דף הבית על האתר הודעות מפמ''ר צוות הפיקוח פורום צור קשר בתי הספר הצעות ודרישות עבודה 
מגמות הלימוד
  מבנה מגמות טכנולוגיות חוזי
  ביבליוגרפיה
  מגמת מדיה ופרסום
  אודות המגמה
  מקצוע תקשורת וחברה
  תוכנית הלימודים
  מערכים בתקשורת וחברה א
  מערכים בתקשורת וחברה ב
  מערכים בתקשורת וחברה ג
  מבניות בתקשורת וחברה ג
  מאמרים תיאורטיים
  מאמרים בנושא עיתונות
  מאמרים בנושא רדיו
  מאמרים בנושא טלוויזיה
  מאמרים בנושא פרסום
  موضوع الاعلام والمجتمع
  תקשורת אלקטרונית
  פרסום ויחסי ציבור
  ביבליוגרפיה
  בתי הספר במגמה
  שאלונים ומחוונים
  מגמת טכנולוגיות תקשורת
  פורטל היצירה הצעירה
  תמונות מהווי המגמה
  סרטוני המגמה
  בחינות חיצוניות
  בחינת מפמ''ר ארצית
  פרויקטי גמר
  קולנוע וטלוויזיה י"ג - י"ד
  רשימת קישורים
  העשרה והרחבת ידע
  מה חדש ?

מרחבי לימוד מתוקשבים
   המבניות בתקשורת וחברה ג'
   מערכי שיעורים בתקשורת
   מבנית בצילום ותאורה
   מבנית פס קול
   מבנית מעשית בהפקות
   מבנית מדעי הטכנולוגיה
   סיכום פיצ'ינג דוקומנטרי
   תיק הפקה עליליתי
   תיק הפקה דוקומנטרי
   תסריטים להפקות
   אמנות המבע הצילומי

2,465,954 כניסות לאתר
הערוץ השני של הטלוויזיה

מאת: דן כספי ויחיאל לימור

גם הקמתה של רשת הטלוויזיה השנייה בישראל היתה פרי החלטה פוליטית. המהלכים
הפוליטיים המורכבים, שקדמו להקמת הערוץ הראשון - ואשר רק מפלגה אחת היתה מעורבת
בהם - נראים תמימים למדי בהשוואה לסבך הפוליטי שאפף את תהליכי אישור החוק להקמת
ערוץ שני, מסחרי, מחוץ למסגרת רשות השידור.
 
22 שנה לאחר הפעלת הטלוויזיה בישראל, 13 שנה לאחר ששלוש המפלגות הגדולות כללו את
הדרישה במצע הבחירות שלהן וכמעט ארבע שנים לאחר שהחוק הונח על שולחן הכנסת -
אישרה הכנסת, בראשית 1990, את חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו, וחלפה שנה
נוספת עד שהממשלה אישרה (וגם זאת, רק לאחר שהוגשה נגדה עתירה לבית המשפט הגבוה
לצדק) את מינוי מועצת המנהלים של הערוץ החדש.
 
אך הרשת השנייה לא נזקקה לגושפנקא החוקית כדי להתחיל בפעולתה, שכן במשך כארבע
שנים היא שידרה במסווה של שידורי נסיון.
 
1. מאבקים בין-מפלגתיים ופנים-מפלגתיים

הדרישה להקמתו של ערוץ טלוויזיה שני, שהועלתה זמן קצר לאחר הפעלתה של הטלוויזיה
הישראלית, התחזקה במחצית שנות ה- 70. חברו לכך שני גורמים: לחץ ציבורי להרחיב
ולגוון את שידורי הטלוויזיה וביקורת מצד הפוליטיקאים, מכל המפלגות, על דרך תפקודה
של מחלקת החדשות בטלוויזיה הכללית, ועל כך שלערוץ היחיד הוענק מונופול רב-עוצמה.
שלוש המפלגות הגדולות - הליכוד, המערך וד"ש - אף תבעו, ערב הבחירות של 1977,
להקים בדחיפות ערוץ שני לטלוויזיה.
 
