דף הבית על האתר הודעות מפמ''ר צוות הפיקוח פורום צור קשר בתי הספר הצעות ודרישות עבודה 
מגמות הלימוד
  מבנה מגמות טכנולוגיות חוזי
  ביבליוגרפיה
  מגמת מדיה ופרסום
  אודות המגמה
  מקצוע תקשורת וחברה
  תוכנית הלימודים
  מערכים בתקשורת וחברה א
  מערכים בתקשורת וחברה ב
  מערכים בתקשורת וחברה ג
  מבניות בתקשורת וחברה ג
  מאמרים תיאורטיים
  מאמרים בנושא עיתונות
  מאמרים בנושא רדיו
  מאמרים בנושא טלוויזיה
  מאמרים בנושא פרסום
  موضوع الاعلام والمجتمع
  תקשורת אלקטרונית
  פרסום ויחסי ציבור
  ביבליוגרפיה
  בתי הספר במגמה
  שאלונים ומחוונים
  מגמת טכנולוגיות תקשורת
  פורטל היצירה הצעירה
  תמונות מהווי המגמה
  סרטוני המגמה
  בחינות חיצוניות
  בחינת מפמ''ר ארצית
  פרויקטי גמר
  קולנוע וטלוויזיה י"ג - י"ד
  רשימת קישורים
  העשרה והרחבת ידע
  מה חדש ?

מרחבי לימוד מתוקשבים
   המבניות בתקשורת וחברה ג'
   מערכי שיעורים בתקשורת
   מבנית בצילום ותאורה
   מבנית פס קול
   מבנית מעשית בהפקות
   מבנית מדעי הטכנולוגיה
   סיכום פיצ'ינג דוקומנטרי
   תיק הפקה עליליתי
   תיק הפקה דוקומנטרי
   תסריטים להפקות
   אמנות המבע הצילומי

2,466,429 כניסות לאתר
כיצד מוצגים הומוסקסואלים ולסביות בטלוויזיה, וכיצד מגיבים הצופים

מאת: מאתיו ווד

קיימות מספר דרכים שבהן מוצגים הומוסקסואלים ולסביות בטלוויזיה, וניתן לטעון שרבות
מהן מעוררות בעיות הן מבחינת האחראים על התוכניות והן מבחינת הצופים.
ההומוסקסואליות עדיין איננה מתקבלת באופן מלא בחברה של ימינו, ותאורים
פטריארכאליים מסורתיים של גברים ונשים כאחד עדיין שולטים בכיפה, מלבד קומץ יוצאים
מן הכלל. הדבר נכון אולי בפרט באשר לגברים. בעוד שהדימויים הפטריארכאליים של האשה
החלשה, שהגבר שולט בה, נותרו עדיין על כנם, הרי שבמובנים רבים, השקפות מוגבלות כאלו
החלו להשתנות בחברה שלנו. עם זאת, הגברים עדיין נתפסים כחזקים, מצליחים ובעלי
חשיבה הגיונית. עדיין נדירים המקרים בהם גבר נראה רגשני ורגיש. כתוצאה מכך,
ההומוסקסואליות נראית רק לעתים רחוקות בערוצי הטלוויזיה, וייצוגי המיניות
ההומוסקסואלית הוגבלו במידה קיצונית, וניתן לחזות בהם כמעט אך ורק בקולנוע.

כשהומוסקסואלים מופיעים בכל זאת כדמויות בתוכניות טלוויזיה, הם מוצגים בדרך כלל
באותה מידת שליליות כמו "נבלים או קורבנות ללעג" (1989 Gross, מצוטט ב- Craig
195:1992). הצגתן של דמויות הומוסקסואליות על מסך הטלוויזיה היא משימה מורכבת,
שכן ההומוסקסואליות היא בלתי-נראית מעיקרה. לפיכך, קשה לזהות דמויות הומוסקסואליות
או לסביות. כתוצאה מכך, אימצו התוכניות סימנים להומוסקסואלים על מנת שיוכלו להמחיש
את מיניותן של הדמויות מהר ככל האפשר. הסימנים הללו כוללים מחוות מסוימות, צורות
לבוש ואף קודים לשוניים שאומצו בכדי להמחיש הומוסקסואליות של דמויות. קטגוריזציה זו
של ההומוסקסואלים היא מורכבת בזכות עצמה. כל החברות משתמשות בקטגוריזציה, כיוון
שהדבר מאפשר לנו להבין את הסביבה שלנו בצורה קלה יותר. עם זאת, דאייר (19:1993)
טען, שבעוד שהקטגוריזציה היא אולי פעילות המשותפת לכל החברות, הקטגוריזציה של
המיניות אינה כזו. הומוסקסואלים ולסביות סובלים מקטגוריזציה שלילית, ולעתים קרובות
הם נתפסים כמנוונים מבחינה מוסרית. הדבר הוביל להצגה סטריאוטיפית שלילית של
הומוסקסואלים ולסביות כאחד, שנהפכה כה מוכרת עד שהליגה נגד השמצה של הומוסקסואלים
ולסביות (GLAAD) תקפה את הדעות הקדומות הללו, בטענה שאף שהם עוסקים בפעילות
מינית הומוסקסואלית, הומוסקסואלים ולסביות זהים להטרוסקסואלים בכל מובן אחר. עם
זאת, בעוד שקטגוריזציות כאלו של ההומוסקסואלים בטלוויזיה קידמו אולי תפיסות
סטריאוטיפיות שליליות, הרי שחשוב להכיר בצורך לקטגוריזציה כזו בעת הצגתן של דמויות
הומוסקסואלים, עקב העדר ההבדל הגופני בינן לבין דמויות אחרות.
 
