דף הבית על האתר הודעות מפמ''ר צוות הפיקוח פורום צור קשר בתי הספר הצעות ודרישות עבודה 
מגמות הלימוד
  מבנה מגמות טכנולוגיות חוזי
  ביבליוגרפיה
  מגמת מדיה ופרסום
  אודות המגמה
  מקצוע תקשורת וחברה
  תוכנית הלימודים
  מערכים בתקשורת וחברה א
  מערכים בתקשורת וחברה ב
  מערכים בתקשורת וחברה ג
  מבניות בתקשורת וחברה ג
  מאמרים תיאורטיים
  מאמרים בנושא עיתונות
  מאמרים בנושא רדיו
  מאמרים בנושא טלוויזיה
  מאמרים בנושא פרסום
  موضوع الاعلام والمجتمع
  תקשורת אלקטרונית
  פרסום ויחסי ציבור
  ביבליוגרפיה
  בתי הספר במגמה
  שאלונים ומחוונים
  מגמת טכנולוגיות תקשורת
  פורטל היצירה הצעירה
  תמונות מהווי המגמה
  סרטוני המגמה
  בחינות חיצוניות
  בחינת מפמ''ר ארצית
  פרויקטי גמר
  קולנוע וטלוויזיה י"ג - י"ד
  רשימת קישורים
  העשרה והרחבת ידע
  מה חדש ?

מרחבי לימוד מתוקשבים
   המבניות בתקשורת וחברה ג'
   מערכי שיעורים בתקשורת
   מבנית בצילום ותאורה
   מבנית פס קול
   מבנית מעשית בהפקות
   מבנית מדעי הטכנולוגיה
   סיכום פיצ'ינג דוקומנטרי
   תיק הפקה עליליתי
   תיק הפקה דוקומנטרי
   תסריטים להפקות
   אמנות המבע הצילומי

2,468,916 כניסות לאתר
השידור הציבורי לא נועד להיטיב עם השדרנים

מאת: דינה גורן

"...Public broadcating does not exist for the benefit of broadcasters" 

מעמדו של השידור הציבורי ועתידה של מפת התקשורת בישראל ראויים ללא ספק לדיון
מעמיק, תוך התייחסות לשינויים החברתיים, הכלכליים והטכנולוגיים שהתחוללו בשנים
האחרונות בארץ ובעולם. תחת זאת, מה שעומד אצלנו על סדר היום הוא רק הרעיון להפריט
את רשות השידור; גם הדיון על כך מתנהל בצלן של התפתחויות אקטואליות, כמו ה"סקופ"
בפרשת מינוי היועץ המשפטי לממשלה שהופיע על רקע היחסים המקולקלים בין משרד ראש
הממשלה לבין רשות השידור, והיה מלווה פעולות תגמול נגדה מצד חברי הכנסת של
הקואליציה בוועדת הכספים.
 
מפת התקשורת בישראל השתנתה מאוד בעשור האחרון, והיא עתידה להשתנות במידה רבה עוד יותר בשנים הקרובות, לקראת שנת 2000. השינוי שעודו לפנינו קשור בהנהגתה הצפויה
של שיטת השידור הדיגיטלית, שתאפשר לא רק שיפור אדיר באיכות הצליל והתמונה, אלא גם
ריבוי חסר תקדים של ערוצי השידור שיהיו זמינים לכל משתמש, ויכולת ממשית לניצול
אינטראקטיווי של ערוצים אלה, על כל המשתמע מכך בתחום הפוליטי, התרבותי והכלכלי.
 
בהשוואה לצפוי בתחום של ריבוי ערוצי השידור (גם אם נתייחס רק לשינויים שכבר חלו
בתחום זה בשנים האחרונות, עם הנהגת השידור בכבלים ושידורי הרשות השנייה לטלוויזיה
ולרדיו), נראה המונופול הכמעט מוחלט שבו החזיקו "קול ישראל" בארבעים שנותיה
הראשונות של המדינה, ו"הטלוויזיה הישראלית" מאז הפעלתה, כמשהו המתאים
 
* למרבה הצער אינני מצליחה להיזכר מהו מקור הציטוט הזה. יש להניח כי שמעתי או
קראתי אותו באחד הדיונים הרבים מספור על מהות השידור הציבורי במהלך השנים.

