דף הבית על האתר הודעות מפמ''ר צוות הפיקוח פורום צור קשר בתי הספר הצעות ודרישות עבודה 
מגמות הלימוד
  מבנה מגמות טכנולוגיות חוזי
  ביבליוגרפיה
  מגמת מדיה ופרסום
  אודות המגמה
  מקצוע תקשורת וחברה
  תוכנית הלימודים
  מערכים בתקשורת וחברה א
  מערכים בתקשורת וחברה ב
  מערכים בתקשורת וחברה ג
  מבניות בתקשורת וחברה ג
  מאמרים תיאורטיים
  מאמרים בנושא עיתונות
  מאמרים בנושא רדיו
  מאמרים בנושא טלוויזיה
  מאמרים בנושא פרסום
  موضوع الاعلام والمجتمع
  תקשורת אלקטרונית
  פרסום ויחסי ציבור
  ביבליוגרפיה
  בתי הספר במגמה
  שאלונים ומחוונים
  מגמת טכנולוגיות תקשורת
  פורטל היצירה הצעירה
  תמונות מהווי המגמה
  סרטוני המגמה
  בחינות חיצוניות
  בחינת מפמ''ר ארצית
  פרויקטי גמר
  קולנוע וטלוויזיה י"ג - י"ד
  רשימת קישורים
  העשרה והרחבת ידע
  מה חדש ?

מרחבי לימוד מתוקשבים
   המבניות בתקשורת וחברה ג'
   מערכי שיעורים בתקשורת
   מבנית בצילום ותאורה
   מבנית פס קול
   מבנית מעשית בהפקות
   מבנית מדעי הטכנולוגיה
   סיכום פיצ'ינג דוקומנטרי
   תיק הפקה עליליתי
   תיק הפקה דוקומנטרי
   תסריטים להפקות
   אמנות המבע הצילומי

2,468,998 כניסות לאתר
Talk Shows : המרחב הציבורי החדש?

מאת: תמר ליבס

פופוליטיקה, דן שילון, בשידור חי וגם מני פאר ורובי הם הגירסה הישראלית של ה- talk
shows, ז'אנר טלוויזיוני שגם בארצות הברית ובאירופה הוא הלהיט העכשווי, המסמן וגם
מגביר את התאוצה של מגמת ה- infotainment, "בידורידע" בתרגום חופשי. אנחנו עדים
לטשטוש הגבולות שלא מזמן חצצו בין תוכניות האמורות לספק מידע פוליטי וממקמות את
הצופים בתפקידם כאזרחים, לבין תוכניות בידור הפונות אל הצופה בנעלי בית, אותו צופה
המבקש לברוח מטרדות היומיום. כאשר בוחנים את תפקיד העיתונות והתקשורת בדמוקרטיה,
השאלה המעניינת היא - האם יציר הכלאיים החדש משרת את הדיון הציבורי, או להפך, האם
הוא פורום המחליף דיון ציבורי אמיתי, כשאירוח "אינטימי" של פוליטיקאים ושל אנשים מן
השורה, כמו גם של פריקים למיניהם, נתפס כלגיטימי, אך עסוק בעיקר בדגדוג הבטן או
ביצר המציצנות של הצופים.
 
לצורך הדיון כאן, אעשה קודם כל הבחנה בין שני סוגים של talk shows: כאלו העוסקים
בדיון ציבורי פוליטי וכאלו המתמקדים בחשיפה ציבורית של תחום הפרט. בתוך התחום
העוסק בחשיפת הפרטי, שעליו ארחיב בהמשך, מצויה חלוקת משנה בין הפרטי שיש בו
רלוונטיות פוליטית או חברתית לבין הפרטי שהמשיכה שלו היא פורנוגרפית בעיקרה.
 
כך, למשל, לתחום הפרטי יכולות להיות השלכות לגבי הציבור כאשר הדיון בבעיות רגשיות,
ובין-אישיות של אנשים
מן השורה מוביל להתבוננות בדפוסי התנהגות או במוסדות
חברתיים; או, כאשר דיון מסוים נוגע בחולשותיהם של אישי ציבור, כגון מנהיגים
פוליטיים. במאמר מוסגר ייאמר, כי ניתן להקשות לגבי סוג זה של דיון - עד כמה יש
לציבור רשות וזכות לחדור לתחום האינטימי של מנהיגיו? התשובות הן, כידוע, מותנות
תרבות. אצלנו אין עוררין על כך שבריאותו של מנחם בגין, או מצב עצביו של יצחק רבין,
כל עוד הם ראשי ממשלה, הינם נושא לגיטימי לדיון. הנשים בחייו של משה דיין, לעומת
זאת, הוגדרו בזמנו כעניינו הפרטי של מי שהיה רמטכ"ל ושר ביטחון (למרות שכבר אז טענו
המדקדקים שתלוי באיזו אשה מדובר), בעוד שהאמריקנים טוענים שמה שמתרחש בחדר המיטות
של נשיאם חיוני למידת כשירותו למנהיגות ולכן גם לגיטימי כנושא לדיון ציבורי.
 
התוכניות האמורות להיות פחות בעייתיות מבחינת נושא זה הן אלו המארחות נציגי ציבור
ועוסקות בנושאים שעל סדר היום החברתי והפוליטי. אמנם בתוכניות מסוג זה אין ספק
לגבי הרלוונטיות של הנושאים הנדונים אך הן מעוררות שאלות מהותיות יותר לגבי
האפשרויות של דיון בטלויזיה בכלל, מפאת האילוצים שמוכתבים על ידי אופיו הטכנולוגי
של המדיום התקשורתי, ועל ידי אופיו המוסדי של ערוץ השידור. משני ההיבטים הללו ניתן
להקשות האם הטלויזיה מסוגלת בכלל לתרום להשתתפות אקטיבית של הציבור בנושאים
הנדונים.
 
