דף הבית על האתר הודעות מפמ''ר צוות הפיקוח פורום צור קשר בתי הספר הצעות ודרישות עבודה 
מגמות הלימוד
  מבנה מגמות טכנולוגיות חוזי
  ביבליוגרפיה
  מגמת מדיה ופרסום
  אודות המגמה
  מקצוע תקשורת וחברה
  תוכנית הלימודים
  מערכים בתקשורת וחברה א
  מערכים בתקשורת וחברה ב
  מערכים בתקשורת וחברה ג
  מבניות בתקשורת וחברה ג
  מאמרים תיאורטיים
  מאמרים בנושא עיתונות
  מאמרים בנושא רדיו
  מאמרים בנושא טלוויזיה
  מאמרים בנושא פרסום
  موضوع الاعلام والمجتمع
  תקשורת אלקטרונית
  פרסום ויחסי ציבור
  ביבליוגרפיה
  בתי הספר במגמה
  שאלונים ומחוונים
  מגמת טכנולוגיות תקשורת
  פורטל היצירה הצעירה
  תמונות מהווי המגמה
  סרטוני המגמה
  בחינות חיצוניות
  בחינת מפמ''ר ארצית
  פרויקטי גמר
  קולנוע וטלוויזיה י"ג - י"ד
  רשימת קישורים
  העשרה והרחבת ידע
  מה חדש ?

מרחבי לימוד מתוקשבים
   המבניות בתקשורת וחברה ג'
   מערכי שיעורים בתקשורת
   מבנית בצילום ותאורה
   מבנית פס קול
   מבנית מעשית בהפקות
   מבנית מדעי הטכנולוגיה
   סיכום פיצ'ינג דוקומנטרי
   תיק הפקה עליליתי
   תיק הפקה דוקומנטרי
   תסריטים להפקות
   אמנות המבע הצילומי

2,466,484 כניסות לאתר
טלוויזיה קהילתית בישראל

מאת: תמיר ארנון

החוק ומימושו
בשנת 1986 חוקקה כנסת ישראל תיקון לחוק הבזק. בתיקון נקבע שמעתה ואילך יוכלו
חברות מסחריות ואחרים לקבל זכיונות באחד או בכמה אזורים במדינה, כדי לשדר שידורי
רדיו וטלוויזיה בכבלים. נתמנתה המועצה לשידורי כבלים, המורכבת מנציגי ממשלה, אנשי
מקצוע ונציגי ציבור ומופקדת על ביצוע החוק. המועצה לשידורי כבלים גם מוסמכת לתקן
תקנות נוספות שונות במסגרת החוק. היא קבעה את המפרטים הטכניים של רשתות הכבלים
ומתקני השידור, הוציאה את המכרזים וגם סיכמה אותם. היא גם קבעה את ההתחייבויות של
בעלי הזכיון לגבי המנויים והיא מפקחת על סוג וטיב השרות הניתן להם. בכל אזור שידור
מתמנה או תתמנה על ידה ועדה ציבורית שאחד מתפקידיה הוא לסייע למועצה בשמירה על
הכללים שנקבעו בחוק.

תקוותם של יוזמי התיקון לחוק הבזק היתה, שיווצר באמצעותו מעין "פלורליזם תקשורתי".
אולם, תוך זמן קצר התברר, שהשליטה ב- 30 הרשתות האזוריות מרוכזת בידי גופים
כלכליים מעטים יחסית, אשר בחלקם גם שותפת העתונות המודפסת.
 
מה שחשוב בהקשר לנושא שמעניין אותנו הוא, שבעוד מועד התארגנה שדולה כדי להבטיח את
נגישות הציבור אל המדיום, בדומה לנהוג בכמה מדינות דמוקרטיות בחו"ל. שדולה זו הפכה,
עם הזמן, למועצה הציבורית לתקשורת מקומית-קהילתית, שעל מייסדיה נמנים מספר ארגונים
ציבוריים, והיא הבטיחה במאמציה, שבעלי הזכיון יחוייבו בתקנות החוק להפיק ולשדר בכל
שבוע מספר שעות של שידורים בענייני המקום והאזור. כמו-כן חוייבו בעלי הזכיון לקדם
את היצירה המקורית.

הנקודה הנוגעת ישירות לנושא שלנו היא, שבכל אזור יעמוד ערוץ שידור אחד לרשות
הקהילה ולשידורים העצמיים של תושבי האזור. בעל הזכיון ישדר אותם ואף יסייע בהפקתם
בצורה זו או אחרת (שונה בכל אזור לפי תנאי המכרז). על ביצוען של כל התקנות האלה
אמורות לפקח הוועדות הציבוריות האזוריות שהוזכרו קודם.
 
