דף הבית על האתר הודעות מפמ''ר צוות הפיקוח פורום צור קשר בתי הספר הצעות ודרישות עבודה 
מגמות הלימוד
  מבנה מגמות טכנולוגיות חוזי
  ביבליוגרפיה
  מגמת מדיה ופרסום
  אודות המגמה
  מקצוע תקשורת וחברה
  תוכנית הלימודים
  מערכים בתקשורת וחברה א
  מערכים בתקשורת וחברה ב
  מערכים בתקשורת וחברה ג
  מבניות בתקשורת וחברה ג
  מאמרים תיאורטיים
  מאמרים בנושא עיתונות
  מאמרים בנושא רדיו
  מאמרים בנושא טלוויזיה
  מאמרים בנושא פרסום
  موضوع الاعلام والمجتمع
  תקשורת אלקטרונית
  פרסום ויחסי ציבור
  ביבליוגרפיה
  בתי הספר במגמה
  שאלונים ומחוונים
  מגמת טכנולוגיות תקשורת
  פורטל היצירה הצעירה
  תמונות מהווי המגמה
  סרטוני המגמה
  בחינות חיצוניות
  בחינת מפמ''ר ארצית
  פרויקטי גמר
  קולנוע וטלוויזיה י"ג - י"ד
  רשימת קישורים
  העשרה והרחבת ידע
  מה חדש ?

מרחבי לימוד מתוקשבים
   המבניות בתקשורת וחברה ג'
   מערכי שיעורים בתקשורת
   מבנית בצילום ותאורה
   מבנית פס קול
   מבנית מעשית בהפקות
   מבנית מדעי הטכנולוגיה
   סיכום פיצ'ינג דוקומנטרי
   תיק הפקה עליליתי
   תיק הפקה דוקומנטרי
   תסריטים להפקות
   אמנות המבע הצילומי

2,465,951 כניסות לאתר
טלויזיה וספורט

מאת: עלינא ברנשטיין

בד בבד עם התפתחותם של המדיה המודרניים גוברת ההתעניינות בספורט התחרותי ונוצרים
יחסים סימביוטיים בין הספורט לתקשורת המונים. מדורי הספורט בעיתונים, ברדיו
ובטלוויזיה תופסים מקום נכבד יותר ויותר. דמויות של כוכבי ספורט רוכשות פופולאריות
גוברת והולכת. המפרסמים מנצלים את יוקרת הספורטאים למכירת מוצריהם, ודומה שכל
השותפים יוצאים נשכרים מהפעילות המשולבת.
 
העיסוק בספורט, הצפייה והסיקור הופכים לפעילות מרכזית בתרבות ההמונים במאה ה- 20.
העיתונות הישראלית לדוגמה, מקדישה מקום נכבד לסיקורם של אירועי ספורט ולדיון
במתרחש מאחורי הקלעים, כאשר כוכבי הספורט, ובמיוחד בכדורגל, כדורסל וטניס, הופכים
לנשואי הערצתם של בני הדור הצעיר ומודלים לחיקוים. ביטוי לתופעה זו נתן יהונתן גפן
ב"מעריב" (30 בנובמבר 1984) בתארו קבוצת ילדים המשחקים בכדורסל: "הוא מתכנן לשגשג
לגובה של שני מטרים לפחות, ואם יצבע עצמו וידבר באקצנט אמריקאי, יש לו סיכויים
טובים להירכש על ידי נבחרת מהליגה הלאומית ולהתחתן עם דוגמנית", כשהוא מרמז על
הצלחתו של הכדורסלן הכושי מניוארק שבניו ג'רסי, אולסי פרי, שהתגייר, והוא נמנה עם
כוכביה של מכבי תל-אביב והרומאן שלו עם דוגמנית צמרת ישראלית זכה לסיקור נרחב
במדיה.
 
הפופולאריות של הספורט במדינת ישראל גורמת לכך שמטאפורות מתחום הדיווח הספורטיבי
"פולשות" גם לתחומים אחרים, ויעיד על כך מאמרו של עידן דיסנצ'יק ("מעריב", 25 במרץ
1984) המתאר את ישיבת הכנסת: "...בגין לא הציל את שמיר. הוא משחק עכשיו בליגה אחרת
- כמו ארל ויליאמס. כדורסל, כך מסתבר, זה לא משחק בשביל יצחק שמיר. אין לו די גובה
לכך..." ו"...בזה אחר זה פיספסו הח"כים את קליעות העונשין, רק בן-מאיר (של המר, לא של
צ'יץ') גאולה כהן (שחקנית החיזוק מארגנטינה), ויצחק ברמן הצליחו בשניות האחרונות
להציל את כבודו האבוד של הפרלמנט. טוב שהמאמן סבידור, שלקח פסקי זמן ארוכים
ומתישים, קיבל בסופו של דבר את העיקרון שלהפסיד בכבוד לפעמים חשוב יותר מאשר לנצח
מלוכלך".
 