על אף נצחונו בבחירות, לא הצליח הליכוד לממש את תביעתו. חיכוכים פנים-מפלגתיים
ובין-מפלגתיים הישהו כל החלטה בנושא הזה. ביולי 1978 הוחלט על כינונה של ועדה
מיוחדת, שהוטל עליה לבחון את שאלת הקמתו של הערוץ השני. כעבור כעשרה חודשים הגישה
הוועדה, שבראשה עמד חיים קוברסקי, את הדו"ח המסכם שלה, אשר השתרע על כ- 100
עמודים. המסקנה המרכזית של הדו"ח גלומה במשפט הבא: "הצורך בקיומו של ערוץ שני
בטלוויזיה בישראל נולד עם הקמתה בשנת 1967 והתחזק במרוצת פעולתה" (דו"ח הוועדה
לבירור נושא הערוץ השני בטלוויזיה בישראל, 27). עיקרי ההמלצות של הוועדה: יש
להקים ערוץ טלוויזיה שני, שיפעל שלא במסגרת רשות השידור; הפיקוח על הערוץ החדש
יהיה באמצעות רשות ציבורית נפרדת מזו של רשות השידור; מימון ההקמה וההפעלה יהיה
מהכנסות מפרסומת. הממסד הפוליטי אימץ בדיעבד את ההמלצה, ויצר דגם של שתי רשויות
שידור ציבוריות ומתחרות, בדומה לבריטניה.
 
ההמלצה החד משמעית של הוועדה נותרה על הנייר. שרי המפד"ל, שהתנגדו להקמת ערוץ שני
ומסחרי, מנעו כל דיון בנושא. בינתיים התקרבה מערכת הבחירות של 1981, ושניים משרי
הליכוד - יגאל הורביץ ויצחק מודעי - דחקו בממשלה להקים בדחיפות ערוץ שני, כדי לשרת
את מטרות הליכוד לקראת הבחירות. התנגדות תקיפה של המערך, וכן קשיי ביצוע, הביאו
לגניזת הרעיון. גם לאחר הבחירות עדיין לא חלה תזוזה, בעיקר בגלל מאבקי יוקרה וכוח
בתוך הליכוד, וכן בינו לבין המפד"ל, על השליטה בערוץ העתיד לקום. המלצותיה של ועדת
החינוך של הכנסת, במאי 1984, להקים ערוץ טלוויזיה שני, שימומן מפרסומת, נותרו אף
הן בלי תגובה.
 
רק לאחר הבחירות של 1984, שהביאו לכינונה של ממשלת אחדות לאומית, נוצרה הסכמה
בין שתי המפלגות הגדולות להקים את הערוץ השני. המערך, מצדו, התחייב בפני שינוי, כי
משרד התקשורת - שבראשו עמד אמנון רובינשטיין - יהיה מופקד על ביצוע החוק. התנגדות
לא צפויה של שר החינוך והתרבות - יצחק נבון, איש המערך - למסירת הערוץ השני לאחריות
שר התקשורת, הביאה להקפאת הצעת החוק שכבר הוכנה במשרדי הממשלה.
 
בשלב הזה נקט שר התקשורת מהלך פוליטי בלתי שגרתי, שנועד לעקוף את המכשול. הוא
עודד שני חברי כנסת מהליכוד - מיכה רייסר ופנחס גולדשטיין - להגיש הצעת חוק פרטית
להקמת ערוץ שני לטלוויזיה (בדיעבד יתברר, כי המהלך הפרלמנטרי הזה עתיד לזכות
בחיקויים בשנים הבאות). ההצעה הפרטית אושרה בכנסת, בקריאה טרומית, בלי ידיעת השר
נבון, והועברה לדיון בוועדה מיוחדת. השלמת טיוטת החוק, המבוססת על ההצעות הפרטיות,
הניעה את הצדדים להגיע להסכמה ביניהם ולהשלים את ניסוח הצעת החוק הממשלתית בנושא
הערוץ השני. במסגרת פשרה שהושגה בין השרים, הסכים שר החינוך והתרבות, כי הערוץ
השני יפעל במסגרת משרד התקשורת, ובתמורה לכך נקבע כי לטלוויזיה הלימודית יוענק
מעמד מיוחד במסגרת הזכיונות להפעלת הערוץ הזה.
 
