דף הבית על האתר הודעות מפמ''ר צוות הפיקוח פורום צור קשר בתי הספר הצעות ודרישות עבודה 
מגמות הלימוד
  מבנה מגמות טכנולוגיות חוזי
  ביבליוגרפיה
  מגמת מדיה ופרסום
  אודות המגמה
  מקצוע תקשורת וחברה
  תוכנית הלימודים
  מערכים בתקשורת וחברה א
  מערכים בתקשורת וחברה ב
  מערכים בתקשורת וחברה ג
  מבניות בתקשורת וחברה ג
  מאמרים תיאורטיים
  מאמרים בנושא עיתונות
  מאמרים בנושא רדיו
  מאמרים בנושא טלוויזיה
  מאמרים בנושא פרסום
  موضوع الاعلام والمجتمع
  תקשורת אלקטרונית
  פרסום ויחסי ציבור
  ביבליוגרפיה
  בתי הספר במגמה
  שאלונים ומחוונים
  מגמת טכנולוגיות תקשורת
  פורטל היצירה הצעירה
  תמונות מהווי המגמה
  סרטוני המגמה
  בחינות חיצוניות
  בחינת מפמ''ר ארצית
  פרויקטי גמר
  קולנוע וטלוויזיה י"ג - י"ד
  רשימת קישורים
  העשרה והרחבת ידע
  מה חדש ?

מרחבי לימוד מתוקשבים
   המבניות בתקשורת וחברה ג'
   מערכי שיעורים בתקשורת
   מבנית בצילום ותאורה
   מבנית פס קול
   מבנית מעשית בהפקות
   מבנית מדעי הטכנולוגיה
   סיכום פיצ'ינג דוקומנטרי
   תיק הפקה עליליתי
   תיק הפקה דוקומנטרי
   תסריטים להפקות
   אמנות המבע הצילומי

2,468,957 כניסות לאתר
מקרה של לחץ פוליטי

מאת: יובל נתן

לחצים מצד השלטון על מוסדות התקשורת הם אמצעי מוכר להגבלות בלתי רשמיות
על חופש העיתונות. כך הצליח משרד החוץ למנוע שידור סרט תעודה על ארמניה
בטלוויזיה הישראלית.

לפני זמן מה החליטה הטלוויזיה הישראלית להפיק סרט תיעודי על העדה הארמנית
בירושלים העתיקה. הרעיון נשא מיד חן בעיני כל הנוגעים בדבר. מנהל הטלוויזיה ראה
בסרט כזה נושא מעניין וחינוכי. מנכ"ל רשות השידור המליץ על הפקתו בחמימות בלתי
רגילה. תמימות דעים אשר כזו נדירה בבית השידור.

קל להבין מדוע; הארמנים, כמו היהודים, חיים בצילה של שואה נוראה. בתוך שלושה
חודשים, ב-1915, רצחו הטורקים יותר ממיליון ארמנים; מאות אלפים נוספים הלכו בגולה.
דור של ישראלים התחנך על ברכי ספרו של פרנץ ורפל, "ארבעים הימים של מוסה דאג",
שתיאר את שואת הארמנים עשרים שנה לפני שהתחוללה שואת היהודים.
 
נושא המישדר המתוכנן לא היה הטבח של 1915, כי אם חיי הארמנים בירושלים של היום,
מנהגיהם, תרבותם ושפתם. היה ברור, כמובן, שאי אפשר שלא להזכיר את הטבח. זכרו ואבלו
רודפים את הארמנים, כשם שהטראומה של השואה הנאצית רודפת את היהודים. גרוע מזה: את
תסכולם התהומי של הארמנים מתגברת העובדה שהטורקים - בניגוד לגרמנים - מעולם לא
הכירו בפשעם, מעולם לא עשו מאמץ לכפר עליו.
 
הטלוויזיה התקשרה עם חברה פרטית להפקת הסרט בקופרודוקציה. התסריט שהוכן אושר
כדין. הוחלט להכין נוסח מקביל באנגלית, ולהציעו לתחנות טלוויזיה בחו"ל. לצורך זה
הוזמן ארצה סופר אמריקני ממוצא ארמני, מר מייקל ארלן, להנחות את הסרט בנוסחו
האנגלי. מר ארלן הוא סופר בעל מוניטין בינלאומיים, מחברו של הספר הידוע "מסע
לאררט", שבו הוא מתאר את חיפושיו אחר שורשיו המשפחתיים והתרבותיים בחבלי ארמניה
הרחוקים ("בשלב מסוים של חיי גמרתי אומר לגלות מה פירוש הדבר להיות ארמני...").
 
