דף הבית על האתר הודעות מפמ''ר צוות הפיקוח פורום צור קשר בתי הספר הצעות ודרישות עבודה 
מגמות הלימוד
  מבנה מגמות טכנולוגיות חוזי
  ביבליוגרפיה
  מגמת מדיה ופרסום
  אודות המגמה
  מקצוע תקשורת וחברה
  תוכנית הלימודים
  מערכים בתקשורת וחברה א
  מערכים בתקשורת וחברה ב
  מערכים בתקשורת וחברה ג
  מבניות בתקשורת וחברה ג
  מאמרים תיאורטיים
  מאמרים בנושא עיתונות
  מאמרים בנושא רדיו
  מאמרים בנושא טלוויזיה
  מאמרים בנושא פרסום
  موضوع الاعلام والمجتمع
  תקשורת אלקטרונית
  פרסום ויחסי ציבור
  ביבליוגרפיה
  בתי הספר במגמה
  שאלונים ומחוונים
  מגמת טכנולוגיות תקשורת
  פורטל היצירה הצעירה
  תמונות מהווי המגמה
  סרטוני המגמה
  בחינות חיצוניות
  בחינת מפמ''ר ארצית
  פרויקטי גמר
  קולנוע וטלוויזיה י"ג - י"ד
  רשימת קישורים
  העשרה והרחבת ידע
  מה חדש ?

מרחבי לימוד מתוקשבים
   המבניות בתקשורת וחברה ג'
   מערכי שיעורים בתקשורת
   מבנית בצילום ותאורה
   מבנית פס קול
   מבנית מעשית בהפקות
   מבנית מדעי הטכנולוגיה
   סיכום פיצ'ינג דוקומנטרי
   תיק הפקה עליליתי
   תיק הפקה דוקומנטרי
   תסריטים להפקות
   אמנות המבע הצילומי

2,466,524 כניסות לאתר
מבוא לקומדיית מצבים

מאת: ריצ'רד טאפלינגר

כשאני אומר שאני כותב על טלויזיה, אנשים תמיד שואלים אותי: "בעד או נגד?" לפני שאני
בכלל מספיק לענות "לא זה ולא זה", עיניהם מתמלאות זעם והם מתחילים להציג בפני את
דעתם על השטויות המחפירות שהטלויזיה כופה על הציבור התמים במסווה של בידור. לו
הייתי אומר שאני כותב על שיעורי הצפייה בתיאטרון בקרב כורי הזהב במערב ארה"ב
בשנות החמישים למאה שעברה, או על קיומה (או אי-קיומה) של במה בתיאטראות באטיקה
שביוון הקדומה, עיניהם היו מתעמעמות, הם היו ממלמלים "זה נחמד" בנימוס, וממשיכים
לדרכם, תוך שהם מנידים בראשם וממלמלים דבר-מה על החכמולוגים חסרי התועלת שממלאים
את מגדלי השן.
 
ובכן, במידה מסוימת אפשר שהם צודקים. התיאטרון בתקופת הבהלה לזהב וביוון הקדומה
אינו משהו שיש לו נגיעה לחייו של כל תושב כמעט בארה"ב. הטלויזיה בהחלט עונה על
הקריטריון הזה.
 
הטלויזיה היא צורת הבידור המרכזית בעולם של ימינו. ב - 1986, כבר פעלו בארה"ב כ - 150
מיליון מקלטי טלויזיה יותר ממספר המכוניות, האמבטיות, מכונות הכביסה או המקררים,
ולא הרבה פחות ממספר מכשירי הטלפון. בנוסף לכך, המשפחה הממוצעת צפתה ב - 1992
בטלויזיה במשך שבע שעות ו - 17 דקות ביום, או יותר מחמישים שעות בשבוע, יותר משבוע
העבודה הממוצע. ברור אפוא שהטלויזיה היא מרכיב מרכזי בחיים האמריקאיים.
 