באוקטובר 1986 הונחה על שולחן הכנסת הצעת החוק הממשלתית להקמת הרשת השנייה של
הטלוויזיה והרדיו, וזמן קצר לאחר מכן אישרה הכנסת, בקריאה ראשונה, שתי הצעות חוק
באותו נושא: האחת - הפרטית, והשנייה - הממשלתית. במהלך 1987 הגיעו המערך והליכוד
להסכם ביניהם, בדבר מינוי בעלי התפקידים הבכירים ברשת השנייה, אך גם הסכם זה לא
הביא להשלמת ההכנות לחקיקה, והכנסת ה- 11 התפזרה, שנה לאחר מכן, מבלי שהחוק אושר.
לאחר הבחירות לכנסת ה- 12 הוחלט על החלת הרציפות על הצעות החוק בעניין הרשת
השנייה, ובראשית 1990 אישרה הכנסת את החוק.
 
החוק החדש העניק לשר התקשורת סמכויות מפליגות (ראה גם פרק ה'), אך המשבר הפוליטי,
שהביא לפירוקה של ממשלת האחדות, שינה את דיוקנו של הפיקוח הפוליטי על הרשת השנייה.
עם הקמת הממשלה החדשה הודיע הליכוד, כי האחריות על הרשת השנייה תוצא מידי משרד
התקשורת, שבראשו הועמד נציג ש"ס. ואמנם, ביולי 1990, אישרה הכנסת החלטה, שלפיה
הועברו כל הסמכויות, אשר הוקנו בחוק שר התקשורת, לידי ראש הממשלה. בפועל הופקדה
האחריות לנושא בידי שר המשטרה, רוני מילוא (ליכוד). לעומת זאת, נותרו בידי שר
התקשורת כל הסמכויות הקשורות להפעלת הרדיו האזורי.
 
בהקשר זה, יש מקום להצביע על המעורבות שגילתה רשות השידור בשלבים המוקדמים של
תהליך החקיקה, בנסיון לטרפד את הצעת החוק באיבה. עדות למעורבות הזו עולה מתוך
מכתב חריף ששיגר שר התקשורת, אמנון רובינשטיין, ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור,
מיכה ינון. במכתב הזה, מ- 18.11.86, מחה שר התקשורת על שהרשות מנסה לשכנע חברי
כנסת להצביע נגד החלטת הממשלה בעניין הערוץ השני. "אני רואה בהתנהגות זו נורמה
בלתי חוקית מבחינה קונסטיטוציונית ושערורייה ציבורית מהמדרגה הראשונה", כתב שר
התקשורת. "גרוע מזה: מספר שרים וחברי כנסת בכירים אמרו לי, במלים מפורשות, כי נרמז
להם כי הבעת התנגדות לחוק יהיה בצדה פיצוי שיבוא לידי ביטוי בכיסוי טלוויזיוני. אם
עניין זה נכון, הרי שיש כאן משום הצעת שוחד ציבורי על ידי רשות ציבורית וממלכתית
לחברי כנסת, וגם מעשה אווילי. שכן אין להעלות על הדעת שחברי כנסת יתפתו לרמזים
מסוג זה. בין שהעניין נכון, בין שאינו נכון, עצם הטחת ההאשמה הזו על ידי שרים וחברי
כנסת בכירים, מעידה כיצד נתפשת פעולת אנשי הרשות... התנהגות זו של אנשי רשות השידור
היא המעידה על הצורך הדחוף לביטול המונופולין לשידור." בהמשך מכתבו מחה שר
התקשורת על שהרדיו והטלוויזיה גם מחרימים בשיטתיות, את הסיקור החדשותי בנושא הערוץ
השני.
 
