דף הבית על האתר הודעות מפמ''ר צוות הפיקוח פורום צור קשר בתי הספר הצעות ודרישות עבודה 
מגמות הלימוד
  מבנה מגמות טכנולוגיות חוזי
  ביבליוגרפיה
  מגמת מדיה ופרסום
  אודות המגמה
  מקצוע תקשורת וחברה
  תוכנית הלימודים
  מערכים בתקשורת וחברה א
  מערכים בתקשורת וחברה ב
  מערכים בתקשורת וחברה ג
  מבניות בתקשורת וחברה ג
  מאמרים תיאורטיים
  מאמרים בנושא עיתונות
  מאמרים בנושא רדיו
  מאמרים בנושא טלוויזיה
  מאמרים בנושא פרסום
  موضوع الاعلام والمجتمع
  תקשורת אלקטרונית
  פרסום ויחסי ציבור
  ביבליוגרפיה
  בתי הספר במגמה
  שאלונים ומחוונים
  מגמת טכנולוגיות תקשורת
  פורטל היצירה הצעירה
  תמונות מהווי המגמה
  סרטוני המגמה
  בחינות חיצוניות
  בחינת מפמ''ר ארצית
  פרויקטי גמר
  קולנוע וטלוויזיה י"ג - י"ד
  רשימת קישורים
  העשרה והרחבת ידע
  מה חדש ?

מרחבי לימוד מתוקשבים
   המבניות בתקשורת וחברה ג'
   מערכי שיעורים בתקשורת
   מבנית בצילום ותאורה
   מבנית פס קול
   מבנית מעשית בהפקות
   מבנית מדעי הטכנולוגיה
   סיכום פיצ'ינג דוקומנטרי
   תיק הפקה עליליתי
   תיק הפקה דוקומנטרי
   תסריטים להפקות
   אמנות המבע הצילומי

2,469,050 כניסות לאתר
עליונותה של "פופוליטיקה"

מאת: תמר ליבס

מקובל עלינו שמדינות דמוקרטיות נדרשות ל"מרחבים" ציבוריים, המאפשרים לאזרחים לעסוק
בדיון בענייני הציבור - בינם לבין עצמם, ובינם לבין מוסדות השלטון. בעידן המודרני,
כשהפורום המשותף של הדמוקרטיה האתונאית איננו ישים עוד, נדרש מודל חדש של השתתפות
אזרחית. מאז המאה ה- 19 קיבלה על עצמה העיתונות את תפקיד קביעת סדר היום לדיון
הציבורי. פרסום המידע הפוליטי בעיתון עורר שיחות בין אזרחים בפורומים שונים (בבתי
קפה, ב"סלונים" ובאקדמיה), ותוך כדי הדיונים התגבשו דעות שונות בסוגיות שעל הפרק,
והללו הובילו לפעולה פוליטית. ועכשיו, בעידן התקשורת האלקטרונית, יש לשאול אם
הטלויזיה, שהבידור בראש מענייניה, תורמת בכלל להשתתפות הפוליטית של הציבור, ואם
כן, אם היא מסוגלת לעודד שיחה בענייני השעה כמו שעשתה העיתונות, או שהיא עצמה
מייצגת את הדעות השונות על המרקע, ועל ידי כך מחליפה (ומחסלת) את השיחה בענייני
היום בין אזרחים.
 