רק לעיונים של ההיסטוריונים. למרות זאת, צלה הארוך של החשיבה המונופוליסטית רובץ
על הדיון במעמדה של רשות השידור גם כיום, ומוטיווים היונקים מחשיבה זו מניעים גם את
משתתפי הדיון על ההפרטה. למרות שלא קיימת חפיפה בין שני המושגים, התפיסה הרואה
ברשות השידור גורם ממלכתי קרובה מאוד לראייה המדגישה את מעמדה המונופוליסטי.
ראייה זו באה לכלל ביטוי, בין היתר, בחוק רשות השידור ובמה שמוכר כ"מסמך נקדי",
בגירסאותיו השונות.
 
חוק רשות השידור, שנחקק בשנת 1965, מגדיר את תפקידי הרשות באורח המשקף את המגמות
ה"בולשוויקיות" שהנחו באותה תקופה כמעט את כל ארגוני התקשורת. מגמה זו באה לכלל
ביטוי בעיתונות המודפסת, שרוב מרכיביה אז היו בטאונים מפלגתיים, ועוד יותר מכך
בתקשורת המשודרת או, ליתר דיוק, ברדיו, אשר עד לחקיקת החוק פעל כיחידה מינהלית
הכפופה למשרד ראש הממשלה.
 
עם זאת, שיקף החוק גם את הגישה הפטרנליסטית-במובהק, מורשת ה- BBC, שהגיעה אלינו
דרך שירות השידור המנדטורי, ואחר כך גם במישרין באמצעותם של השדרים שהשתלמו במהלך
השנים ב- BBC. אם להשתמש במינוח המקובל בספרות, הקמתה של רשות השידור סימלה את
המעבר ממודל שהיה קרוב מאוד למודל הטוטליטרי לגירסה לא כל כך מושלמת של מודל
"האחריות החברתית". יש לזכור כי חוק רשות השידור נחקק במציאות של מדינה בראשית
דרכה, קולטת עלייה, שמדיניותה התרבותית והחברתית עוצבה לאור האידיאל של "כור
ההיתוך". אף שהדבר אינו נזכר במפורש בחוק, ניסוח תפקידיה של הרשות היה מבוסס על
ההנחה כי יישמר המונופול של הגוף המופקד על מילויים. אולם, גם כאשר ניגשה הכנסת,
25 שנה מאוחר יותר, במציאות שונה לחלוטין, לנסח את חוק הרשות השנייה לטלוויזיה
ולרדיו, הוגדרו תפקידיה בנוסח זהה כמעט לגמרי. הדבר מעיד, בין היתר, עד כמה שטחית
היא התייחסותו של המחוקק בכל הנוגע לתחום התקשורת.
 
מעמדה המונופוליסטי של רשות השידור והגדרתה כארגון שידורי ממלכתי גרמו לכך שבעיני
רוב הצופים והמאזינים נחשבו שידוריה, ובייחוד שידורי החדשות והאקטואליה שלה,
כמייצגים את העמדה הרשמית. גישה זו אפיינה גם את כתבי החוץ והדיפלומטים היושבים
בארץ, שציטטו, ומוסיפים לצטט את השידורים בהתאם. משום כך קבע "מסמך נקדי" לאמור:
 
יש להטעים את האחריות המיוחדת המוטלת על העובדים לדרגיהם במחלקת חדשות וענייני
היום ובמשדרים אחרים בעניינים אקטואליים. אנחנו משדרים למעשה, לא רק לכל בית
ישראל, כי אם גם מעבר לגבולות המדינה... הנסיבות המיוחדות שמדינת ישראל שרויה בהן -
מצב הביטחון, מעמדנו הבינלאומי, מציאות של עלייה ופיתוח בארץ, על הישגיה וקשייה, הן
המחייבות את עובד הרשות לזכור כי קולה של רשות השידור כרשות ממלכתית מתפרש
לעתים בחו"ל כקולה של מדינת ישראל
(ההדגשות שלי - ד.ג.).
 