תוכנית הרדיו "שירים ושערים", המדווחת בשידור ישיר ממגרשי הכדורגל בשבתות,
פופולארית מאוד וכמוה שידורי הטלוויזיה ב"מבט ספורט" ומוספי הספורט של יום ראשון
בעיתונים. האינטימיות שבין הצופים לשחקנים ולעיתונאי הספורט והעדר מסורת עיתונאית
וקוד אתי ברור, יצרו מערכת יחסים מעניינת ומוזרה כאחד, בין המדווחים לעוסקים
בספורט, שבה תלות ומעורבות הדדית, החורגים לפרקים מכללי האתיקה. יש עיתונאים
המכהנים בהנהלותיהן של אגודות ספורט, משמשים כאמרגנים למופעי ספורט וכסוכני שחקנים
ומעורבים ב"מלחמות עסקנים וספורטאים".
 
הקשר בין טלוויזיה מסחרית לספורט חזק במיוחד, למרות שגם העיתונות הכתובה משתדלת
להבליט את דיווח האירועים בספורט. הטלוויזיה קונה אירועי ספורט, משדרת אותם ונהנית
מתמלוגים של המפרסמים, המבקשים להתחלק בחשיפה הטלוויזיונית של אירועי ספורט
ולזכות בנתחים מהפופולאריות שלהם. בישראל, הטלוויזיה ממלכתית וחד-ערוצית ולפיכך
שעות השידור מצומצמות, ולכן סיקורם של אירועי הספורט מוגבל יחסית, אם כי משחקי
הכדורסל של מכבי תל-אביב בגביע אירופה, אליפות העולם בכדורגל ומשחקי הטניס
בווימבלדון הופכים ל"אירועים ממלכתיים" משמסקרת אותם הטלוויזיה.
 
הספורט הופך איפוא לחלק מתעשיית הבידור הטלוויזיונית, ומאחר שהצופים מסכימים כי
הוא בבחינת בידור מוצלח, גדל הזמן המוקצה לשידורי ספורט בטלוויזיה האמריקנית מ-
650 שעות בשנת 1961 ליותר מ-1,300שעות ב- 1980. הסוציולוג האמריקני ג'יב פאולס,
בספרו "סנוב המדיה נגד צופי הטלוויזיה", טוען שהטלוויזיה תורמת לשחרור הצופים
ממתחים בהיותה בעלת איכות של פנטאזיה ובהציגה פתרונות לגיטימיים לפורקן
האגרסיביות. לכאורה שונים שידורי הספורט בטלוויזיה מתוכניות המתח, בהיותם "שידורים
חיים" של המציאות, אך מבחינת מבנם הם מציגים את "הטובים" ו"הרעים", כפי שעושים
המותחנים, כאשר לצופה ניתנת היכולת להזדהות עם גיבוריו, ולהשתתף בשמחת ניצחונם, או
לבוז להם בכישלונותיהם.
 
מאחר שמרבית הצופים בשידורי ספורט בטלוויזיה הינם גברים בני כל המעמדות הכלכליים,
רואים בהם המפרסמים "קבוצת יעד" מוצלחת, ולפיכך לא מתקשה הטלוויזיה להשיג פרסומת
במחירי עתק בעת שידורי ספורט. ב- 1981, לדוגמה, גבתה הטלוויזיה בעת שידורי ה"סופר
בול" בארה"ב, 275 אלף דולר תמורת 30 שניות של פרסומת. גם הבייסבול והכדורסל, כמו
גם ענפי ספורט נוספים, כדוגמת הגולף והטניס, מושכים את צופי הטלוויזיה בארה"ב,
ואפילו בשעות הנחשבות ל"מתות" מבחינת צפייה.
 