בהקשר הישראלי אני מציעה לשקול את האפשרות שהפרטת ערוצי הטלויזיה שמה קץ ל- 25
שנים שבהן היו למהדורות "מבט" (שבהן נהגו לצפות כשבעים אחוזים מהישראלים) מונופול
על קביעת סדר היום הציבורי, והעתיקה את מרכז הכובד של הדיון הציבורי ל- talk shows - תוכניות האירוח, שהחליפו את ז'אנר החדשות בשעות צפיית השיא (הפריים-טיים). התוכניות
הללו, ההולכות ומשתלטות על שידורי הערב בטלויזיה, מספקות גירסאות חדשות ומתחרות
של מרחב ציבורי, כשבלחץ הרייטינג כל אחת מציגה את עצמה כממלכתית, וכמי שמקבצת את
עם ישראל כולו. אחוזי הצפייה של "פופוליטיקה" ו"דן שילון" - כ- 18%ו- 30% בהתאמה -
מצביעים אמנם על הפיחות הדרמטי במעמדה של הטלויזיה בכלל כמרחב ציבורי משותף,
אולם במציאות של ריבוי ערוצים. גם סדרות הדרמה הפופולריות ביותר בטלווויזיה
האמריקאית אינן מגיעות לאחוזי צפייה גבוהים יותר, ואפילו הבידור של דודו טופז אינו
עולה על 40%.
 
נראה שתופעת הטוק-שואו הישראלית היא מוטציה ייחודית שצמחה על קרקע התרבות
המקומית. בארה"ב (ואינני מתייחסת ל- PBS, הערוץ הציבורי השולי ביותר, וגם לא
ל - CNN) ובבריטניה, תוכניות אלו משודרות מחוץ לשעות השיא. הן מוקדשות בדרך כלל
לחשיפה אינטימית, על גבול הפורנוגרפיה של מרואייניהן, ומציבות את הצופים בתפקיד של
מציצנים. בישראל חברו החובה של הערוץ השני לייצר הפקות מקומיות יחד עם דלות
המשאבים וחוסר הנסיון בהפקת סדרות דרמה, אהבת הדיבור והתחרות בין ערוצי הטלויזיה,
ואולי גם המעורבות הפוליטית הגבוהה יחסית, להפקת טוק-שואוז בנוסח פולי-בידור בשעות
צפיית השיא.
 
מנקודת המבט של תפקידן בדמוקרטיה, יש לשאול קודם כל אם הטוק-שואוז הן בעיקרן בידור
פסבדו-פוליטי, המתפקד כבמה ליחסי ציבור לפוליטיקאים, או שהן אכן ממלאות תפקיד
בשיתוף הציבור בדיון הציבורי בענייני השעה. נראה שהתשובה היא, שעל אף תרבות
הרייטינג המשותפת לשני הערוצים, התוכניות של דן שילון ורפי רשף מספקות בידור, עם
אשליה של "איניות" ושל היכרות אינטימית עם נציגי האליטות והממסד הפולטי, בעוד
ש"פופוליטיקה" מחזיקה מעמד כתוכנית שתורמת לדיון הציבורי.
 
בשני הערוצים, הטוק-שואוז משודרות בשידור חי, בפריים-טיים, מארחות כוכבי פוליטיקה
ובטחון, ומחזיקות קהל צופים באולפן, שתפקידו להגיב לסטוצים (ולסמן לצופים בבית כיצד
להגיב). השידור החי מאפשר גמישות בזמן (בהתאם לאירועים), ו"פריצת" חדשות שמתרחשות
תוך כדי. אילוצי השמירה על רף הרייטינג מכתיבים קצב מהיר, סקופים, צ'ופרים, ומירוץ
צמוד אחרי כוכבים.
 
יחד עם זאת, בערוך השני מתמחים במעין חשיפה של האדם שמאחורי הפוליטיקאי, ותורמים
לטשטוש החושים הביקורתיים של הצופים. "פופוליטיקה", לעומת זאת, עורכת שורה של
דיונים בסוגיות הבוערות שעל סדר היום הציבורי. פוליטיקאים, יחד עם אנשים מן השורה,
לפעמים מומחים, מופיעים כמייצגים של נקודות מבט שונות לגבי הסוגיה שעל הפרק.
הביקורת (המוצדקת) על הכאסח והעדר תרבות דיבור בתוכנית זו אינה צריכה להשכיח את
העובדה שהנושאים הנידונים חשובים, ושדן מרגלית לא המציא את סגנון השיחה. המתח
הדרמטי מקורו בקונפליקט בין יריבים בסוגיות השונות השנויות במחלוקת. לצוות הקבוע
שמורה הזכות העיתונאית להתערב, לחשוף סתירות, לא לאפשר להתחמק, להיות מליצי השטן.
 
