דף הבית על האתר הודעות מפמ''ר צוות הפיקוח פורום צור קשר בתי הספר הצעות ודרישות עבודה 
מגמות הלימוד
  מבנה מגמות טכנולוגיות חוזי
  ביבליוגרפיה
  מגמת מדיה ופרסום
  אודות המגמה
  מקצוע תקשורת וחברה
  תוכנית הלימודים
  מערכים בתקשורת וחברה א
  מערכים בתקשורת וחברה ב
  מערכים בתקשורת וחברה ג
  מבניות בתקשורת וחברה ג
  מאמרים תיאורטיים
  מאמרים בנושא עיתונות
  מאמרים בנושא רדיו
  מאמרים בנושא טלוויזיה
  מאמרים בנושא פרסום
  موضوع الاعلام والمجتمع
  תקשורת אלקטרונית
  פרסום ויחסי ציבור
  ביבליוגרפיה
  בתי הספר במגמה
  שאלונים ומחוונים
  מגמת טכנולוגיות תקשורת
  פורטל היצירה הצעירה
  תמונות מהווי המגמה
  סרטוני המגמה
  בחינות חיצוניות
  בחינת מפמ''ר ארצית
  פרויקטי גמר
  קולנוע וטלוויזיה י"ג - י"ד
  רשימת קישורים
  העשרה והרחבת ידע
  מה חדש ?

מרחבי לימוד מתוקשבים
   המבניות בתקשורת וחברה ג'
   מערכי שיעורים בתקשורת
   מבנית בצילום ותאורה
   מבנית פס קול
   מבנית מעשית בהפקות
   מבנית מדעי הטכנולוגיה
   סיכום פיצ'ינג דוקומנטרי
   תיק הפקה עליליתי
   תיק הפקה דוקומנטרי
   תסריטים להפקות
   אמנות המבע הצילומי

2,467,520 כניסות לאתר
ריבוי ערוצים והפרטת השידורים בישראל: רטוריקה ומציאות

מאת: דב שנער ומירה משה

הפרטת אמצעי השידור בישראל
תהליכי הפרטה נשענים על שינוי תפיסת ההגמוניה הממלכתית, הרואה במדינה את הגורם
המופקד על שמירת אחדות החברה, ומכאן רואה בתחרות חופשית סכנה לאחדות זו (שטרנהל,
1988). ההפרטה גורסת כי שחרור כוחות כלכליים מפיקוח ממשלתי, וחריגתם מגבולות
לאומיים, מביאים בעקבותיהם יותר סחר, יותר חופש, יותר דמוקרטיה ויותר שגשוג
(1995 ,Barber). ההפרטה מתייחסת לליברליזציה ולצמצום פיקוח (deregulation), לעידוד
תחרות, להעברת חברות מבעלות ציבורית לפרטית ולביטול הגבלת הכניסה של יזמים פרטיים
למגזרים מסוימים (רפואה, 1988; ששינסקי, 1988). דוגמאות מתחום התקשורת כוללות את
העברת שירותי הדואר, בזק (טלקומוניקציה) והשידור לגורמים פרטיים, העברה שהחליפה את
השיטה המסורתית שעל-פיה היתה בעלות ממשלתית בלעדית על שירותים אלה. הפרטת
השידורים כרוכה בשינוי מתפיסת התקשורת כשירות ציבורי לכל, להבנתה כמוצר מסחרי
וזירת תחרות, המתבטאת בין היתר, בריבוי ערוצים (1994 ,Hamelink ;1991 ,Hills).
 
הפרטת השידורים בישראל היא ביטוי למעבר מאתוס קולקטיוויסטי-סוציאליסטי-פוריטני אל
אתוס ליברלי-קפיטליסטי. מקורו בעליית רמת החיים, בנטישת עקרונות המשק הסוציאליסטי,
בשינויים דמוגרפיים - כגון כניסת הדור השני של עולי ראשית המדינה לזירה החברתית
והפוליטית - ובמוביליות גיאוגרפית צנטריפוגלית, שיצרה דפוס מגורים מבוזר, בעיקר
בערי-לוויין סביב הערים הגדולות (1986, Caspi). במעבר זה חוזקה הלגיטימציה של
גורמים מסחריים פרטיים והתפיסה ששווקים ומנהלים מקבלים לידיהם את התפקיד
האינטגרטיבי שעד כה מילאה המדינה (יסעור, 1991).
 
הרקע להפרטת השידור בישראל הוא, אם כן, שינוי דמותה מחברה אחידנית ובעלת מבנה
משקי ופוליטי-ריכוזי, ל"דמוקרטיה אזורית" ו"פלורליזם חברתי", המאופיינים מאז שנות
השישים בלגיטימציה של ריבוי זהויות, ירידה בריכוזיות וצמיחת אליטות מקומיות (גרדוס,
1986, 1978, Elazar; אריאן 1990). שינוי זה מתבטא בריבוי ערוצים פרטיים - עיתונות
מקומית, טלוויזיה בכבלים, ערוץ הטלוויזיה השני ושידורי רדיו אזוריים (כספי ולימור,
1992). בעקבות העברת השידור מניהולה הישיר של המדינה לניהולה של רשות ציבורית
(רשות השידור) בשנות השישים, הונהג השידור המסחרי בשנות השמונים, והביא להיווצרות
מערכת ציבורית-מסחרית מעורבת (1988 ,Cohen and Shinar).

השיח הציבורי בריבוי הערוצים ובהפרטת השידורים
המעברים החריפים מבעלות ממשלתית לבעלות ציבורית ולמערכת מעורבת, מחייבים קבלת
החלטות המשנות את המדיניות, הארגון וההפעלה של השידורים. כבתחומים רבים במדינות
דמוקרטיות, הם כרוכים בדיון ציבורי, בו מועלים נימוקים וציפיות לתכנים ולצורות של
שינוי.
 
הדיון הציבורי בסוגיות ריבוי ערוצים והפרטת השידורים בישראל הוא, בהקשר זה, נושא
מרכזי. הדיון מתקיים בחמש במות ראשיות: חוקים, בהם מעוגנים שידורי הטלוויזיה בכבלים
ושידורי ערוץ הטלוויזיה השני והרדיו האזורי; העיתונות הכללית והמקצועית; מחקרים
אקדמיים; דינים וחשבונות של ועדות; וצוותים ודיונים בכנסת.(1)
 
חוקים הם מוצר מוגמר של דיון ציבורי, אך לא נכללים בהם הציפיות, הנימוקים והתהליכים
שהביאו לעיצובם. העיסוק העיתונאי והמחקרי בהפרטה ובריבוי ערוצים מציג אוסף של
דעות, פרשנות ותגובות. הוא חלק מתהליך עיצוב המוצר, הוא משקף את אקלים קבלת
ההחלטות ולעתים משפיע על קביעת מדיניות. אך הוא לא נמצא במרכז התהליכים האלה.
המלצות של ועדות וצוותי בדיקה משפיעות באורח ישיר יותר על עיצוב מדיניות, אך חסר
בהן האפקט של שיח ציבורי, כיוון שהן "ארוזות" במסמכים מקצועיים שאינם מיועדים
לציבור הרחב.
 
לעומת הבמות הללו, הדיון בכנסת הוא אירוע פומבי, המתרחש בעת ולאחר עבודתם של
ועדות וצוותי בדיקה, משא ומתן גלוי וחשאי עם גורמים בעלי עניין ועיסוק עיתונאי
ואקדמי בנושא. זהו שלב מכריע בעיצוב הסדרי המבנה, הארגון והתפעול של השידור. גם אם
הנימוקים המוצקים בדיונים בכנסת אינם הנימוקים היחידים המשקפים את דעות הדוברים,
יש בהם כדי ללמד על הציפיות המכוונות את קבלת ההחלטות. בתהליך דמוקרטי פרלמנטרי
התבטאויותיהם של שרים וחברי כנסת, המזוהים אידיאולוגית והמחויבים לשולחיהם
ולקבוצות ציבור שונות, משקפות את הצד הרטורי הציבורי של קבלת החלטות וקביעת
מדיניות. לכן הם משמשים כאן מכשיר לבדיקת השיח הציבורי בעניין הנהגת ריבוי הערוצים
והפרטת השידורים בישראל.
 
עיגון מושגי ונוהל מתודולוגי
כדי ללמוד את המאפיינים, המשמעויות וההשפעה המעשית של השיח הציבורי הפוליטי על
ריבוי הערוצים והפרטת השידורים בישראל, אנו משתמשים ב"ניתוח השיח" ( discourse
analysis), בו "יחידות-שיח" - קבוצות של מבעים או "משפטי טקסט" (משפט המשוקע בתוך
הקשר הספציפי) קוהרנטיים - משמשות להקניית משמעויות והבנתן (ניר, 1982).
 
יחידת השיח המשמשת אותנו היא "ההתבטאות" של שרים וחברי כנסת בדיונים שנערכו במליאת
הכנסת בעניין ריבוי הערוצים והפרטת השידורים. המושג "התבטאות" מוגדר כאן כרצף
מילולי (צירוף מלים, משפט או קבוצת משפטים), המופיע במסגרת נאום בכנסת והמוסר
בצורה תמציתית את עמדתו (תמיכה, ביקורת, התנגדות), נימוקיו, ציפיותיו או חרדותיו של
הדובר.
 
מבין שני המישורים העיקריים בהם עוסק ניתוח השיח - הלשוני והתימטי ( ,Fredriksen
1977) - אנו עוסקים בשני. ענייננו, מצד אחד, בהבנת המשמעות הגלויה של ההתבטאות
(הטקסט, מבנה העל של השיח) באמצעות סמלים ורמזים לשוניים. מצד שני, ענייננו ב"עיבוד
השיח" (discourse processing) (ניר, שם), המתחקה אחר הגורם הסמוי, המהווה את "מבנה
התשתית" של השיח. מכאן שאנו משתמשים בהתבטאויות כדי:
1. ללמוד את נימוקי התמיכה, הביקורת וההתנגדות שהציגו שרים וחברי כנסת בעניין
ריבוי ערוצים והפרטת השידורים;
2. לאתר סימנים המזהים את מבנה תשתית השיח, מסגרת ההתייחסות או "עולם השיח"
( world of discourse) (ניר, שם) של הדוברים בסוגיות תקשורת;
3. לאתר התאמות ופערים בין השיח למציאות, בין הציפיות לבין הגשמתן למעשה
במחצית שנות התשעים.
4. לאתר השלכות של השיח ושל המציאות התקשורתית להוויה הדמוקרטית בישראל.

מבחינה מתודולוגית, נוהל העבודה כולל שלושה שלבים:
1. איסוף הטקסטים של כל התבטאויות השרים וחברי הכנסת ב- 19 הדיונים שנערכו
במליאת הכנסת, בין 1987 ל- 1994, בנושאי ריבוי ערוצים והפרטת השידורים,
כפי שנתפרסמו ב"דברי הכנסת"; החומר המנותח כולל 156 התבטאויות, מהן 45 של
שרי תקשורת ואחרים ו- 111 של חברי הכנסת.
2. סיווג וניתוח הטקסטים הכוללים את ההתבטאויות על-פי נושאיהן העיקריים,
קטיגוריות ששימשו במחקרים קודמים, קטיגוריות אחרות ואיתור "מבנה התשתית" של
השיח.
3. ניתוח המציאות שבה מומש ריבוי הערוצים והפרטת השידורים בישראל ב- 1995
והשוואתה עם הציפיות המובעות בדיונים בכנסת בתקופה האמורה.
 
