דף הבית על האתר הודעות מפמ''ר צוות הפיקוח פורום צור קשר בתי הספר הצעות ודרישות עבודה 
מגמות הלימוד
  מבנה מגמות טכנולוגיות חוזי
  ביבליוגרפיה
  מגמת מדיה ופרסום
  אודות המגמה
  מקצוע תקשורת וחברה
  תוכנית הלימודים
  מערכים בתקשורת וחברה א
  מערכים בתקשורת וחברה ב
  מערכים בתקשורת וחברה ג
  מבניות בתקשורת וחברה ג
  מאמרים תיאורטיים
  מאמרים בנושא עיתונות
  מאמרים בנושא רדיו
  מאמרים בנושא טלוויזיה
  מאמרים בנושא פרסום
  موضوع الاعلام والمجتمع
  תקשורת אלקטרונית
  פרסום ויחסי ציבור
  ביבליוגרפיה
  בתי הספר במגמה
  שאלונים ומחוונים
  מגמת טכנולוגיות תקשורת
  פורטל היצירה הצעירה
  תמונות מהווי המגמה
  סרטוני המגמה
  בחינות חיצוניות
  בחינת מפמ''ר ארצית
  פרויקטי גמר
  קולנוע וטלוויזיה י"ג - י"ד
  רשימת קישורים
  העשרה והרחבת ידע
  מה חדש ?

מרחבי לימוד מתוקשבים
   המבניות בתקשורת וחברה ג'
   מערכי שיעורים בתקשורת
   מבנית בצילום ותאורה
   מבנית פס קול
   מבנית מעשית בהפקות
   מבנית מדעי הטכנולוגיה
   סיכום פיצ'ינג דוקומנטרי
   תיק הפקה עליליתי
   תיק הפקה דוקומנטרי
   תסריטים להפקות
   אמנות המבע הצילומי

2,468,986 כניסות לאתר
שימור מול דינמיקה: גלגוליו של "מסמך נקדי" ברשות השידור

מאת: יחיאל לימור ואינס גבל

בשנת 1972 הופץ בקרב בכירי רשות השידור מסמך פנימי הנושא את הכותרת: "אמינות,
הגינות, איזון ומקצועיות בשידורי החדשות וענייני היום דפים לדיון ראשון". בעקבות דפים
אלה חובר ברשות השידור קובץ הנחיות שנועד "להטעים ולהבהיר כמה מן הציוויים
המקצועיים שמייחדים את העבודה של עובד החדשות ברדיו ובטלוויזיה, הן מבחינת צביונם
של כלי התקשורת (בהקבלה אל העתונאות שבכתב), הן מבחינת האיפיון של רשות השידור
כאירגון שידור ציבורי-ממלכתי הפועל מכוח חוק."
 
קובץ ההנחיות, שכונה בשם "מסמך נקדי" על שם מחברו נקדימון רוגל היה לאורים ותומים
בענייני אתיקה ושמירה על כללי המקצוע ברשות השידור. מאז ראה אור לראשונה בשנת
1972, הוא עודכן שלוש פעמים: בשנת 1979, בשנת 1985 ולאחרונה בשנת 1995. בגירסתו
הראשונה היו למסמך 42 סעיפים ואילו בגירסה האחרונה תפח המספר עד ל- 161, כלומר
כמעט פי ארבעה בהשוואה לנוסח המקורי. הגידול במספר הסעיפים אינו טכני בלבד, הוא
משקף גידול מתמיד במספר הנושאים שבהם עוסק המסמך. המחשה לכך אפשר למצוא בעובדה
שלמרות שאין הבדל של ממש במספר הסעיפים בין הנוסח של שנת 1979 לזה של שנת
1985, הרי מספר הנושאים שבהם עוסקת הגירסה המאוחרת רחב פי כמה.
 
במאמר הנוכחי ננסה לבחון את השינויים שחלו במשך השנים במסמך נקדי שהוא מעין תערובת
של קוד אתי ומדריך מקצועי ואת הסיבות לשינויים. בדיון כזה יש עניין לא רק בחלק
ממחקר היסטורי על התפתחות רשות השידור, או על האתיקה העתונאית בכלל(1) ועל
תפקידיה באירגון שידור ציבורי בפרט, אלא גם, ואולי בעיקר, בגלל מיקומה הייחודי של
רשות השידור, כגוף ממלכתי-ציבורי, במפת התקשורת בישראל. בעידן שבו נשמעים קולות
המהרהרים על חשיבות השידור הציבורי ומערערים על ההצדקה שבהמשך קיומו, יש מקום
לבחון כיצד רואה השידור הציבורי עצמו את תפקידו ואת המחויבויות שלו ומה הן המגבלות
שהוא מטיל על עצמו.
 
"מסמך נקדי" - ארבעה גלגולים
ב"מסמך נקדי" יש, כאמור, שני מרכיבים: קוד אתי ומדריך מקצועי. בצד הגדרות כוללניות,
ואולי אפילו תיאורטיות-למחצה, של "הקווים האדומים" בתחום האתיקה, יש בו גם ניסיון
להתמודד עם סוגיות מעשיות, הנגזרות מהגדרות אלו. מבחינה זו יש דמיון בינו לבין ספרי
הנחיות (Style books) של עיתונים גדולים בעולם המערבי,(2) למדריך למפיקים בשירות
השידור הבריטי (בי.בי.סי),(3) לספרי הנחיות של סוכנויות הידיעות הבין לאומיות
הגדולות(4) או לתדריך שגובש ביומון חדשות, לפני שנסגר.(5) למרות שקודים אתיים הם
מעצם מהותם אסופת עצות ללא אמצעי כפייה, או הצעות להתנהגות ולא ציוויים(6) יש
במסמך נקדי הנחיות מפורשות של "אל תעשה". זהו אפוא מסמך פנימי של אירגון, המשלב
בתוכו הוראות חוק, כללי אתיקה, המשותפים למוסד התקשורת כולו והנחיות פנים-אירגוניות
התואמות את אופיים של אמצעי התקשורת האלקטרוניים בכלל ואת העובדה שרשות השידור
היא רשות ממלכתית-ציבורית בפרט.
 
קובץ ההנחיות, שנועד במקורו "להטעים ולהבהיר כמה מן הציוויים המקצועיים המייחדים
את העבודה של עובד החדשות ברדיו ובטלוויזיה"(7) ומוכר יותר בשם "מסמך נקדי" נולד,
כאמור, בשנת 1972. נקדימון רוגל, שהיה מבכירי רשות השידור, נתבקש על ידי המנכ"ל
דאז, שמואל אלמוג, לגבש קוד אתי ומקצועי לרשות. רוגל הכין "דפים לדיון ראשון", מסמך
בן 16 עמודים בנושאי "אמינות, הגינות, איזון ומקצועיות בשידורי החדשות וענייני היום
של רשות השידור." סעיף 4 ב"דפים" מגדיר את "מטרת הדיון והקביעות שייעשו מכוחו":

א. להגיע לכלל קביעת נורמות לטיפול מקצועי אמין, הוגן ומאוזן בחדשות ובענייני היום.
ב. להכין ולהפיץ עקד הוראות קבע בנידון, לתדרך בו את העובדים, לחייבם בו כחלק בלתי
נפרד מביצוע עבודתם המקצועית ברשות.
ג. ליצור ולהפעיל באורח מלא וסדיר הליכים של בקרה, תדרוך וברור בכל הדרגים, על ידי
הממונים הישירים.(8)
 
הגדרת המטרות לוותה במעין הסתייגות והסבר: "כל מי שהתלבט בשאלה הגיע למסקנה
הנכונה שאי אפשר להקיף את כל הנושא שמטבעו נזיל הוא ומשתנה תדירות על ידי
קודיפיקציה, אלא שפטור בלא כלום אי אפשר... (גם) אם אי אפשר להגיע לשלמות או לאיטום
גמור של כל הפרצות. ברם, עצם ההתעסקות הרצינית והעניינית בהם יש בה הוכחה למגמה
המוצהרת של הרשות ושל עובדיה להגיע לרמה גבוהה של מקצועיות, של הגינות ושל אמינות
בשידורי החדשות וענייני היום."(9)
 
לאחר דיונים ב"פורום החדשות" של רשות השידור גובש הנוסח הראשון של "מסמך נקדי",
ולאחר אישורו על ידי הוועד המנהל של רשות השידור, הוא הופץ בקרב העובדים. המסמך,
שהודפס במכונת כתיבה ושוכפל בסטנסיל ואשר נשא את הכותרת "תדריך לעובדי החדשות
והרפורטז'ה רדיו וטלוויזיה ברשות השידור" הקיף 10 עמודים ונכללו בו 42 סעיפים.