על פי המצב החוקי העכשווי רשאים לשדר בערוץ הקהילתי עמותות רשומות וחבריהן אשר
יוכיחו שהם מסוגלים להפיק שידורים. כמו-כן ישוריינו מספר שעות שידור בודדות ליחידים.
החוק עדיין לא מאפשר לכל אזרח באשר הוא גישה חופשית אל הערוץ הקהילתי, על אחריותו
הוא, כמקובל בארה"ב ובגרמניה. אמנם כל קבוצת אזרחים רשאית להקים לעצמה עמותה
לטלוויזיה קהילתית לפי חוק ולשדר, אך סירבול זה אינו מעודד יוזמה בהכרח. אנו מקווים
שבענין זה עוד לא נאמרה המילה האחרונה!
 
החוק קובע שכל בעל זכיון אחראי לשמירה על התקנה, שאוסר שידורים מטעם הממסד
הממשלתי או המוניציפלי בערוץ הקהילתי, לרבות שידורים בעלי תוכן פוליטי-מפלגתי
ותעמולה מסחרית וכל דבר אחר שאוסר החוק בכלל: הסתה לאלימות, גזענות, פורנוגרפיה,
הוצאת דיבה וכו'. למעשה, הפך החוק את בעלי הזכיון לצנזורים בפועל.
 
ברור, שכל אלה נושאים, שראוי היה לברר בדיון ציבורי רחב ופתוח, שבו יגובשו הדרכים
להבטחת דמוקרטיה תקשורתית, לפחות בערוץ הקהילתי.

העדר פורום ציבורי רחב, שבו שותפים ארגונים ויחידים שלהם ענין בנושא, מורגש גם
בתחום הכשרת הציבור לקראת העידן התקשורתי החדש. בינתיים קמות ומתפתחות מסגרות
לימוד והכשרה שונות ללא קשר ותאום ביניהן. גם משרד החינוך ובתי הספר החלו להתמודד
עם האתגר. קיימות גם התחלות ראשונות של שידורים בערוצים מקומיים לשידורי הכבלים.
אנו תקווה שבמרוצת הזמן יווצר אותו פורום ציבורי, שמסוגל יהיה להתוות קווי
פעולה ולייצג את ציבור הפעילים בפני מוסדות הממשלה, כדי ליצור את התנאים
המירביים שיאפשרו קידום הנושא בצורה אופטימלית.
בהקשר זה ראוי לציין שבימים
אלה, בהם נכתב ספר זה, הוקמה "האגודה הישראלית לטלוויזיה ורדיו קהילתיים". בעמותה זו
חברו יחדיו אישי ציבור, אנשי אקדמיה ופעילים מן השטח, כל אחד בזכות עצמו ולא כנציג
של מוסד או ארגון כלשהו, כדי לקדם את ענין הטלוויזיה הקהילתית גם במישור החוקי וגם
בתחום העשייה.
 
בינתיים, בשעה שנכתבים דברים אלה, מתנהלים העניינים לפי כללי השוק החופשי. טרם
הוכרע אם ההתפתחות תוביל לקראת פסאודו-טלוויזיה או שמא יתגבשו צורות קומוניקציה
מקוריות, שיהפכו לנחלת הכלל.

האם יש בכלל טלוויזיה אחרת?
כדי להבין את ההבדל בין טלוויזיה רגילה לבין טלוויזיה קהילתית, אנו חייבים להגדיר
בקצרה את אופן פעולתה של תחנת טלוויזיה מקובלת ואת סוג המוצרים שהיא מייצרת. אין
ספק כי קיימים מספר מאפיינים, זהים פחות או יותר, בכל סוג של טלוויזיה, בין אם היא
ממלכתית ובין אם היא ציבורית או מסחרית.
 
מטרה ראשונה במעלה לכל תחנת טלוויזיה היא להגיע אל מספר רב ככל האפשר של צופים.
ככל כלי תקשורת המונים היא מתחייבת לספק תוכניות לציבור רחב ככל האפשר ברציפות
ולפי תכנון מראש. כדי לספק את הצרכים ואת הטעמים, לפחות בצורה כללית, היא משתדלת
לגוון את התוכניות ולחלקן לפי המגזרים העיקריים של ביקושים אפשריים, כגון נוער,
קשישים, משפחות, קבוצות אתניות ודתיות, אוהדי ספורט ועוד. יתר על כן, תחנות
הטלוויזיה בעולם החופשי נוטלות על עצמן למלא את כל המשימות הנובעות מ"זכותו של
הציבור לדעת". בתקופה של תקשורת אלקטרונית אפשר להוסיף: כל אלה, ככל האפשר, בזמן
אמת.
 
נכתבו ספרים ומחקרים אין-ספור על השפעת התקשורת האלקטרונית בימינו, בפרט על זאת
של הטלוויזיה ואין ברצוננו לחזור על מה שנחקר ונכתב. כרגע אנו בוחרים משלל
המאפיינים רק את אלה הדרושים לנו לאבחנה בין שימושים שונים של המדיום.
 
