דף הבית על האתר הודעות מפמ''ר צוות הפיקוח פורום צור קשר בתי הספר הצעות ודרישות עבודה 
מגמות הלימוד
  מבנה מגמות טכנולוגיות חוזי
  ביבליוגרפיה
  מגמת מדיה ופרסום
  אודות המגמה
  מקצוע תקשורת וחברה
  תוכנית הלימודים
  מערכים בתקשורת וחברה א
  מערכים בתקשורת וחברה ב
  מערכים בתקשורת וחברה ג
  מבניות בתקשורת וחברה ג
  מאמרים תיאורטיים
  מאמרים בנושא עיתונות
  מאמרים בנושא רדיו
  מאמרים בנושא טלוויזיה
  מאמרים בנושא פרסום
  موضوع الاعلام والمجتمع
  תקשורת אלקטרונית
  פרסום ויחסי ציבור
  ביבליוגרפיה
  בתי הספר במגמה
  שאלונים ומחוונים
  מגמת טכנולוגיות תקשורת
  פורטל היצירה הצעירה
  תמונות מהווי המגמה
  סרטוני המגמה
  בחינות חיצוניות
  בחינת מפמ''ר ארצית
  פרויקטי גמר
  קולנוע וטלוויזיה י"ג - י"ד
  רשימת קישורים
  העשרה והרחבת ידע
  מה חדש ?

מרחבי לימוד מתוקשבים
   המבניות בתקשורת וחברה ג'
   מערכי שיעורים בתקשורת
   מבנית בצילום ותאורה
   מבנית פס קול
   מבנית מעשית בהפקות
   מבנית מדעי הטכנולוגיה
   סיכום פיצ'ינג דוקומנטרי
   תיק הפקה עליליתי
   תיק הפקה דוקומנטרי
   תסריטים להפקות
   אמנות המבע הצילומי

2,339,734 כניסות לאתר
טלוויזיה בכבלים

מאת: דן כספי ויחיאל לימור

הסדקים במבנה הריכוז של הממסד התקשורתי בישראל ניבעו, כאמור, עם חדירתם של
השינויים הטכנולוגיים, שהצמיחו את אמצעי התקשורת "הקטנים" - תחילה בעתונות הכתובה
ואחר-כך גם בעתונות האלקטרונית. השינויים הללו איפשרו להציע לקהלים קטנים, בעלי
טעמים מוגדרים, חלופה נגישה לאמצעי התקשורת הכלל-ארציים, שלא תמיד היו רגישים
למגוון הצרכים באוכלוסייה ולא סיפקו להם מענה הולם.

מקלטי הווידיאו הביתיים פתחו אף הם אפשרויות חדשות לשליטה בתכנים ובזמני החשיפה
למסך הקטן. ברחבי הארץ נפתחו ושגשגו מאות ספריות וידיאו, שהציעו מבחר סביר של סרטי
קולנוע ותכניות בידור. לראשונה איפשר המכשיר החדש לצופה הישראלי להינתק מהערוץ
הממלכתי.

חידוש בולט אחר היו תחנות כבלים פיראטיות, שהופעלו על-ידי יזמים פרטיים בכל רחבי
הארץ, ואשר ניצלו טכנולוגיה פשוטה וקלה לתפעול. השירות החדש זכה בהיענות רחבה מצד
הציבור. אף-על-פי שהשידורים היו חד-גוניים בתכניהם - סרטי קולנוע בלבד - ובחלקם גם
לקויים מבחינה טכנית, הם המחישו שאפשרית חלופה לערוץ הטלוויזיה הממלכתית, אף אם
השלטון בולם אותה. תחנות הכבלים הפיראטיות דמו, במידה רבה, למקומונים. בשני המקרים
הקדימו יזמים זריזים להפעיל אמצעי תקשורת חדשים, כדי לספק את הצרכים התקשורתיים
של הציבור. עדות לכך אפשר למצוא בדברים שאמר חבר הוועד המנהל של רשות השידור,
שאול עמור, בעת דיון בוועד המנהל (ב-4.8.86) בנושא הזה: "הטלוויזיות בכבלים מספקות
את צרכי האוכלוסיה ... רק במגדל-העמק פועלות חמש תחנות."
 
