דף הבית על האתר הודעות מפמ''ר צוות הפיקוח פורום צור קשר בתי הספר הצעות ודרישות עבודה 
מגמות הלימוד
  מבנה מגמות טכנולוגיות חוזי
  ביבליוגרפיה
  מגמת מדיה ופרסום
  אודות המגמה
  מקצוע תקשורת וחברה
  תוכנית הלימודים
  מערכים בתקשורת וחברה א
  מערכים בתקשורת וחברה ב
  מערכים בתקשורת וחברה ג
  מבניות בתקשורת וחברה ג
  מאמרים תיאורטיים
  מאמרים בנושא עיתונות
  מאמרים בנושא רדיו
  מאמרים בנושא טלוויזיה
  מאמרים בנושא פרסום
  موضوع الاعلام والمجتمع
  תקשורת אלקטרונית
  פרסום ויחסי ציבור
  ביבליוגרפיה
  בתי הספר במגמה
  שאלונים ומחוונים
  מגמת טכנולוגיות תקשורת
  פורטל היצירה הצעירה
  תמונות מהווי המגמה
  סרטוני המגמה
  בחינות חיצוניות
  בחינת מפמ''ר ארצית
  פרויקטי גמר
  קולנוע וטלוויזיה י"ג - י"ד
  רשימת קישורים
  העשרה והרחבת ידע
  מה חדש ?

מרחבי לימוד מתוקשבים
   המבניות בתקשורת וחברה ג'
   מערכי שיעורים בתקשורת
   מבנית בצילום ותאורה
   מבנית פס קול
   מבנית מעשית בהפקות
   מבנית מדעי הטכנולוגיה
   סיכום פיצ'ינג דוקומנטרי
   תיק הפקה עליליתי
   תיק הפקה דוקומנטרי
   תסריטים להפקות
   אמנות המבע הצילומי

2,467,548 כניסות לאתר
התיאוריה המבנית - התפקודית

מאת: דן כספי

הסוציולוגיה המערבית נאלצה להתמודד עם הביקורת המרקסיסטית, לא רק בתחום
תקשורת ההמונים. התיאוריות הסוציולוגיות למיניהן אינן נטולות הטיות
ערכיות. אדרבה, הן מציעות חלופה אידיאולוגית לתפיסת המציאות החברתית,
לרבות תפיסה אידיאולוגית חלופית למעמדה החברתי של תקשורת ההמונים.

בניגוד בולט לתפיסה המרקסיסטית, התיאוריות הסוציולוגיות מציגות, כל אחת
בדרכה שלה, עמדה סלחנית ואוהדת כלפי תקשורת ההמונים. הן הודפות את הביקורת
המרקסיסטית על גווניה השונים מתוך הבנה למכלול השפעות, חיוביות כשליליות,
של תקשורת ההמונים על החברה. בשורות הבאות נדגים את תגובת הסוציולוגיה
המערבית לביקורתה של התפיסה המרקסיסטית על תקשורת ההמונים באמצעות
התיאוריה המבנית-התפקודית. התיאוריה המבנית-התפקודית הפכה בדיעבד לחוד
החנית של הסוציולוגיה המערבית במאבקה נגד התפיסה המרקסיסטית על פירוש
המציאות הקפיטליסטית, לרבות מעמדה החברתי של תקשורת ההמונים.

עקרונות התיאוריה המבנית-התפקודית נוסחו בשנות השלושים בידי הסוציולוג
האמריקני טלקולט פרסונז (1954, Parsons), אך שורשיה הרעיוניים נעוצים במאה
ה- 19, בעבודותיהם של אוגוסט קונט (Comte August), אמיל דורקהיים (Emile
Durkheim) ואחרים. יישומה של התיאוריה המבנית-התפקודית בתחום תקשורת
ההמונים התגבש על רקע צרכים אינטלקטואליים שנוצרו בחברה המערבית, שהיתה
פגיעה לביקורתם של האינטלקטואלים המרקסיסטיים. ואכן, היא השיבה מלחמה
שערה. יתרונה הבולט על-פני תיאוריות סוציולוגיות אחרות נעוץ במסגרת
המושגית הרחבה שלה, שאפשר להחילה על מגוון התופעות בחברה המערבית, ובכללן
תקשורת ההמונים.