שבע שנים מאוחר יותר, בשנת 1979, זמן קצר לאחר כניסתו של יוסף לפיד לתפקידו
כמנכ"ל החדש של רשות השידור, נתבקש רוגל לעדכן את המסמך ולהתאימו למציאות המשתנה.
הנוסח השני (שכותרתו שונתה ל"תדריך חדשות ואקטואליה") היה בן 10 עמודים, אף הם
מודפסים במכונת כתיב, וכלל 72 סעיפים. בשנת 1985 עודכן המסמך פעם נוספת. מספר
הסעיפים נצטמצם אמנם באחד, אך מספר הנושאים הכלולים בו גדל במידה רבה. הגירסה
האחרונה והעדכנית של "מסמך נקדי" היא משנת 1995. הנוסח האחרון, שראה אור בדפוס
ובתבנית של ספר, כולל כאמור 161 סעיפים.
 
למרות שהמסמך נתפש כמורה נבוכים מחייב ברשות השידור, נמנעו מוסדות הרשות מעיגונו
בכללים, שיש להם תוקף משפטי, בדומה לכללים שנקבעו על ידי מועצת הרשות השנייה
לטלוויזיה ולרדיו או המועצה לשידורים בכבלים. כתוצאה מכך נותר המסמך בבחינת קובץ
הנחיות פנימי הנחות מבחינה משפטית מכללי האתיקה של אמצעי השידור האחרים.(10)
 
מדוע נולד "מסמך נקדי"?
מדוע נזקקה רשות השידור לגבש לעצמה את "מסמך נקדי"? יש לכך שלושה הסברים - אירגוני,
אתי ופוליטי - ששניים מהם עולים מתוך ה"דפים לדיון ראשון":

א. ההיבט האירגוני. שבע שנים לפני שגובש הנוסח הראשון של המסמך יצא הרדיו, קול
ישראל, מחיקו של משרד ראש הממשלה ונהפך, עם אישורו של חוק רשות השידור, לרשות
ממלכתית.(11) בשנת 1968, עם הקמת הטלוויזיה והכללתה במסגרת רשות השידור, הוחל
החוק גם עליה. בשנת 1972 היתה עדיין רשות השידור בשלבים הראשונים של התגבשות
כרשות עצמאית. המסגרת האירגונית החדשה חייבה קביעת נוהלי עבודה, התואמים את
המציאות שהשתנתה, כולל הבהרת מעמדם ודרך תיפקודם של העתונאים, שקודם לכן היו
עובדי מדינה ועתה נהפכו לעובדי רשות עצמאית. חיוניותם של הכללים הללו גברה משתי
סיבות נוספות: האחת, התווספותו בשנת 1968 של מדיום חדש, הטלוויזיה, שדפוסי העבודה
בו שונים מאלה שהיו במדיום הישן והמוכר, הרדיו; השנייה ההתרחבות של האירגון והגדלת
מסגרות השידור, שעוררו את הצורך בקביעת נורמות מקצועיות ואירגוניות אחידות. המסגרת
האירגונית הגדלה והמתרחבת החליפה את "האינטימיות המסגרתית והתפוקה הקטנה, יחסית,"
אשר "איפשרו תדרוך ופיקוח הדוקים וסדירים למדי."(12)

האילוצים האירגוניים לא נעלמו במשך השנים. אדרבה, הם רק החריפו. ערוצי שידור חדשים,
הרחבת שעות השידור, יחסי עבודה בעייתיים, חלחול נורמות מקצועיות מאמצעי תקשורת
אחרים בארץ ובחו"ל, פיתוח דפוסים תוכניים חדשים - כל אלה חייבו את עדכון המסמך
והתאמתו לנסיבות החדשות והמשתנות, שהושפעו גם מתהליכים חברתיים ומשינויים
טכנולוגיים. כך, מילא המסמך במשך השנים תפקיד כפול. מצד אחד הוא שימש כגורם המשמר
את הנורמות האירגוניות והמקצועיות המקובלות, ומצד שני נתן מענה, ולו חלקי, למציאות
הדינמית.

ב. ההיבט האתי. סעיף 4 בחוק רשות השידור קובע, שעל הרשות להבטיח כי "בשידורים
יינתן מקום לביטוי מתאים של השקפות ודעות שונות הרווחות בציבור ותשודר אינפורמציה
מהימנה." סעיף זה הטיל על הרשות הצעירה חובת התמודדות עם סוגיות מקצועיות, מקצתן
לא מוכרות, האופייניות לעיסוק העתונאי כולו והמוצאות את ביטויין בתקנוני אתיקה,
כדוגמת תקנון האתיקה של מועצת העתונות בישראל. בהיותה כפופה לחוק ולפיקוח של מבקר
המדינה, אין רשות השידור יכולה לקבל את הנחיות מועצת העתונות כ"כזה ראה וקדש".
לפיכך, נוצר הצורך לגבש קוד אתי משלה.

במשך שנים סירבו אגודות העתונאים לקבל לשורותיהן את עובדי קול ישראל בנימוק שהם
עובדי מדינה לא עתונאים של ממש. הכפפתם של העתונאים ברשות השידור לקוד אתי נועדה
להפכם לעתונאים לכל דבר בעיני עצמם ובעיני הקהילה העתונאית, שכן העתונות הכתובה
אימצה כבר קודם לכן תקנון אתיקה.(13) קוד מקצועי נועד, בין השאר, להנחות את
ההתנהגות המקצועית בהתאם לכללים מוסכמים. גיבושו של קוד אתי נועד אפוא ליצור
מסגרת נורמטיבית מחייבת של כללי התנהגות מקצועית ברשות השידור.
 
פן נוסף הכרוך בהיבט האתי נוגע לדימוי של תפקידי העתונאים ברשות שידור ציבורית
ושל תיפקודיהם. האם על עתונאי רשות השידור לפעול כמו עמיתיהם בעתונות הפרטית, שיש
המשווים אותם לתנים העטים על כל סיפור עסיסי, ללא ל התחשבות בזכות לפרטיות, או
שהם מחויביים בכללי התנהגות אחרים בכלל היותם עובדים בשירות שידור ציבורי.(14)
ואמנם, במבוא לגירסה הראשונה של המסמך מובהרת התפישה לפיה מוטלת על עובדי רשות
השידור אחריות מיוחדת: "הנסיבות המיוחדות שמדינת ישראל שרויה בהן, מצב הביטחון,
מעמדנו הבין לאומי, מציאות של עלייה ופיתוח הארץ, על הישגיה ועל קשייה הן המחייבות
את עובד החדשות לזכור, כי קולה של רשות השידור נחשב כקולה של מדינת ישראל." וכן כי
"מעמדה הממלכתי והבלבדי של הרשות מחייב את העובד גם לדבוק במגמות החוק, העולות
בקנה אחד עם מטרותיה של מדינת ישראל בדור הזה."
 