אמרנו שתחנת הטלוויזיה המצויה מבקשת להגיע אל מה שנקרא "הציבור הרחב" ולכן היא
חייבת להתאים את תוכניותיה למה שהם, לדעתה, הצרכים והטעמים של אותו ציבור רחב.
במילים אחרות: היא נאלצת לבסס את רוב תוכניותיה על המכנה המשותף הרחב ביותר, גם
כאשר היא משתדלת ליעד מדי פעם תוכניות מסויימות לסקטור זה או אחר בקרב ציבור
הצופים.
 
כל תחנת טלוויזיה מקבלת על עצמה, מסיבות שונות, התחייבות להפיק ולשדר תוכניות פחות
או יותר קבועות, ברצף ובמסגרות זמן, שהלכו ונעשו נוקשות ביותר, בין היתר בגלל
העלויות הגבוהות של ההפקות. הצורך להגיע אל ההמונים ולהיות אטרקטיבי, הכורח של
תכנון במסגרות ובלוח זמנים שניתן לחזותו, הולידו את כל התופעות, שהמומחים מדברים
עליהן כה רבות: הטלוויזיה מואשמת בכך שהיא שטחית, שאינה חודרת לעומקם של הדברים.
טוענים נגדה שהיא מבליטה את החריג ואת הסנסציוני, שבשל חוסר יכולתה להעמיק בפרטים
היא עושה שימוש מירבי בקלישאות ושאין היא המענה לצרכים של קבוצות וקהילות קטנות.
כמו-כן מטיחים בה, בין היתר, שהיא הופכת את כל המידע מן העולם ל- show, לדרמה או
לבידור (ראה: Neil Postman: Amusing Ourselves to Death, Viking-Penguin, 1985). רשימת הטיעונים נגד הטלוויזיה, שהפכה מצרך מבוקש למרבית אוכלוסי העולם, ארוכה
ומגיעה עד לטענה שקיים בה מעין "אימפריאליזם תרבותי" של אותן מדינות המסוגלות
להפיק ולהפיץ סדרות ותוכניות המתאימות לטעמם של מליונים, וכך מחניקות את האפשרויות
של יצירה מקורית עצמית בארצות קטנות.
 
היסוד המשותף בכל סוג של ביקורת על הטלוויזיה הוא הטענה שהמדובר במניפולציה,
בשעה שמטרת הטלוויזיה היא לתאר את המציאות, כביכול. אנשי טלוויזיה מקצועיים יטענו
כנגד זאת שהם משתדלים לקיים כללים מקצועיים נוקשים למדי כדי לשמור על אמינות. אך
האמת היא, שכמעט כל שידור טלוויזיוני הינו בחזקת מניפולציה, כלומר, התערבות מודעת
או לא מודעת בתאור המציאות. השאלה המכרעת היא, כיצד אנו מתייחסים לעובדה זו ואיך
אנו מתמודדים איתה. מסקנה ראשונה מן האמור עד כה בנקודה זו היא, שכל מי שמבקש
לעשות שימוש אלטרנטיבי במדיום, חייב ללמוד ולנתח את מהותה של ההפקה הטלוויזיונית
(עיין גם בפרק: "צריכה בקורתית של הטלוויזיה" מאת ד"ר דפנה למיש).
 
ירשה לי הקורא להציע לו נוסח הגדרה, שנראה במבט ראשון פשטני ביותר, על מנת לנתח את
מהותם של שידורי טלוויזיה ורדיו: כל שידור הוא למעשה יצירת קשר בין שתי נקודות,
ולצורך ההגדרה שלנו, בין A ל- B.
 
בנקודה A יכולים להימצא: אדם בודד, קבוצה, מקום, מצב, התרחשות, בקיצור, כל מה שאנו
רגילים לכנות מציאות, אמיתית או מלאכותית. בנקודה B נמצאים הקהל הרחב וכל קבוצות
היעד האפשריות, אליהם מבקשת התחנה להעביר קטעי מציאות מ- A או על A, כפי שהינם
או בצורה מעובדת, לצורך מידוע, ו/או בידור, ו/או סיפוק צרכים תרבותיים וחברתיים
אחרים של צד B. אפשר גם לומר, שרוב השידורים היצירתיים, לרבות סרטים, הם כעין
"מציאות מעובדת" ואינם המציאות עצמה, דבר שאינו גורע, כמובן, מערכם מבחינות אחרות!
 