גם "צלחות" לקליטת שידורי טלוויזיה באמצעות לוויינים, שחדרו לישראל בסוף שנות ה- 80,
התפתחו בהדרגה לערוץ חלופי. ה"צלחות" האלה - שאיפשרו קליטת שידורי טלוויזיה
מברית-המועצות, מאירופה ומארצות-הברית - הגדילו את ההיצע השידורי, לאחר שכבר קודם
לכן קלטו ישראלים רבים, באמצעות אנטנות רגילות, שידורי טלוויזיה מירדן, מלבנון,
ממצרים ומקפריסין.
 
הטכנולוגיות התקשורתיות המודרניות, על ההתפשטות הגוברת והולכת שלהן, איימו על
מונופול השידור הממלכתי, וייתכן שהן ששכנעו את הממסד הפוליטי להתיר את הרצועה
ולאשר פתיחת ערוצי שידור חדשים. התרחבות הממסד השידורי היא אפוא תולדה של לחצים
חיצוניים, שחייבו היערכות מחודשת, בבחינת עדיפים "שמים פתוחים אך מבוקרים" על פני
"שמים פרוצים לכל".
 
הדוגמא הבולטת ביותר לניצול הנסיבות החדשות היא החוק המסדיר את הפעלתן של תחנות
הטלוויזיה בכבלים. תהליך אישור החוק אמנם לא היה קצר, אך הניב את הפרי המבוקש,
בגלל קיומה של קואליציה יוצאת דופן - ששילבה בתוכה קבוצות בעלות אינטרסים
פוליטיים, כלכליים ומקצועיים שונים - ואשר ידעה לנצל את הנסיבות החדשות לקידום
האינטרסים המיוחדים של כל אחד מחבריה.
 
במחצית שנות ה- 80, במהלך כהונתה של הכנסת ה- 11, אירגן ח"כ מאיר שיטרית (ליכוד)
שדולה לקידום החוק שיאפשר הפעלת תחנות טלוויזיה בכבלים בעיירות הפיתוח. אל
שיטרית, שכיהן כיו"ר המועצה המקומית ביבנה, חברו ח"כים נוספים, שרבים מהם היו, כמוהו,
מנהיגים מקומיים. אלה חשו, מן הסתם, כי הטלוויזיה המקומית חיונית לגביהם, כמו העתון
המקומי, וזו תאפשר להם נגישות למסך הקטן, ותהווה מעין פיצוי לחסך-מסך בטלוויזיה
הממלכתית. ספק מתוך חוסר ידיעה ותמימות, ספק מתוך תחכום פוליטי, הם הציגו את
הטלוויזיה המקומית בכבלים כאמצעי עזר לשלטון המקומי, שנועד לשפר את השירותים
לתושבים המקומיים ולהקל את התקשורת עמם. החידוש הוצג כחסר חשיבות כלל-ארצית,
ולפיכך גם כלא-מאיים על הסטטוס קוו התקשורתי הקיים. התביעה להנהגת טלוויזיה
בכבלים נומקה בצורך להשוות את אמצעי התקשורת של תושבי עיירות הפיתוח לאלה של
חברי הקיבוצים, שנהנו מפעולתן של תחנות טלוויזיות במעגל סגור.
 
היוזמה של שיטרית וחבריו זכתה בעידוד מצד שר התקשורת, אמנון רובינשטיין (משינוי),
שהטיף זה-מכבר לריבוי ערוצי טלוויזיה, ואמנם שיתוף הפעולה בין השר לבין קבוצת
הח"כים סייע להאצת תהליך החקיקה. יתרה מזאת: שיתוף הפעולה הזה יצק, כאמור, את
היסודות לדפוס פרלמנטרי חדש, שאומץ על-ידי שרים אחדים, בשנים מאוחרות יותר, בעת
תהליכי החקיקה של חוקים הקשורים לאמצעי התקשורת ההמונים.
 
