דף הבית על האתר הודעות מפמ''ר צוות הפיקוח פורום צור קשר בתי הספר הצעות ודרישות עבודה 
מגמות הלימוד
  מבנה מגמות טכנולוגיות חוזי
  ביבליוגרפיה
  מגמת מדיה ופרסום
  אודות המגמה
  מקצוע תקשורת וחברה
  תוכנית הלימודים
  מערכים בתקשורת וחברה א
  מערכים בתקשורת וחברה ב
  מערכים בתקשורת וחברה ג
  מבניות בתקשורת וחברה ג
  מאמרים תיאורטיים
  מאמרים בנושא עיתונות
  מאמרים בנושא רדיו
  מאמרים בנושא טלוויזיה
  מאמרים בנושא פרסום
  موضوع الاعلام والمجتمع
  תקשורת אלקטרונית
  פרסום ויחסי ציבור
  ביבליוגרפיה
  בתי הספר במגמה
  שאלונים ומחוונים
  מגמת טכנולוגיות תקשורת
  פורטל היצירה הצעירה
  תמונות מהווי המגמה
  סרטוני המגמה
  בחינות חיצוניות
  בחינת מפמ''ר ארצית
  פרויקטי גמר
  קולנוע וטלוויזיה י"ג - י"ד
  רשימת קישורים
  העשרה והרחבת ידע
  מה חדש ?

מרחבי לימוד מתוקשבים
   המבניות בתקשורת וחברה ג'
   מערכי שיעורים בתקשורת
   מבנית בצילום ותאורה
   מבנית פס קול
   מבנית מעשית בהפקות
   מבנית מדעי הטכנולוגיה
   סיכום פיצ'ינג דוקומנטרי
   תיק הפקה עליליתי
   תיק הפקה דוקומנטרי
   תסריטים להפקות
   אמנות המבע הצילומי

2,466,412 כניסות לאתר
פעם האחיות היו באמת רחמניות - חדשות הטלוויזיה ותהליך הפוליטיזציה של נשים בישראל

מאת: תמר ליבס ורוני גריסק


האם דברים שרואות מכאן לא רואים משם? בתקופה, שבה הטלוויזיה היא המקור
העיקרי ללימוד המציאות הפוליטית, עוברת הספירה הציבורית תהליך של ביות.
ההפרדה בין הספירה הציבורית - "הגברית", לבין זו הפרטית - "הנשית", מיטשטשת.
האם בעקבות כך מגלות נשים מעורבות גדולה יותר בתחום הציבורי? היש אופי
ייחודי למבט הנשים בחדשות הטלוויזיה? האם הן מגלות תחומי עניין שונים מאלה
של הגברים? האם מאמצות נשים את אופני הפענוח של גברים, או שאופני הבנה
נשיים הם ייחודיים? האם הן עושות שימוש בטקסט החדשותי למחשבה רפלקסיבית על
בעיותיהן שלהן, בדומה לשימוש שעושות הצופות בז'אנרים "נשיים"? האם הן מגלות
מודעות לכך, שחדשות הן הבניה של מציאות, ולא חלון שקוף החושף אותה כמות
שהיא?
 
 
מבחינה סמיוטית החדשות בטלוויזיה ממוקמות על קו התפר בין הנשי לגברי. אקולוגית,
מכשיר הטלוויזיה שוכן כבוד ב"סלון" המשפחתי. התחום ה"טבעי" של האשה. וגם חברתית הוא
מרכז לבילוי של שעות הפנאי בחיק המשפחה. אבל הז'אנר של חדשות עיסוקו בפוליטיקה,
בתחום הציבורי, וככזה הוא שייך לספירה הגברית. המצב העכשווי, שבו הטלוויזיה היא
המקור העיקרי ללימוד המציאות הפוליטית, הוא מצב חדש של טשטוש תחומים, של פלישת
הציבורי לפרטי, חלק מהביות של ה- public space .
 
הסוציולוגיה הפונקציונליסטית אימצה למעשה את התפישה האריסטוטלית, ולפיה ניחן הגבר
בתכונות המתאימות לספירה הציבורית - רציונליות, עצמאות, אחריות, ותכונותיה של האשה
מתאימות לספירה הפרטית - אמוציונליות, צניעות, תמיכה בקרובים לה. אמנם, לפי אריסטו,
אין לזלזל חלילה בתחום הפרטי, כיוון שהוא הכרחי למילוי צרכיו של הגבר כדי לשחררו
למילוי תפקידו בספירה הציבורית, שרק בה יוכל להגשים את ה"טוב".
 
הפונקציונליסטים ייחסו לספירה הפרטית את מימוש הצורך להינפש (re-creation), שנחשב
הכרחי כדי להחליף כוח להתמודדות "בחוץ": והיו ביניהם שהאמינו, כי יש לה אף תפקיד
ייחודי אקטיבי ביצירת סביבה תומכת לטיפול בילד.
 
הביטוי לתפישה זו בתחום צריכת התקשורת הוא, שנשים אמורות לצפות בבידור בטלוויזיה,
אבל לא להתעניין בחדשות. ואכן, חוקרי התקשורת קיבלו כמובנת מאליה את חלוקת
הז'אנרים לפי מין: חוקרים המתמקדים בשילובה של הטלוויזיה בחיי המשפחה
 
(Lull, 1980; Morely, 1987; Bryce and Leichter, 1983) עוסקים במשפחה כולה,
ובאינטראקציה בין חבריה ובין המרקע. לעומת זאת, חוקרים, שעניינם קהלי יעד, מתייחסים
לז'אנרים ספציפיים ומפרקים את המשפחה, בעיקר לפי מין וגיל.
 
לפיכך, אופני פענוח של נשים נחקרו לגבי אופרות סבון, רומנים רומנטיים ועיתוני נשים
(Herzog, 1942; Ang, 1985; Modleski, 1984; Press, 1990) ואילו חקר החדשות מוטה
לכיוון הגברי. גישה זו, השומרת על שיוכיות של ז'אנר לג'נדר, מתעלמת מהשפעת ההקשר
המשפחתי של צפייה בחדשות על המאפיינים המסורתיים של התחום הציבורי ועל מובחנותו
מהתחום הפרטי.
 
בתקופה האחרונה אפשר להצביע על כמה התפתחויות תיאורטיות הממשיגות מחדש את הקשר
בין בעיות של ג'נדר, כוח, הספירה המשפחתית-ביתית והטלוויזיה.
 
א.המשגת ההשפעה שיש לטלוויזיה על ההבחנה בין פרטי (נשי) וציבורי (גברי)
(Postman, 1981; Mcluhan, 1964; Goffman, 1974; Meyrowitz, 1985)
 תיאורטיקנים כמו מקלוהאן, פוסטמן ומאירוביץ, המשתייכים ל"גישה הטכנולוגית"
בחקר הקומוניקציה ההמונית, טוענים, שהטלוויזיה יוצרת נגישות לתחום הציבורי,
לעולם שם בחוץ, המשנה לחלוטין את ההירארכיה של העולם החברתי, שהיה מושתת
על רשתות מידע סגורות. בעולם הפרה-טלוויזיוני שמרו רופאים ועורכי דין על
כוחם בעזרת ז'רגון אקסקלוסיבי; גברים בינם לבין עצמם פיתחו סגנון "גברי",
שלנשים לא היה בו חלק, ונשים ביניהן - במצבים חברתיים, שגופמן מכנה אותם
מצבים של "מאחורי הבמה" - התבטאו באופן שונה מאשר "על הבמה", בנוכחותם של
גברים.
 
הטלוויזיה, לפי טיעון זה, גרמה לערעור ההירארכיה החברתית. מציאותה בכל
בית ונגישותה לכל נפש (בהשוואה לספר, למשל) הביאו לכך, שהקבוצות השונות
החלו להציץ אל מאחורי הקלעים של הקבוצות האחרות. הטלוויזיה אילצה את
ההורה לאמץ אופן שיחה שוויוני יותר עם ילדו, ואת הגבר - לאמץ סגנון שוויוני
יותר באינטראקציה עם האשה. כך, למשל, הצפייה של אשה בסצנה טיפוסית
בקומדיה טלוויזיונית, שבה גברים מתכננים ביניהם באילו טקטיקות "לכבוש"
אותה, עשתה את דפוסי החיזור הקונוונציונליים למגוחכים.
 
