דף הבית על האתר הודעות מפמ''ר צוות הפיקוח פורום צור קשר בתי הספר הצעות ודרישות עבודה 
מגמות הלימוד
  מבנה מגמות טכנולוגיות חוזי
  ביבליוגרפיה
  מגמת מדיה ופרסום
  אודות המגמה
  מקצוע תקשורת וחברה
  תוכנית הלימודים
  מערכים בתקשורת וחברה א
  מערכים בתקשורת וחברה ב
  מערכים בתקשורת וחברה ג
  מבניות בתקשורת וחברה ג
  מאמרים תיאורטיים
  מאמרים בנושא עיתונות
  מאמרים בנושא רדיו
  מאמרים בנושא טלוויזיה
  מאמרים בנושא פרסום
  موضوع الاعلام والمجتمع
  תקשורת אלקטרונית
  פרסום ויחסי ציבור
  ביבליוגרפיה
  בתי הספר במגמה
  שאלונים ומחוונים
  מגמת טכנולוגיות תקשורת
  פורטל היצירה הצעירה
  תמונות מהווי המגמה
  סרטוני המגמה
  בחינות חיצוניות
  בחינת מפמ''ר ארצית
  פרויקטי גמר
  קולנוע וטלוויזיה י"ג - י"ד
  רשימת קישורים
  העשרה והרחבת ידע
  מה חדש ?

מרחבי לימוד מתוקשבים
   המבניות בתקשורת וחברה ג'
   מערכי שיעורים בתקשורת
   מבנית בצילום ותאורה
   מבנית פס קול
   מבנית מעשית בהפקות
   מבנית מדעי הטכנולוגיה
   סיכום פיצ'ינג דוקומנטרי
   תיק הפקה עליליתי
   תיק הפקה דוקומנטרי
   תסריטים להפקות
   אמנות המבע הצילומי

2,467,478 כניסות לאתר
מדוע אנו צופים בטלוויזיה?

מאת: דונה מישל ג'ונס

מבוא
ישנן סיבות רבות ושונות לכך שאנשים צופים בטלוויזיה, והסיבות משתנות מאדם לאדם.
לדוגמה, אחרי יום ממושך באוניברסיטה, אני חוזרת לעתים הביתה ובוחרת לצפות באופרת
סבון כגון ה"איסט-אנדרס" כצורה של בריחה ורגיעה, בעוד שמישהו אחר עשוי להעדיף לצפות
בסדרה כצורה של חברה או סיפוק אם הוא בודד. הדוגמאות יידונו ביתר פירוט לאורך
המאמר.
 
כמו כן, אדון בסיווג של הסיבות הנפוצות לשימוש בכלי התקשורת שהוצע בידי דניס
מק'קווייל, פרופסור לתקשורת המונים באוניברסיטת אמסטרדם, כמו גם בסיווג שהוצע בידי
ג'יימס לאל, חוקר, סופר ושדרן בסן פרנציסקו סיווג של השימושים החברתיים בטלוויזיה
על סמך מחקר אתנוגרפי, ואשווה ביניהם. בנוסף לכך, אדון ב"שימושים וסיפוקים" ובביקורות
על אסכולת המחשבה הזו.
 
אשמה
נושא אחר שברצוני לדון בו בקצרה בטרם אעבור לדיון בנקודות שהוזכרו לעיל, הוא נושא
ה"אשמה" שאנשים חשים כשהם צופים בטלוויזיה. אף שאין זה נושא הדיון העיקרי במאמר
הנוכחי, סבורני שעלינו להתייחס אליו כאל סוגייה מרכזית בכל דיון בסיבות לצפייה
בטלוויזיה.
 
לדעתי, כל מי שצופה בטלוויזיה עלול לחוש רגש אשמה. קונדרי טען שבני המעמד הבינוני
וצופים כבדים חשים רגשי אשמה קשים כשהם צופים בטלוויזיה (46:1989).
 
הסיבה העיקרית לתחושת האשם הזו היא שאנשים סבורים שהצפייה בטלוויזיה היא פעילות
נוחה וזמינה, שמצריכה מאמץ מזערי. נוכל להצדיק את התפיסה הזו אם נשווה בין צפייה
בטלוויזיה לבין פעילויות פנאי אחרות: כשאנו הולכים לבית הקולנוע כדי לראות סרט,
למשל, עלינו להתלבש בצורה סבירה, כמו כן לשאת בעלות הסרט (למרות שבמקרה של צפייה
בטלוויזיה בבית, יש להביא בחשבון את עלות החשמל). בנוסף לכך, על הצופה בקולנוע לשבת
בצורה מכובדת (אף שהדבר קשה מעט ברוב המקומות). כשאנו יושבים בבית, איננו צריכים
להביא בחשבון את הגורמים הללו: איננו חשים מחויבים להתנהג בצורה מקובלת ואנו רשאים
לעשות כל שעולה על רוחנו, כל עוד איננו בחברת אנשים אחרים. במקרה כזה, אנו חשים
תכופות מחויבים לשבת בצורה מכובדת. לפיכך, רעיון זה כפוף להקשר החברתי. אפשר שזו
אחת הסיבות לכך שאנשים צופים בטלוויזיה זמן כה רב, וכתוצאה מכך, חווים אשמה.
 