העובדה שהטלוויזיה המסחרית והספורט הפכו לשני צדדים של אותו מטבע חייבה עריכת
שינויים בחוקי המשחקים השונים, כדי להתאימם לטלוויזיה. ב- 1967, לדוגמה, הודה שופט
כדורגל כי שרק לפסקי זמן של "פציעה", כל אימת שהמפיק מרשת השידור אותת לו ב"ביפר"
שהוצנע מתחת לתלבושתו, כי עליו לאפשר הפסקות זמן לפרסומת. מועדיהם של משחקים
הועברו לשעות הערב, כדי להבטיח צפייה רבה יותר; הקו המקווקו באמצע מגרש ההוקי,
הוחלף בקו רציף, שהוא ויזואלי יותר; בטניס הוכנס "שובר השוויון", כדי למנוע התארכות
יתר של המשחקים ולהביאם לידי שיא דראמטי; משחק הכדורסל חולק לרבעים ועוד.
 
צופי הטלוויזיה התרגלו לשידור החוזר ולהילוך האיטי, כמו גם ליתר יתרונותיו של
הסיקור הטלוויזיוני של ספורט, עד כדי כך שבאיצטדיונים רבים ברחבי ארה"ב מותקנים
מסכי ענק, המאפשרים לקהל לשלב את האווירה שבאירוע עם יתרונות הצפייה בטלוויזיה.
 
הצופה בספורט בטלוויזיה איננו נהנה מתמיכה של קהל נלהב, כזו שהוא זוכה לה בישיבתו
באיצטדיון. הוא יושב לבד מול המסך בסיטואציה ביתית אינטימית ונינוחה. לכן, על מנת
לרתק אותו למסך, חייב ענף הספורט המסוקר בטלוויזיה להיות בעל איכות מיוחדת שתתאים
הן לצרכיו של הצופה והן לתכונותיה של הטלוויזיה. הפוטבול האמריקני והטניס הם ענפים
מצוינים לשידור טלוויזיוני, מפני שיש בהם מתח של משבר מתמשך. הצפייה בטלוויזיה גרמה
לצופים רבים לנסות ולשחק טניס בעצמם (אגב - זו התשובה לטענה כי הטלוויזיה תרמה
ליצירת "כרס בירה" אצל הצופים הפאסיביים בספורט), והגדילה את מספרם של הצופים
שאינם מבקשים רק להשתעשע בצפייה בספורט, אלא מבינים ברזי המשחק, שבו הם צופים.
 
הטניס מתאים לטלוויזיה, כי יש בו מתח בלתי פוסק, פעלתנות רבה והרבה הפסקות, שבהן
ניתן להקרין הילוך חוזר, כמו גם לשדר פרסומת. מבחינה זו מתאים לטלוויזיה גם משחק
הפוטבול האמריקני, בעוד שהכדורגל, למרות שצעירים רבים נמשכים אליו, הן במועדונים
והן בקולג'ים, איננו מושך מהבחינה הטלוויזיונית: הוא קולח והמשכי, אין בו משברים
קטנים כבטניס, או בפוטבול, המהלכים צפויים ברובם והתוצאות נמוכות. הרציפות במשחק
מקשה על החדרת פרסומת והתוצאות הנמוכות מקטינות את אלמנט הדראמה. לצלם יש בעיה
בהחלטה אם לעקוב אחר הכדור, או להתרכז בשחקנים במגמה להקרין דראמה אנושית.
הקלוז-אפ, שהוא הכרח טלוויזיוני, כמעט בלתי אפשרי בכדורגל ולפיכך קטנה ההזדהות של
הצופה עם המאמץ האינדיווידואלי המושקע במגרש. בעוד שבפוטבול ההתרחשויות מתחילות
במקום ספציפי וניתן לעקוב אחריהן, בטניס - המגרש קטן ומאפשר לצופה מעקב צמוד אחר
ההתרחשויות, הרי שבכדורגל המהלכים לא תמיד צפויים והדבר מקשה על הצילום וגורם לכך
שמבחינת הצופה יש באירוע "רגעים מתים".
 
כאמור, מנסים אנשי הטלוויזיה להתאים את ענפי הספורט, המתאימים לטלוויזיה, לתכונותיו
של המדיום, כדי שהשידור יהיה מרתק יותר וימשוך גם צופים וגם מפרסמים. עיקרם של
השינויים נעשים כדי להפוך את הספורט לוויזואלי יותר, והדבר מתבטא בשימוש בכדורי
טניס צבעוניים ובצביעת המגרשים בכדורסל, לדוגמה, בצבעים רועשים.
 