ג. ההיבט הפוליטי. אף שהממסד הפוליטי היה זה שהעניק לרשות השידור את עצמאותה, לא
היו הפוליטיקאים מוכנים לוותר בקלות על השליטה בערוצי השידור. במשך שנים רבות
המשיך הממסד הפוליטי לראות ברשות כלי ממלכתי-ממשלתי ולא כלי ממלכתי-ציבורי, כפי
שמתחייב, לפחות לכאורה, מרוח החוק,(15) ומגמה זו נמשכת עד היום. למעשה, ככל שרשות
השידור הפגינה עצמאות גדולה יותר, כן גברה הביקורת כלפיה מצד הממסד הפוליטי, שלא
היסס לנסות ולהתערב ברשות השידור (16) ואף לפגוע בה, ישירות או בעקיפין. המתח הזה,
בין הממסד הפוליטי לבין רשות השידור הממלכתית-ציבורית, אינו אופייני רק לישראל. הוא
התרחש ומתרחש באירופה, ויש הרואים בו אחת הסיבות לכך שממשלות אירופיות התירו הקמת
ערוצי טלוויזיה מסחריים, שהחלישו מאוד את השידור הציבורי.(17) תמונה דומה מתגלה גם
באוסטרליה, כעדותו של קוונטין סמפסטר מרשות השידור האוסטרלית (BA): "אף אחד
מהמנהיגים שלנו לא היה מוכן להכיר בלגיטימיות של שיטת השידור של רשות השידור
האוסטרלית שיש בה חקרנות מתונה, לעתים פרובוקטיבית, הפונה אל הציבור העיקרי ומשום
שאינם יכולים לשלוט בצורה מוחלטת על הסוכנות הזו, הממומנת מכספי משלם המיסים,
התגובה באה בדמות החנקה תקציבית."(18)
 
לוח 1:

(+)נושא שלא היה כלול בנוסח המקורי משנת 1972.
 
(*) א. המספר הכולל של התוספות והשינויים אינו זהה למספר הסעיפים, משום שסעיף מסוים
עשוי להיכלל ביותר מקטגוריה אחת. ב. ההתייחסות היא לנושאים ולא לסעיפים, כי יש
ובסעיף מסוים חלו כמה שינויים.
 
היחסים המתוחים בין המערכת הפוליטית לרשות השידור הצעירה בלטו מאוד בשנת 1972,
ואפשר שהם היו המאיץ העיקרי לגיבוש "מסמך נקדי" ולאימוצו על ידי רשות השידור. כפי
שהעיד על כך מחבר המסמך, נקדימון רוגל: "בכנסת האשימו (אז) את הטלוויזיה באש"פיזם.
השלטון, בראשות גולדה מאיר, לא התרגל לעובדה שזו רשות שידור עצמאית. הוועד המנהל
הגיע לידי כך שרצה למנות למנכ"ל שמואל אלמוג קומיסר לענייני חדשות. אלמוג התנגד
וכאלטרנטיבה הציע לחבר קוד התנהגות. המשימה הזו הוטלה עלי."(19) גיבושו של המסמך
וניסוח כללי האתיקה היו אפוא ניסיון מודע של רשות השידור לפתח אמצעי לבלימת לחצים
חיצוניים. למעשה, נאלצה רשות השידור לאמץ את הרציונל שמאחורי הקמתן של מועצות
עתונות במדינות מערביות רבות ומאחורי גיבושם של קודים אתיים על ידי מועצות כאלה,
כלומר להפעיל פיקוח פנימי כדי לבלום פיקוח חיצוני. ואמנם, בחינה של 31 תקנוני
אתיקה של אירגוני עתונאים באירופה מצביעה על כך שאחד התפקידים המרכזיים של
תקנונים אלה היא להגן על היושר המקצועי של העתונאים מפני לחצים חיצוניים.(20) גם
מחבר "מסמך נקדי" סבר שהמסמך עשוי לשמש "מגן מקצועי לעורכים, מול התערבות לא
עניינית של פוליטיקאים."(21)
 
עם זאת, יש להצביע על הבדל מובהק בין תקנונים של מועצות עתונות, בישראל או
באירופה, לבין "מסמך נקדי". הראשונים הם, בדרך כלל, תקנונים של מוסד התקשורת
ומחייבים את המשתייכים לקהילה העתונאית-מקצועית כולה, או לכלל העובדים במדיום
מסוים. "מסמך נקדי", לעומת זאת, הוא מסמך פנימי של אירגון, התקף אך ורק לגבי העובדים
באירגון זה. עם זאת, יש לזכור כי העובדים העתונאיים ברשות השידור החברים באיגוד
הארצי של העתונאים בישראל כפופים למעשה לשתי מערכות מקבילות של נורמות אתיות: מצד
אחד, הם כפופים להנחיות ולכללים ב"מסמך נקדי" ומצד שני הם כפופים לכללי האתיקה של
מועצת העתונות. המחוייבות הראשונה היא מחוייבות אירגונית כפויה מכוח היותם עובדי
רשות השידור, ואילו המחוייבות השנייה היא וולונטרית, מתוקף חברותם באיגוד הארצי של
עתונאי ישראל, שהוא אחד משלושת מרכיביה של מועצת העתונות.
 
השינויים במשך השנים
מטרתנו היתה, כאמור, לבחון את התמורות שעברו במשך השנים על "מסמך נקדי". בדיקת
השינויים בין הנוסחים השונים של המסמך נסמכה על שני פרמטרים. האחד, מספר הסעיפים
החדשים הכלולים בכל גירסה, והשני מספר התיקונים ו/או התוספות לסעיפים הקיימים.

בניתוח התוכן של המסמך, על הגירסאות השונות שלו, הוגדרו 10 קטגוריות נושאיות. חמש
מן הקטגוריות האלה היו כלולות כבר בנוסח המקורי, וחמש אחרות נוספו במשך השנים. כל
הסעיפים במסמך מויינו בהתאם לקטגוריות האלה (לוח 1). עם זאת, יש מקרים שסעיף אחד
כולל בתוכו, בעת ובעונה אחת, מספר נושאים ועל כן הוא סווג ביותר מקטגוריה אחת (בכל
הדוגמאות שיובאו להלן תצויין רק קטגוריה אחת).
 
ואלה הן 10 הקטגוריות: הנחיות מקצועיות, התייחסות לחוקים, הגבלות והנחיות בענייני
לשון, אירועי טירור וביטחון, פוליטיקה ישראלית, שטחים והסכסוך הישראלי-ערבי, יחסים
עם אירגוני תקשורת אחרים, ענייני דת, הגבלות תפקידיות-אישיות וכן יחסים עם דוברים
ואנשי יחסי ציבור.
 
כיצד מוצאות הקטגוריות השונות את ביטויין בגלגולים השונים של "מסך נקדי"? עיון בלוח
1 מלמד כי המספר הגדול ביותר של סעיפים חדשים ותיקונים לסעיפים קיימים, הוא בתחום
ההנחיות המקצועיות. הכוונה היא לכללי התנהגות עתונאית בעיקר בשני תחומים: איסוף
המידע ושידורו. רבים מהכללים האלה הם בבחינת הנחיות של "איך לעשות מה", הנלמדות
בבתי ספר מקצועיים לעתונות, ואחרים נגזרים ישירות מהיותה של רשות השידור רשות
ממלכתית. המגמה הזו של גידול במספר ההנחיות המקצועיות היא עקבית ונמשכת לאורך כל
השנים. לא נמנה את כל התוספות והשינויים שחלו בתחום זה בנוסחים השונים של המסמך
ונציין דוגמאות בולטות:

ב- 1979 נוספו למסמך, בין השאר, ההנחיות הבאות: אין טעם להביא, בשם חובת האיזון,
דברי תגובה הנראים כאיזון ואינם כן. "הכוונה הן לצורה והן לתוכן"; "יש לבחון באמות
מידה של ערכיות חדשות" הודעות יחסי ציבור של גופים ומפלגות; "ידיעה מוטעית יש לתקן
בהקדם האפשרי"; "ידיעה רגישה במיוחד יש לבדוק בדיקה חוזרת גם אם דולים אותה מתוך
מסגרת אחרת ברשות השידור, או בלגי צה"ל;(22) "המשתמש במקור מידע (שאינו מוכן
להזדהות) חייב להגן על אלמוניותו של המקור"; "מישדרי חדשות יש לנסח בלשון תקנית,
בהירה ומדוייקת"; בדיווחים על מספרי אנשים בהפגנות ובאירועים "אין לסמוך על דיווחים
של בעלי עניין". ב- 1985 נוספו 11 תיקונים ותוספות הקובעים בין השאר: הגבלות
והנחיות מקצועיות על סיקור הבורסה ונושאים כלכליים,(23) הדגשה כי "טיב המקורות
קובע ולא מספרם" (לוח 2) וכן כי "אין לעבור עבירה, אפילו לכאורה, לכל צורך שהוא,
בכתבה, אלא באישורו של היועץ המשפטי של רשות השידור."
 