למותר לציין כי בהתאם לגישה הזאת הפכה והיתה רשות השידור - ובייחוד מחלקות החדשות
והאקטואליה של שתי זרועותיה - מטרה ללחצים בלתי פוסקים מצד כל הגורמים שביקשו
שהרשות תציג את גירסתם שלהם כתיאור המוסמך (ורצוי גם האחד והיחיד). דרישות אלה
באו לכלל ביטוי במישרין ובזמן אמת, תוך פנייה של הגורמים המעוניינים אל מנהלי המדיה
ואפילו אל העורכים התורנים עצמם, וגם בעקיפין ובדיעבד, באמצעות נציגי המפלגות
(וליתר דיוק מפלגות השלטון) במוסדות הרשות: המליאה והוועד המנהל. הלחצים מן הסוג
הראשון הביאו לא אחת להחלטות אד-הוק - לשדר או להימנע מלשדר עניינים מסוימים.
הלחצים מן הסוג השני קבעו, במקרים לא מעטים, את מדיניות השידור, בהתאם להשקפתם של
הגורמים הפוליטיים האחראים ללחצים האמורים. לא אחת קרה שהחלטות מסוג זה בוטלו או
שונו בהוראת בג"צ, בהמשך לעתירות שהובאו בפניו על ידי גורמים פוליטיים שהתנגדו
להחלטות אלה, או ראו עצמם נפגעים בעטיין.
 
נכונותם של עיתונאי הרשות לקבל את הנחיות נציגי מפלגות השלטון במוסדותיה, הלכה
ופחתה במהלך השנים. הדבר נבע מכמה סיבות, שהעיקריות בהן - חילופי משמרות דוריים
והשפעתו מרחיקת הלכת של מה שניתן, למען הקיצור, להגדיר כ"מודל ווטרגייט". שתי
התפתחויות אלה אירעו פחות או יותר בו זמנית, בשנים שלאחר מלחמת יום הכיפורים.
בדומה לעמיתיהם בעיתונות המודפסת, גם אם בפיגור מסוים, ניסו גם עיתונאי רשות השידור
לפעול כמתחייב מגישת העיתונות החוקרת או המתעמתת. מן הראוי להדגיש כי גישה זו,
שנבעה מעמדתם האישית ומתפיסת התפקיד המקצועית של העיתונאים עובדי הרשות, לא עלתה
בקנה אחד עם הגדרתה בחוק ככלי ביטוי ממלכתי, הנהנה ממונופול בתחום השידור. נציגי
מפלגות השלטון - המדובר כאן בתקופת שלטונן של ממשלות הליכוד הראשונות - הסבירו את
הסתירה הזאת בהציגם את העיתונאים כ"שמאלנים", המנסים בכל דרך לשמר ולקדם את
האינטרסים של השלטון הקודם, שהודח במהפך של 1977.
 
כאן מן הדין להצביע על הבדל מהותי בין המצב אז לבין מה שקורה עכשיו, כששוב מועלות
האשמות כאלה נגד עיתונאי רשות השידור, ואף ננקטים צעדים שונים, ובכלל זה תוכנית
ההפרטה, על מנת להצר את צעדיהם. ביקורתו של מנחם בגין על תפקודם של העיתונאים
נשענה על מה שבעיניו היתה תשתית אידיאולוגית במובהק. כמי שנמנה עם דור המייסדים
וכבעל השקפת עולם ימנית-שמרנית, היה בגין סבור כי על רשות השידור הממלכתית לסייע
לשלטון במשימותיו. בין משימות אלה יש להזכיר, בראש ובראשונה, את שמירת החוק והסדר,
את אישושו וקידומו של הרגש הפטריוטי בעם ואת הגברת אחדותו ולכידותו החברתית, וכן
את קידומם ופיתוחם של ערכי התרבות הלאומית וכיוצא באלה מטרות. גיבושה של גישה
מתעמתת לשלטון מצדם של עיתונאי הרשות עמדה, כמובן, בסתירה בוטה לכל אלה. ראוי
להדגיש, כי במהלך השנים רשמו לזכותם עיתונאי רשות השידור, העובדים במחלקות החדשות
של הרדיו ושל הטלוויזיה לא מעט הישגים. ה"סקופ" של אילה חסון בפרשת מינוי היועץ
המשפטי, לא היה אלא האחרון, נכון לעכשיו, במסורת הזאת. ראויה לציון, בהקשר הזה,
עבודתה המתמידה והשיטתית של הכתבת לענייני צבא של הרדיו, כרמלה מנשה (המסקרת את
ענייני הצבא גם בשביל ידיעות אחרונות, ללא ציון שמה). הידיעות שמפרסמת מנשה,
חדשות לבקרים, על פגיעות בזכויות חיילים, על טרטורים למיניהם ועל ליקויים ארגוניים
ומחדלים מנהליים בצבא ובמערכת הביטחון, הפכו אותה זה מכבר לאומבודסמן של המערכות
הללו. לעשייתה של מנשה השפעה מרחיקת לכת ל"ניקוי האורוות". דומה שכיום לא יהיה מי
שיאשים אותה בהעדר פטריוטיות. אך עד לפני שנים לא רבות עשייה כזאת היתה נחשבת
למשהו הגובל בבגידה, ובוודאי שלא היתה נסבלת מצדה של עיתונאית העובדת ברשות
השידור הממלכתית.
 
