דף הבית על האתר הודעות מפמ''ר צוות הפיקוח פורום צור קשר בתי הספר הצעות ודרישות עבודה 
מגמות הלימוד
  מבנה מגמות טכנולוגיות חוזי
  ביבליוגרפיה
  מגמת מדיה ופרסום
  אודות המגמה
  מקצוע תקשורת וחברה
  תוכנית הלימודים
  מערכים בתקשורת וחברה א
  מערכים בתקשורת וחברה ב
  מערכים בתקשורת וחברה ג
  מבניות בתקשורת וחברה ג
  מאמרים תיאורטיים
  מאמרים בנושא עיתונות
  מאמרים בנושא רדיו
  מאמרים בנושא טלוויזיה
  מאמרים בנושא פרסום
  موضوع الاعلام والمجتمع
  תקשורת אלקטרונית
  פרסום ויחסי ציבור
  ביבליוגרפיה
  בתי הספר במגמה
  שאלונים ומחוונים
  מגמת טכנולוגיות תקשורת
  פורטל היצירה הצעירה
  תמונות מהווי המגמה
  סרטוני המגמה
  בחינות חיצוניות
  בחינת מפמ''ר ארצית
  פרויקטי גמר
  קולנוע וטלוויזיה י"ג - י"ד
  רשימת קישורים
  העשרה והרחבת ידע
  מה חדש ?

מרחבי לימוד מתוקשבים
   המבניות בתקשורת וחברה ג'
   מערכי שיעורים בתקשורת
   מבנית בצילום ותאורה
   מבנית פס קול
   מבנית מעשית בהפקות
   מבנית מדעי הטכנולוגיה
   סיכום פיצ'ינג דוקומנטרי
   תיק הפקה עליליתי
   תיק הפקה דוקומנטרי
   תסריטים להפקות
   אמנות המבע הצילומי

2,468,950 כניסות לאתר
תוכנית הטלויזיה WWF: בית הספר כזירת היאבקות

מאת: דפנה למיש

מבוא
בחורף 1994, מספר ידיעות עיתונאיות חשפו לראשונה לציבור הרחב תופעה שהעסיקה בתי
ספר רבים באותה עת: תופעות של התנהגות אלימה בבתי הספר היסודיים, שמקורה בחיקוי
תוכנית ההיאבקות הטלוויזיונית המכונה World  Wrestling Federation- WWF.
 
התופעה של ילדים ובני נוער המחקים אלימות בטלויזיה היא סוגיה רחבה ומורכבת, אשר
נחקרה רבות במסגרת דיסציפלינות כדוגמת תקשורת ופסיכולוגיה. המקרה הספציפי בו
מדובר כאן מאפשר בידודה של תופעה מוגדרת וקלה יחסית לזיהוי, שיש לה השלכות, שחלקן
ברורות וניתנות להערכה, והוא זימן אפשרות להעמקת ההבנה בתחום חשוב זה. המחקר
המתואר להלן הוא פרי ניסיון להתמודד עם האתגר.
 
תוכנית ההיאבקות WWF
תוכנית ה- WWF היא חלק מתעשייה משגשגת, שהיקף מכירותה בעולם הבידור מוערך כשני
אחרי תעשיית דיסני. ב- 1993 דווח כי "במתאבקים צופים 20 מיליון אנשים ב- 50 ארצות
וב- 300 רשתות כבלים; 130 קלטות וידאו ביתיות נמכרו בשלושה מיליון עותקים; מסחר
משגשג של למעלה מ- 400 פריטים נושאי הדיוקנאות והשמות של המתאבקים, ועוד" (אורן,
1993) בארץ שודרה התוכנית בשנת תשנ"ד בערוצי הספורט בכבלים (5 ו- 10) ובערוץ 2.

בעת ביצוע השלבים המתקדמים של המחקר, חדלה התוכנית להיות משודרת בערוץ השני, אך עדיין שודרה בערוצי הכבלים בימים ה', ו' ושבת, בשעות אחר צהריים והערב. מערוצי הכבלים דיווחו על צפייה של כשני אחוזים מהמנויים בימי שבת ואחוז אחד מכלל המנויים בימי ה'. נתונים מפורטים יותר מן הערוץ השני מראים כי בשבת, ה- 20 באוגוסט 1994 בצהריים, צפו בתוכנית 1.6% מהמדגם של גילאי 11-4 ו- 8%.ממדגם של מתבגרים בני 17-12. מכיוון שלא עומדים לרשותנו נתונים נוספים, ניתן רק להסיק כי אחוזי הצפייה המדווחים של התוכנית הנם צנועים יחסית למהומה הציבורית שהתעוררה סביבם, ולפיכך מחייבים הסבר.. ההתאחדות נחשבת לחזקה ולפופולרית ביותר מבין ארגוני ההיאבקות המקצועית בארצות הברית (264 ,1987 ,Wozniak and Merger).
 
המחקר הוזמן על ידי גב' מיכל רפאלי-כדורי, יו"ר המועצה לשידורי כבלים. ברצוני להביע
תודה עמוקה לה ולמר גדעון גנני, יועץ למדיניות שידור, על האמון והתמיכה המקצועית,
ועל העניין הרב שהם מגלים בפיתוח מדיניות שידור לטובת הציבור.
 
תודה מיוחדת לעוזרת המחקר, ורד זיידמן, על תרומתה רבת הערך לא רק בתחום העשייה,
אלא גם ברעיונות ובחשיבה יצירתית. כמו כן, ברצוני להודות לפסיכיאטר ד"ר טוביה זקהם,
מנהל מרפאת הילדים בבית חולים שלוותה, על תרומתו לחשיבה שליוותה את המחקר בפענוח
משמעויות אפשריות לממצאים.
 
תודה להנהלות, לצוותי המורים, למזכירות ולתלמידים בבתי הספר אשר השתתפו במחקר זה
על שיתוף הפעולה, הפתיחות והאירוח החם.

התוכנית מביאה סדרת היאבקויות המתרחשות על זירה לעיני קהל חי, פעיל ומריע
בהתלהבות. בניגוד להיאבקות המוכרת כענף ספורט, בקרבות אלה אין חוקים או כללי
התנהגות ברורים ומוסכמים. כל פעולה אפשרית ומותרת, עד להכנעתו האכזרית ביותר של
היריב. זאת מעין פרודיה על ספורט, טוען Fiske )1987). חוקי המשחק קיימים רק לצורך
הפרתם, והשופט נמצא כדי שאפשר יהיה להתעלם ממנו. בעוד שבענפי הספורט השונים
המתחרים מתחילים את דרכם כשווים וניתנת להם הזדמנות שווה, הרי בהיאבקות ההבדלים
ביניהם מובלטים מלכתחילה. היריבים נחלקים באופן ברור וחד משמעי ל"טובים" ו"רעים",
כשה"טוב" וה"רע" מבוטאים בכל אמצעי אפשרי: החל בבחירת שמות המתאבקים, לבושם, הבעות
פניהם - וכלה ביחסם לקהל. ה"טובים", כך מסתבר, הם לעתים קרובות נאים וחסונים
ומייצגים את ארצות הברית כטוב העליון והחזק. ה"רעים", לעומתם, הם לעתים קרובות
מעוותים, מגוחכים, לא פעם בעלי מראה זר לתרבות המערבית ומעוררים שנאה וגועל. הם
מפרים את חוקי המשחק ביודעין ובגלוי, מתעלמים מן השופט, בוגדים בקרוביהם ומשדרים
לקהל הנלהב רוע (1987 ,Wozniak and Maguire). עם זאת, כחלק מגורם ההפתעה, נצחונו
של ה"טוב" את ה"רע" אינו מובטח בכל קרב וקרב - אם כי הוא מושג במערכה הכוללת.
 
קריאות הקהל נעות מ- "kill him" ו"אנחנו אוהבים אותך קברן", ועד תיאורים גרפיים של
הצעות לפגיעות ספציפיות רצויות. הנפות ידיים נלהבות, קפיצות עידוד וצרחות הקהל הן
חלק בלתי נפרד מההצגה הסוערת. כמו בקרנבל, הקהל מהווה חלק מן ההצגה - הוא לא רק
צופה בהיאבקות, אלא מעורב בה באופן פעיל (1987 ,Fiske).
 
מרכיבי ההיאבקות כ"מחזה", להבדיל מאירוע של תחרות ספורטיווית, מודגשים בגישות
הסמיוטיות של Barthes )1972), ובזו של Webley )1986) בעקבותיו. לקהל, לטענתם, אין
כל עניין בשאלה אם הקרב הוא אמיתי או הונאה. הוא מפקיר עצמו לחלוטין לעצם הצפייה
באירוע הראוותני כפי שהוא, מנותק מהבנת המניעים או התוצאות. מה שחשוב לו בזמן
הצפייה אינו מה הוא חושב כי אם מה הוא רואה: ביטויים של תשוקה, תנועות מוקצנות,
הבעה קיצונית של רגשות. לכל דמות, כמו בתיאטרון, תפקיד מוגדר הנחשף באופן מוקצן
בזירת ההיאבקות. לבושם, העוויות פניהם ודרכי התנהגותם של המתאבקים חושפים לקהל
מראש את התפקיד הצפוי מהם. הקהל ניצב מול מופע ראווה מוקצן של סבל, תבוסה וצדק.
זהו ענף הספורט היחיד המציג עינוי וסבל בדרך מוחצנת שכזו, כאמצעי להשגת התבוסה
המוחלטת של היריב. בניגוד למאבקים מסוגים שונים (כדוגמת ג'ודו), תבוסה זו אינה
מבוטאת על ידי סימן מוסכם שמיד עם הצגתו מופרדים הכוחות, כי אם על ידי תהליך ממושך
של סבל והשפלה, שלדעת Barthes מסמל את התפיסה הקולקטיווית המערבית של זכר סבלו
הממושך של ישו על הצלב.
 
מעל לכול, המאבק מייצג את השגת ה"צדק" בניצחון ה"טוב" על ה"רע": עין תחת עין ושן תחת
שן. צדק, שהוא חלק ממשחק התפקידים - כמו בתיאטרון. בארצות הברית, ההיאבקות מייצגת
מעין מאבק מיתולוגי בין "הטוב המושלם" לבין "הרע המושלם". הרע, המייצג את הבלתי
יציב, הנעזר בחוקים רק כשהם משרתים את טובתו ושובר אותם כשזה מועיל לו, הוא בלתי
צפוי ואנטי חברי. חוסר היציבות והפרת החוקים מסייעים בריגוש הצופים ובהעלאת חמתם:
תחושת "מגיע לו" מקבלת סיפוק מוקצן. המתאבק יכול להרגיז ולהגעיל, אך הוא אינו מאכזב,
משום שהוא ממשיך למלא את הציפיות של הקהל ממנו: בדרך פיזית, חשופה לעין כול, נטולת
אי הבנות או אי ודאויות. "בתוך הזירה", טוען Barthes, "ואפילו בעומק החרפה שבחרו
להביא על עצמם, המתאבקים נשארים אלילים משום שהם מהווים, למספר דקות, את המפתח
לחשיפת הטבע, המחווה הטהורה המפרידה בין טוב לרע והחושפת צורה של צדק אשר הנו
סוף סוף בר הבנה" (שם, 25). מכאן, מסכם Barthes, כספורט, היאבקות הוגנת יכולה
להתבטא בקרבות אגרוף או בג'ודו, אך לא במחזות ראווה.
 
