דף הבית על האתר הודעות מפמ''ר צוות הפיקוח פורום צור קשר בתי הספר הצעות ודרישות עבודה 
מגמות הלימוד
  מבנה מגמות טכנולוגיות חוזי
  ביבליוגרפיה
  מגמת מדיה ופרסום
  אודות המגמה
  מקצוע תקשורת וחברה
  תוכנית הלימודים
  מערכים בתקשורת וחברה א
  מערכים בתקשורת וחברה ב
  מערכים בתקשורת וחברה ג
  מבניות בתקשורת וחברה ג
  מאמרים תיאורטיים
  מאמרים בנושא עיתונות
  מאמרים בנושא רדיו
  מאמרים בנושא טלוויזיה
  מאמרים בנושא פרסום
  موضوع الاعلام والمجتمع
  תקשורת אלקטרונית
  פרסום ויחסי ציבור
  ביבליוגרפיה
  בתי הספר במגמה
  שאלונים ומחוונים
  מגמת טכנולוגיות תקשורת
  פורטל היצירה הצעירה
  תמונות מהווי המגמה
  סרטוני המגמה
  בחינות חיצוניות
  בחינת מפמ''ר ארצית
  פרויקטי גמר
  קולנוע וטלוויזיה י"ג - י"ד
  רשימת קישורים
  העשרה והרחבת ידע
  מה חדש ?

מרחבי לימוד מתוקשבים
   המבניות בתקשורת וחברה ג'
   מערכי שיעורים בתקשורת
   מבנית בצילום ותאורה
   מבנית פס קול
   מבנית מעשית בהפקות
   מבנית מדעי הטכנולוגיה
   סיכום פיצ'ינג דוקומנטרי
   תיק הפקה עליליתי
   תיק הפקה דוקומנטרי
   תסריטים להפקות
   אמנות המבע הצילומי

2,466,374 כניסות לאתר
מהסטדיום אל המדיום

מאת: יאיר גלילי

תקציר
אחת הסוגיות המרכזיות ביחסי הטלוויזיה והספורט היא המעבר מצפייה במגרש עצמו
(Stadium) אל הצפייה במשחק בטלוויזיה (Medium). המעבר לצפייה במשחק בטלוויזיה הוא
תהליך מורכב ונטייתנו הטבעית היא להשוות את חוויית הצפייה באירוע הספורט (או בכל
אירוע משודר אחר לצורך העניין) עם חווית הנוכחות באירוע עצמו. עם זאת, כפי שמאמר זה
יראה, ההשוואה בין חווית הצפייה במגרש עצמו לעומת הצפייה באותו אירוע בדיוק מעל
המרקע אינה פשוטה כלל ועיקר. התפתחות הטכנולוגיה בחצי המאה האחרונה העלתה שאלה
אשר כלל לא הייתה רלוונטית במאה הקודמת, לפחות בכל הקשור לאפשרות המשודרת של
האירוע, "מה עדיף?" האם לצפות באירוע בטלוויזיה (או לפני כן ועדיין כיום לשמוע
ברדיו) או להיות נוכח באירוע עצמו כצופה במקום?
 
המאמר סוקר את הספרות המקצועית שעוסקת בסוגיה זו תוך שהוא מבליט מספר מחקרים
מרכזיים בתחום מתפתח זה. טענתו המרכזית של המאמר היא כי על אף ההתקדמות
הטכנולוגית, ספק רב אם צעדים כגון מספר רב יותר של מצלמות ואפשרות של הצופה בבית
לשלוט עליהם קרובים מספיק להוות תחליף למציאות עצמה.
 

Television - a medium. So called because it is neither rare
nor well-done. - Ernie Kovacs