רשימת ה"סקופים" של כתבי הרשות ארוכה מכדי שנוכל להזכיר את כולם. נציין רק שרבים
מביניהם נגעו בנושאים ביטחוניים ופוליטיים "עדינים" מן הסוג שהשלטון מעוניין תמיד
למנוע את פרסומם. כך, למשל, וזאת רק דוגמא אחת, הרמז הראשון על אודות הסתבכותם של
ראשי השב"כ בפרשת קו 300 ועל אודות החלטתו של יצחק זמיר לרדת לחקר הפרשה,
פורסם (במאי 1986) בטלוויזיה הישראלית.
 
קשה להניח שבנימין נתניהו, ראש הממשלה המכהן, שנחשף, במהלך השנים הארוכות שעשה
בארצות הברית, לראייה שונה מזו של מנחם בגין בכל הנוגע לתפקיד העיתונות, מחזיק
בעמדה אידיאולוגית השוללת את זכות העיתונות להתעמת עם השלטון ולבקר אותו. גישתו
בנידון היא, ככל הנראה, פרגמטית. עם זאת, מן הראוי להדגיש כי רעיון ההפרטה עומד
בסתירה די בוטה, מבחינה אידיאולוגית, לתפקידים שייעד מנחם בגין לרשות השידור
הממלכתית. נתניהו, ככל הנראה, אינו מייחס חשיבות לתפקידים הללו. הוא מתעלם כליל מן
האידיאולוגיה הכרוכה בכך, ואין לו עניין בהמשך קיומו של גוף ממלכתי שיוכל למלא
אותם.
 
מיד לאחר הבחירות הוא הודיע אפוא על הכוונה להפריט את רשות השידור, ומאז תלויה
האפשרות הזאת כאיום מעל לראשיהם של עובדיה, אף על פי שבינתיים הוקמו ועדות לבדיקת
הנושא, ומימוש ההפרטה גם יצריך תהליך חקיקה העשוי להתארך. על גילויים מצדם של
עיתונאי הרשות, הפוגעים בו, פוליטית ו/או אישית, גומל להם ראש הממשלה בפגיעות
כספיות ובהחרמות אישיות. כתוצאה מכל זה התבלבלו היוצרות וסוגיית עתידו של השידור
הציבורי התערבבה בשאלת מעמדם של עובדי רשות השידור, כעיתונאים הזכאים לאוטונומיה
מקצועית כשהם משוחררים מלחצי השלטון.
 
פקיעת מעמדה המונופוליסטי של הרשות, שכאמור האריך ימים למעלה מארבעה עשורים,
יוצרת ערפול נוסף ביחס לסוגיה שלפנינו. למרות שהחלטה כזאת אינה התשובה האפשרית
היחידה על אובדן מעמדה המונופוליסטי, בחרו ראשי רשות השידור להגיב בהתמודדות עם
גורמי השידור החדשים על ה- rating, ה"שדרוג".
 