כשהומוסקסואלים מוצגים בטלוויזיה, הם מוצגים בדרך כלל באופן סטריאוטיפי שלילי. הם
מוצגים רק לעתים רחוקות בצורה אוהדת, וגם במקרים שבהם נעשה הדבר, העלילה נוטה
להתמקד באופן שבו מקבלות דמויות ההטרוסקסואלים את ההומוסקסואליות. במקרים רבים,
הומוסקסואלים מוגדרים אך ורק על פי ה"בעיה" שלהם, וההומוסקסואליות מובנית לעתים
קרובות כך שתיראה בלתי-מוסרית. ההומוסקסואליות בטלוויזיה מוגבלת לקומץ עלילות
ונושאים כגון איידס ונסיונותיהם של ההטרוסקסואלים להשלים עם קיומה של תופעת
ההומוסקסואליות. כתוצאה מדרכי הצגה שכאלו, ההומוסקסואליות נתפסת בקרב הקהל הרחב
כסמל שלילי של הזהות הגברית. כפי שניתן לראות בתוכנית האמריקאית "שלושים ומשהו",
דמויות ההומוסקסואלים מוצגות לעתים קרובות כחלק מסיפורים העוסקים בידידות עם נשים
רווקות שזהותן ההטרוסקסואלית ידועה לנו. באחד מפרקי התוכנית, הוצגה דמות של אשה
שעסקה באמנות והצגה זו רק מחזקת את ההשקפה הסטריאוטיפית, לפיה רק אנשים מעולם
האמנות יוצרים קשרי ידידות עם הומוסקסואלים. הסטריאוטיפיזציה מאפשרת לצופה זיהוי
מיידי, ובמקרה זה, זהו כלי חשוב בידי מפיקי התוכניות, שתובעים מהצופים להסתמך על
רשמים מקובלים על קבוצות מסוימות של אנשים בחברה בבואם לזהות את סגנונות החיים של
הדמויות השונות.
 
באופרת הסבון "שושלת" הוצג יוצא מן הכלל לתהליך זה שבו נוצרת הדמות הסטריאוטיפית
של ההומוסקסואל. דמותו של סטיוון היתה, במובנים רבים, הדמות של הומוסקסואל שתנועות
ההומוסקסואלים בארה"ב היו מעוניינות לראות יותר בטלוויזיה. הדמות שלו לא היתה
סטריאוטיפית מכל בחינה שהיא, ובמידה רבה, הוא היה פשוט אדם שהוא במקרה גם
הומוסקסואל. העדר הסטריאוטיפיות בדמות שלו התבלט אף יותר על רקע אופיה המלודרמטי
של הסדרה ובשל העובדה שחלק גדול מהשחקנים בה אכן שיחקו תפקידים סטריאוטיפיים. עם
זאת, על אף העדר זה של סטריאוטיפיזציה חזותית, העלילות שנסובו סביב סטיוון התמקדו
בהומופוביה של אביו ובחוסר נכונותו להשלים עם מיניותו של בנו, ולפיכך, ניתן לראותן
ככפופות למוסכמות עלילתיות הקשורות לאופן שבו מוצגת ההומוסקסואליות בטלוויזיה.
 
האופן שבו מוצגים הומוסקסואלים ולסביות באופרות סבון שונה מאשר בכל ז'אנר
טלוויזיוני אחר. כמו במקרה של "שושלת", לעתים קרובות אין כל צורך שהצופה יזהה מייד
דמות מסוימת כדמות של הומוסקסואל, כיוון שהסדרה מהווה דראמה מתמשכת עם קהל צופים
קבוע, שבו כולם מודעים לעברן של הדמויות השונות, ולפיכך, מתאפשר להן להתפתח בדרך
שאינה אפשרית בז'אנרים טלוויזיוניים רבים אחרים. לפיכך, אין כל צורך בזיהוי מיידי של
סגנונות החיים של הדמויות, כבמקרה של תוכניות דראמה בנות פרק יחיד או סרטים, למשל.

