבס: "כל אדם ידע שלמחרת ידברו בעבודה על מה שהוקרן אמש בטלוויזיה. חשת
שכדי להיות חלק מהשיח החברתי, אתה חייב לצפות בחדשות. עם הערוצים הנוספים ממילא
שני אנשים לא רואים אותו דבר, מדורת השבט התפרקה, וכיום יש הרבה מדורות, איש-איש
ומדורתו".

את מגמת פיצול החברה הישראלית לתת-קבוצות מחריפים ערוצי הכבלים, שאליהם מחוברים
למעלה מ- 70 אחוז מן הבתים בישראל. בשעות רבות מספר צופיהם גבוה משל שני הערוצים
גם יחד. "לבקשת יוצאי לוב, כוונו הצלחות, כך שייקלטו כאן שידורי הטלוויזיה האיטלקית,
דוברי הלאדינו ביקשו שידורים מספרד, ויוצאי הודו קיבלו את הערוץ שלהם", אומר ד"ר
הלל נוסק מביה"ס לתקשורת במכללה למנהל. "הכבלים מאיטים מאוד את התערותם של עולי
רוסיה, המתחברים לתרבות, שהיא בעיניהם עשירה אלף מונים מהתרבות הישראלית. הכבלים
מאפשרים לחוש אזרחי העולם על חשבון האינטגרציה החברתית, תופעה מסוכנת במדינת
מהגרים".
 
שיטת המדרוג החדשה, שהונהגה מאז מארס 98', חשפה נתון מדהים. "רק כ- 22 אחוז מתושבי
ישראל בוחרים לצפות במהדורות החדשות של הערב (כ- 13 אחוז בערוץ 2 ותשעה אחוזים
בערוץ 1). 'ערב חדש' ו5' עם ...' גם יחד זוכים לצפייה של 10 אחוזים בלבד, ואולי אלה
אותם אנשים עצמם, שמכורים לחדשות", אומר אורן טוקטלי, מנכ"ל הוועדה למדרוג. צעירים
ממעטים לראות חדשות, ובני 50 פלוס צופים בהן באדיקות. ערביי ישראל צופים בחדשות
פחות מהיהודים, ויותר מ- 10 אחוזים מכלל הצופים מוותרים על החדשות לטובת הכבלים.
יומני ערב-שבת נמצאים בתחתית הרייטינג.
 
את מקומן של החדשות כמגנט רייטינג תפס הבידור. החדשות רוויות המתח של שנות ה- 70
וה- 80 יצרו תחושת צוותא, של אחים לצרה, מול האירועים הקשים. היום מעניקים את
תחושת הצוותא טופז ושילון, המרוממים את הצופים ומחניפים להם: "אתם קהל נהדר".
 
במחקר שנעשה בימי המונופול של 'מבט', התברר כי אחוז גבוה אינו מבין את החדשות.
אפילו שאלות פשוטות נענו באי-ידיעה מוחלטת. "אם אז התקשו להבין את החדשות, היום
ההבנה קשה שבעתיים, בגלל הקצב הרצחני והקליפי", אומר פרופ' עקיבא כהן, מהחוג
לקומוניקציה באוניברסיטת תל-אביב. "הידיעה החדשותית הולכת ומתקצרת, הכול מדברים
מהר וקטוע, יש זמן רק לסיסמאות, ולא לעומק וניתוח. ידיעה רודפת ידיעה בלי אפשרות
לנשום, ומה הפלא שהצופה מעדיף את הכבלים או פעילויות אחרות?"
 
בניגוד לנדמה, אין הבדל בין שתי המהדורות בתוכן, בנימה או בסדרי החשיבות, ורבים
יותר צופים בחדשות 2, משום שלוח התכניות קורץ יותר. "כדי לתפוס את הקהל עולה
מינון ה'חדשות הרכות' בשני הערוצים, כמו הילד שנפל מהמרפסת ולא נהרג, או החתול
שנתקע על העץ", אומרת ד"ר מירה משה מבר-אילן. תכניות הדיון הפוליטיות, המשודרות בין
אופרת-סבון לסרט מתח, נראות גם הן כהצגה כתובה מראש, ולצורכי הדרמה מזמנים לאולפן
את בעלי הדעות הקוטביות ביותר, כדי שיתנצחו בקולי-קולות. כך נוצרת תחושת קונפליקט
ללא פתרון, 'אין עם מי לדבר'. "דרך התכניות האלה אנחנו לומדים את לקחי הכוחנות,
הפשטנות, הצדקנות ואובדן הכבוד לאחר", אומר ד"ר דן בונה.
 