 
אחת הסוגיות המרכזיות ביחסי הטלוויזיה והספורט היא המעבר מצפייה במגרש עצמו
(Stadium) אל הצפייה במשחק בטלוויזיה (Medium). המעבר הוא המשכו של תהליך אשר
גרגורי סטון (1971 ,Stone) קורא לו: "מהמשחק, לצפייה בו" .((2) From play to dis-play)המעבר לצפייה במשחק בטלוויזיה הוא תהליך מורכב יותר ונטייתנו הטבעית היא להשוות
את חוויית הצפייה באירוע הספורט (או בכל אירוע משודר אחר לצורך העניין) עם חווית
הנוכחות באירוע עצמו. עם זאת, כפי שמאמר זה יראה, ההשוואה בין חווית הצפייה במגרש
עצמו לעומת הצפייה באותו אירוע בדיוק מעל המרקע אינה פשוטה כלל ועיקר. הצופים
במגרש עצמו למשל, הם חלק אינטגרלי מהאירוע עצמו אשר מגיב לכל הקורה בשדה המשחק
באופן תנועתי כמו גם ווקלי ולכן נתפס, לפחות על ידי צופי האירוע בטלוויזיה כמו גם
השחקנים, כמשתתפים פעילים באירוע עצמו. התפתחות הטכנולוגיה בחצי המאה האחרונה
העלתה שאלה אשר כלל לא היתה רלוונטית במאה הקודמת, לפחות בכל הקשור לאפשרות
המשודרת של האירוע, "מה עדיף?" האם לצפות באירוע בטלוויזיה (או לפני כן ועדיין כיום
לשמוע ברדיו) או להיות נוכח באירוע עצמו כצופה במקום? כ"ץ ודיין (1994) טוענים,
ובמידה רבה של צדק, כי שאלה זו לעיתים מטעה שכן מעטים יכולים לצפות בעצמם באירוע
המתרחש במרחק רב מביתם (יתרה מזאת, גם המעריץ הנלהב ביותר אינו יכול היה לקדם את
פני האסטרונאוטים עם נחיתתם על הירח או להשתתף באירועים המוגבלים לטלוויזיה בלבד
כמו עימות בין מתמודדים לנשיאות הנמצאים במקומות שונים, לדוגמא). ובכל הקשור
לספורט, הרי שמספר אנשים קבוע ומוגבל מסוגל לצפות באירוע מסוים. הקיבולת המוגבלת
של האצטדיון אינה ברת השוואה עם הקיבולת האינסופית של הטלוויזיה. הקושי בהשוואה
נעוץ בעיקר בעובדה הפשוטה ששני ממדים (הטלוויזיה) אינם שלושה. היכולת המוגבלת של
הטלוויזיה להעביר את הקורה בשדה המשחק הוא ניסיון של מפיקי המשדר בטלוויזיה לקחת
אירוע "חי" תלת ממדי ולתרגמו לחוויה דו-מימדית. באופן מורחב יותר, לוקחים מפיקי
המשדר את האירוע מסביבתו התרבותית הטבעית ומעבירים אותו לסביבה אחרת-אלינו הביתה.

להיות שם כשזה קורה !?
השאלה המרכזית איפוא היא כיצד מצליחה הטלוויזיה להתחרות בחווית הצפייה באירוע
עצמו?
מחקרם החלוצי של לאנג ולאנג (1970 ,Lang& Lang) היה בין הראשונים שניסו להשוות בין
החוויה המיידית (באירוע עצמו) לבין החוויה המתווכת (באמצעות הטלוויזיה). סיקור מצעד
הניצחון של הגנרל האמריקאי מק-ארתור בשנת 1951 היווה קרקע פורייה לבחון את
הרשמים והחוויות של משתתפי האירוע והשוואתם לצופיו מעל המרקע. משתתפי האירוע,
שקיוו לחוויה מרגשת )חלקם אף קיוו לפגוש את הגנרל אישית(, נטו לתאר את החוויה
כמאכזבת בעיקר בשל חוסר יכולתם לצפות במכונית הגנרל שנבלעה בקהל הצופים הגדול
שנכח במקום. לעומתם, צופי הטלוויזיה אשר נעזרו בעריכה מתוחכמת של מפיקי ובמאי
האירוע, תפסו את אותו אירוע בדיוק כמרתק.
 
דיין וכ"ץ (1992,Katz & Dayan) במחקרם הקלאסי על חתונת יורש העצר הבריטי, צ'ארלס
ודיאנה ספנסר (1983), מעלים סברה כי חווית "לא להיות שם" יכולה לעיתים להיות
עמוקה יותר מאשר חווית האירוע עצמו. הטלוויזיה מסוגלת לתת תחושה של השתתפות טקסית
בעיקר בצורה הבאה:
>הגישה השווה אל האירוע לכל צופה בבית יש זווית ראיה דומה אשר שונה
מזוויות הראיה השונות במקרה של צפייה במגרש עצמו. מבנה קהל הצופים בשידור
שונה לחלוטין ממבנה הקהל הנוכח במגרש אשר מחולק על פי ריבוד חברתי.
 
>היכולת של מצלמות הטלוויזיה להימצא בעת ובעונה אחת בכמה מקומות.
הטכנולוגיה המאפשרת חציית מסך תוך שימוש במספר רב של מצלמות מאפשר לעקוב
אחר האירוע בצורה מיטבית. הצופים באירועי ספורט ארוכים כמו ריצות מרתון או
תריאטלון, אינם יכולים להימצא ביותר מאשר בנקודה מסוימת במסלול הריצה.
בשידור האירוע בטלוויזיה כל חלקי האירוע כולל האתלטים השופט ואפילו
הצופים משמשים ניצבים בהפקת האירוע הטלוויזיוני.
 