מושגי היסוד של התיאוריה
קודם שנפנה לדון ביישומיה של התיאוריה המבנית-התפקודית בתחום תקשורת
ההמונים, נסקור את מושגי היסוד שלה. התיאוריה המבנית-התפקודית רואה בחברה
מערכת המורכבת ממבנים או מתת-מערכות. לחברה צרכים שונים, וכל מבנה נועד
למלא לפחות תפקיד חברתי אחד. תפקיד (role) הוא מכלול ההתנהגויות או
הפעולות הנעשות למילוי צורך חברתי כלשהו. ממילוי התפקיד נובע לפחות תפקוד
(function) אחד (1957, Merton). התפקוד הוא השלכה או תוצאה הנובעת ממילוי
התפקיד. מכאן גם נגזר שם התיאוריה - המבנית-התפקודית
(הסטרוקטורליסטית-הפונקציונליסטית), או בקיצור התיאוריה הפונקציונליסטית.
תרשים 1 מתאר את התהליך שמתווה התיאוריה.

לדוגמה, הרצון לדעת על המתרחש מחוץ לדלת אמותינו מוליד את הצורך באספקת
מידע. כדי לספק צורך זה מתהווים מבנים חברתיים הממלאים את תפקיד העברת
המידע. העיתון או הרדיו הם מבנים חברתיים כאלה. אפשר להציג את העיתון
כמבנה חברתי המורכב אף הוא מתת-מבנים, מתאים חברתיים, שהכתב הוא הקטן
שבהם. להעברת המידע יש תוצאות לוואי: למשל, תחזית מזג האוויר יכולה להגביר
את זהירותם של נהגים, או להביאם לידי הימנעות מנהיגה.

כדי שהמערכת (קרי, החברה) כולה תיטיב למלא את תפקידיה, חייבים המבנים שבה
לפעול בתיאום מרבי זה עם זה. אמצעי התקשורת, ובייחוד תקשורת ההמונים, הם
המסייעים ליצירת התיאום בין המבנים הרבים בחברת ההמונים. מן הבחינה הזאת,
תקשורת ההמונים אינה אלא מבנה חברתי בפני עצמו, שתפקידו לתאם בין המבנים
החברתיים השונים ולסייע לפעולתה של המערכת כולה. הבה נבחן את תפקידיה ביתר
פירוט.


תפקידיה של תקשורת ההמונים
בציבור רווחות דעות שונות לגבי התפקידים של תקשורת ההמונים. בעיקרו של
דבר, מצפים ממנה שתמלא את התפקידים האלה: תשקף את המציאות, תהיה "כלב
השמירה של הדמוקרטיה", תתווך בין החלקים השונים באוכלוסייה ותבדר את קהל
הקוראים והצופים.

רבים גורסים, כי אחד מתפקידיה החשובים הוא לשקף את המתרחש בחברה. דעה זו
רווחת במיוחד בחברה הישראלית, והיא באה לידי ביטוי כל אימת שעוסקים במעמדם
של אמצעי תקשורת ההמונים, ובייחוד באמצעי השידור הממלכתיים. כלומר, מצפים
שתקשורת המונים תמלא תפקיד של מראה, ותשקף במדויק את האירועים ואת
התהליכים החברתיים. אלה המייחסים לתקשורת המונים את תפקיד "כלב השמירה של
הדמוקרטיה" טוענים, שעליה לפקוח עין על השלטון ולהתריע על כל מחדל, או על
אי-סדר בממסד הפוליטי. אחרים סבורים שעל אמצעי תקשורת ההמונים לקשר בין
החלקים השונים באוכלוסייה, ובייחוד בין המנהיגות הפוליטית לבין הציבור.
ולבסוף, רבים רואים בתקשורת המונים אמצעי בידור. אחד הניסיונות
היותר-מקיפים לתאר את מכלול הפעולות המיוחסות לתקשורת המונים נעשה במאמרו
המפורסם של לאסוול, "המודל הבסיסי של תהליך התקשורת" (1948). במאמר זה
מנסה החוקר האמריקני לסווג את פעולותיה של תקשורת ההמונים לשלושה תפקידים
עיקריים:

 · סיקור הסביבה (surveillance) - איסוף והפצה של מידע על אישים, על
אירועים ועל תהליכים. תפקיד זה מתמלא במידה זו או אחרת בפורמט השכיח
המכונה "חדשות".

 · תיאום או קישור (correlation) - צירוף פיסות מידע וייחוסן להקשר רחב
יותר והמלצה כיצד להבין אירועים או להגיב עליהם. פעולות אלה נעשות
בדרך-כלל בפורמטים של פרשנות: מאמרי מערכת, מאמרים פובליציסטיים, שיחות
וראיונות עם בני-סמכא בתחומים שונים. ההבחנה בין תפקיד הסיקור לתפקיד
התיאום מקבילה מן-הסתם להבחנה המקובלת בין ידיעות (news) לבין דעות
(views).