יחד עם אובדן הילדות (פוסטמן, 1981) גרמה הטלוויזיה לאובדן הנשיות מסוג
אשה-ילדה; מן המטבח התאפשר לעקרת הבית להתבונן ללא מיסטיפיקציה בעולם,
שהגבר נעלם לתוכו בבוקר, ולרכוש מידע על התחום הציבורי. הטלוויזיה אף
יצרה אצל נשים מודעות לכך, שבעייתן אינה אישית אלא חברתית, ושהן משתייכות
לא למשפחתן בלבד, אלא גם למעמד מדוכא. תהליך זה, לפי מאירוביץ (1985),
קידם את הפוליטיזציה של הגדרת הנשיות, ונעשה מנוף לדרישה לשוויון ולקידום
התנועה הפמיניסטית (מה שאינו אומר, כמובן, שנשים מגלות יותר עניין בתחום
הפוליטי במשמעותו הצרה או המסורתית).
 
הטלוויזיה לא רק סייעה להעלאת מודעותן של נשים למעמדן החברתי, אלא גם
גרמה לשינוי המאפיינים של התחום הפוליטי עצמו, שעשו אותו נגיש יותר לנשים.
הפורום הפוליטי הטלוויזיוני מעמיד במרכז את אישיותו של הפוליטיקאי. ככל
שחשיבות הקסם האישי והצורה החיצונית של המועמד עולה, כן יורדת החשיבות
של הבעיות העומדות על הפרק. הטלוויזיה, אם כן, מתמחה בפרסונליזציה על
חשבון אידיאולוגיה; במלים אחרות, היא מקרבת את החדשות לאופרת הסבון. ניתן
לטעון, שההתאמה בין אפיוני המדיום הטלוויזיוני לאפיונים מסורתיים של נשיות
יצרה "פמיניזציה" של הפוליטיקה.
 
ב.ההגדרה מחדש של חקר הקומוניקציה כלימודי תרבות, או הכללתו ב-
cultural studies , מיקמה את הנושא של ג'נדר (יחד עם גזע ומעמד) במרכז
המחקר.

מרכזיותה של הגישה הפמיניסטית בחקר התקשורת בשנים האחרונות קשורה בשלושה
כיווני התפתחות: (1) בהמשגה חדשה של הטקסטים של התרבות הפופולרית; (2)
בייחוס חשיבות לפענוח בקבוצות תרבותיות; (3) בהרחבת מושג הכוח לתחום
המשפחה.
 
ההתייחסות החדשה לטקסטים של התרבות הפופולרית משמעותה שהאובייקטים
המועדפים למחקר הם הדברים שמארקס לא דיבר עליהם - תרבות, אידיאולוגיה,
שפה, סמלים (1991 ,Hall). תפישה זו מתרחקת מהרעיון, שתרבות פופולרית היא
אמצעי להעברת אידיאולוגיה בלבד. אופני הייצוג של גברים ונשים בטלוויזיה
אינם עוד סטריאוטיפים עודפים החוזרים על עצמם ( Gerbner ;1984 ,Althusser
1976 ,and Gross ), אלא מקור למשמעויות מורכבות, עשירות בדקויות (העולות
בניתוח סמיוטי), המשמשות משאב סמלי להגדרת זהות מעמדית ואתנית. גישה זו
לתכנים מעניקה מרכזיות מחודשת לתחום של פענוח על ידי צופים, האמור לחקור
כיצד תת-תרבויות שונות יוצרות משמעויות העונות על צורכי הזהות התרבותית
שלהן. לפיכך ב- cultural studies  יש עניין מחודש במחקרי פענוח. מחקרים כאלה
נעשו בעבר במסגרת הגישה הפונקציונליסטית בחקר הקומוניקציה ( uses and
gratifications), ונזנחו בעידן הגישה האידיאולוגית, התופשת את הצופה כמי
שהטקסט מוליך אותו שולל. הצופים, מנקודת המבט של החוקרים הביקורתיים, הם
קורבנותיה של הטלוויזיה, ולפיכך אינם מסוגלים להעיד עליה. החוקר בלבד
(בדרך כלל גבר) הוא המסוגל לפענח את הטקסט באופן חתרני ולחשוף כיצד
הטלוויזיה "מוכרת" תפישה של מציאות, שהצופים (הרבה מהם נשים) מקבלים
כמובנת מאליה. מחקרי הפענוח החדשים חוזרים להקשיב לצופים, אמנם לא
כפרטים אוטונומיים אלא כמעוגנים בהקשרים חברתיים ותרבותיים ספציפיים.
הדגש הוא סוציולוגי ולא פסיכולוגי, והאתגר המרכזי הוא איתור אופני
"התנגדות" - הקריאות האופוזיציוניות, או הקואופטציה של המסר - בקהילות
מפרשות שונות - נשים, למשל.
 
הפוליטיזציה של הגדרת הנשיות הביאה גם להרחבה רדיקלית של מושג הכוח
מהתחום הציבורי על מנת לכלול גם את התחום המשפחתי בזירה הציבורית. לצורך
זה הוכתרה האתנוגרפיה כמתודה מועדפת (1987 ,Morely). הטלוויזיה ב"סלון"
נגררה לזירת המאבק על חלוקת העוצמה במשפחה, במשא ומתן היומיומי על שאלות
כמו מי שולט בשלט-רחוק, כלומר: ב"סדר היום".
  
 
אופרות סבון והרומן הרומנטי
אבל אף שהפמיניזם הוא אחד המוקדים של מדעי התרבות, ולמרות החשיבות המיוחסת
לקונטקסטואליזציה של מחקרי פענוח ולשיטות אתנוגרפיות, נשמרת חלוקת הז'אנרים כך,
שמחקרים העוסקים בהבנת ז'אנרים יוקרתיים, שיש בהם עניין אנושי כללי לצופים מבוגרים,
כמו החדשות, מתעלמים מהנשים. לעומת זאת, אתנוגרפיה של צפייה המעמידה במרכז את
הנשים - ונעשית, אגב, על ידי חוקרות עם מוטיבציה פמיניסטית ( ,Radway ;1941 ,Herzog
1990 ,Press ;1985 ,Ang ;1985) - מוגבלת לז'אנרים הפונים לקהל יעד נשי בלבד כמו
אופרות סבון ורומנים רומנטיים.
 
ואכן, חוקרת הקולנוע והתרבות הפופולרית, טניה מודלסקי (1990 ,Modleski), מתריעה על
כך, שחוקרים העוסקים בהתקבלות של טקסטים מתייחסים בדרך כלל לפרמטרים של גזע
ומעמד. הווה אומר: התמקדות בגברים בלבד, והתירוץ הרווח לכך הוא "לצמצם עד כמה
שניתן את מספר המשתנים". כך, למשל, במחקרו החלוצי על צופי תוכנית החדשות
Nationwide בטלוויזיה הבריטית בוחן דייב מורלי (1980) את תגובותיהן של עשרים קבוצות
של אנשים במקומות עבודתם; המשתתפים נבחרו לפי השכלה, מעמד, עמדה פוליטית, מקצוע
וגזע. לרות הוצאת שיקולים של משתנה המין, ראיין מורלי קבוצה של נשים מאיי הודו
המערבית, שסירבו להתייחס לתוכנית בטענה, שאין היא מעניינת אותן. מורלי מסביר זאת
בריחוקן מהייצוג של התרבות הדומיננטית הלבנה, שמשמעותו חוסר של הון תרבותי מתאים
הדרוש כדי להבין את התוכנית. לפיכך הוא סבור, שנשים אלה מבטאות ביקורת בשתיקתן.
מודלסקי שואלת כיצד אין מורלי מתייחס לעובדה, שיש לנשים אלה די הון תרבותי כדי
להבין את סרט הקולנוע "סיפור אהבה", שהיו מעדיפות לצפות בו. בהתמקדותו באפיונים של
גזע ולאום בלבד, טוענת מודלסקי, מחמיץ מורלי את האפשרות, ששתיקת הנשים משמעותה
מחאה נשית על האופן שבו מציגות החדשות אירועים פוליטיים וחברתיים. יתרה מזו,
התנגדותן של הנשים מכוונת אולי לא רק כלפי התוכנית אלא כלפי הגישה האתנוגרפית
עצמה, המזוהה עם אנתרופולוגים גברים המתבוננים בשבטים פרימיטיביים מתוך ריחוק
מאופק (calm detachment ).
 