עתה אנו מצפים למימוש ההבטחה הגלומה בפוטנציאל האינטראקטיביות ברשתות האינטרנט.
ואולם, כל עוד מדובר בצפייה בטלויזיה אי אפשר להימלט מהבעיה שהועלתה כבר בטיעונם
הקלאסי של לזרספלד ומרטון (Lazarsfelf and Merton, 1971) שתיווכו של התחום
הציבורי על ידי התקשורת גורם לפסיביזציה פוליטית. לאחר צפייה בחדשות במשך שעה,
פלוס שעה וחצי של פופוליטיקה, צופי הטלויזיה מוכנים ללכת לישון בהרגשה שהם
לגמרי "בעניינים", כשהצורך שלהם בהשתתפות פוליטית מוצה.
 
מלבד היחסים המבניים שבין הצופה ב"סלון" לדמויות על המרקע קיימת השאלה של התלות,
עקיפה ככל שתהיה, של מוסד השידור באליטה הפוליטית והכלכלית. הקשר שבין הממסד
לטלויזיה מעלה סימני שאלה לגבי יכולתה לתרום למעורבות עצמאית של הצופים בתחום
הציבורי, ולא רק למכור להם את הקו הממסדי, או להסיח את תשומת לבם מהבעיות
האמיתיות. תשובת חוקרי תרבות ממסורתם של גרמשי, ריימונד ויליאמס, טוד גיטלין
וסטוארט הול היא שמערכת השידור והעיתונות, כמו גם מערכת החינוך, הבידור הפופולרי
והספורט, הן המנגנונים התרבותיים שדרכם פועלים תהליכים של הגמוניה חברתית. לפי
תפיסה מתוחכמת זו של אופן הפעולה ההגמוני, יש למוסדות השידור אוטונומיה מסויימת
(1975 ,Gouldner), אבל הנורמות הפרופסיונליות, הפרופיל החברתי של העיתונאים, שגרת
העבודה העיתונאית וקשרי הגומלין עם הממסד הפוליטי - כל אלו גורמים להצגת הנושאים
העומדים על סדר היום ברוח הקו הממסדי או אפילו להסחת דעתם של הצופים מהבעיות
האמיתיות לבעיות מדומות (1988 ,Edelman).
 
ובכל זאת, לאחר כל ההסתייגויות הקשות הללו מסיכוייה של הטלויזיה לתרום להשתתפות
אקטיבית של הצופים בתחום הציבורי, כדאי להתבונן מקרוב יותר בז'אנר של talk shows.
במבט ראשון, הז'אנר החדש אמור לפתוח את המרחב הציבורי לקשת של קולות אנטי ממסדיים
ולאפשר השתתפות פוליטית רחבה יותר מזו שהתרגלנו אליה בחדשות הטלויזיה, ובתוכניות
כמו מוקד, או שיחת ועידה. האומנם כך? כדי להשיב ניתן להגדיר מה הם התנאים
החיוניים לניהול דיון ציבורי, ולשאול האם התנאים הללו יכולים להתקיים בדיון
בטלויזיה. תשובתו של הפילוסוף הגרמני יורגן הברמס (1989 ,Habermas), שפיתח מודל
המגדיר את התנאים האידיאליים לדיון ציבורי אוטונומי, היא לאו חד משמעי.
 
הברמס מאמין שהשתתפות דמוקרטית אמיתית של אזרחים בתהליך הפוליטי יכולה להיווצר
(ואף נוצרה ברגע מסוים בהיסטוריה האירופית), במפגש בין אנשים פרטיים, בעלי סטטוס
חברתי, שלהם יחד יש כוח לעמוד מול הממסד. המשתתפים בפורום הציבורי ההברמסי
מסוגלים לנהל דיון רציונלי ושיטתי, המכוון כולו לטובת הכלל, ללא עירוב אינטרסים
אישיים. התוצר הוא קונצנזוס ביקורתי כלפי הממסד. התנאי להצלחת הדיון הוא אי תלות
בממשל. למרות שהברמס הותקף על כך שמושג המרחב הציבורי שלו הוא נאיבי ולא
ריאליסטי, זהו מודל שנוהגים להסתייע בו להערכת סוגי הדיון הציבורי הקיימים. בפועל,
מנקודת המבט של המודל ההברמסי, השאלה היא, אם כן, מה קורה בשטח כשזירת הדיון
הציבורי עברה במידה רבה אל הטלויזיה?
 
הברמס עצמו טוען שאנחנו חיים בתקופה שבה ההתערבות המסיבית של המדינה ביטלה את
כוחה של הבורגנות הן בתחום הציבורי (על ידי החלשת כוחן של תנועות ושדולות חברתיות),
והן בתחום הפרטי (על ידי מדיניות הרווחה שביטלה את עצמאותה של המשפחה). כן הוא
טוען ששליטת הממסד בדימוי העצמי שלו בתקשורת, מנחילה אלמנטים לא רציונליים וגורמת
להרס הדיון הציבורי. בעקבות זאת, המרחב הציבורי חזר לתפקד - כמו בתקופה שקדמה
לדמוקרטיה, כהצגה מבוימת של יחסי ציבור, שמטרתה להסיח את דעתם של ההדיוטות מפעולה
פוליטית, כשהטלויזיה משמשת לו כבמה מרכזית.
 
לגבי דידם של האזרחים, הטלויזיה גרמה לאטומיזציה של החברה; היא הפכה את האזרחים
לצופים פסיביים וניטרלה את השיחה הפוליטית האמיתית שהתנהלה קודם לכן במקומות מפגש
יותר או פחות ממוסדים כמו מרכזי המפלגות, אסיפות פוליטיות, מועדוני פועלים, ובתי
קפה שמילאו תפקיד של פורום למפגש ציבורי. פלישת הממסד הפוליטי והכלכלי לתוך תחומו
של הדיון מנטרלת את האוטונומיה שלו, ולפיכך גם את ערכו החברתי. מה שנותר בדיון,
שנציגי הציבור מנהלים על המרקע, הוא רק "כאילו מרחב ציבורי" שהדיון במסגרתו הופך
להיות חלק מתוצר טלוויזיוני שיחסיו עם הצופים הם יחסים של מוכר וצרכן. השפעת הממסד
על התקשורת מחלישה את הביקורת הציבורית. ההחלשה מתבטאת בבחירת הבעיות העומדות על סדר היום ובדרך הגדרתן, בהטיות מעמדיות ואחרות הכרוכות בקריטריונים לכניסה לדיון,
ובהקדשת מספר דקות מוגבל לכל אחד מהנושאים. מכאן שללא קשר עם מידת הרצינות
והאינטנסיביות של הדיון, הריחוף (הצפוי מראש) בין הנושאים יוצר את ההרגשה שהכל חשוב
באותה מידה, ושלפיכך, בעצם, שום דבר לא חשוב (1982 ,Booth ;1991 ,Campbel).
 