שעה שאלה עושים כל מאמץ פופוליסטי אפשרי על מנת לקלוע לטעמו של הקהל, תוך ירידה
ל"מכנה המשותף הנמוך ביותר", כלשון האמירה הנדושה כל כך, בוחרת הרשות לעשות זאת טוב
מכל האחרים; כאשר זכייני הערוץ השני משקיעים הון תועפות בזיכיון לשידור משחקי
הליגה הלאומית בכדורגל, מגיבה הרשות בהקדשת זמן שידור ומשאבים כספיים ללא גבול
לשידורי ספורט אחרים למיניהם; לשידור של משחקי הכדורסל של מכבי תל אביב בזמן אמת,
מקנה הערוץ הראשון עדיפות מוחלטת על כל שידור אחר, ואפילו השידור החי של טקס
חילופי השלטון בהונג-קונג, שהובטח לצופים אין ספור פעמים בשידורי ה"פרומו", בוטל
לבסוף לטובת משחקה של נבחרת הכדורסל.
 
במסגרת המלחמה על ה"שדרוג", בוחרים ראשי רשות השידור להלעיט את ציבור הצופים באין
ספור תשדירים מקדימים ("פרומואים"), על מנת להבטיח את הצפייה בתוכניות העתידות
להיות משודרות. זאת תוך חיקוי הדפוסים שפותחו בערוץ השני לשם שילוב הפרסומת
בשידורים, אך מבלי להיות מחויבים לתקנות המסדירות את משך התשדירים ואת מיקומם, כפי
שאלה נקבעו מכוח חוק הרשות השנייה. הוא הדין, אגב, גם ביחס למה שמוגדר כ"תשדירי
החסות", שהם תשדירי פרסומת לכל דבר, שבעזרת "תרגיל" סמנטי עוקפים את האיסור החל על
הערוץ הראשון לשדר פרסומות. ה"תרגיל" האמור נשען על הטענה כי תשדירים אלה באים
לקדם את טובת הציבור. אם לשפוט לפי תכיפות התשדירים, נראה כי קידום התמכרותם של
אזרחי ישראל להימורים של מפעל הפיס מצוי בראש רשימת האינטרסים הציבוריים הראויים
לעידוד במקומותינו...
 
תדרי השידור, שהם, ככלות הכול, חלק מרשות הרבים (ולא כפי שמקובל לחשוב אצלנו, נכס
השייך למדינה או לממשלה) צריכים לשרת את האינטרס הציבורי. במשטרים דמוקרטיים
מערביים, קיומו של שידור ציבורי נחשב כמרכיב חיוני במה שמוגדר כיום כזירה הציבורית.
במדינות הדמוקרטיות המערביות מצויים כמה וכמה דפוסים ארגוניים לשם ניהולו של
השידור הציבורי, אך בכל הדפוסים תפקידיו של השידור הציבורי מוגדרים בצורה דומה.
 
מחבריו של נייר העמדה בנושא ה"רפורמה בשידור הציבורי", שפורסם לא מכבר על ידי
המכון הישראלי לדמוקרטיה, מונים את התפקידים כדלקמן:
 
מתן במה להבעת דעות ועמדות שונות בנושאים מגוונים. הפצת מידע מהימן ונטול הטיות
בנושאים פוליטיים, חברתיים, כלכליים ותרבותיים. סיפוק תכני שידור לכל סוגי הציבור,
כולל מגזרים שאינם מעניינים את המפרסמים בטלוויזיה המסחרית, כגון ציבור הקשישים,
מגזרי העוני וכיו"ב. מתן במה לביקורת על פעולות הממשלה ומדיניותה. מתן הזדמנות
ליצירה מקורית בכל תחומי התרבות ושידורה לציבור הרחב. ולבסוף: אמצעי אמין לתקשורת
חירום בשעת משבר כמו מלחמה.
 
על אלה יש להוסיף כי על השידורים להיות זמינים לכל חלקי האוכלוסייה בכל שטחה של
המדינה, וכי מימונם צריך להיעשות על חשבון הציבור כולו ובאופן שישחרר את עושי
השידור מכל תלות כספית בבעלי אינטרס למיניהם. התחרות בין השידור הציבורי לארגוני
השידור המסחריים צריכה להיות על איכות התוכניות, ולא על אחוזי הצפייה וההאזנה.
 