נוכל להבין את רגש האשמה הזה אם נחשוב על חוויותינו האישיות. אישית, אני אוהבת
לצפות באופרות סבון, כמו גם בתוכניות אחרות, אך אני חשה רגש אשמה חזק מאד כשאני
יודעת שעליי לשבת ולכתוב אחד מהמאמרים הרבים שעליי להגיש.
 
שימושים וסיפוקים
הגורם הבא שברצוני לדון בו בקשר לשאלה מדוע אנו צופים בטלוויזיה הוא זה של
"שימושים וסיפוקים", המכונה גם "צרכים וסיפוקים". למרות שהרעיון נדון בהרחבה בשנות
השבעים והשמונים, הרי שמקורו בשנות הארבעים, ונודעת לו השפעה עצומה בקרב חוקרי
התקשורת. העקרון הבסיסי של שימושים וסיפוקים קשור לסיבה שאנשים משתמשים
בכלי-תקשורת מסוימים יותר מאשר לדבר הספציפי שהם משתמשים בו, או לצורך המאמר
הנוכחי, מדוע אנשים צופים בטלוויזיה ולא במה הם צופים במכשיר זה. הרעיון נובע
מפרדיגמה "פונקציונליסטית", שמשמעה דגש על צורכי הפרט. "כפי שהם חלים על מוסד
התקשורת, ה'צרכים' המשוערים קשורים בעיקר לרציפות, סדר, אינטגרציה, מוטיבציה, הנחיה,
חיברות, הסתגלות וכו'" (77:1994 McQuail). הגורמים הללו משתנים בהתאם לסוג החברה
בה מדובר: גורם המוטיבציה, למשל, עשוי להיות פחות חזק בחברות מסוימות.
 
גישה שכזו עומדת בניגוד למסורת "השפעות התקשורת". הדגש המשתמע מהמושג "שימושים
וסיפוקים" הוא על מה שאנו עושים עם כלי התקשורת, ולא על מה שכלי התקשורת עושים
לנו. הגישה פותחת פתח למספר תגובות ופרשנויות שונות, כולל הניסיון והידע האישיים של
הצופה עצמו. ניתן להתייחס לסיפוקים כ"אפקטים" שעשויים לגרום לצופים להגיב בדרכים
דומות. קחו לדוגמה את ז'אנר סרטי האימה. למיטב נסיוני, הדרכים בהן אנשים מגיבים
כשהם צופים בז'אנר מסוים זה הן דומות מאד. כוונתי לכך שאם הסרט מפחיד מאד, יש
אנשים שלא יהיו מסוגלים להביט במסך, ישנם אלה שמציצים מבעד לידיהם, מתקרבים פיזית
למישהו אחר וכו', אך כולם מפחדים. כמו תמיד, ישנם יוצאים מן הכלל, וכמה אנשים אינם
נבהלים על נקלה ו/או מנסים להפוך את העניין לבדיחה. עם זאת, ניתן לראות גם בתגובה
זו סוג של אפקט.
 
כשאנו צופים בטלוויזיה, אנו מסוגלים לשאוב סיפוקים ממספר גורמים שיידונו כעת. תוכן
התוכנית עשוי למלא תפקיד מסוים בפיתוח תחושת הזהות של הצופה; הצופה עשוי, למשל,
להשוות בינו לבין הדמות ולראות אם הוא היה נוהג באותה הדרך, או בדרך שונה. מוכרות
הז'אנר אף היא מהווה מקור לסיפוק. הז'אנר מסייע למשתמשים בכלי התקשורת לתכנן את
בחירותיהם. הן עורכי התוכניות והן קהל הצופים מכירים בחשיבותם של הז'אנרים. שמות
הז'אנרים כוללים "אימה", "הרפתקאות" וכו', ושמות כאלה מסייעים לצופים בבואם לבחור
ערוץ או שעת צפייה. דוגמה לכך היא ביקור בחנות לסרטי וידאו: לעתים קרובות אנו
מחפשים סוג שאהוב עלינו במיוחד, וקל לנו למצאו לפי החלוקה לז'אנרים קולנועיים. כך,
אנו שואבים סיפוק מהעובדה שהז'אנר האהוב עלינו מוכר לנו היטב.
 