ב"פסוודו מרחב ציבורי" זה בטלויזיה, הייצוגיות וההופעה עולים בחשיבותם על דיון
רציונלי. כך, הטלויזיה תורמת לטרנספורמציה של צופים מציבור רציונלי וביקורתי להמון
ש"עובדים" עליו. זהו תהליך של "פיאודליזציה חדשה" שהפכה את הספירה הציבורית
לתיאטרון, ואת הפוליטיקה להצגה מאורגנת, עם מנהיגים ומפלגות שבאופן שגרתי מחזרים
אחרי אוכלוסייה שעברה דה-פוליטיזציה, כדי לזכות בתשואות של הסכמה. ובכל זאת, מנקודת
מבט פחות רדיקלית מזו של הברמס, אפשר לשאול האם קיימים תנאים שבהם המדיה
האלקטרונית יכולה לספק תחליף פונקציונלי לשיחה ההברמסית? התשובה יכולה להיות
חיובית, כאמור, רק אם הדיון יהיה מנוטרל מתלות בממסד הפוליטי והכלכלי. אצלנו המצב
איננו מבטיח. בעוד שבטלויזיה הציבורית, דוגמת הבי.בי.סי., כשהוועד המנהל מורכב
מאישים שאינם מחויבים ישירות לפוליטיקה, קיימת עצמאות יחסית; בערוץ הממלכתי שלנו
הרכבו של הוועד המנהל מבטיח שלא יוכל לתפקד, אלא כעין ועדת משנה של הכנסת (כספי
ולימור, 1992). בערוץ 2, לעומת זאת, הדיון נתון לעריצותם של הבעלים, שהם עצמם,
תלויים לא פחות בממסד הפוליטי (לצורך שמירה על זכיון השידור, הנהגת פרסומת לכבלים,
וכו') ועם זאת פועלים למען האינטרס המסחרי בלבד (כלומר, אינם מחויבים לאינטרס
הציבורי ומחזיקים בשוט הרייטינג).
 
לצורך הדיון, אני מציעה להסתכן בבחינה של תוכניות ספציפיות המשודרות בטלויזיה
הישראלית, ולשאול כיצד הן עומדות (או אינן עומדות) בכללים שהברמס מציב לדיון במרחב
הציבורי. התנאי החשוב ביותר של הברמס, כאמור, הוא מחויבות לקולקטיב. על המשתתפים
להפקיד את האינטרסים האישיים שלהם בכניסה, מכיוון שהאינטרס היחיד הלגיטימי במרחב
הציבורי הוא טובת הכלל1. כדי לאפשר את נצחון הטיעון הטוב ביותר, על המשתתפים
לנהל דיון שיטתי, רציונלי, מופשט, אנטי אינטואיטיבי, ללא עזרי המחשה וללא אמוציות.
 
אי לכך, אין זה מפתיע שהמועמד שלי לעמוד בקריטריונים ההברמסיים היא תוכנית דיון
הנודדת בין שעת שידור לא פופולרית אחת לאחרת, ונראית כאילו היא מצויה בדרכה החוצה,
משום שאינה עומדת במבחן הרייטינג של הערוץ המסחרי. כוונתי לפרלמנט של לונדון.
מתדייניו, כך נדמה, מחויבים רק לחקר האמת, לתפיסת העולם האינידיווידואלית שלהם - לא
ל"אובייקטיביות" מצד אחד, ולא לקבוצה ששלחה אותם, מצד שני. הצוות מתבונן בחברה
הישראלית, ועורך דיון שיטתי (מקוטע כמובן על ידי הפרסומת!) בן שעה, לא במשבר האקוטי
התורני אלא בבעיה חברתית מהותית - קץ הציונות, למשל. הגדרת הנושאים, היא, אם כן,
במישור של ערכים ושאלות עקרוניות, לא מדידת יעילותן של טקטיקות שונות ,Hallin)
1994). כך, למשל, בדיון על חלוקת ארץ ישראל ייבחנו השאלות הערכיות הקשורות
בפתרונות האפשריים, ולא איזה סוג של פתרון יסייע לנתניהו לגבור על פרס או להפך.
ניכר שלמנחה אין מחויבות לייצוג "מאוזן" של הסיעות המרכיבות את הקונצנזוס הלאומי2.
 
אבל הציון הגבוה שניתן על פי נקודת המבט של הברמס רק מאשר את נאיביות המודל. קודם
כל, אם אכן אחוזי הצפייה של תוכנית נמוכים, הרי אין בכוחה לתרום להשתתפות פוליטית.
שנית, כידוע, התחום הפוליטי במציאות אינו בשליטת הרציו והאינטרס הלא אגואיסטי. זהו
תחום של משא ומתן, ושל פשרות בין אינטרסים של קבוצות שונות. לפיכך הדיון בתוכנית
כמו פופוליטיקה הוא "אמיתי" - דהיינו, משקף את המציאות החברתית והפוליטית - יותר
מדיון הברסמי.
 
פופוליטיקה, מהערוץ הראשון, שגם היא מארחת אנשי ציבור ועוסקת בבעיות ציבוריות
פופולרית הרבה יותר מהפרלמנט של לונדון, אבל אינה עומדת במבחן הברמס משלוש
סיבות עקרוניות: מכיוון שהיא נשלטת על ידי אינטרסים, מכיוון שהדיון דמגוגי ואמוציונלי
(במלים אחרות, מן החיים) ומכיוון שהדיון מתמקד במישור של אסטרטגיות ולא במישור של
ערכים.
 