הצהרותיהם החוזרות ונשנות של דוברי השלטון, בדבר הכוונה להפריט את רשות השידור,
העמידו את נושא השידור הציבורי על סדר היום הפומבי. העובדה שסוגיות אקטואליות,
המאופיינות בהיבטים אישיים ומפלגתיים, נשזרו אל תוך הוויכוח שהתפתח, לא תרמה, כמובן,
לאיכותו של הדיון, ומנעה את ניהולו בהתעמקות הראויה לו ואת הצגתו בפרספקטיווה
המתבקשת. לרדידותו של הדיון הוסיפה גם הסטת מרכז הכובד שלו למרכיביה הכספיים
והמנהליים של הסוגיה. עם זאת, ואף על כך ראוי להצביע, אין הדיון שלפנינו נבדל
בשטחיותו מרוב הדיונים שהתקיימו במקומותינו בשאלות עקרוניות ומהותיות הנוגעות
לתפקודן של מערכות תקשורת ההמונים בכלל, ולמוסדות התקשורת האלקטרונית בפרט.
בהכללה ניתן לקבוע כי רוב ואולי אפילו כל ההחלטות שעיצבו את ההתפתחויות בתחום
התקשורת, נתקבלו בתגובה ללחצים פוליטיים - סיעתיים או אישיים - או מתוך שגרה והיסח
הדעת, וכמעט אף פעם לא כתוצאה של ראייה שיטתית וכוללת של הנושא. לאור זאת ראוי
להצביע בחיוב על הגישה הבאה לכלל ביטוי בדו"ח של ועדת פלד. מבלי להיכנס לפרטי
ההמלצות הכלולות בדו"ח האמור, יש לשבח את הוועדה על כך שהיא הצביעה על הצורך לדון
במרכיביה של מפת השידור בישראל כבמקשה אחת, וקבעה שיש להסדיר את הנעשה בה
באמצעות חוק אחד, ולא על ידי הטלאת טלאים של דברי חקיקה, שכל אחד מהם מתייחס
למוסד שידור אחר.
 
מפת השידור שלנו עוצבה במהלך שנים רבות בצורה אקראית לחלוטין. בין במעשי חקיקה
ובין בפתרונות אד-הוק למצבים שהתעוררו, נקבעו עובדות ומצבים שהנציחו את עצמם. תקצר
היריעה מלפרט את הדוגמאות לכך. די אם נזכיר אחדות מביניהן: כך, למשל, תחילת הפעלתם
של שידורי טלוויזיה בישראל בשנות השישים בידי קרן רוטשילד, על בסיס מה שהוגדר
בזמנו כ"ניסיוני"; הטלוויזיה "הלימודית", כהגדרתה אז, באה לעולם בהמשך לדו"ח שהגישו
שני מומחים מטעם אונסק"ו, שהמטרה המוצהרת שלהם היתה שיפור רמת ההוראה בבתי הספר.

אבל הכוונה האמיתית היתה לעקוף את התנגדותו הקטגורית של בן גוריון להנהגתם של
שידורי טלוויזיה בישראל. כעבור זמן לא רב הועברה הטלוויזיה הלימודית לידי משרד
החינוך והתרבות, ונקבעה שליטתו של משרד ממשלתי בחלק הארי של שעות השידור בערוץ
הפתוח האחד והיחיד שעמד אז לרשותנו. שליטה זו התקיימה עשרות בשנים, גם אחרי שניתן
היה לספק את הצורך, שלשמו הוקם הארגון מלכתחילה, באמצעות טכנולוגיה זולה ויעילה פי
כמה, דהיינו: על ידי משלוח קלטות וידאו לבתי הספר.
 
ספק אם בוויכוח המתנהל כיום בשאלת השידור הציבורי, המתייחס, בין היתר, גם לטלוויזיה
החינוכית (כהגדרתה כיום), יש מי שנותן את דעתו לנתוני הפתיחה הללו. גם עובדת שליטתו
של משרד ממשלתי במשאב תקשורתי יקר כל כך, מטואטאת, משום מה, אל מתחת לשטיח ואין
מתייחסים אליה כמעט.
 