נקודה זו ניכרת במיוחד באופרות הסבון הבריטיות של השנים האחרונות. בסדרה "ברוקסייד"
של ערוץ ארבע (העצמאי), שודרה עלילה שנסובה סביב הדמות בת' ג'ורדאש שנהייתה לסבית,
בעוד ש"איסט-אנדרס", סדרה המשודרת בערוץ 1 של הבי-בי-סי, כוללת עלילה דומה שנסובה
סביב זוג הומוסקסואלים, טוני וסיימון. אף אחת מהדמויות הללו אינה נראית שונה מדמויות
שהן הטרוסקסואליות מבחינת ההופעה החיצונית, והן אינן מוגבלות אך-ורק לעלילות
שקשורות למיניותן, ובמובן זה ניתן לומר שההומוסקסואלים מוצגים באורח אוהד. כמו
במקרה של "שושלת", יש לאופרות הסבון הבריטיות הללו קהל צופים קבוע, שמאפשר התפתחות
איטית של זהויות הדמויות, כמו גם שינויים של ממש באופיין, בהתאם לתכתיבי התסריטאים.

עם זאת, דמויות ההומוסקסואלים הן ב"ברוקסייד" והן ב"איסט-אנדרס" הן סטריאוטיפיות
במידה מסוימת בעלילות הנוגעות לזהותן המינית, כיוון שהתוכניות מציגות את
ההומוסקסואליות כבעיה מוסרית, וכמו במקרה של "שושלת", עוסקות בסוגיית ההשלמה של
הטרוסקסואלים עם ההומוסקסואליות. חשוב גם לציין שלדמויות שבהן מדובר יש עבר של
בעיות במשפחה, ואנו הצופים מקבלים תזכורת לבעיות הללו כשאנו רואים אנשים המנסים
להגיע להשלמה עם זהותם המינית של דמויות ההומוסקסואלים. אף שתוכניות כאלו נראות
כאילו הן מציגות הומוסקסואלים ולסביות בצורה אוהדת, הרי שבמידה רבה, הן עדיין
מסתמכות על המוסכמות העלילתיות הסטריאוטיפיות המקובלות בתוכניות הטלוויזיה בכל
האמור בשידורים לקהל הרחב.
 
על אף העובדה שערוצי הטלוויזיה שלא בכבלים נמנעו מהצגת הומוסקסואלים ולסביות לקהל
הרחב, הרי שכמה דראמות משנות השבעים בחנו סוגיות הקשורות להומוסקסואליות בצורה
מתוחכמת ועקיפה מאד. תוכנית אחת כזו היתה "סטארסקי והאץ'". למרות ששתי הדמויות
המרכזיות לא היו הומוסקסואלים, הרי שהתוכנית הציגה הבטים מסוימים של חברות גברית,
אשר ניתן לטעון שניכרים בה סימנים לקשר הומוסקסואלי. שני הגברים היו עמיתים לעבודה,
אך הם גם בילו את שעות הפנאי שלהם יחדיו. עם זאת, כפי שציין פיסקה, "האינטימיות
הגופנית והרגשית שלהם לא היתה, כשלעצמה, מקור לסיפוק ולתענוג מבחינתם. ההגשמה
העצמית שלהם נבעה מהיעדים שהקשר ביניהם איפשר להם להשיג, ולא מהקשר עצמו"
(213:1987, מצוטט ב- 104:1992 Craig). ברור שהקשר ביניהם לא היה קשר הומוסקסואלי,
וששניהם הפגינו רגשות האחד כלפי השני רק בעתות סכנה. לא סביר להניח שהתוכנית היתה
מגיעה לפופולאריות שכזו לו היה הקהל הרחב מזהה רמזים להומוסקסואליות בקשר ביניהם,
ואף ששתי הדמויות בהחלט נראות כהטרוסקסואלים, הרי שהסדרה אינה מציגה טיפוסים
הטרוסקסואליים מסורתיים. מכיוון שערוצי הטלוויזיה מגלים לעתים כה קרובות חוסר רצון
להציג הומוסקסואלים, ושאיפה להציגם בצורה מסוימת מאד, הרי שניתן לראות ברמזים
להומוסקסואליות ולקשר רגשי בין גברים בתוכנית שכזו המהווה דראמת פעולה בעיקרה
תופעה חריגה.
 