כאשר הגיע מייקל ארלן ארצה, החלו עבודות ההסרטה. ארמנים ירושלמים פתחו בפני מייקל
ארלן את לבם. איש לא תיאר לעצמו את הסיבוכים שעוד יבואו, ואת הפגנות הצביעות
והאופורטוניזם ופיק הברכיים המוסרי בתוך הביורוקרטיה הרשמית של אומה המזכירה
לעולם השכם והערב את השואה שלנו, אך שואת הזולת היא, לגביה, נושא הראוי לניצול
פוליטי בלבד. כאשר אי אפשר להפיק הון פוליטי - כמו מטבח הנוצרים בלבנון - הנושא הוא
טאבו.
 
אות ראשון ניתן בחודש דצמבר. הקונסול הכללי הטורקי בירושלים (שאינו מקיים יחסים עם
משרד החוץ) פנה לראש העיר והתלונן על שמייקל ארלן הוזמן לבית ההארחה הרשמי של קרן
ירושלים, משכנות שאננים. ראש העיר השיב, כפי שצריך, כי מר ארלן סופר מכובד, וירושלים
מארחת סופרים מכל העולם; גם הטורקים לא מנעו את ביקוריו של ארלן בטורקיה. הקונסול
הטורקי לא הסתפק בכך. הוא השמיע מחאה על כוונת הטלוויזיה הישראלית להקרין סרט על
הארמנים. ראש העיר השיב, כפי שצריך, כי הטלוויזיה בישראל חופשית, העיריה אינה ממונה
עליה - וטוב שאיננה ממונה. הקונסול הטורקי חזר סר וזעף לאוהלו. סוף פרק אל"ף.
 
בשלב זה כבר צריך היה להיות ברור לאן נושבת הרוח. הטורקים, שמעולם לא הודו באשמתם
בטבח, ידועים ברגישותם לנושא זה, אך מסופקני אם גם בארצות אחרות פעלו בגסות דומה -
לחבל בביקורו של סופר אמריקני ידוע ממוצא ארמני, או במישדר טלוויזיה. מר ארלן עצמו
הופיע, אחרי צאת ספרו לאור, בתוכניות טלוויזיה אין ספור, באמריקה ובאירופה.
 
פרק בי"ת בפרשה אומללה זו נפתח בחודש מארס. יהודים טורקים פונים אל הממונה על
הצירות הישראלית באנקרה, שמעון אמיר. מר אמיר הוא דיפלומט מתחיל, המכהן בתפקיד זה
באופן זמני. קל לנחש מי שלח את היהודים הטורקים ללישכתו. הם טוענים באוזניו כי
צפויה סכנה (!) ליהודי טורקיה, במקרה שיוקרן הסרט הארמני בטלוויזיה הישראלית. מישהו
מרחיק לכת ואומר: "ייתכן פוגרום". מר אמיר שלח ארצה דין וחשבון בהול ואזהרה חמורה.
 
זמן מה לאחר מכן פונים כמה עסקנים של התאחדות עולי טורקיה בישראל אל הגב' יעל ורד,
הממונה על השולחן הטורקי במשרד החוץ. לא ברור מה בדיוק אומרים הם לגב' ורד. ברור
מי שלח אותם. ברור גם שכאשר מדינה מבודדת את עצמה במדיניותה מכל ארצות העולם -
כפי שעשתה ישראל - כל סחטן קטן מרגיש חזק די הצורך להפעיל עליה איומים. הגב' ורד,
בעצה עם פקידים אחרים במשרד החוץ, נזעקת לפעולה.
 