 הוא הדין בגורם שידור נוסף, וזאת הדוגמא השנייה שאביא כאן, והוא תחנת השידור
הצבאית, גלי צה"ל, אשר במהלך למעלה מ- 45 שנות קיומה, לא נערך אף פעם דיון ממצה
ועקרוני בעצם הלגיטימיות של הפעלתה. השאלה אם עצם קיומה של תחנת שידור צבאית ואם
הדרך שבה היא מופעלת עולים בקנה אחד עם מה שמותר לגורם צבאי לעשות במסגרת של
משטר דמוקרטי, לא לובנה אצלנו מעולם. העסקתו של חייל או של אזרח עובד צה"ל ככתב
לענייני מפלגות, או ככתב מדיני, ממחישה את הבעייתיות האינהרנטית שבקיומה של גלי
צה"ל, שפעולתה ממומנת, כידוע, מתקציב הביטחון, והיא כפופה לשר הביטחון. עם זאת, גלי
צה"ל - בדומה לטלוויזיה החינוכית ולרשות השידור - נחשבת (נכון לעכשיו ולצורך הדיון)
כחלק ממערך השידור הציבורי. כדאי להזכיר, אגב, כי התגייסות דומה למה שקורה עכשיו
ביחס לרשות השידור התקיימה, אם כי בקנה מידה קטן יותר, כאשר הודיע אהוד ברק, זמן
קצר לאחר מינויו לתפקיד הרמטכ"ל, על כוונתו לסגור את גלי צה"ל. החלטתו של הרמטכ"ל
דאז נומקה בנימוקים תקציביים, אך אנשי התקשורת ואנשי ציבור למיניהם, שהתגייסו
למניעת סגירתה של התחנה, העלו נימוקים עקרוניים והדגישו בעיקר את תרומתה של התחנה
לקיומו של פלורליזם תקשורתי ורעיוני, ואת קדושתו של חופש העיתונות. כידוע, לא בוצעה
ההחלטה בדבר סגירת תחנת השידור הצבאית, אך זאת מתוך היענות ללחציהם של בעלי
אינטרסים למיניהם, וללא קשר נראה לעין לסוגיות העקרוניות הנוגעות לקיומה של תחנת
שידור צבאית. הנהגתם של שידורי פרסומת, בקצב ובהיקף הולכים וגוברים, בתחנת השידור
של צבא ההגנה לישראל, מעוררת שאלות נוספות שספק אם זכו לליבון ראוי ברמה העקרונית.
מפקד התחנה טוען כי רק ההכנסות מפרסומת יאפשרו לו לשלם את השכר שדורשים
ה"כוכבים", שהוא רוצה להמשיך ולהעסיק בתחנה כדי שלא יברחו לתחנות האזוריות
המסחריות. טיעון זה מעיד כי גם גורם שידור ציבורי זה נכנע כניעה שלמה למגמה הרואה
ב"שדרוג" את חזות הכול. ספק אם יש בטיעון האמור תשובה ראויה לתופעה שכמוה כמתן
אישור ולגיטימציה מצד הצבא למסרים פרסומיים של בעלי אינטרסים כספיים למיניהם.
 
דוגמא נוספת להחלטה בעלת משמעות עקרונית מרחיקת לכת, אשר נתקבלה ברמה המנהלית
ומתוך היענות לבעיות שעלו במצב נתון וחולף, היא האחדתם של שידורי החדשות
והאקטואליה של רשות השידור ושל גלי צה"ל במלחמת יום הכיפורים ובמלחמת המפרץ. בשני
המקרים הללו היה מדובר במצבי חירום, אשר בהם יש לציבור צורך חיוני ממשי במידע
שמקורו בתקשורת. השיטה שיושמה בשני המקרים הללו יצרה מצב שבו אזרחי ישראל ניזונו
ממקור מידע אחד ויחיד, שהיה נתון לפיקוח ממשלתי. זאת ברוב שעות היממה, כלומר, בשעות
שבין הופעת העיתונים היומיים.
 