מק'קווייל, בלומר ובראון (1972) מביאים דוגמאות לסיפוקים ששאובים מז'אנרים שונים
וטוענים שבצפייה בחידון, הסיפוקים כוללים השוואה של הצופה בינו לבין המתחרים,
יכולתו לפתח שיחה סביב התוכנית עם אחרים, הריגוש ממתן תשובה נכונה וכמו-כן עצם
הסיפוק מרמת הידע, כמו במקרה שבו אנו מגלים שידוע לנו יותר ממה שחשבנו. המחברים
מעלים עוד רעיונות מעניינים רבים .
 
בנוסף לרעיונות לעיל, היחשפות כללית למדיום מהווה אף היא מקור לסיפוק: אני, למשל,
אוהבת לצפות בטלוויזיה בגלל שזה מאפשר לי לברוח מהעולם האמיתי ולהירגע. זה עוזר לי
לשכוח את הבעיות שלי ולפעמים גם למצוא תשובות לבעיות אלו. ההקשר החברתי בעת
הצפייה בטלוויזיה מהווה אף הוא מקור לסיפוק. דוגמה לכך תהיה ישיבה לצד מישהו
שאנחנו מחבבים כשאנו צופים בטלוויזיה, או אולי ניהול ויכוח עם מישהו על הדמויות
שבטלוויזיה, במלים אחרות, היכולת להתקשר חברתית. הרעיונות האלה מוצאים את ביטויים
בשני הסיווגים שיידונו בהמשך המאמר.
 
הגורמים שקובעים את הצרכים השונים של הצופים משתנים אף הם, כדלקמן: מידת הבגרות
של הצופה מהווה גורם חשוב שיש להביאו בחשבון: מה שמישהו צופה בו כדי לספק את
צרכיו עשוי להיראות ילדותי בעיני צופה אחר, ומכאן שצרכיו של הצופה האחר אינם
מסופקים. אף על פי כן, בהחלט ייתכן שכמה אנשים יספקו צרכים שונים בעת הצפייה באותה
התוכנית.
 
הרקע האישי מהווה גורם אחר שמסייע לקבוע את צורכי הצופה, היינו, לצופה יש לעתים
ציפיות ספציפיות או צרכים ספציפיים שהוא מבקש לספק דרך התוכנית, אשר מתקשרים
לאופן שבו הוא חונך, למשל דרך מעמדו החברתי, גזעו וכו'. דוגמה לכך תהיה צפייה בסרט
על הדת הנוצרית: מישהו שבא ממקום אחר, ושיש לו דת שונה, יצפה או יחוש צורך לראות
טקסים דתיים המבוצעים בדרך שבה הורגל, בהתאם לאמונותיו.
 
גם תפקידים חברתיים משתקפים בטלוויזיה, וניתן ללמוד ממנה כיצד אנשים מגיבים למצבים
מסוימים או מתנהגים בהם. דוגמה לכך היא צופה שמקבל מושג על התגובה האפשרית של
הורים ממעמד הפועלים לכך שבתם בת ה-16 מספרת להם שהיא בהריון, כפי שאירע בפרק
בסדרה "איסט-אנדרס".
 
נקודה אחרונה שיש לה נגיעה לדיון זה בצרכים של צופים היא אישיותם, היינו, אם הצופה
הוא מופנם או מוחצן, אם הוא אנליטי מטבעו, וכו'. אדם אנליטי עשוי להעדיף לצפות
בתוכנית תיעודית אותה יוכל לנתח, בעוד שאדם מוחצן עשוי להעדיף חידון, שבו יוכל
לצעוק את התשובות ולהפגין ידע בפני יתר הצופים. לצד זאת, ניתן לדון במאפיינים של
קהלים ובסוגי הז'אנרים שבהם הם צופים ביחס לצרכים/שימושים ולסיפוקים שלהם: ילדים,
למשל, זקוקים לצפות בסרטים מצויירים כדרך לשחרור רגשי. ניתן לדון במאפייני קהלים
במונחים של גיל, מין, גזע ומעמד חברתי.
 
דוגמאות
בסקר של נילסן על סמך נתונים שלוקטו בארה"ב (42:1989 Condry), דווח על סוגי
התוכניות השונים המועדפים על צופים בני גילאים ומינים שונים. התגלה שילדים בגילאי
11-2 צופים במגוון תוכניות ילדים, כולל סרטים מצוירים, כמו גם בקומדיות מצבים,
ושהתוכנית האהובה עליהם היא "משפחת קוסבי".
 
לגבי מתבגרים בני 17-12, רוב התוכניות שנצפו היו קומדיות מצבים, והפופולארית שבהן
היתה Growing Pains . גברים מגיל 18 ומעלה גילו העדפה מיוחדת לקומדיות מצבים, כמו
גם לתוכניות ספורט, והתוכנית "ששים דקות" היתה הפופולארית ביותר. לבסוף, נשים מעל
גיל 18 העדיפו אופרות סבון, סרטים ושוב, קומדיות מצבים, והתוכנית הפופולארית ביותר
היתה "משפחת קוסבי" (שם:שם).
 