קודם כל, על פי ההגדרה הדיון כאן מתנהל בין נציגי קבוצות אינטרסים. במקום שנשים,
ש"סניקים", וחסרי בית יצייתו להברמס וישאירו את זהותם מחוץ לדלת, הם מנהלים את
הדיון בשם האינטרסים של הקבוצה, לא של הכלל. מסורבת גט תוזמן לאולפן כנציגת קבוצה
של מסורבות גט, והמסר שישתמע מדבריה יהיה - "אני אשה ומטרתי לגייס את הצופים
לנקודת המבט שלי". נגד הברמס ניתן אמנם לטעון שלפורום כזה יש פונקציה חשובה של
מיפוי המציאות הפוליטית והחברתית העכשווית, כך שהצופים יכולים למקם את עצמם במחנה
של אחד מהמתנצחים (1992 ,Liebes). אפילו הרמת גבה או הנהון של הסכמה תוך כדי
צפייה בעימות השבועי בין טומי לפיד לאמנון דנקנר, למשל, היא דרך שבה הורים עשויים
לנצל את הצפייה בטלויזיה לצורך חיברות אידיאולוגית של ילדיהם. כך, צפייה
בפופוליטיקה בחוג המשפחה מזמינה להצביע על "מי לנו ומי לצרינו".
 
כאמור, בניגוד לדרישתו של הברמס: 1. הדיון נושא אופי של התנצחות, והכל אפשרי; 2.
מכיוון שמחויבותם של המשתתפים איננה להגיע לחקר האמת אלא למכור את עמדתם, הם
דואגים להגיע לדיון כשהם מצוידים במירב אמצעי השכנוע והגימיקים, והדיון כמובן
פיקטיבי מעצם ההגדרה, ומתנהל כתחרות על נפשו (או דעתו) של הצופה; 3. בחירת
המשתתפים, הקצבת זמן הדיבור, קצב חילופי הנושאים, ואופי השאלות אינם מכוונים לעסוק
בערכים ובבעיות יסוד אלא לגרום ל- "action", לדיון במשבר האקוטי ביותר של היממה
האחרונה, כשהדיון מתנהל לעתים קרובות כשורה של ספקולציות על הצלחה וכשלון בקריירה
של מצליחנים. לדוגמה: בעיית ההסכם של ממשלת העבודה עם ש"ס, שנוסח במונחים של "חוק
עוקף בג"ץ", נדונה בתוכנית באמצעות דיון בשאלות הבאות: האם ההסכם יעבור במפלגת
העבודה, והאם שר המשפטים יתפטר עקב כך? מחאותיו של שר המשפטים עצמו, אשר ניסה
לטעון שלא גורלו האישי אלא ההשלכות של חוק עוקף בג"ץ על אופיה של המדינה הן
שצריכות לעמוד במרכז הדיון, אינן נשמעות. המנחה ממשיך ללחוץ בכיוון של מה יהיו
ה"מהלכים" הבאים. אל הצופים מתייחסים כאל אוהדים (של אריה דרעי או של השר דוד
ליבאי) או כסתם צופים בתחרות.
 
העיסוק באפקטיביות של טקטיקות ולא בערך המטרות, לפי דן האלין (1994 ,Hallin), טיפוסי
לשלב האחרון בהתפתחות אופן העיסוק של התקשורת בתחום הפוליטי בכלל. מעניין
שהתפתחות המדיה החדשותית המתרחשת אצלנו, מקבילה - בזעיר אנפין, ובתקופה קצרה הרבה יותר - לתהליך שקורה בארצות הברית. בתחילת דרכה, אופיינה העיתונות בארצות הברית על ידי מפלגתיות ודה-צנטרליזציה. העיתון האמריקני, במאה ה- 18 ובתחילת המאה ה- 19,
שימש ככלי של דיון, וכקטליזטור של פעילות פוליטית. העיתונים היו קטנים ורבים. הם
נתמכו על ידי מפלגות, ועסקו בגיוס תמיכה למדיניותן (השוו לעיתונות העברית בתקופת
המנדט, ). העיתון היה בעבר גם ציבורי וגם פוליטי; ציבורי - במובן שלא היה סוכן רשמי
של המדינה וגם לא עסק פרטי אלא מכשיר שנוצר על ידי אזרחים לצורך קומוניקציה
ביניהם; פוליטי - בכך שנקט עמדה לגבי נושאים אקטואליים. בתמציתו היה זה מוסד של
המרחב הציבורי, שדרכו ניתן לאזרח הקטן להיות מעורב בדיון על עניינים פוליטיים.
 
העיתונות המסחרית שבאה בעקבותיו, כמבשרת של התקשורת ההמונית המסחרית גרמה, באופן
פרדוקסלי, מצד אחד, לדמוקרטיזציה של שוק קוראי העיתונים אבל, מצד שני, ריכזה את
אמצעי הקומוניקציה הפוליטית ידי חברות ענק וגרמה להתנוונות של תפקידי המגייס
והאידיאולוג שהעיתון מילא קודם לכן. התרחבות התפוצה של העיתונות המסחרית אפשרה לה
למכור באמצעות פרסומת. הפרסומת נעשתה לימים הבסיס לעיתונות בעלת תפוצה המונית,
והרווחים הגדולים ביטלו את הצורך בתמיכה פוליטית כדי לא להגביל את היקף קהל
הקוראים.
 