נושאי ההתבטאויות
הדיון הציבורי בדבר מספר ערוצי והפרטת השידורים בישראל דומה בנושאיו לדיון שליווה
בשנות החמישים והשישים את הנהגת הטלוויזיה בעולם השלישי (1977 ,Katz and Wedell).
היו שלושה נושאים בהם עסקה הרטוריקה של קובעי המדיניות בעניין הנהגת הטלוויזיה
בעולם השלישי: צרכים לאומיים, פיתוח כלכלי-חברתי ותחייה תרבותית. שלושתם באים
לביטוי בדיון הציבורי על ריבוי הערוצים והפרטת השידורים בישראל. אך בדיון הישראלי
של שנות השמונים והתשעים עלה נושא רביעי, דמוקרטיזציה של השידורים, המתייחס לקשר
שבין ריבוי ערוצים והפרטה לבין שחרור השידור משליטה ממשלתית ומהשפעה פוליטית.
 
העובדה שנושא זה לא נדון בדיונים על הנהגת הטלוויזיה בעולם השלישי ניתנת להסבר
בשני נימוקים, לפחות: מצד אחד, הרדיו, ובעיקר הטלוויזיה, הונהגו ברוב מדינות העולם
השלישי על-ידי ממשלות או בעיסקאות בין הממשלות לבין יזמים פרטיים, לפיהן מתן
הזיכיון להפיק רווחים מהשידור הותנה בהימנעות מעיסוק בנושאים פוליטיים (שנער,
1978; 1977 ,Katz and Wedell); מצד שני, אף כי הקשר בין ריבוי ערוצים, הפרטה
ודמוקרטיזציה אינו חדש,(2) הוא בולט יותר ברבע האחרון של המאה העשרים, הן במערב -
בהשראת ממשל רייגן בארצות-הברית ותאצ'ר בבריטניה - והן בחלקי עולם אחרים, בין היתר
בהשראת קריסת העולם הסוציאליסטי והשפעתו על העולם השלישי. בתחום התקשורת, קשר זה
מוצא ביטוי ניכר בעיסוק הציבורי, האקדמי והמקצועי בנושא צמצום הפיקוח - (deregulation)
(Hamelink, 1994; Hills, 1991).  

ההתפלגות הכמותית של 156 התבטאויות, ערוכות לפי נושאים, מצביעה על העדפה ברורה
של נושא הדמוקרטיזציה והעדפה פחותה של הנושאים האחרים, בעיקר טיפוח התרבות.
 
כמו ברטוריקה של הנהגת הטלוויזיה בעולם השלישי, גם בדיון הישראלי בדבר ריבוי
ערוצים והפרטה, הנושאים השונים מופיעים הן בנפרד והן במשולב. דברי שר התקשורת גד
יעקבי (מערך), בדיון שנערך בכנסת ב- 19.6.89, הם דוגמה טובה לשילוב הנושאים:
"לתהליכים המואצים בתחומי התקשורת ולפיתוחה יהיו השלכות מרחיקות לכת על החברה,
התרבות והמשק... בחירה חופשית של מקורות מידע, טלוויזיה ורדיו מגוונים ועוד, יחזקו
את הדמוקרטיה, יגבירו את כושר התחרות של המשק הישראלי ויגבירו את יציבות החברה...".
 
א. צרכים לאומיים
הצורך הבולט ברטוריקה המתלווה להנהגת הטלוויזיה בעולם השלישי הוא לכידות לאומית
סביב מטרות חברתיות המוגדרות על-ידי מנהיג או קבוצה שלטת. גם בדיון הישראלי בדבר
ריבוי ערוצים והפרטת השידורים מובלטים צרכים לאומיים דומים, אם כי הגדרתם מעוגנת
בהליך דמוקרטי: שמירת החוק והסדר, הגנת הציבור וחיזוק תדמיות וסמלים לאומיים.
הדוגמאות הבאות מאירות עניין זה:

1. שמירת החוק והסדר
הקשר בין ריבוי ערוצים לשמירת החוק והסדר בולט בהתבטאויות נגד תחנות בלתי חוקיות
של טלוויזיה בכבלים.(3) ב- 20.7.88 אומר שר התקשורת גד יעקבי (מערך), כי "פועלות
היום במדינת ישראל למעלה מ- 100 תחנות פירטיות" שאופיין "פלילי ואלים". ב- 19.06.89מתבטאים בעניין זה מספר חברי כנסת: ח"כ אברהם ורדיגר (אגודת ישראל) אומר כי "...
פועלות... בין 700 ל- 1.000 תחנות פירטיות... ממלכה עבריינית... הנשלטת בידי גורמים
מפוקפקים הפועלים בדרכי סחיטה, איומים, הפרת זכויות יוצרים והתנכלויות פיזיות...
ומכרסמות עמוק בשלטון החוק בישראל". לדעת ח"כ צ'רלי ביטון (חד"ש), "יש לחסל את
התחנות הפירטיות הנשלטות על-ידי עבריינים המגלגלים כ- 200 מיליוני דולרים בשנה...".
ח"כ אלי דיין (מערך) מוסיף תביעה "לתת גיבוי להפסקת שידורי הטלוויזיה הלא חוקיים
ברחבי הארץ...". ב- 9.11.92, מזכיר ח"כ מאיר שטרית (ליכוד) ש"חוק הכבלים נולד באווירה
של כבלים פירטיים ששידרו חומר פורנוגרפי ותעמולה פוליטית".
 
2. הגנת הציבור
נימוקי התמיכה בהנהגת ריבוי ערוצים מדגישים גם תפיסה על-פיה יש צורך להגן על
הציבור מהשפעות בלתי רצויות. ב- 1.7.87 מתריע ח"כ אהרון הראל (מערך) על כי "רבים
מתושבי ישראל צופים בשידורים מירדן או מלבנון" ועל "סכנה חמורה בהתגברות בלתי
פוסקת של תחנות שידור פירטיות ושידורים לא מבוקרים". ב- 20.7.88 מציין שר התקשורת
גד יעקבי (מערך) צורך בטיחותי: "ההתחברות לתחנות הפירטיות נעשית באורח... המסכן את
שלום הצרכן". ח"כ יגאל ביבי (מפד"ל) מצביע על סכנות נוספות: "המשדרים משבשים אפילו
לערוצי צה"ל... לא ייתכן שיציפו אותנו בצפון שידורי 'קול לבנון'... תחנה מיסיונרית..."
(19.6.89). ח"כ אלי דיין (עבודה) טוען ב- 28.5.91 כי "בערי הפיתוח בדרום ובגליל אין
עדיין טלוויזיה בכבלים אלא רק השידורים הפירטיים 'הכחולים'. האם זהו חינוך ותרבות
שרוצים להביא לאזורים אלה?"
 
3. חיזוק תדמיות וסמלים לאומיים
בנושא זה בולטות התבטאויות על הצורך למנוע פיגור לעומת ארצות אחרות, התבטאויות
המשקפות ציפיות שריבוי הערוצים יתרום לתדמית הכנסת, והתבטאויות המקשרות בין ריבוי
ערוצים וחיזוק מעמד ירושלים. בעניין הראשון, מצהיר שר התקשורת גד יעקבי (מערך) ב-
23.5.88 כי "מדיניות משרד התקשורת והממשלה היא לצעוד מבחינה טכנולוגית ומדעית עם
המדינות המתועשות והמתקדמות ביותר בעולם". ב- 19.6.89 אמרה ח"כ אורה נמיר (מערך):
"יש לעשות ערוץ שני אמיתי כדי שלא נהפך לאחת המדינות המפגרות בתחום תקשורת
ההמונים" ; וח"כ דן תיכון (ליכוד) אמר: "בכל מדינה בעולם יש היום 30 תחנות, אצלנו יש
תחנה אחת... אין מדינה בעולם שיש בה רק ערוץ אחד בלבד".
 
בעניין שידור עבודת הכנסת אומר ח"כ שבח וייס ב- 18.2.91: "השידור הישיר מהכנסת...
הועיל באופן ממשי לעבודת הכנסת...". חברתו לסיעה, ח"כ שושנה ארבלי-אלמוזלינו (עבודה)
הוסיפה ב- 11.2.92 כי "ערוץ שניים מאפשר לעם ישראל לצפות בדיוני הכנסת ולגבש דעה
על המתרחש".
 
ח"כ יהושע מצא (ליכוד) מקשר בין הנהגת הערוץ השני וחיזוק מעמד ירושלים: "מכוח חוקי
היסוד של מדינת ישראל, מקום מושבם של המוסדות הממלכתיים הוא ירושלים... צריך לחזק
את ירושלים... הערוץ השני לא כלול במסגרת אותם חוקי היסוד... אבל אין כל שוני בין
מוסד ממלכתי למוסד זה" (3.12.91). וכן: "משרדי הרשות וחברת החדשות פועלים מתוך
ירושלים על מנת לחזק את העיר..." (24.1.94).
 
ב. פיתוח כלכלי-חברתי
ברטוריקה של הנהגת הטלוויזיה מופיעים אמצעי התקשורת כמכשירים חשובים למודרניזציה
ולמאבק נגד בערות, חולי, חוסר יעילות ועמדות מסורתיות כלפי עבודה והישגיות. בדיון
הישראלי בולטים נושאים כגון חשיבות השתתפותה של ישראל במהפכת התקשורת העולמית וכן
פיתוח המשק ושחרור כוחות השוק.
 
1. מהפכת תקשורת ועידן חדש
רוח התפעמות וחזון מאפיינת את התבטאויותיהם של שרי התקשורת ואחרים בעניין זה. כך
אומר שר התקשורת גד יעקבי (מערך) ב- 23.5.88: "בעולם כולו וגם בישראל מתחוללת
מהפכת תקשורת המשולבת במהפכת המחשוב והמידע... עידן מהפכת התקשורת מגיע אלינו
כשהוא מלווה בצמיחתם של ארגונים ואמצעים חדשים: טלוויזיה בכבלים, קליטה ישירה
מלוויינים...".
 
שר התקשורת רפאל פנחסי (ש"ס) קובע ב- 28.5.91, כי "המהפכה האמיתית של דורנו היא
מהפכת התקשורת, מהפכה שאנו שרויים בעיצומה". ואילו שר המשטרה והתקשורת משה שחל
(עבודה) מתנבא כי "המאה הבאה תביא לסדר שונה לחלוטין שבו המידע והתקשורת יהיו
למעשה המאפיינים החשובים ביותר" (22.7.92).
 
חברי כנסת משמאל ומימין מוסיפים התבטאויות ברוח זו: ח"כ עדנה סולודר (עבודה) קובעת
כי "... התקשורת היא אולי אחד הנושאים הכי מרכזיים והכי חשובים דווקא בעידן המודרני"
(28.5.91); חבר סיעתה רענן כהן רואה בפיתוח התקשורת "צעידה לשנות האלפיים"
(22.7.92); וח"כ שלמה בוחבוט (עבודה) מדבר על "מהפכה בתקשורת העולמית" (25.1.93).
ח"כ יואש צידון (צומת) מדבר ביתר פירוט על כי "לתקשורת חשיבות עליונה במערכת
התשתית הלאומית... העידן הפוסט-תעשייתי שנכנסנו אליו הוא עידן שבו זרימת המידע
ומעבר מהיר וחלק של מידע תופסים את מקום הכבישים, מסילות הברזל והנמלים..."
(19.6.89).
 