2. משידורי נסיון לתחרות גלויה עם הערוץ הראשון
הערוץ השני של הטלוויזיה החל לפעול, כאמור, שנים אחדות לפני אישור החוק, אם כי
במסווה של שידורי נסיון. השידורים האלה החלו ב- 7 באוקטובר 1986, ביום שבו הונחה
הצעת החוק על שולחן הכנסת. ההנמקה הרשמית להפעלת השידורים, גם בלי גיבוי חוקי,
היתה שיש למהר ו"לתפוס" את התדרים המיועדים לערוץ השני, לפני שמדינות אחרות ישתמשו
בהם. בפועל נועדו שידורי הנסיון ליצור עובדה קיימת, ואולי גם לזרז, בעצם הפעלתם, את
תהליך החקיקה.
 
בתקופה הראשונה נמשכו שידורי הניסיון שעתיים-שלוש ביום בלבד. השידורים, שהתקיימו
בשעות הערב, כללו בעיקר סרטוני מוסיקה (וידאו קליפ). עם פתיחת משפטו של איוואן
דמיאניוק, בפברואר 1987 - ולאור העניין הציבורי הרחב במשפט - הוחלט להעביר
בשידור חי את כל מהלכו. שלושה חודשים לאחר מכן, ביום העצמאות, בוצע בפעם הראשונה
שידור חי, שנמשך יום שלם, וכלל סרטים וראיונות חיים באולפן.
 
הרחבת שידורי הערוץ השני, ובמיוחד השידור החי ביום העצמאות, גררו תגובה חריפה מצד
רשות השידור. הרשות פנתה ליועץ המשפטי לממשלה, והתלוננה כי השידורים אינם חוקיים
ויש להפסיקם. קביעת היועץ המשפטי היתה שיש להמשיך בשידורים, אולם במסגרת חוק רשות
השידור, ותוך תיאום והתייעצות משותפת בין משרד התקשורת לבין רשות השידור. בעקבות
החלטה זו החל הערוץ השני לשדר, במקביל לתכניות שרכש משרד התקשורת, גם תכניות
ישנות של הטלוויזיה הישראלית.
 
לא חלפו אלא חודשים ספורים, ושוב פרץ משבר בין הערוצים. הרקע לו היתה השביתה
הממושכת של עובדי רשות השידור, אשר במהלכה הרחיב הערוץ השני את שידוריו, ואף
העביר בשידור חי את טקס הגעתה ארצה של אסירת ציון, אידה נודל. בתום השביתה החליט
מנכ"ל רשות השידור להפסיק את שיתוף הפעולה עם הערוץ השני ולא להעביר לו תכניות
נוספות, בתקווה שהדבר יגרום לכך שהערוץ יועבר לידי רשות השידור. הלחץ לא הועיל,
והערוץ השני המשיך ב"שידורי הנסיון", חרף פניות של רשות השידור ליועץ המשפטי
ולוועדת החינוך של הכנסת.
 
למרות ההגדרה הצרה, לכאורה, בדבר שידורי נסיון, המשיך הערוץ השני בשידוריו, והרחיבם
בהתמדה. בהדרגה, מצא הערוץ הראשון את עצמו מול בן-תחרות, אף ששידורי הערוץ השני לא
נקלטו בחלקים נרחבים של המדינה. קיומו של הערוץ החדש, השרוי במצוקה תקציבית, הניעו
גורמים שונים, בעלי אינטרסים, לתרום לו תכניות בחינם או במחירים מוזלים במיוחד. רשת
ההסברה האמריקנית ושגרירויות זרות נידבו סרטי קולנוע ותכניות טלוויזיה, ואילו
אמרגנים מקומיים וגופים ציבוריים הציפו את מנהלת ההקמה של הערוץ בקלטות ובהצעות
למימון תכניות, שבחלקן הגדול נמצאו ראויות לשידור (כספי, 1991א').
 
על פי הערכות משרד התקשורת נקלטו שידורי הערוץ השני, עד 1989, רק בבתיהם של כ-
50% מבעלי המקלטים במדינה. כדי להגיע לקהלים רחבים יותר נוספו במשך הזמן משדרים,
ואף נעשה שימוש בלוויין, כדי לאפשר את קליטת השידורים (באמצעות "צלחות") באזורים
מסוימים.