פרופ' ירון אזרחי, מהחוג למדע המדינה באוניברסיטה העברית: "ערוץ 2 מתאים לעידן
השלטון הנוכחי בישראל, שבו ענייני המדינה מנוהלים בידי דוברים ויועצי תקשורת,
וחלקות הלשון חשובה יותר מהמעשים. כבר אין הבדל בין מי שמנהל את המדיניות לבין מי
שמתרץ אותה. ראש-הממשלה החל את הקריירה שלו כדובר, והמו"מ עם הפלסטינאים מופקד
היום לא בידי שר, אלא בידי דני נווה, שכל ניסיונו הוא בדוברות בלבד".
 
בלוח שידורים, שכל מטרתו לספק בריחה מהמציאות, האם יש סכנה שהחדשות ייעלמו,
וימוקמו בשעות נידחות, או ירוככו שלא לפגוע בשלוות הצופה?

 
פרופ' ירון אזרחי: "אין חשש שהרדיפה אחר מנעמי הבידור תסרס את החדשות. לחשיפת
שחיתות, אסונות והפגנות יש תמיד דרישה. הדרמה החדשותית טובה לרייטינג ולדמוקרטיה,
כי כך הטלוויזיה חושפת את חוסר התפקוד של השלטון".
 
האם מודעותו הפוליטית של הישראלי והתעניינותו בנעשה סביבו פחתו?
 
"החברה הישראלית נטשה את הקולקטיב ובחרה באינדיווידואליזם", אומר פרופ' אליהוא כץ.
"כבר ב- 90 מצאנו שיש עלייה בדאגה לאני, וירידה בדאגה לחברה ולמדינה. יש יותר
אגואיזם, פנאי והנאה חשובים יותר מהעבודה, ההווה חשוב מן העתיד. הבריחה מהחדשות
החלה במלחמת לבנון, ששברה את הקונסנזוס, וגרמה לכך שאנשים התעייפו מהמציאות,
ומעדיפים בידור. לא ערוץ 2 יצר את החומרנות, הרדידות והנהנתנות, אבל הוא נתן להן
ביטוי ומאיץ אותן".
 
"לפני 2,000 שנה, כשהרומאים רצו למנוע מרד, הם סיפקו לעם קרקס וגלדיאטורים, לחם
ושעשועים", אומר פרופ' שמואל ליימן וילציג מאוניברסיטת בר-אילן. "כיום ערוץ 2 הוא
הלחם והשעשועים של ישראל. ה'רומאים' הם כוחות השוק, שרוצים שאנשים יישבו בשקט מול
המרקע, יצפו בפרסומות וילכו ויקנו. עד ערוץ 2 היינו במקום הראשון בעולם לנפש
בהשתתפות בהפגנות. כשמשהו בער, והאופציה הייתה לשבת מול תכנית משמימה בערוץ 1,
רבים בחרו לצאת מהבית להפגין. תופעה כמו מוטי אשכנזי, שריכז המונים להפגנות נגד
ממשלת גולדה וכפה את התפטרותה, נראית היום, בעידן הטלוויזיה המסחרית, רחוקה".
 
בניגוד לממשלות קודמות, שעשו כל שביכולתן לעכב את הופעת הטלוויזיה, דחפה הממשלה
הנוכחית לכיוון ערוץ מסחרי נוסף, להקמת ערוצים ייעודיים (שני ערוצי חדשות, ערוץ
ערבי, ערוץ רוסי, ערוץ מוסיקה ים-תיכונית וערוץ לשידורי דת) ולקליטת 500 ערוצי
לוויין מרחבי העולם. כל זה אמור להתרחש בשנה הקרובה. הדרישה לערוץ מסחרי נוסף לא
באה מהציבור ומהמפרסמים, אלא מהממשלה. "רוצים לבדר אותנו עד מוות כדי להחליש את
מעורבותנו ואת התנגדותנו", אומרת ד"ר מירה משה מאוניברסיטת בר-אילן. "כל אדם ייצור
לעצמו עולם וירטואלי, בינלאומי, שמורכב מהתכנים שהוא אוהב: אופרות-סבון קוריאניות,
חייזרים, בידור, וחלקו של הגרעין הישראלי המשותף ילך ויפחת".
 
אבל יש חוקרים שחושבים שאולי המהפכה התקשורתית הזו דווקא תגדיל את הסיכוי לשלום.
"בעבר נתפסה התקשורת כרצינית, קודרת, אמצעי הכרחי להישרדות", אומר פרופ' ירון אזרחי.
"הישראלי פתח את מכשיר הטלוויזיה בציפייה לחדשות לא טובות, להתמודדות עם בעיות
ביטחוניות ועם שינויים כלכליים. השלטון יכול היה לסמוך על כך שאמצעי התקשורת יגייסו
את הציבור בשעת חירום. ריבוי ערוצים, ירידה בצפייה בחדשות, העדפת הבידור מעידים על
כך שהיחס לחיים נעשה קליל, והשלטון יצטרך להשקיע הרבה מאוד בגיוס הציבור לצאת
למלחמה או להסכים לגזרות כלכליות. הציבור יעניש שלטון שיפריע לו ליהנות משעשועי
הטלוויזיה".