יישום האמור למציאות הישראלית נעשה על-ידי שר התקשורת רפאל פנחסי (ש"ס): "אמצעי
התקשורת מתחדשים ומשתנים בהתאם לדור וצרכיו ולטכנולוגיה המתקדמת... משרד התקשורת
והשר רוני מילוא גיבשו שיטת הפצה מודרנית ומתקדמת... כפי שמקובל במתקדמות שבמדינות
העולם" (28.5.91). וח"כ דן תיכון (ליכוד) טוען: "הכנסת לא מבינה את המהפכה
התקשורתית שעוברת היום על העולם והיא בעצם בולמת את כל החוקים שקשורים בהקמת
הערוץ השני, השלישי והרביעי" (19.6.89).
 
2. פיתוח המשק ושחרור כוחות השוק
ההפרטה נחשבת בדיוני הכנסת לגורם מרכזי בפיתוח המשק. שר התקשורת גד יעקבי (מערך),
בדברו על הטלוויזיה בכבלים ב- 23.5.88, מבשר כי "ההשקעה בהנחתה של התשתית,
בבנייתם של האולפנים, ברכישת ציוד שידור בחמש השנים הבאות מוערכת ב- 400 מיליון
דולרים, כולה השקעות פרטיות וציבוריות... זו אחת היוזמות הגדולות ביותר בתחום
הפעילות החוץ ממשלתית". ב- 19.6.89, הוא אומר ש"דומה כי זה יהיה המגזר שיצמח ביותר
במשק הישראלי בשנתיים הקרובות...".
 
באותה נימה קבעה ח"כ שושנה ארבלי-אלמוזלינו כי "התקשורת היא תנאי בל יעבור לפיתוח
משק וכלכלה במדינות מפותחות" (28.5.91). ח"כ מיכאל אתן (ליכוד) דיבר ב- 22.7.92 על
ערוץ הטלוויזיה השני במונחי "... הצעדת החברה הישראלית קדימה"; ואילו חבר סיעתו
מאיר שטרית טוען כי "פרסומת בערוץ הראשון, בערוץ השני ובכבלים תאפשר תחרות שזה
בסיסה של כלכלה חופשית" (9.11.92).
 
התבטאויות אחרות מתייחסות לשוק התעסוקה. שר התקשורת משה שחל (עבודה) "מקווה
שהפעלת הערוץ השני תספק מקומות עבודה" (27.1.93); וחברו לסיעה אברהם בורג קובע
כי "הממשלה, הציבור והעם כולו רוצים מקומות עבודה. מדובר על 7,000 מקומות עבודה
..." (9.11.92). ח"כ חיים קורפו (ליכוד) מתנבא ב- 11.2.92 כי "... מחצית משיעור ההפקות
המקומיות יהיו הפקות של מפיקים ישראלים עצמאיים שאינם קשורים לבעלי הזכיונות".
ואילו חברו לסיעה, ראובן ריבלין, מתלונן ב- 18.2.91 כי העיכובים הפוליטיים הם
המונעים את הקמת הערוץ השני "והם המונעים את האפשרות להעסיק מאות ואלפים של
יוצרים ישראלים".
 
ג. טיפוח התרבות
ברטוריקה של הנהגת הטלוויזיה בעולם השלישי מודגשים תפקידיהם של אמצעי התקשורת
ב"פתיחת חלון לעולם". בטיפוח המשכיות תרבותית ובמניעת שחיקת התרבות המקומית
בתהליכי מודרניזציה. נושאים דומים מופיעים בדיון הישראלי: הגברת הפתיחות לעולם
ולאזור, שיפור איכות השידור וטיפוח היצירה המקורית.
 
1. פתיחות לעולם ולאזור
חברי כנסת מסיעות שונות מצהירים כי "העולם נעשה קטן, הולך ומתגמד, הולך ומתקצר" (ח"כ
דן תיכון, ליכוד, 20.7.88), וכי הוא הופך ל"כפר עולמי" (ח"כ רענן כהן, עבודה,
11.2.92), ול"כפר גלובלי קטן" (שר התקשורת, רפאל פנחסי, ש"ס, 28.5.91). שר התקשורת גד
יעקבי (מערך) קובע כי "התקשורת מקרבת ארצות, אך גם מקרבת את אזורי הארץ הרחוקים..."
(23.5.88), וכי "יתרונות הלוויינים הם קירוב תרבויות אחרות, קבלת מידע ואפשרויות
הבנה טובה יותר של ההתרחשות מחוץ לגבולות המדינה" (20.7.88); וח"כ מאיר שטרית
(ליכוד) מוסיף כי "חוק הטלוויזיה בכבלים... פתח את ישראל לתקשורת העולמית" (24.2.94).
 
מגמת הפתיחות נוגעת גם לנעשה במזרח התיכון. ח"כ שושנה ארבלי-אלמוזלינו (עבודה) גורסת
שיש "חשיבות רבה בפיתוח אמצעי הטלקומוניקציה ובהרחבתם - בעצם הקשר הבלעדי כמעט
בין ישראל לבין מדינות ערב העוינות"(28.5.91).
 
2. שיפור איכות השידור והיצירה המקורית
רבים שותפים לדעה שהפרטה מובילה לשיפור איכות השידור. ח"כ רפאל פנחסי (ש"ס), שכיהן
כשר התקשורת, סבור כי "התקשורת המודרנית... מפלסת דרכים... (ב)תחומי החינוך וההשכלה...החברה והרוח" (25.1.93). שר התקשורת משה שחל (עבודה) גורס כי "הערוץ השני... יתחרה בערוץ הראשון וישפיע לטובה גם על רשות השידור" (9.11.92).
 
חברי סיעתו תומכים בו: ח"כ מיכה גולדמן אומר ב- 18.2.91 כי "תחרות חופשית תשפר את
רמת התוכניות בשני הערוצים"; וח"כ רענן כהן קובע ב- 11.2.92 כי "הערוץ השני תופס
יוקרה ומעמד... הערוץ הראשון משעמם", וכי "ריבוי אמצעי התקשורת מעודד את החשיבה
בקרב האוכלוסייה". וח"כ אברהם פורז (מר"צ) טען כי "הערוץ השני צריך להיות מוקדש
לשיפור רמת התוכניות" (22.7.92).
 
בעניין טיפוח היצירה המקומית, תמך שר התקשורת, אמנון רובינשטיין (שינוי), בריבוי
ערוצים משום שהוא "דואג לעידוד היצירה המקורית הישראלית העברית" (18.5.87); ושר
התקשורת, משה שחל (עבודה), מבטיח ב- 25.1.93 כי "אחד ההדגשים יהיה סיוע לכוחות
מקומיים בהפקה מקורית ובהפקה קהילתית".
 
ב- 18.2.91 אומרת ח"כ נאוה ארד (עבודה) כי "התחרות תעזור גם למערכת היצירה בארץ",
וח"כ ראובן ריבלין (ליכוד) אומר: "היצירה המקומית איננה קיימת כיום ורק הערוץ השני
יוכל... להעשיר אותנו ביצירות ישראליות אמיתיות ומקוריות... ברשות השידור יש מצב של
אבטלה סמויה שלא מאפשר שום פעולה יצירתית... המבנה, חוסר התחרות ויכולת ההשבתה
מביאים לכך שאנשים שיכולים לפעול באופן יצירתי נבלמים על-ידי עצמם". ח"כ תמר
גוז'נסקי (חד"ש) סבורה כי "אין הפקות מקומיות בכבלים, אין הזדמנות לפריחת ענף ההפקות"
(9.11.92) וכי "לא קודם נושא ההפקה המקומית שצריך לפרנס יוצרים ישראלים" (25.1.93).
 
ד. דמוקרטיזציה של השידור
התבטאויות של שרים וחברי כנסת בדיון הישראלי של שנות השמונים והתשעים, כמעט ללא
הבדל בזיקות פוליטיות, דתיות, אתניות ואחרות, מעלות את התפיסה להנהגת ריבוי הערוצים
וההפרטה כדרכים לדמוקרטיזציה ולשינוי המבנה המוסדי של השידור.
 
ההתבטאויות מתמקדות בארבעה עניינים עיקריים: תרומות כלליות לדמוקרטיזציה; הרחבת
המרחב הציבורי והמעורבות האזרחית; ביקורת נגד השפעות פוליטיות; ותביעה לצמצומן
ולביטול המונופול בתחום השידור.
 
1. תרומות כלליות לדמוקרטיזציה
בהתבטאויות של שרים וחברי כנסת ניכרת מגמה הצהרתית לקשר את ריבוי הערוצים
וההפרטה עם חיזוק הדמוקרטיה. לדברי שר התקשורת גד יעקבי (מערך), "בחירה חופשית של
מקורות מידע.... יחזקו את הדמוקרטיה..." (19.6.89). ח"כ דן מרידור (ליכוד) מדגיש את
"הבטחת חופש הביטוי על-ידי ביזור כוח... מכוח הביזור נקבל חופש של אינפורמציה והבעת
דעות... יש לנו אחריות גם לתפקיד הציבורי של התקשורת... ביקורת הדדית היא אחת
הדרכים המבטיחות באמת חופש ביטוי" (9.11.92).
 
באותו דיון עומד ח"כ חגי מירום (עבודה) על הצורך "בהבטחת עקרונות יסוד מתחום
הדמוקרטיה, תפיסת עולם דמוקרטית וחופש ביטוי"; וח"כ דדי צוקר (מר"צ) קובע כי "משטר
חופשי פירושו ביזור של כוח, פיזור סמכויות, אי-מתן שליטה לגורמים מונופוליסטיים...".
ח"כ חיים קורפו (ליכוד) דורש "פתיחת והרחבת מפת המשתתפים לגורמים רבים על מנת
להשיג את עקרונות היסוד של החופש הדמוקרטי - מיגוון דעות ועמדות" (11.2.92). לדעתו,
"... מיגוון גדול ככל האפשר של גופים... יגשימו... פלורליזם תקשורתי באופן תחרותי"
(18.3.92).
 
לעומתם, ח"כ מוחמד נפאע (חד"ש) פחות נלהב: "הטלוויזיה היא אמצעי חשוב להעשרה
תרבותית ולקידום תהליכי דמוקרטיזציה בתנאי שהכוונה תהיה כזו והתוכן יהיה אכן מיועד
לכך" (28.5.91).
 
גם מגמה הקרויה בפי כמה חברי כנסת "פתיחת השמים" שימשה נימוק לריבוי ערוצים. ח"כ
אמנון רובינשטיין (שינוי) קובע ב- 20.7.88 כי "שמיה של ישראל הולכים ונפתחים ואמצעי
התקשורת שלה מתגוונים והולכים... אנחנו מדינה חופשית, השמים פתוחים". באותו דיון, ח"כ
דן תיכון (ליכוד) "קורא לשמים פתוחים, לערוץ שני ולטלוויזיה בכבלים - מהר ועוד השנה".
הוא חוזר על תביעה זו ב- 19.6.89: "את השמים צריך לפתוח לכל אזרחי מדינת ישראל",
וב- 22.7.92: "... השמים פתוחים וצריך לאפשר עוד ערוצים", וקובע ב- 9.11.92 כי "יש
כבלים, השמים נפתחו".
 