הוויזואליזציה של ההומוסקסואלים הובילה, במידה רבה, לאופן הצגה סטריאוטיפי שלילי
בטלוויזיה. עם זאת, כפי שצוין לעיל, אופן ייצוג בלתי-אמצעי וחסכוני נדרש בכדי להציג
הומוסקסואליות בפני קהל צופים. במקרים רבים, אין אפשרות להציג את המיניות של
הדמויות באמצעים נראטיביים, ולפיכך, משתמשים מפיקי התוכניות בסטריאוטיפים. חשיבות
הסטריאוטיפיזציה של ההומוסקסואלים טמונה בכך שהיא מקלה על הצופה להבין את הדמויות
ומשמרת את נוכחות ההומוסקסואליות של הדמות לאורך כל הטקסט. ברור שישנם הן יתרונות
והן חסרונות לצורה כזו של סטריאוטיפיזציה. כשמפיקי התוכניות נוהגים כך, הם מצמצמים
את כל מהות הדמות הזו למיניותה. ואולם, יחד עם זאת, היא מאפשרת נוכחות מתמדת של
נקודת הראות ההומוסקסואלית בטלוויזיה ונותנת להומוסקסואלים ולסביות דבר-מה
שביכולתם להזדהות עמו בבירור בטקסט הטלוויזיוני. הסטריאוטיפיזציה מכווצת כמות
עצומה של ידע חברתי למספר מוגבל של סימנים ברורים, אך סביר להניח שהומוסקסואלים
רבים אף פעם אינם חשים הזדהות עם הטיפוסים ההומוסקסואלים השונים המוצגים
בטלוויזיה, ורוב ההומוסקסואלים והלסביות נותרים בלתי-נראים לאורך רוב, אם לא כל
חייהם. בעוד שהסטריאוטיפיזציה מובילה לדעות שליליות על ההומוסקסואליות, חשוב לציין
שבמקרים רבים, ההומוסקסואלים עצמם משתמשים בסימנים סטריאוטיפיים כאלה. תת-תרבויות
של הומוסקסואלים התפתחו בצורה כזו, שהומוסקסואלים רבים אימצו סגנונות חיים ששונים
מאלה של ההטרוסקסואלים מבחינות רבות. קבוצות מסוימות בקהילת ההומוסקסואלים נוהגות
לעשות שימוש נלהב בסימנים סטריאוטיפיים מסוימים כצורה של התנגדות לקטגוריזציה
השלילית של ההומוסקסואלים.
 
אחד הטיפוסים ההומוסקסואליים הנפוצים ביותר בטלוויזיה מעוצב על דרך ההפרזה
הפארודית. דאייר מגדיר זאת כ"דרך הומוסקסואלית אופיינית להתייחס לערכים, לדימויים
ולתוצרים של התרבות השלטת באמצעות אירוניה, הפרזה, טריוויאליזציה, דרמטיזציה ולעג
אמביוולנטי לכל מה שנחשב רציני ומכובד" (1986 Dyer, מצוטט ב - 75:1990 Finch). גישה
זו פופולארית בהצגת ההומוסקסואליות בטלוויזיה, כיוון שהיא מאמצת הבטים של תרבות
הזרם המרכזי, ומבחינות מסוימות היא יכולה להיתפס כמצחיקה בידי צופים הומוסקסואלים
והטרוסקסואלים כאחד. הדבר בולט במיוחד בקומדיות, כמו דמותו של מיסטר המפריז בסדרה
הבריטית "מישהו מטפל בך?", והיא משמשת גם קומיקאים שייתכן שהם הומוסקסואלים בעצמם,
כגון ג'וליאן קלרי ולילי סאווג'. דומה שטיפוס מסוג זה מקובל יותר על הקהל הרחב
בהשוואה לטיפוסים הומוסקסואליים אחרים, בזכות האירוניה וההומור שלו. עם זאת, אף
שהוא מוכר מאד בקרב הצופים, הרי שהשימוש בו מוגבל בהכרח לז'אנר הקומדיה.
 
ההפרזה הפארודית בהצגתם של הומוסקסואלים מהווה צורה של "זהות ביניים", צורה
פופולארית של סטריאוטיפיזציה. היא מחזקת את התפיסה השלילית של ההומוסקסואליות
הגברית כמצויה היכן שהוא בין הגבריות לנשיות. זהות הביניים מייצגת צורה של מחאה נגד
הרעיון של הבדלה ברורה בין המינים. שתי צורות רווחות אחרות של "זהות הביניים" הן
"ההומוסקסואל הסביל" (queen) ו"הלסבית הקשוחה" (dyke). ב"רצח של האחות ג'ורג'" (1969),
הלסביות מוצגת באמצעות השימוש בטיפוס הלסבית הקשוחה. שתי לסביות, ג'ון ומרסי,
ממחישות גרסאות שונות של טיפוס זה. לשתיהן שיער קצוץ והן לובשות בגדים גבריים, אך
הן מייצגות תפיסות שונות של הגבריות. האחת לובשת מכנסי "טוויד", ובכך מרמזת לגבריות
מסורתית ומחוספסת, בעוד שהשנייה לובשת שמלה אדומה נשית יותר, שמרמזת למקצועיות
מודרנית (31:1993 Dyer). "הלסבית הקשוחה" משמשת באופן מסורתי להצגת לסביות
כגבריות מאד, בעוד ש"ההומוסקסואל הסביל" מוצג כנשי מאד. כל צופה טלוויזיה מנוסה
מזהה את זהותם המינית של הטיפוסים הללו בקלות, ולעתים קרובות הם נתפסים כטראגיים
או מעוררי רחמים, שכן הם אינם תואמים קטגוריות מקובלות של נשיות או גבריות.