רייטינג / 30 הגדולים
מצעד כל הזמנים
 
ואלו 30 התכניות של שלושת הזכיינים, שכבשו את צמרת הרייטינג לאורך כל שנות
ערוץ 2. הצצה בהן היא הצצה בראי

רייטינג (בעברית פשוטה 'דירוג') הוא, כנראה, המושג המזוהה ביותר עם ערוץ 2. סם החיים
שלו, הנתון שעל-פיו ייפתחו ארנקי המפרסמים. מילה מתגלגלת זו, ררררררייטינג, היא גם
מה שהפך למקור כל ההשמצות, התירוצים והביקורת המוטחת בערוץ המסחרי. ערוץ 2, כמו
החברה הישראלית כולה, כך אומרים, הפכו עבדים נרצעים לפופולריות בכל תנאי. ואם אין
לך רייטינג, תעשה הכול כדי להשיג אותו. מנגד, משמש הרייטינג כלי-ההגנה הראשון במעלה
של אנשי הערוץ. אולי אפשר היה לעשות טלוויזיה 'איכותית' יותר, טוענים שם, אבל אין
לזה רייטינג.
 
העדפותיהם של צופי ערוץ 2, מאז הקמתו, משרטטות פרופיל ברור ביותר של החברה
הישראלית, משדרות ועד רמת-אביב ג'. '7 ימים' מביא לראשונה את טבלאות כל הזמנים,
רשימת התכניות הפופולריות ביותר בערוץ 2 על שלושת זכייניו, כפי שחושבו בדקדקנות
על-ידי מחלקות המחקר בכל חברה וחברה. הנתונים נערכו בחרדת-קודש ממש. "כל טעות
בעשירית אחוז יכולה לעלות לנו ביוקר", מתוודה אחת מעורכות המחקר. "מדובר בהשקעות
של מפרסמים, בשינוי הפרוגרמינג, וכמובן בפגיעה באגו של הכוכבים".
 
עיון בטבלאות על נבחריהן (ובמי שנותר בחוץ) מעניק צילום רנטגן ברור של החיה המוזרה,
המצחיקה-עצובה הזו, שנקראת "ישראלי". הקלפיות נסגרו, קולות הימאים, החיילים והאסירים
כבר כאן, ונעבור מיד לתוצאות האמת.
 
רשת
1. יגאל שילון, 'פספוסים', 28.5.
2. רפי גינת, 'פוקוס', 27.6
3. דן שילון, 'בשידור חי', 26.9
4. 'איצ'ה', 25.4
5. אברי גלעד, 'קטן עלינו', 24.7
6. אברי גלעד / צביקה הדר, 'עשינו עסק', 24.5
7. רפי גינת, 'בשידור חוקר', 24.4
8. 'זהו זה חי', 24.0
9. אלי יצפאן, 'יצפאן', 22.8
10. 'טירונות', 21.7
 
הנתונים מתייחסים לאחוז הצפייה הממוצע בתכנית, בכל שנותיה

טלעד
1. 'רמת-אביב ג'', 25.2
2. 'החרצופים', 24.9
3. אברי גלעד, 'יהיה טוב', 24.3
4. אלי יצפאן, 'הערב', 8.23
5. אייל פלד, 'מסע עולמי' (בשעות הערב), 23.6
6. סיגל שחמון ואקי אבני, 'המבצר', 23.2
7. אילנה דיין, 'עובדה', 23.0
8. אברי גלעד ומיכל ינאי, 'בראבו', 22.9
9. עינת ארליך, 'נוצץ', 22.7
10. 'הקומדי סטור', 22.1
מדשדשים: 'לילה גוב', 'פחות או יותר', 'פלורנטין'

הנתונים מתייחסים לאחוז הצפייה הממוצע בתכנית, בכל שנותיה

קשת
1. דודו טופז, 'ראשון בבידור' / 'רשות הבידור' (29.5)
2. רפי רשף, 'עשר בלילה'
3. ארז טל, 'העולם המופלא' (28.4)
4. 'שמש'
5. ארז טל ואורנה בנאי, 'רק בישראל'
6. 'אנשי השנה'
7. גבי גזית, 'גבי גזית', (22.5)
8. ארז טל, 'גלגל המזל' (22.8)
9. דן מרגלית, 'על השולחן' (22.9)
10. 'ערב לא רגיל'
  
בשל מדידת הצפייה בשתי שיטות שונות לא התאפשר לחברת 'קשת' למסור נתונים
מספריים מדויקים. בסוגריים מופיעים נתונים, שנאספו על-ידי חברת 'רשת' דווקא.