בדומה, מדגישים (Turowetz and Rosenberg (1975 כי בהכשרתם המקצועית מחויבים
המתאבקים לשלוט לא רק במיומנויות הטכניות המקצועיות, כי אם גם באלמנטים הדרמטיים
המצופים מהם לגיבוש הזהות הסימבולית שלהם. כל מתאבק פועל אם כך בשני מישורים
במקביל - כאתלט וכשחקן. ההיאבקות אינה רק התמודדות פיזית: זוהי התנגשות בין זהויות
בעלות משמעויות תרבותיות ומוסדיות (1974 ,Henricks).
 
היות שהבנת הצפייה ב- WWF והשלכותיה האפשריות על ילדים ניזונה מידע מצטבר, הן
מתחום המחקר על צפייה בספורט והן מהמחקר המצטבר על אלימות בטלוויזיה והשפעותיה
על ילדים, נסקור תחילה בקצרה את הספרות הרלוונטית.

צפייה בתוכניות ספורט
ספרות נרחבת הקדישה תשומת לב מיוחדת לצפייה בתוכניות ספורט, לצרכים שהיא ממלאת
ולהנאות הכרוכות בה (ראו, לדוגמא, את הדיון בצפייה במשחקים האולימפיים, על פי
1988 ,Rothenbuler). על פי (Sloan (1979, לדוגמא, ניתן למנות שש פונקציות מרכזיות
שיש לאירועי ספורט עבור אוהדיהם: צרכים של שייכות באמצעות הזדהות עם קבוצה; הסחת
הדעת משגרת העבודה והחיים המשפחתיים; מקור לגירוי וריגושים; מקור לפורקן ממתח
ואגרסיות; מקור לבידור, ומקור לפיתוח תחושת הישג והצלחה באמצעות ניצחון הקבוצות
הנערצות.
 
(Stone (1981, מוסיף על כך את הפונקציה של באירועי ספורט כמקור לשיחה - לפני, בזמן
ואחרי התרחשותם - תוך קירובם של המשוחחים זה לזה באופן רגשי וחברתי.
 
(Goldstein and Crabb (1991 טוענים כי תפקיד הצופה אירועי ספורט השתנה מאז התקופה
הקלאסית, שבה לא היתה קיימת ההבחנה בין הספורטאים לאוהדי הספורט. בתרבות
המודרנית, בגלל ההפרדה של הצופים מהמשתתפים באירועים, הופכים הצופים לסיבה לקיומם
של האירועים עצמם ולאחרונה, בעקבות תקשורת ההמונים, נתפסים האוהדים כקהל צרכנים.
לדעתם, תהליך זה הפך את הצופים לקהל פסיווי. עם זאת, להיות אוהד ספורט בימינו משמעו
סיפוק של מגוון צרכים אישיים, בינאישיים וחברתיים.
 
Marcus and Klatell )1988), המתמקדים בכוחות הכלכליים המזינים את תעשיית הספורט
בטלוויזיה, רואים באירועי ספורט בטלויזיה שילוב של דרכי הבעה שונות, כדוגמת
אמנויות, קומדיה וחדשות. תוכניות ספורט מרכזות בתוכן היבטים של גאווה אתנית,
קהילתית, אזורית ולאומית. הן מייצרות "גיבורים" ו"נבלים", קובעי חוקים ומפיריהם. יש
בהן מבנה וקצב מוכר ומרגיע, המשדר תחושת ביטחון של מקום וזמן. התיעוד הטלוויזיוני
מאפשר תיאור מפורט ומקיף יותר של האירוע, תוך דרמטיזציה שלו: תקריבים מיקרוסקופיים,
זוויות צילום ייחודיות, קולות ריאליסטיים, מידע מעמיק ופרשנות ייחודית, ראיונות עם
המשתתפים, ניתוח טכני, "אקשן" אינסופי, הילוכים חוזרים והילוכים איטיים - כל אלה הם
דוגמאות לשימושים הייחודיים בשפה האור-קולית לקידום חוויית הצפייה באירועי ספורט.
 
מבין אירועי הספורט המתוארים, מייחדים המחברים הנ"ל את הניתוח אף לענפי הספורט
המיוצרים מטעמים כלכליים, אך ורק לצורך סיקורם הטלוויזיוני (כדוגמת "הורדת ידיים").
תוכניות מסוג זה - המכונות על ידם "זבל ספורט" - הנן, על דרך ההומור, התגלמות ההגדרה
המילונית של ספורט על פי וובסטר: "מקור להסחת דעת, פעילות אקטיווית לצורך הנאה,
קונדסות, הלצה, לגלוג, התבדחות וכדומה". ענפים אלה מאופיינים בתשומת לב פחותה ובדגש
על היבטים של "עניין אנושי". מחברים אלה (ואף אחרים) אינם מזכירים את ענף הספורט
המדומה ה- WWF, אך נראה שהמאפיינים המצוינים לעיל מעוררים שאלות גם לגביו.

צופים וצופות בספורט
אחד המוטיווים המשניים העולים מהדיון בצפייה בספורט בטלויזיה הנו ההבדלים בין
צופים לצופות והמשמעות של תרבות הספורט להגמוניה הפטריארכלית של החברה המערבית.
לדוגמא, Wenner and Gantz )1991) מציינים הבדלים בולטים בין גברים לנשים מבוגרים
בארצות הברית בצריכת תוכניות ספורט. גברים, יותר מנשים, התנהגו והגיבו כ"אוהדים": הם
היו מעורבים יותר רגשית ופסיכולוגית, לעתים קרובות יותר עסקו בהכנות טקסיות לפני
המשחק (כדוגמת דיבורים, קריאת חומר רלוונטי בעיתונים ובמגזינים, האזנה מוקדמת
לפרשנות ודיווחים, וכדומה). גברים צפו לעתים קרובות יותר בתוכניות ספורט כדי לפרוק
מתחים, ונהיו מעורבים בהתרגשות ובדרמה, ואילו הנשים צפו יותר בגלל צרכים חברתיים.
כמו כן, הגברים הצופים, שלא כנשים, התנהגו גם בביתם בדרך דומה לזאת של הנוכחים
במקום אירוע הספורט עצמו (קריאות ביניים, תנועות פיזיות, וכדומה).
 
אירועי הספורט, בנוסף להיותם מנציחי מיתוסים חברתיים קיימים לגבי דמוקרטיה -
"הריגוש שבניצחון וייסורי ההפסד" ואחרים - מחזקים, על פי Jensen and Sabo )1992),
את תפיסת העולם הגברית, בדרך של העברת המסר כי בעולם הגברים ה"קשוחים" חייבים
להיות קשוחים עוד יותר כדי לנצח. Bryson )1978) מציג עמדה קיצונית עוד יותר; הוא
טוען כי ספורט בטלויזיה מציע דימוי דומיננטי של גבריות; לטעמו יש לנתח ספורט לצד
אונס, פורנוגרפיה ואלימות במשפחה, כאחד האמצעים המשרתים גברים במונופוליזציה של
כוח גופני (שם, 357). בצטטו אחרים, הוא מוסיף וטוען כי ספורט ב מעודד
גברים להמשיך להתחרות זה בזה ללא רגשות וללא מתן אמון הדדי,
תוך דחיקת הנשים ממרכז טלויזיה הזירה. ההבדלים הבולטים בין גברים לנשים
בצריכת תוכניות הספורט והמשמעויות השונות המפוענחות על ידם, מקבלות משנה תוקף כשמדובר בתוכנית העוסקת בהיאבקות, המזוהה מראש כתוכנית העוסקת בטריטוריה
גברית.

אלימות בספורט והשפעותיה
אחד הקריטריונים הנתפסים כברורים מאליהם בהבחנה בין ספורט גברי בעיקרו לבין ספורט
"משפחתי" הוא היבט האלימות, המצוי באירועי הספורט השונים. בסקירת אירועי הספורט
השונים מתחקים הבודקים אחר הקשר בין אלימות בספורט להשפעותיה על הצופים. מן
הסקרים עולים ממצאים דומים ביותר לאלה הנדונים לגבי השפעת כלל האלימות בטלויזיה.
על פי Coakly )1989-1988), גם כאן ישנו קושי במתן הגדרה ברורה של אלימות בספורט,
וגם בתחום זה ספרות המחקרים איננה מציגה תמונה חד משמעית וברורה. ההשפעות שנבדקו
לא קושרו ישירות לחוויות קונקרטיות של צפייה באלימות בספורט, או לסוגי הפרשנות
שניתנו לאלימות זאת ולסגנונות החיים השונים של הצופים. על פי תפיסתו, תיאוריית
הקתרזיס נשללה מכול וכול, שכן לא נמצא כי צפייה באלימות בטלויזיה מנמיכה את רמת
התוקפנות. ממצאים ברוח זו הוצגו גם על ידי Dilullo and Dilullo ,Russell )1989-1988)
ואף הועלו בסיכומו של Goldstein )1989).
 
באופן כללי ניתן לסכם שגוף הידע המצטבר מציע כי צפייה באלימות בטלויזיה
אכן קשורה - במידה מצומצמת אך יציבה - לקיומה של התנהגות אלימה. עיקרו של
הוויכוח האקדמי והציבורי ממשיך להתמקד בכיוון הסיבתיות: האם צפייה באלימות
בטלויזיה משפיעה על התנהגות אלימה? או, האם צופים בעלי נטיות גבוהות יותר
לאלימות נמשכים יותר לתכנים אלימים?

 
הספורט במקום האירוע עצמו (לא בהכרח בסיקור טלוויזיוני) מגביר את הסיכוי להתנהגות
אגרסיווית בקרב הצופים. מרבית האלימות במגרשי הספורט מתרחשת בטווח זמן קצר לאחר
אירוע אלים על המגרש. בסכמו את הדיון טוען Goldstein (שם, 295-294) כי מכיוון
שהספרות המחקרית מעידה כי לעמדות יש השפעה מכרעת לגבי עיצוב התנהגות אלימה, יש
להניח כי האלימות של צופים באירועי ספורט ושל הספורטאים עצמם לא תדעך כל עוד לא
יחול שינוי עמדות מהותי לגבי מקומה השלילי של האלימות בספורט. לטענתו, בסיקור
הטלוויזיוני האלימות מוצגת בדרך המאדירה את חשיבותה ומתגמלת אותה באופן חיובי.
המצלמות מתמקדות בשחקן הפוגע במקום בקורבן, והקריינים מפרשים את ההתנהגות האלימה
כסימן למוטיווציה גבוהה במקום כביטוי למשחק לא הולם.
 