גם כאשר נעשה כבר מחקר מרתק על שיח פוליטי בקבוצות מיקוד שכללו גברים ונשים, אין
ניתוח של הבדלים בין המינים בפענוח, בנימוק של קושי לארגן די קבוצות של גברים בלבד
או של נשים בלבד (1992 ,Gamson, עמ' 181). נראה שגמסון לא חשב שאפשר למצוא ייחוד
בשיח הפוליטי של נשים גם, או אולי דווקא, במשא ומתן המתנהל בשיחות בין המינים
(1986 ,Tannen), מה גם שההקשר היומיומי לשיחות בתחום הפוליטי הוא המשפחה.
 
מה שבכל זאת השתנה עם התפתחות התפישה הרב מימדית של הטקסטים בטלוויזיה והמשגת
המשפחה כתחום של מאבק על המשך הפטריארכליות, הוא הכיוון של חקר הפענוח של ז'אנרים
נשיים. מחקרים עכשוויים מחפשים את הפוטנציאל החתרני של הטקסטים ועוד יותר של אופן
השימוש ושל דפוסי הפענוח שלהם: כך, למשל, חוקרות פמיניסטיות התבגרו ועברו מקטילה
של הקריאה ב"רומנים למשרתות" לתפישה, שגם בז'אנרים הנשיים המסורתיים קיים פוטנציאל
חתרני. הדוגמה הבולטת ביותר הוא מחקרה רב המכר של רדוויי (1985 ,Radway), הטוען
שקריאת רומנים רומנטיים היא קודם כל אקט של הפגנת עצמאות, שיש בו יצירת מרחב
להנאה, ותיחום גבולות של פרטיות בין האשה לבני המשפחה האחרים. שנית, הפענוח של
הקוראת שונה מזה של החוקרת הפמיניסטית בכיוון של הערכה לעצמאותה של גיבורת הרומן,
בגלל קבלת הטקסט "on its face value ", כלומר: הגיבורה "חכמה ועצמאית", (א) משום שכך
קובע הטקסט במפורש בראשית הסיפור; (ב) משום שהיא מצליחה "לביית" את הגבר המנוכר,
הרחוק, האדיש לכאורה, לאורח החיים הבורגני, שהיא בוחרת בו; (ג) משום שהיא חפשייה
ומשוחררת מילדים.
 
מנקודת מבט פסיכואנליטית קובעת רדוויי, שהפופולריות של הרומן הרומנטי מוכיחה את
התסכול והאומללות של הקוראות, שכן הוא מאפשר להן לפרש את חוסר תשומת הלב של הבעל
במונחים של הפורמולה של הרומן; דהיינו, הבעל, המגלה אדישות כלפי אשתו, פשוט טרם
גילה (מסיבות שלו) עד כמה הוא אוהב את אשתו ותלוי בה. אבל זהו רק מצב זמני; והיא,
כקוראת, יודעת, שבהמשך הסיפור הוא עומד לגלות זאת.
 
מעורבות נשים ופענוח חדשות
כאמור, מה שטרם נעשה הוא התמקדות בדפוסי המעורבות והפענוח של נשים בז'אנרים
הגבריים, ולכן אף היוקרתיים, כמו החדשות. מחקרו של מורלי על פענוח החדשות בקבוצות
מיקוד במקומות העבודה, למשל, מתעלם מכך, (1) שלפחות בחברות, שאין בהן יותר מערוץ
חדשות אחד וממכשיר טלוויזיה אחד למשפחה, ושבהן המשפחה עודנה קיימת - ההקשר החברתי
הרלוונטי של הצפייה בחדשות הוא המשפחה; ו- (2) שבעידן המסחור הגובר של הטלוויזיה
ושקיעתן של רשתות השידור הממלכתיות, דוגמת הבי.בי.סי., הגבולות בין חדשות לבידור
בלאו הכי מיטשטשים והולכים, והקורלציה בין ז'אנר לג'נדר נשחקת והולכת. לפיכך ישראל
היא מעבדה אידיאלית לבחינת מעורבות ופענוח של חדשות בקרב נשים: (1) הצפייה בחדשות
שוויונית - ששים אחוז צופים במבט גם בקרב גברים וגם בקרב נשים (סקר רשות השידור,
מאי 1993; הוצג בוועדה למעמד האשה); (2) קיימת (עד לרגע כתיבת שורות אלה) מהדורת
חדשות אחת בלבד המשודרת בשעות צפיית השיא (ולא רק בגלל גישה פטרנליסטית של רשות
שידור ממלכתית, אלא בגלל עניין של הציבור); (3) המשפחה (הורים וילדים) לא נעלמה
עדיין מהמפה; (4) במשפחות רבות קיים מכשיר טלוויזיה אחד בלבד; (5) החברה הישראלית
מצטיינת במעורבות פוליטית רבה.
 
לפיכך חזרנו אל מחקר, שבו בחנו צפייה בחדשות כמוקד לחברות (סוציאליזציה) פוליטי
במשפחה על ידי ניתוח של שיחות בין הורים וילדים תוך כדי החדשות וסביבן. המחקר
התמקד בשאלות - כיצד ייתכן שכולם צופים במבט. הרוב מאמינים באמינות של החדשות
(למרות ההתקפות על התקשורת), ובכל זאת שופטים או מעריכים את מה שרואים בצורה כה
שונה, שהדיכוטומיה יונים/ניצים לא רק נותרת בעינה, אלא גם מתחזקת? האם הטלוויזיה
מסייעת במידה שווה להורים בעלי אידיאולוגיות פוליטיות שונות?
 
הפעם התבוננו באותן שיחות כדי להשיב על השאלות הבאות: (1) האם במציאות החדשה - של
חדירת הציבורי לפרטי ושל הפוליטיזציה של הפרטי - נשים מגלות מעורבות בתחום
הציבורי, כלומר: צופות ומתעניינות בחדשות? (2) האם הן מאמצות תחומי עניין משלהן?
(3) האם הן מאמצות את אופני הפענוח של הגברים, או שאופני הבנה נשיים ( ;1982 ,Gilligan
1986,.Belenky et al ) כמו ה- connected knowledge  השואב מאמפתיה לאחר - הם
ייחודיים? (4) האם הן עושות שימוש בטקסט למחשבה רפלקסיבית על בעיותיהן שלהן,
בדומה לשימוש שצופות עושות בז'אנרים "נשיים"? (5) האם הן מגלות מודעות לכך, שחדשות
הן הבניה של מציאות, ולא חלון שקוף החושף אותה כמות שהיא?
 