התוספת הגדולה והמשמעותית ביותר של סעיפים בתחום זה היתה בנוסח של 1995, שבו
נוספו לא פחות מ- 61 תיקונים ותוספות. ביניהם: אין לשדר "תחושות במקום מידע"; הגבלת
צילום וראיון של קטינים, שזיהויים אינו אסור על פי חוק;(24) אין להלאות את המאזינים
והצופים בפרשנים שאומרים "אי אפשר" וכו'; אין להכין "מארב" למרואיין; אין להתיר
למפגין, או לאחד המארגנים בהפגנה להשתמש במיקרופון של השדר כדי לפנות אל הציבור
כדי שיצטרף להפגנה וכו'; "אין להודיע מראש על הפגנות שלא ברישיון אלא במקרה שברור
מראש כי יהיו התנגשויות ומעשי אלימות, שעלולים לפגוע בעוברים ושבים"; "מבחינת האיזון,
סכסוך עבודה הוא נושא המחייב להביא בצמוד את תגובת הצדדים העיקריים הנוגעים בדבר";
חובת הזהירות בחשיפת שמו של נאשם באונס, גילוי עריות או אלימות במשפחה, כדי לא
לחשוף את שם הקורבן; "בדיווח על אסון אווירי יש לציין את שם חברת התעופה, סוג
המטוס, מספר הטיסה והקטע בנתיב הטיסה שבו אירע האסון" וכן "אין לצלם לוויה בבית
העלמין בניגוד לרצון משפחת הנפטר."(25)

לוח 2:

"אישים" המשתייכים לאש"ף
 הנושא השני שבו היו תוספות ושינויים רבים אם כי בהפרש ניכר בהשוואה לנושא הקודם
(16 תוספות ושינויים לעומת 96 תוספות ושינויים שעניינם הנחיות מקצועיות) הוא
ההתייחסות לחוקים השונים, שיש להם רלוונטיות לעבודה העתונאית בכלל ולעבודה ברשות
השידור בפרט. בולטת העובדה שכמעט כל הסעיפים החדשים בתחום זה נוספו בנוסח האחרון
משנת 1995, וביניהם: איסורי דיווח על ישיבת ועדת השרים לענייני ביטחון ללא אישור
הצנזורה,(26) חובת השמירה על אנונימיות של קורבן אונס או גילוי עריות; איסור שימוש
בהקלטה "שנעשתה בלי הסכמת אף אחד מבעלי השיחה, גם כשהיא נעשתה באקראי, אגב הקלטה גלויה של מישהו אחר" או איסור לצלם אסירים בבית סוהר או עצורים בבית מעצר בלי
רשותם. אפשר שהעיסוק הנרחב בענייני חוק מלמד על ריבוי עבירות או כמעט עבירות
בתחום זה, בעיקר בגלל העדר הכשרה מסודרת של העתונאים ברשות השידור.(27) אם כך
הוא הדבר, הרי שהמסמך נועד לשמש כחלופה, בבחינת קורס כתוב, אף כי העתונאים ברשות
השידור אינם מחוייבים לעמוד בבחינה המוכיחה כי הם אכן מכירים את תוכנו ובקיאים
בכלליו.(28)
 
אין באפשרותנו להציג, במסגרת הנוכחית, את מכלול התוספות בכל הנושאים האחרים ובכל
אחת מהגירסאות של המסמך. על כן, נסתפק רק בהצגת דוגמאות של נושאים חדשים, שלא היו
כלולים בגירסה המקורית, ואשר נוספו למסמך במשך השנים.
 
* הנושא הלשוני-סמנטי.
בתחום זה כלולות הנחיות שעניינן הסגנון, הלשון והמונחים
בשידורים. בגירסת 1985 נוסף סעיף הקובע כי "משדרי חדשות יש לנסח בלשון תקנית,
בהירה ומדוייקת" וכן נוספו הנחיות שעניינן דיווח על פיגועים והתפרעויות. בין השאר
נקבע כי יש "להתבסס אך ורק על עובדות שבשטח ולהימנע מתיאורי התרשמות" וכי "כל
ידיעה על מעשה שיש בו חשש פיגוע לא תשודר בשימושי לשון שיש בהם כדי להפוך את החשש
לוודאות." בגירסת 1985 נקבע שאם המשטרה מסרבת למסור אומדן של מספר משתתפים
בהפגנה, "נאמר: 'קטנה', 'גדולה', 'המונית'". סעיף חדש אחר קובע כי "מן הראוי שעובדי רשות
השידור לא ייגררו אחרי כינויים פיקטיביים של סכסוכי עבודה." המספר הגדול ביותר של
תוספות וחידושים בנושא זה הם בגירסת 1995, וביניהם: יש להימנע מהדבקת תגיות כמו
"נץ", "יונה", "שמאל קיצוני" ו"ימין קיצוני"; יש להבחין בין שידורים בעברית לבין שידורים
בערבית, שכן בשידורים בערבית יש להשתמש בכינויים ובמונחים המוכרים לצופים
ולמאזינים; איסור על בינוי מכשירים ביתיים ואחרים בשמות גנריים וכן "אין עיר בשם
'ירושלים המזרחית'. הביטוי 'מזרח ירושלים' פסול, ומה גם שמשתמשים בו לגבי רובעים
ושכונות המצויים גם מצפון או מדרום לבירה."
 
* הנושא הפוליטי. בתחום זה כלולות הנחיות שעניינן דיווחים על נושאים מהתחום
הפוליטי, או שידור דבריהם של פוליטיקאים. ב- 1979 נוספה הבהרה כי יש לציין את
רקעו הפוליטי של הפרשן, כאשר יש זיקה בין אמונתו הפוליטית והנושא הנדון. בגירסת
1995 נוספו כמה תיקונים וביניהם התייחסות למונחים "מתנחלים" ו"מתיישבים", ובעניין זה
נאמר: "אף שמבחינה לשונית צרופה אין הבדל בין השניים... הדרך הנכונה היא להשתמש
בכינוי שבעלי הדבר מכנים בו את עצמם או להביא דברים בשם אומרם, כפי שנאמר." סעיף
חדש קובע כי "רשות השידור אינה פוסלת שידור דעות והשקפות מכל סוג שהוא."(29)
 
* הנושא הדתי. ב- 1985 נוסף סעיף הקובע שיש להבהיר מראש למרואיין דתי, אם דבריו
ישודרו בשבת. ב- 1995 נוסף סעיף המדגיש את הצורך בשמות של חגים ומועדים, ואילו
בסעיף אחר נוסף המשפט: "נבצר מבן אדם דתי להגיב על דברים ששודרו עליו בשבת יש לתת
לו את זכות התשובה ביום חול."
 