2. הרחבת המרחב הציבורי והמעורבות האזרחית
ההתבטאויות בעניין זה כוללות הכרה בחשיבות אמצעי התקשורת לאוכלוסיות מרוחקות
ממרכזי החברה והתרבות, ביקורת על ליקויים במילוי תפקיד זה, תשובות לביקורת והכרה
בחשיבות השפעת הציבור על תוכן השידורים. מודגשת בהתבטאויות הללו החשיבות שמקנים
הדוברים לאזורי פריפריה למיניהם.
 
ח"כ צ'רלי ביטון (חד"ש) קובע כי "במכשירים של תקשורת המונית יש חשיבות בעיקר להגנה
על קבוצת המיעוטים כמו נשים, מיעוטים דתיים וקבוצות אוכלוסייה חשופות ופגיעות"
(18.2.91). ח"כ אברהם בורג (עבודה) "מקווה שהערוץ השני יהיה הגון ושוויוני כלפי
אוכלוסיות המיעוטים במדינת ישראל: לאו דווקא מיעוטים אתניים - מיעוטים בנושא שפה...
יש לפתוח את הערוץ השני גם לשפות נוספות" (22.7.92). אך הוא טוען גם כי "הצופים
רוצים ערוץ ובעברית" (27.1.93).
 
לדברי ח"כ אלי דיין (מערך), ב- 19.6.89, "קיימת אפליה בערוץ השני ותוכניותיו לא
מגיעות לאזורים שלנו...". באותו דיון טוען ח"כ יגאל ביבי (מפד"ל) כי "הערוץ השני יכול
לתת שירות לאוכלוסייה נוספת במדינה... דוברי שפות שונות... הצפון איננו צריך להיות
מקופח". אף כי ח"כ מיכה גולדמן (מערך) מדווח ש"הערוץ השני שידר מכפר תבור ועשה שם
חגיגה", ח"כ מיכאל איתן (ליכוד) טוען כי "בכך שהערוץ השני איננו מגיע לכל האוכלוסין
בארץ מגדילים את הפער בין יושבי הפריפריות לאנשים הנמצאים במרכז הארץ" (18.2.91).
ח"כ חיים אורון (מר"צ) "... מתריע מקיפוח הכבלים את הפריפריות - למרות החלוקה של
צמדי אזורים (22.7.92). ולדברי ח"כ שלמה בוחבוט (עבודה) "אין שידורים של הטלוויזיה
הישראלית מהפריפריה... חשיבות הערוץ הקהילתי גם לרשות המקומית וגם לתושבי הערים
הקטנות" (25.1.93).
 
שר התקשורת משה שחל (עבודה) "מכיר דווקא בצרכיהם של תושבי הפריפריה... אשר אינם
משופעים במקורות מידע, תרבות ובידור... מתכוון להאיץ את קצב הקמת המשדרים של
הרשות השנייה" (9.11.92). השר "רוצה בערוץ הגון, שוויוני... כולל דוברי שפות שונות,
עולים חדשים... מבטיח שהטלוויזיה בכבלים תגיע גם לפריפריות" (22.7.92). ח"כ מחמד
נפאע (חד"ש) גורס ש"אין שום הצדקה לזמן המצומצם המוקדש לתוכניות בערבית בטלוויזיה
הישראלית..." (18.5.91). מצטרף אליו ח"כ שאול יהלום (מפד"ל), ודורש "... שגם למיעוטים
יהיו תוכניות מעניינות" (22.7.92). ואילו שר התקשורת משה שחל (עבודה) "רוצה להפעיל
ערוץ אחד לטלוויזיה בערבית כל היום..." (25.1.93).
 
שרים וחברי כנסת תמכו גם בהגברת השפעת הציבור על התוכניות ובהנהגת שידור קהילתי:
שר התקשורת גד יעקבי (מערך) מבטיח ב- 19.6.89כי "בקרוב נקים ועדות מייעצות
אזוריות כדי לאפשר השפעה של הציבור על תכני השידורים". ח"כ רפאל פנחסי (ש"ס) קובע ב-
25.1.93 כי "התקשורת המודרנית מאפשרת שיתוף קהילתי וציבורי ומפלסת דרכים חדשות
ומקוריות...". אך באותו דיון קובל שר התקשורת משה שחל על כי "החוק קבע שהתגמולים
מכבלים ישמשו להפקה קהילתית והפקה מקומית. בינתיים האוצר גובה את הכסף בלי לתת
להפקות".
  
3. ביקורת נגד אינטרסים פוליטיים בשידור
תהליך החקיקה הארוך והמפותל של חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו, המסדיר את
פעילות ערוץ הטלוויזיה השני, הוא הנושא היחיד בו מתגלה התנצחות בין מפלגות.
התבטאויות בנושא זה, במשך שלוש שנים ויותר, מלמדות שהעיכוב בתהליך החקיקה נובע
ממניעים פוליטיים, לא ענייניים.
 
ב- 20.7.88 שר התקשורת גד יעקבי (מערך) טוען כי "ח"כים מהליכוד מונעים את חקיקת חוק
הערוץ השני"; וח"כ אמנון רובינשטיין (שינוי) קובע כי "... מפלגה, בעזרת פעיליה ועסקניה
רוצה לשלוט באמצעי התקשורת... הליכוד רוצה למנות את אנשיו שישלטו ברשות השידור
ויגידו לציבור מה הוא צריך לשמוע".
 
ב- 19.6.89אומר ח"כ יאיר לוי (ש"ס) כי "הערוץ השני הפך להיות סלע מחלוקת בין הליכוד
לבין המערך..." וח"כ אברהם פורז (שינוי) אומר: "... החוק מוכן לחלוטין... והוא מתעכב
מאחר שהליכוד תובע לשנות את המצב בו יש שר אחד אחראי, ורוצה לקבוע שני שרים
אחראים...". באותו דיון, ח"כ אורה נמיר (מערך) מאזנת את התמונה: "הצעת החוק התנפצה
בנקודה... מי יפקח על מחלקת החדשות... ידיהן של שתי המפלגות הגדולות אינן נקיות...".
לדעת ח"כ מיכה גולדמן (עבודה), ב- 22.7.91, "העיכוב בעניין חוק הערוץ השני נובע
מאינטרסנטיות של חלק מחברי הליכוד... שאינם מוכנים לאבד את השליטה... ופוחדים מערוץ
נוסף שיאפשר לקהל הישראלי ליהנות מתוכניות טובות...".
 
4. הקטנת השפעות פוליטיות וביטול מונופול
למרות הטענות נגד מעורבותם של אינטרסים פוליטיים בתחום השידור, ואולי בגללן,
מקשרות התבטאויות רבות בין הנהגת ריבוי ערוצים והפרטה לבין הקטנת ההשפעות
הפוליטיות. לדעת שר התקשורת אמנון רובינשטיין (שינוי), "שידור באמצעות בעלי זיכיונות
מקטין את הזיקה הפוליטית..." (19.5.87). ח"כ חיים אורון (מר"צ) קורא "ליצירת תשתית
לערוץ... א-פוליטי" (22.7.92), מבקש "... להחזיר את הערוץ השני לייעוד המקורי שלו,
לאפשר לו להיות ערוץ פרטי, בלי השפעה פוליטית, שיתבסס על הכנסות ממכירת פרסומת...
(9.11.92) ו"מאמין בערוץ מסחרי, פרטי, א-פוליטי" (27.1.93).
 
בהקשר זה, רבות ההתבטאויות למען צמצום ההשפעה הממשלתית. שר התקשורת משה שחל
(עבודה) קובע כי "יש לצמצם את מעורבות הממשלה בכל התחומים ובוודאי בתחום התקשורת
..." (22.7.92). הוא גורס כי חוק ערוץ הטלוויזיה השני הוא ניסיון של הממשלה "להיפרד
מעוצמה הכרוכה בניהול ערוץ טלוויזיוני ולהביא לכך שיקום בארץ ערוץ טלוויזיה פרטי,
מסחרי, חופשי, חזק וא-פוליטי" (9.11.92). הוא גם קובע ש"הממשלה לא צריכה להיות גורם
מעורב, רק לעזור להגיע להסדר..." (15.2.93). ח"כ מיכאל איתן (ליכוד) דורש "צמצום
מעורבות ממשלתית" וחברו ח"כ שטרית "לא מאמין בשידורים שנשלטים על-ידי הממשלה"
(22.7.92).
 
הציפייה להקטנת ההשפעות הפוליטיות מתייחסת גם לביטול מונופולים. ח"כ מיכאל איתן
(ליכוד) קובע כי "מונופוליזציה של התקשורת היא דבר מסוכן לדמוקרטיה" (9.11.92).
לדעת ח"כ אמנון רובינשטיין (שינוי), "הציבור רוצה להביא לידי סיום את המונופולין
ההרסני של רשות השידור" (20.7.88). ואילו ח"כ דן תיכון (ליכוד) גורס כי "... מדינת
ישראל הפכה למדינה מודרנית בכל מה שקשור בשידורי טלוויזיה. אין עוד מונופול לערוץ
הראשון" (22.7.92).
 
מצד שני, דוברים אחדים ערים לסכנה שבהחלפת מונופול ממשלתי בעסקי. ח"כ חגי מירום
(עבודה) מזהיר ב- 22.7.91 כי "יש לשמור מכל משמר מפני יצירת קרטלים בתקשורת".
לדעת ח"כ תמר גוז'נסקי (חד"ש), "קיים מונופול של כבלים" (25.1.93). ח"כ רענן כהן
(עבודה) גורס כי "... ריכוזיות זו סותרת את העקרונות הדמוקרטיים הקוראים למגוון
דעות... אסור לנו לתת יד ליצירת מונופול בידי אמצעי התקשורת" (9.11.92). לעומתם, ח"כ
אברהם פורז (שינוי) "לא מודאג מיצירת מונופול... אין הצדקה לאסור התקשרות בין
הזכיינים... ההצעה שבעלי זיכיון של הטלוויזיה בכבלים לא יוכלו להתאגד יחד כדי להפיק
תוכניות בישראל איננה במקומה" (22.7.91).
 
נושאים מועדפים בהתבטאויות
הנושא המועדף בהתבטאויות על צרכים לאומיים הוא חיזוק תדמיות וסמלים. נושא זה עלה
ב- 7 מתוך 10 דיונים, לעומת נושא שמירת החוק והסדר (3 דיונים) והגנת הציבור
(4 דיונים); במספר ההתבטאויות הכולל הוא עלה 12 פעמים מתוך 30, לעומת 9 בכל אחד
מהנושאים האחרים; נושא זה מועדף גם בדברים של נציגי הליכוד (4 מתוך 6). ארבע
התבטאויות של נציגי המפלגות הקטנות כוללות שתיים של נציג מהמפד"ל (שמירת החוק
והסדר והגנת הציבור), אחת של חבר כנסת מאגודת ישראל ואחת של נציג מחד"ש (שמירת
החוק והסדר).
 
בהתבטאויות על פיתוח חברתי-כלכלי, נושא מהפכת התקשורת והעידן החדש החביב על השרים
(9 מתוך 14 התבטאויות), על נציגי מפלגת העבודה (9 מתוך 16) ועל נציגי המפלגות
הקטנות (שלוש של נציג ש"ס ואחת של נציג צומת). נושא פיתוח המשק ושחרור כוחות השוק
בולט יותר במספר הדיונים בהם עלה (9 מתוך 10) ובהתבטאויות חברי הכנסת (8 מתוך 13),
בעיקר מטעם הליכוד (6 מתוך 7).
 