בניגוד לרעיון זהות הביניים הביולוגית, ההומוסקסואלים מוצגים גם בעזרת מראה ה"מאצ'ו",
שמתאפיין בעודף גבריות. גישה זו דומה לגישת ההפרזה הפארודית בהבט ההגזמה, אך במקרה
זה, מדובר במבט מיני בוטה, בכך שהוא הופך ביגוד גברי מעשי לסימן ארוטי ברור. אף
שהגישה אינה מוגבלת לז'אנר הקומדיה כמו ההפרזה הפארודית, הרי שטיפוס המאצ'ו משמש
לעתים קרובות להצגת ההומוסקסואליות בקומדיות, כמו בסרט "בית-ספר לשוטרים מתחילים",
שבו שני קציני משטרה מוצאים עצמם לכודים במועדון להומוסקסואלים כשהם מוקפים
בגברים, שכולם מוצגים בהתאם לדימוי המאצ'ו. אף שהוא מוצג כטיפוס משעשע, זהו אולי
דימוי מאיים יותר של ההומוסקסואליות, כיוון שמדובר הפעם בהפרזת הגבריות, ולא
בהפרזת הנשיות.
 
ערוצי הטלוויזיה הרגילים מאפשרים לנו לצפות רק במעט דמויות של גברים שצופים
הטרוסקסואלים עלולים לתפוס כמאיימות (1990 Goldstein, מצוטט ב-203:1992 Craig).
כתוצאה מכך, הצופים נחשפים רק לעתים רחוקות לדמויות שאינן נחשבות לדגמים ראויים
לחיקוי בציבור הרחב. בתהליך החיברות, הורים וחברים מספקים לכל אחד מאיתנו רעיונות
ודימויים המראים לנו מה אסור לנו להיות, ומה נתפס כרצוי בתרבות הזרם המרכזי. תהליך
זה עלול להניב דעות קדומות נגד התנהגות שנתפסת כטיפוסית להומוסקסואלים. קיימות
דרכים רבות ושונות להציג אנשים בחברה. עם זאת, כמה מהן נתפסות כקבילות יותר
מאחרות, ולפיכך, גרסאות אלו של מה שנחשב כנורמה בחברה הן שזוכות להערכה גבוהה,
וכתוצאה מכך משמשות לעתים קרובות יותר בתוכניות טלוויזיה. במידה רבה, דימויים
ורעיונות כאלו בנוגע לזהות שאנשים אמורים לאמץ ולדרך שבה הם אמורים להתנהג כבר
מובנים בתוכנו. רעיונות אלה מאפשרים לנו להעמיד עצמנו בזיקה לאחרים ולהכיר
בדימויים כדומים לאופן שבו אנו מנהלים את חיינו או שונים ממנו.
 
אף שסוג הקהל משתנה בהתאם לז'אנר ולשעת השידור, הרי שהייצוגים מופנים כלפי
ההטרוסקסואל/ית מהמעמד הבינוני, המהווה את הרוב בחברה, ולפיכך, הטקסטים נועדו להסב
הנאה ולהיות קבילים בהתאם לנקודת הראות של הרוב. אלה שאינם שייכים לקונצנזוס
מתקשים לעתים קרובות ליהנות מתוכניות מסוימות. כיוון שאנשים שונים נהנים או מוכנים
לקבל דברים שונים, צופים מגיבים בצורה שונה לדרכי הצגה שונות בתוכניות הטלוויזיה,
והתגובות לדימויים של ההומוסקסואליות אינן יוצאות מכלל זה.
 
חברות מבנות כמה וכמה מאפיינים והנחות הקשורים למינים הביולוגיים, ומספר תכונות
משמשות כהגדרה של הגבריות והנשיות הקבילה. כפי שמציין סוונסון (1991, מצוטט
ב- 127:Lusted), המיניות היא הבניה תרבותית, ומשום כך, אנו הצופים מגיבים לדימויים
על סמך הבניות כאלו. אפשר שאיננו מודעים לכך שאנו פועלים בצורה שלילית כשאנו
נתקלים במשהו שעומד בסתירה להבניות הללו.