                                                                                                             יהודה נוריאל

פלאש-בק / משחקי ילדים
הערוץ החדש היה עסוק מיומו הראשון בשיווק תחושת צעירות רעננה, שגלשה לפעמים
לילדותיות ממש (למשל, כשדנה וייס, כתבת חדשות, שחשבה שנגעה בנחש, לא התאפקה ופלטה צווחה מקפיאת דם במהלך שידור המהדורה). כך קרה שמספר דקות אחרי תחילת התכנית 'קטן עלינו' נקטע השידור, ועלתה שקופית 'מיד נמשיך בשידור'. השקופית התחלפה במגישת החדשות מיקי חיימוביץ', שהודיעה בדרמטיות: "ידיעה שהגיעה אלינו זה עתה: לפני דקות אחדות, במהלך צילומי התכנית 'קטן עלינו', קרסה תפאורת התכנית וקברה תחתיה את מנחה התכנית אברי גלעד. אנחנו עוברים כעת לכתבנו שנמצא במקום". השידור עבר ליוסי עין-דור באולפן ההרוס. עין-דור דיווח על עשן מיתמר, כוחות חילוץ גדולים וכלבי גישוש שהוזעקו
לעזור. לבסוף הודיע שאברי גלעד נמצא חבול, אך שלם.
 
מאות צופים התקשרו בדאגה לאולפן הטלוויזיה, ורק אז התבררה האמת: מדובר במתיחת אחד
באפריל. חיימוביץ' ועין-דור חטפו על הראש מנחמן שי, יו"ר חברת החדשות ומנכ"ל הרשות
השנייה. אברי גלעד התנצל בתכניתו של דן שילון.
 
                                                                           (גאיה קורן)

פלאש-בק / תאונות עבודה
תכניות שנוגעות בעצבים הרוטטים של החיים, מספקות לפעמים תגובות עצבניות. יגאל שילון
פספס פעם אחת רחוק מדיי. באחת מתכניות 'פספוסים' הוא ביים נחיתת אונס של מסוק
ישראלי, ובתוכו מספר אמנים ישראלים, ביניהם אהוד מנור, על אדמת סוריה. מנור לא צחק
מהבדיחה (בתכנית 'פגישה לילית' סיפר אהוד מנור לקובי מידן ששלושה רגעים קשים היו לו
בחייו: מות אביו, מות אחיו והמתיחה של שילון), ותבע את שילון. רק לאחר שכנועים של
חברים משך את תביעתו.
 
הראשון בבידור, דודו טופז, מבטיח להנחית חייזרים בשידור חי. החייזרים הבריזו, ואלינור
הרראר, מדיום שטופז הבטיח לה ולחייזריה חשיפה, תבעה את טופז על הפרת הבטחה. ליליאן
קדוש, בחורה צייתנית שעמדה בכל המשימות שהטיל עליה טופז (החל מהחלקה בחרמון
המושלג, כשרק בגד-ים לגופה, ועד נסיעה לבנגקוק כדי לחזור משם עם שלט של נזיר
בודהיסטי "אני רואה רשות הבידור עם דודו טופז"), הוזמנה בתמורה לתכנית נוספת של
הבדרן. בתכנית הציע לה החבר נישואין. היא סירבה, הוא עזב אותה, טופז התנצל.
 
נשא איידס אחד, שהתראיין אצל מרגלית צנעני, תבע פיצויים בסך 100 אלף שקל ממפיקי
התכנית 'מרגול' בטענה, שהמנחה חשפה את עובדת היותו נשא ללא רשות. לדבריו, התחקירנית
איימה עליו שאם התלונה תפגע בה, היא תדאג שהוא ייפגע.
 
                                                                      (גאיה קורן)

 
מקור:
 
ידיעות אחרונות - 5 שנים לערוץ 2 מוסף מיוחד, 18.09.98, עמ' 24-29,
הוצאת ידיעות אחרונות
 
 













 

 
 



 



גרסא להדפסה גרסא להדפסה
כל הזכויות שמורות © 2014 ל- המינהל למדע ולטכנולוגיה במשרד החינוך בשיתוף המרכז הפדגוגי טכנולוגי (מפ"ט) עמל
האתר עוצב ותוכנת ע"י GoNet Software Solutions
ראו תנאי שימוש