* טירור וביטחון. הנושא נוסף לראשונה ב- 1979, ובין השאר הודגש כי בדיווחים על
מעשי טירור יש להימנע "מגדישת זוועות" וכי "יש לשמור על טון ענייני ככל האפשר." ב-
1985 נקבע כי אין לשדר ידיעות על מספרי נפגעים של האויב, בהסתמך על מקורות של
האויב בלבד. ב- 1995 נוספו הנחיות לגבי השימוש במונחים כמו "טבח", "הרג", "פיגוע",
"פיגוע רצחני" וכו'. כך, כדוגמה, נקבע כי פיגוע כמו זה שאירע בבית ליד הוא בגדר "טבח".
סעיפים חדשים נוספים קובעים כי" "במקום שיש ספק, אל לו לכתב לשפוט אם לאירוע רקע
פלילי או חבלני. יש למסור את גירסת כוחות הביטחון" וכי "אין לעקוף מחסום של כוחות
הביטחון ולהסתנן לשטח שנסגר בפני העתונאים." סעיף חדש אחר מטיל הגבלות על סיקור
פיגועי מיקוח: "אין להשתמש בחומר שנקלט ממערכות קשר מבצעיות בארץ או בחוץ לארץ."
 
* שטחים והסכסוך הישראלי-ערבי. בגירסת 1985 יש התייחסות ראשונה לסוגיית הסיקור
של השטחים המוחזקים ושל אש"ף. אחת התוספות, המעגנת החלטה של הוועד המנהל של רשות
השידור, קובעת כי יש להשתמש בשמות יהודה, שומרון ועזה לציון השטחים הנמצאים בשליטת
ישראל, וכי אין להשתמש במונחים "גדה" ו"גדה מערבית" "זולת בציטוט ישיר מדברי אחרים."
בגירסה זו גם נקבע שאין לכנות את הדגל של אש"ף בשם "דגל פלשתין", אלא "דגל אש"ף". ב-
1985 קבע המסמך כי כדי להבטיח שרשות השידור לא תשמש במה לתעמולה של "גורמים
העוינים" במוצהר את מדינת ישראל ולוחמים נגדה (ואש"ף הוא גורם כזה)" מוטל על מנכ"ל
רשות השידור, לפי החלטת הוועד המנהל, "לבדוק כל ראיון יזום מיהודה ושומרון וחבל
עזה", ולקבוע אילו ראיונות מותרים לשידור."(30) לעומת זאת, ב- 1995 קובע המסמך כי
ראיונות עם מנהיגים פלסטיניים דינם כדין ראיונות אחרים (לוח 3). המנהיגים
הפלסטיניים מכונים בגירסה זו בשם "אישים" בעוד שעשר שנים קודם לכן היתה במסמך
הנחיה מרומזת שלא לכנות את ראשי אש"ף בתואר "אישים", בגלל הקונוטציה החיובית של
כבוד וחשיבות הטמונה במונח זה.
 
* יחסים עם אירגוני תקשורת אחרים. ב- 1985 יש התייחסות ראשונה לאפשרות של
הסדרי שיתוף פעולה עם אירגוני תקשורת אחרים. ב- 1995 נקבע כי הגבלות לגבי שידור
תצלומי זוועה ואלימות חלות גם לגבי חומר שמקורו בסוכנויות ידיעות ובשידורי לווין.
 
* יחסים עם דוברים ואנשי יחסי ציבור. ב- 1995 יש התייחסות ראשונה לתופעה של
ריבוי דוברים ואנשי יחסי ציבור, ונקבע כי "רשות השידור אינה צינור להעברת תגובות או
הכחשות של דוברים, אישים או מוסדות לגבי דברים שפורסמו בעתונות ולא שודרו ברדיו
ובטלוויזיה."
 
הגבלות אישיות-תפקידיות.
בגירסת 1985 נוסף סעיף המבהיר כי "נושא שבו יש לכתב או
לצלם מעורבות אישית ותוצאות הכתבה יכולות להשפיע על האינטרסים הפרטיים שלו
מעורבותו פוסלת אותו מכיסוי הנושא" והקובע גם הנחיות והגבלות לכתבים המסקרים את
הבורסה.(31)
 
לוח 3:


הגברת הריכוזיות
ניתוח התוכן של המסמך, על גלגוליו השונים, מצביע גם על מגמה גוברת והולכת של
ריכוזיות ברשות השידור, שפירושה שיותר ויותר פעולות בתחומים השונים של העשייה
התקשורתית טעונות אישור של הדרגים הבכירים ביותר (לוח 4). הגברת הריכוזיות משולבת
במגמה עקבית נוספת: הסמכויות מהממונים הזוטרים וריכוזם בידי הממונים הבכירים,
ובעיקר המנכ"ל או מנהל המדיום (רדיו או טלוויזיה).
 
שתי הדוגמאות הבאות מלמדות על כך:
בגירסת 1972 (סעיף 3) נקבע כי "המנכ"ל, או הממונים על החדשות, יכולים להתיר לעובד
השירות לשדר דברי פרשנות." בגירסת 1979 (סעיף 13) ניטלה סמכות האישור מהממונים
ונקבע כי "לא ישמש עובד הרשות כפרשן אלא באישור המנכ"ל."
 
בגירסת 1972 (סעיף 28) נקבע כי "אסור להשתמש בציוד הקלטה ו/או צילום נסתרים
במשרדי חדשות וענייני היום... רק באישור המנכ"ל או מי שיוסמך על ידו." בגירסת 1979
(סעיף 45) שונה נוסח ל"רק באישור המנכ"ל או היועץ המשפטי."
 
הביטוי הבולט ביותר לריכוזיות הם הסעיפים הרבים שנוספו בנוסחים המאוחרים יותר,
ובמיוחד בגירסת 1995, המחייבים אישור של הדרגים הבכירים או היוועצות מוקדמת עמם.
יש לכך השלכה כפולה: תוך אירגונית וחוץ אירגונית. כלפי פנים הדבר עשוי להבטיח האחדת
נורמות מקצועיות ושימורן וכן מיסוד של מבנה היררכי קשיח וברור. מצד שני, הדבר עלול
להחליש את האוטונומיה של הדרגים הנמוכים ואת פיתוח המיומנויות העצמאיות של
העתונאים הבודדים. כלפי חוץ, עשויה הגברת הריכוזיות להוות בלם ללחצים, משום שיש בה
משום הוכחה לקיומו של "בעל בית" הנושא באחריות והמהווה כתובת ברורה לתלונות.
 
 
לוח 4:
"מסמך נקדי": הגברת הריכוזיות או פעולות הטעונות אישור דרג/ים בכיר/ים
(1995-1985-1979-1972)



הסיבות לתוספות ולשינויים
שאלה המסקרנת היא, כמובן, מדוע חל גידול מתמיד במספר הנושאים והסעיפים שבהם עוסק
המסמך? והגורמים לכך נעוצים בשלושה מישורים, או מעגלים, נפרדים, שאינם מנותקים זה
מזה (תרשים 1). המעגל החיצוני הוא החברתי-תרבותי, בתוכו מצוי המעגל השני הכולל את
מוסד התקשורת ואילו המעגל השלישי, הפנימי ביותר, הוא של רשות השידור.