השלב האחרון בשבירת העיתונות הפוליטית נקבע עם התפתחות התפיסה של "פרופסיה"
ו"אובייקטיביות". אידיאל האובייקטיביות הוא התירוץ להתמקדותה של העיתונות בדיון
בטכניקות וביעילות של אמצעים על חשבון הדיון במטרות. לפי גישה זו יש להבחין בין
"עובדות" ובין "ערכים" (החשודים תמיד) (1922 ,Lippman). העיתונאים, כפרופסיונלים,
ממוקמים "מעל" הדיון הפוליטי (הערכי), ואינם שותפים לו. והדרך הקלה לבצע זאת היא
התמקדות בשאלות של טקטיקה, אפקטיביות וטכניקות, שאינן נוגעות ישירות בקונפליקטים
בין אינטרסים או בעימותים על מטרות וערכים בחיים הפוליטיים. כך קל יותר לעסוק
בעתידו של ליבאי מאשר במשמעות העקרונית שעשויה להיות לשינוי התחוקתי שתגרום הצעת
החוק שבעקבותיה, אולי, יתפטר.
 
פופוליטיקה, אם כן, היא רק גירסה טלוויזיונית, וולגרית משהו, המדגימה את הנורמות
העיתונאיות של עיסוק באקטואליה. תוכנית זו התגבשה כזירת קרב בין כשמונה משתתפים
מתחלפים, המשרטטים לצופה תמונה עכשווית של המפה הפוליטית, והמודעים לכך שעליהם
למלא את חובתם כלפי האוהדים (באולפן ובבית), בלחץ הזמן המתקצר של עשר הדקות
המיועדות לכל אחד מהנושאים הנדונים בתוכנית. תפקיד המנחה הוא לשסות אותם אחד
בגרונו של האחר, תפקידו של פאנל קבוע לשמש קיביצרים (צופים מן הצד שמרבים בעצות),
ושל הקהל באולפן - למחוא כפיים על ביצועים מרשימים (ללא קשר אידיאולוגי כמובן).
הדיון עודנו במרחב הציבורי אבל הכל ערים לעריצותו של השלט רחוק, ומתאמצים לשבור
שיאים ביצירת המתח הדרמטי ובהחזקתו. (כמובן שדיון פוליטי הוא גם בידור - יעידו על
כך השידורים מהכנסת בערוץ -  33  אבל אלה מתנהלים במרחב ציבורי, אוטונומי ותוך
נסיון, לפחות, לשמור על כללי משחק פרלמנטריים).
 
אביא לדוגמא את התוכנית הראשונה של פופוליטיקה (02.10.94), לאחר הפסקת הקיץ, ועם
הרכישה מחדש של המנחה-הכוכב דן מרגלית (שערק וחזר לערוץ הציבורי). לא נותר כאן
הרבה מהדיון הרציונלי - על טהרת טובת הכלל - שהברמס מחפש. צ'ארלי ביטון, הנציג
הנצחי, "הלא נחמד", של הקיפוח העדתי, העלה את רף האלימות כשכינה את העלייה מרוסיה
"עלייה זנותית". טומי לפיד הודיע שאם היה הדבר תלוי בו היה מפסיק את העלייה לארץ
יום לפני בואו של ביטון, ויצא מהאולפן בראש קבוצה מכובדת של משתתפים. אותה קבוצה
חזרה פנימה לאחר איום של המנחה לגירושו של ביטון, ובתיווכו של אפרים קישון - מקופח
אשכנזי שהתאהב ב"גזעיות" של המזרחים. רמת הטיעונים בדיון לא התעלתה מעבר לדו שיח
הבא: טומי לפיד: "כיצד אתה מסוגל לכנות עלייה שלמה כ'זנותית'?" ביטון: "על המרוקנים
לא אמרתם (אתם האשכנזים, ת.ל.) שהם זונות?"
 
כאן המקום לציין שבין התיאורטיקנים של המרחב הציבורי יש המאמינים דווקא בתרומתו
של סגנון הכסאח לפורום הציבורי האמיתי. קרפינאנו (1990 ,Carpignano), למשל, סבור
שבהשוואה לז'אנרים אחרים יש בכוחם של ה- talk shows להעניק תפקיד אקטיבי לציבור,
ולתרום לשיח ציבורי אופוזיציוני דווקא משום "שסגנונות השיח לא חייבים להתאים את
עצמם למוסכמות של נימוס... (המשתתפים) יכולים להביע את עצמם כמי שהם:
פרטיקולריסטים, לוקאליים חד צדדיים, ולפיכך הם גם שומרים על חיוניות פוליטית". אך
אפילו קרפינאנו, הטוען שכוחה של תוכנית ה- talk shows הוא באותנטיות, ובכך שהיא
משוחררת מלהתאים את עצמה למוסכמות הנימוס, היה בוודאי משתומם על שיאי החיוניות של
ה- talk shows הישראלית. ממונחים כמו פרטיקולריזם, אותנטיות וחיוניות נודף ריח של
רומנטיזציה של "פולקלור", אך האם במקרה זה אלו אינן אלא מלים נרדפות להשמצה פרועה,
היכולה להביא לביטול האפשרות לקיים את הדיון עצמו?
 
דן מרגלית ודאי צודק בטענה (שהשמיע בתוכנית הרדיו של רשת א' - "באש צולבת" בהנחייתו
של פרופ' שלמה אהרונסון) שלא זו בלבד שתוכניות פופוליטיקה משפיעות על השיח הציבורי,
אלא הן גם משקפות את מה שקורה בשיחות יום שישי ב"סלון". לכך יש להוסיף שלפופוליטיקה
יש גם יתרונות על פני שיחות הסלון. קודם כל, היא מגיעה לקהל שלא נוהג לצפות
בתוכניות פוליטיות. שנית, אנשים נוטים להיפגש בביתם שלהם עם אלו החושבים כמוהם.
קידוש עקרון האיזון משמעותו שאין לצופים ברירה אלא לראות ולשמוע גם את מי שנתפס
על ידם כאחר, או כיריב - הליכודניק, הפלסטיני. אבל סגנון הדיון הפרוע אינו המונופול
של הישראלי מן השורה; יש לו הזדמנות ללמוד אותו גם מהפוליטיקאים שלו (אולי בהשפעת
הטלויזיה?), שאינם מצטיינים בהקשבה לזולת. כך, למשל, שעות מספר לפני יציאתם
ההפגנתית (והצודקת) של משתתפי פופוליטיקה מהאולפן, בתכנית שהזכרנו, עזב ראש ממשלת
ישראל את אולם מליאת הכנסת כאשר "לא היה בראש שלו" להאזין לנאומו של ראש
האופוזיציה. אך גם אם נכון שהתוכנית בתוך עמה יושבת, אין ספק שהמנחה מדרבן את
הנטייה לכסאח, והעברת השיחה לתחום הציבורי מבססת אותו כנורמה, וניתן לומר שגם
מעניקה לגיטימציה לסגנון של גסות רוח, גזענות, או דמגוגיה זולה.
 