נושא טיפוח התרבות והפתיחות לעולם ולאזור בולט בהתבטאויות של שרים (6 מתוך 8) ושל
נציגי מפלגת העבודה (8 מתוך 12). דיון על שיפור איכות השידור והיצירה המקורית בולט
במספר הדוברים (15 מתוך 19). שלוש התבטאויות של נציגי המפלגות הקטנות כוללות אחת
של נציג ש"ס, התומך בפתיחות לעולם ולאזור, ושתיים של נציגת חד"ש, בנושא איכות השידור
והיצירה המקורית.
 
הנושאים המועדפים בהתבטאויות על הדמוקרטיזציה של השידור הם, ראשית, הציפיות
להרחבת המרחב הציבורי והמעורבות; ושנית, הקטנת השפעות פוליטיות וביטול מונופולים.
הדבר בולט במספר הדוברים בנושאים אלה: מתוך 30 דוברים, 18 התבטאו בנושא הראשון
ו- 14 בנושא השני, לעומת 11 שהתבטאו בנושא תרומות כלליות לדמוקרטיזציה (ו- 8
שהביעו ביקורת על ההשפעות הפוליטיות על השידור. פתיחת המרחב הציבורי והמעורבות
האזרחית מועדפת בדבריהם של נציגי מפלגת העבודה (12 מתוך 28) והמפלגות הקטנות (6
מתוך 12: 3 נציגי חד"ש, 2 מפד"ל, 1 צומת); התרומות הכלליות של ריבוי ערוצים והפרטה
לדמוקרטיזציה מועדפות בדבריהם של נציגי הליכוד (9 מתוך 18); הציפייה להקטנת
השפעות פוליטיות וביטול מונופולים בולטות בדבריהם של נציגי מר"צ (7 מתוך 16).
 
אפיון ההתבטאויות: טקסט ושיח
תרשים 1 (ראו עמ' 74) הצביע על עיסוק רב יותר בנושא הדמוקרטיזציה של השידור מאשר
בנושאים האחרים. העדפה זו מקבלת ביטוי נוסף בהתפלגויות ההתבטאויות לפי מספר
הדיונים בהם עלו הנושאים השונים ומספר הדוברים בהם (לוח 1).
 
 
1. סך כל הדיונים הוא 19, והוא כולל חוזרת על נושא אחד בדיונים אחדים ודיונים
בהם נכלל יותר מנושא אחד.
2. כולל התבטאויות אותו דובר ביותר מנושא אחד.
 
מקור: דברי הכנסת.

מספר הדיונים בהם עלה נושא הדמוקרטיזציה של השידור גדול בכ- 40% עד 60% ממספר
הדיונים בהם עלו הנושאים האחרים. מספר הדוברים בנושא זה הוא כמעט כפול ממספר
הדוברים בנושא צרכים לאומיים ופיתוח כלכלי-חברתי ועולה כמעט בשליש על מספר
הדוברים שהתבטאו בנושא טיפוח התרבות.
 
ניתוח ההתבטאויות לפי תפקידי הדוברים - שרים וחברי כנסת - המופיעות בלוח 2, מגלה כי
בהשוואה לחלקם בכלל הדברים, חברי הכנסת מתבטאים בנושא הדמוקרטיזציה של השידור
והצרכים הלאומיים יותר מאשר בנושאים האחרים. לעומתם, שרים מעדיפים להתבטא בנושאי
פיתוח כלכלי-חברתי וטיפוח התרבות.



העדפותיהם של שרים וחברי כנסת ניתנות לפירושים אחדים: ראשית, נראה ששרים מכל
המפלגות מעדיפים לדבר על תחומי הביצוע עליהם הם מופקדים. שנית, לפי גישת "הקפיץ
המתוח",(4) כל עוד הם מחזיקים בעוצמה הפוליטית, אין לשרים עניין לעודד דיון בשינוי
חלוקתה של עוצמה זו מעבר לנדרש ברמת ההצהרות.
 
ניתן להניח שחברי כנסת רבים מעדיפים לעסוק בנושא הדמוקרטיזציה של השידור, בין היתר
משום שהוא אהוד ובלתי מחייב את מי שאינם נושאים בעול הביצוע. כפי שנראה בהמשך,
נושא זה תופס מקום נכבד בדבריהם של חברי כנסת ממפלגות קטנות, בעיקר ממר"צ (ראו לוח
3). מלבד ההסברים שהעדפה זו נובעת מפופוליזם או מאופיין של מפלגות מסוימות, אפשר
לראות בה את אחד הביטויים למאבקן של מפלגות קטנות במגמת ההתעצמות של מפלגות
גדולות.
 
בדיקת התפלגויות ההתבטאויות לפי מפלגות, מגלה כי מרבית ההתבטאויות בתוך כל אחת
מהמפלגות חושפות העדפה לנושא הדמוקרטיזציה של השידור על פני נושאים אחרים (לוח 3
). נטייה זו בולטת, כאמור, בקרב נציגי מר"צ, הנוגעים בנושא זה בכ- 70% מהתבטאויותיהם,
לעומת כ- 48% מהתבטאויות נציגי הליכוד ופחות מ- 40% בקרב נציגי מפלגת העבודה.
נושא הפיתוח הכלכלי-חברתי מופיע במקום השני בהתבטאויותיהם של נציגי מפלגת העבודה
והליכוד, בעוד שהעדיפות השנייה של נציגי מר"צ היא טיפוח התרבות. יוצא מכאן שאין
הבדלים גדולים בהעדפות של נושאי ההתבטאויות בקרב נציגי המפלגות הגדולות.
 

* לא נכללות כאן 23 התבטאויות של נציגי מפלגות יותר קטנות.
 
השוואת חלקה של כל מפלגה בהתפלגויות של כלל הדברים שנאמרו עם חלקה בדברים שנאמרו
בכל נושא, מוצגות בלוח 4, ומספקת זווית נוספת לראיית ההבדלים בין זיקות
אידיאולוגיות אופייניות.


 
1. כולל מפלגות ששינו שמותיהן (עבודה, מר"צ וכו').
2. מפד"ל, אגודת ישראל, חד"ש.
 
התבטאויות בנושא הדמוקרטיזציה של השידור בקרב נציגי מפלגת העבודה זוכות במשקל
יחסי קטן, בעיקר לעומת נושאי הפיתוח הכלכלי-חברתי וצרכים לאומיים; נציגי הליכוד
מעדיפים להתבטא בנושא הפיתוח הכלכלי-חברתי מעט יותר מאשר בנושא הדמוקרטיזציה.
מעניין שדברים בנושא הצרכים הלאומיים נאמרים פחות מאחרים בקרב נציגי הליכוד. כך
קשה לאתר עקביות אידיאולוגית משמעותית בהתבטאויותיהם של נציגי המפלגות הגדולות.
ייתכן שההסבר לכך הוא שהתפלגות ההתבטאויות בנושאי השידור קשורה יותר למעמדה של
מפלגה בשלטון מאשר לעמדתה הרעיונית: תביעות לדמוקרטיזציה מופנות לרוב אל הממשלה.
מאחר שמפלגות גדולות מצויות בעמדות שלטוניות מרכזיות ביתר תכיפות מאשר מפלגות
קטנות שעוצמתן פחותה, אין לנציגיהן עניין להעלות תביעות כאלה, ללא קשר לזיקות
אידיאולוגיות. ייתכן גם שמסיבה זו פחותה מידת עירנותן של המפלגות הגדולות לנושא
הדמוקרטיזציה של השידור. עם זאת, יש להניח שההרגל לחשוב ולפעול כבעלי עוצמה משפיע
על נציגי המפלגות הגדולות בהעדפתם נושאים חברתיים-כלכליים ביצועיים.
 
מן הטעם הזה המצב שונה לגבי נציגי מפלגות יותר קטנות כמו מר"צ. התבטאויותיהם
המועדפות - נושאי הדמוקרטיזציה של השידור וטיפוח התרבות - משקפות עקביות בביטוי
עמדותיה המוצהרות של המפלגה. גם המפלגות הקטנות האחרות מבליטות העדפה
לדמוקרטיזציה של השידור.
 
גם הזיקה המסורתית של המפלגות הדתיות לא זוכה לביטוי מלא. התבטאויות שרים וחברי
כנסת מאגודת ישראל, המפד"ל ובעיקר ש"ס, מגלות התייחסות ליברלית ואוניברסלית למדי
בנושא החוק והסדר, הגנת הציבור, מהפכת התקשורת והעידן החדש, פתיחות לעולם ולאזור
והרחבת המרחב הציבורי ומעורבות אזרחית.
 
מבנה התשתית של השיח
 
כאמור, הטקסט הגלוי משקף את "המבנה העילי" (surface structure ) של ההתבטאויות.
ברצוננו להבין גם את "מבנה התשתית" (underlying structure ) של הדברים הנאמרים. הבנה
זו מאפשרת לעמוד על "עולם השיח" של הדוברים, המשקף את יחסם למציאות, אף אם אינו בא
לביטוי גלוי בטקסט. לאחר סיווג ההתבטאויות בנושאים: צרכים לאומיים, הפיתוח
הכלכלי-חברתי, טיפוח התרבות והדמוקרטיזציה של השידור, מוביל אותנו ניתוח סמנטי
משולב של נושאי ההתבטאויות ונושאי המשנה שלהן שהוצגו לעיל, להציע מבנה תשתית הכולל
שלושה סוגי שיח. סוגים אלה מהווים מעין "מטרייה סמנטית", אליהם מתייחסת כל אחת מ-
156 ההתבטאויות: שיח הגנה ושחרור, שיח שייכות וזהות ושיח העשרה (ראו לוח 5).


שיח ההגנה והשחרור מהווה מסגרת להתבטאויות בכל הנושאים, שעניינם הגנה חברתית ( 
למשל, שמירת החוק והסדר בעניין שידורים פירטיים, במסגרת הצרכים הלאומיים); הגנה
תרבותית מפני השפעות בלתי רצויות (תרבויות אחרות באזור, המרת דת, פורנוגרפיה
ו"שידורים בלתי מבוקרים"); מניעה של הכחדת היצירה המקורית על-ידי חומר מיובא; הגנה
קיומית על קהל הצופים (למשל, בנושא צה"ל ובנושא הבטיחות); ובשחרור, בעיקר כלכלי
ופוליטי. שיח השחרור הכלכלי נחשף בנושא פיתוח כלכלי-חברתי ועניינו בשחרור כוחות
השוק. שיח השחרור הפוליטי נחשף בנושא הדמוקרטיזציה של השידור ועניינו במיתון לחצים
פוליטיים וביטול מונופולים.
 
סוג השיח השני, שייכות וזהות, מאגד בתוכו דברים המבליטים שייכות וזהות בשלושה
מישורים: המישור העל-לאומי, כגון השתתפות במהפכת התקשורת ובעידן חדש ופתיחות לעולם
ולאזור (שסווג במסגרת הפיתוח הכלכלי-חברתי); המישור הלאומי, כגון חיזוק תדמיות
וסמלים (צרכים לאומיים) וטיפוח היצירה המקורית (טיפוח התרבות); והמישור
המקומי-קהילתי, כגון הרחבת המרחב הציבורי ומעורבות אזרחית (דמוקרטיזציה של
השידור).
 