המעגל החיצוני כולל, בין השאר, את מערכת המוסדות הפועלים בחברה וכן קבוצות לחץ
ובעלי אינטרס. כל חברה מורכבת ממוסדות (ביניהם: מוסד המשפט, מוסד הכלכלה, המוסד
הפוליטי, מוסד החינוך ועוד), המקיימים ביניהם יחסי גומלין, שיש בהם גם משום פיקוח
הדדי. יחסי הגומלין האלה הם תלויי עיתוי, תרבות ומסורת פוליטית והם משקפים את
האקלים החברתי-תרבותי בחברה מסוימת. אחד המוסדות בחברה הוא מוסד התקשורת.(32)
יחסי הגומלין בין המוסדות האחרים בחברה לבין מוסד התקשורת מבוססים לא רק על הזרמה
הדדית ומתמדת של תשומות ותפוקות, אלא כוללים גם ניסיונות לפקח על מוסד התקשורת.
מעמדה המיוחד של רשות השידור כרשות ממלכתית וציבורית, שנהנתה במשך שנים רבות
ממונופול בתחום שידורי החדשות והאקטואליה, הגביר מטבע הדברים את הניסיונות לפקח
ולהשפיע עליה. הלחצים המוכרים ביותר הם מצד המוסד הפוליטי, אולם גם מוסדות אחרים,
וכמוהם גם קבוצות לחץ ובעלי אינטרס, מנסים, כל אחד בדרכו שלו, להשפיע או משפיעים
בפועל על מוסד התקשורת בכלל ועל רשות השידור בפרט ולעצב את תוכניהם. כך, כדוגמה,
מנצל מוסד הכלכלה את העובדה שהוא מזרים תשומות חיוניות למוסד התקשורת ולאירגוני
התקשורת כדי להפעיל עליהם לחצים. גם לתפוקות של מוסד המשפט יש השלכות ישירות על
תיפקודם של אמצעי התקשורת בכלל ושל רשות השידור בפרט, בהיותה רשות ממלכתית.
 
המעגל השני הוא זה של מוסד התקשורת המורכב מעשרות וממאות אירגוני תקשורת כמו
עתונים, תחנות רדיו, תחנות טלוויזיה וכדומה וכן מאירגוני חברים ומאירגוני עזר.(33)
אירגוני החברים מאגדים בתוכם את עובדי התקשורת, או שאלה אירגונים שהוקמו על ידי
מוסד התקשורת (כמו מועצת העתונות) ואשר פעילותם קשורה לתיפקודם של אנשי התקשורת.
אירגוני העזר כוללים סוכנויות ידיעות וצילום, סוכנויות פירסום וחברות לשירותי מידע.

ההשפעות של מוסד התקשורת על רשות השידור הן בשתי רמות: נורמטיבית ומעשית. ההשפעה
העיקרית ברמה הנורמטיבית מקורה במועצת העתונות, הנתפשת כגוף העליון של מוסד
התקשורת בישראל, וליתר דיוק: בהחלטות המתקבלות על ידה בנושא האתיקה המקצועית.
החלטות אלה מקרינות גם על רשות השידור ויש להן ביטויים רבים, ישירים ועקיפים,
ב"מסמך נקדי", כפי שהן השפיעו על כללי האתיקה שנקבעו על ידי מועצת הרשות השניה
לטלוויזיה ולרדיו ועל ידי המועצה לשידורי טלוויזיה בכבלים. ברמה המעשית ניכרת
ההשפעה של אינטראקציה ושל תחרות עם אירגוני תקשורת אחרים, הן מודפסים והן משודרים;
שכן, נורמות מקצועיות, דפוסי עבודה ותפוקות של מדיום מסוים או של אירגון תקשורת
מחלחלים גם למדיה ולאירגונים אחרים.(34)
 
המעגל השלישי והפנימי ביותר מורכב מרשות השידור עצמה. אפשר לזהות בו שני מעגלי
משנה: האחד, של הגופים הציבוריים האחראיים מכוח החוק על ניהולה של רשות השידור,
והשני של העובדים העתונאים ברשות. איוש הגופים הציבוריים המליאה והוועד המנהל נעשה
על בסיס מפלגתי ופוליטי, ואפילו מוצהר, ונציגי המפלגות בגופים אלה מנסים להפעיל
פיקוח על תיפקודה השוטף של הרשות. מצד שני, יש חתירה מתמדת של העתונאים ברשות
השידור לעצמאות מקצועית ברוח תפישת "האחריות החברתית". תפישה זו החליפה בהדרגה,
במשך השנים, את תפישת העתונות המגוייסת, או את דגם "התקשורת המתפתחת",(35) שאיפיינו את רשות השידור לא רק בימים שבהם היתה מחלקה במשרד ראש הממשלה, אלא גם בשנים הראשונות לאחר כינונה כרשות עצמאית.
 
הקמת הרשות כגוף ממלכתי-ציבורי בשנת 1965 נועדה לשחרר אותה מלפיתת המערכת
הפוליטית וממעמד של שידור ממשלתי בפיקוח ולהצעידה אל עבר דגם "האחריות החברתית",
(36) כלומר פיקוח עצמי של מוסד התקשורת ושל אירגוני התקשורת שפירושו גם אוטונומיה
מקצועית. גם אחרי יותר משלושים שנה לא הגיעה עדיין רשות השידור למצב של שידור
אוטונומי, משוחרר מלחצים, הפועל בצורה טהורה ברוח "האחריות החברתית". התנועה, מן
הדגם הישן של שידור ממשלתי בפיקוח, אל האוטונומיה, מושפעת משורה של לחצים צולבים,
שמקצתם מקדמים ואחרים בולמים ואף מיועדים להסיג את רשות השידור לאחור.
 
הלחצים המקדמים כוללים, בין השאר, תהליכים חברתיים של דמוקרטיזציה, המקרינים גם על
מעמדם של אמצעי התקשורת ועל תיפקודם, בעיקר בכל הקשור ללגיטימציה של מוסד
התקשורת כגורם המבקר את רשויות השלטון. להתגבשות הנורמות המקצועיות במוסד התקשורת
שעיקרן החתירה לאוטונומיה של מוסד זה יש השלכה ישירה גם על העתונאים ברשות
השידור. ואילו התחרות החריפה בין אמצעי התקשורת השונים, התורמת לשחיטת "פרות
קדושות" בכל הקשור לתיפקוד העתונאי, מאלצת את השידור הציבורי להתאים עצמו למציאות
המשתנה, אם מתוך השלמה עם הנורמות החדשות והפנמתן ואם כדרך להישרדות.
 
הלחצים הבולמים את ההתקדמות לכיוון דגם "האחריות החברתית" מקורם בעיקר במוסד
הפוליטי, שאינו מוכן לשמוט מידיו את רסן הפיקוח ההדוק על רשות השידור, הנתפשת ככלי
יעיל לשיווק אידיאולוגי ולקידום פוליטי-אישי, ובמיוחד בעידן של בחירות מקדימות
במפלגות ובחירות ישירות לראשות הממשלה. מוסדות אחרים מנסים, כל אחד בדרכו, להגביל
את רשות השידור ולהשפיע על עיצוב פעילותה. קבוצות לחץ שונות חותרות אף הן לבלום
את העצמאות של רשות השידור ויש ביניהן המבקשות להטיל עליה פיקוח מסוגים שונים,
כולל פיקוח על דפוסי התוכניות, על התכנים ואף על השדרים.(37) בתקופות של איום
ביטחוני, מלחמות ופיגועים מתגברת תחושת הלכידות החברתית וגוברת ההתנגדות הציבורית
לביקורת על המוסד הפוליטי ועל המערכת הביטחונית. כתוצאה מכך גם נחלשת הנכונות של
עתונאים בכלל ושל עובדי השידור הציבורי בפרט למלא את תפקיד "כלב השמירה של
הדמוקרטיה".
 
הסכנה בריבוי סעיפים
שלוש סיבות עיקריות גרמו לניסוחו של "מסמך נקדי" בשנת 1972 ולאימוצו על ידי רשות
השידור. האחת, הצורך בגיבוש מערכת מחייבת של כללים מקצועיים, שתכליתה האחדה של
נהלי עבודה באירגון מתפתח וכן הבהרת המבנה ההיררכי של סמכויות ושל קבלת החלטות.
השנייה, הרצון להחיל על העתונאים ברשות השידור כללי אתיקה בדומה לאלה המקובלים
בעתונות. השלישית, הניסיון לפתח כלי מגן נגד לחצים חיצוניים, ובמיוחד מצד הממסד
הפוליטי.
 