הצורך להציג דראמה בטלוויזיה גרם לכך שספורטאים מאמצים לעצמם התנהגות תיאטרלית
לנוכח המצלמות. בישראל ניתן להבחין בריצה של מבקיעי הגולים לכיוון המצלמות, תוך
כדי איתות באצבעותיהם; בכדורגל באירופה ובאמריקה הלטינית, מרבים השחקנים להצטלב
לאחר גולים שהבקיעו, לעשות "סאלטות" ולהפגין התרגשותם באופן ויזואלי מודגש; גם בין
שחקני הטניס ניתן להבחין ב"התאמה" לטלוויזיה, כאשר מתרבה מספר הסצינות שמחוללים
הטניסאים וביניהם מתבלטים איליה נסטאסה, ג'והן מקנרו וג'ימי קונורס, שנוסף על
משחקיהם המשובחים, הם מפגינים גם תיאטרליות מופרזת ומספקים לצופים דראמה שמעבר
למשחק עצמו.
 
אחת מהיכולויות האופייניות לטלוויזיה היא הצגתם של אירועים, שרק באמצעותה ניתן
לצופה לחוותם, החל בנחיתה על הירח, דרך החתונה המלכותית וכלה בביקור סאדאת.
הפרופסור אליהוא כ"ץ מבחין בין הצפייה הרגילה בטלוויזיה ובין הצפייה ב"אירועי מדיה",
עד כדי סיווגם כשני מדיה שונים. בצפייה השגרתית נעשית הפנייה אל הצופה, המבקש
להירגע מעמל יומו ולהשתעשע, כאל בן משפחה, כדי לעוררו לצריכה, לספק לו מידע
ולפעמים רטט שבסנסציה. ב"אירועי מדיה" יש לצרכן מידע מוקדם על המצפה לו, ואין הוא
משתעשע ב"שלט הרחוק" בחיפושים אחר "משהו מעניין". הוא נערך לקראת הצפייה באירוע
בשמץ חגיגיות ולא בנינוחות נון-שלאנטית יום יומית רגילה.
 
הקריאה "להשתתף" באירוע באה מן הטלוויזיה והעיתונים כאחד, המנסים לשכנע את הצופה
כי אסור לו להחמיץ את ההזדמנות להיות חלק מן "ההיסטוריה בהתהוותה". וכך הופך מקלט
הטלוויזיה ממתקן שגרתי למרכז בחוויה קהילתית טקסית. מיליונים משתתפים באירוע,
באמצעות הצפייה בו, כשהם מלאי חגיגיות ומשוכנעים כי באמצעות הצפייה באירוע
ההיסטורי הם הופכים לחלק בלתי נפרד ממנו.
 
אירועים פוליטיים ואירועי ספורט מחייבים את הצופה לצדד באחד מהצדדים, בחוויה
התחרותית, או הפסוודו-תחרותית, המוצגת לפניו. השדרנים מדגישים את היריבות באירוע,
כדי להלהיב את הצופים ולאחדם בתמיכה בקבוצה "שלנו", וכך מושגת אווירה של אחידות
שבטית שבמרכזה "גיבורי" האירוע, בין אם הם זמרינו ב"אירוויזיון", או ספורטאינו
באולימפיאדה.
 
בחלק מן האירועים ניתנת לצופה האפשרות להפוך לשופט, כאשר ב"רגע של מחלוקת" הוא
מתבקש לשפוט עם השופטים, או לשפוט אותם על החלטתם. במקרים רבים קובע הצופה מראש
את שיפוטו, כאשר החלטה המכוונת נגד "כוחותינו" מטבע ברייתה הינה החלטה שגויה (והרי
כל אימת שאיננו זוכים ב"אירוויזיון", מן הסתם, הסיבה לכך נעוצה בהתנכלות של השופטים
לנציגי ישראל..). חוויית השיפוט מתגברת לנוכח העובדה שבניגוד לצפייה הרגילה, האישית
באופייה, הופכת הצפייה ב"אירועים" טלוויזיוניים לצפייה קבוצתית, כאשר הכול מעורבים
בפרשנות האירוע, בתגובות למתרחש ובעידודם של "הטובים".
 