הדרך הקצרה ביותר בין שתי נקודות היא כידוע קו ישר, כלומר: העברה ישירה של מידע
מנקודה A אל נקודה B ולהפך. מה שקורה למעשה ברוב המכריע של שידורי הטלוויזיה
הוא, שהתחנה או נציג התחנה, שנקרא לו לצורך ענייננו C, אוסף את המידע מ- A (אדם
בודד, קבוצה, מקום, מצב, התרחשות וכו') והוא או התחנה נוטלים את הבעלות על המידע
הנאסף. הם אף קובעים באיזו צורה ומתי הוא ישודר אל B (הציבור הרחב, קהלי יעד
שונים) בכיוון חד-סיטרי. בענין זה קיימים כללים ברורים ובהחלט ייתכן, שתחנת טלוויזיה
שחייבת לשרת ציבור גדול ולעבוד לפי תקציב, אינה יכולה לנהוג אחרת. אם נבטא את המצב
בצורה גרפית, נקבל משולש כזה:
 
                                                                                      C        
                    B          
                                                    A   

אפשר, אם כך, לכנות את כל הפעולות הדרושות לשם איסוף וקליטת החומר בנקודה A, ואת
כל התהליך של עיבוד ועיצוב החומר עד לשידורו של המוצר הסופי אל B: הפקה. ככל ש-
C מעורב ופעיל יותר בתהליך זה, מכל סיבה שהיא, אנו רשאים לדבר על מודל הפקתי של
שידור טלוויזיה. ככל ש- C יהיה פחות מעורב ותתקיים תקשורת ישירה בין A ל- B, נוכל
לדבר על מודל תקשורתי.
 
ACB

ברור לגמרי, וכמעט מיותר להדגיש זאת במיוחד, שבמודל ההפקתי קיים גם אלמנט תקשורתי
מסויים, אפילו של תקשורת ישירה. השידור הישיר מהווה דוגמה לכך, אם כי נדירה יחסית.
מצד שני קיים במודל התקשורתי אלמנט הכרחי של הפקה. אנחנו טוענים, ונשתדל להוכיח
זאת בהמשך, שהשוני בהדגשים יוצר שפת-מדיום מיוחדת לטלוויזיה הקהילתית.
 
במודל ההפקתי קיימים כללים ברורים ומפורשים:
>השידור הטלוויזיוני הוא ענינם של בעלי מקצוע בלבד אשר להם הידע הטכני ו/או
הידע העיתונאי ו/או היכולת היצירתית להפיק ולהגיש מוצרים טלוויזיוניים
הראויים לשידור.
 
>"ראויים לשידור" הם כתבות ושידורים שיענינו, לפי דעת המפיקים, את רוב הציבור.
נדרשת מהם רמה טכנית גבוהה, רצוי שיהיה בהם אלמנט חדשותי, לעתים מבדר או
מרגש, והם יוגשו בקצב ובצורה קליטה ביותר.
 
>אשר לתכנון ולביצוע התוכניות, ולסמכויות ההחלטה, קיימת בכל תחנת טלוויזיה
היררכיה ברורה - וייתכן והיא הכרחית לאור המטלות המוטלות על התחנה:
בקודקוד הפירמידה עומדת ההנהלה, אליה כפופים ראשי המדורים ואליהם כפופות
הזרועות המבצעות.
  
זרימת הסמכויות באשר לקביעת תוכניות, אופן ביצוען, הקצאת תקציבים וכו' מתנהלת,
בעיקרון, אך ורק בכיוון אחד. מובן שקיימת אינטראקציה בין הדרגים השונים, אך בשלבים
של הכרעה, התהליך הוא חד-סיטרי. התוצאות מגיעות בצורה חד-סיטרית אל הלקוח, שלמענו
ולטובתו כביכול קיימת התחנה.

היררכיה סמכותית זו, שלהצדקתה קיימים כאמור נימוקים טובים, באה לביטוי כמעט בכל
שלב של העשייה המעשית ומגיעה עד לצוותים בשטח. שם היא באה לביטוי בהתייחסות אל כל
מה או אל כל מי שמצוי בנקודה A. לאחר שצולמה והוקלטה ב- A אינפורמציה כלשהי עם
או בלי עזרתו או הסכמתו של מי שנמצא ב- A, אין לאחרון כל יכולת להשפיע על צורת
עיבודה והגשתה של האינפורמציה. סמכות זו באה גם לביטוי בהתייחסות אל מי שנמצא
בנקודה B, שגם לו אין כל אפשרות של תגובה או תשובה או התערבות, מלבד "זכותו"
לעבור לתחנה אחרת או לכבות את מכשיר הטלוויזיה.
 
הדברים ידועים. אנו גם מודעים לנימוקים הטובים, מקצועיים ואחרים, המצדיקים לכאורה
שיטת פעולה זו השולטת בטלוויזיה של ימינו. השאלה, אותה אנחנו שואלים, היא: האם עלינו
להעתיק את השיטות הללו כאשר אנו מבקשים לשרת מטרות אחרות מאלה של הטלוויזיה
הכללית. לפני שנעבור על כל שלבי ההפקה הטלוויזיונית המקובלת ונבחן אילו אלמנטים של
המודל ההפקתי מתאימים למודל התקשורתי, עלינו להגדיר את מהות הטלוויזיה הקהילתית.
הגדרות אלו יאפשרו לנו לקבוע במה היא שונה מן הטלוויזיה הרגילה, ולגבש את דרכי
הפעולה והפורמטים המיוחדים של התקשורת הקהילתית באמצעות הטלוויזיה.