אצל שילון ורשף, לעומת זאת, מזמינים אותנו למפגש של אחווה בין כוכבי פוליטיקה,
ספורט ובידור, נדכאי גורל (ילדים הם פופולריים במיוחד), פריקים ופושעים פליליים,
המתענגים לרגע על סטטוס שוויוני מזויף. לשאלות של אקטואליה מוקדש חלק קטן בלבד
מהתוכנית, וגם אז הן נזכרות במסגרת השיחה הסחבקית של אינטימיות גורפת. אין כל נסיון
לשאול שאלות קשות או ללחוץ את המרואיינים אל הקיר. הטוק-שואו בערוץ המסחרי מתפקד
כאופרת סבון מהחיים, שבה מתערבבים אנשי ציבור הממהרים לחשוף פן לא נודע באישיותם
או בעברם או להוכיח את כישוריהם האמנותיים, עם טרגדיות אנושיות המצפות לישועה
מעמישראל, הרבה מוסיקה, והכל באווירה היוצרת את מצב הרוח הנינוח הדרוש לקליטת
מקבץ הפרסומות הבא.
 
נכון שהדיון ב"פופוליטיקה" בוטה, לפעמים אלים, אך צלילי הקונפליקטים בין הקולות
השונים בחברה הישראלית הם "מהחיים", ומוכרים מזירות אחרות. אין ספק שבערוץ הציבורי
עוד מתקיים שיח פוליטי תוסס וחיוני בשעות השיא של הצפייה.
 
השאלה שקשה להשיב עליה באופן חד משמעי היא, אם הדיון ב"פופוליטיקה" ממלא את
התפקיד העיתונאי הקלאסי בכך שהוא מתפקד כתמריץ לשיחה בין אזרחים מן השורה, ותורם
בסופו של דבר לגיבוש של דעות בענייני הציבור ולפעולה פוליטית, או שהוא בא במקומו
של דיון ציבורי. אם אכן הטוק-שואו בטלויזיה הוא מודל חשוב של מרחב ציבורי, אזי הוא
אחראי על בחירת נציגי הקבוצות השונות בציבור, המייצגים אותנו בדיון על המרקע, והללו
מקיימים בפנינו את השיחה הפוליטית שניהלנו בינינו לפני פריצת העידן האלקטרוני.
במקרה זה, במקום לערב אותנו באופן אקטיבי, הדיון הציבורי בטלויזיה תורם לשחרור
האזרחים מהשתתפות פוליטית אמיתית.
 
בין אם "פופוליטיקה" ממלאת את תפקיד העיתונות במרחב הציבורי ובין אם היא מחליפה את
הדגם הקודם של מרחב ציבורי, חשוב לנו לשמור עליה. המתקפה להפרטת הערוץ הראשון,
ושכפולו של ה"ביחד" הדביק של שילון בפריים-טיים של ערבים נוספים, שם מחניפים לדימוי
הציבורי שהפוליטיקאים בוחרים למכור לנו, הם סימנים מדאיגים לכיוון התפתחות
הטוק-שואו כתוכנית בידור התורמת לדה-פוליטיזציה של הצופים, ודואגת ליחסי הציבור של
הפוליטיקאים לקראת הפריימריז הבאים.
 
* תמר ליבס היא פרופסור במחלקה לקומוניקציה באוניברסיטה העברית בירושלים.
 

 
מקור:
 
העין השביעית, מס' 9, עמ' 38, הוצאת המכון הישראלי לדמוקטיה.
 
 

 
 



 



גרסא להדפסה גרסא להדפסה
כל הזכויות שמורות © 2014 ל- המינהל למדע ולטכנולוגיה במשרד החינוך בשיתוף המרכז הפדגוגי טכנולוגי (מפ"ט) עמל
האתר עוצב ותוכנת ע"י GoNet Software Solutions
ראו תנאי שימוש