לאור טיעונים כאלה ודומיהם, שואל Bryant )1989): מדוע, אם כך, מוסיפה הטלויזיה
לכסות אלימות בספורט? האם צופי ספורט אכן נהנים מאלימות? ואם כן, ממה - והאם יש
גבולות להנאה זו? בהתבססו על מחקר, הוא מעריך כי צופי ספורט בעלי נטייה לתוקפנות
אישית נוטים יותר לאהוב אלימות בספורט, בעוד הנאת הצפייה של צופים פחות אלימים
נפגמת כתוצאה מאלימות יתר בתוכניות. בנוסף, ההעדפה המוקדמת של האוהדים כלפי
השחקנים או הקבוצות מהווה גורם מנבא יציב לגבי מידת ההנאה שלהם מאלימות בספורט.
 
אלימות בטלויזיה והשפעותיה על ילדים
מבין כל הנושאים שנחקרו בקשר לטלויזיה וילדים - הצגת מעשי האלימות בה זכתה לתשומת
הלב המרובה ביותר, הן בפולמוסים ציבוריים, הן בספרות המחקר, הן במערכות החינוך
ואפילו בתעשיית הטלויזיה עצמה. מאז שנות החמישים, יותר מאלף מחקרים שונים התפרסמו
בנושא זה. חוקרים נעזרו בשיטות מחקר מגוונות, בדקו השפעות של ז'אנרים טלוויזיוניים
שונים ועסקו בהשוואות בין תרבותיות (1988  ,.Gerbner et al). בנוסף, ראו אור לאחרונה
מספר מאמרים הכוללים ניתוחי על אינטגרטיוויים, מתוכם נזכיר את Gunter ;1994 Geen
1994 ,Comstock and Paik ;1994.
 
למרות הנימה האידיאולוגית המצויה ברבים מן המחקרים, המניעים הלא אקדמיים במחקרים
מגויסים על ידי תעשיית הטלויזיה, ועל אף הממצאים, הסותרים לעתים קרובות, מתגבשת
הסכמה בין מרבית החוקרים לגבי מסקנות כלליות:
 
1.חיקוי של התנהגות אלימה: בספרות המחקרית מוסכם כי במסגרת תנאים
מיוחדים, במחקרי מעבדה, ניתן להעלות את רמת ההתנהגות האלימה בקרב ילדים
על ידי חשיפתם לתכנים אלימים בטלויזיה (ראו לדוגמא את סיכומיהם של
1991 ,Signorielli ;1988 ,Sprafkin and Liebert).
 
2.קורלציות בין חשיפה לאלימות בטלויזיה לבין התנהגות אלימה: צופים כבדים
יותר של אלימות בטלויזיה מדורגים במחקרי שדה גבוה יותר מבחינת רמת
האלימות בהתנהגותם היומיומית. למרות שגודל האפקט הוא נמוך, הוא חיובי
באופן שיטתי. כמעט אין סימוכין להשערת הקתרזיס, ולפיכך ניתן להסיק שצופים
כנראה אינם פורקים מתחים אלימים באמצעות צפייה באלימות בטלויזיה
(1980 Dorr and Palmer ;1992 Comstock).
 
3.מקומה של האלימות בטלויזיה בטיפוח תפיסת עולם: מחקרים המתבססים על
השפעת הטיפוח (cultivation effect ) מציעים כי חשיפה לאלימות בטלויזיה
תורמת לטיפוח תמונת עולם כמקום אכזר ומפחיד; תורמת להקהיית הרגישות
כלפי אי צדק וכאב; אדירה את מקומה של האלימות בחברה; מגבה את הלגיטימציה
לאלימות כדרך הולמת להתמודדות עם קונפליקטים ( ,1976 ,Gross and Gerbner
1994 .al et Gerbner ;1981).
 
4.מקומם של משתנים מתווכים בתהליך ההשפעה: ההשפעה הפוטנציאלית של צפייה
באלימות בטלויזיה מתווכת על ידי אינטראקציה בין שלושה סוגים של משתנים:
מאפייני הצופים, התוכניות וההקשר החברתי. מחקרים שונים בחנו אצל ילדים את
רמת ההתפתחות הקוגניטיווית, הבדלים בין המינים, התפיסה של מידת
המציאותיות של האלימות, רמת עוררות כללית טרם הצפייה, רקע משפחתי, נטיות
מוקדמות להתנהגות אלימה וכדומה. ממחקרים אלה מתגבש פרופיל של הצופים
המועדים להשפעה גדולה יותר של צפייה באלימות: בנים, אלה הנמצאים ברמת
התפתחות קוגניטיווית נמוכה יותר, בעלי קשיים בהבחנה בין מאפייני הדמיון
והמציאות בטלויזיה, ילדים הנמצאים ברמת עוררות גבוהה יותר לפני הצפייה,
וכאלה הגדלים בסביבה אלימה יותר, ואשר כבר נתגלו אצלם נטיות קודמות
להתנהגות אלימה (1990 ,Evra Van)
 
באופן כללי ניתן לסכם שגוף הידע המצטבר מציע כי צפייה באלימות בטלויזיה אכן
קשורה - במידה מצומצמת אך יציבה - לקיומה של התנהגות אלימה. עיקרו של הוויכוח
האקדמי והציבורי ממשיך להתמקד בכיוון הסיבתיות: האם צפייה באלימות בטלויזיה
משפיעה על התנהגות אלימה? או, האם צופים בעלי נטיות גבוהות יותר לאלימות נמשכים
יותר לתכנים אלימים?

שאלות המחקר
כפי שהתברר מהדיון שנפרש למעלה, מעוררת הצפייה בתוכנית WWF שאלות מהותיות לגבי
השפעותיה של הטלויזיה על אלימות בכלל, ועל אלימות ספציפית לתרבות הצפייה בספורט
בפרט. התוכנית, המציעה מודלים מוגדרים להתנהגות, מעבירה מערכת ערכית לגבי טוב ורע,
חזק וחלש, מותר ואסור, ומפרטת הבדלים מהותיים בין בנים ובנות בצריכת טלויזיה. על
בסיס הספרות שנסקרה והסוגיות שהועלו לדיון, ניסה המחקר הרחב, אשר חלקו מתואר
בהמשך, להתמודד עם שאלת מקומה של תוכנית הטלויזיה WWF בחיי ילדים בחינוך
היסודי בישראל. מקרה פרטי זה נבדק באופן ספציפי, כמייצג תופעה רחבה יותר של השפעות
האלימות בטלויזיה כמסוננות באמצעות גורמים מתווכים בהקשרים חברתיים מסוימים. לאור
זאת, הדיון בהמשך יתמקד בשאלות הבאות:
 
באילו דרכים משפיעה התוכנית על התנהגות ילדים בבתי-הספר היסודיים בשטח בית הספר
ומחוצה לו? ובאופן ספציפי: האם למדו ילדים התנהגויות אלימות המזוהות ישירות עם
התוכנית?
 
האם, ובאיזו מידה, נגרמו נזקים פיזיים מחיקוי האלימות שבתוכנית?
 
האם ניתן לזהות מאפיינים אישיים (כגון מאפייני אופי, הבדלים בין המינים, נטייה קודמת
לאלימות, שימושים וסיפוקים שונים של התוכנית, רקע משפחתי מסוים, קשיי למידה, קשיים
חברתיים, בעיות גדילה וכדומה) המשפיעים על חיקוי האלימות מהתוכנית?
 
האם ניתן לזהות מאפיינים דמוגרפיים כלליים (רקע כלכלי-חברתי, מיקום גיאוגרפי, צורת
התיישבות, דתי-חילוני) הכרוכים בחיקוי האלימות מהתוכנית?
 
מבנה המחקר
כדי להתמודד עם שאלות מחקר רבות ומורכבות אלה, תוכנן מבנה מחקרי בן שלושה שלבים,
המשלב שיטות מחקריות כמותיות ואיכותיות:
 
שלב א': סקר כלל-ארצי לבדיקת היקף התופעה במערכת החינוך היסודי בארץ: בשלב הראשון
הופצו שאלוני גישוש לכל 1,470 בתי הספר היסודיים היהודיים במדינת ישראל, במגזר
הממלכתי ובמגזר הממלכתי-דתי. השאלונים הופנו להנהלות בתי הספר ועסקו בעיקר באיתור
מוקדי התופעה, בירור היקף הפעילות האלימה בבתי הספר, תוצאותיה הפיזיות, מידת
העיסוק בתופעה זו מצד מערכת החינוך ודרכי ההתמודדות של בתי הספר עם התופעה.
בנוסף, פנה השאלון באופן ישיר להנהלות של בתי הספר וביקש אפשרות להמשך שיתוף
פעולה.
 
ניתוח הנתונים מתבסס על 285 שאלונים שהוחזרו (כחמישית מהאוכלוסייה הנדונה), והם
מייצגים חתך של אזורים גיאוגרפיים, מעמד חברתי-כלכלי, סוגי יישוב ואוכלוסייה חילונית
ודתית.
 
שלב ב': ראיונות עומק טלפוניים עם מנהלי בתי הספר: התנהלו שבעים וחמישה ראיונות
עומק טלפוניים עם מנהלי בתי הספר, והם כללו התייחסות לנושאים הבאים: תיאור, היקף
ומאפיינים של קרבות נוסח WWF בבתי הספר; מאפייני הילדים המעורבים בקרבות של
קהילתם; אמצעי מניעה שננקטו בבתי הספר; מקומן של תוכניות החינוך בבתי הספר לצריכה
ביקורתית של תקשורת. בנוסף, הראיון אפשר למרואיינים לבטא את תגובותיהם ורגשותיהם
לגבי אלימות בבית הספר בכלל, ואת עמדותיהם האישיות לגבי תרומתה של התקשורת
לאלימות ילדים.
 
 שלב ג': ביקורים בבתי ספר: בשלב זה התקיימו ביקורים בתשעה בתי ספר בעלי מאפיינים
דמוגרפיים מגוונים; למרות שאין לנו יומרה שמדגם אקראי של אוכלוסיית בתי ספר יסודיים
ייצג נאמנה את כל בתי הספר היסודיים בארץ, נכללו בו בתי ספר דתיים וחילוניים,
עירוניים וקיבוציים, ממגוון מעמדות רחב ומכל אזורי הארץ - מגבול הצפון ועד הר הנגב.
 
בכל אחד מבתי הספר מילאה כיתה אחת מכל מחזור של כיתות ג', ד', ה', ו- ו' שאלון בן
שלושה עמודים, אשר כלל שאלות פתוחות וסגורות לגבי הצפייה בטלוויזיה בכלל וב- WWF
בפרט, כולל שאלות ביחס לתיאור התוכנית, גורמי המשיכה שלה, מעורבות במשחקים הקשורים
בה, תפיסה תרבותית של מקור התוכנית וכדומה. בין השאר, הילדים התבקשו לנקוב בשמות
חבריהם לכיתה הנתפסים על ידם כילדים אלימים.
 
לא נרשמה כמעט שום התנגדות למילוי השאלון. יתרה מזאת, הושג שיתוף פעולה כמעט מלא
(ואולי אף מדאיג) עם הבקשה החריגה להסגיר שמות של חברים אלימים. בסך הכל נאספו
901 שאלונים, והם קודדו ועובדו באופן סטטיסטי.
 