כמובן שבתור מדיום בידורי, הטלויזיה שונה מאד מכל צורה אחרת של אמנות מופע.
ההבדלים הם רבים, אך אסתפק בציון המרכזיים שבהם. ראשית כל, יש להזכיר את הפרסומות
כמובן. איננו רואים פרסומות כה רבות בתיאטרון או בקולנוע (מלבד אולי בדרייב-אין, שם
מנסה ההנהלה להוציא את הצופים מהמכוניות כדי שיגשו למזנון).
 
שנית, כשאנו צופים בטלויזיה מסחרית, אנו מאמצים גישה שונה לחלוטין מגישתנו לתיאטרון
או לקולנוע. במקרה השני, אנו יוצאים מהבית ומתיישבים בחדר חשוך במטרה להתרכז בדבר
אחד בלבד: המחזה או הסרט. בנוסף לכך, אנו מוקפים באנשים אחרים שמטרתם זהה. מעת
לעת, אנו צופים בסרט שמשודר בטלויזיה (או מוקלט על קלטת), ומזמינים חברים כדי
שיצפו עמנו בסרט בשקט ובריכוז. עם זאת, בדרך כלל איננו צופים בטלויזיה בצורה זו.
 
הטלויזיה נמצאת בביתנו, וזו עובדה בסיסית מאד. אנו יושבים רק לעתים רחוקות בחדר
חשוך, כשאנו מוקפים באנשים אחרים המרוכזים בצפייה במכשיר. נהפוך הוא, אנו מופרעים
כל העת: הטלפון מצלצל, הגיעה העת להכין ארוחת ערב, מישהו בא לבקר, יש לנקות את
הבית: אינספור דברים מנהלים כל העת מלחמה על תשומת לבנו.
 
שלישית, הטלויזיה היא עסק פרטי הפועל ברשות הציבור, או ליתר דיוק, נישא על גלים
העוברים באוויר השייך לכלל. לפיכך, היא כפופה להתערבות ממשלתית. ביחס לטלויזיה,
התיאטרון והקולנוע יכולים לנהוג כאוות נפשם, אך הטלויזיה חייבת לרצות כמעט כל אחד.

רביעית, התיאטרון והקולנוע נחשבים לאמנות; הטלויזיה נחשבת, במיוחד בעיני מנהליה,
לענף כלכלי, שמעוניין יותר בזהב מאשר בתור הזהב.
 
על אף הנקודה האחרונה, ברור שהטלויזיה היא צורה של אמנות ממש כמו התיאטרון או
הקולנוע; פשוט קשה יותר לזהות זאת בגלל כל הלחצים האחרים שמופעלים עליה. הספר הזה
(שמבואו מובא כאן) מוקדש לבדיקת הטלויזיה כצורת אמנות.
 
מדוע קומדיית המצבים?
אף שאני מקדיש מקום רב בספרי לטלויזיה באופן כללי, הרי שהוא ממוקד בקומדיית
המצבים. הטלויזיה כצורת אמנות מהווה נושא נרחב. מסיבה זו, החלטתי לסקור ולנתח צורה
אחת בלבד, קומדיית המצבים.

קומדיית המצבים היא הז'אנר הבולט ביותר בטלויזיה. על פי הערכה צנועה, מספר
התסריטים שנכתבו והופקו בז'אנר זה בחמישים השנים האחרונות מגיע ל - 27 אלף. עם זאת,
כמעט שלא ניתן להשיג תסריטים כאלה כמקור לנתונים ולבדיקה. בבדיקות שערכתי בספריית
הקונגרס, בהתאחדות השדרנים הארצית ובאקדמיה הלאומית לאמנויות ומדעים בטלויזיה,
העליתי חרס. לפיכך, החלטתי לעסוק בנושא קומדיית המצבים מנקודת ראות אחרת.
 
גם אם עומדים לרשות הקהל הרחב תסריטים מעטים מאד, הרי שאין כל מחסור בתוכניות
טלויזיה בז'אנר זה, כולל שידורים חוזרים של תוכניות רבות משנות החמישים, הששים
והשבעים. לפיכך, ערכתי את המחקר מנקודת מבטו של הצופה.