 · המשכיות (cultural transmission) - העברה של מורשת התרבות מדור לדור,
מתן ביטוי לסמלים ולערכי תרבות, החשובים ליצירת הזדהות והמשכיות בין-דורית
בחברה. הגדרת התפקיד הולמת במידה רבה או המושג הסוציולוגי חיברות
(סוציאליזציה). כלומר, מצפים מאמצעי תקשורת ההמונים שישמשו סוכני חיברות,
או סוציאליזטורים, ולעתים מלמדים ומחנכים. לכאן שייכים ספרים, סרטים,
תוכניות טלוויזיה ומדורים בעיתונות העוסקים בהיסטוריה, בתרבות, בדת,
בספרות ובאמנות, ובעצם כמעט כל מה שאיננו אקטואליה לשמה.

 במרוצת השנים תרמו חוקרים אחרים לרשימה של לאסוול שני תפקידים נוספים -
בידור וגיוס. שני התפקידים נוספו מן הסתם בהשפעת השינויים שחלו בתקשורת
ההמונים.

 · בידור (entertainment) - לעתים אפשר לראות בבידור חלק מתפקיד
ההמשכיות, אך ייחודו בכך שהוא מסייע גם להפגת מתחים, אישיים או קבוצתיים,
שהיו עלולים לערער את היציבות בחברה. הפורמטים הממלאים תפקיד זה הם אולי
המבוקשים מכולם: תוכניות מוזיקה ברדיו ובטלוויזיה, סרטי קולנוע, מדורי
הומור וזוטות בעיתונות הכתובה. על תפקיד זה הצביע הסוציולוג האמריקני רייט
(1985, 1959, Wright).

 · גיוס (mobilization) - חלק מפעולות התקשורת המיוחסות לתפקיד זה,
שייכות, למעשה, לתפקיד התיאום. בשנים האחרונות הוכח שוב ושוב, כי בכוחה של
תקשורת המונים לקדם ולטפח אינטרסים לאומיים וערכיים מרכזיים, לעצב דפוסי
התנהגות בעתות חירום, מלחמות, או משברים. לעתים, גם בימים כתיקונם ממלאת
תקשורת המונים את תפקיד הגיוס: גיוס תמיכה פוליטית בעיקר במסעי בחירות, או
גיוס כלכלי, כמו , למשל, במסע פרסום מסחרי. תפקיד זה דומה, כאמור, לתפקיד
התיאום, וההבדל בין השניים אינו אלא בשקיפות הכוונה: המגמה לעצב דעות
ולתמרן את קהל היעד ניכרת כאן יותר, ואינה מסתתרת מאחורי איצטלה של
פרשנות. בתפקיד זה הבחין חוקר התקשורת מקווייל (1984, McQuail).

תקשורת ההמונים ממלאת את כל חמשת התפקידים הללו, כל אחד בנפרד וכולם יחד.
ואולם, יש שמבנה או פורמט מסוים מתמקד בתפקיד אחד יותר מבאחרים. הדבר תלוי
לא מעט בסוג אמצעי התקשורת, בטיב הפורמט ובתכניו הייחודים, כלומר, ביתרונו
היחסי של כל אחד מהם במילוי התפקיד. הטלוויזיה, למשל, בשל מגוון
אפשרויותיה הטכניות, מתרכזת בתפקיד הבידור, ואילו הרדיו, בשל יכולתו לדווח
במהירות - בסיקור הסביבה. בעבר, לפני עידן הטלוויזיה, מילא הרדיו את תפקיד
הבידור שממלאת הטלוויזיה כיום. לעומתם, העיתון מתרכז כיום בתפקיד התיאום,
בשל יכולתו להעמיק בנושאים שהוא מדווח עליהם יותר משני אמצעי התקשורת
האחרים. אך העיתונים אינם עשויים מקשה אחת: עיתון יומי מייחד מקום נכבד
לפרשנות, ואילו שבועון או ירחון נוטים להתמחות בבידור.