אפילו חקיקתו של חוק רשות השידור, בשנת 1965, לא נעשתה בכפוף לראייה כוללת ולא
בהתאם לאיזושהי תפיסה פילוסופית בדבר מקומו של השידור בזירה הציבורית. החוק הזה,
שמכוחו הפך שירות השידור (שהיה עד אז יחידה מנהלית בתוך משרד ראש הממשלה) לרשות
עצמאית-לכאורה, לא נחקק מתוך היענות לדרישות הקהילה המקצועית ליתר אוטונומיה
ולמימוש הזכות לחופש העיתונות של העוסקים בשידור, או של הציבור בכללו. הקמתה של
רשות השידור, או, ליתר דיוק, הוצאת "קול ישראל" מסמכותו הישירה של ראש הממשלה,
נעשתה בתגובה על השימוש שנעשה במשאב הזה לצרכיו של ראש הממשלה, בזמן פרשת לבון.
בגלל הנסיבות שבהן נחקק החוק, חוק רשות השידור היה מעשה מחשבת של פשרות
בין-מפלגתיות ואחרות. ביסודה של החקיקה הזאת לא עמד הרעיון להבטיח את אי תלותה של
הרשות בממשלה השלטת. להיפך: הזיקה ההדוקה בין הרשות לממשלה הובטחה הן בחוק עצמו
והן בשורה ארוכה של נוהלים - כאלה שבאו בירושה מן התקופה שלפני הקמת הרשות, וכאלה
שגובשו בהמשך. יותר מכול שוריינה שליטתם של הפוליטיקאים על הרשות, באמצעות הסמכות
שהעניק להם החוק לאשר הן את תקציב הרשות והן את גובה האגרה. הרכבם של מוסדות
רשות השידור - המליאה והוועד המנהל - על טהרת הייצוג המפלגתי, אינו בהכרח ערובה
לשמירה אופטימלית על האינטרס הציבורי, וגם אינו מבטיח את מילויים של התפקידים
שהרשות אמורה לממש לשם קידומו של האינטרס הזה. לפיכך יש בהחלט מקום לבדוק אם
המשך קיומה של רשות השידור, במבנה הנוכחי שלה, הוא הדרך הטובה ביותר להבטחת עתידו
של השידור הציבורי, שקיומו הוא אכן ערך חיוני במשטר דמוקרטי.
 
ראוי להדגיש כי חיוניותו של השידור הציבורי עולה עוד יותר במצב הנוכחי, שבו גם
העיתונות המודפסת נתונה כולה לשליטתם של גורמים פרטיים (להוציא את העיתונות
החרדית). אם נתבונן במפת התקשורת של היום, ניווכח כי היא עשויה משתי תחנות שידור
הכפופות למשרדים ממשלתיים (הטלוויזיה החינוכית למשרד החינוך, וגלי צה"ל לצבא ולמשרד
הביטחון), וממספר גדול של תחנות בכבלים המנוהלות על בסיס עסקי. שידורי הרשות
השנייה, בטלוויזיה וברדיו, מתנהלים אמנם תוך מידה של פיקוח ציבורי, אך הם מופעלים
בידי זכיינים שעניינם רווח כלכלי. העיתונים, כאמור, הם עסקים כלכליים והם מתנהלים
בהתאם, והדבר קובע לעתים גם את מדיניות העריכה שעל פיה הם פועלים. במציאות הזאת,
זכותו של הציבור לדעת דברים, שבעלי אינטרסים כלכליים למיניהם מעוניינים להסתיר
ממנו, תלויה בשידור הציבורי. וזאת, בסופו של חשבון, הסיבה החשובה ביותר להמשך קיומו
של השידור הזה.

מקורות
חוק רשות השידור תשכ"ה- 1965.
חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו - תש"ן- 1990.
קובץ תקנות, כללים ונהלים של הרשות השנייה - 1995.

ביבליוגרפיה
 
אזרחי, י., ע. בן-שחר ור. לאל, 1997. רפורמה בשידור הציבורי, המכון הישראלי
לדמוקרטיה, ירושלים.
 
לאל, ר. (עורכת), 1994. שנה אחת - ערוץ 2, המכון הישראלי לדמוקרטיה, ירושלים.
 
רוגל, נ. וע. שכטר, 1995. מסמך נקדי: תדריך חדשות ואקטואליה, רשות השידור,
ירושלים.
 
 
מקור:
דברים אחדים, 2, סתו 1997, עמ' 147-141, הוצאת מכון ון ליר ירושלים
 
 


 

 
 



 



גרסא להדפסה גרסא להדפסה
כל הזכויות שמורות © 2014 ל- המינהל למדע ולטכנולוגיה במשרד החינוך בשיתוף המרכז הפדגוגי טכנולוגי (מפ"ט) עמל
האתר עוצב ותוכנת ע"י GoNet Software Solutions
ראו תנאי שימוש