התוכנית לבני הנעורים Framed Youth  בולטת באופן שבו היא נמנעת מהנחות
סטריאוטיפיות על הומוסקסואלים ולסביות, שכן דמויות אלו לא סווגו כטיפוסים ברורים או
נתפסו כ"בעיה חברתית" (141:1991 Swanson). תחת זאת, התוכנית העלתה את סוגיות
הגיוון בחברה והציגה את ההנאה שהומוסקסואלים מפיקים מהקשרים ביניהם. התוכנית חשובה
בכך שהיא ממחישה שצופים יכולים להגיב בצורה שונה לאופן שבו מוצגת ההומוסקסואליות
בכלי התקשורת ומבליטה את הטענה שכאשר היא מוצגת בצורה סטריאוטיפית, הצופים מגיבים
אליה באופן שלילי.
 
ערוץ 4 (הבריטי) הקדיש באחרונה ערב שלם לתוכניות על לסביות תחת הכותרת "Dyke TV ".
אף שהיה זה צעד חיובי מבחינת ההומוסקסואלים שכן התוכניות העלו סוגיות חשובות
רבות, ונועדו ביסודו של דבר ללסביות ניתן לטעון שצעד זה רק הגביר את הניכור כלפי
ההומוסקסואלים בחברה, כיוון שהסתבר שניתן להציגם בצורה מציאותית רק בתוכניות
שנועדו במיוחד בעבורם, דבר שיצר את הרושם שהם מנותקים לגמרי מהזרם המרכזי בחברה.
 
ברור שצופים מגיבים בצורה שונה לדימויים של הומוסקסואליות בהתאם לנקודות ההשקפה
האישיות שלהם. על מנת להעריך את תגובות הקהל, שאלתי ששה אנשים שאלות על
לתחושותיהם ודעותיהם בנוגע לאופן שבו מוצגת ההומוסקסואליות בטלוויזיה. הצופים היו
בני 25-20 ובעלי רקע חברתי מגוון. כל ששת הצופים צפו בדראמה "שנינו", שהיתה חלק
מסדרת "סצינה" של הבי-בי-סי, שהופקה בעבור תלמידים בגילאי 16-14. התוכנית עסקה
בהומוסקסואליות ובדו-מיניות, והופיעה בה דמות בשם פיל, שחיבב מאד את ידידו
ההומוסקסואל, מאת'יו, אך גם אהב את חברתו, שרון. השאלות שנשאלו היו קשורות
לתגובותיהם לתוכנית זו, כמו גם לדמויות טלוויזיוניות אחרות של הומוסקסואלים, כמו אלו
שבסדרה "איסט-אנדרס" ובקומדיות, בנוגע לשימוש בטיפוסים שונים.
 
ששת הצופים צפו בתוכנית יחדיו באווירה רגילה ונינוחה, ודיברו לאורך כל התוכנית, כפי
שהם נוהגים לעשות בוודאי תמיד. צופה א' השמיע כל העת בדיחות והערות. ההערות הללו
התקבלו לעתים בעידוד מצד הצופים האחרים, מכיוון שסברו שהן משעשעות או מעניינות.
פשוט בחנתי את תגובותיהם בעת שצפו בתוכנית, ולאחר מכן שאלתי כל צופה שאלות בנפרד,
כך שיהיה להם קל יותר לתת תשובות כנות.
 
צופה א' לא תיאר עצמו בגלוי כהומופוב, אך בהחלט הביע דעות קדומות אודות
ההומוסקסואלים. הוא טען שההומוסקסואליות "איננה טבעית" והודה שאינו חש בנוח כשהוא
צופה בדמויות של הומוסקסואלים בטלוויזיה. הוא חש שהלסביות קבילה יותר
מההומוסקסואליות הגברית, ואמר: "הדבר האחרון שאני רוצה לראות בטלוויזיה אחרי יום
קשה שעבר עליי זה שני בחורים שמתמזמזים". ההערה הזו התייחסה לדמויות של סיימון
וטוני ב"איסט-אנדרס". לאחר שנשאל אם הוא סבור שקומיקאים כגון לילי סאווג' הם
מצחיקים, הוא השיב ב"כן" מופתע. צופה זה לא חש שטיפוסים בעלי חזות והתנהגות נשית
מוגזמת דוחים אותו, ואף לא היה מודע לגמרי לזהותם ההומוסקסואלית. הוא חש פחות בנוח
עם הדימוי של ה"מאצ'ו", אבל לא היה ברור לו מדוע.
 
באופן כללי, כך טען, אין לו "בעיה" עם דמויות שמוצגות בעליל כהומוסקסואלים, אך הוא
חש אי-נחת בעת הצפייה בדמויות ללא סימנים נראים לעין של זהותם המינית, ואמר ש"אינו
סובל אותם". כשנשאל מדוע, הוא אמר: "זה יכול להיות שניים מהחברים שלי, בגלל שהם
נראים נורמלים לגמרי ב'איסט-אנדרס'". מסיבה זו, הוא לא נהנה לצפות ב"שנינו", וחש אהדה
כלפי הדמות של שרון וכלפי הוריו של מאת'יו לאחר שההומוסקסואליות שלו נחשפה.
 