הסרט כבר מצולם בשלב זה, ועבר עריכה. מאורעות 1915 מוזכרים בו כרקע היסטורי רחוק.
במשרד החוץ מחליטים כי הקרנתו תוליד "סיבוכים רציניים למדינה". יש מי שמזהיר כי
הטורקים אף מסוגלים בגלל זה לנתק את היחסים הדיפלומטיים עם ישראל... הגב' ורד
ועמיתיה פונים אל יו"ר רשות השידור. המסר ברור: אסור לטלוויזיה הישראלית לשדר את
הסרט בצורתו הנוכחית. הדיפלומטים הנרעשים אומרים, כי יש להוציא מגוף הסרט כל
התייחסות לטורקים ולמאורעות 1915. מאורעות 1915 הם אמנם נושא שולי בסרט האמור,
ותופסים רק כמה דקות בתוך מישדר של שעה (כל השאר מתחולל בירושלים כיום), אבל
לדברי המומחים האינטרס הלאומי מחייב את הטלוויזיה הישראלית להימנע מהקרנת הקטע
העדין. הוא מורכב בעיקרו מתצלומים שאפשר למצוא בכל אנציקלופדיה, אבל הם עומדים על
דעתם. כמוהם כאדם המציע להוציא מ תוך סרט על מצוקות העם היהודי בימינו כל
התייחסות לגרמניה, לשואה או אף לפוגרום של קישינייב.
 
פרק גימ"ל. הלחץ הכבד שמפעיל משרד החוץ על רשות השידור מעמיד את יו"ר הוועד המנהל
במצב קשה. הוא יהודי גאה. הוא משפטן המאמין בצורך לקיים את עצמאותה של הטלוויזיה
מול השפעות פוליטיות ומפלגתיות, אך הוא גם איש תנועת החירות. דווקא משום כך אינו
זקוק לשכנוע כי שואת העם הארמני - שהסעירה בשעתו את זאב ז'בוטינסקי - אינה המצאה
של תועמלנים אנטי טורקיים אלא עובדה היסטורית.
 
היו"ר מודע היטב לעובדה שאי אפשר לדבר על ארמנים - ולו בהקשר פרובינציאלי של
ירושלים - בלי להזכיר את האסון הנורא, שזכרונו רודף אותם עד היום הזה ומטביע חותם
עמוק על זהותם כפרטים וכציבור. יחד עם זאת, אין הוא רוצה להזיק למדינה. הוא מקבל
ברצינות, כפי שטבעי, את אזהרותיהם של פקידי משרד החוץ, הגובלות בהיסטריה. הוא אינו
שואל את עצמו מה היו אומרים אותם פקידים אילו איטליה (כדי שלא לפגוע בנושיה
הגרמניים או בספקי נפט ערביים), היתה דורשת מהטלוויזיה האיטלקית להשמיט מתוך סרט
על היהודים את שואת היהודים באירופה.
 
כצעד ראשון הוא מטיל על מנהל הטלוויזיה לצפות בסרט ולחוות את דעתו. המנהל צופה
בסרט. הוא מחליט שיש לשנות כמה משפטים בקריינות, שאינם לעניין. הסרט ראוי, לדעתו,
לשידור. כך הוא מדווח ליו"ר שלו. היו"ר מודע לאחריות הרובצת עליו, ואינו מסתפק
בחוות דעת זו. בשלב זה יכול היה לצפות בסרט ולהחליט בעצמו, אך משום מה הוא נרתע
מאפשרות זו. תחת זאת פונה הוא למנכ"ל רשות השידור.
 
המנכ"ל צופה בסרט. עצבנותו ניכרת בו, ולא בלי סיבה. הוא האיש שהריץ, בעצם הימים
ההם, מברק מחאה חריף למנכ"ל הטלוויזיה הגרמנית, על שהחליט להעתיק את שידור אופרת
הסבון האמריקנית "שואה" מהרשת הארצית לרשתות השידור המקומיות. הוא ראה בזה
שערורייה.
 
המנכ"ל אמנם אישר בזמנו את הכנת הסרט התיעודי על הארמנים ובהתלהבות לא מעטה, וידע
היטב שהארמנים אינם סתם בני עדה ציורית המציירים איקונות מעניינות. הוא איש
אינטליגנטי מכדי שיחשוב כי הטבח של 1915 לא יוזכר במישדר המתוכנן. אבל מאז הוזמן
הסרט, התחלפה הממשלה. השתנו היוצרות גם ברשות השידור. המשך כהונתו כמנכ"ל הרשות
טעון אישור בממשלה.
 