>הפרשנות העמוקה המלווה למשדר הטלווזיוני הופכת את הצופים ל'מומחים' בכל
הקשור למשמעות הסמלית של האירוע.
 
>הטלוויזיה יוצרת את ההקשר לאירוע כאשר היא מכניסה אותנו לאווירה על ידי
פרסומים והודעות מוקדמות )"פרומו"( אחר כך, בעזרת שינון וחזרות, הופכת את
הצופים למבינים את אשר העומד להתרחש. בשידור האירוע מחלצת הטלוויזיה את
הצופים משגרת היום-יום ומכניסה את הצופה עמוק אל האירוע רק בכדי לחלצו
משם בסופו כדי לסמן את גבול השידור.

ספורט כבידור
הטלוויזיה הפכה במהלך השנים את חווית הצפייה באירוע הספורט לאירוע בידורי ממדרגה
ראשונה. המעורבות הגוברת והולכת של מפרסמים הממנים את אירועי הספורט (גלילי, 1996)
הופכת לעיתים את הספורט לדבר משני. מאייר (1984,Meier) מצא לדוגמא כי שידור
קטעים "חיים" של משחק כדורגל אמריקאי תפס 3.7% מסך כל המשדר לעומת 21.2% של
קטעי פרסומת. 'החבילה' העוטפת את אירוע הספורט המתחילה לעיתים זמן רב לפני שריקת
הפתיחה בדמותם של משדרי קידום (פרומו) ומסתיימת זמן רב לאחר שריקת הסיום עם
סיכום המשדר הופכת את המשחק לעוד חלק (עיקרי?!) מסך המשדר כולו. לא קשה אם כן
להבין מדוע לעיתים משחק הנצפה בטלוויזיה נראה שונה לגמרי מצפייה באצטדיון עצמו.
צ'נדלר למשל (1988,Chandler) טוענת כי אלה המעדיפים את הצפייה בטלוויזיה על פני
הצפייה באירוע עצמו, מעדיפים במידה מסוימת אשליה על פני מציאות. הטלוויזיה לימדה
אותנו לצרוך בספורט במיטבו וחשוב מכך, לצפות לו תוך שהיא מאפשרת למיליוני אנשים 
(3.5 מיליארד במקרה של אולימפיאדת אטלנטה) להגיע למיטב אירועי הספורט בתבל. מספר
הצופים באירועי הספורט גדל בהתמדה אך מספר הצופים באצטדיונים עצמם קטן. על פי
גוטמן (1986,Guttmann) ממוצע הגיל של הצופים באירוע במגרש עצמו יורד בהתמדה בשל
העובדה שצופים מבוגרים יותר מעדיפים לחסוך את המאמץ הכרוך בנסיעה למשחק עצמו.
 
חווית הצפייה באירוע הספורט
המשתתפים באירוע הספורט כצופים, בוחרים לעשות כן מסדרה של שיקולים רחבים יותר אשר
בין היתר כוללים שיקולים חברתיים, כלכלים, ורגשיים. החוויה של צפייה באירוע ספורט
מתחילה הרבה לפני תחילת המשחק עצמו וכוללת קניה מוקדמת של כרטיסים, נסיעה למשחק,
הצטופפות בכניסה למגרש עם אוהדים אחרים, צפייה בצוותא תוך צריכה של מזון המקובל
במשחקים, עד ליציאה הצפופה מהמגרש אל הרכב המבודד המביא אותם חזרה לביתם. לשיגרה.

כ"ץ ודיין טוענים כי חלק מהמשתתפים באירוע עצמו בוחרים לעשות את המאמץ הכרוך
בהגעה למשחק תוך אמונה כי נוכחותם במגרש תשפיע על הקורה בשדה ותגדיל את סיכויי
קבוצתם לנצח. אחרים מאמינים כי הם משתתפים באירוע היסטורי אשר יוכלו לומר בדיעבד
כי נכחו בו. מקאלון (1984 ,MacAloon) במחקרו על המשחקים האולימפים במונטריאול
(1976), מסביר כי המגיעים למגרש נהנים מחוויה חגיגית אשר אינה מקבילה בשום אופן
לחווית הצפייה באותו אירוע בטלוויזיה. הריח, הצליל והצפיפות הכרוכה בצפייה בצוותא
עם צופים אחרים אינה ברת השוואה עם הצפייה בטלוויזיה. יחד עם זאת יש לזכור כי יש
המגיעים לאירוע עצמו בכדי לראות את אשר הם רוצים ולא מה שבמאי הטלוויזיה בוחר
להראות להם. השאלה הנשאלת על ידי אנשים "האם ראית את אשר אני ראיתי?" היא בעצם
"האם חווית את אשר אני חוויתי?" התשובה די מורכבת כאשר מדובר על אנשים שראו את
המשחק במגרש אחד לצד השני כל שכן, אם אחד מהם נכח במגרש והשני צפה באירוע
בטלוויזיה. התרגום לקורה בשדה המשחק הוא סובייקטיבי אך בכל זאת ננסה להפריד בין
חווית האירוע במגרש עצמו לבין חווית הצפייה בטלוויזיה.
 