צופה ב' סבר שתוכנית הטלוויזיה אינה מציאותית וכינה אותה "תוכנית חינוכית אופיינית",
אך הוא הודה שלא נהנה לצפות בתוכנית על דו-מיניות. מלבד צופה ו', כולם חשו לא בנוח
עם נושא הדו-מיניות ולא נהנו לראות אותו בטלוויזיה. עם זאת, צופה ג', ביחד עם צופה
א', נתנו סיבות שונות, כיוון שטענו שזה "מגעיל", בעוד שלאחרים לא היתה בעיה עם אנשים
דו-מיניים, אלא פשוט סברו שהדבר עלול להסב נזק לזולת. הם לא ראו בכך כל פגם, כל
עוד האדם הדו-מיני חושף את זהותו המינית בפני הוריו.
 
לצופה ו' לא היתה כל בעיה עם אף אחת מדמויות ההומוסקסואלים בטלוויזיה, מלבד
העובדה שחשה שסטריאוטיפים מסוימים, כגון "הלסבית הקשוחה", פוגעים ככל הנראה במיוחד
בהומוסקסואלים עצמם. הצופה אמרה שיש לה ידידה לסבית, ושהיא נראית כמו כל אחת
מידידותיה ההטרוסקסואליות. כשנשאלה אם ידידתה תסלוד מצפייה בטיפוס "הלסבית הקשוחה"
בטלוויזיה, צופה ו' טענה שלדעתה לא, אך כי היא לא תהיה מעוניינת שיקשרו אותה עצמה
עם דימויים כאלה, משום שהמיניות שלה היא משהו אישי ולא בעיה שצריך להסתירה או
להמחישה באופן חזותי.
 
צופות ב', ד' וה' חשו שאין להן תגובות מיוחדות לאופן שבו מוצגת ההומוסקסואליות
בטלוויזיה. הן אמרו שהן אף פעם לא ראו בכך בעיה. עם זאת, צופה ד' אמרה שתיגעל
מסצינות של הומוסקסואליות בוטה, אך הערה זו לא היתה קשורה להומוסקסואליות, כיוון
שהיא הדגישה שהיא אינה רואה כל צורך בהצגת המין לראווה בטלוויזיה, באופן כללי.
 
כמובן שראיות אלו מוגבלות באופיין, כיוון שכל המשתתפים בראיון היו בני גיל דומה. עם
זאת, מעניין לציין שצופים א' וג' היו גברים והשמיעו את התגובות השליליות ביותר
לדימויים של הומוסקסואליות, בעוד שכל היתר היו נשים. דומה שאין קשר משמעותי בין
השפעת ההורים לבין התגובות האישיות. צופה א', שתגובותיו היו בוודאי השליליות ביותר,
הגיע ממשפחה שלא סלדה מהומוסקסואלים, בעוד שצופה ה' תיארה את אביה כ"קצת
הומופובי".
 
ברור שלאור הממצאים הללו, אין ראיות ממשיות רבות לכך שהאופן שבו מוצגים
הומוסקסואלים בטלוויזיה מוביל לתפיסות סטריאוטיפיות שליליות של הומוסקסואלים
ולסביות, כיוון שאף אחד מבין הצופים לא נגעל במיוחד מהטיפוסים הללו או התקשה לצפות
בהם. יחד עם זאת, אפשר שהדבר נובע מכך שכל המשתתפים במחקר היו צעירים, ולפיכך גדלו
בתקופה שבה המיניות נהיית אולי קבילה יותר בתחומים מסוימים של החברה.
 
נראה שהאופן שבו מוצגים הומוסקסואלים ולסביות בטלוויזיה הוא בעייתי בגלל הדעות
הקדומות הקיימות בחברה. הטלוויזיה רגישה לדימויים של הומוסקסואליות גלויה, ושוקדת
כל העת על שידור תוכניות קבילות בעיני קהל הצופים ההטרוסקסואלים מהזרם המרכזי,
באופן שדוחק במידה רבה דמויות של הומוסקסואלים לקולנוע ולתוכניות מיוחדות. כפי
שהראיתי, התפתחותן של דמויות סטריאוטיפיות ומוסכמות עלילתיות נובעת מסיבות רבות,
ומובילה במידה רבה לאופן הצגה שלילי. על אף שקטגוריזציה מסוג זה היא שלילית בכך
שהיא משפיעה על תגובות הצופים להומוסקסואלים ולסביות, הרי שהיא חיונית למפיקי
התוכניות כדי להמחיש באופן ברור דמויות מסוימות. כפי שמראות העדויות, ישנם יוצאים
מכלל זה בז'אנר של אופרות סבון, בהן מתאפשר לדמויות להתפתח לאורך תקופת זמן ארוכה.