בנוסף, כל הילדים הוזמנו לשיחה אישית עם החוקרת, במידה שרצו בכך. הראיונות התקיימו
עם בודדים, זוגות ואף שלשות, בהתאם לבחירתם. המטרה העיקרית של הראיונות היתה
להאזין לעולמם של הילדים עצמם ולסוגיות שהם בחרו להעלות בתגובה להתעניינותנו
בתוכנית WWF. ההתעניינות בראיונות האישיים היתה רבה ביותר, מסיבות שונות ומגוונות
(כולל הזדמנות להפסיד שיעור, סקרנות גרידא, הנחה מוטעית שהחוקרת היא "מהטלויזיה"
וכדומה). ילדים רבים ניצלו את ההזדמנות לשתף אחרים ברגשותיהם ובדעותיהם לגבי מקומה
של הטלויזיה בחייהם, ולהביע משאלות. אחרים פרקו את מצוקותיהם לגבי אלימות בבית
ספרם, תוך תקווה שהחוקרת תסייע לפתרונן.
 
בסך הכל הוקלטו ונותחו באופן איכותי 254 ראיונות עם ילדים.

הממצאים
הממצאים המתוארים כאן מהווים סיכום אינטגרטיווי של הממצאים העיקריים. דיווחים
מפורטים יותר של השפעות הצפייה ב- WWF על התנהגות אלימה, דיון בהבדלים בין בנים
לבנות בצריכת התוכנית, בחיקויה ובפענוחה, ודיון בצפייה בתוכנית וטיפוח תמונת עולם
של החברה האמריקנית, אפשר למצוא אצל למיש 1995; 1996b ;1996a Lemish
forthcoming. לאחר תיאור שכיחות התופעה והיקפה, נתמקד בארבעה גורמים מתווכים
אפשריים בתהליך ההשפעה של האלימות בטלויזיה על התנהגות ילדים, כפי שעלו במקרה
פרטי זה: נטיות קודמות לאלימות; מרכיבי המשיכה של התוכנית; תפיסת המציאותיות של
התוכנית; וביקורתיות כלפי התוכנית. משתנה המעמד החברתי-כלכלי ומשתנה המין שזורים אף
הם בתיאור הממצאים.

שכיחות התופעה והיקפה
הסקר הראשוני אפשר למפות את היקף התופעה (גם אם נתחשב באפשרות התיאורטית שבתי
הספר שלא השיבו לשאלון לא הוטרדו על ידה, וש- 285 המשיבים הם כלל האוכלוסייה
הרלוונטית). הממצא המרכזי היה שלמעלה ממחצית המשיבים דיווחו כי הם נאלצו להתמודד
לעתים קרובות עם היאבקויות נוסח WWF בשטח בית הספר, לפחות פעם בשבוע, או לעתים,
לפחות פעם בחודש. 66 בתי ספר (כרבע מהמשיבים), דיווחו על כ- 150 פציעות שזוהו
בוודאות ככאלה שנגרמו כתוצאה ממשחק WWF, ואשר חייבו טיפול רפואי מחוץ לכותלי
בית הספר (בעיקר עצמות שבורות, זעזועי מוח ואיבוד הכרה). 134 בתי ספר (כמעט מחצית
מהמשיבים) העריכו בכ- 400 את היקף הפציעות שחייבו טיפול עזרה ראשונה בשטח בית
הספר (חתכים, שריטות, חבלות), 218 בתי ספר (75%) דיווחו על אין ספור פגיעות
שהסתיימו בכאב ובדמעות אך לא חייבו כל טיפול רפואי. אל הנתונים המספריים של
הפגיעות יש להתייחס בזהירות מרובה, שכן הם מבוססים על שחזור ונוסחו לא
פעם כאומדן (לדוגמא: "היו לנו כ- 5 פגיעות"). לפיכך יש לראות במספרים המדווחים הערכה
של היקף התופעה ולא נתונים מדויקים.
 
הראיונות עם המנהלים הדגישו את היקף ההטרדה והעיסוק של רשויות בתי הספר עם תופעת
ההיאבקויות בשעות הלימודים. יש להדגיש כי למשיבים לא היה כל קושי להבחין בין
התנהגויות הכרוכות בחיקוי WWF לבין התנהגויות אלימות מסוג אחר, כולל קרבות
בסגנונות "אומנויות לחימה" השונות, כגון קרטה, ג'ודו וכדומה. המנהלים תיארו את סוגי
ההיאבקויות ואת אסטרטגיות הלחימה בפירוט רב. הן כללו בין השאר: השלכת היריב על
הרצפה, תוך סיבוב רגלו לכיוון המנוגד; חנק; קפיצה באוויר; בעיטות בפנים; נפילות על
היריב; דחיפת אצבעות לעיניים; כיפוף זרועות מאחוזי הגב; תפיסת אברי מין; משיכת שיער;
חבטת ראשים; קפיצה מרהיטים על יריב וכדומה. בנוסף, היריבים נטלו לעצמם שמות של
דמויות WWF ידועות, משכו קהל צופים נלהב ופעיל, הכריזו על תחילת ההיאבקות ולעתים
אף מינו שופט.

נטיות אלימות קודמות
שני מוטיווים מרכזיים עלו מדברי המנהלים שתיארו את הילדים המתאבקים. ראשית, כמעט
ללא יוצא מן הכלל, כל המתאבקים הפעילים היו בנים. מיעוט של ילדות השתתף כחלק מקהל
הצופים. 73 מתוך 75 המרואיינים טענו שהיאבקות נוסח WWF הנה תופעה גברית בלבד.
שנית, התגבשו שתי קבוצות שונות של ילדים מתאבקים: אלה שהיו מזוהים ומוכרים
מלכתחילה כילדים בעלי בעיות התנהגותיות, וילדים שהוגדרו כילדים "טובים", נטולי בעיות
התנהגותיות.
 
הילדים הבעייתיים תוארו כילדים עם בעיות למידה, בעיות משמעת ונטיות לאלימות. חלקם
באו מרקע משפחתי מורכב (משפחות הרוסות, אלימות במשפחה, עולים חדשים וכדומה). הם
הוגדרו כילדים כוחניים, חזקים, מנהיגים שליליים. חלקם תוארו כמתקשים להבחין בין
מותר לאסור, בעלי סף תסכול נמוך, הערכה עצמית ירודה ואמוציונליות מוגזמת; חסרי
שליטה עצמית, ולעתים בעלי מראה פיזי חריג (גדולים או קטנים מאוד לגילם). באופן כללי
הם תוארו על ידי המנהלים כ"פצצות מהלכות". היאבקויות WWF, כהתנהגויות שליליות
אחרות, היוו עבורם, לדעת המנהלים, אמצעי נוסף למשוך תשומת לב, לרכוש אהדה ולהפגין
כוח ומנהיגות.
 
מלבד קבוצה הטרוגנית אך מוגדרת היטב זו, היו אף הילדים ה"שקטים", אותם ילדים
המוכרים כבעלי אופי נוח, תלמידים טובים, ללא כל רקע קודם של התנהגות אנטי-חברתית.
מסיבות שלא היו מובנות למנהלים, ילדים אלה מצאו בהיאבקויות נוסח WWF סיפוק של
צרכים שלא באו לידי ביטוי חיצוני קודם לכן.
 
ביקורינו בבתי הספר נועדו לאפשר לנו התבוננות מקרוב בילדים משתי הקבוצות האלה,
כדי לנסות ולהבין את התפקיד שה- WWF ממלאה בחייהם.
 
נטייה לאלימות, תדירות הצפייה ודפוסי החיקוי של WWF
דיווח עצמי של התלמידים (peer rating ) יצר חמש קטגוריות: ילדים שלא זוהו כלל
כאלימים (והוגדרו: לא אלימים); ילדים שזוהו על ידי 6-3 מחבריהם כאלימים (אלימות
קלה); ילדים שזוהו כך על ידי 10-7 מחבריהם (אלימות בינונית); ילדים שזוהו כאלימים
על ידי 14-11 מחבריהם (אלימות כבדה); וילדים שזוהו על ידי לפחות 15 מחבריהם
כאלימים (אלימות כבדה במיוחד). ילדים זוהו כאלימים בדרגות השונות בכל תשעת בתי
הספר, ללא קשר למעמד סוציו-אקונומי, לאזור גיאוגרפי, לסוג מגורים או
לדתיות/חילוניות.
 
185 ילדים, שהם 21% מהמדגם, זוהו כאלימים במידה כזאת או אחרת; 8% (73 ילדים)
הוגדרו כאלימים כבדים או כבדים מאוד. מתוך כלל המדגם, 20 (11%) היו בנות (14
אלימות קלה, 2 בינונית, 3 כבדה ואחת - כבדה במיוחד).
 
ככל שילדים הוגדרו על ידי חבריהם כאלימים יותר - כך הם דיווחו על תדירות צפייה
גבוהה יותר ב- WWF: למעלה משלושה רבעים מהילדים שהוגדרו כאלימים במידה בינונית
עד גבוהה במיוחד צפו בתוכנית באופן קבוע (כל שבוע, או לעתים קרובות).
 
כצפוי, בנות צפו בתוכנית בתדירות נמוכה יותר באופן משמעותי. עם זאת, כשליש מהן
דיווחו על צפייה בשנה הקודמת וכרבע על צפייה בשנת המחקר, לפחות לעתים. ורק כ-
13% הצהירו שמעולם לא צפו בתוכנית ואין להן כל מושג במה מדובר. בהתחשב בכך
שהתוכנית נתפסת כ"גברית" ובכך שמנהלי בתי הספר התעקשו לתאר את תופעת ההיאבקות
נוסח WWF כתופעה השייכת לעולם הבנים בלבד, מחייבת ההתעניינות הזאת של הבנות
התבוננות נוספת (ראו 1996b Lemish).
 
ילדים שהוגדרו על ידי חבריהם כאלימים דיווחו באופן משמעותי על היותם מעורבים
בחיקוי התוכנית WWF יותר מילדים שהוגדרו כפחות אלימים או כלא אלימים. התיאורים
העצמיים על מאפייני ההיאבקות היו ססגוניים ומגוונים. לא פעם נתלוותה אליהם אף הדגמה
פיזית בשעת הראיון, כשהמשתתפים מבצעים בהתלהבות פעילויות היאבקות זה על גבי זה.
התיאורים והביצועים כללו טקטיקות ספציפיות שנלמדו מהצפייה בתוכנית: קפיצות על
היריבים מרהיטים, הכאות, בעיטות, השלכות, אגרוף, משיכת שיער, דחיפות, סטירות וכדומה.
חלק מהילדים השתמשו במונחים "מקצועיים" לתיאור תנועות, כדוגמת "סמפלקס" (הפיכת
היריב מהבטן לגב), "קלוסלין" (הכאת היריב בצווארו), ו"קראש" - דחיפת ראשו של היריב אל
בין ברכיו, תוך הכאת הראש וסיבובו בכוח הצדה.
 