מתודולוגית, בשלב הראשון שאלנו מדגם מייצג של 400 זוגות של הורה וילד (בגיל
ההתבגרות) בירושלים ו- 200 זוגות כאלה בנצרת, על עמדות פוליטיות, תפישות הדדיות,
עמדות כלפי העיתונות והתקשורת, הרגלי חשיפה לטלוויזיה ולרדיו וקריאת עיתונים. בשלב
שני בחרנו מתוכן 55 משפחות יהודיות בירושלים ו- 15 משפחות של ערבים ישראלים
בנצרת. תיעדנו את השיחה במשפחה תוך כדי הצפייה במשדר מבט, ויזמנו דיון משפחתי מיד
לאחר תום המהדורה. במחצית המשפחות נתבקשו האב או האם לספר לילדם את הפריט שנראה
להם החשוב ביותר. והילד/ה התבקש/ה להתערב, לשאול שאלות או להעיר ככל שיעלה על
לבו/ה. במחצית האחרת של המשפחות הוחלפו התפקידים - הילד או הילדה דיווחו, וההורים
הגיבו. אף על פי (אולי דוקא משום) שמטרתו המקורית של המחקר לא היתה לבחון דפוסי
מעורבות ושיפוט של נשים - ההשתתפות השוויונית של האמהות בסיטואציית הצפייה
והקפדתנו על חלוקת תפקידים שווה בין אבות לאמהות אפשרו ניתוח כזה לאחר מעשה.
 
מהשיחות המשפחתיות עולה, שנשים בישראל מגלות מעורבות בחדשות לא פחות מגברים.
השוואה בין מספר הרעיונות והטיעונים של נשים וגברים ביחס לנושאי המהדורה מראה,
שנשים מעלות רעיונות ופרשנויות לא פחות משמעלים הגברים. יחידת הניתוח שלנו היא קטע
המכיל התייחסות בנושא מסויים, שאורכה נע ממשפט אחד עד למונולוג או לדיאלוג באורך
של פסקה או כמה פסקות; מספר היחידות הממוצע בראיון הוא 32 לגברים ו- 31 לנשים.
 
לעומת זאת, הנשים התגלו כדומיננטיות הרבה פחות מהגברים באופן הצגת הטיעונים; קודם
כל, הן מדברות פחות מהגברים - מספר המלים הממוצע ליחידת ניתוח הוא 50 לגברים ו-
29 בלבד לנשים. מכאן, שהפטפטנות הנשית המפורסמת לא עומדת להן בהקשר של צפייה
בחדשות. העוצמה הגברית בתחום הפוליטי מתבטאת אף בדומיננטיות גברית בדיון. שינית,
אופן דיבורן של הנשים הוא מהוסס ומסויג ומגלה שהן מחוץ לתחום, שבו הן חשות ביטחון.
אגב, חוסר הביטחון בתחום הפוליטי מתגלה גם באחוז הגבוה של נשים הבוחרות באופציה של
"לא יודע" בסקרי דעת קהל.
 
על מנת להמחיש את ההכללה, קחו, למשל, את ניקול, בעלת השכלה תיכונית, אם לבת בת 17.
בתשובה לשאלה מה היתה, לדעתה, הידיעה החשובה ביותר במהדורת החדשות, היא משיבה:
"השטחים, אני חושבת. יש להם ויכוח עם חוסיין, נכון?"
 
וכך נשמע האב, צבי, באותו עניין:
"טוב. אז הידיעה הכי חשובה שהיתה הערב זה שהודיעו, שהמלך חוסיין הודיע, שינתק את
הקשר החוקתי שבין הגדה המערבית ובין ירדן. הידיעה היא די מעורפלת, כי כנראה אין
פרטים על משמעות הדבר: האזרחות של תושבי האזור? האם הם שומרים על הדרכונים? לא
ברור גם ההקשר המנהלי - האם ימשיכו לשלם משכורות?"
 
אף שהשניים בוחרים באותו פריט, ולמרות ההכרה המשותפת לשניהם, שהפריט לוקה באי
בהירות - שני הדיווחים לא יכלו להישמע יותר שונים באופיים: (1) סגנון הדיבור: ניקול
מדברת באופן לקוני - "השטחים" - וגם לתשובה זו מוסיפה סיוג מהוסס - "אני חושבת".
שאחריו מופיע הפירוט - "יש להם (למי?) ויכוח עם חוסיין", המסתיים ב"נכון?" שיש בו משום
חיפוש של חיזוק מצד השומעים. צבי מנסח את דבריו במשפטים שלמים, בבהירות - החל
בתמצות הידיעה וכלה בהצגת ההיבטים השונים שינבעו ממנה. (2) הגדרת התפקיד: ניכר
שצבי נהנה מהמטלה, שהוא מגדיר כתפקיד פדגוגי כלפי המראיין וכלפי ילדו, ומשחק אותה
כבקי ורגיל. ניקול מגדירה את סיטואציית המחקר כמבחן, והיא עצמה משחקת את הילדה
הנדרשת לעמוד בו. ניכר שבעיניה קיימת רק תשובה אחת נכונה, ויש לה היסוסים אם אמנם
קלעה לדעתה של המראיינת - "נכון?" (3) בחירת הפרספקטיבה לתיאור היחסים בין המלך
חוסיין לתושבי הגדה: צבי בוחר בנקודת המבט של המלך חוסיין ש"הודיע שינתק..."; ניקול
מתבוננת מלמטה, מנקודת המבט של הפלשתינאים, ש"יש להם ויכוח עם חוסיין, נכון?". צבי
מתמקד בהיבטים האופרטיביים של הניתוק - כיצד הוא יתבצע; ניקול מצביעה על בעיית
היחסים בין הפלשתינאים למלך. שני האפיונים האחרונים מראים הזדהות של צבי עם הצד
הממסדי (המלך) והמוסדי של הידיעה, ושל ניקול - עם הצד הנשלט ועם המשמעות הרגשית של
הצעד שננקט; (4) תחושת הערפול של הידיעה: לצבי אין ספק שהערפול נמצא בטקסט של
הידיעה (כשהוא מעלה אחת לאחת את השאלות הבלתי פתורות שהיא מציגה). ניקול חשה גם
היא בערפול, אך מניחה שהיא עצמה אשמה, בגלל הבנתה המוגבלת. נראה שניקול מרגישה
כאילו היא פלשה אל מחוץ לתחום ההתמחות והסמכות שלה, כילד שנקלע לשיחת המבוגרים.
יש לה יכולת שיפוט לגבי הפריטים החשובים בחדשות, יש לה גם נקודת מבט אנטי ממסדית
משלה להערכת האירועים; אין לה ביטחון עצמי, היא חוששת לטעות, להחמיץ רמזים בטקסט.
 
כיוון שהחדשות מקובלות כתחום התמחות גברי - בעיה מתודולוגית מרכזית היא כיצד
להבחין בין דפוס פענוח ייחודי ובין נכונות להתבטא באופן עצמאי, "בקולן שלהן", ביחוד
כשהגבר בסביבה, וכאשר אין הוא מעודד (אם לנקוט לשון המעטה) התבטאות עצמאית. ואמנם,
דוריס גרבר (1984) מצאה הבדל בדיווח על חדשות בין נשים, שיש לצדן גבר, ובין נשים
החיות לבדן וחייבות לאמץ סגנון חיים גברי. נשים נשואות שהשתתפו במחקר גילו תלות
בחיזוקים, שקיבלו מבעליהן לגבי דעות שהביעו בנושאי החדשות. משהתאלמנו והיה עליהן
לתפקד בבית ובחוץ, הן החלו לקחת אחריות על הבנת החדשות בעצמן.

סגנונות של חברות פוליטי
הנטייה לשמור על פרופיל נמוך ולא לגלות דומיננטיות בשיחה מאפיינת את האמהות גם
בדיאלוגים על החדשות, שהן מנהלות עם ילדיהן. נראה שכאן אפשר לפרש זאת גם בנטייה
לסולידריות עם בן השיח וגם ביכולת הקשבה מפותחת. המשוחחות בדוגמה הבאה הן נועה בת
ה- 15 ואמה יהודית, שעלתה ארצה כילדה ממרוקו, בעלת השכלה תיכונית והשקפה ניצית
בעיקרה. הדיאלוג ביניהן נשמע כך:
 
מראיין:את יכולה אולי לספר לאמא את החדשות? מה נראה לך הכי חשוב?
 
נועה:הכי חשוב? בעיני?
 
יהודית:כן.
 
נועה :אה...זה של "דרך הניצוץ".
 