ובתוכניתו של דן שילון, שם נוספים לכוכבי הפוליטיקה גם כוכבים מתחומים אחרים -
גנרלים, כוכבי ספורט, בידור, וגם סוטים ופושעים. לאחר שהוכנסו לאולפן הסגור מותר
לכל אחד מהמרואיינים להביע את דעתו על כל נושא - שוויוניות במעגל סגור. אבל המנחה
מכוון לשיחה אסוציאטיבית, לא פורמלית, נוגעת ולא נוגעת, כשגם הפוליטיקאים נדחפים
לחשוף את הצדדים הלא פוליטיים בחייהם ובאישיותם (עוד אחד מההבדלים ההולכים
ונמוגים בין התרבות הפוליטית האמריקנית לבין זו הישראלית שנהגנו להתגאות בהם). כך,
למשל, לא מזמן נדרש דוד לוי לנושא המילה (מלשון "נימול", לא "מלל") של עצמו - האם
התרחשה או אולי (כפי שהשמועה מספרת) לא היה בה צורך, מכיוון שהשר נולד "כשר
למהדרין". נושא מביך? אולי, אבל מי יודע, כסימן ישיר מהשמים אולי הוא עשוי לסייע
בפריימריז. או קהלני שבא לדבר על הגולן הבוער בעצמותיו, אבל היה חייב, לפי הוראותיו
של שילון, לראיין בחור, שזוגתו היא אקס גבר שעבר ניתוח לשינוי מין, על "איך הם עושים
את זה".
 
המסרים שתוכניות ה- talk shows מסוג פופוליטיקה ובשידור חי מעבירות לצופים הם
משלושה סוגים. קודם כל, יש כאן הצגה והגדרה של מי IN, ומה הן אמות המידה להצלחה
בתרבות הישראלית. לנו עוד אין פרספקטיבה כפי שהיתה למחקרו הקלאסי של לוונטל
(1942-1943 ,Lowenthal) על גיבורי החברה האמריקנית. לוונטל הראה שביוגרפיות
במגזינים פופולריים - בשנים שמוביליות חברתית עוד היתה אפשרית - הוקדשו לאילי ייצור,
שניתן היה לחקות את הצלחתם (לאחר הבנת הכללים שלפיהם פעלו), ואילו בתקופה
שהמוביליות כבר היתה פחות אפשרית עברו הביוגרפיות לתאר "אילי צריכה" בלתי ניתנים
לחיקוי, שהצליחו מאוד. בחברה הישראלית מתלבטים עדיין בין קריטריונים של הישגיות
ומזל, ובין הגדרת התחומים הרלוונטיים לתחרות - פוליטיקה, מלחמה, ממון, מין או פשע.
 
התוכניות משמשות כמכשיר דורסני לחיברות ל- sound bites, המניח טווחים הולכים
ומתקצרים של תשומת לב בסגנון של "השב על השאלה: 'האם לסגת מהגולן' או 'למסות את
הבורסה' ב- 30 שניות". פעם היו העיתונאים שולפים מתוך נאומיהם של הפוליטיקאים
ציטטות לשידור בחדשות (1994 ,Hallin); היום כבר "אילפו" את הפוליטיקאים לדבר מראש
ב"נגיסות מלל" הדורשות ניסוח "אינסטנט" של הטיעונים, שככל שהם פשטניים, חד משמעיים
ופרובוקטיביים, כן רב הסיכוי שיושמעו וימוחזרו בתקשורת. (היתרון המפוקפק של
התבטאויות בזק אלה, מבחינת הפוליטיקאים, הוא שאי אפשר לערוך אותן!) סוג כזה של דיון
מוביל את הצופה לסמוך על דוברים היודעים כיצד לעורר אמינות ואמון, ואינו מאפשר
לפתח מחשבה ביקורתית.
 
בנוסף, התוכניות מעניקות לגיטימיות לתרבות של התפרצות, אלימות, ושבירת כללי המשחק
כדי לייצר מקסימום "פעולה", תחרות וקונפליקט. אם בכל זאת (ולשם האיזון), אנסה לפרגן
לשלוש התוכניות - או אעשה רומנטיזציה שלהן ואתעלם מבעיית חוסר האינטראקציה עם
הקהל - אוכל לומר שהן מקבילות לשלוש מסגרות מסורתיות של הדיון הציבורי: הפרלמנט של
לונדון - למרחב הציבורי ההברסמי (ה-  bourgeois public-sphere) שעניינו דיון לשם
גיבוש פתרון אופטימלי לבעיות חברתיות; פופוליטיקה - לפרלמנט מן החיים הנשלט על ידי
אינטרסים ורגשות; ובשידור חי - לשיחות בפאב או בבית הקפה (במתכונתן הציבורית), שיחות
שיש להן משמעויות פוליטיות.
 
אך אי אפשר לסיים מאמר זה מבלי להזכיר את הצעקה האחרונה בתוכניות האירוח שלנו,
בדמות מני פאר ורובי, אחיותיהן הצעירות של דונהו, ואופרה האמריקניות, קילרוי
הבריטי, הנמצאים הרחק מעבר לים אך קרוב מאד בכבלים. התוכניות הללו זונחות לחלוטין
את אישי הציבור ואת התחום הפוליטי, לטובת התחום הפרטי, ובהזדמנות זאת, מבטלות את
ההפרדה בין הפרטי לציבורי. התוכניות הללו - ספק דיון, ספק נארטיב רומנטי, ספק שיח
תרפויטי שנשמר עד עתה לתוכניות ייעוץ (Livingston and Lunt, 1993), מתמחות בנושאים
"חמים" כמו גירושין, הגלולה, קנאה, עקרות או אנורקסיה, ומעמתות "אנשים (ונשים) מן
השורה", הנכונים לחשוף בפני האומה את בעיותיהם האינטימיות ביותר, עם מומחים שבידם
ידע "אובייקטיבי" על הנושא הנדון.
 