לאור הדעיכה הדרמטית במשחקי WWF בין כותלי בית הספר, הודו הילדים כי הם ממשיכים
להיאבק ב"זירות" אחרות. אלה כללו קפיצה מרהיטים בבית (כמו שולחנות, מזנונים ושידות)
אל אחיהם, תוך השלכתם למיטת ההורים, לספה בחדר המגורים או לקירות (כתחליף לחבלי
הזירה).
 
למרבה ההפתעה, בנות רבות, אשר כמעט אף פעם לא הזכירו מעורבות בקרבות במסגרת בית
הספר ולא הוזכרו כמעורבות, סיפרו בשעת הראיון בהתלהבות רבה על חלקן בקרבות כאלה
בבית. הן הודו כי היאבקויות של בנות בבית הספר נתפסות כחריגות ולא מקובלות, אך עם
זאת הן נמשכו מאוד לסוג פעילות זה. ייתכן שהסביבה הביתית, המציעה ביטחון חברתי,
מאפשרת לבנות כאלה להתנסות בפיתוח מיומנות היאבקות ובהנאה הכרוכה בהפעלת כוח
מבלי שתהיינה נתונות לסיכון של סנקציות המגדירות אותן כ"גבריות".
 
לסיכום, אם כן, כפי שתואר בספרות המחקרית, ילדים בעלי נטיות קודמות לאלימות נמשכים
יותר הן לצפייה באלימות והן לחיקויה. עם זאת, גם חלק מהילדים הבלתי אלימים, וביניהם
בנות, צפו בתוכנית ונגררו בעקבותיה להתנהגויות אלימות.
 
מרכיבי המשיכה של התוכנית
שאלות פתוחות בשאלון ובראיונות האישיים אפשרו לילדים לבטא אותם מרכיבים בתוכנית
WWF האהובים עליהם ואת אלה שאינם אהובים עליהם. קיבוץ התשובות הרבות והמגוונות
לקטגוריות מעלה את התמונה הבאה: המרכיב האהוב ביותר על הילדים הצופים בתוכנית הן
הדמויות עצמן. הזדהות שמית עם דמויות, מראן, הופעתן, דרך היאבקותן והדימוי שהן
מייצגות - היוותה 64% מכלל התשובות שניתנו. בראיונות האישיים הרבו הילדים לתאר
באופן חי ותוסס את הדמויות הנערצות ואת האלמנטים הסיפוריים בתוכנית ההיאבקות.
התוכנית היא בשבילם דרמה. כך, לדוגמא, מתאר בן כיתה ד' את הדמויות האהובות עליו:
"אני אוהב את לקס לוגר, ואת איש הזבל אני שונא, הוא מגעיל. את לקס לוגר בגלל שאמרו
לי שהוא נפצע, שבר את הזרוע ואמרו שלא יכלו לתקן לו והוציאו את העצם והכניסו ברזל
ובגלל זה יש לו יד חזקה והוא מנצח בכל קרב. ואנדרטייקר (הקברן) ואיש מס הכנסה; יש
לכל אחד משהו שונה. יש לו מזוודה שאף אחד לא פתח ואומר שיש לו שם שרשרת כזו
מזהב".
 
ממצא זה נמצא תומך בניתוחים התרבותיים של תוכנית ההיאבקות שהוצגו במבוא, המפענחים
אותה לא כאירוע ספורט כי אם כתיאטרון. לא יפתיע גם הממצא התומך, שבתגובה לשאלה מה
לא אוהבים בתוכנית, 20% מכלל התשובות התייחסו אף הן לדמויות ספציפיות. מעניין
לציין גם כי ההעדפה לדמויות בלטה יותר אצל בנים, עלתה עם העלייה בהגדרה וברמה של
האלימות האישית, ואפיינה את המעמד הנמוך-בינוני.
 
קטגורית, ההעדפה הבולטת השנייה היתה זאת שהוגדרה כאלימות: משיכה למכות ולטקטיקות
היאבקות ספציפיות. בקטגוריה זו נכללו %5.17 מכלל התשובות. לעומת האחוז הנמוך
יחסית, הגדרה זו זכתה לפירוט. גם כאן ניכרו הבדלים בולטים בין בנים לבנות: בנים,
כמצופה, דיווחו על העדפה גבוהה יותר לאלימות. בנוסף - בהתאם לממצאים עד כה - ככל
שהמעמד הכלכלי-חברתי נמוך יותר, כן גוברת ההעדפה לאלימות.
 
מעניין לציין כי בעוד ההעדפה לאלימות בתוכנית הופיעה כשנייה וברמה נמוכה בהרבה
מההעדפה לדמויות, בשאלה פתוחה אחרת, בה נתבקשו הילדים לתאר את התוכנית, המרכיב
הנפוץ ביותר (30% מכלל התשובות) היה אזכור התוכנית כאלימה, ודמויות הוזכרו רק ב-
6% מהתשובות. כלומר בעוד שלאלימות יש בולטות גבוהה בתוכנית עבור הילדים, העניין
שלהם בדרמה גבוה יותר מהעניין באלימות.
 
קטגוריות נוספות של העדפה כללו את אלמנט הספורט-מתח-תחרות (4.5%) ותשובות מגוונות
אחרות - גם נוכחות קהל וזירה, אביזרים ותלבושות וכדומה. החלק הטקסי של הקרב - הזמנת
המתמודדים, ההכרזה על המנצחים, חלוקת הפרסים - אף הוא צוין לא פעם כמעניין ומושך
במיוחד. בראיונות בעל פה הובהרה העדפה בולטת לקרבות בין שחקנים חזקים שווי ערך,
שבהם יש מתח והתרגשות רבים יותר לעומת קרבות בין יריב חזק ליריב חלש, או קרבות בין
שני יריבים חלשים. השחקנים הידועים כ"טובים", שפירושו, בין השאר, "מנצחים" (גם אם בקרב
מסוים הם מובסים, מובטח ניצחונם בקרב אחר), מוערכים במיוחד.
 
טיעון חוזר נוסף בראיונות היתה האמירה כי התוכנית אהובה מפני שהיא עוזרת "להיות
בעניינים", דבר שחשוב כדי לא להיתפס, לדבריהם, כ"לפלף", "חנון", "אהבל" - או בשפה
מקצועית יותר: חלש אופי, רך לב, לא פופולרי, או "נשי". לחץ חברתי זה תואר בשיחה עם
שני בנים נבונים במיוחד מכיתה ה'. ילד אחד אמר: "כשכל בית הספר מדבר על זה ואתה
אומר (ש) זה דפוק, אתה הופך להיות ל'אהבל' של כל הכיתה, אז אין לך ברירה". וחברו
הוסיף: "אני ניסיתי להיות מי שאני עצמי ולא להתאים את עצמי לכולם, אז לא הלך לי. יש
ילדים שתופסים את השליטה ולא נותנים להיות מה שאתה".
 
כאשר הסבירו את הסיבות לכך שהתוכנית פופולרית בקרב ילדים אחרים, טענו רבים
מהמרואיינים שההיאבקות נותנת להם (לאחרים) הרגשה שהם הכי חזקים והכי טובים. מספר
מרואיינים הסבירו את הצפייה בתוכנית גם בצורך ללמוד הגנה עצמית, כפי שמספר בן
בכיתה ד': "בטח שמשחקים והולכים מכות. אם רואים סתם (את התוכנית) זה לא שווה...". "זה
כיף. אם את הולכת מכות גם את המחטיפה לא רק הם...להראות את עצמך שאת גיבורה.
שכולם יפחדו ממך. למה? שלא ירביצו לי. שאני לא אהיה כמו לפלף". בכיתה ג' באותו בית
ספר, מספר ילד: "לומדים מהתוכנית איך לקבל ביטחון עצמי כזה שלא ירביצו לנו. אם
מרביצים לנו נדע להחזיר. לומדים שיטות איך להחזיר". בן אחר מכיתה ג' מפרט סיטואציה
מוכרת לו: "למדתי מ- WWF לקפוץ על ילדים. כשעולים על חבלים, מפנים את הגב, קופצים
אחורה, עושים סיבוב ונוחתים עליו. למדתי איך להגן על עצמי. אם מישהו נותן לי בעיטה
אני תופס לו את הרגל ומפיל אותו". מרואיינים אחרים טענו כי ההגנה העצמית נחוצה להם
לעתיד לבוא. כך טען בן מכיתה ג': "...בשביל הגנה עצמית, כשאני אהיה מבוגר אני צריך
הרבה הגנה עצמית, אם מישהו יתקוף אותי. אני רוצה להיות שוטר כשאני אהיה גדול ושוטר
צריך הרבה כוח". כדאי להזכיר כי הדובר הוא מבית ספר כפרי מרוחק מכל אזור אורבני או
מסוכן ביטחונית, ושוררת בו אווירה רגועה ובטוחה. מעניין כי דווקא הילדים האלימים
יותר היו עסוקים יותר בשאלה של הצורך בהגנה עצמית וברצון להפגין כוחניות.
 
תפיסת המציאותיות של התוכנית
סוגיה מרכזית שהעסיקה את הילדים (גם ללא שאלות ישירות או מנחות) היתה עובדת היות
התוכנית מבוימת ושונה מתחרות ספורט רגילה. בשאלה הפתוחה, בה התבקשו הילדים לתאר
את התוכנית באופן ספונטני, 25% מכלל התשובות התייחסו לאופיה המבוים של התוכנית -
מקום שני אחרי 30% מהתשובות שתיארו את התוכנית כאלימה, ולפני 15% מכלל התשובות
שתיארו אותה כספורט-תחרות-מתח. אוצר המלים כלל "מבוימת", "לא אמיתית", "מזויפת", "לא
באמת", "הצגה" וכדומה. כצפוי ממחקרי טלויזיה הסוקרים את התפתחות תפיסת הריאליזם של
הטלויזיה על ידי ילדים, עלתה גם ההתייחסות הספונטנית לכך שהעובדה שהתוכנית מבוימת
היא אחד המאפיינים הלא אהובים שלה (מ- 0.5% בכיתה ג' ל- 5% בכיתה ו').
 
הצורך להתמודד עם חוסר המציאותיות של התוכנית בא לידי ביטוי כאחד המוטיווים
הדומיננטיים בראיונות. מרבית הילדים מצאו לנכון להדגיש בפני כי הם יודעים שהתוכנית
מבוימת, והרבו בניסיונות שונים ומגוונים להסביר כיצד נראים הקרבות האמיתיים, שלפי
דעתם אינם כאלה. את התשובות ניתן למיין על פי הממדים הבאים:
 
הסברים לוגיסטיים - ניסיונות לתת הסברים טכניים לאופי ביצוע הקרבות, כך שהם נראים
בתוכנית אמיתיים כשבפועל הם אינם כאלה. בת כיתה ו' מספרת: "אנחנו ממש אוהבות,
שרופות ממש על השחקנים וכל זה, ולא אכפת לנו אפילו שזה מבוים. את שומעת מכות. את
רואה שדופקים להם את הראש בברזלים ואת אומרת 'איך זה שלא נפתח לו הראש', אולי
הברזלים לא די חזקים".
 