מהי טלוויזיה קהילתית?
לכאורה, המושג טלוויזיה קהילתית ברור ומובן (עיין גם בפרק: "חדשנות טכנולוגית
ודמוקרטיה תקשורתית" מאת פרופסור דב שנער). הוא באופנה כעת, כשם שכל מונח המתחבר
אל המילה "קהילה" זוכה לפופולריות בימים אלה. וכל כך למה?
 
אין זה סוד, שבתקופה של החברה ההמונית על כל צורותיה בפוליטיקה, בחברה, בתרבות,
רוב בני האדם, אם לא כולם, מחפשים לעצמם מסגרות קטנות יותר להשתייך אליהן. נראה
שהדבר נחוץ על-מנת "לא ללכת לאיבוד" בתוך ההמון, וכדי להפיק הרגשת בטחון והזדהות.
יש המסתפקים במסגרת החברתית הקטנה ביותר: המשפחה. אך כמעט כל אדם קשור בדרך זו או אחרת למסגרות נוספות שבין המשפחה ובין מסגרות-על כגון: המדינה, האומה, האזור וכו'.
עובדה היא, שדווקא בזמן ש"העולם הופך לכפר תקשורתי", מתעורר במקומות רבים הצורך
בשמירה על זהות עצמית במסגרות קטנות יותר. אפילו בטלוויזיה הכללית, שרבים טוענים
נגדה שהיא הופכת את הצופים להמון אנונימי ומרתקת אותם לבתיהם, כל אחד לבדו, נוצרת
מעין הרגשת קהילתיות של קהלים קבועים לתוכניות מסויימות (שכנים, ידידים, חברים
לעבודה), שלמחרת שידורן מחליפים רשמים ביניהם. אך בעת האחרונה גילו מחקרים שונים,
שעם ריבוי השידורים כתוצאה מהכנסת השידורים בכבלים, הצופה הממוצע מאבד את נקודת
האחיזה ב"תוכנית שלו", אותה הוא חולק, במודע, עם צופים אחרים. השטפון של שידורים מכל
הסוגים, מהם על הצופה לברור לעצמו את מה שמתאים לו, גורם לכך שרבים מאבדים את
הענין בכלל. מכשיר הטלוויזיה אמנם דולק שעות רבות כמעין "מדורה של תמונות נעות
ברקע", אך הענין בהן הולך ויורד (לפי ברברה סיכטרמן: "מדוע הטלוויזיה כבר לא מהנה
אותנו כל כך?" ).
 
אם תופעה זו תלך ותעמיק ניתן יהיה להסיק שתי מסקנות:
1. ריבוי שידורים סתמיים בשם "הפלורליזם התקשורתי", עלול לשתק את הצופים
העומדים חסרי אונים מול המבול הטלוויזיוני ולאו דווקא לעודד בחירה רצונית
בין אופציות שונות של מידע ובידור. 
2. אפילו תוך כדי צריכה של תקשורת המונים, אנשים מחפשים נקודות זיהוי והזדהות
אישיות, במילים אחרות: את הקהילה.
 
לא נוכל, במסגרת ספר זה, שאמור לתת לנו את הכלים לפעולה מעשית, לעקוב אחרי כל מה
שנאמר ונכתב על נושא הקהילה. רבים הספרים שנכתבו והמחקרים שנערכו על מה שמאפיין
את הקהילה וכיצד ניתן "להגדיר את הצרכים שלה". לא פעם יש בגישה זו מן הפטרוניות,
מעין גישה אפוטרופסית, האומרת שצריך וניתן לפתח קהילתיות לפי מתכונים מן החוץ.
 
יש המגדירים קהילה לפי מקום מגורים משותף, קשרי דם, דת או תרבות משותפים, או לפי
ענין משותף, רקע אתני או אינטרס משותף או אף לפי כמה סממנים כאלה ואחרים גם יחד.
לצורך עבודתנו נסתפק בהגדרת כל מסגרת חברתית, שהיא גדולה מן התא המשפחתי וקטנה מן
ההמון האנונימי ויש בה המשכיות, כקהילה. נוסיף ונאמר, שקהילה היא כל קבוצת אנשים,
שלחבריה יש ענין קבוע בנושא משותף. מכאן נפתחת היריעה למספר כמעט אין סופי של
קהילות, החופפות לעתים, כאשר כל אדם משתייך לכמה מהן: קהילות מקומיות, קהילות
דתיות, אתניות, מקצועיות, עיסקיות, קהילות שלהן ענין תרבותי, חברתי, בריאותי
ומוניציפלי משותף. מדינת ישראל משופעת במאות רבות של קהילות, תת-קהילות ועמותות
אזרחיות. לכל אחת מהן מטרה, ענין או צרכים משותפים. כל אלה הן בחזקת קהילות, שאותן
ואת צרכיהן אמורה לשרת הטלוויזיה הקהילתית. הטלוויזיה הכללית, מטבעה, אינה מסוגלת
לספק את צרכיהן של קהילות. אלה חייבות לעשות זאת בעצמן. האפשרות ניתנה על ידי
המחוקק. אין זה תלוי בו אם תנוצל.
 