על סמך נסיוני האישי, לאחר שצפיתי בכל סוגי התוכניות שצוינו לעיל, אני סבורה שניתן
לשאוב מהם שימושים וסיפוקים שונים. ניקח לדוגמה את הסרטים המצוירים. כשאני צופה
בהם, הצורך שלי הוא בבידור, או בצורה של בריחה לעולם בדיוני, או פשוט במשהו לעשות,
אפילו שהצרכים שלי בהחלט משתנים. לעומת זאת, כשילד צופה בסרט המצויר, ייתכן שהדבר
נתפס בעיניו כפעולה מחנכת או מלמדת, או כמקור לריגוש וגרייה. לפיכך, נראה לי שצופים
שונים, קרי קהלים עם מאפיינים שונים, צופים באותה התוכנית כדי לספק צרכים שונים,
דבר המניב סוגים שונים של סיפוקים.
 
אם אשווה את עצמי לאנשים בקטגוריה שמתאימה לי ביותר, היינו, נשים בנות 18 ומעלה
שאוהבות קומדיות מצבים, אופרות סבון וסרטים, אני מגלה שאני בהחלט בדעה זו. אני
מניחה שנשים צופות בתוכניות מסוגים אלה מאותן הסיבות ממש, קרי, כצורה של בריחה
לעולם אחר, מקור לריגוש וגרייה, רצון להתעודד או פשוט כמשהו לעשות, כמו גם היכולת
להתקשר חברתית. סיבות אחרות לכך שאני צופה בתוכניות מסוג זה כוללות מקור לעזרה
בפתרון בעיות, סיוע בקבלת החלטות והשוואה בין עצמי לבין הדמויות שעל המסך הקטן.
דוגמה לכך היא איך שאני משווה את עצמי לאיאן ביל מ"איסט-אנדרס", ונשבעת שלעולם לא
אנהג כמותו, בגלל שרוב האנשים שאני מכירה חושבים שהוא אידיוט. דוגמה נוספת היא איך
שאני משווה את עצמי למישל פאולר ורואה אם אוכל להתמודד עם ההכרח לגדל ילד בכוחות
עצמי. כשאנו עורכים השוואות כאלו, אנו מבינים את עצמנו טוב יותר.
 
לאחר שנועצתי בכמה מבני משפחתי וידידיי, גיליתי מדוע הם צופים באופרות סבון. מישהי
אמרה שהיא צופה באופרות סבון בגלל שהן משודרות בזמן שאותו היא מקדישה לארוחת התה
שלה. אופרות הסבון הללו כוללות את Home and Away   ואת Neighbours. מישהו אחר אמר
שהוא צופה באופרות סבון בגלל שהן משודרות בזמן שבו הוא חוזר הביתה מהעבודה, ולכן
הוא אוהב להתיישב ולהירגע עם אופרת סבון. הוא משתמש בהן כצורה של בריחה מעולם
המציאות. אופרות הסבון הללו כוללות את Coronation Street  ואת "איסט-אנדרס".
 
צופים אחרים דיווחו לי שהם צופים באופרות סבון כדי להבין טוב יותר חיים של אנשים
אחרים, והם מגלים שחייהם דומים מאד לאלה של הדמויות. "הדבר מאפשר להם להעריך את
חוויותיהם האישיות, כמו גם את הנורמות והערכים שעל פיהם הם חיים" ( ,Seiter, Borches
236:1989  Kreutzner & Warth) הצופים גילו שאם דמות מסוימת סובלת מאותה הבעיה,
ומתמודדת איתה, הדבר מסייע להם בתהליכי פתרון הבעיות וקבלת ההחלטות שלהם עצמם.
דוגמה לכך היא כשאחת מבנותיה של אחת הצופות נכנסה להריון בגיל מוקדם, היא חשבה על
הדרך שבה הגיבה משפחת פאולר מה"איסט-אנדרס" כשמישל נכנסה להריון.
 
צופה אחרת טענה שהיא נהנית מאד לצפות ב-Coronation Street  בגלל מגוון הסיפוקים שהיא
שואבת מהתוכנית: למשל, היא תמיד מתעודדת כשהיא רואה את רג הולדסוורת'. היא גם מצאה
שהדבר מסייע לה בתהליכי קבלת החלטות ופתרון בעיות. היא טענה שהיא יכולה להתחבר
לסטריאוטיפים שמוצגים בתוכנית, למשל, ראקל, החתיכה שמאחורי הבאר. עם זאת, במקרה של
"איסט-אנדרס", היא טענה שלמרות שהיא בהחלט מסוגלת להתחבר אל הדמויות, הרי שלאחר כל פרק, היא תמיד חשה מדוכאת, כי אף פעם אין בסדרה "מצב-רוח טוב".
 