יהודית:שמה? שהעמידו אותן לדין?
 
נועה:כן...
 
יהודית:את צודקת. ומה אחר כך?
 
נועה :אה... הוועידה הבינלאומית...
 
יהודית :נכון. את יכולה לספר אולי פריט יותר בהרחבה?
 
נועה :על השבט היהודי.
 
יהודית:כן. מה אתם?
 
נועה :הם ברוסיה. שבט שהוא יהודי, והעיתונאי נשלח לצלם.
 
יהודית:כן...
 
נועה :השפה היחידה שהם מדברים זה יידיש.
 
יהודית:והם שמעו על מדינת ישראל?
 
נועה :הם לא שמעו.
 
יהודית מאפשרת לבתה להתבטא ואף מחזקת ומעודדת אותה בתגובות כמו "נכון" ו"את צודקת",
ומשתדלת לשאול שאלות פתוחות, שייתנו את הבמה למשיבה. גם כשנועה "נתקעת", אמה אינה
שוללת ממנה את זכות הדיבור, אלא מנסה לסייע באמצעות שאלות מכוונות. זה נשמע אחרת,
כאשר ליאת בת ה- 13 מתבקשת לספר לאביה, משה (השכלה תיכונית, נולד בארץ, השקפה
יונית), פריט שעניין אותה במיוחד בחדשות:
 
ליאת :היה, היה על הפגישה של בני מחזורה של חנה סנש, על אחד שהיה מחזרה, וכל אחד
עם המזכרות שלו מחנה סנש.
 
משה :זה הדבר היחיד שעניין אותך מכל החדשות?
 
ליאת:זה באמת היה הכי מעניין.
 
משה :חנה סנש?!
 
ליאת:לא. עניין אותי גם על הכנסת.
 
משה :מה היה?
 
ליאת:אני יודעת, שמיערי התפטר...
 
משה :לא נכון. זה היה בחירת המועמדים לכנסת מטעם מפלגת העבודה. אלה שהתפטרו
מרצונם. וזה היה החלק הראשון של בחירת מאה ועשרים המועמדים של מפלגת העבודה,
ובכנסת היה ויכוח אם לצרף את מערכת הבחירות של הכנסת וראשי העיריות ביום אחד.
המערך רוצה להפריד ביניהן, והליכוד לא רוצה. בהצבעה בכנסת, בקריאה ראשונה הוחלט,
עוד לא, אבל להפריד בין שני המועמדים של הבחירות. זה היה.
 
להזכירכם, תפקיד הדיווח מוטל על הבת, אבל המדבר הוא האב. אי אפשר שלא להיזכר
בקביעתה של דבורה טנן, שלשיחה בין גבר לאשה יש נטייה מסתורית להפוך להרצאה, שבה
נעשית האשה מאזינה מסורה. (טנן מספרת, למשל, על עמית למקצוע, שנפגשה אתו בארוחת
ערב ושמעה ממנו הרבה על עבודתו. לאחר כמחצית השעה הוא שאל אותה על מעשיה.
כשסיפרה לו שהיא בלשנית, התרגש וסיפר לה על מחקר שעשה ושהיה קשור לנוירו-בלשנות.
כשקמו מהשולחן, עדיין סיפר לה על מחקרו).
 
משה, אם כן, קוטע מייד את דבריה של בתו ושולל כל לגיטימציה מהנושא שבחרה - "זה (חנה
סנש) היה הדבר היחיד שעניין אותך מכל החדשות?". גם את הנסיון השני שלה לבחור בפריט
- "אני יודעת שמיערי התפטר" - הוא מבטל מייד ב"לא נכון". כאשר משה מתבקש לראיין את
בתו על מה שעניין אותה, הוא בוחר לשאול על מה שמעניין אותו - "מה הדבר הזה של
הנסיעה של רייגן לברית המועצות?" - כך שהוא יכול להשיב לעצמו. אין הוא מאפשר לבתו
לפתח נקודת מבט משלה, ובמקום לנהל דיאלוג הוא לוקח על עצמו את תפקיד הדיווח, לאחר
שהוכיח שהבת איננה מסוגלת לבצע אותו.
 
משה נוקט סגנון של הטפה, שלפי Argyle )1968), משרת את הצורך של גברים להציג את
עצמם כמקור הסמכות והכוח במשפחה ובחברה, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר בתחום, שיש
עליו כמעט מונופול גברי. ספציפית, יש כאן (1) תפישה, שיכולה להיות רק תשובה אחת
לשאלות מה "הכי מעניין" ו"הכי חשוב"; (2) חוסר אמפתיה או ניסיון להיכנס לראש של בתו;
(3) אולי גם גישה לחברות של בנות כמי שאינן מסוגלות לקחת חלק שווה בתחום הפוליטי.
זוהי הזדמנות להתחקות אחרי השורשים של תחושת האי נוחות האפולוגטית של אמהות כמו
ניקול, כשהן מתבקשות להתייחס לחדשות.
 
הסמכותיות של אבות מסוגו של משה אינה מאפשרת משא ומתן. לילדים המתבגרים לא נותר
אלא לשמור את דעותיהם לעצמם, או לאמץ את עמדתו של האב באופן כמעט אוטומטי, או
לעשות את שני הדברים, כמו שמדגימה ירדנה, בתו של אלחנן, יוצא עיראק, בעל השכלה
תיכונית והשקפה ניצית מתונה, בסופו של המונולוג הגברי הבא:
 
אלחנן :בנושא הידיעות שהם רוצים להעביר ביהודה ושומרון, אנשי יש"ע רוצים להעביר את
המידע לציבור. הם טוענים שהממשלה, או בצורה עקיפה הצבא, דרך העיתונות, לא מעבירה
את כל המידע במדויק. למשל, איפה זורקים אבנים או איפה יש התפרעויות. איפה שמים
מחסומי אבנים. אז הם החליטו שהם רוצים להקים מין עיתון כזה, מקומי, של יהודה
ושומרון, בכדי שהמידע הזה יעבור לכל הציבור, וכל הציבור יהיה ער בדיוק למה שקורה,
ולא רק מה שהטלוויזיה וכל העיתונים הרגילים שלנו מדווחים לנו. זאת המגמה שלהם.
 
מראיין:טוב, אז נניח שקרוב מחוץ לארץ מגיע לארץ, כיצד הייתם מסבירים לו ידיעה
ששודרה בנושא השטחים?
 
ירדנה :כמו שבא הסביר כרגע את הכתבה לי.
 
תאונות ואסונות טבע
האם נשים מגלות עניין מיוחד בנושאים שגברים ממעטים לתת עליהם את הדעת?
ההתפלגות על פי מין בבחירת הפריט החדשותי המרכזי במהדורה מראה, כי בעוד שרוב
הצופים, גברים כנשים, התמקדו בפריטים הקשורים באינתיפאדה, התעניינותם של הגברים
בנושאים אחרים היתה שולית בלבד, ואילו הנשים גילו עניין בשני נושאים נוספים - תאונות
דרכים ואסונות טבע, ושביתת האחיות, פריטים שאף אחד מהגברים לא הזכיר.
 