הלחצים והאילוצים שבעטיים נכתב הנוסח הראשון של "מסמך נקדי" לא נעלמו במשך השנים,
ומקצתם אף התגברו. רשות השידור המשיכה להתרחב, נוספו ערוצי שידור ושעות שידור, גדל
מספר העובדים, אומצו סוגים ודפוסים חדשים של שידור, החריפה התחרות עם אמצעי
התקשורת בכלל ועם אמצעי השידור בפרט, מוסדות אחרים וקבוצות חברתיות נעשו מודעים
לאפשרויות להפעלת לחץ על רשות השידור והממסד הפוליטי התמיד בלחציו על רשות
השידור. מצד שני, גברו הלחצים ליתר דמוקרטיזציה ברשות, לאימוץ נורמות מקצועיות
בדומה לאירגוני תקשורת אחרים וליתר עצמאות של השדרים והעורכים.
 
בגלל המערכות הצולבות של הלחצים, מחוץ לאירגון ובתוכו, נאלצה רשות השידור לעדכן
מדי פעם את "מסמך נקדי", להרחיבו ולהתאימו למציאות משתנה פוליטית, חברתית ומקצועית.
בכך אין רשות השידור שונה מאירגוני תקשורת אחרים או מקהילות עתונאיות בעולם
ובישראל, שעדכנו את תקנוני האתיקה או את ספרי ההנחיות שלהם, בהתאם לתנאים
הסביבתיים שהשתנו.(38) במלים אחרות, השינויים במסמך ועדכונו אינם פרי יזמה שנועדה
למנוע לחצים עתידיים, אלא תגובה בדיעבד ללחצים קיימים.(39)
 
קוד אתי נועד, כאמור, לשמש גם כמנגנון פיקוח פנימי כדי למנוע פיקוח חיצוני ופגיעה
באוטונומיה של אנשי המקצוע. ככל שגוברים הלחצים לפיקוח על אמצעי התקשורת ובמקרה
זה: רשות השידור כך מתגבר הצורך להרחיב את הקוד האתי. הרחבה כזו נועדה לא רק
להכשיר את אנשי המקצוע בכללי "עשה ואל תעשה", אלא גם לשמש כהוכחה לגורמים
החיצוניים כי רשות השידור מפעילה מנגנון מקיף לפיקוח פנימי. ככל שגוברים הלחצים
החיצוניים, שמקורם בתנאים הסביבתיים, כן מחויבת רשות השידור, כמו כל אירגון אחר,
לפתח טכניקות של האחדת דפוסי עבודה, סטנדרטיזציה מקצועית ושימור הנורמות
האירגוניות. השינויים והתוספות שנעשו במשך השנים במסמך הם אפוא ניסיון להתמודד גם
עם סוגיה זו.
 
מצד שני, דווקא ריבוי סעיפים בתקנון האתיקה עלול לגרום לכך כי עובדי רשות השידור
לא יאמצו אותם ו/או לא ינהגו לפיהם. או כהגדרתו של ויליאם תומאס, שהיה עורכו של
היומון "לוס אנג'לס טיימס", כפי שמביא אותה ג'ון מריל: "כל קוד אתי, שאותו ראיתי בחיי,
היה כל כך צפוי. היה ברור שהוא נכתב יותר לצורך יחסי ציבור חיצוניים מאשר לשימוש
פנימי."(40)
 
הערות
1. עובדה ראויה לציון היא כי בראשית שנות ה- 80 של המאה ה- 20 החל להתפתח מחקר
אקדמי מקיף בנושא האתיקה העתונאית, ומספר הפירסומים בנושא זה, בתוך עשור אחד, היה
גדול יותר מזה של כל הפירסומים שראו אור עד אז, מתחילת המאה. יתר על כן: במחצית
הראשונה של שנות ה- 90 פורסמו יותר ספרים בנושא האתיקה מאשר בכל העשור הקודם
Christians, C.G., "Current Trends in Media Ethics"' European Journal of )
.Communication, Vol. 19(4), 1995, p. 545) מגמה זו נמשכת, ומספר הספרים והמאמרים
העוסקים באתיקה העתונאית על היבטיה השונים הולך וגדל בהתמדה.
 
2. לדוגמא:  Jordan, L. (ed.) The New York Times Manual of Style and Usage. 1976.  
New York, Times Books

3.BBC: Producers' Guidelines. 1993. London: British Broadcasting. Corporation.
 
4. לדוגמא: Goldstein, N. (ed.) The Associated Press Stylebook and Libel Manual. 1994. Reading, M.A.: Addison-Wesley; Macdowall, I.: Reuters Handbook for
Journalists. 1992. Oxford: Butterworth-Heineman.
 
5. יואל אסתרון, סגנון חדשות מדריך לעתונאי "חדשות". תל אביב. 1992.
 
Pasqua, T. et al. Mass Media in the Information Age. Englewood Cliffs, NJ: .6
Prentice-Hall. 1990. pp. 263-264
 
7. תדריך לעובדי החדשות והרפורטאז'ה, רדיו וטלוויזיה ברשות השידור. ירושלים: רשות
השידור. מרס 1972. עמ' 1.
 
8. נקדימון רוגל, "אמינות, הגינות, איזון ומקצועיות בשידורי החדשות וענייני היום של
רשות השידור, דפים לדיון ראשון". רשות השידור: ירושלים (ללא תאריך). עמ' 3. הגדרת
המטרות הללו איננה מופיעה ב"מסמך נקדי" עצמו.
 
9. שם, עמ' 4.
 
10. סעיף 33 בחוק רשות השידור מסמיך את הוועד המנהל של הרשות לקבוע, באישור השר
הממונה, "כללים לניהולה של הרשות ולפיקוח על השידורים, ולביצועם היעיל של תפקידיו
בתחום זה." אולם, רשות השידור נמנעה מלעגן את "מסמך נקדי" כולו במסגרת של כללים
מחייבים. לטענת היועץ המשפטי של רשות השידור "לא ראוי שאתיקה מקצועית תוכתב על ידי
שר" (מוסף הארץ, 24.11.95), אם כי ייתכן שההימנעות מעיגון המסמך בכללים נועדה
לשחרר את הרשות מן החובה להעמיד לדין כתבים ועורכים המפרים את הכללים האלה (ראה
להלן הערה 27). החריג היחיד הם "כללי רשות השידור )מתן אפשרות תגובה לנפגע, תשנ"ז -
1997)" המעניקים לבוש חוקי לכללי האתיקה שעניינם קבלת תגובה מראש ממי שעלול
להיפגע משידור דברים הנוגעים אליו וכן שידור תגובתו בדיעבד.
 
11. סעיף 2 בחוק רשות השידור תשכ"ה - 1965 קובע כי "הרשות תקיים את השידורים
כשירות ממלכתי."
 
12. נקדימון רוגל, הערה 8 לעיל, עמ' 1.
 
13. מועצת העתונות בישראל, שהוקמה בשנת 1963, נתפשת כגוף העליון של העתונות
בישראל. היא מורכבת מנציגי העתונאים, מנציגי העורכים והמו"לים וכן מנציגי ציבור. אחת
המטרות שהמועצה הציבה לעצמה היתה "לשקוד על קיום כללי האתיקה המקצועית שיאושרו
על ידי המועצה," ואכן המועצה גיבשה תקנון אתיקה האמור לחייב את כלי התקשורת ואת
העתונאים העובדים בהם. התקנון הזה עודכן במשך השנים והנוסח האחרון אושר בשנת
1996. נוסח זה מופיע בגיליון זה של "קשר", עמ' 8-5.
 
Abramson, J. "Four Criticisms of Press Ethics" in: J. Lichtenberg (ed.), .14
Democracy and the Mass Media. Cambridge: Cambridge University Press. 1991. pp. 229-268
 
15. דן כספי ויחיאל לימור, המתווכים אמצעי התקשורת בישראל 1990-1948. תל אביב.
1992, עמ' 101.
 