בן כיתה ד' מציע: "אולי זה בובות לפעמים, חשמליות, שמתכננים אותן". בן כיתה ה' מסביר:
"בבמה יש רמקולים שעושים את הרעש. משחקים באמת אבל לא ממש נוגעים. נותנים בוקסים,
אבל לא ממש חזקים". בן כיתה ג' טען אף הוא: "בתוכנית זה מזויף. זה כואב אבל זה
במזויף, כאילו שוברים להם את הרגליים. ברמקולים שומעים קליקים כאילו שוברים להם את
הרגליים". ילדים אחרים הסבירו שיש למתאבקים מגינים מיוחדים, כריות בתחתונים, שיניים
לא אמיתיות, או שהבמה עשויה ממערכות של קפיצים ושמתחתיה יש מצלמות ורמקולים
שיוצרים אפקטים מיוחדים.
 
הסברים הקשורים למבנה גופם ולכוחם של המתאבקים - ייחוס כוחניות מיוחדת או שימוש
בסמים, תרופות וכדומה להגברת העמידות הפיזית. מציע בן כיתה ו': "אנשים מתלהבים מזה.
הם כנראה לא יודעים שהכול מבוים ועושים לשחקנים הרבה דברים בגוף שייראו פראיים
...מנפחים להם את השרירים". בן כיתה ד' מסביר: "אנחנו ילדים וזה יותר כואב לנו.
לגדולים זה פחות כואב. יש להם שרירים וכוח והם יודעים להשתמש בכוח. יוקוזונה יודע
לעוף, היטמן יודע לתת מכות". בן כיתה ד' טוען: "בתוכנית זה לא כואב כי יש להם זריקות
...יש חומרים בזריקות שנותנים כוח".
 
הסברי היגיון על דרך השלילה - אילו המכות היו אמיתיות, ללא ספק הנאבקים היו מתים או
לפחות נפצעים קשה. בן כיתה ד' אומר: "אם זה היה באמת כשהם היו זורקים על עמוד
השדרה הם היו כבר נפצעים". בת מכיתה ה' מסבירה: "זה לא אמיתי - רואים שזה לא פוגע
בהם. באגרוף יש חוקים. למשל, אסור לעלות על הבמה ולקפוץ עליהם. יש שופט. שם (ב-
WWF) השופט לא עושה כלום. זה ברור שזה לא אמיתי. אם זה היה אמיתי היו מתים מזמן".
בת כיתה ג' אומרת: "אם זה היה אמיתי הם היו מרביצים חזק ואז היה יורד דם והם היו
מתים".
 
הסברים הקשורים לשפת הטלויזיה - שימוש באפקטים טלוויזיוניים ליצירת דימוי של
מציאות. הסברים מסוג זה לא היו שכיחים. לדוגמא, בן כיתה ג' מייחס לטלוויזיה כוחות
מיוחדים: "ואני גם יודע שזה לא באמת ואני יודע איך עושים את זה. זה מכות חלשות
ובווידאו מתרגמים את זה לחזק". בן כיתה ה' מאותו בית ספר טוען: "אני אומר שזה בולשיט
אחד גדול לפי כמה דברים. למשל, כשנותנים מכות, אם מסתכלים טוב טוב רואים שיש פלש
כזה. הדברים שם לא אמיתיים".
 
הסברים הקשורים להיבטים כלכליים של התוכנית - מקומו של הכסף בהכרעת גורל הקרבות.
מסביר בן כיתה ו': "משלמים להם כסף שינצחו...אנשים מאבדים את הכבוד שלהם: משלמים
להם להפסיד...מכות זה פרנסה". בן בכיתה ה': "לא נראה לי שמישהו יתלבש כמו איזה מופרע
וייתן לעצמו מכות. כנראה שמשלמים להם טוב". בן מכיתה ו' מסביר: "על הבמה הם יותר
קשוחים ובמציאות הם מאוד נחמדים. זה התפקיד שלהם להיות קשוחים. משלמים להם כמה
שהם עושים דברים יותר קשוחים. זה שמפחיד מקבל יותר כסף, כי הוא רוצה לנצח כדי
להיות מפורסם. יש כאלה שיודעים בלב שהם הולכים להפסיד כל קרב...אומרים להם בהתחלה
מי ינצח את מי".
 
הסברים נוספים כללו ציטוט של אחרים (בדרך כלל מבוגרים יותר, ובעיקר אבות ו"דודים" -
הגדרה שמיוחסת, כך מסתבר, לאנשים בדרגות שונות של קרבה משפחתית) אשר אמרו לילדים
כי התוכנית מבוימת, אך בדרך כלל ללא הסבר נוסף. גם ניסיון אישי של ילדים שישבו בקהל
של אחד מהאירועים החיים של היאבקות WWF שהתקיימו בארץ תרם לטענה כי רואים
בהופעה שההיאבקות היא לא אמיתית. מקורי במיוחד היה ההסבר המוסרי שנתן בן בכיתה ג':
"אפשר לראות שזה לא שגרתי. יש שם אחד שקוראים לו הקברן ובסוף הקרב הוא מכניס אותם
לשק מתים ואומר 'אני לוקח אותך לקבר', וזה לא יכול להיות, כי אף איש לא ייקח איש
ויקבור אותו חי".
 
תשובות רבות כללו יותר מקטגוריית הסבר אחת. לדוגמא, בן מכיתה ד' מסביר: "אני רואה ש-
WWF זה לא אמיתי והם גם עם מסכות...כשהם קופצים זה לא יכול להיות, כי ככה אפשר
ללכת לבית חולים, והם מתעוררים מהר וכשהם קופצים עליהם הם נוחתים על מזרן וזה לא
כואב להם, זה רק הצגות כאלה".
 
כאמור, מרבית הילדים ידעו לטעון שהתוכנית מבוימת. חוסר בהירות בתחום זה התגלה מספר
פעמים רק בקרב תלמידי כיתות ג', כששני מרואיינים התווכחו זה עם זה אם התוכנית
מבוימת או לא, וכן מספר פעמים בקרב מרואיינות בגילאים שונים. עם זאת, יש להדגיש כי
העובדה שמרבית הילדים ידעו שהתוכנית מבוימת אינה מעידה בהכרח כי הם אכן מבינים את
משמעות הדבר או מסוגלים להבין אותו. השערה זו קיבלה חיזוק במספר מקרים בהם הוצגתי
בטעות בפני הילדים כמישהי מטעם WWF. רבים מן המרואיינים שהגיעו לשיחה ביקשו
לראיין אותי וציפו שאסביר להם ספציפית כיצד מתבצעות טכניקות מסוימות, האם השמועה
שהמתאבקים משתמשים בסמים היא נכונה, האם הבמה היא מזרן ולא קרש, וכדומה.
 
כמו כן, בעוד ילדים רבים טענו כי הידיעה שהתוכנית מבוימת הורידה באופן משמעותי את
כוח המשיכה שלה, טענו אחרים כי הם יודעים שהתוכנית מבוימת, אך הם עדיין נמשכים
אליה באותה המידה. בדומה, בעוד רבים טענו כי מאז שהבינו שהתוכנית מבוימת הפסיקו
לחקות אותה, רבים אחרים טענו את ההיפך: למרות שהם יודעים שהתוכנית מבוימת הם
ממשיכים לחקות אותה, כי זה "כיף". מכאן, שהיכולת להבחין בין מציאות לדמיון כגורם
מתווך מצמצמת את פוטנציאל ההשפעה השלילית של האלימות בטלויזיה על ילדים, והיא
גורם מורכב כאשר הטשטוש בין המרכיבים המציאותיים והדמיוניים הוא מכוון ומהותי
לאופי התוכנית, כבמקרה זה.
 
הביקורתיות
מוטיב מרכזי נוסף בראיונות היה הביקורת של המרואיינים על התוכנית, זו של צופים
ואוהבים ושל כאלה שאינם אוהבים ואינם צופים. ייתכן שהמוטיווציה של הילדים שבחרו
מרצונם להתראיין הושפעה מרצונם לשתף אותי בביקורת, וכן ייתכן שהם הניחו שברצוני
לשמוע ביקורת. עיקר הביקורת הושמעה על ידי הבנות, וכן על ידי בנים שהביעו סלידה מן
התוכנית. מכאן מתעוררת האפשרות שביקורת מפותחת קשורה למיתון פוטנציאל ההשפעה של
התוכנית. הביקורת אופיינה בהיבטים הבאים:
 
השפעה על התנהגות - ילדים התייחסו להשפעות השליליות שיש לצפייה בתוכנית על
התנהגותם של חבריהם לכיתה. אומרת בת כיתה ד': "יש ילדים שמרביצים לילדים שלא עשו
להם כלום. אפילו ילדים חלשים שלא נתנו מכות פתאום ראו את התוכנית והתחילו לתת
מכות". בת כיתה ו' מאותו בית ספר מציעה: "אני חושבת שצריך להוריד את התוכנית, כי זה
מראה לילדים איך מרביצים ומלמד אותם כל מיני דברים, וזה מסוכן". ילדה מכיתה ד'
מזהירה: "זה לא טוב להראות לילדים. כי כל הילדים - אפילו אומרים בטלויזיה זה
אלימות ולא טוב ואל תנסו בבית, ואם ילדים מסתכלים הם לא מבינים ומתחילים לריב מכות
ויכולים למות מזה".
 
בניתוח של כל סוגי ההשפעה השלילית האפשריים, מסביר בן כיתה ד' את האופציות הבאות:
"יש כאלה שהאופי שלהם חולה מכות. יש כאלה שרוצים להיות אלימים. יש כאלה שחושבים
שזה תחליף לאלימות, שזה מספק את הילדים במקום שיעשו אלימות. ויש גם כאלה שזה גורר
אותם לאלימות".
 
השפעה על נורמות וערכים - לא פעם, אם כי בתדירות נמוכה יותר מאזכור ההשפעות על
ההתנהגות, התייחסו המרואיינים גם להשפעות הערכיות של התוכנית. בת כיתה ו', המספרת
על הרגלי הצפייה שלה, מוסיפה: "היא (תוכנית WWF) נותנת לי מסקנה שאלימות זה דבר
נורא". בן כיתה ד': "שניהם (WWF ובושידו) מבוססים על לחימה ואין מסר חינוכי. נלחמים
בצורה אלימה. ב- WWF יש יותר מדי אלימות. לא צריך להיות...ילדים מקבלים מסר רע".
 
ביקורת על האוויליות של התוכנית - מספר ילדים התייחסו לא להשפעותיה של התוכנית אלא
לתכניה ולמידת אמינותם. לדוגמא, אומרת בת כיתה ד': "יש את הקברן שהוא קובר את
האישים. זה נראה לי די תינוקי שאיש מבוגר, כאילו במשחק, כאילו מציגים, כאילו בונים
קבר ואחר כך כאילו שהוא מת והם שמים אותו בקבר. זה נראה לי דבילי שמבוגר בן שלושים
פלוס עושה משחקים דביליים כאלה".
 