שיח ההעשרה מבליט ציפיות ותקוות. הוא כולל התבטאויות המתייחסות לתרומתם של ריבוי
הערוצים וההפרטה לחיזוק ערכים, סמלים ותדמיות לאומיים, לפיתוח המשקי, לאיכויות
תרבותיות ולהעשרה אזרחית וחיזוק הדמוקרטיה.
 
מחקר נוסף, שיעסוק בזיהוי סוגי שיח דומים בנושאים אחרים, ובעידון ובעדכון סוגי השיח
המוצגים כאן - למשל, באמצעות השוואת ההתבטאויות בכנסת עם התבטאויות בבימות אחרות,
בדיקת הקשר ביניהם לבין זיקות רעיוניות ועוד - יוכל לאשר סיווג זה ולהוסיף
אינפורמציה על עולם השיח הפוליטי בישראל.
 
ציפיות שנתממשו
כמו במדינות אחרות (1990 ,McQuail ;1994 ,Collins), קיומם של מספר ערוצים והפרטת
השידור בישראל מפגינים עמידה בקביעות ובציפיות של השיח הציבורי בנושאים מסוימים;
מראים אי בהירות לגבי מימוש ציפיות בנושאים אחרים; ומצביעים על אי עמידה בציפיות
בנושאים אחרים. הציפיות שנתממשו מתייחסות לשמירת החוק והסדר, הגנת הציבור, חיזוק
תדמיות, השתתפות ישראל במהפכת התקשורת העולמית, פיתוח המשק, פתיחות לעולם ושיפור
איכות השידור.
 
אין ספק כי עיגון שידורי הטלוויזיה בכבלים בחוק, חיסל את השידורים הבלתי חוקיים,
ברוח דבריו של ח"כ אברהם פורז (שינוי) ב- 19.6.89 כי "רק כאשר תהיה טלוויזיה
בכבלים חוקית אפשר יהיה לחסל את התחנות הפירטיות". אפשר להניח שההפעלה החוקית של
תחנות רדיו אזוריות ב- 1995, תביא לצמצום שידורי הרדיו הבלתי חוקיים. גם בנושא
הגנת הציבור נתממשו ציפיות מסוימות. חיסול הטלוויזיה הפירטית ודרישות החוק לתקני
בטיחות, אכן הסירו סכנות מוחשיות בעניין זה. הגשמה חלקית ועקיפה של ציפיות אחדות
ניכרת גם לגבי חיזוק התדמיות והסמלים הלאומיים, כגון ההשתוות למדינות מתקדמות
בתחום השידור והנהגת השידורים הישירים מהכנסת.(5) הדרישה לשידורים ישירים
מבתי-המשפט גם היא מצביעה על ניסיון להרחיב מימוש ציפייה זו.
 
ציפיות מסוימות בתחום הפיתוח הכלכלי-חברתי מומשו אף הן. אין ספק שנתממשו הציפיות
להרחבת השתתפותה של ישראל בשינויים הכלל-עולמיים בתחום התקשורת, המכונים בפי
הדוברים "מהפכה" ו"עידן חדש". מבחינה עסקית, הנהגת ריבוי הערוצים וההפרטה הכניסו
לזירת התקשורת הישראלית בעלים זרים, הון וידע בינלאומיים: תאגידים זרים ונציגיהם
בישראל שולטים ב- 29% מהבעלות על חברות הכבלים וב- 24% מהבעלות על זכייניות
הערוץ השני (כספי ולימור, 1992). מבחינה טכנולוגית, גדל חלקה של ישראל בתהליכי
גלובליזציה, המאפשרים את חשיפת האוכלוסייה לשידורים בינלאומיים ישירים ומיידיים -
כגון בשידור טקסי תהליך השלום - הן ממקורות זרים והן ממקורותיה היא. בכל הכרוך
בתכנים, הגדילה ישראל את חלקה כיבואנית )וגם כיצרנית) של סרטים ותוכניות (לאל,
1994). עם זאת, אין ספק שריבוי הערוצים וההפרטה יצרו מגזר כלכלי חדש, המתבטא,
למשל, בהשקעה של כמיליארד דולרים במערכת הטלוויזיה בכבלים ובערוץ השני, שהגדילו
את שוק העבודה, ואת השירותים והמוצרים בענף השידורים לציבור. לפי נתוני רשות
הטלוויזיה השנייה, הנתמכים בדברי ח"כ מאיר שטרית (שם, 11, 120) כבר ב- 1995 הגיעו
הזכיינים לאיזון כלכלי ברמת התפעול, עובדה המצביעה על הצלחה כלכלית. על עוצמת
התהליך מעידה גם העובדה שכבר בשנתו הראשונה הצליח הערוץ השני לתפוס נתח של כ-
20% משוק הפרסום בתקשורת, בהיקף שנתי של 400 מיליוני דולרים לפחות (שם, 76, 105).
 
הציפיות להגברת הפתיחות לעולם נתממשו במידה רבה, כתוצאה מעצם הגידול במספר שעות
השידור, שהוא פועל יוצא של ריבוי הערוצים. הדבר מתבטא בכמות גדולה יותר של סרטים,
סדרות, משדרי-תעודה ופריטי חדשות מחו"ל, הן בערוץ השני והן בטלוויזיה בכבלים -
בערוצי הסרטים, הנוער והמשפחה, החדשות והערוצים הזרים הנקלטים באמצעות לוויינים.
סוג זה של פתיחות לעולם מתבטא גם בהעתקת ז'אנרים של תוכניות, כגון חידונים נושאי
פרסים.
 
ניכרים גם סימנים של מימוש ציפיות בנושאי שיפור איכות השידור. השכלול הטכנולוגי
מאפשר, מצד אחד, לשדר באופן שוטף, כמעט ללא תקלות טכניות. מצד שני, מתאפשר שידור
של משדרים ישירים רבים בזמן אמת, מהם משדרי אולפן רגילים ומהם משדרים יותר
מורכבים, המשלבים מקורות ומקומות שידור שונים, בארץ ובחו"ל.
 
ציפיות שקשה לאמוד את מידת מימושן
בתחומים אחדים לא ניתן לאמוד את מימוש ציפיות השיח הציבורי. כך, למשל, קשה להגיע
לאומדן לגבי חיזוק סמלים לאומיים ולגבי צמצום ההשפעות הפוליטיות והתרומות הכלליות
של הנהגת ריבוי הערוצים וההפרטה לדמוקרטיזציה. עם זאת, מעניינת התפיסה, המובעת
בדיוני הכנסת, שבכוחם של מוסדות ומבני שידור לחזק את הלגיטימיות של סמלים לאומיים
(כגון מעמד ירושלים) או של ערכים רעיוניים, כגון חופש ביטוי וזרימת מידע.
 
טיפוח היצירה המקורית הוא נושא יותר בעייתי. בכינוס המסכם את שנת ההפעלה הראשונה
של ערוץ הטלוויזיה השני (לאל, 1994), מואשמים הזכיינים בנטייה להיענות לדרישת
"המכנה המשותף הנמוך" באמצעות חומר מיובא ומשדרי בידור. עמדת הזכיינים היא שהם
מפיקים סדרות דרמה איכותיות, אך גם משדרי חדשות, ענייני היום וספורט מקומיים, שאינם
נחשבים בחוק כיצירה מקומית (שם, 56, 98). להזמת הטענה כי הערוץ השני לא משדר
שידורי איכות, מביא אחד הזכיינים נתון, לפיו מספר בעלי ההשכלה הגבוהה הצופים בערוץ
הראשון בשעות אלה (שם, 34). לוחות המשדרים של הטלוויזיה בכבלים מצביעים, כמובן, על
העדפה ברורה של משדרי יבוא. כפי שנראה בהמשך, פעילות חברת ICP, המשותפת לרוב
הזכיינים, מקלה ברכישה ובעיבוד של משדרים כאלה. עם זאת, קיימת הסכמה כי הנהגת
ערוצים רבים תביא לעידוד היצירה המקורית, ולו רק בגלל הצורך לעמוד בדרישות החוק,
הן ישירות בערוצים המסחריים והן בעקיפין, כאתגר לערוץ הראשון, בו ניכרת תשומת לב
רבה להפקות מקוריות.
 
ברור אפוא שלא די בתיאור זה כדי להעריך את מידת מימוש הציפיות המובעות בשיח
הציבורי. ראשית, התקופה הקצרה בה מתקיים מבנה השידור הנוכחי, איננה מאפשרת
התייחסות מעמיקה לנושא. שנית, לא נחקרה מלוא משמעותה של היצירה המקורית. שכן אין
זה רק עניין כמותי, המתייחס למספר המשדרים המקומיים או לשיעורי משכם ומיקומם בלוח
המשדרים. הגדרתם והערכתם של משדרים מקוריים והבחנתם, במונחי תוכן וצורה, ממשדרים
"מקומיים" וזרים, חשובות מאוד ומעניינות. אולם אין בידינו אומדן, לא בשאלת מימוש
הציפיות ולא בשאלה אם קיימת עירנות לדקויות הנושא, מצד דוברים המתייחסים אליו.
 
ציפיות שלא נתממשו
היבטים אחדים של הציפיות שבאו לביטוי בדיוני הכנסת לא זכו למימוש, בעיקר בנושאי
שמירת חוק וסדר, הגנת הציבור, ומניעת ריכוזיות ומונופול.
 
בעניין שמירת החוק והסדר, אין להתעלם מכך שכמו במדינות אחרות, זכייני הטלוויזיה
בכבלים והערוץ השני חורגים מהמסגרות החוקיות המחייבות אותם, כגון: הפרסומות בערוץ
הטלוויזיה השני, משודרות בכמויות ובמקבצים החורגים מהמותר (הארץ, 31.10.95), או
בהתארגנות קרטליסטית מצד זכייני הטלוויזיה בכבלים. גם המשך הפעלת ערוץ 7 הבלתי
חוקי, מצביע על אי עמידה בדרישות החוק ומעלה את השאלה שמא המסגרת החוקית הקיימת
מעודדת את הפרתה.
 
לא נתממשה במלואה גם הדרישה להגנת הציבור: אמנם חיסול תחנות הטלוויזיה הפירטיות
בכבלים סיפק הגנה כנגד תכנים פורנוגרפיים ששודרו בהן; אך לא הגן מפני משדרי
פורנוגרפיה המשודרים באופן "מבוקר" (בשעות לילה מאוחרות, למשל) בערוצי הכבלים
הישראליים ובאופן בלתי מבוקר בערוצי הכבלים הנקלטים באמצעות לוויין, כמו אלה של
הטלוויזיה הגרמנית. "פתיחת השמים" הגדילה גם את האפשרות לצפות בשידורים ממדינות
ערב, ללא אפשרות ביקורת או "הגנה", כפי שתבעו דוברים אחדים.
 
הציפיות להרחבת מעורבות אזרחית לא נתממשו אף הן. הדברים שנאמרו בעניין השידור
למיעוטים לא הניבו שידורים בערבית ובשפות אחרות. הדברים שנאמרו על הרחבת המרחב
הציבורי לא הניבו עידוד לשיתוף האזרחים בשידורים.(6)
 
התחום החשוב ביותר בו לא נתממשו ציפיותיהם של שרים וחברי כנסת הוא מניעת ריכוזיות
ומונופול. תחום זה מקיף את מספר ההתבטאויות הגדול ביותר, כשכולן מביעות תקווה
לשינוי משמעותי. ריכוזיות ומונופול ממשיכים להתקיים לפחות בארבעה תחומים: מרחב, זמן,
ניהול משאבים ותוכן.