צופים אחרים טענו כי הם צופים באופרות סבון כדי שיהיה להם משהו לעשות או פשוט
בגלל שהיו בחדר בעת שבה שודרה התוכנית.
 
לא כל השימושים והסיפוקים שצוינו קשורים לצפייה בז'אנר אחד בלבד. הדבר תלוי מאד
בפרט ובנסיבות חייו: למשל, כשפשוט נמאס לי מהחיים, אני אצפה בקומדיית מצבים כמקור
לגרייה וכדי להתעודד, ואולי לא אוכל להפיק ממנה כל צורה אחרת של סיפוק. אף על פי
כן, אני עשויה לגלות שביכולתי להפיק סיפוקים שלא ציפיתי להם: למשל, אני אצפה אולי
באופרת סבון כדי לברוח לעולם אחר, אך אגלה שאחת מהדמויות נתקלת באותה הבעיה שיש
לי. היא אולי תצליח לפתור את הבעיה, וכתוצאה מכך אוכל להשתמש באותה השיטה, דבר
שיעורר בי תחושת סיפוק על כך שהצפייה עזרה לי לפתור את בעייתי.
 
גם גורמים של גזע ומעמד חברתי חשובים כאן. ידוע לנו ששחורים אוהבים לצפות בתוכניות
עם שחקנים שחורים ולא לבנים (40:1989 Condry). העדפה זו נובעת אולי מכך ששחורים
מרגישים שקל להם יותר להזדהות עם שחקנים שחורים. צופים לבנים עניים נוטים להקדיש
זמן רב יותר לצפייה בטלוויזיה מבני מעמדות גבוהים יותר, בעוד שבמקרה של שחורים,
דווקא אלה שמצבם הכספי טוב יותר אוהבים לצפות יותר בטלוויזיה, אף שכפי שציין ג'ון
קונדרי "קהל הצופים השחורים דומה לקהל הלבן" (עמ' 42).
 
השוואה בין מערכות הסיווג
כעת אדון באסכולה המחשבתית של דניס מק'קווייל, היינו, בסיווג של סיבות "השכל הישר"
לשימוש בכלי התקשורת. אלו נחלקות לארבע קטגוריות שונות: מידע, זהות אישית,
אינטגרציה ואינטראקציה חברתית, ובידור. ניתן לחלק כל אחת מהקטגוריות הללו
לתת-קטגוריות, ואדון בכל אחת מהן בזו אחר זו.
 
ראשית כל, מקטגוריית ה"מידע" משתמע שהצופים אוספים מידע על משהו באמצעות שימוש
בכלי התקשורת, כגון צפייה בטלוויזיה. אפשר שהצופים מעוניינים ללמוד על דברים שלא
חוו בעצמם באופן ישיר. קטגוריות המשנה כוללות צופים שאוספים מידע על אירועים
בסביבתם ובעולם בכלל, כמקור לעצות ולעזרה בקבלת החלטות (דבר שמקל על הצופים
שמתלבטים בין כמה אפשרויות), כמו גם צופים שמונעים על ידי סקרנות ועניין כללי,
במלים אחרות, על ידי הצורך לרכוש השכלה ולהרגיש טוב יותר כשהם יודעים יותר.

שנית, מק'קווייל טוען שהקהל משתמש בכלי התקשורת כמקור ל"זהות אישית". גם במקרה זה,
ניתן לבצע תת-חלוקה, ומק'קווייל מציין את גורם "החיזוק של ערכים אישיים" (73:1987),
קרי, הצדקה להתנהגות מסוימת. הצופה עשוי לעקוב אחר דמות כלשהי כדי לראות כיצד
תגיב בסיטואציה מסוימת ואם הוא מסכים עם הדמות, ובכך ללמוד להכיר את עצמו טוב
יותר. הצופה עשוי גם לעקוב אחר דמות מסוימת כדי "להזדהות עם אדם מוערך (בכלי
התקשורת)" (שם:שם), כמו גם להשתמש בדמות כמודל לחיקוי (או לאי-חיקוי) על ידי הזדהות
עם הדברים שהיא עושה והעמדת עצמו ביחס לדמות למשל, אני לא אתנהג כפי שמתנהג איאן
ביל.
 