אפשר לפרש את הענין של נשים בסיפורים על תאונות ואסונות בכמה מישורים, הקשורים זה
לזה. (1) אם תהליך ההבנה הוא השלכה מדברים מוכרים לכאלה שאינם מוכרים - הרי
שבתחום זה אין לנשים נחיתות. לא פחות מגברים הן מבינות טרגדיות אנושיות, המוכרות
להן מהסביבה הקרובה; (2) אסונות הם סיפורים א-פוליטיים, נקודתיים, והבנתם אינה
דורשת הקשרים רחבים. גם גרבר (1984) מצאה, שנשים נוטות לא להכניס פריטי חדשות
להקשר; (3) אסונות הם סיפורים מלודרמטיים, פרסונליים, המושכים הזדהות עם הקורבנות
עו לעתים גם עם הגיבור; לפיכך הם קרובים יותר מכל פריטי החדשות האחרים לז'אנרים
הנשיים המסורתיים, ומצויים בתחום המיומנות של נשים כצופות; (4) אם נכונה הטענה,
שהעניין בחדשות קשור לצורך לאתר את הסכנות האורבות למשפחה מבחוץ ( ;1982 ,Ellis
1992 ,Manchini), הרי יש לשער שהדבר נכון על אחת כמה וכמה לגבי אמהות, שכל אסון
לגביהן הוא איום מיידי, משהו שיכול היה לקרות "לי" או "לילדי". סיפורים כאלה גם מעלים
את החרדה הקשורה בשרירותיות ובחוסר המשמעות של החיים, שאמהות חיות בצלה. במלים
אחרות, נשים מזדהות באופן עמוק עם אסון, שהשקעה אינסופית של אנרגיה ואהבה במשך
שנים יורדת בו לטמיון ונמחקת במחי יד, כמו שמתארת ריקי:
 
"הדבר המרכזי היום היה משהו מאוד מאוד עצוב, שבעמק יזרעאל נכנסו מים מלוחים בהשקיה
של העצים וכל העצים מתו מזה. זה נורא, באמת. בן אדם אחד ששתל עצים לפני חמישים
שנה, צריך לעקור עכשיו את כל העצים".
 
העניין, שהנשים במחקר גילו בשביתת האחיות, אינו מפתיע כאשר לוקחים בחשבון את מידת
הייצוג הנמוכה של נשים בחדשות ואת ייצוגן הנמוך עוד יותר בתור נושא מרכזי ( Kranich and Rackow, 1991). ואכן, מתוך ארבע השביתות שסוקרו בחדשות בשבועות של עריכת
המחקר, מגלות הנשים עניין רק בשביתת האחיות. הגברים, כזכור, אינם מתייחסים אליה כלל.
אך למרות העניין המשותף, שהצופות מגלות באחיותיהן, נקודות המבט הן שונות ומורכבות.
זוהי דוגמה טובה לתפקוד של טקסט בטלוויזיה כזירת מאבק (site of struggle) כלומר:
כמוקד, שאפשר להשליך עליו את בעיותיהן שלהן עם הסביבה. מעבר לעובדה, שניתנת כאן
הזדמנות להזדהות עם נשים עובדות, בעלות מקצוע ולוחמות - יש כאן פתח לאמביוולנטיות.
מקור האמביוולנטיות הוא קודם כל בכך שסיעוד, המקצוע שמדובר בו, הוא למעשה תפקידה
המסורתי של האשה, שנגזל ממנה עם התמקצעותם של תחומים שונים, שהיו קודם לכן
באחריותה של המשפחה. שנית, אופן הצגת השביתה בטלוויזיה מתמקד בסבלם של החולים,
דבר שיכול ליצור אצל הצופות קונפליקט בין ההזדהות עם מאבקן של נשים להישגיות לבין
הקוד המוסרי הנשי של אלטרואיזם ואמפתיה (1986 ,Belenky ;1982 ,Gilligan). לדילמה זו
יש ביטוי בשלוש הגישות למאבקן של האחיות, שהצופות שלנו מציעות. מירי (אם לשלושה, נץ
פוליטי, 12 שנות לימוד) טוענת, שאין סתירה בין השביתה והאידיאל הנשי של אלטרואיזם:
 
"מה שהכי עניין אותי זה השביתה של האחיות, שהיא לא שביתה רגילה. האחיות לא רוצות
יותר כסף. הן עומדות על הזכויות שלהן ושובתות, כי כוח העבודה שלהן אינו מספיק כדי
לטפל בחולים. זה לא שהמשכורת שלהן תעלה ב- 150 שקל, אלא שיהיה להן יותר ציוד
רפואי ויותר תקנים כדי לטפל בחולים".
 
בדבריה של מירי יש ניסיון להעביר את הייחוד הנשי - ה- nurturing - מהספירה הפרטית
לתחום הקריירה. הקריטריון להצלחה של נשים איננו נמדד בתמורה כספית (כמו הצלחת
הגבר), אלא רק במידת תרומתן האלטרואיסטית למטופלים שלהן (1987 ,Phillips).
 
כדי להדגיש, שהמאבק בפני מקלט הטלוויזיה הוא לא רק בין גברים לנשים אלא בין נשים
לבין עצמן, יש להתבונן גם בעמדותיהן של לילך וראומה. לילך (ילידת מרוקו, שמונה שנות
לימוד, נץ פוליטי, אם לילד בן 13) מייצגת גישה יותר לוחמנית, פמיניזם נוסח איגוד
מקצועי, המוכן להקריב את החולים, כדי שהאחיות יוכלו להשיג הישגים סוציאליים:
 
"מה ששמתי לב במיוחד בחדשות היום, זה השביתה של האחיות, שבאמת מגיע להן, כי הן
עובדות קשה מאוד. אם זה יום ואם זה לילה, וחבל שהמצב כזה. אבל עם כל הכאב על
החולים, חשוב שיראו שגם הן יכולות להפעיל לחץ. שירגישו שבלי אחיות הרופאים לא
יכולים לעבוד, ורק ככה אולי יקבלו את התנאים המגיעים להן".
 
לילך רחוקה מהאידיאליזציה שעושה מירי לגבי האוטונומיה המקצועית של האחיות וערה
לנחיתותן ביחס לרופאים. נחיתות המזכירה באופן מדאיג את נחיתותן ביחס לבעליהן
במסגרת המשפחתית. אין ברירה אלא ללמוד את כללי המשחק, המנוגדים אולי לסגנון הנשי,
אבל הכרחיים כדי לרכוש סטטוס בג'ונגל של שוק העבודה.
 
מהיבט אחר, ראומה מביעה געגועים לתקופה שלפני הקואופטציה של הפרופסיות הנשיות:
 
"לגבי שביתת האחיות, פעם הן לא היו שובתות, כי פעם האחיות היו באמת רחמניות. היום
הן מקבלות תואר וידע ברפואה, אז גם פחות מוכנות לעשות עבודות, שפעם אחיות היו
עושות".
 
הדה-פרופסונליזציה של תפקיד האמהות גרמה, למעשה, לאובדן התמיכה הרגשית שהנשים
העניקו לקליינטים שלהן. היום הסיעוד התמסד - "הן מקבלות תואר" - אבל נעשה מכני.
המחיר הוא אובדן האמפתיה.
 
ראיית הצד השני בסכסוך
כיוון שהמחקר שלנו נערך בקיץ שלאחר תחילת האינתיפאדה, חלקים גדולים בשיחה מתמקדים
בפריטי חדשות העוסקים באירועים האלימים בשטחים. בעוד שלא מצאנו שוני בהתפלגות
העמדות הפוליטיות של הגברים והנשים, ואף לא במידת השימוש בטענת הייחוס, ולפיה "הם"
אלימים מסיבות אנהרנטיות, ו"אנחנו" - מסיבות חיצוניות (שהמצב כופה אותן), מצאנו הבדל
אחד משמעותי (ומרשים מבחינה כמותית) בין גברים ונשים בעלי השקפה ניצית.
 
מנקודת השקפה ניצית, הקונפליקט בין ישראלים ופלשתינאים הוא משחק-סכום-אפס - מצב של
או אנחנו או הם (1992 ,Liebes). אבל נשים ניציות, בניגוד לגברים מאותו מחנה, דווקא
נוטות (באופן שנראה מאזוכיסטי) לייחס לפלשתינאים יותר הצלחות, ו"לנו" - יותר
כישלונות.
 
15 מתוך 17 הערכות של הצלחה, בממוצע לראיון, מיוחסות על ידי הנשים הניציות
לפלשתינאים, ורק 2 מתוך ה- 17 - לישראלים. בקרב הגברים בעלי השקפה ניצית התמונה
הפוכה: מרבית ההערכות על הצלחה - 48 מתוך 53 - מיוחסות לישראלים ורק מיעוטן - 5
מתוך 53 - לפלשתינאים. ולגבי כשלונות: 38 מתוך 60 הערכות של נשים על כשלון
מיוחסות לישראלים, ורק 22 - לפלשתינאים. בקרב הגברים, לעומת זאת, הפרופורציה פחות
או יותר שווה (31 מתוך 65 כשלונות מיוחסים לישראלים ו- 34 מתוך ה- 65 -
לפלשתינאים).
 