למרות שהשניים צופים באותו אירוע בדיוק הרי שהצופה בו מעל המרקע עושה זאת
בקונטקסט שונה לגמרי. היכולת של הטלוויזיה בעזרת טכנולוגיה מתוחכמת 'להחזיר את
העבר' להפוך את הקצב למהיר ו/או איטי כשהיא בוחרת לעשות כן, בעזרת וידיאו, הופכת
הטלוויזיה ליוצרת 'טקסט' משלה לאירוע. היושב באצטדיון מקבל תמונה, נרחבת ככל שתהיה,
ממקום קבוע. הצופים באירוע בטלוויזיה נהנים בעזרת מספר רב של מצלמות ומזוויות
שונות. מהלך מסוים בטלוויזיה מוקרן פעמים נוספות מזוויות שונות ובמהירויות שונות
המאפשרות להדגיש אירועים מסוימים אשר אינם נראים שנית לצופים באירוע. השליטה על
המשחק מצד במאי הטלוויזיה מאידך מכריחה את הצופים לראות את המשחק 'דרך עיני
הבמאי'. הבנה מסוימת של הקורה בשדה המשחק באופן סובייקטיבי מתורגמת להמוני צופים
אשר לעיתים מעונינים לצפות במשהו שונה. אין זה מקרה איפוא, כי מאמני כדורגל אמריקאי
משתמשים בצילומים אחרים מאלה המוקרנים בטלוויזיה המסחרית. המאמנים המשתמשים
בצילומים על מנת לנתח את המשחק בצורה פרטנית, אינם יכולים תמיד לסמוך על במאי
המשחק המסקר את המשחק בצורה 'בידורית' המשווה למשדר נופך תיאטרלי יותר. אחת
הבעיות המרכזיות בשידור משחק בטלוויזיה היא חוסר היכולת לחזות את אשר יקרה במגרש.
באין 'תסריט' קבוע נאלץ במאי הטלוויזיה לעקוב אחר הקורה בשדה המשחק על פי מיטב
הבנתו אשר מטבע הדברים אינה יכולה לרצות את כל הצופים.
 
התמקדות ב'כוכבי' האירוע
הנטייה הטבעית של המצלמות באירועי ספורט היא להתמקד בכדור וסביבתו הקרובה ובאופן
כזה להתמקד בשחקן הבודד ולא בקבוצה. הצופה במגרש יכול לעומת זאת 'להעריך' מאמץ
קבוצתי בצורה טובה יותר תוך ראיה נרחבת של הקורה בשדה המשחק. אוקונור 
(O'connor,1982) טוען למשל, כי הצפייה במשחקי כדורסל בטלוויזיה גורמת לצופים
להתרכז במוציא לפועל של המשחק בדך כלל השחקן הקולע לסל ולהעריך פחות את השחקן
המוסר או החוסם. התרכזות המצלמה בכדור אינה מאפשרת די הצורך את ההערכה למשחק
ההגנה של הקבוצה היריבה. מאידך טוענת מורס (1984,Morse) כי הילוכים חוזרים למשל
מאפשרים לנתח בצורה טובה יותר ולהעריך את תנועת הגוף של השחקנים אשר די קשים
לצפייה בשדה המשחק בשל היותו מטבעו, מהיר למדי. השימוש הנרחב במספר מצלמות רב
בימינו גורם לצופים במשחק מעל המרקע לאבד לעיתים את תחושת הכיוון במגרש. הילוכים
חוזרים אשר נעשים מזוויות צילום שונות (בעיקר אלו שנלקחות בזוויות של 180 מעלות
הנותנות תחושה של החלפת צד במגרש) גורמות לעיתים לצופה לתהות מה באמת קרה באותו
מהלך? ההרגשה היא כי המשחק בעצם אינו משהו אמיתי אלא תוצאה של עריכה מתוחכמת.
יחד עם זאת יש לזכור כי אירועי ספורט שונים 'מצטלמים' בצורה שונה: הקושי בהעברת
משחק כדורגל, רב יותר מאשר צילום משחק כדורסל או טניס. (במשחק בייסבול לדוגמא, רץ
השחקן החובט בניגוד לתנועת הכדור ומותיר בידי הבמאי את ההחלטה אם לצלם את השחקן
או הכדור). למרות שהנטייה הטבעית למשל להתמקד בכוכבי המשחק הייתה קיימת עוד בטרם
ימי המדיה המשודרת הרי שהרדיו והטלוויזיה הפכו זאת להרגל.
 