1. מונופולים על מרחב וזמן
הטלוויזיה בכבלים (וזה יהיה, כנראה, גם גורל הרדיו האזורי) מוצגת הן בדברים הנשמעים
בכנסת והן בדברי מפעיליה, כהתגלמות הפלורליזם. ואולם מבנה זיכיונות השידור, לפיו
זכיין אחד שולט לבדו על אזור כיסוי "אוטונומי", יוצר "מונופולים מרחביים", המוצגים
לציבור כאופציות בחירה רבות יותר. במתכונתה המקורית, תוכנן ש- 31 זכיינים יפעילו
תחנות שידור ב- 31 אזורים. לא פלא, אפוא שמידת הריכוזיות עלתה מאוד, כאשר למעשה
רק 5 זכיינים שולטים ב- 31 האזורים. הדבר משנה לחלוטין את רעיון השידור האזורי הן
בטלוויזיה בכבלים והן ברדיו האזורי.
 
רב המרחק בין מבנה זה לבין דברי ח"כ צ'רלי ביטון, למשל, שאמר כי "התחנות בכבלים
צריכות לשרת את הציבור באזור שבו הן פועלות, ועל כן יש לדאוג לכך שיהיו תחת שליטתם
של נבחרי אותו ציבור" (19.6.89). פסק הדין של בית-הדין להגבלים עסקיים בעניין
הטלוויזיה בכבלים (אולשטיין, 1994, ראו להלן), קובע ששיטה זו פוגעת בכוונת המחוקק
לקיים את שידורי הטלוויזיה בכבלים כשידורים אזוריים, שכן לא קיים טווח בחירה
משמעותי בלוחות המשדרים, וקיימות מידה מזערית של תחרות ומידה רבה של תיאום בין
המפעילים (שם, 316).
 
מונופולים על זמן אופייניים לערוץ הטלוויזיה השני, המופעל על-ידי שלושה תאגידים
עסקיים, שכל אחד מהם שולט בימי השידור שלו. בימים אלה אין הוא מתחרה בזכיינים
האחרים, אלא בערוץ הראשון ובערוצי הכבלים. כלומר, התחרות בין זכייני הערוץ השני
לבין עצמם אינה על ההעדפות השונות של קבוצות צופים באותו זמן. התחרות האמיתית היא
על מכירת פרסומת, הנקבעת על-ידי שיעורי צפייה בתוכניות דומות המשודרות בימים שונים.
גם התיאום בין זכייני הערוץ השני בתחום החדשות ובתחומים נוספים, מצביע על מגמה של
ריכוזיות. כך, לא ניתן לדבר על תחרות אפשרית, "במובן זה שמי שתיתן שירות טוב יותר
תזכה ליותר מנויים (במקרה זה, צופים) על חשבון חברתה" (אולשטיין, 1994, 309).
 
2. ניהול משאבים
אי מימוש הציפיות בדבר יצירת פלורליזם תקשורתי בולט במבנה הריכוזי של הבעלות על
השידור הפרטי בישראל, בו מעורבים ארגוני תקשורת וכלכלה מקומיים וזרים. זאת מלבד
חלקו הנרחב בעיתונות היומית והתקופתית, במו"לות ובתחומים אחרים מחוץ לעולם
התקשורת, תאגיד ידיעות אחרונות מחזיק בבעלותו 30% מהבעלות על זכיינית הטלוויזיה
בכבלים "ערוצי זהב" ו- 24% מהבעלות על זכיינית הערוץ השני "רשת".
 
תאגיד מעריב מחזיק בבעלותו 12% מזכיינית הטלוויזיה בכבלים "מת"ב" ו- 18% מזכיינית
הערוץ השני "טלעד", מלבד בעלותו על כתבי-עת, הוצאת ספרים, חברת תקליטים, עסק נדל"ן,
ביטוח וסחר. תאגידים מקומיים פרטיים (כור, דנקנר, עורק, החברה לישראל ודגון) שולטים
ב- 39% מהבעלות על תעשיית הטלוויזיה בכבלים וב- 30% של ערוץ הטלוויזיה השני (כלל,
עלית, שטראוס, הראל-משמר); כאמור, מתקיימת גם שליטה של תאגידים זרים על חברות
הכבלים והערוץ השני (כספי ולימור, 1992).
 
עצם טיבו של דפוס בעלות זה מוביל את המעורבים בו לסתירות בין אינטרסים עסקיים,
שירות ציבורי ואתיקה מקצועית. לא קיימת סבירות גבוהה שתתפתח תחרות כלכלית או
מקצועית בין המרכיבים השונים של קבוצות כאלה. להפך, אפשר לצפות לתמיכה הדדית
בתוכן וביניהן בנושאים מרכזיים, בצד תחרות מבוקרת בענייני מדרוג (rating).
 
3. תוכן
הטלוויזיה בכבלים מציגה את הדוגמה הבולטת ביותר של ריכוזיות בתחום התוכן. למרות
חלוקת המדינה לאזורי שידור, אפשרה להם חברה משותפת לארבעה מתוך חמשת מפעילי
הטלוויזיה בכבלים (ICP:  Israel Cable Programming ) להגיש משדרים דומים, בעיקר
תוכניות מיובאות, הנרכשות על-ידי החברה באופן מרכזי. קביעת בית-הדין להגבלים עסקיים
(10.1.94), ששידורי הכבלים הם כלל ארציים ברוב הזמן, מצביעה על אופיה הקרטלי של
המערכת.
 
פסק-הדין של השופטת מרים נאור (יו"ר) וחבריה מכיר בכך שמפעילי הטלוויזיה בכבלים
מספקים שירותים מעבר למה שנתבעו לפי החוק, כגון דמי מנוי נמוכים מהנדרש, יותר שעות
שידור מהנדרש ונגישות ליותר ערוצים מהנדרש (אולשטיין, 1994). אולם הם קובעים (שם,
299, סעיף ד' 1, ו- 2) כי "... על כף המאזניים ניצבים יתרונותיו של ההסדר לצרכני
הטלוויזיה בכבלים: נגישות יותר טובה לשווקים בחו"ל, המושגת על-ידי פנייתו של גורם
מרכזי וארצי, תוך הוזלת העלויות, שחלקן משרת את הצרכן. על הכף השנייה מונחים
החסרונות שבהסדר: מאחר שרק חלק מהגופים הרלוונטיים יכולים או רשאים להתאגד לרכישה
משותפת של תוכניות... נוצר מצב בלתי בריא מבחינת כללי התחרות החופשית".)7) יתר על
כן, הם קובעים כי "יצירת גוף רב עוצמה, כמו המבקשת 5 (חברת ICP), יש בו כדי להנציח
את שליטת המבקשות (חברות הכבלים) בשידורי הכבלים..." וכי "קיומם של גופים כאלה,
החולשים על השוק, יש בו כדי להרתיע אחרים מלנסות ולהתמודד כשיפקע תוקף הזיכיונות,
על אותו פלח שוק" (שם, 300-299, סעיף ו').
 
סיכום
השיח הציבורי המלווה את הנהגת ריבוי הערוצים והפרטת השידור בישראל מציג פערים
מסוגים אחדים. ראשית, קיימים סתירות ומתחים פנימיים בהתבטאויות של שרים וחברי כנסת,
בעיקר בין הצהרות התומכות בחופש הביטוי לבין הגישה לפיה יש להגן על הציבור מפני
השפעות בלתי רצויות. נראה שקשה לדוברים לנטוש את הגישה הפטרנליסטית המסורתית,
לפיה יש להגן על הציבור, ולאמץ גישה המדגישה בחירה חופשית של מקורות מידע, כגון זו
של ח"כ מיכה גולדמן (מערך), שאמר כי "הצופה יחליט ויבחר באיזה ערוץ הוא רוצה לצפות"
(18.2.91). קיים מתח ניכר גם בין הדרישה להגנת הציבור לבין הדרישה ל"פתיחת השמים",
שזכתה למימוש ניכר.
 
כן, קיימים פערים בין הרטוריקה והציפיות לבין המציאות, בעיקר בנושא בשורת
הדמוקרטיזציה של השידור, ולו רק משום שהמאפיינים העיקריים של מערכת התקשורת
המסחרית בישראל - ריכוזיות ובעלות צולבת - מציגים חסרונות בולטים בשירות לאינטרס
הציבורי. העובדה כי יותר ערוצים פועלים תחת שליטה ריכוזית מסחרית, פירושה הוא
שהריכוזיות הממלכתית של העידן שקדם להפרטה שונתה אך לא צומצמה. כך, שיח הפלורליזם
התקשורתי מתורגם במציאות לפלורליזם מדומה לכל היותר (כספי ולימור, 1992).
 
אנו גורסים כי קיים פער ניכר בין הציפיות המובעות בשיח הציבורי בנושא הנהגת ריבוי
ערוצים והפרטת השידור, כפי שהוא בא לביטוי בדיונים בכנסת, לבין תרגומן למעשים. נראה
לנו כי דבריו של (Curran (1991 מתקיימים גם בהקשר הישראלי:
 
א. למרות הציפיות המפורשות המובעות בשיח הציבורי, במציאות נמנע קיומם של אינטרסים
ציבוריים רחבים בנגישות אל אמצעי התקשורת; הנהגת מספר ערוצים וההפרטה לא שיפרו את
הייצוג הציבורי בשליטה על השידור ולו רק משום שההשקעות הנדרשות בשוק זה מגבילות
את הכניסה ומאפשרות רק לתאגידים חזקים ועשירים.
 
ב. למעשה, קיימת בעלות צולבת של ארגוני תקשורת ומגזרים כספיים ותעשייתיים חזקים,
בצד ריכוז, ולא ביזור, של השליטה על אמצעי השידור והפצת המידע והתרבות. תהליך זה
בעייתי משום שהוא מגביר את כוחן של אליטות בלתי מייצגות את כלל הציבור, בהנהגת
יזמים השליטים על הפצת מידע ורעיונות. צמיחתם מלווה בכרסום מימד האחריות ומסירת
דין וחשבון (accountability) ציבוריים.
 
ג. במציאות, ההפרטה לא הביאה ליתר גיוון ובחירת תכנים אלא לעידוד אחידנות תרבותית.
השחרור מתכתיבים ממשלתיים ופיקוח פוליטי מוחלף בתכתיבים ושיטות פיקוח מסחריים לא
פחות חמורים.
 
הפערים הללו קשורים, לפחות בחלקם, לכך שאמצעי התקשורת לא ששים להבליט את מכלול
הבעיות הכרוכות בהפרטה, לאחר שבעליהם הפכו בעלי עניין מסחריים בשידור, בנוסף
ולעתים בסתירה לתפקידיהם העיתונאים המסורתיים. הדבר אינו מעודד עיצוב מדיניות
תקשורת המתחשבת במציאות שנוצרה. נראה כי הפערים נובעים בעיקר מכך שהמדיניות
המסדירה הנהגת מספר ערוצים והפרטה היא פרי תפיסות מיושנות ופשרות פוליטיות. זאת,
משום שמחוקקים ומקבלי החלטות בנושא זה חשופים ללחצים, המביאים להנצחת פתרונות
פוליטיים לבעיות חברתיות, תרבותיות וכלכליות.