השימוש בסטריאוטיפיזציה גורם לנו, הצופים, להניח הנחות על דמויות ההומוסקסואלים,
ובמידה מסוימת, מחזק את הדימויים הקיימים בחברה, אשר גורמים להומוסקסואלים ולסביות
להיראות שונים וחריגים, באמצעות השימוש בטיפוסים כגון "הלסבית הקשוחה" והגבר בעל
הגינונים הנשיים המופרזים. טיפוסים שונים מעוררים תגובות שונות בקרב הצופים. טיפוס
הגבר הנשי מוגבל במידה רבה לקומדיות, ובשל ההומור הנלווה לו, הוא נתפס כבלתי-מאיים
בעיני הצופה ההטרוסקסואל, בעוד שטיפוסי "הלסבית הקשוחה" או "המאצ'ו" עלולים לעתים
קרובות לגרום לצופים הטרוסקסואלים לחוש פחות בנוח עם הומוסקסואליות בטלוויזיה, שכן
במקרים אלה היא נתפסת כמאיימת יותר.

תגובות הצופים להומוסקסואליות מושפעות בבירור מחיברותם הג'נדרי, וכשאנו מפרשים
דימויים של הומוסקסואליות בטלוויזיה, ברור שאנו מושפעים מדעות קדומות שהתפתחו בגיל
מוקדם. על אף שהאופן שבו מוצגים הומוסקסואלים ולסביות בטלוויזיה הוא שלילי בעיקרו,
הרי שהיו יוצאים רבים מכלל זה. על אף העובדה שהטלוויזיה נמנעת ככל האפשר מהצגת
ההומוסקסואליות, סדרות כגון "סטארסקי והאץ'" בחנו תחומים מסוימים של הומוסקסואליות
וקשר רגשי בין גברים, בעוד שתוכניות כגון Framed Youth  ו-"Dyke TV " ניסו לחנך את
הצופים בכך שהציגו טיפוסים שונים של הומוסקסואלים ולסביות. עם זאת, למרות קיומם של
יוצאים מן הכלל כגון אלה, במרבית המקרים מציגה הטלוויזיה את ההומוסקסואליות בצורה
סטריאוטיפית שלילית בלא דימויים של מיניות מפורשת, דבר שהוא אולי אירוני, לאור
העובדה שהומוסקסואלים ולסביות מוגדרים לפי כל דבר אפשרי מלבד אותו הדבר שעושה
אותם שונים מהטרוסקסואלים.
 
תוצאות המחקר אותו ביצעתי אמנם מאששות, במידה רבה, את הטענות הללו, שכן ברור שאנו
מושפעים מהחיברות בבואנו לקבוע מה נחשב בעינינו דוחה או לא-טבעי בטלוויזיה. עם זאת,
לאנשים שונים יש תגובות שונות לדימויים של הומוסקסואליות בטלוויזיה, והדבר תלוי
בדעות האישיות שלהם בנוגע להומוסקסואליות באופן כללי. אנשים שאין להם כל בעיה עם
נושא ההומוסקסואליות אינם מבטאים רגשות מיוחדים בנוגע לאופן שבו הוא מוצג
בטלוויזיה, בעוד שאלה שיש להם בעיה כזו אכן מגיבים בצורה שלילית יותר לדמויות של
הומוסקסואלים ולסביות על מסכי הטלוויזיה שלנו.
 

Bibliography

  • Cohan, S. & I. R. Hark (Eds.) (1993): Screening the Male, London: Routledge
  • Craig, S. (Ed) (1992): Men, Masculinity and the Media. Newbury Park, CA: Sage
  • Dines, G. & J. M. Humez (Eds) (1995): Gender, Race and Class in Media: A Text-Reader. Thousand Oaks, CA: Sage
  • Durkin, K. (1985): Television, Sex Roles and Children. Milton Keynes: Open University Press
  • Dyer, R. (1993): The Matter of Images: Essays on Representation. London: Routledge
  • Finch, M. (1990): 'Sex and Address in Dynasty'. In M. Alvarado & J. O. Thompson (Eds): The Media Reader. London: BFI
  • Screen (Ed.) (1992): The Sexual Subject. London: Routledge
  • Swanson, G. (1991): 'Representation'. In D. Lusted (Ed): The Media Studies Book. London: Routledge

 

 
 
מקור:
 
the portrayal of gays and lesbians on tv ; Matthew Wood
http://www.aber.ac.uk/~ednwww/Undgrad/ED30510/gay01.html 
 


 



גרסא להדפסה גרסא להדפסה
כל הזכויות שמורות © 2014 ל- המינהל למדע ולטכנולוגיה במשרד החינוך בשיתוף המרכז הפדגוגי טכנולוגי (מפ"ט) עמל
האתר עוצב ותוכנת ע"י GoNet Software Solutions
ראו תנאי שימוש