כך, למשל, כשדורית (מוצא ישראלי-אירופי, נץ, אם לבן 17) מתבקשת להסביר את מה שהראו
בחדשות הערב על השטחים, היא משיבה:
 
"הייתי מסבירה שהם לא כל כך מסכנים כמו שנדמה. הם מסתובבים אצלנו באופן חופשי; אין
להם שום פחד; ואנחנו בהחלט נמנעים מלהסתובב או לקחת מטיילים. היו לי פה אורחים ולא
נתתי להם להסתובב בעיר העתיקה".
 
לעומת הדגשת היתרון הפסיכולוגי שיש לפלשתינאים עלינו בדבריה של דורית, דבריו של
יורם בתשובה לאותה שאלה מדגימים את הנטייה של גברים ניציים ליחס לנו הצלחה ולהם
כישלון:
 
"מדינת ישראל היא מדינה חזקה היום במזרח התיכון, ואין לה בעיות. אם לפלשתינאים היה
שכל, הם היו מקבלים את האוטונומיה שהצענו להם במקום לעשות שטויות, שרק הם סובלים
מזה. אתם לא לקחתם אוטונומיה, לא רציתם, אז בבקשה, אתם כל יום נהרגים. אי אפשר
להשיג משהו כשאתה לא חזק בכוח שלך".
 
נראה שיש מספר כיוונים אפשריים להבנת הספקנות הנשית לגבי הצלחה. מחקרים בארצות
הברית (1982 ,Huston & Welch ;1984 ,Kruger), שבחנו הערכות שיפוטיות של נשים
וגברים במצבי תחרות, העלו, כי לנשים היתה רמת ציפיות נמוכה יותר לגבי הצלחה בתחרות
ונטייה לבטל את סיכוייהן שלהן מול היריב. הדבר מוסבר בכך, שלעומת הגברים,
שמלכתחילה חונכו לפתח תחרותיות, נשים בילדותן לא התנסו דיין בתחרויות ספורט או
בהתמודדויות, שיש בהן תחרות מסוג אחר (1974 ,Maccoby). לא רק שנשים לא צברו די
התנסויות של הצלחה בהתמודדות כוחנית, אלא שהצלחה פוטנציאלית אף מעוררת בהן - גם
בנשות קריירה, שכביכול סיגלו לעצמן את כללי המשחק התחרותי - קופנליקט לא מודע עם
הערכים הנשיים המסורתיים, שהפנימו בילדותן, ושהן מתקשות להינתק מהם ( ,Shainess
1980). במקרה שלנו אפשר היה לטעון, שהנשים מייחסות לקבוצה, שהן חשות שייכות אליה,
את התכונות, שהן מייחסות לעצמן (1986 ,Fiske). הסבר משכנע יותר הוא, שפחדן של
הנשים מהפלשתינאים גדול יותר מפחדם של הגברים, כי (1) הן מייחסות יותר חשיבות
לאירועי הטרור היומיומיים, הקונקרטיים, הנראים בטלוויזיה, והן ספקניות יותר לגבי
האמיתות הגדולות, המכלילות, לפיהן "אנחנו" חזקים יותר, ניצחנו וננצח בכל מלחמה. לצד
השני אין ברירה אלא להסכים להסדר; (2) הן מתייחסות באופן יותר אישי לפיגועים כאיום
מתמיד על הקרובים להן, מה שהתבטא בחשיבות שהן מייחסות לאסונות ולתאונות.
 
התמקדות בחוויה האישית
רוב האמירות של הצופים - נשים וגברים - משקפות מה שהגדרנו כפענוח של החדשות ב"צופן
הרפרנציאלי", כלומר: תפישתן כשיקוף של המציאות היומיומית. כך, למשל, המשפט "רק חדשות
רעות רואים היום. שום דבר טוב לא קורה במדינה הזאת", הוא דוגמה להכללה לגבי
המהדורה והחלתה על המציאות היומיומית. אמירה זו מגלה חוסר מודעות לכך, שמהדורת
חדשות נערכת תוך סלקציה וקומפוזיציה של חומרי מציאות, ושלעורכים יש העדפה להציג
אירועים חריגים, במקרה זה אלימים - "חדשות רעות". מתפישת מבט כחלון למציאות,
עוברים הדובר או הדוברת לעתים קרובות לחייהם שלהם; כמו בהתבטאותה של האם במשפחת
בן ישי, בעקבות צפייה בפיגוע של זריקת אבנים:
 
"גם אנחנו נוסעים כל יום לעבודה דרך שער שכם, ואני באמת מפחדת מה יקרה, אם יזרקו
עלי אבן".
 
מצאנו בכל זאת שוני בין סגנון המעבר לחיים של גברים ונשים. לגברים נוח להישאר עם
הכללות שלמדו מהטלוויזיה על המציאות. כך, למשל, נמרוד:
 
"הדברים שהראו מדברים בעד עצמם. החדשות מראות את מה שקורה, ובאותה צורה הייתי
מנסה להעביר את המסר".
 
או שלמה:
 
"הייתי מסביר לו את זה פשוטו כמשמעו. כמו שזה קרה, ואת כל יידוי האבנים ואת כל
בקבוקי התבערה שהראו. לא הייתי מסתיר ממנו. ושהיום מתחילים להסתובב הרבה מאוד
ישראלים עם נשק. המצב פשוט גרוע. פלא שהציבור הישראלי עצבני כל כך?".
 
לעומת זאת, באמירות הרפרנציאליות של הנשים גילינו נטייה לדלג על שימוש מפורש
בהכללות ובמקום זאת לעשות השלכות קונקרטיות מהמציאות של החדשות ישירות למציאות
של חייהן וחיי משפחותיהן.
 
הביקורת של גיליגאן (1982) על תיאוריית דרגות המוסר של קולברג - היינו: הטענה,
שהשיפוט המוסרי של גברים מבוסס על עקרונות לא אישיים, בעוד שנשים מתייחסות לקשרים
ולרגשות בין אנשים בעזרת השוואתן לחוויותיהן שלהן - יכולה אולי לסייע להבין את
ההתמקדות בחוויה האישית כסגנון נשי של התחברות לחדשות. כך, כשניקול מתבקשת להסביר
לקרוב מחוץ לארץ את האינתיפאדה, היא משיבה:
 
"תראי, ההורים שלי בצרפת. הם באים פעם בשנה לביקור. השנה לא באו...פעם רצו ללכת
לבית לחם לראות כנסייה. היום לא הולכים. מסוכן".
 
או מרים:
 
"אילו הייתי חייל, גם אני לא הייתי מוכנה ללכת לשטחים בלי להיות בטוחה אם אחזור
הביתה או לא".
 
מרים בוחנת את מידת האיום של ההתרחשויות בשטחים באמצעות משחק תפקידים, ברוח
טיעונה של גיליגן. התסריט בנוסח "אילו" (subjunctive) - "אילו אני הייתי חייל" - הוא
אמצעי להעריך את עוצמת הסכנה, שהזולת נתון בה, על ידי תרגיל באמפתיה.
 
מיעוטן של האמירות גילו מודעות לכך, שהמהדורה היא הבניה של הכתבים והעורכים.
אמירות אלה יותר שגורות בפיהם של הגברים. הבחנו בין מודעות אסתטית ומודעות
אידיאולוגית. מודעות לרטוריקה או לקונוונציות של הז'אנר. התייחסות למשמעות שיש
לסדר הפריטים במהדורה, או לזמן המוקצב לכל אחד מהפריטים, הגדרנו כמודעות אסתטית.
מודעות למניפולציה של עיתונאים - למשל, החלטה היכן למקם את עדשת המצלמה, ואת
מי לראיין - או למניפולציה של האליטות - למשל, שימוש בצנזורה או, לחילופין,
במסיבת עיתונאים - הגדרנו כמודעות אידיאולוגית.
 