הגדרת המונחים
העגה הטלוויזיונית עשירה בביטויים ובקיצורים שמצאו את דרכם לשפת היומיום של החיים
בארה"ב. מעטים הם האנשים שאינם יודעים את מובנן של מלים כגון זום, שידור חוזר,
אופרות סבון, רייטינג וכמובן, קומדיית מצבים. אולם, על מנת להקל על הקורא (ועליי),
החלטתי שכדאי לי לטבוע כמה מונחים חדשים בעצמי. יש לכך שתי סיבות. ראשית כל, לשם
הקיצור. שנית, על מנת לאפשר זיהוי מיידי של סוגי קומדיות המצבים שבהם אני דן. הדבר
יסייע לי להימנע מבלבול אפשרי בבואי לדון בהיבטים של סוגי קומדיות שונים. בעקבות
הדוגמה של הענף עצמו, אשתמש בקיצורים כדי לתייג את הסוגים השונים של קומדיות
המצבים שאני, ואתם הקוראים, ניתקל בהם.
 
בעגה הטלוויזיונית, קומדיית המצבים מכונה "סיטקום". עם זאת, מונח זה חל על כל סוגי
קומדיות המצבים, וכפי שאראה להלן, קיימים שלושה סוגים נפרדים של סיטקום. לשם
הבהירות, אשתמש במונחים נפרדים לכל סוג: "אקטקום" לקומדיית הפעולה, "דומקום" לקומדיה
הביתית ו"דראמדי" לקומדיה הדרמאטית.
 
האקטקום הוא הסוג הנפוץ ביותר של סיטקום בטלויזיה, סוג שיכול להתבסס על מגוון
נושאים:

המשפחה - I Love Lucy, The Dick van Dyke Show, The Golden Girls
גימיקים - Bewitched, I Dream of Jeannie, Alf
מקומות - Gilligan's Island, Hogan's Heroes, Harry
מקצועות - McHale's Navy, Sirota's Court, Throb

בכל מקרה, הדגש הוא על פעולה, מילולית ופיזית.

הדומקום היא כוללנית יותר מאשר האקטקום, והיא כוללת מגוון רחב יותר של אירועים
ותחושה חזקה יותר של רצינות. מעורבים בה אנשים רבים יותר, הן בצוות השחקנים הקבוע
והן בתפקידי אורח בפרקים בודדים.
 
דוגמאות לדומקום הן:
 
Father Knows Best, The Andy Griffith Show, My Three Sons, The Brady Bunch,
.The Donna Reed Show, Roseanne, The Cosby Show

הדגש החזק ביותר בדומקום הוא על הדמויות ועל צמיחתן והתפתחותן כבני אדם. סוג זה של
סיטקום מכונה קומדיה ביתית מכיוון שגרעינו הוא כמעט תמיד יחידה משפחתית: אם או אב,
ותמיד ילדים. גורם מרכזי בקולנוע ובתיאטרון הוא שמוצגים בהם האירועים החשובים
ביותר בחיי הגיבורים. עם זאת, בסדרת טלויזיה המחולקת לפרקים, האירועים המוצגים
אינם בהכרח החשובים ביותר. לו היה נהוג כך, הרי שהפרקים הבאים היו בבחינת
אנטי-קליימקס. הדומקום עוקפת את הבעיה הזו באלגנטיות. הילדים הם מבוגרים שלוקים
בחסר, ההיבטים הגופניים, השכליים והרגשיים של אופיים אינם ידועים, או לפחות אינם
מובנים במלואם. לפיכך, המאורע המוצג עשוי בהחלט להיות המאורע החשוב ביותר בחייהם
באותה העת, בלא שיהיה החשוב ביותר לאורך כל חייהם. הם עשויים לעבור משבר מרכזי
מבלי שהדבר ישליך על עתידם מעבר לקידום צמיחתם ובגרותם.
 