האם ניתן לטעון שהתוכניות הללו - המצוידות בסיפורים מיד ראשונה, והטעונות רגשות
עזים, ובמנחים-כוכבים, מצד אחד, ופרופסיונלים המספקים מכובדות וסטטוס, מצד שני -
תורמות להשתתפות דמוקרטית? האם הן מצביעות על שינוי כיוון בצריכה של התקשורת -
מתפקידה המסורתי' כמפיצה של מידע ממסדי, ליצירת מוקד לפורום אמיתי שבו הציבור
מתעמת עם פרופסיונלים ואליטות? אפשר בהחלט לקבל את הטיעון שיש ערך ליצירת מרחב
שבו הדיוטות עם נסיון "אותנטי" יכולים לעמוד כשווים מול נציגים של האליטות. קשה יותר
להצדיק את הרלוונטיות הציבורית של הנושאים הנבחרים ושל החוויות המושמעות לנו. בספר
חדש המיוחד לנושא, מצביעים ליוינגסטון ולנט על כך שתוכניות אלו, כפורמט חדש,
מושפעות משלושה ז'אנרים: הדיון ("שולחן עגול"), הנארטיב הרומנטי, והשיח התרפויטי.
 
פורמט הדיון המאפשר נגישות שווה להדיוטות הוא אכן צורה של השתתפות. חבל רק
שמשלושת הממדים פורמט הדיון הוא הפחות רלוונטי, מכיוון שרובי כמו קילרוי, איננה
מדגישה את העקרונות המופשטים של אמת, רציונליות וצדק אלא את החוויה האישית של
האנשים מן העם, ובתוך כך גם מעניקה לגיטימיות לביטוי רגשותיהם. הדגש איננו על
התקדמות שיטתית המביאה להסקת מסקנות מנומקות, אלא על סדרת "הישגים" (המתקבלים
בתשואות) של המשתתפים, מסוג נצחונה של שומרת המשקל שאיבדה חמישה קילוגרמים ממשקלה לפני הגיעה לתוכנית.
 
בהתאם לפורמט הנארטיב הרומנטי, המנחה מופיע כגיבור (או גיבורה) שמוטלת עליו (או
עליה) שליחות - לפתור בעיה ולהחזיר את הסדר על כנו. בסתירה לכללי הדיון, המנחים
אינם מהססים לעמוד בצד מסוים, בדרך כלל לצידם של האנשים הפשוטים. בדרך למילוי
שליחותם יש המייעצים ומסייעים, ואחרים שהם מכשול בדרכם. המומחים מוצבים לעתים
קרובות בתפקיד הרעים, והידע שלהם נתפס כמנוכר, פרגמנטרי, קר, לא רלוונטי, שטחי, לא
שורשי, מחוסר משמעות, לא מועיל ומלאכותי, אל מול השיח האותנטי, הנארטיבי, החם,
הרלוונטי, העמוק, המעוגן בניסיון, המשמעותי, המעשי והאמיתי של האנשים מן השורה. דרך
אחת להכניע את המומחים היא לשכנעם לחצות את הקווים לפני תום שעת השידור.
 
מימד התרפיה מופיע כבר בווידוי הראשוני, כאשר המנחה והמרואיין יוצרים דיאלוג "כאילו
פרטי". יש להודות שחשיפה מסוג זה יכולה להעניק קתרזיס, אבל עלולה גם להפוך את
המרואיינת שחשפה את סודותיה הכמוסים לפגיעה עוד יותר, ללא מעקב ותמיכה שתרפיה
היתה מספקת.
 
תיאורטיקנים ביקורתיים היו טוענים שזוהי בדיוק הפונקציה של ה- talk shows - להסיח את
דעתו של הציבור מלהתמקד, למשל, במשלוח מחודש של נשק לעיראק. הממשלה יכולה לתכנן
בשקט מדיניות מיסוי חדשה בעוד הציבור עסוק בחטטנות אישית ובשיחות טלפון מלוכלכות.
 
אבל מעבר לקתרזיס, ניתן להביא שני נימוקים נוספים המצדדים בתוכניות שבהן אנשים מן
השורה מבטאים את עצמם בנושאים כמו יחסים אינטימיים, המימד הרומנטי של החיים,
ולעתים פחות קרובות, הקשרים בין הציבור למערכות בירוקרטיות או פרופסיונליות. הנימוק
הראשון הוא הרחבת טענתה של ננסי פרייזר (1990 ,Fraser) בהקשר לשיח הפמיניסטי.
פרייזר טוענת שריבוי "מרחבונים" ציבוריים סקטוריאליים, שבמסגרתם קבוצות שאינן שייכות
לאליטות (כמו נשים) , מגלות ומנסחות את קולותיהם שלהם מנקודת המבט של עולם החיים
שלהם - הם תנאי מוקדם לקיומו של מרחב ציבורי הברמסי. אם אנו מקבלים טיעון כזה, הרי
רובי מספקת סוג מסוים של מרחב, שבו תפקידים אינטימיים כמו הורות (כולל אחריות
לחינוך, לבריאות וכו'), זוגיות, או צרכניות יכולים לשמש כפורום או לפחות כ"הכשרה",
לאנשים ונשים, לנסות ולגבש את קולם כדי להצטרף בבוא העת לשיח הציבורי.
 