אם מתעורר צורך במשהו, סימן הוא שהוא חסר באותו רגע. העובדה שבני אדם כה רבים
מתענינים בנושא התקשורת וכל אוניברסיטה המכבדת את עצמה פותחת פקולטה לדיסציפלינה
זו, אומרת דרשני. סימן הוא שעל-אף ההתפתחות הטכנולוגית בתחום התקשורת, או אולי
דווקא בגללה, אנו חשים בניכור וחוסר-תקשורת בחיינו. אנו חשים זאת גם במישור
הבין-אישי, לעתים לגבי קבוצות אוכלוסיה אחרות, ובמיוחד במגע בינינו לבין המסגרות
שקובעות את סדרי חיינו (כל מה שמכונה "ממסד"). אנו חשים לא פעם, דווקא בזמן של
תקשורת המונים, שאין לנו אפשרות לבטא את עצמנו או להביע את משאלותינו אנו או את
משאלות הקבוצה (קהילה) אליה אנו משתייכים. מעבר לזה: אנו שואבים את רוב המידע על
העולם מכלי תקשורת ההמונים ולעתים יודעים טוב יותר מה קורה ביבשת רחוקה מאשר בתוך
השכונה שלנו.
 
אם הקהילה היא קבוצת אנשים פחות או יותר קבועה, שיש לה ענין קבוע ומשותף בנושא
אחד או יותר, הרי השימוש בטלוויזיה מעניק אפשרות למלא חלק מן הצרכים התקשורתיים
שלה על ידי:
1. יצירת אפשרות למסירת מידע שיש בו ענין משותף לקהל-יעד, קרי: חברי הקהילה.
2. יצירת אפשרות להגברת התקשורת הפנימית הדו-כיוונית או הרב-כיוונית בקרב
הקהילה.
3. תרומה אפשרית להכרת מצבה של הקהילה עצמה והגברת מעורבות פעילה בעניניה
המשותפים.
4. תרומה אפשרית לשבירת מחיצות והגברת "גאוות היחידה".
5. נתינת אפשרות של ביטוי עצמי אותנטי של יחידים או של קבוצה ו/או מקום.
6. תיעוד בכל צורותיו, שלקהילה ענין משותף בו.
7. יצירת קשר דו-סיטרי עם הסביבה, עם מקומות וקהילות אחרות למען ענינים
משותפים.
 
כדאי לשים לב, שהמינוח "ענין משותף" חוזר ברוב ההגדרות. הוא מילת מפתח
בטלוויזיה קהילתית!

 
אם נצא מן ההנחה, שביסודה של הטלוויזיה הקהילתית מונח הענין המשותף של קבוצת אנשים
(מקומית, אזורית, כלל-ארצית, אתנית, דתית, תרבותית, מקצועית ועוד ועוד), נמדוד את
פעולתה על פי הקריטריונים הבאים:
1. רלוונטיות לעניני הקהילה,
2. הגדלת המידע בעניני הקהילה,
3. יכולתה להגביר את הקשר בתוך הקהילה ובין הקהילה לבין סביבתה בתהליך
דו-סיטרי,
4. אמינות ודמוקרטיה תקשורתית,
5. יכולתה להגביר מעורבות פעילה בעניני הקהילה וגם להגביר פעילות למען
מטרותיה,
6. יכולתה לגרום לשימוש עצמי במדיום הטלוויזיוני על ידי חברי הקהילה למען
מטרות אלה ואחרות, לרבות כל צורות הביטוי העצמי. 
 
קיימים כמובן עוד היבטים נוספים לטלוויזיה קהילתית המופעלת על ידי התושבים עצמם,
כגון:
- פיתוח גישה בקורתית לשידורי טלוויזיה בכלל, (עיין גם בספרה של ד"ר דפנה למיש: "נא
להכיר טלוויזיה", מבוא לצריכה בקורתית. הוצאת מרכז ההדרכה של אגף הנוער - מחוז חיפה
1991. כמו כן בפרק "צריכה בקורתית של הטלוויזיה" מאת ד"ר דפנה למיש)
- הקניית הרגלים של דמוקרטיה תקשורתית,
- יצירת קשר והבנה עם קהילות אחרות וכיוצא באלה. אך כל אלה הם תוצאות לוואי בלבד,
חשובים כשלעצמם, אך לא המאפיינים העיקריים.
 