אחדים מהמבקרים הוסיפו הצעות פרגמטיות לארגוני השידור בארץ ולדמויות גבריות של
מנהיגות (הנשיא, ראש הממשלה, שר, ראש העיר) : להפסיק לשדר, או לכל הפחות להעביר
לשעות הצפייה שאינן מתאימות לילדים. רבים הביעו תמיהה שהדבר לא נעשה עד כה. אומרת
בת כיתה ה': "זו תוכנית נורא אלימה...לדעתי צריך להוציא את זה מהטלויזיה הישראלית.
ואם שמים את זה, לשים בשעה יותר מאוחרת, שילדים לא יראו". בן כיתה ה' אף הוא מזהיר:
"שיפסיקו את התוכנית הזאת כי ילדים נמשכים לזה. אם לא יפסיקו יקרה אסון גדול בארץ.
ילדים נכים, פצועי ראש, מוח, מחלות נפש. זה לא טוב". לעומת זאת נזכיר ונדגיש, כי
באותה מידה רבים הצופים הנלהבים שלא עולה בדעתם האפשרות שיפסיקו לשדר את התוכנית
האהובה עליהם.
 
דיון מסכם
מטרתו של מחקר זה היתה לתעד את השפעותיה של סדרת טלויזיה אלימה אחת - WWF - על
עולמם הרגשי וההתנהגותי של ילדי החינוך היסודי במדינת ישראל. הסדרה עוררה עניין
בשני רבדים: כתופעה ייחודית הראויה לתשומת לב בפני עצמה, וכמקרה פרטי לדיון המתמשך
על יחסי הגומלין האפשריים בין צפייה באלימות בטלויזיה ובין אלימות אצל ילדים.
 
הממצאים של שלושת שלבי המחקר מעלים כי בשנת הלימודים תשנ"ד התופעה אכן היוותה
מטרד אמיתי ברבים מבתי הספר. גילויי האלימות שליוו את התופעה היו ייחודיים והם
ניתנים להבדלה מכל סוג אחר של אלימות בית ספרית מוכרת: ההיאבקות נעשתה כביכול
בזירת התגוששות, בנוכחות קהל מעודד ותוך הסכמה ותכנון מראש. סוגי המכות, והמיומנויות
שגילו הילדים בביצוען, שונים בעיקרם מסוגי תגרות ידיים אחרות ותוארו בדייקנות על
ידי המרואיינים - ילדים ומבוגרים כאחד. האלימות נוסח WWF התאפיינה אם כן בדרגת
התמקצעות שונה מזו שהיתה קיימת לפני כן, ואף שונה מהמיומנויות שילדים רוכשים בחוגי
"אומנויות הלחימה" למיניהן (כדוגמת קרטה וג'ודו).
 
לדעת המרואיינים, לא היה ספק בכך כי התוכנית הגבירה בצורה משמעותית את הפעילות
האלימה בבית הספר, והתלווה לה היקף פציעות שלא היה מוכר קודם לכן ושלא חזר מאז
דעיכת התוכנית. הודגש כי אלימות מסוג זה לא היתה סתם "אותה גברת בשינוי אדרת",
כלומר, לא וריאציה אחרת של אלימות בבית הספר, כי אם אלימות שונה - איכותית
וכמותית.
 
בתי הספר הקדישו בשנת הלימודים תשנ"ד מאמצים ניכרים בניסיונותיהם היצירתיים
להתמודד עם הבעיה בפעילויות הענשה ומניעה - לטווח קצר ולטווח ארוך - ומאמצים אלה
נחלו הצלחה, לפחות במישור הנקודתי: התופעה נעלמה כמעט כליל מבתי הספר. ייתכנו גם
כמובן הסברים אלטרנטיוויים לדעיכת התופעה: האופנתיות במשחקי ילדים, שהתבטאה, למשל,
בהשתלטות תופעת ה"פוגים" בבתי הספר, ובהיעלמותה לאחר זמן מה; ירידה במידת המשיכה
של תוכניות ה- WWF, מכוח ההרגל והשעמום; הפסקת השידורים בערוץ 2; הגברת המודעות
לכך שהתוכנית מבוימת, וכדומה.
 
מדבריהם של הילדים עולה גם אפשרות אחרת: התופעה לא נעלמה, אלא החליפה מיקום. בשל
האיסורים החמורים לקיים משחקי WWF בבית הספר, עברו זירות ההיאבקות למגרש הביתי
- למיטת ההורים, לספת הסלון, לחצר הבית ולבריכת השחייה.
 
ממצאים מדאיגים אלה תומכים בצורה ניכרת בספרות המחקרית העוסקת בתרומה שיש לצפייה
בתוכניות אלימות להתנהגות אלימה, ובעיקר הם מטילים אור על הסוגיה המרכזית הבלתי
פתורה: האם ילדים אלימים הם הנמשכים לתוכניות אלימות, או שהתוכניות האלימות
מעוררות ילדים לאלימות? ואולי מתרחשים שני התהליכים הללו במקביל?
 
לאור הנתונים שבידינו מסתמנת אפשרות כי לשאלה רבת חשיבות זו יש תשובה כפולה:
הממצאים מראים בבירור כי הילדים האלימים יותר (כפי שהוגדרו על ידי חבריהם ומוריהם)
צופים יותר ומחקים יותר את WWF. עם זאת, גם ילדים שאינם מוגדרים כאלימים, וביניהם
בנות, גילו עניין רב בצפייה ובחיקוי מעשי האלימות. מכאן ניתן לטעון כי קיים גם כיוון
סיבתיות הפוך (גם אם במידה פחותה): הצפייה בתוכנית מעוררת התנהגות אלימה. ניתן לנסח
זאת בדרך שונה: ילדים שהוגדרו מלכתחילה כאלימים הנם צופים ומחקים של WWF, אך לא
כל הצופים ומחקים של WWF הנם בהכרח ילדים המוכרים כאלימים.
 
כך או כך, התברר כי הצפייה בתוכנית הגבירה את האלימות - גם בקרב ילדים אלימים
מלכתחילה וגם בקרב חלק מהילדים שאינם אלימים בדרך כלל. עבור ילדים עם נטיות
לאלימות והיסטוריה של התנהגות אלימה, סדרה נערצת, כדוגמת WWF, מהווה מודל נוסף
לחיקוי, המאפשר לגיטימציה והאדרה של התנהגות אלימה: הגיבורים בסדרה הם האלימים
יותר; הם זוכים בכבוד המנצחים ובהערצת הקהל - בתוכנית ומחוצה לה - והם אף זוכים
בתגמולים כספיים מעוררי קנאה. להיות "גיבור", "חזק", "מנצח" כמוהם - מקבל דימוי חיובי
ביותר. בדרך זו, נטיות אלימות קיימות מגורות על ידי תוכנית כמו WWF ובאות לידי
ביטוי התנהגותי מוקצן.
 
עם זאת, גם ילדים שאינם בעלי היסטוריה של אלימות מקבלים מסדרה מסוג זה את המסר כי
אלימות שמבוצעת על ידי מבוגרים ומתוגמלת באורח חיובי כל כך, היא התנהגות הראויה
ללמידה.
 
המחקר הנוכחי מוסיף על הידע שלנו לגבי מקומם של משתנים מתווכים בתהליך ההשפעה שיש
לצפייה באלימות בטלויזיה על התנהגות אלימה של ילדים.
 
גם הצפייה וגם החיקוי של האלימות אפיינו יותר את ילדי המעמדות הנמוכים, על כל
המשתמע מכך: רקע כלכלי, חברתי, השכלתי; אסטרטגיות הורות, חינוך ומשמעת; תרבות הרחוב
והנורמות המקובלות בה וכדומה. ייתכן שהמשיכה לכוחניות, כדרך לרכישת מעמד חברתי,
מקובלת יותר בחברה שאין בה אלטרנטיוות אחרות להתבלטות, דבר היוצר קרקע פורייה
יותר לחיקוי אלימות מכל מקור - כולל טלוויזיוני.
 
משתנה בולט נוסף הוא ההבדלים בין המינים: כמצופה מהספרות המחקרית, בנות נמצאו
נהנות פחות מאלימות, מחקות אותה פחות וביקורתיות יותר כלפיה. הבנות אף הרבו לדון
בצורך להפריד בין צפייה בהתנהגות אלימה לבין חיקוי של התנהגות כזאת. עם זאת,
הממצאים נותנים חיזוק לאפשרות של מגמה לצמצום הפער בין המינים, כחלק מתהליכים
חברתיים בכלל וממגמות שינוי בתכנים טלוויזיוניים בפרט. כפי שראינו, חלק לא מבוטל של
בנות גילו עניין בתוכנית, התמצאות מרובה בפרטיה והנאה מחיקוי ההיאבקויות.
 
תפיסת המציאות הטלוויזיונית קיבלה במחקר זה בולטות מיוחדת בגלל אופיה המיוחד של
התוכנית. גם כאן, הממצאים מעידים על מידה גדולה של מורכבות. בהתאם לצפוי, עם
העלייה בגיל הילדים מתחדדת המודעות שלהם לכך שהתוכנית מבוימת (אם כי מודעות זאת
אינה בהכרח מלווה גם ביכולת לוגית להסביר את התופעה). לטענת רבים, העובדה שהתוכנית
מבוימת מורידה מהאטרקטיוויות שלה, מקטינה את המעורבות הרגשית בה ואת הנטייה לחקות
אותה. ממצאים אלה תואמים את הספרות המחקרית, המציינת כי ילדים נוטים יותר לחקות
התנהגויות הנתפסות כמציאותיות, ובמיוחד כאשר הן מוצגות כמוצדקות ומתוגמלות באורח
חיובי. עם זאת, רבים מהילדים טענו במפורש שלמרות מודעותם לכך שהתוכנית מבוימת - הם
אוהבים לקחת את הסיכון של פציעה וכאב ולחקות אותה, כולל הצהרות על ההנאה שבגרימת
כאב לזולת. מכאן, שעצם הידיעה שהתוכנית מבוימת אינה מהווה ערובה לכך שילדים יפעילו
שיקול דעת ויימנעו מחיקויה. לעומת זאת, התנסויות כואבות - של עצמם ושל אחרים קרובים
- כדוגמת אירועי פציעה חמורים בבית הספר, שימשו ללא ספק גורם מרתיע ביותר.
ההיאבקות נוסח WWF, למרות היותה מוכרת כבלתי מציאותית, נתפסת על ידי רבים
מהילדים כאפשרית וכנמצאת בהישג ידם (בניגוד, לדוגמא, להיאבקות הבושידו, שנתפסת על
ידי רוב הילדים כמציאותית - אך מוערכת כנמצאת מחוץ ליכולת החיקוי שלהם).
 
לתוכנית WWF יש פונקציות רגשיות משמעותיות עבור רבים מן הילדים: הם מעורבים עמה
רגשית, עוקבים בעניין ובהתרגשות אחר ההיבטים התיאטרליים שלה ומזהים עצמם עם מאבקי
ה"טובים" וה"רעים". בעת ובעונה אחת, מהווה התוכנית מקור ללמידה מעוותת על החברה
האמריקנית, על הזוהר וההילה שבעולם הכוחניות, ועל מקומה של האלימות בחברה שלנו.
היבטים חשובים אלה בתפקודה של הטלויזיה בהבניית המציאות החברתית ראויים לתשומת
לב בפני עצמם, גם ללא קשר עם ההשלכות של התוכנית על ההתנהגות (ראו ,Lemish
Forthcoming).
 