מייקל נובק (1976,Novak) בספרו "ההנאה מהספורט" (The Joy of Sport), מסביר את
היכולת של הטלוויזיה להפוך אירועי ספורט לסמליים בעצם הצגתם מעל המרקע:
  
 1. קדושת המקום:
הצגת אירועי הספורט בטלוויזיה כהתרחשות במקום קסום. כתבי הטלוויזיה שואלים
לא אחת את הספורטאים כיצד זו ההרגשה לשחק במגרש המרכזי של ווימבלדון או
באצטדיון "וומבלי", כשהרמז לצופי הטלוויזיה ברור: הם צופים מהסלון בבית
באירוע המתרחש במקום אגדי שלפחות לזמן קצר מארח גם אותם.
 
2. קדושת הזמן:
צופה משועמם במשחק בו תוצאתו נקבעת בשלבים מוקדמים של המשחק יכול לעזוב
את מקום מושבו ולחזור לביתו. צוות השידור של אירוע ספורט נאלץ להישאר עד
סופו (המשעמם לעיתים) של המשחק ובכך להוכיח כי "המשחק לא נגמר עד שהוא
נגמר". ג'ואן צ'נדלר לדוגמא, (1988,Chandler) מזכירה כי הצופים שעזבו את
מקום מושבם שעה שהוושינגטון "רדסקינס" הובילו 23:3 על ה"קאובואים" מדאלאס,
החמיצו את ניצחון הדרמטי של דאלאס 31:30 בתחילת עונת 1983/4
 
3. "קשר האחים":
הטלוויזיה מביאה מייד עם הבקעת שער את שמחת שאר השחקנים החוגגים בליווי
תמונות נוגות של אכזבת הסופגים. בניגוד לאוקונר, נובק טוען כי הטלוויזיה
מבליטה את העובדה כי שחקן, מוכשר ככל שיהיה, הוא עדיין חלק מקבוצה שלמה.
נקודה נוספת שנובק מעלה היא שהטלוויזיה מאפשרת לצופים לעקוב אחר קבוצה
אהובה גם במקומות אשר אינו יכול להגיע אליהם. למרות שהקבוצה אינה משודרת
בתדירות גבוהה עדין יכול אוהד לעקוב אחר קבוצתו בערים אחרות ולעיתים
במדינות אחרים. בפרסומת מסוימת (לבירה "גינס", אוק' 1997) טוענים המפרסמים
כי98% מאוהדי קבוצת הפאר מנצ'סטר "יונייטד" כלל לא ביקרו ב"אולד טרפורד"
מגרשם הביתי של ה"יונייטד". גם אם סטטיסטיקה זו קשה לאימות הרי הדבר
מתאפשר רק באמצעות הטלוויזיה.
 
4. "העין שרואה הכל"
 נקודה אחרת שמעלה נובק היא העובדה כי דבר לא נעלם כמעט ממצלמות
הטלוויזיה. המצלמות, בעזרת תצלומי תקריב, מראות את אחיזת המחבט על ידי
הטניסאי, נסיונות כושלים של תיקול שחקן במשחק כדורגל או נסיונות להשגת
יתרון לא חוקי במשחק אחר ויכולים די בקלות לחמוק ממבטם של הצופים במגרש
עצמו.
 
נובק מסכם את השוני בצפייה באירוע ספורט בהסבר כי הצפייה באירוע
בטלוויזיה חייבת להיות מושלמת. יכולת הצופים להנות גם במקומות אחרים
'מכריחה' את מפיקי שידורי הטלוויזיה לספק דרמה ו'אקשן' גם במקום שאינם
נמצאים.

רמת עירור גבוהה
נקודה נוספת שיש לתת עליה את הדעת בעת העברת שידור אירוע ספורט בטלוויזיה היא
הצורך לשמור על רמת עירור גבוהה בקרב הצופים. משחק משעמם נשאר משעמם לצופי המשחק במגרש אך הוא בגדר אסון למפיקי המשדר בטלוויזיה. צופי המשחק במגרש עשו את המאמץ והגיעו למשחק עצמו וישארו בו קרוב לוודאי עד סיומו- לצופי המשחק בטלוויזיה קיימות
אופציות נוספות אשר הופכות את הקרב על תשומת ליבו של הצופה לקשה למדי. בעידן בו
המשחק האמיתי הוא מדרג הצפייה (Rating) הרי ששידור משחק בטלוויזיה הוא לעיתים
קרובות בגדר הימור אשר מפיקים מנסים לעשותו מוצלח ככל האפשר. בחירת משחק בו
משתתפות קבוצות השוות בכוחן פחות או יותר היא דוגמא לכך.
 