אם נעביר לנגד עינינו את הקריטריונים, שצויינו קודם, על פיהם יש, לדעתנו, למדוד
ולהעריך את הטלוויזיה הקהילתית, נמצא שלעתים הם שונים מאוד מן הקריטריונים על פיהם
פועלת הטלוויזיה הכללית. אפשר גם לומר, שטלוויזיה קהילתית, שאיננה עונה על ההגדרות
שנמנו קודם, מחטיאה את יעודה העיקרי.
 
בנקודה זו נשמעות לעתים טענות של אנשי מקצוע האומרים שהקריטריון העיקרי להצלחתו
של שידור טלוויזיוני הוא, מעבר לבחירת נושא "טוב וחם", טיבו המקצועי, המלוטש מבחינת
הקצב, המבנה, הצילום והעריכה. חשובה גם מידת הבידור או הדרמטיות שבו, "אחרת הציבור
לא ירצה לצפות". אין לדחות טענה זו על הסף.
 
הבעיה, כיצד להבטיח את טיבם של שידורים המופקים על ידי אזרחים לא-מומחים, היא בעיה
שאין להתעלם ממנה. ניסו להתמודד איתה במקומות אחרים בעולם באופנים שונים. - בארה"ב
קיימים מרכזי שידור אשר דורשים מכל מי שמבקש להשתמש בשרותי התחנה לשידורים
עצמיים, שיעבור קורס של מספר שעות מטעם התחנה להכרת הציוד. אם אינו מכין שידור
במשך ששה חודשים, עליו לעבור את הקורס מחדש. (ראה תמצית תקנונים בסוף הספר!) -
בבלגיה, בעיר טורניי, קיימת תחנת טלוויזיה אזורית, המאפשרת לאזרחים שם להכין ולשדר
כתבות ושידורים בתנאי שנושא הכתבה יאושר קודם על ידי התחנה. יחד עם זאת, אלה
נמנעים מלהתערב בתכנים, ורק מסייעים בתרגומם לשפת המדיום. - הערוצים הפתוחים
בגרמניה דוגלים כאמור בשיטה, לפיה כל משתמש מקבל אמנם הסבר ראשוני ועזרה, במידה
והוא מבקש זאת, אך מעבר לכך, אם לא ירצה להיעזר באפשרויות לימוד אחרות, הוא ילמד
בשיטה של "ניסוי וטעיה". תקנון הערוצים הפתוחים אינו מחייב לימוד. (ראה תמצית תקנונים
בסוף הספר) על השאלה: "מי ירצה לראות שידורים אלה?" עונים האחראים לפרוייקט, שלכל
שידור יש קהל-יעד משלו, שיש לו ענין בנושא (!) ואין כל מחוייבות, ששידור לקהילה
אחת צריך לעניין קהילות נוספות כמו בטלוויזיה הכללית. טוענים גם, שככל שהשידור
אקטואלי ורלוונטי יותר לעניני הקהילה, חשיבותה של הרמה הטכנית יורדת לעומת הרעיון:
"כל אחד יכול...!"
 
אנו רואים, שקיימות שלוש גישות עקרוניות לנושא זה: האחת אומרת שרק בעלי מקצוע
מסוגלים להפעיל טלוויזיה קהילתית. גרסה אלטרנטיבית אומרת, שאזרחים יכולים לעשות
זאת רק בעזרת בעלי מקצוע לכל אורך הדרך. הבטחת האיכות הטכנית של השידור באה
במקרה זה על חשבון הפעילות העצמית, הדו-סיטרית, הדו-שיח הישיר, מימוש הדמוקרטיה
התקשורתית הבסיסית, ועל חשבון האפשרות לביטוי עצמי באחריות עצמית.
 
מי שדוגל בגישה ההפוכה טוען שכל מה שמאפיין את השידור הקהילתי חשוב מן הטכניקה.
יתרה מזו: העובדה שאזרחים הפכו למפיקים של עצמם חשובה ממידת ההד ששידוריהם זוכים
לו. גישה זו מתעלמת, לפי דעתנו, ממאפיין חשוב ביותר של הטלוויזיה הקהילתית והוא:
יכולתה לגרום למעורבות פעילה ולתהליכים דו-סיטריים בקרב הקהילה. לכל הדעות, יכולת
זו תלויה, בין היתר, גם ברמה טכנית ויצירתית מינימלית של השידורים, כדי ש"הציבור,
הקהילה, ירצה לצפות בהם". אין ספק כי צריך לחפש את שביל הזהב בין שתי הגישות מבלי
ליפול במלכודת של עקרוניות עקרה. נראה לנו, מצד אחד, שכוחה של הטלוויזיה הקהילתית
הוא דווקא באותם אלמנטים החסרים בטלוויזיה הכללית ושבגלל היעדרם אין היא מהווה
תשובה לצרכיה של הקהילה: אקטואליות בענייני הקהילה, רלוונטיות, אותנטיות, הפעלה,
דו-סיטריות וכו', כפי שנאמר מכבר. לכן אין סיבה ואין הצדקה לנסיון לחקות באופן עיוור
את שיטות העבודה והפורמטים של הטלוויזיה הכללית מתוך הרגשת נחיתות, אלא יש ללמוד
להפוך את כל המאפיינים המיוחדים של טלוויזיה קהילתית ליתרון!
 