שלישית, מק'קווייל מציע את קטגוריית ה"אינטגרציה ואינטראקציה חברתית". גם הפעם, יש
חלוקה לסיבות ספציפיות יותר. הצופים מסוגלים להתרשם מסגנון החיים וממצב העניינים
של אנשים אחרים ולהזדהות עם הזולת כמקור ל"תחושת שייכות" (שם:שם). אחת המשמעויות
היא שהצופה אינו לבדו יש צופים שמסוגלים לצפות בתוכנית בחברתם של אחרים, ובכך
לזכות בתחושת שייכות. כל הצופים יכולים לשוחח על התוכנית לאחר מכן, וכמה מהם עושים
זאת יותר מאחרים. כפי שדיווחה אלן סייטר כשדנה בצפייה באופרות סבון, "רוב הצופים
מדווחים שהם התרגלו להיעזר בצופים אחרים כדי לפצות עצמם על פערים בהבנתם"
(Seiter, Borchers, Kreutzner & Warth 1989:233). במלים אחרות, אם צופה החמיץ פרק
בסדרה, הוא יעזר במישהו אחר כדי להתעדכן במה שאירע בפרק הקודם, אולי בידיד או
בקרוב משפחה, והדבר עשוי להיות נקודת מוצא לדיון. יתרה מזו, הדיון החברתי מסייע
לצופים בתפקידיהם החברתיים, ושוב, כפי שטען מק'קווייל, הדבר עשוי להוות "תחליף
לחברות מציאותית" (שם:שם). דוגמה לכך היא כשהטלוויזיה יוצרת אווירה חברתית, שבה
הצופה מסוגל לשמוע קולות ולהרגיש שאינו לבד. דוגמה אחרת היא של צופה שחי את חייו
דרך אחת הדמויות או דרך מספר דמויות כדי להגשים את שאיפותיו האישיות.
 
אחרון חביב, הבידור הוא הקטגוריה הרביעית שמציע מק'קווייל. הדבר כולל שימוש בכלי
התקשורת, או בטלוויזיה במקרה זה, כצורה של בריחה ממצבי החיים המציאותיים שלנו, כמו
גם על מנת להירגע. נקודות אחרות שמק'קווייל מציין הן "העברת זמן" (שם:שם), אולי הצופה
משועמם או חרד וזקוק להסחה, כמו גם שימוש בטלוויזיה לשם "שחרור רגשי וגירוי מיני"
(שם:שם). כשאנשים צופים בתוכנית לשם גירוי מיני, הדבר עשוי לסייע לכמה מהם לשחרר
רגשות ותסכולים ועשוי להוביל לצמצום במספר מקרי האונס ויתר עבירות המין. עם זאת,
כפי שהומחש בעליל במקרה של הסרט "רוצחים מלידה", הצפייה עלולה גם לעודד חיקוי של
המעשים שנצפים בתוכנית או בסרט.
 
מערכת הסיווג של ג'יימס לאל כוללת את השימושים החברתיים בטלוויזיה, והיא מבוססת על
מחקר אתנוגרפי. ניתן לחלקה לשתי קטגוריות כלליות המכונות שימושים "מבניים" ו"קשריים",
וכל אחד מהם יידון בתורו.
 
בהתייחס לשימושים המבניים בטלוויזיה, ניתן לראות שהרעיון דומה לקטגוריית
ה"אינטגרציה ואינטראקציה חברתית" של מק'קווייל. כוונתי לכך שהטלוויזיה עשויה לשמש
כבת-לוויה. "היא מהווה בת-לוויה לביצוע עבודות הבית השגרתיות ולשם רעש רקע כמשאב
סביבתי" (35:1990 Lull). אני בהחלט מסוגלת להבין זאת, בגלל שלפעמים כשאני כותבת
מאמר, אני מעדיפה להאזין למוסיקה כי קשה לי להתרכז בשקט מוחלט. אני עובדת טוב יותר
עם מוסיקה ברקע. לאל טוען גם שהטלוויזיה טובה ביצירת אווירה, "בהיותה מקור קבוע
וצפוי לצלילים ותמונות שיוצרים מייד אווירה עסוקה" (שם:שם). אנשים שחיים לבד ו/או
חשים בודדים עשויים לגלות שכשהם עושים זאת, הם חשים פחות בודדים. בנוסף לכך,
ובדומה למק'קוייל, לאל מעלה את הרעיון שהטלוויזיה מהווה משתנה טוב להבניית
אינטראקציה ובידור, למשל, אם אורחים מגיעים הביתה, ניתן להשתמש בטלוויזיה כדי לבדר
אותם אם אין כל חלופה אחרת, ומכאן נובעות שיחות על התוכניות והדמויות.
 
לאל טוען גם שניתן להשתמש בטלוויזיה כ"ווסת התנהגותי" (פונקציה שמק'קווייל אינו מציין
אותה) הטלוויזיה משמשת לצורך קביעת סדר היום. לאל מתכוון לכך שפעילויות כגון
ארוחות, עבודות בית וכו' מתבצעות במקביל לתוכניות בטלוויזיה: אם מישהי צריכה לגהץ,
למשל, היא יכולה לתכנן לעשות זאת בשעה שמשודרת התוכנית האהובה עליה. בנוסף לכך,
הוא טוען שהצפייה בטלוויזיה עשויה להשפיע גם על דפוסי השיחה: למשל, צופים
שמתעניינים מאד בתוכנית שבה הם צופים לא יפתחו בדיון ביניהם מחשש שמא יחמיצו משהו
חשוב.
 