לממצאים שתוארו לעיל ישנן השלכות חשובות ביחס למדיניות השידור בחברה המוטרדת
ממגמות של עלייה בהתנהגות אלימה של ילדיה. על פי גוף הידע המצטבר הקיים בתחום,
אבד הכלח על הטיעון המגויס לא פעם על ידי ארגוני השידור, כי "אין הוכחה שצפייה
באלימות מעודדת התנהגות אלימה". גם הוויכוח על כיוון הסיבתיות - מה קדם למה:
"אלימות לצפייה, או צפייה לאלימות - הוכיח עצמו כחסר תועלת. לעתים הכיוון הוא כזה,
ולעתים הוא הפוך. כך או כך, צפייה מרובה באלימות בטלויזיה, בהתחשב במשתנים מתווכים
שונים, מהווה גורם נוסף התורם להגברת האלימות בחברה. פיתוח מדיניות-על של גילוי
רגישות לסוגיה זו, הוא אכן נושא חשוב בסדר היום של ארגוני שידור רבים בעולם
הדמוקרטי. בנוסף יש מקום לקרוא לארגוני השידור להתייחסות נקודתית לתוכניות מסוימות,
כדוגמת WWF, העולות לדיון ציבורי בעקבות תלונות של קהל הצרכנים, דיווחים על
ניסיון מחו"ל, לקחי מחקרים, וכדומה. שיקולי הרווחיות חייבים להיות מאוזנים בשיקולים
של טובת הציבור; ופיקוח פנימי, באמצעות כללי אתיקה והנחיות שידור, בוודאי עדיף על
פני התערבות חיצונית כפויה (כדוגמת הצעת חוק של ח"כ שאול עמור, העומדת לדיון).
 
ולבסוף, יש להזכיר כי לכל מחקר יש מטבעו מגבלות, ומחקר זה אינו שונה בכך ממחקרים
אחרים. המידע מתבסס כולו על דיווחים של אנשי חינוך וילדים. לאלה וגם לאלה יש
אינטרסים, מניעים, נקודות ראות, שאיפה להשביע רצון, או להיפך - להתעמת - והדבר משפיע
על אופי תשובותיהם. ההיקף הרחב של המחקר ומגוון השיטות (285 שאלוני מנהלים, 75
ראיונות עומק עם מנהלים ו- 901 שאלונים לילדים ו- 254 ראיונות עם ילדים) אמורים
לצמצם במידת האפשר את ההטיות הללו.
 
האוכלוסייה שנחקרה אינה בהכרח מדגם מייצג של אוכלוסיית בתי הספר היסודיים: במרבית
שלבי המחקר - מהסקר הארצי ועד לילד הספציפי שבחר מרצונו החופשי להגיע לראיון בעל
פה - היתה ההשתתפות מעשה של התנדבות. יוצאים מכלל זה הם השאלונים שמילאו הילדים:
לא הם בחרו להשתתף בתהליך, כי אם מנהלי בתי הספר שלהם. להתנדבות יש מוטיווציה
משלה, ויש להניח כי אלה שניאותו לשתף פעולה רגישים לסוגיה שנבדקה יותר מהאחרים.
 
עם זאת, היקף המחקר והשלבים המשלימים שבו מחזקים את ההנחה כי למרות הסלקציה
העצמית של המרואיינים - התופעה הנדונה בכלל, והמסקנות של מחקר זה בפרט, אכן
רלוונטיות לאוכלוסיית בתי הספר היסודיים בכללותה.
 
לסיום, אוסיף עוד, כי מחקר מסוג זה מהווה דוגמא לשיתוף פעולה אפשרי - ואף הכרחי -
בין גורמים אקדמיים מייצרי ידע ומפתחי תיאוריות, ובין עולם העשייה התקשורתית, למען
שיפור יחסי הגומלין בין התקשורת לקהילה, כערך רב חשיבות בחברה דמוקרטית.
 
ביבליוגרפיה
אורן, ע., 1993. מעריב, 28.9.93
 
למיש, ד., 1995. "השפעת האלימות בטלויזיה על ילדים בחינוך היסודי: בית
הספר כזירת היאבקות נוסח הסידרה WWF", דו"ח מחקר מוזמן על ידי המועצה
לשידורי כבלים, משרד התקשורת.
  
 
Barthes, R., 1972. "The World of Wrestling." in Mythologies. New York: Hill and Wang. pp. 15-25.
Bryant, J., 1989. "Viewrs' Enjoyment of Televised Sports Violence", in L.A. Wenner, Media, Sports, and Society. Newbury Park, CA: Sage Publications, pp. 270-289.
Byrson, L., 1987. "Sport and the Maintenance of Masculine Hegemony". Women's Studies International Forum 10: 349-360.
Comstock, G., 1992. Television and the American Child. New York: Academic Press Inc.
Crabb, P.B., and J.J. Goldstein, 1991. "The Social Psychology of Watching Sports: From Ilium to Living Room". in J. Bryant and D. Zillman (eds.), Responding to the Screen: Reception and Reaction Processes. Hillsdale, NJ: Lawrence Eribaum Associates, pp, 355-372.
Coakly, J., 1988-1989. "Media Coverage of Sports and Violent Behavior: An
Elusive Connection", Current Psychology: Research and Reviews 7(4): 322-330.
Fiske, J., 1987. Television Culture. London: Methuen, pp. 243-264.
Gantz, W. and L.AS. Wenner, 1991. "Men, Women. and Sports: Audience Experiences and Effects", Journal of Broadcasting and Electronic Media 35 (2): 233-243.
Geen, R.G., 1994. "Television and Aggression: Recent Developments in Research and Theory", in D. Zillmanm J. Bryant, and A.C. Huston (eds.), Media, Children and the Family. Hillsdale, NJ: Lawrence Erlbaum Associates, pp. 151-162.
Gerbner, G., and L. Gross, 1976. "Living with Television: The Violence Profile", Journal of Communication 26 (2): 172-199.
-------, 1981, "The Violent Face of Television and Its Lessons", in E.L. Paimer and A. Dorr (eds.), Children and the Faces of Television: Teaching, Violence, Selling. New York: Academic Press.
Gerbner, G.L. Gross. M. Morgan, and N. Signorielli, 1994. "Growing Up with
Television: The Cultivation Perspective", in J. Bryant and D. Zillman (eds.), Media Effects: Advances in Theory and Research. Hillsdale, NJ: Lawrence Erlbaum Associates, pp. 17-41.
Goldstein, J.H., (ed.), 1989. Sports, Games and Play: Social and Psychological Viewpoints. Hillsdale, NJ: Lawrence Eribaum Associates.
Gunter, B., 1994. "The Question of Media Violence", in J. Bryant and D. Zillman (eds.), Media Effects: Advances in Theory and Research. Hillsdale, NJ: Lawrence Erlbaum Associates, pp. 163-211.
Henricks, T., 1974. "Professional Wresting as Moral Order". Sociological Inquiry 44 (3): 177-188.
Klatell, D.A., and N. Marcus, 1988, Sports for Sale: Television Money and the Fans. New York: Oxford University Press.
Lemish, D., 1996a. "Israeli Schools as Wrestling Arenas: Reconsidering the Violent Effects of Television", Presented at the Annual Meeting of the International Communication Association, Chicago.
-------, 1996b, "Girls Can Be Wrestlers Too: Gender Differences in the Consumption of a Television Wrestling Series", presented at the Annual Meeting of the International Communication Association, Chicago.
------, (forthcoming), "America, The Beautiful: Israeli Children's Perception of the United States Through a Wrestling Television Series". in Y.R. Kamalipour )ed.), U.S. Image and World Media: A Multicultural Perspective. Albany, N.Y.: SUNY Press.
Liebert, R.M., and J. Sprafkin, 1988. The Early Window. New York: Pergamon Press, pp. 59-172.
McGuore, B., and J.F. Wozniak, 1987. "Racial and Ethnic Stereotypes in
Professional Wrestling", The Social Science Journal 24 (3): 261-273.
Paik. H., and G, Comstock, 1994, "The Effects of Television Violence on Antisocial Behaviour: A Meta-Analysis", Communication Research 21 (4): 516-546.
Palmer, E.L., and A/ Dorr, (eds.), 1980. "The Violent Face of Television", in
Children and the Faces of Television: Teaching, Violence, Selling. New York: Academic Press, pp. 109-231.
Rosenberg. M.M., and A. Turowetz, 1975. "The Wrestler and the Physician: Identity Work-Up and Organizational Arrangements", in D.W. Ball and J.W. Loy (eds.), Sport and Social Order: Contributions to the Sociology of Sport. Reading, Mass: Addision-Wesley Publishing Company, pp. 563-574.
Rothenbuler, E.W., 1988. "The Living Room Celebration of the Olympic Games", Journal of Communication 38 (4): 61-68.
Russell, G.W., S. DiLutto, and D. DiLullo, 1988-1989, "Effects of Observing
Competitive and Violent Versions of a Sport", Current Psychology: Research and Reviews 7 (4): 312-321.
Sabo, D., and S.C. Jansen, 1992. "Images of Men in Sport Media: The Social Reproduction of Gender Order", in S. Craig (ed.), Men, Masculinity, and the Media. Newbury Park, CA: Sage Publications, pp. 169-184.
Signoriellim N., 1991, A Sourcebook on Children and Television, NY: Greenwood Press, pp. 81-98.
Signoriellim N., and G. Gerbner, 1988. Violence and Terror in the Mass Media: An Annotated Bibliography. Westport, CT: Greenwood Press.
Sloan, L.R., 1979, "The Function and Impact of Sports for Fans: A Review of
Theory and Contemporary Research, in J.H. Goldstein (ed.), Sports, Games, and Play, Hilsdale, NH: Lawrence Erlbaum Associates.
Stone, G.P., 1981, "Sport as a Community Representation" in G. Luschen and G. Sage (eds.), Handbook of Social Science of Sport. Champaign, UUU: Stipes, pp, 214-245.
Van Evra, J., 1990. Television and Child Development, Hillsdale, NJ: Lawrence Erlbaum Associates,
Webley, I.A., 1986. "Professional Wrestling: The World of Roland Barthes
Revisited", Semiotica 58 (1/2): 59-81.
 
מקור:
 
דברים אחדים, 1, אביב 1997, עמ' 132-116, הוצאת מכון ון ליר, ירושלים
 
 













 

 
 



 



גרסא להדפסה גרסא להדפסה
כל הזכויות שמורות © 2014 ל- המינהל למדע ולטכנולוגיה במשרד החינוך בשיתוף המרכז הפדגוגי טכנולוגי (מפ"ט) עמל
האתר עוצב ותוכנת ע"י GoNet Software Solutions
ראו תנאי שימוש