תמיד יתכנו שידורים, שבגלל האקטואליות או הדרמטיות בהם ניתן לוותר על תחכום טכני,
כמו שידורים מאירועים מסעירים, שגם הטלוויזיה הכללית התרגלה לשדרם ללא תחכום:
אסונות, מהפכות, התנקשויות וכו', אפילו כשהם מצולמים במצלמות ביתיות.
 
מאידך, אפילו אם קיים בקרב קהל היעד יחס מיוחד לשידורים שיש לו ענין בהם, אנו
עדיין נמצאים בתחרות מתמדת עם שידורי טלוויזיה רגילים. צריך אפוא לחתור אל רמה
טכנית סבירה
של שידורי הטלוויזיה הקהילתית. פירושה המינימלי של רמה סבירה הוא:
הצד הטכני אינו מפריע ומסיח את הדעת מתוכנם של השידורים. הנסיון מלמד שאם
האלמנטים המיוחדים של הטלוויזיה הקהילתית באים לידי ביטוי ברמה טכנית סבירה, הם
עשויים להקנות לשידור קהילתי יתרונות בתחומו הוא, והם עדיפים על נסיון "לעשות כמו
הטלוויזיה", דבר שנדון מראש לכשלון.
 
מקרה האשה המבוגרת, שהגיעה יום אחד אל אחד הערוצים הפתוחים בגרמניה ובקשה בפיה:
"אנה, שדרו בערוץ הפתוח כתבה על העוול שנעשה לי ולבעלי! חתמנו על חוזה בנייה עם
חברת בנין גדולה בעיר על בניית שיכון עצמאי וכעת אנו נדרשים לשלם בעד הגג, ואין
אפילו יסודות! לא שמנו לב לאותיות הקטנות בחוזה האומר, שהתשלומים לא קשורים לקצב
הבניה". אנשי הערוץ הפתוח הסבירו לאישה, שאסור להם לשדר בשמם של אחרים, אך מוכנים
הם ללמד אותה להכין כתבה במו ידיה. אחרי לבטים רבים הסכימו האשה וידידתה (הבעל
סרב!) להכין כתבה, שמבחינה טכנית היתה לקויה ביותר, אך הכל יכלו להבין ממנה את
מצוקת האשה ואת העובדה שבמגרש הבנין העבודה טרם החלה. הכתבה שודרה. חברת הבנין
הגיבה בזעם ואיימה בהגשת משפט. משהוצע לה להכין כתבה נגדית, נאלמה דום. כתוצאה
משידור הכתבה החלה העיתונות המודפסת לעסוק בנושא ועשרות משפחות, שנמצאו באותו מצב
מול חברת הבנייה ולא ידעו אחת מרעותה, התעוררו, והקימו עמותה להגנה על ענינם.
בעזרת עורך דין גרמו לכך שהחברה תחזור בה מתביעותיה הבלתי-צודקות ואף תישא בכל
ההוצאות שכרוכות היו בטיפול בפרשה. מוסר השכל: אין אנו גורסים בשום פנים ואופן
שרצוי ואפשרי לרדת מרמה טכנית סבירה והתוכן הוא הכל. אך ללא ספק, הוא הגורם הקובע
כשמדובר ברלוונטיות לקהל היעד!

לפני שנגבש את הכללים של הפקה תקשורתית טלוויזיונית מן הדין שנעביר מבט ביקורתי
ומעמיק יותר על שידורי הטלוויזיה המקובלים. החתירה לצפייה הביקורתית בטלוויזיה היא
שלב הכרחי, כדי לחדד את האבחנה בין הפורמטים ושיטות העבודה של הטלוויזיה הכללית
לבין אלה שאנחנו חותרים אליהם.
 
 מקור:
 
טלוויזיה אחרת ערוצים פתוחים בקהילה, עמ' 44-34, הוצאת המכללה למנהל
תל-אביב
 
 
 



 



גרסא להדפסה גרסא להדפסה
כל הזכויות שמורות © 2014 ל- המינהל למדע ולטכנולוגיה במשרד החינוך בשיתוף המרכז הפדגוגי טכנולוגי (מפ"ט) עמל
האתר עוצב ותוכנת ע"י GoNet Software Solutions
ראו תנאי שימוש