הזדהות עם הדמויות והדרמה
כשנשים מדברות באופן ביקורתי, הן מתייחסות בעיקר לאילוצים הטכנולוגיים והאסתטיים.
רק מעט למניפולציה של העיתונאים, ועוד פחות למניפולציה של הממסד הפוליטי. אפשר
להבין את התמחותן של הנשים באילוצי המדיום והז'אנר בכך, שאמירות ביקורתיות מסוג זה
אינן דורשות ניסיון והתמצאות בכללים, שלפיהם מתנהלת המערכת הפוליטית, הכלכלית או
הצבאית, או במתרחש מאחורי הקלעים של מערכות הכוח הללו, שמולן הנשים הן בעמדת
נחיתות ברורה. לעומת זאת, לצורך הבנת הפורמולות של החדשות מספיקה התבוננות
יומיומית במהדורה והשוואת החדשות לז'אנרים אחרים בטלוויזיה.
 
ניתוח של האמירות הביקורתיות הנשיות העלה מודעות לחוסר השקיפות של החדשות, ולכך
שייצוג המציאות הוא תוצאה של בחירה ושיקול דעת של המפיקים, במסגרת של משאבים
מוגבלים ושל זמן שידור נתון. כך, למשל, קיימת הבנה לכך, שמיקום הפריטים במהדורה
מרמז על חשיבותם היחסית: "הדבר הראשון שסיקרו היום כדי להבליט את חשיבותו", אומרת
בת שבע, "זה המפגע של תאונות הדרכים", או הכרה בהבחנה בין חדשות "נקודתיות" וכאלה
ה"מתמשכות" לעבר זמן. אבל יש גם שיפוט של החדשות על פי קריטריונים של דרמה
טלוויזיונית כמו האפקטיביות של הממד הוויזואלי, והיכולת לפתח דרמה. כך נשמעו קולות
בעד ונגד הוויזואליות של חדשות הטלוויזיה. נורית, למשל, מודעת לכוחה של הוויזואליות
לעורר אצלה מעורבות רגשית:
 
"גם כשאני שומעת רדיו כל היום או קוראת עיתון, חשוב לי בערב לראות מבט, כי זה נותן
לי להרגיש בצורה הרבה יותר חיה את האירועים, בעיקר בגלל התמונות. זה לגמרי אחרת
לראות צילום בקלוז-אפ של חייל פצוע מלשמוע על זה ברדיו בצורה יבשה".
 
נורית מגדירה ביודעין את חדשות הטלוויזיה כבידור. היא שופטת אותן באותם קריטריונים,
שהיתה עושה בהם שימוש גם לגבי אופרת סבון, דהיינו: מבחינת היכולת שלהן לרתק אותה,
שכן את המידע על אירועי היום מספקים אמצעי תקשורת אחרים, והם עושים זאת ביתר
יעילות. הקריטריון להערכה של יוליאנה, לעומת זאת, מעוגן בצורך להתמצא במה שקורה
בעולם. בהקשר כזה התמונה באה על חשבון ההעמקה:
 
"יש ימים, שאני מעדיפה לא לראות חדשות, כי מראים בחדשות תמונות בלי מספיק רקע.
עדיף לי לקרוא בעיתון, שמספרים בו בצורה יותר עמוקה על כל מה שמסביב לבעיה".
 
אם בהשוואה לחדשות ה"יבשות" ברדיו, חדשות הטלוויזיה מספקות מעורבות, הרי בהשוואה
לדרמה "אמיתית" בטלוויזיה אין הן עומדות במבחן. סמדר מסבירה זאת באילוצי הזמן של
המהדורה:
 
"לפעמים מפריע לי שהחדשות כל כך קצרות. ממה שהראו, למשל, היום על השרפות אפשר היה
לעשות תוכנית דרמטית של שעה. זה כל כך נוגע ללב, אבל בחדשות מנסים להראות הכל,
ובגלל זה על השרפה כמעט ולא הראו כלום. לא להבות, לא פצפוץ עשבים, לא דיברו עם
האנשים..."
 
לסיכום, נראה לנו (1) שנשים מעורבות לא פחות מגברים בחדשות הטלוויזיה; (2) שלפחות
בנוכחות הבעל הן מכירות בכך, שהפוליטיקה היא תחום של שליטה גברית, ולכן הן שומרות
על פרופיל נמוך ועל סגנון דיבור טנטטיבי ומסתייג; (3) שיש להן תחומי עניין משלהן -
דרמות אנושיות (תאונות ואסונות טבע) וסיפורים, שנשים מככבות בהן; (4) שהן נוטות
לעבור מקבלת החדשות כמציאות אל האימפליקציות לחייהן שלהן, תוך דילוג על הכללות
לגבי המצב החברתי או הפוליטי; (5) שהחדשות, לא פחות מז'אנרים אחרים, הן בשבילן
זירה (site of struggle) - האמביוולנטיות של נשים כלפי הצלחה מקצועית, למשל, מתגלה
בנקודות המבט השונות המועלות בהקשר של שביתת האחיות; (6) שנשים ניציות מייחסות
הרבה יותר הצלחה לצד השני בקונפליקט היהודי-ערבי והרבה יותר כישלונות לצד שלנו,
משמייחסים גברים בעלי השקפה ניצית - אולי משום שאסונות של כאן ועכשיו מאיימים
עליהן, כאחראיות על שלום המשפחה, יותר משהם מאיימים על הגברים. באותו הקשר הן
ספקניות הרבה יותר מהגברים לגבי עמדות כוח שאינן מתגלות בחיי היומיום ולגבי
תהליכים לטווח ארוך; (7) שטשטוש התחומים בין הפרטי והציבורי שבפענוח החדשות -
ההזדהות עם הדמויות והדרמה, הנטייה לתרגם את הדיווח למונחים של חוויות אישיות
ואנשים מוכרים שבמעבר המיידי לחיים, ושיפוט החדשות לפי קריטריונים של בידור - מזמין
לשאול: האם יש הבדל בין המעורבות של הנשים בחדשות לבין מעורבותן באופרות הסבון?
 
אם אמנם מתפקדות החדשות כדרמות א-פוליטיות, יש לשאול: מה הן האימפליקציות של
הדה-פוליטיזציה של החדשות? אפשר כמובן לטעון, שקשה להאשים בכך את הנשים, משום
שהדה-פוליטיזציה נמצאת כבר במאפיינים של הטקסט הטלויזיוני. כידוע, חדשות הטלוויזיה
עוסקות באירועים - לא בתהליכים; בגיבורים - לא באידיאולוגיה, מה שיוצר פרסונליזציה
וטריוויאליזציה של הפוליטיקה. לטלוויזיה, אם כן, יש לפחות היתרון של נגישות לקבוצות,
שלא היו מגיעות לחדשות בכלי תקשורת אחרים, וקבוצות אלה כוללות חלק גדול מהנשים.
 

 
לקריאה נוספת:
 
W. Gamson, Talking Politics, Cambridge 1992.
C. Gilligan, In a Different Voice, London 1982.
D. Graber, Accessing the News, New York 1984.
T. :iebes, "Decoding Television News", Theory and Society, 21 (3), 1992.
J. Meyrowitz, No Sense of Place, New York 1985.
D. Morley, Family Television, London 1987.
 
 
מקור:
 
זמנים - רבעון להיסטוריה חורף 1993 מס' 46-47, זמורה-ביתן עמ'
188-199
 
 


 



גרסא להדפסה גרסא להדפסה
כל הזכויות שמורות © 2014 ל- המינהל למדע ולטכנולוגיה במשרד החינוך בשיתוף המרכז הפדגוגי טכנולוגי (מפ"ט) עמל
האתר עוצב ותוכנת ע"י GoNet Software Solutions
ראו תנאי שימוש