הקטגוריה האחרת של לאל השימושים הקשריים בטלוויזיה נוגעת לדרכים בהן הצופים
משתמשים בטלוויזיה כדי ליצור הסדרים חברתיים מעשיים (שם:37). ניתן לחלק את
השימושים הקשריים לתת-חלקים שכוללים זרז תקשורתי, התקרבות/התרחקות בין אנשים,
למידה חברתית ויכולת/דומיננטיות. כל אחד מאלה יידון בתורו.
 
הטלוויזיה כזרז תקשורתי משמעו שילדים מסוגלים להשתמש בטלוויזיה כדי שתעזור להם
לדבר על מצבים בחייהם שלגביהם קשה להם למצוא את המלים כשהם מדברים עם מבוגר.
ילדים עשויים גם להשתמש בטלוויזיה כדרך להצטרף לשיחות של מבוגרים: למשל, אם המבוגר
מדבר על הטלוויזיה והילד מסוגל להזדהות עם הדמות שבה דנים, גם הוא יכול להצטרף
לשיחה ולדבר על כך. לאל טוען גם שבעת הפעלת מכשיר הטלוויזיה, מורגשת הקלה מיידית
בחרדה (כפי שטען גם מק'קווייל). פונקציה אחרת אותה מציינים הן לאל והן מק'קווייל היא
זו של אינטראקציה חברתית, או "יצירת סדר-יום מיידי לשיחה" (שם:שם). ניתן לקשר זאת גם
לרעיון של "קרקע משותפת", למשל, כשיש לאנשים אורחים, הם נוהגים לפעמים להעביר את
הערוץ לתוכנית שמוכרת לכל. בזכות אינטראקציות ודיונים כאלה על הדמויות וכו', הקהל
עשוי לפתח הבהרת ערכים, היינו, הצופים מסוגלים להבהיר לעצמם ולזולת כיצד הם חשים
בנוגע לדברים מסוימים הדבר עשוי לשפר את יכולתם להביע את דעתם ולהפגין את גישתם.

לאל מציין גם את הפונקציה של התקרבות/התרחקות בין אנשים, קרי, רעיון המגע או הנתק
הגופני ו/או המילולי. דוגמה לכך תהיה רגע של אינטימיות בין בני-זוג בעת שהם צופים
בטלוויזיה, או לפחות כשהטלוויזיה מופעלת. רעיון אחר הוא של שימור הקשר הצפייה
בטלוויזיה עשויה ליצור "מציאות אחרת" שבה יכול הצופה לחיות, והדבר מאפשר לו לברוח
מחייו הרגילים ולחיות בעולם של אחרים באמצעות הצפייה בטלוויזיה. כמו כן, הטלוויזיה
עשויה לסייע בטיפוח תחושת ה"ביחד" המשפחתית, למשל כאשר כל בני המשפחה צוחקים יחדיו
בתגובה למשהו שראו בטלוויזיה. בנוסף לכך, הטלוויזיה עשויה לשמש גם כמרגיעה משפחתית.
"הצפייה מטפחת הרמוניה משפחתית בכך שהיא מפחיתה את העימותים הבין-אישיים" (שם:39),
אך הדבר אינו נכון בכל המקרים, שכן גם אם הטלוויזיה עשויה לסייע בהפחתת העימותים
בין בני המשפחה שעה שכולם עסוקים בצפייה, הרי שהיא גם עלולה לעורר ויכוחים במקרים
של דעות מנוגדות על דמות מסוימת.
 
למידה חברתית היא הגורם הבא שלדעת לאל יש לראות בו שימוש חברתי בטלוויזיה, וגם
במקרה זה, הוא מציין כמה מהפונקציות אותן ציין גם מק'קווייל. אלו כוללות קבלת
החלטות כמו גם מופת התנהגותי (מה אנשים אמורים לעשות או שלא לעשות), פתרון בעיות
והפצת מידע (כל אלה נדונו קודם לכן בהתייחס למק'קווייל), וכן רעיון הלמידה החברתית,
או כפי שהגדיר זאת לאל "חינוך חלופי" ו"העברה ולגיטימציה של ערכים" (או מה שמק'קווייל
מכנה "חיזוק של ערכים אישיים").
 
לבסוף, עלינו לדון בקטגוריית היכולת/דומיננטיות. הדבר כולל מילוי תפקידים, שמחוזק
אצל ההורה המווסת את צפייתו של הילד בתוכניות שונות כשומר-סף. בעשותם כן, טוען לאל,
יש באפשרותם של הילד וההורה לצפות ב"מעשים שמוכתבים על ידי תפקידים ונשלטים על
ידי כללים" (שם:42).
 