אחרי שהוא צופה בסרט הוא אומר כי לדעתו בלי שינויים דרסטיים לא יאושר הסרט הזה
לשידור. מהם השינויים הדרסטיים האלה? המנכ"ל אינו עונה במישרין. הוא מעלה שורה של
שאלות. הוא שואל - ספק ברצינות, ספק בסגנון רטוריקה פריבולי - האם אפשר להימנע
מאיזכור הטורקים כרוצחי הארמנים? אם כן, אין בעיות. האם מוכרחים לזהות את הארץ שבה
התחוללה השואה? שמא אפשר לומר כי הארמנים חיו במולדתם ושם תקף אותם אסון?
 
קשה עכשיו לשחזר ולוודא בדיוק מה היתה הרוח שבה נאמרו דברים קפריזיים אלה,
המסעירים עד היום רבים מעובדי הטלוויזיה. ייתכן שההתרגשות אינה מוצדקת. ייתכן שביקש
להציל מגופו של הסרט את המקסימום שאפשר להציל. וייתכן שביקש להוכיח - על דרך
האירוניה - כי אין לנתק מגופו של סרט על ארמנים את הטבח של 1915. אם כך או אם כך
- המנכ"ל מאכזב את היו"ר. אין הוא ממליץ על שידור הסרט, ואין הוא מציע פסילתו.
 
הכדור חוזר ליו"ר. היו"ר עומד ערב נסיעה לאירופה. העניין מוקפא עד שובו. היו"ר נוסע
ללונדון. משרד החוץ כנראה אינו מרפה ממנו גם שם. ב-13באוגוסט הוא מטלפן למנכ"ל,
ומזכיר לו שלא יעשה דבר בעניין זה עד אחרי שובו ארצה. כן דורש הוא שיוכן עבורו
מסמך מפורט, שיבהיר כיצד בכלל הגיעה הטלוויזיה לרעיון המוזר להכין סרט תיעודי על
הרובע הארמני בירושלים... הנושא עצמו - שואת הזולת - נדחק הצידה על ידי תמיהה
שמישהו - אולי שמאלן מופרע? - פעל שלא כדין, בניגוד לתקשי"ר.
 
במשרד החוץ העניינים הרבה יותר ברורים ונחרצים. המומחית הראשית לענייני טורקיה
אומרת בגלוי, כי בסרט תיעודי על הארמנים החיים בישראל "אין מקום" לאיזכור הטבח של
1915. לדבריה, אין הנושא הזה מציק לארמנים החיים כיום בארץ. "זה מעשיות שהם
עצובים", אומרת הגב' ורד. היא טוענת למומחיות בשטח זה, ומוסיפה: "אני מכירה אותם. כמה
מארוחות השחיתות המפוארות ביותר שאכלתי בשנים האחרונות התקיימו בבתיהם של נכבדים
ארמנים".
 
היא נותנת להבין שמדינת ישראל מרבה לעשות טובות לארמנים שלה. הארמנים מרוצים
"שעסקיהם משגשגים". "לא נכון שיש להם 'טראומה'", אומרת המומחית. "לא נכון שעברם רודף
אותם, וליהודים אין בכלל מקום להשוותם. נכון רק שפעם בשנה מתקיימת ברובע הארמני
אזכרה לחללי הטבח של 1915". הגב' ורד - בסגנון האופייני לה - קוראת לאותן אזכרות
"הפסטיבלים שלהם".

אני מקווה כי השגריר הזר הבא, שיילקח על ידי משרד החוץ לביקור ביד ושם, לא יראה
בסגנונה של המומחית הגדולה ביטוי אופייני לרחשי לב באומה זו. אך לא יגזים אותו
שגריר, אם יסיק מכך מסקנות אחדות על טיב השירות הציבורי שלנו ועל טיב טיעוניו.

מקור:
ידיעות אחרונות - 5 שנים לערוץ 2 מוסף מיוחד, 18.9.98, עמ' 29-24
 
  



 



גרסא להדפסה גרסא להדפסה
כל הזכויות שמורות © 2014 ל- המינהל למדע ולטכנולוגיה במשרד החינוך בשיתוף המרכז הפדגוגי טכנולוגי (מפ"ט) עמל
האתר עוצב ותוכנת ע"י GoNet Software Solutions
ראו תנאי שימוש