הבעיות שבהן נתקלות הדמויות הן רציניות יותר, ומחוברות יותר לטבע האדם מאלו
שמוצגות באקטקום. הבעיות, הסיבוכים והפתרונות באקטקום הם פיזיים מטבעם, בעוד
שבדומקום הם שכליים או רגשיים. בנוסף לכך, פתרונות העלילה בדומקום מהווים חוויית
למידה לכל המעורבים, ולא הבהרה פשוטה של אי-הבנה. רעיונות השלום, האהבה והצחוק
מודגשים, כמו גם רעיון אחדות המשפחה.
 
הדראמדי היא הסוג הנדיר והרציני ביותר של סיטקום; היא אינה מוקדשת כולה להצחקת
הצופים. הדגש בה הוא על חשיבה, תוך הצגת נושאים שאינם הומוריסטיים: מלחמה, מוות,
פשיעה, הזדקנות, אבטלה, גזענות, מיניות (סקסיזם() וכו'. ההומור הוא בבחינת העצמה קומית
יותר מאשר מטרה בפני עצמה.
 
הנושאים המרכזיים הם אישיים: אנו רואים כיצד הדמויות הקבועות מתמודדות עם הנושאים
כפי שהם משפיעים על יחידים, ולא כשמות נייטראליים למושגים בלתי מוחשיים. לעתים
קרובות, מוצגות שתי סיעות: שתי דמויות בעימות ישיר זו עם זו, כשכל אחת מייצגת נקודת
ראות מסוימת בקשר לנושא, או דמויות שמתעמתות עם הבלתי-מוחשי בכך שהן צופות
בהשפעותיו על הזולת ומנסות לסייע להם. דוגמאות לסוג הראשון הן "הכל נשאר במשפחה"
ו"מוד", בעוד ש"מאש", "בארני מילר" ו"בית-דין לילי" הן דוגמאות לסוג השני.

סיכום
הטלויזיה מהווה חלק חשוב מהחיים באמריקה, ולמרות שכבר רבות נכתב ונאמר על
חשיבותה והשפעתה על פוליטיקה, סוציולוגיה, תקשורת, טכנולוגיה וסגנון החיים האמריקאי,
כמעט שלא הוקדשה תשומת-לב לתוכניות עצמן כצורת אמנות. אף אחד טרם תיאר בפועל את
מה שאנו רואים על המסך הקטן בלא התייחסות מוסרנית או פילוסופית להשפעות הטלויזיה
על העולם שמעבר לתוכנית. שמתי לעצמי מטרה למלא את החלל הריק הזה ביחס לקומדיית
המצבים הטלוויזיונית, לתאר את מה שמופיע על המסך, ולגלות באילו סוגי עלילה, דמויות
ונושאים מרכזיים נעשה שימוש.

לא התכוונתי לערוך בדיקה מפורטת של תסריטים או סגנונות. מחקר שכזה היה גוזל ממני
את כל שנות חיי, שכן מדובר, על פי הערכתי, בכ - 27 אלף תסריטים. הטכניקה שלי היתה
צפייה ובדיקה של מדגם אקראי של תוכניות ששודרו בין השנים 1950 ו - 1993. לצורך כך,
היה עליי לצפות בפרק אחד לפחות מכל אחת מ - 680 קומדיות המצבים ששודרו אי-פעם,
וב - 200-50 פרקים של סדרות רבות.
 
ממחקר זה, גזרתי מערך של סיווגים וקריטריונים לכל סוג של קומדיית מצבים, שעשויים
לשמש כמדריך למחקרים עתידיים, כעזר לכותבים בהווה או בעתיד, או למען של צופי
טלויזיה שנהנים להדהים את מכריהם או לבלבל את יריביהם בתובנותיהם המדהימות על
המדיום.
 
 
מקור:
 
sitcom: what it is, how it works; Richard F. Taflinger
http://www.wsu.edu:8080/taflinge/sitcom.html

 













 

 
 



 



גרסא להדפסה גרסא להדפסה
כל הזכויות שמורות © 2014 ל- המינהל למדע ולטכנולוגיה במשרד החינוך בשיתוף המרכז הפדגוגי טכנולוגי (מפ"ט) עמל
האתר עוצב ותוכנת ע"י GoNet Software Solutions
ראו תנאי שימוש