בנוסף לכך, הצפייה בטלוויזיה עשויה להוות מקור לחיזוק תפקידים, וגם הפעם הדבר דומה
לרעיון של מק'קווייל היינו, התנהגות קבילה, חיקוי של דמויות וחיזוק של ערכים אישיים.
לאל טוען גם שהטלוויזיה מועילה בכך שהיא מציעה תפקיד חלופי, קרי, תחליף למישהו
שחסר בחייהם של הצופים. דוגמה לכך היא של ילד שאחד מהוריו נעדר, והצפייה בתוכנית
שמזכירה את ההורה החסר מאפשרת לו לחשוב כיצד היה מתנהג לו היה נוכח. לי עצמי קל
להבין זאת כיוון שאני חיה עם אבי, אך בנפרד מאמי ואחי לפיכך, אני מקבלת תמונה של
מה שמשפחה שלמה צריכה להיות כשאני צופה בתוכניות ובפרסומות שמשתמשות בדימוי
"המשפחה המושלמת", כמו "משפחת קוסבי". (עם שאת, אין באפשרותן של תוכניות כאלה להוות
תחליף, בעיקר כשהן מציירות תמונה של משפחה אידיאלית באופן לא מציאותי).
 
לאל טוען גם שיש אנשים שצופים בטלוויזיה לצורך תיקוף אינטלקטואלי, היינו, כדי
להראות לעצמם עד כמה הם מוכשרים מבחינה אינטלקטואלית ולהמחיש עד כמה הם בקיאים
בנושא שבו מדובר. כתוצאה מכך, עלולים להתעורר ויכוחים במקרים של מחלוקת בין
הצופים.
 
ביקורות על גישת השימושים והסיפוקים
כשאנו שואלים מדוע אנשים בוחרים לצפות בתוכנית מסוימת, ניתן לראות שקשה לקבל
תוצאות מדויקות במאת האחוזים. מגבלות אלו כוללות את העובדה שהצופה אולי אינו מסוגל
להסביר מדוע הוא בחר בתוכנית כיוון שקשה לו לדעת מדוע. לי עצמי קל להזדהות עם זה,
מפני שלפעמים אני מדליקה את הטלוויזיה ונתקלת בתוכנית מסוימת פשוט כשאני מעבירה
ערוצים. פתאום אני מגלה שזה מעניין אותי ואני צופה בתוכנית. כמו כן, הסיבות שהצופים
נותנים אינן אולי החשובות ביותר, או שאלו פשוט סיבות ששמעו שמישהו אחר נתן.

דרך חלופית לחקור את הזיקה של הצופים לטלוויזיה תהיה לעשות זאת בעת הצפייה ממש.
דוגמה לכך היא שימוש במצלמה כדי להקליט הן את הצופה ואת פעילויותיו והן את מה
שנצפה בפועל בטלוויזיה. לדעתי, גם את זאת יהיה קשה לפרש, והצופה אולי לא יתנהג
בצורה טבעית בגלל שיהיה מודע לעובדה שהוא נצפה.

גישת השימושים והסיפוקים הותקפה על הדגש הפסיכולוגיסטי/אינדיבידואליסטי המופרז
שלה. עוד נטען, שהיא נוטה להתעלם מגורמים כגון הבדלים בין תרבויות וחברות. ההפרזה
בחשיבות הבחירה הפעילה עלולה להביא לכדי פרשנות פתוחה מדי, משמע, שהצופה עשוי
להפיק כל סיפוק שהוא, ללא כל קשר לתוכנית שהוא מעדיף.
 

Bibliography

  • Condry, J (1989): The Psychology Of Television. Hilsdale, NJ: Erlbaum
  • Lull, J (1990): Inside Family Viewing. London: Routledge
  • McQuail, D., Blumler, J., Brown, R (1972): 'The Television Audience: 'A Revised Perspective' in McQuail, D (ed): Sociology Of Mass Communication. London: Longman
  • McQuail, D (1987): Mass Communication Theory: An Introduction (2nd edn). London: Sage
  • Seiter, E., Borchers, H., Kreutzner, G., Warth, E (1989): Remote Control: Television, Audiences and Cultural Power. London: Routledge

November 1995

 
 
מקור:
 
why people watch tv; Donna Michelle Jones;
http://www.aber.ac.uk/media/Students/dzj9401.html
 



 



גרסא להדפסה גרסא להדפסה
כל הזכויות שמורות © 2014 ל- המינהל למדע ולטכנולוגיה במשרד החינוך בשיתוף המרכז הפדגוגי טכנולוגי (מפ"ט) עמל
האתר עוצב ותוכנת ע"י GoNet Software Solutions
ראו תנאי שימוש