אחת הדרכים שמצאו מפיקי אירועי הספורט להפוך את אירועי הספורט למעניינים
יותר בעלי מתח ודרמה בכל מחיר היא ציוות פרשנים למשחק שתפקידם בנוסף לתיאור
המשחק הוא ליצור אוירה חגיגית (בהרבה מקרים בהפיכת יש מאין) המלווה במרבית
המקרים בפרשנות נגדית מצד פרשן עמית ולפעמים אף שניים: רשת ABC
האמריקאית לדוגמא לא יכולה הייתה להרשות לעצמה שידור משחק לא מעניין בתחילת
שנות השישים. ABC הציגה (תודות למנהל חטיבת הספורט רון ארלדג') תפיסה חדשה
הגורסת שיש "לקחת את האוהד למשחק ולא את המשחק לאוהד". נאבקת בשתי הרשתות
הוותיקות יותר, CBS ו NBC , עיקר מעיני הרשת היה להבטיח לצופים משדר
מעניין בין אם הדרמה המתח ובעיקר הבידור יתרחשו בשדה המשחק או בתא השידור.
אם מקובל היה באותה תקופה להציב לצד שדרן המשחק פרשן, הרי ש ABC, נאמנה
לקו החדשני והמשתנה של שידורי הספורט בטלוויזיה הוסיפה אדם שלישי. את העונה
הראשונה של שידור ליגת הכדורגל המקצוענית ברשת, פתח הוורד קוסל שדר המשחקים
ודון מרדית', שחקן דאלאס "קאובויס" לשעבר, כפרשן. אליהם נוסף קייט ג'קסון
שתפקידו אליבא ד ABC להוסיף "צבע" לשידור המשחק. על ידי הוספת מידע חיוני
יותר או פחות בזמן אמת, התחרות על זמן המיקרופון, המוגבל ממילא, התחרות בתא
השידור היתה קשה לעיתים יותר מהמאבק בשדה עצמו אבל התוצאה קיימה את אשר
הבטיחה: בידור, והרבה.

העצמת אפקט הדרמה באמצעות שדרני הספורט
לא נדיר לכן למצוא הנחיות לשדרי ספורט (בעיקר שדרים של קבוצות ביתיות ברשתות
אזוריות) ליצור מתח ודרמה גם כאשר הם אינם בנמצא. קוקלי (1990,Cockley)
מסביר כי ההנחיות כוללות לדוגמא, הדגשת המילה הראשונה של כל משפט על מנת
ליצור התלהבות, הימנעות מהערות מבזות על שופטי המשחק, קריאה בשמות משפחה של
שחקני הקבוצה היריבה בזמן שימוש בשמות מלאים של שחקני הקבוצה הביתית,
הימנעות משימוש בביטוים ישנים, ייחוס הערות שליליות לאדם אחר (…לזה היה קורא
פלוני-אלמוני מהלך טיפשי..), הוספת סימן קריאה בסוף שאלה לשדר עמית כאשר אין
לו תשובה, שימוש בביטוים נפוצים כגון: מומנטום, מאמץ קבוצתי, משחק חשוב, הילוך
שני, משחק נשמה, כוכב, פועל שחור שחקן מבטיח וכדומה, הימנעות מאזכרת חייו
האישים של שחקן בנוסף להימנעות מאזכור הופעה דלה של שחקן ונטייה לתרץ זאת
בפציעה או בחוסר מזל. בריינט, קומסקי וזילמן ( Bryant,Comsky,& Zillman,1977)
הוכיחו כי אנשים אשר צפו במשדרי ספורט מלווים בפרשנים מצאו את המשחק קשוח
ומבדר יותר מאלה אשר צפו באותו משדר ללא פרשנים. שימוש במוטיבים אלו הגדיל
את אפקט הדרמטיות וההנאה מהצפייה באירוע בטלוויזיה: 
 
>מוטיבים תחרותיים אשר כוללים מונחים כגון 'נקמה', 'מאבק' תחרות וניגוד בין
צעירים לוותיקים וכו'.
 
>מוטיבים הקשורים לתהילה ושימוש במונחים כמו 'מוניטין', 'הישגי' ו'שיאים'.
 
>שימוש במונחים הקשורים לרוח ניהול המשחק: 'אסטרטגיה', 'אחראיות', 'מנהיגות',
'יכולת חידוש והמצאה'.
 
>ביטוים הכוללים מושגי כח, גודל, מהירות ושאר אלמנטים פיזיים.
 
>איזכור מוטיבים היסטורים כמו מסורת, נוסטלגיה וסטטיסטיקה.
 
>הדגשת יכולת מקצועית ושימוש בביטויים כגון: 'רמה גבוהה', 'מגוון', 'מדוייק',
'עיקבי', 'מומחיות' וכדומה.
 