אל האינטרסים הפוליטיים חברו, כאמור, אינטרסים כלכליים ומקצועיים. כבר עם תחילת
הדיונים בנושא הזה, מיהרו שדרים בדימוס ובעלי חברות הפקה לנדב יעוץ מקצועי
לחברי-הכנסת. הם הזינו את המחוקקים במידע חיוני על טלוויזיה בכבלים במדינות אחרות
ועל פוטנציאל השידור וההפקה הקיים בארץ. במשך כל השנים, שבהן הובטח המונופול של
רשות השידור, התפתח בארץ פוטנציאל שידור, שהיה גדול מיכולת הקליטה והקנייה של
הטלוויזיה הממלכתית. עשרות חברות הפקה - שהוקמו על-ידי יזמים פרטיים ו/או פורשי
רשות השידור - התחרו על שוק מקומי קטן, ניסו לשווק תכניות לחו"ל ולספק שירותי הפקה
לתחנות טלוויזיה זרות, ובעיקר יחלו לפתיחת הערוצים החדשים, בתקווה שהללו יהיו מקור
תעסוקה ופרנסה. ההערכות האופטימיות של הגורמים המקצועיים, באשר לעתידן של תחנות
הטלוויזיה בכבלים, שילהבו לא רק את הפוליטיקאים, אלא גם הציתו את דמיונם של
משקיעים פרטיים, בכללם שניים מהתאגידים התקשורתיים הגדולים - "ידיעות אחרונות"
ו"מעריב". ייתכן שיש בכך כדי להסביר את תהליך גיוס התמיכה הפוליטית והציבורית,
שנעשה תוך הימנעות תמוהה מדיונים רציניים בצורך בקיום תחנות טלוויזיה בכבלים
בישראל. גם ראשי רשות השידור לא גילו, למעשה, עניין בתהליכי אישור החוק; אולי משום
שהיו מרותקים באותה עת למהלך מקביל, שנראה להם מאיים יותר - הקמת הרשת השנייה.
 
יתר על כן, למרות ש"חוק הכבלים" עתיד היה לחולל מהפכה של ממש במפת התקשורת
ההמונית בישראל, הרי תהליכי הולדתו היו קלים ופשוטים יחסית, בלי מאפייני המחלוקות
הפוליטיות, שליוו את היוזמות האחרות של הממסד הפוליטי בתחום תקשורת ההמונים - חוק
רשות השידור, הקמת הטלוויזיה או חוק הרשות השניה לטלוויזיה ולרדיו.
 
באוגוסט 1986 באה לסיומה המוצלח היוזמה, שראשיתה בכוונות פוליטיות תמימות והמשכה
היה מרופד באינטרסים כלכליים. ההסדר החוקי, הקובע את דפוסי הפעולה של הטלוויזיה
בכבלים - תיקון מס' 4 לחוק הבזק - מתמצה בסעיף אחד בלבד, ששולב בחוק הבזק. בגלל
מורכבות הסעיף הוא כולל לא פחות מ- 39 סעיפי-משנה, שהיקפם המצטבר הוא כגודלו של
חוק רגיל.
 
על-פי התיקון לחוק הבזק, התקין שר התקשורת תקנות, שבהן נקבע כי המדינה תחולק ל- 31
אזורי זכיון. בכל אזור זכיון הוענק רשיון לגורם אחד. בעלי הזכיונות להפעלת תחנות
השידור האזוריות נקבעו במכרזים פומביים, שפירסמה המועצה לשידורי כביים. במכרזים
היה זכאי להשתתף (סעיף 6/יג' בתיקון לחוק), מי שמתקיימים בו לפחות התנאים האלה: "(1)
הוא אזרח ישראל ותושב בה, או הוא תאגיד רשום בישראל ש- 51% לפחות מאמצעי השליטה
בו הם בידי אזרח ישראל ותושב... (2) הוא לא הורשע בעבירה שיש עימה קלון, ואם הוא
תאגיד - מנהלו, או אדם שהוא בעל עניין בתאגיד, לא הורשע כאמור."
 
להגבלות על השתלטות של גורמים זרים יש חשיבות, לאור העובדה שכמעט בכל החברות שזכו
בזכיונות, שותפים גם משקיעים זרים (ראה לוח מס' 3.3). על-פי הערכות משרד התקשורת,
כמחצית מכלל ההשקעה בהקמת הטלוויזיה בכבלים - הנאמדת בכ- 500 מיליון דולר -
תבוא מן המשקיעים הזרים. רשימת החברות הזרות השותפות להשקעה בהקמת תחנות
הטלוויזיה בכבלים בישראל, כוללת חברות מארצות-הברית, מצרפת ומשווייץ.
 