3. מבנה ארגוני ומעורבות פוליטית
על פי החוק יפעלו הרשת השנייה של הטלוויזיה ותחנות הרדיו האזוריות במסגרת רשות
ציבורית עצמאית, שתהיה גוף מבוקר על ידי מבקר המדינה. החוק קובע, כי הזכיון לשידורי
טלוויזיה יינתן לשלושה זוכים במכרז, שכל אחד מהם יזכה ל"יחידות שידור שוות" (סעיף
54). תוקף הזכיון הוא לארבע שנים, למעט בתקופה הראשונה, שאורכה נקבע לשש שנים.
בתקופה הראשונה תזכה הטלוויזיה החינוכית, בלי מכרז, ליחידת שידור בהיקף של שביעית
מכלל יחידות השידור, וזאת ברוח ההסכם שהושג בין שרי התקשורת והחינוך.
 
מימון הרשות השנייה ייעשה באמצעות תשדירי פרסומת, כאשר כל בעל זכיון ימכור זמני
שידור למפרסמים, על פי הגבלות קבועות מראש. ההגבלות האלה קובעות כי בכל שעת שידור
בטלוויזיה לא ישודרו יותר משש דקות של פרסומת. כדי למנוע אפשרות של השתלטות של
משקיעים זרים על הערוץ השני, נקבע בחוק כי במכרז לקבלת הזכיונות תותר רק השתתפות
של גופים או גורמים שלפחות 51% מהשליטה עליהם היא בידי אזרח ישראלי ותושב
המדינה. הגבלות דומות כלולות בתיקון לחוק הבזק, המסדיר את פעילותן של תחנות
הטלוויזיה בכבלים.
 
במהלך הדיונים שקדמו לאישור החוק, טענו נציגי העתונות היומית והתאחדות בתי הקולנוע,
כי הנהגת הפרסומת בטלוויזיה עלולה להנחית עליהם מכה כלכלית קשה, בגלל הירידה
בהכנסותמפרסומת. נציגי העתונות אף הזהירו כי החלשת הבסיס הכלכלי עלולה להביא
לסגירת עתונים וממילא לפגיעה בדמוקרטיה, שמשמעותה גם עתונות חופשית, נרחבת
ופלוראליסטית. נסיון שנרכש במדינות שונות, שבהן הונהגו שידורי פרסומת בטלוויזיה,
מלמד כי הפגיעה העיקרית בעתונות היומית היתה בשנים הראשונות לאחר הנהגת הפרסומת
בטלוויזיה, ולאחר מכן שוב חל גידול בהכנסות מפרסומת (אליצור, 1976). כדי למנוע את
הפגיעה האפשרית בעתונות היומית ובבתי הקולנוע, נקבע בסעיף 104ב' לחוק, כי "הרשות
תשלם מענק שנתי לעתון יומי ולבית קולנוע שהכנסותיהם קטנו בשל שידורי פרסומת
בטלוויזיה לפי חוק זה". המענק ישולם מתוך יתרת התמלוגים שתיוותר לרשות, לאחר כיסוי
הוצאותיה, והוא ישולם עד תום שלוש שנים מיום תחילת השידורים. הסעיף הזה עשוי
להתגלות כמיותר בחלקו, מאחר ששלושת התאגידים התקשורתיים - "הארץ", "ידיעות אחרונות"
ו"מעריב" - נימנים עם המתחרים על זכיונות שידור.
 
 
מקור:
המתווכים: אמצעי התקשורת בישראל 1990-1948, עמ' 127-122, הוצאת עם
עובד
 
 













 

 
 



 



גרסא להדפסה גרסא להדפסה
כל הזכויות שמורות © 2014 ל- המינהל למדע ולטכנולוגיה במשרד החינוך בשיתוף המרכז הפדגוגי טכנולוגי (מפ"ט) עמל
האתר עוצב ותוכנת ע"י GoNet Software Solutions
ראו תנאי שימוש