16. אחת הדוגמאות המובהקות להתערבות פוליטית ניתנה בשנת 1966, כשנה בלבד אחרי
הקמת רשות השידור, כאשר האחריות על החדשות ברדיו הופקעה מידי מנהל הרדיו, חנוך
גבתון, והועברה לידי ממלא מקום יו"ר הרשות, ד"ר בנימין אליאב. צעד זה ננקט משום
שגבתון סירב לנקוט צעדים נגד האחראי על החדשות ברדיו, לאחר שזה סירב "לשפץ" ידיעה
על תמיכה פוליטית במשה דיין בשורות מפ"ם (אליהו סלפטר ויובל אליצור, המימסד, תל
אביב. 1973, עמ' 6).
 
Richeri, G. "Television from Service to Business: European: European .17
Tendencies and the Italian Case", in: P. Drummond & R. Paterson (eds.), Television in Transition, London: British Film Institute. 1985. pp. 21-35

The Australian Center for Independent Journalism, "The Crisis in Australian .18
Public Broadcasting", University of Technology, Sydney. 1996.
 
19. מוסף הארץ, 24.11.95.
 
Laitila, T. "Journalistic Codes of Ethics in Europe", European Journal of .20
Communication. Vol. 10(4), 1995, pp. 527-544 
21. מוסף הארץ, 95.11.24.
 
22. לעניין זה ראוי להשוות את תקנון האתיקה המקצועית של מועצת העתונות בישראל
(נוסח חדש משנת 1996) הקובע בסעיף 5ג' ש"העובדה כי ידיעה התפרסמה בעבר לא תפטור
את הבא להסתמך עליה בפירסום מבדיקת מהימנות הידיעה."
 
23. התוספת למסמך משקפת למעשה הנחיה של מועצת העתונות, שניתנה 6 שנים קודם לכן,
והקובעת כללים לגבי סיקור הבורסה בעתונות.
 
24. התוספת למסמך משקפת למעשה הנחיה של מועצת העתונות בנושאי ראיונות עם קטינים,
שנתקבלה ב- 24.6.83.
 
25. הנוסח החדש משקף לא רק את הכללים שנקבעו על ידי מליאת מועצת העתונות עוד ב-
24.12.82, אלא הוא מהווה גם מענה לביקורת על אמצעי השידור ובעיקר הטלוויזיה על
שידור תצלומי תקריב של אבלים.
 
26. בגירסת 1985 נכללה ההתייחסות לוועדת השרים לענייני ביטחון כנספח למסמך ואילו
בגירסת 1995 היא מהווה חלק אינטגרלי ממנו.
 
27. אף שטרם נערך מחקר על עבירות אתיקה, כולל עבירות על החוק, בשידורי הרדיו
והטלוויזיה ברשות השידור, אפשר להצביע על מקרים רבים של חריגה מכללי האתיקה. ביטוי
לכך אפשר למצוא בכתבה שפורסמה במוסף הארץ, שבה נאמר כי "פורמלית מופר התדריך
לעתים קרובות למדי, הן על ידי עובדים והן על ידי מנהלים" (הארץ, 24.11.95).
 
28. מבדיקה שנערכה באחת הזרועות של רשות השידור התחוור כי למרות שהמנהלים רואים
את המסמך כ"לפיד ההולך לפני המחנה", אין הקפדה על כך שכל עובדי החדשות ובמיוחד
העובדים החדשים יקבלו עותק של "מסמך נקדי" ויהיו חייבים לקראו.
 
29. הסעיף מעגן הנחיה של רשות השידור שניתנה בעקבות פסק דינו של בית המשפט הגבוה
לצדק בעתירתו של ח"כ הרב מאיר כהנא (בג"ץ 299/85). העותר פנה לבג"ץ אחרי שרשות
השידור הטילה מגבלות חמורות על שידור ראיונות עמו, על ציטוט הצהרות מפיו ועל
ידיעות וכתבות הקשורות בפעילותו. בג"ץ קבע כי המגבלות היו בלתי מוצדקות ומהוות
הפליה לרעה לעומת גופים פוליטיים אחרים.
 
30. הנוסח המופיע בגירסת 1985 של "מסמך נקדי" מעגן החלטה של הוועד המנהל של רשות
השידור, שנתקבלה לאחר שבג"ץ פסל החלטה קודמת וגורפת של הוועד המנהל. בהחלטה
הראשונה, שנתקבלה ב- 19/4/82קבע הוועד המנהל כי "אין לשדר ראיונות עם אישי ציבור
(פלסטינים), המזוהים כמי שרואים באש"ף נציג בלעדי או לגיטימי של הערבים היושבים
ביהודה, שומרון ועזה." בעקבות עתירה לבג"ץ נפסלה ההחלטה הזו (בג"ץ 243/82).
 
31. ההנחיות בעניין סיקור הבורסה משקפות למעשה הנחיות דומות שנתקבלו על ידי מועצת
העתונות עוד במאי 1978 (לפירוט ההנחיות של מועצת העתונות בנושא זה ראה: ג.
שטרסמן, דיני תקשורת ואתיקה עתונאית הלכה למעשה, 1986).
 
32. לדון נרחב בתקשורת המונים כמוסד ראה: דן כספי ויחיאל לימור, תקשורת המונים, כרך
ג'. תל אביב. האוניברסיטה הפתוחה. 1996.
 
Caspi, D. & Limor, Y. The Inoutsiders: The Media in Israel. Cresskill, NJ: .33
Hampton Press (forthcoming).
 
34. "מסמך נקדי" איננו מתעלם מההשלכות של דפוסי העבודה באירגוני תקשורת אחרים ושל
תפוקותיהם על רשות השידור. כך, למשל, נאמר בסעיף 121 של המסמך (גירסת 1995) כי
"הכללים בעניין שידור תמונות זוועה ותמונות של אלימות חלים גם על חומר סוכנויות
ושידורי לווין."
 
35. על דגם "התקשורת המתפתחת" ראה כספי ולימור, תקשורת המונים (הערה 32 לעיל) וכן:
(McQuail, D., Mass Communication Theory. London Sage. 1994 (3rd edn..
 
36. שם, שם (בשני המקורות שצויינו).
 
37. יש שפע של דוגמאות מתועדות על ניסיונות של קבוצות לחץ שונות להשפיע על רשות
השידור, ביניהן: האגודה "זכות הציבור לדעת" או המועצה לשלום הילד. ניסיונות
התערבות/פיקוח מסוג אחר נעשו על ידי גורמים חרדיים, שתבעו לשלב מנחים חרדים
ומסורתיים בתוכנית הרדיו "הכל דיבורים".
 
38. דוגמאות בולטות לשינויים מן הסוג הזה הן: הנוסח החדש של תקנון האתיקה המקצועית
של מועצת העתונות בישראל משנת 1996; "עקרונות האתיקה" שאומצו ב- 1994 על ידי
אירגון עורכי העתונים בארצות הברית; תקנון האתיקה של מועצת העתונות הגרמנית, שעודכן
ב- 1994 או תקנון האתיקה של איגוד העתונאים באוסטרליה משנת 1984 (שהחליף את
הנוסח הקודם מ- 1944) ואשר עתה מוצע לשנותו פעם נוספת.
 
39. דוגמה לכך אפשר למצוא בדבריו של נקדימון רוגל: "בעקבות הפיגוע בקו 5 ופיגועים
דומים נוצר לחץ מהציבור והבנו את הרגישות בהגדרת אירועים" (מוסף הארץ, 24.11.95).
 
Dennis, E. & Merrill, J. Media Debates. New York: Longman. 1991. P. 163. .40 
 
מקור:
קשר מס' 22, נובמבר 1997, עמ' 31-20, המכון לחקר העיתונות היהודית
 
 











 

 
 



 



גרסא להדפסה גרסא להדפסה
כל הזכויות שמורות © 2014 ל- המינהל למדע ולטכנולוגיה במשרד החינוך בשיתוף המרכז הפדגוגי טכנולוגי (מפ"ט) עמל
האתר עוצב ותוכנת ע"י GoNet Software Solutions
ראו תנאי שימוש