סעיפי התיקון מס' 4 לחוק הבזק, מחזקים את ההערכה שהמחוקקים לא העריכו כיאות את
המשמעויות הפוליטיות, החברתיות והכלכליות הגלומות בו, שכן הסמכויות, הקשורות
בביצועו של החוק, הופקדו בידיו של שר אחד, למעשה - בידי שר התקשורת, שנציגו הוא
העומד בראש המועצה לשידורי כבלים. זהו הבדל מובהק לעומת חוק רשות השידור:
בשעה שחוק רשות השידור קובע ומאפשר מעורבות של מספר שרים (השר הממונה על ביצוע
החוק, שר התקשורת, שר הבטחון, שר האוצר, שר החינוך והתרבות), הרי על ביצוע החוק
המסדיר את פעולת הטלוויזיה בכבלים, מופקד, בעצם, שר התקשורת בלבד.
 
כמעט ארבע שנים לאחר קבלת החוק בכנסת העמידה המציאות הפוליטית את תבונת החוק
במבחן ראשון. בעקבות המשבר הפוליטי של 1990, שהביא להקמת ממשלה צרה, הופקד תיק
התקשורת בידי נציג ש"ס. אנשי המפלגה הגדולה שבשלטון, הליכוד, הבינו את משמעות
החקיקה הטרייה ואת חולשותיה, ותבעו להעביר את האחריות לחוק לידי סגן-שר מטעמם, אך
התביעה נתקלה בהתנגדות תקיפה, והליכוד נאלץ לחזור בו.
 
בעת הבאתו של הספר הזה לדפוס היתה הטלוויזיה בכבלים רק בתחילת דרכה. הניצנים
פרחו בבת-ים, בבאר-שבע, בראשון-לציון, בפתח-תקווה, ברמת-גן, בגבעתיים ובתל-אביב.
המנויים נהנו, 24 שעות ביממה, משירות שהציע להם 48-24 ערוצי שידור (בתוכם ערוצים
מיוחדים לתכניות לילדים, לסרטי קולנוע, לספורט, לשידורי לוויין ועוד). מלחמת המפרץ
הפרסי, שאילצה את רוב תושבי המדינה להישאר בביתם, היתה גורם מאיץ לרכישת מנוי.
בדצמבר 1990 נמסר כי קצב חיבור מנויים חדשים הוא כ- 800 ליום. חודשיים לאחר מכן
דווח כי 6% מהאוכלוסייה הישראלית כבר מחוברת לטלוויזיה בכבלים, ובספטמבר 1991
כבר דיווחה העתונות כי כ- 140 אלף בתי-אב מחוברים לכבלים. הערכות רשמיות של
משרד התקשורת קובעות, כי עד שנת 1995, כשש שנים לאחר שהוחל בפרישת התשתית
ובשידורים, כבר תקיף הפרישה כ- 60% ויותר מכלל בתי-האב במדינה. ההערכות הרשמיות
קובעות גם כי בהיקף הזה של מנויים יהיו רשתות הטלוויזיה בכבלים רווחיות, ולפיכך,
על-פי החוק, גם יהיה עליהן להפריש, מהשנה השנייה לאחר קבלת הזכיון, תמלוגים בשיעור
מסוים מהכנסותיהן (שלושה עד חמישה אחוזים). חלק מכספי התמלוגים ישמש בעתיד לעידוד
היצירה המקורית בתחומים השונים.
 

 
* הטבלה כוללת 29 אזורים בלבד. ירושלים, שחולקה במקור לשני אזורים, נהפכה לאזור
שידור אחד. הזוכה במכרז באזור נתניה לא נקבע עד להבאת הספר לדפוס.
 

 
 
 מקור:
 
המתווכים - אמצעי התקשורת בישראל 1948-1990, עמ' 127-131 הוצאת עם
עובד
 
 













 

 
 
 



גרסא להדפסה גרסא להדפסה
כל הזכויות שמורות © 2014 ל- המינהל למדע ולטכנולוגיה במשרד החינוך בשיתוף המרכז הפדגוגי טכנולוגי (מפ"ט) עמל
האתר עוצב ותוכנת ע"י GoNet Software Solutions
ראו תנאי שימוש