נימוק נוסף לטובת הרלוונטיות הציבורית של מני פאר ורובי מתייחס לשאלה מה נכלל
בהגדרת אינטרס ציבורי לגיטימי. האם לחשיפה טלוויזיונית של בעיות פרטיות, או לעתים
של טראומות נמשכות יש ערך חברתי? יש להניח שתשובה חיובית לשאלה זו תלויה במידה
שהמשמעויות הציבוריות של העניינים הפרטיים נעשות מפורשות, ומנוסחות מחדש כתנאי
להעלאתן לדיון על סדר היום האזרחי. לפי טיעון זה, כדאי לחשוף את סיפורה של אשה
מוכה רק אם ניתן לעשות בו שימוש לדיון בנושא החברתי של דפוסי ניצול, באופיו של
מוסד הנישואים עצמו, או במקלטים לנשים מוכות. אבל תשובה זו מחזירה אותנו לחולשה
המבנית של התוכניות, הנוטות להפחית בערכם של המומחים ואפילו להשפיל (זכרו את
אזהרתו של ס. יזהר ב"הארץ" - לא להתפתות להשתתף) את אלה היכולים לספק את ההכללות.
 
לסיכום, לא רק הצופים אלא גם המפיקים הם קורבנות: 1. של הטכנולוגיה של המדיום,
המדגישה את הרגשי, הגשטאלטי, הוויזואלי, החולף והאסוציאטיבי על פני הרציונלי,
המרוחק, המתמחה בדחיית סיפוקים, המזוהה עם תרבות הדפוס; ו- 2. של אילוצי התחרות
המסחרית, המעמידה את המפיקים והמנחים בצל איום של השלט רחוק, ודורשת מהם להעלות
תמידית את סף הגירוי על ידי סיפוק גימיקים מכל סוג אפשרי, כדי לשמור שהצופה לא
יחליף ערוץ.
 
כדי להשיב על השאלה האם ה- talk shows ממקמות את הצופים כאזרחים או כצרכנים (וערוץ
2 ממקם אותם כצרכנים גם כאשר תוכנית מסוימת לא עושה זאת), יש לדעת אם הצופים
מביאים אתם למרקע את כרטיס האשראי או תעודת הבוחר (1996 ,Katz). במקרה הראשון
צריך לשאול אם הבידוריזציה של הפוליטיקה מחריפה את הציניות כלפי התחום הציבורי
ומחזקת את המגמה של ההירתעות מלקיחת חלק בתחום הציבורי.

 
הערות:
 
1.האלין (1994 ,Hallin) מסכים עם תפיסתו של הברמס כאשר הוא מבחין בין משא
ומתן (בין אינטרסים שונים) לדיאלוג (שבו גם האינטרסים עצמם עומדים למבחן).
אך לדעתו אי אפשר להסכים עם הגישה שאין לערב כל אינטרסים לדיון הציבורי,
כפשוטה. גישה כזאת מגבילה את חופש הביטוי ומנתקת כל קשר בין הדיון לעולם
הפוליטי.
 
2.מעדותו של צעיר שפגשנו באקראי למדנו שהוא "לא מחמיץ אף תוכנית" משום
ש"זוהי התוכנית היחידה שהוא לומד ממנה משהו".

 
ביבליוגרפיה:
 
גורן, ד., 1976. סודיות, ביטחון וחופש העתונות, הוצאת מגנס, ירושלים.
 
 
כספי, ד., וי. לימור, 1992. המתווכים - אמצעי התקשורת בישראל 1990-1984, עם עובד,
מכון אשכול, האוניברסיטה העברית בירושלים, תל-אביב.
 

 Booth, W., 1982. "The Company We Keep: Self-Making in Imaginative Art, Old and
New". Daedalus 111(4): 33-59.
 
Campbel, W., 1991. 60 Minutes and the News: A Mythology for Middle America.
Urbana and Chicago: University of Illinois Press.
 
Camprignano, P., et al., 1990. "Chatter in the Age of Electronic Reproduction: Talk
Television and the 'Public Mind'," Social Text 25(6): 33-35.
 
Edelman, M., 1988.Constructing the Political Spectacle Chicago: The University of
Chicago Press.
 
Fraser, N., 1990. "Rethinking the Public Sphere: A Contribution to the Critique of
Actually Existing Democracy". Social Text 25(6): 56-80.
 
Gouldber, A., 1976. The Dialectic of Ideology and Technology. New York: Oxford
University Press.
 
Haberman, J., 1989. The Structural Transformation of the Public Sphere: An
Inquire into a Category of Bourgeois Society. translated by T. Burger, Cambridge,
MASS: MIT Press.
 
Hallin, D., 1994. We Keep America on Top of the World. London: Routledge, pp.
18-40, 133-152.
 
Katz, E., 1996. "And Deliver us from Segmentation", Annals, AAPSS 546.
 
Lazarsfeld, p., and R. Merton, 1971. "Mass Communication, Popular Taste and
Organized Action". in: Schraman and Roberts (eds.). The Processes and Effects
of Mass Communication. Urbana: University of Illinois, pp. 459-480.
 
Liebes, T., 1992. "Decoding Television News: The Political Discourse of Israeli
Hawks and Doves", Theory and Society 21: 357-381.
 
Livingstone, S., and P. Lunt, 1993. Talk on Television: Audience Participaption and
Public Debate. London and New York: Routledge.
 
Lowenthal, L., 1942-1943. "Biographies in Popular Magazines". in: Lazarsfeld and
Roberts (eds.), Radio Research. New York: Dwell, Sloan Peance, pp. 516-518.
 
Lippman, 1992. Public Opinion. London: Allanx Unwin. 
 


מקור:
 
תקשורת ודמוקרטיה בישראל, עורך: דן כספי, עמ' 141-152 הוצאת הקיבוץ
המאוחד
 


 
 













 
 





גרסא להדפסה גרסא להדפסה
כל הזכויות שמורות © 2014 ל- המינהל למדע ולטכנולוגיה במשרד החינוך בשיתוף המרכז הפדגוגי טכנולוגי (מפ"ט) עמל
האתר עוצב ותוכנת ע"י GoNet Software Solutions
ראו תנאי שימוש