אחת התוצאות היא התפתחות תהליך של (disempowerment) שלילת עוצמה (1994 ,Hamelink) מיחידים ומקבוצות חסרי ממון, השפעה או קשרים. כמו במדינות אחרות ( ,Venturelli
1993), תהליך זה אינו מרחיב את המעורבות הציבורית המבוקשת בדבריהם של שרי וחברי
כנסת אלא מכרסם במרחב המצומצם שממשלות בישראל הותירו לאזרחים לגיבוש דעת קהל
והבעתה.
 
במציאות כזאת דרוש, מצד אחד, מאמץ להעצמת הציבור (empowerment), ולפחות בשלב ראשון על-ידי דמיסטיפיקציה של לשון ההפרטה והצגת הפערים בין רטוריקה ומציאות. מצד שני,
דרושה בדיקה חוזרת של המדיניות והמסגרות המסדירות את פעילות השידור במבנהו
הציבורי-עסקי המעורב, במגמה להתאימן למציאות החדשה. מאמץ זה חשוב לקיצור הדרך ומשך
הזמן הדרושים לתהליכים שהתרחשו בעולם המערבי - המספק השראה לשינוי חברתי ותרבותי
גם בקרבנו - להגיע לתודעה הציבורית ולזירת המעשה בישראל. למרות שמזה שנים מתמודדים
במערב עם השינויים שהביאה ההפרטה, נראה כי הם עדיין לא נקלטו במלואם בישראל. לכן,
בצד סנוניות ראשונות המצביעות על הכרה בבעיות אלה, בעיקר במגזר האקדמי, חשוב
להביא שינויים אלה לתודעת הציבור, תוך שימוש בשיח יותר קרוב למציאות מזה המובע
בהתבטאויותיהם של שרים וחברי הכנסת.
 
הערות
1. על החוקים העוסקים בריבוי ערוצים והפרטת השידורים נמנים חוק הבזק (תיקון
מס' 4, תשמ"ו- 1986), המסדיר את פעילות הטלוויזיה בכבלים; וחוק הרשות
השנייה לטלוויזיה ורדיו, תש"ן- 1990, תיקוניו ותוספותיו. עיתונים יומיים
ומקצועיים, כגון "אותות התקשורת" ועוד, עסקו רבות בסיקור ובניתוח תהליכי
ריבוי הערוצים והפרטת השידור; מחקרם של כספי ולימור, 1992 (ראו אזכור),
הוא דוגמה מצוינת לעיסוק האקדמי בסוגיות הנדונות כאן; הוועדות העיקריות
שטיפלו בנושאי ריבוי הערוצים והפרטה הן: ועדת קוברסקי (1979, ערוץ
טלוויזיה שני), ועדת בר-סלע (1982, טלוויזיה בכבלים), ועדת ליבני (1993,
מבנה ותפקוד של רשות השידור), צוות בראשות י. קרניאל (1993, ארגון מחדש של
ענף התקשורת), צוות בראשות ע. שכטר (1993, פרסומת בטלוויזיה בכבלים);
בשנים 1994-1981 נערכו בכנסת כ- 170 דיונים על הטלוויזיה בישראל, במסגרת
הצעות חוק (רשות השידור ותיקוניו, הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, חוק הבזק
ותיקוניו), סקירת שרים את פעולות משרדיהם והצעות לסדר היום בנושאי הערוץ
הראשון, הערוץ השני והטלוויזיה בכבלים.
 
2. קישור זה מופיע כבר בשנות השבעים בוויכוח הגדול באונסק"ו בין מדינות המערב
לבין הגוש המזרחי והעולם השלישי. הסיסמה "זרימת תקשורת חופשית" ( flow free
of communication ) אפיינה את העמדה המערבית, שתבעה ריבוי ערוצים, בעיקר
פרטיים, לשם הבטחת החירות לשדר ולקלוט, להקים תחנות שידור ולצרוך את
מוצריהן באופן חופשי בכל מקום בעולם. היא זוהתה במערב עם טיפוח הדמוקרטיה
ומניעת התערבות פוליטית ופגיעה בחופש הביטוי, השידור והצריכה של תקשורת.
העמדה שכנגד, שכונתה במערב אנטי-דמוקרטית, ראתה בזרימת התקשורת החופשית
תכסיס קפיטליסטי שכוון להחדיר תרבות צריכה מערבית לגוש המזרחי ולהתערב
בצורות חיים המנוהלות על-ידי אידיאולוגיה אנטי-קפיטליסטית וגיוס ההמונים
לבניית אומות העולם השלישי (1980 ,MacBride). עמדה זו, שתבעה פיקוח על
ההפקה והקליטה של שידורים מטעמים אידיאולוגיים ולאומיים, מכונה "עיתונאות
פיתוח" (McPhail, 1981) (development journalism)
 
3. מראשית שנות השמונים, במהלך היוזמות, הדיונים והבדיקות בעניין ריבוי הערוצים
וההפרטה, הקימו יזמים פרטיים רשתות שידור מקומיות באמצעות כבלים, בהן
הפעילו שידורי טלוויזיה בלתי חוקיים. במחצית העשור היו בישראל מאות תחנות
כאלה, בעלות תקני בטיחות ירודים, שהקרינו בעיקר סרטי עלילה מבוקשים
בקבוצות שונות בציבור - כגון סרטים מיובאים מהודו ומתורכיה מצד אחד, וסרטים
פורנוגרפיים מצד שני - שלא שודרו בטלוויזיה הישראלית. החריגה מהחוק היתה לא
רק בעצם השידור אלא גם בתופעות נילוות של אילוץ אזרחים להוות מנויי השירות
הזה, כדי להצדיק את רווחיות התקנת הרשת ועוד.
 
4. ניתוח מפורט של גישה זו מצוי בספרם של כספי ולימור )1992, 133-131).

5. אם כי הטלוויזיה הממלכתית היא זו שהנהיגה שידורים כאלה, במסגרת הערוץ
הלווייני, שפיתחה במסגרת התחרות עם הערוצים האחרים.

6. לדעת פעילים באגודה הישראלית לתקשורת, רדיו וטלוויזיה קהילתית, "הערוץ
הקהילתי" בטלוויזיה בכבלים, המופעל בעידוד המועצה לשידור בכבלים, לא התעלה
אל מעבר לרמה חובבנית, למרות הביקוש הבא לביטוי בגידול מספר הקבוצות
המפיקות לערוץ זה משדרים.

7. לפי סעיף 62א לחוק הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, אסור לזכייניות ערוץ
הטלוויזיה השני להתאגד לשם רכישת תוכניות.
 
ביבליוגרפיה
אולשטיין, ט., (עורכת), 1994. ההגבלים העסקיים: החלטות הממונה על ההגבלים העסקיים,
פסקי דין - בית הדין להגבלים עסקיים, לשכת עורכי הדין בישראל, מחוז תל-אביב-יפו,
תיק הגבלים עסקיים 445, תל-אביב, עמ' 319-289.
 
אריאן, א., 1990. פוליטיקה ומשטר בישראל, זמורה-ביתן, תל-אביב.
 
גרדוס, י., 1986. "ריכוזיות ובידור, מרכזים ופריפריות והבעיה האזורית בישראל", רבעון
לכלכלה ל"ו: 128.
 
יסעור, א., 1991. "עיקרי משנתו של הברמאס", בתוך: י. הברמאס, חברה וזהות בימינו,
ספרית פועלים, תל-אביב.
 
כספי, ד., וי. לימור, 1992. המתווכים - אמצעי תקשורת בישראל 1990-1948, עם עובד /
מכון אשכול / האוניברסיטה העברית בירושלים, תל-אביב.
 
לאל, ר., (עורכת), 1994. שנה אחת - ערוץ 2: טלוויזיה מסחרית בישראל, המכון הישראלי
לדמוקרטיה, ירושלים.
 
ניר, ר., 1982. "כותרת העתון כיחידת שיח", בתוך: ש., בלום-קולקה, ור. ניר, )עורכים),
עיונים בחקר השיח, האוניברסיטה העברית בירושלים, ירושלים.
 
רפואה, ז., 1988. "האוצר פועל חד-משמעית להפרטה", רבעון לכלכלה ל"ט: 136-135.
 
שטרנהל, ז., 1988. המחשבה הפשיסטית לגווניה, ספרית פועלים, תל-אביב.
 
שנער, ד., 1978. השתלה של מוסדות: הנהגת הטלוויזיה בשבע ארצות מתפתחות, חיבור לשם
קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה, האוניברסיטה העברית בירושלים, ירושלים.
 
ששינסקי, א., 1988. "הפרטה - האם אנחנו בדרך הנכונה?", רבעון לכלכלה ל"ט: 136-135.
 
Barber, B.R., 1995. Jihad Vs. McWorld. New York: Times Books.
 
Caspi, D., 1986. Media Decentralization: The Case of Israel's Local Newspapers.
New Brunswick, N.J.: Transaction.
 
Collins, R., 1994. "National Broadcasting and the International Market Developments
in Australian Broadcasting Policy," Media, Culture and Society 16.
 
Curran, J., 1991. "Rethinking the Media as a Public Sphere," in: P. Dahlgreen and
C. Sparks (eds.), Communication and Citizenship. London: Routledge.
 
Elazar D.J., 1978. Israel: From Ideological to Territorial Democracy. New York:
General Learning Press.
 
Fredriksen, C.H., 1977. "Structure and Process in Discourse Production and
Comprehension," in: M.A. Just and P.A. Carpenter, Cognitive Processes in
Comprehension. Hillsdale, N.J.: Lawrence Erlbaum.
 
Hamelink, C., 1994. Trends in World Communication. Penang: Malaysia: Southbound.
 
Hills, J., 1991. The Democracy Gap: The Politics of Information and Communication
Technologics in the United States and Europe. New York: Greenwood Press.
 
Katz, E., and G. Wedell, 1977. Broadcasting in the Third World. Cambridge, Mass.:
Harvard University Press.
 
MacBride, S., 1980. Many Voices, One World. Paris: Unesco.
 
McPhail, T., 1981. Electronic Colonialism. Newbury Park: Sage.
 
McQuail, D., 1990. "Western Europe: 'Mixed Model' Under Threat?" in: J. Downing,
A. Mohammadi and A.S. Mohammadi (eds.), Questioning the Media. Newbury Park:
Sage.
 
Shinar, D., and Cohen, A.A., 1988. "Israel," in: P.T. Wesport (ed.), International
Handbook of Broadcasting Systems. Conn.: Greenwood.
 
Venturelli, S., 1993. "The Imagined Transnational Public Sphere in the European
Community's Broadcasting Policy: Implications for Democracy," European Journal of
Communication 8 (4). 

 
מקור:
 
תקשורת ודמוקרטיה בישראל, עורך: דן כספי, עמ' 96-71, הוצאת הקיבוץ
המאוחד
 
 













 

 
 



 



גרסא להדפסה גרסא להדפסה
כל הזכויות שמורות © 2014 ל- המינהל למדע ולטכנולוגיה במשרד החינוך בשיתוף המרכז הפדגוגי טכנולוגי (מפ"ט) עמל
האתר עוצב ותוכנת ע"י GoNet Software Solutions
ראו תנאי שימוש