>מוטיב ה'רוח' הכולל ביטויים כמו 'התלהבות', 'נחישות', 'אחדות הקבוצה', 'רצון
לנצח'.
 
>מוטיב האכזבה כאשר נשמט יתרון, מעבר כדור לקבוצה נגדית, פציעה וכו'.
 
>השוואה עם השגים קודמים של קבוצה/שחקן ועם סטנדרטים ונורמות שהוצבו
בעבר
 
>מוטיב המיידיות/דחיפות המדגיש את חשיבות הניצחון לעומת הפסד, אי שמיטת
ההולכה עד סוף המשחק, 'להיות או לחדול'.
 
>'הכל עוד יכול לקרות' הוא דוגמא לביטוי שכיח המזכיר כי ניסים קורים
בספורט.
 
>מוטיב 'הכוחות החיצוניים' המשפיעים על המשחק הכוללים את הסביבה, הזמן,
הצופים, השופט והמזל.
  
במהלך אליפות החלקה על קרח בבריטניה, ערך ערוץ 4 משאל בקרב צופים בטלוויזיה
וביקש לדעת מהי עמדתם לגבי הפרשנות המלווה למשדר. השאלה המרכזית היתה, האם הם
מעדיפים שידור עם או ללא פרשנים? רוב קטן מתוך 4500 צופים הצביע בעד הגירסה
השקטה. מעברו השני של האוקיינוס, ניסיון של רשת NBC האמריקאית לשדר משחק כדורגל
ללא פרשנים בינואר 1981 נכשל כישלון חרוץ. בד בבד, אין זה נדיר לראות אנשים אשר
מנמכים את הקול בשעת צפייה במשדר בטלוויזיה בעוד אחרים, מאזינים לפרשנות ברדיו.
צופים רבים מביעים את מחאתם על פעילות השדרנים ברקע המשחק בייחוד כאשר לדעתם
השדר מסביר יותר מדי (שהרי אחרי הכל אנו רואים מה מתרחש!!!) את הקורה בשדה המשחק
ולא מאפשר צפייה שקטה יותר. לעומתם צופים רבים תלויים בשדר ופרשן המשחק על מנת
שיתרגמו להם את הקורה בשדה המשחק. האוכלוסיה המגוונת הצופה בשידורי הספורט
בטלוויזיה מכריחה את מפיקי השידור לעמוד ב 'צד הבטוח' ולספוג את מחאת הצופים
הטוענים כי השדר מפריע לצפייה ובלבד שלא יאבדו צופים אשר אינם 'מבינים' את המתרחש.

הוספת סטטיסטיקה במהלך המשחק הפכה את משדר הספורט ל"מדעי" יותר. הנתונים הזורמים
אל המחשב בזמן אמיתי מאפשרים ניתוח של כל פעולה במגרש תוך השוואה מיידית עם
נתונים קודמים. הסטטיסטיקה הופכת את הצופה ל"מומחה" בכל הקשור לפרטים הקטנים של
המשחק ומשווה למשחק נופך מדעי יותר. הטכנולוגיה המתוחכמת המלווה את שידורי הספורט
מאפשרת כיום לנתח מהלכים מסוימים (Play by Play) תוך הוספת איורים ואנימציה
הממחישים לפרטי פרטים את המהלך המוצג. יכולת לטלוויזיה להסביר לצופה את המתרחש
יכולה להוות יתרון או חסרון, תלוי בנקודת המבט, לפחות בכל הקשור להבנת המשחק.
צופים רבים נעזרים בהסברי הפרשן והסטטיסטיקה ובלעדיהם, לפחות על פי עדותם, הנאתם
לא תהיה מושלמת. לעומתם צופים, אשר על פי עדותם 'מבינים' יותר את המשחק, מוצאים לא
אחת את דברי הפרשן והסטטיסטיקה מעייפים ופוגמים בהנאת המשדר. זאת ועוד, יש הטוענים
כי הופעת הסטטיסטיקה ואפילו שעון הזמן המלווה את המשחק גוזל מהצופה שטחים מהמסך
ואינו מאפשר צפייה מושלמת. רשת FOX האמריקאית מתגאה לא אחת בריבוע קבוע,
המופיע בחלקו העליון של המסך (FOX-BOX) המספק נתונים כגון זמן המשחק ותוצאתו.
לעומת זאת רשתות אחרות נמנעות מלספק נתונים אלו תדירות מחשש כי בעידן השילטוט
(Zapping) צופים רבים מעדיפים לשלטט וידיעת הזמן והתוצאה מונעת מהצופים להישאר
קשובים לערוץ המשדר את המשחק. NBC לדוגמא מעדיפה כי הצופה יישאר צופה במשחק
וילמד את הזמן והתוצאה (אך גם נתונים סטטיסטים אחרים) בזמנים שאינם קבועים.
 