יש אירועי מדיה שהם כלל עולמיים, כדוגמת תיאור הנחיתה על הירח, או החתונה
המלכותית. באירועים הנושאים אופי לאומי עלולה הטלוויזיה ליצור הקצנה ברגשותיהם של
הצופים, שלפעמים מתפרצת בגילויי אלימות במגרשי הספורט. החלוקה ל"שחור ולבן",
שהטלוויזיה מציגה באירועים בעלי אופי לאומי, עלולה לגרום לצופים להשתלב באירוע,
ובאמונתם שהוא בעל חשיבות היסטורית - לנסות ולהתערב בתוצאותיו. ודי לאזכר את
האלימות שכפו אוהדי ליברפול במשחק גביע האלופות באירופה כנגד יובנטוס, אשר
הסתיימה באסון מחריד.
 
מיכאל רייל, שחקר את תופעת ה"סופר בול" האמריקני כמיתוס, מדגיש כי מעבר להנמקות
שנותנים הצופים במודע לצורך שלהם לצפות במשחק, הם מבקשים למצוא בו יציבות חברתית
ותרופה למתחים אישיים. אוהד ספורט מוצא שהצלחתה של קבוצתו, או של הספורטאי הנערץ
עליו, היא חיזוק של אמונתו בערך ההישגיות. הוא מאמין שגם מאמציו האישיים באים לידי
ביטוי בהישגי הקבוצה, או הספורטאי, שלהם הוא מריע, שכן בהריעו, הוא בעצם מעודד את
עצמו. הצפייה באירוע ספורט טלוויזיוני משמשת איפוא לצופה כמכניזם להזדהות אישית
ובה בעת כמכשיר להשתתפות בפעילות קבוצתית. לחוויית הצפייה קדמו שיחות בעבודה,
בחנות ובחוג המכרים, כאשר העיתונות ויתר המדיה מגבירים את המתח לקראת האירוע.
הצפייה, מעבר לחוויה האישית והקבוצתית שנתלוו לה, צריכה להיתפס גם בהקשר
החברתי-תרבותי, ככלי לחיזוקם של מיתוסים ולשמירה על השיטה הכלכלית, שבמסגרתה
משחקת הטלוויזיה תפקיד נכבד. בשידור ה"סופר בול" לדוגמה, נמנו 65 פרסומות, שבתוכן
52 בנות 30 שניות עד דקה והיתר הודעות חסות קצרות. הפרסומת תפסה כ- 15 אחוז מזמן
השידור הכולל, כשגם בה באו לידי ביטוי מסרים השאובים מעולם הספורט.
 
וייל טוען שהפוטבול הוא מעין אלגוריה לחיים באמריקה ומשמש מכשיר לאינדוקטרינציה,
המאפשר לצופים בו להשתלב במערכת הערכים וסגנון החיים האמריקניים. שותף למסקנות
אלה גם ארתור ברגר, הקובע כי הפוטבול מלמד את הצופה בו כיצד להסתדר בחברה,
באמצעות הצגת החוקים והתפקידים החברתיים. הפוטבול מלמד שהחברה מורכבת ומחייבת
תקשורת יעילה בין הצוותים השותפים במשחק לצורך השגת מטרותיו. כמו כן אנו לומדים על
חשיבותה של הביורוקרטיה וחלוקת התפקידים ההירארכית, כאשר היחיד נמדד אמנם בהצלחתו
האישית, אך ורק בהקשר של תרומתו להצלחת הקבוצה, שאליה הוא משתייך.
 
ברגר מרחיק לכת וטוען שהפוטבול משמש כאנלוגיה לדת וממלא את החלל שנותר עם הפרישה
ממנה. השחקנים ה"סופר סטארים" משמשים, לדעתו, כתחליף ל"קדושים", ואילו המאמנים -
מחליפים את אנשי הכמורה. עצם הפעילות בימי ראשון משמשת תחליף לטקסי הכנסייה
והצפייה המשפחתית הופכת לתחליף לחוויה הכנסייתית המשפחתית.
 
השיא: אולימפיאדת לוס אנג'לס
רשת הטלוויזיה  A.B.C שילמה סכום שיא בן 225 מיליון דולר למארגני אולימפיאדת לוס
אנג'לס תמורת הזכויות הבלעדיות לשידור המשחקים. היה זה אמנם סכום שיא, אך כפי
שהוכיח דירוג הצפייה במשדרים, הוא השתלם ביותר. בשבוע השידורים הראשון מן
האולימפיאדה תפסו שבע תוכניות הספורט את שבעת המקומות הראשונים בדירוג הצפייה. כ-
80 מיליון אמריקנים צפו בממוצע, מדי לילה, בשידורי ספורט - שיעור צפייה של 57
אחוזים מבעלי המקלטים, הגבוה ב- 11 נקודות מהשיא הקודם, שנקבע בשנת 1983, בעת
הקרנתה של הסידרה "רוחות מלחמה".
 