סיכום
היתרונות הנפלאים של המדיום המתווך הביא לכך שגם באצטדיונים עצמם מכירים
באפשרויות המגוונות של הטלוויזיה להפוך את חווית הצפייה למהנה יותר. מסכי ענק
המוצבים לא אחת באצטדיונים מנסים להפוך את החוויה למושלמת הכוללת את שתי
האפשריות יחדיו: נוכחות באירוע עצמו והשלמת החוויה בעזרת מסך טלוויזיה. המצלמות
במגרש משלימות את החוויה הספורטיבית אך נמנעות למשל מלחזור על אירועים מעוררי
מחלוקת על מנת לא לחשוף את השופט לסיטואציות מביכות. בחלק מהמדינות אגב, משתמשים
בצילומי הטלוויזיה להעניש לאחר המשחק, שחקנים סוררים שמעשיהם נעלמו מעיני השופט,
במדינות אחרות נמנעים מלשנות החלטות שיפוט (בעקביות ראויה לציון) בטענה כי השופט
הינו חלק מהמשחק.
 
התפתחות הטכנולוגיה בדמותם של מכשירי טלוויזיה דיגיטליים מגדילים את ההיצע של
אירועי הספורט האפשריים לצפייה מחד ואת איכות שידור המשחק מאידך. מספר רב יותר של
מצלמות ואפשרות של הצופה בבית לשלוט עליהם היא דוגמא אחת מני רבות להתקדמות
הטכנולוגיה בצעדי ענק. ספק רב אם צעדים אלו ואחרים, גדולים ככל שיהיו, יהיו קרובים
מספיק להוות תחליף למציאות עצמה. המדיום, כשמו כן הוא. טוב ככל שיהיה, לא יהיה אף
פעם -WELL- DONE.
 
מקורות:
1. גלילי,י.(1996) השותף האולטימ-TVספורט והטלוויזיה., אותות. (נוב'/דצמ')
 
2. כ"ץ,א.,דיין,ד., (1994 )."אירועים של אמצעי תקשורת:על חווית "לא להיות שם"". בכספי,
ד.(עורך). מבוא לתקשורת המונים. האוניברסיטה הפתוחה .


 
3. Barnett, S. (1990)Games and Sets: The Changing Face of Sport on Television.
London: BFI, 
4. Bryant, J., Comsky, B. & Zillman, D. (1977) Drama in Sports Commentary.
Journal of Communication. 27 (3) pp. 140-149.
 
5. Chandler, J. (1988) Television and National Sport: the US and Britain.
Urbana: Univ. of Illinois.
 
6. Coakley, J. (1990) Sport in Society -- Issues and Controversies
 
St. Louis: Times Mirror/Mosby,.
 
7. Dayan, D. & Katz, E. (1992) Media Events: the live broadcasting of history.
Oxford: Harvard University Press.
 
8. Goldlust, J ; (1987) Keeps: Sport, the Media and
 
Society. Melbourne: Longman Cheshire.
 
9. Guttman, A. (1986) Sports Spectators. New York: Columbia,.
 
10. Lang K. & Lang, G.E (1970) Politics and Television. Chicago: Quadrangle.
 

11. MacAloon, J.,(1984) Olympic games and the theory of spectacle
 
in modern societies in MacAloon, j. (Ed.) Rite, drama and festival, 241-280
Philadelphia.
 
12. Meier, K., (1984) Much ado about nothing: the television broadcast
 
packaging of team sport championship games Sociology of Sport Journal 1,
263-279
 
13. Morse, M. (1983) Sport on Television: Replay and Display. In E.A.
Kaplan (ed.). Regarding Television: Critical Approaches - An Anthology.
LA: The American Film Institute,.
 

14. O'Connor,R., (1982) The game fan should see-and don't TvGuide 6 Feb.
 
15. Nonak,M.,(1976) The joy of sports.
 
16. Stone,G., (1971) American sport: Play and Display in Dunning E.(Ed)
Sociology of sport: A selection of readings .London. 

 הערות:
1.המאמר הוצג בכנס השנתי הרביעי של האגודה הישראלית לתקשורת (ISCA)
באוניברסיטת חיפה, 5 דצמבר 1999.
2.משחק מילים באנגלית בעל משמעות כפולה: משחק והפסקתו (Dis-Play) וממשחק להצגה (Display).







גרסא להדפסה גרסא להדפסה
כל הזכויות שמורות © 2014 ל- המינהל למדע ולטכנולוגיה במשרד החינוך בשיתוף המרכז הפדגוגי טכנולוגי (מפ"ט) עמל
האתר עוצב ותוכנת ע"י GoNet Software Solutions
ראו תנאי שימוש