העובדה שהאולימפיאדה שודרה בטלוויזיה בהיקף כה רחב גרמה לשינוי באופיה ובתדמיתה.
 A.B.C התחייבה לשדר 180 שעות של משדרי ספורט ועובדה זו כפתה על מנהלי השידורים
להציב את מצלמותיהם כמעט בכל מקום אפשרי, כדי למלא אחר ההתחייבות. הכיסוי הנרחב
בטלוויזיה והקטיעה התכופה של השידורים לצורך תשדירי פרסומת, הבליטו את אופיה
המסחרי של האולימפיאדה ה- 23.
 
בקריקטורה שהתפרסמה בעת האולימפיאדה נראה צוות טלוויזיה עמוס מכשירים, כהוא מנתר
ממגדל הקפיצות למים, בצוותא עם אחד המתחרים, ומעניק לו כיסוי צמוד. "מה יקרה כשנגיע
לבריכה?", שואל המראיין את הספורטאי בדרכם אל המים, "נתחשמל" משיב הלה ביבושת. כך
ביטא העיתון את דעתו על מעורבותה של הטלוויזיה באירועי הספורט באולימפיאדה, כשהיא
מפעילה 208 מצלמות, 71 חדרי בקרה, 32 ניידות שידור (חלקן על גבי מטוסים וסירות),
1,400 ק"מ של כבלי טלוויזיה וכ- 2,500 אנשי צוות לצורך כיסוי האולימפיאדה.
 
האולימפיאדה בלוס אנג'לס וסיקורה בטלוויזיה שינו את אורחות חייהם של מיליוני אנשים
ברחבי העולם, שחדלו לתפקד באורח נורמלי; שעות השינה נתקצרו ואנשים צפו בטלוויזיה
בשעות בלתי מקובלות. אנשים קראו פחות ספרים ועיתונים, הלכו פחות לקולנוע ובילו
פחות עם בני משפחותיהם, כשמרבית זמנם הפנוי הוקדש למעקב אחר האולימפיאדה באמצעות
השידורים בטלוויזיה.
 
במחקר שערך אריק רותנבלר ענו 96.2 אחוז בחיוב על השאלה האם "שווה" היה לקיים את
המשחקים האולימפיים. 92.2 אחוז השיבו כי המשחקים מיועדים לחובבי ספורט וגם
לשאינם כאלה. 67.7 אחוז השיבו כי אנשים זוכרים את המשחקים האולימפיים לטווח ארוך.
30.4 אחוז השיבו כי המשחקים האולימפיים מציגים אתלטים מנצחים ומפסידים, ואילו
54.1 אחוז השיבו שהם מציגים עובדות על הפסד וניצחון, המתאימים לכל תחומי החיים.
 
קשה להניח שהתשובות האלה היו ניתנות אלמלא כיסתה הטלוויזיה בהרחבה רבה כל כך את
אירועי האולימפיאדה ה- 23. כאמור, הביאה הטלוויזיה את מופעי הספורט מהאולימפיאדה
לכל בית ואיפשרה לכל צופה טלוויזיה "להשתתף" באירועים, וזאת לאחר שבמשך תקופה
ממושכת "בנו" כלי התקשורת את האולימפיאדה כאירוע בעל חשיבות היסטורית מכרעת שאסור
להחמיצו. מכל מקום, מה שנותר בלתי ידוע באשר ל"אירועי הטלוויזיה" באולימפיאדה הוא -
מה היה משקלם של האירועים בהשוואה למשקלה של הטלוויזיה...

מקור:
הממלכה השביעית: סוגיות בתקשורת המונים, עורך: ד"ר יריב בן אליעזר, עמ'
79-84, הוצאת המכללה למנהל תל-אביב
 


 



גרסא להדפסה גרסא להדפסה
כל הזכויות שמורות © 2014 ל- המינהל למדע ולטכנולוגיה במשרד החינוך בשיתוף המרכז הפדגוגי טכנולוגי (מפ"ט) עמל
האתר עוצב ותוכנת ע"י GoNet Software Solutions
ראו תנאי שימוש