עירוב התפקידים
ההבחנה בין תפקיד לתפקיד אינה ברורה וחדה כפי שנראה במבט ראשון. ההפרדה
בין התפקידים חשובה ומועילה למטרות ניתוח תיאורטי, אך במציאות עשויים
צרכני התקשורת להתייחס לפורמט אחד באופנים שונים. למשל, החדשות אינן
מוסיפות מידע בלבד אלא אף משעשעות לעתים. ואכן, רבים טוענים שהם קוראים את
העיתון כדי להתבדר ולאו דווקא כדי להתעדכן. אולי משום כך משתדלים אמצעי
התקשורת השונים - בייחוד כל אלה אשר מבקשים להגדיל את קהלם ממניעים
כלכליים - להגיש חדשות בדרך שגם תהנה את הצופה. בתחנת הטלוויזיה "המזרח
התיכון", למשל, בהשפעת תחנות טלוויזיה אמריקניות, מוגשת תחזית מזג האוויר
כמעט כמו תוכנית בידור. מגיש החדשות והחזאי מתבדחים זה עם זה, ובכך
מסגירים, אולי, את מטרתם הכפולה: גם למסור מידע לצופים וגם לשעשעם.

סדרות דרמה אמריקניות או בריטיות, למשל, מפיגות מתחים, מבדרות ומשעשעות.
ואולם, אפשר לומר שהן גם מספקות מידע על אורח החיים בארצות-הברית או
בבריטניה, על מנהגים ואפילו על סגנונות ריהוט או לבוש. הסדרות האלה ממלאות
אפוא את תפקיד הבידור וההמשכיות גם יחד. סדרת דרמה תיעודית היא דוגמה
מובהקת לכך. ועוד דוגמאות: כתבה על שכונות מצוקה, שנועדה מלכתחילה למלא את
תפקיד סיקור הסביבה, יכולה למלא גם את תפקיד הגיוס, אם בעקבותיה מתקבלות
פניות של תורמים ומתנדבים, או החלטות של קובעי המדיניות הכלכלית. הפגנות
במערב, המדווחות באמצעי תקשורת ההמונים מעבר למסך הברזל במסגרת תפקיד
הסיקור, יכולות ללמד על הליכי הדמוקרטיה, ולמלא בדרך זו את תפקיד
ההמשכיות, החינוך. סדרת הטלוויזיה "שרתי לך ארצי" ותוכניות הזמר עם שרה'לה
שרון הן תוכניות בידור במוצהר, אך הן ממלאות גם את תפקיד ההמשכיות, העברת
מורשת מדור אל דור. אגב שיר, סיפור או ריקוד, מתוודע הצופה, אומנם באורח
שטחי, לפרקים בתולדות היישוב והארץ, וסופג את ערכי החברה בה הוא חי.
על-פי-רוב מתמלאים תפקידים שונים בעת ובעונה אחת, ולא רק בפורמטים שונים
של אותו אמצעי התקשורת, אלא גם באותו פורמט עצמו.

אם זאת, וכפי שנראה להלן, לא תמיד אפשר להחליט האם תפקידים משניים או
עקיפים הם אכן תפקידים, או שמא יש לראות בהם תפקודים, תוצאות-לוואי
הנובעות ממילוי התפקידים העיקריים או המוצהרים.


ניתוח תפקודי של תקשורת המונים
בפרק זה ניישם את עקרונות התיאוריה המבנית-התפקודית ככלי לניתוח פרטני של
התכנים באמצעי התקשורת. בטרם ניגש לכך, כדאי להבהיר לפחות עוד שלושה
ממושגיה המרכזיים של התיאוריה. כזכור, פונקציה היא תוצאה או השלכה הנובעת
ממילוי תפקיד. ואולם, הניסיון מלמד שיש להבחין לפחות בין שני סוגי
פונקציות - חיוביות ושליליות. פונקציה שלילית מכונה דיספונקציה (או תפקוד
שלילי), והכוונה לכל אותן תוצאות או השלכות שאינן רצויות לכלל או לפרט.

לסיקור הסביבה, למשל, יכולות להיות פונקציות חיוביות ושליליות כאחת:
דיווחים רבים על פריצות לבתים באזור מסוים עשויים להגביר את ערנות התושבים
ולהמריץ אותם לנקוט אמצעי ביטחון יעילים. אך גל פרסומים כזה עלול לעורר גם
בהלה שתגרום לתושבים להסתגר בבתיהם בשעות החשיכה. במקרה כזה, הבהלה
וההסתגרות בבית הן דיספונקציה של הדיווח. ודוגמה קיצונית יותר: כיצד
יכולים אמצעי התקשורת להכין את האוכלוסייה לקראת מלחמת אב"כ בלי לזרוע
בהלה? למעשה, זו אחת הבעיות העקרוניות הניצבות לפני עיתונאי: כיצד לפרסם
ידיעות מדאיגות, ובה בעת למנוע ככל האפשר דיספונקציות אשר עשויות להתלוות
לפרסום?

חשוב לציין, כי סיווגה של פונקציה כחיובית או כשלילית הוא יחסי, כמובן.
הסיווג עשוי להשתנות לפי נקודת המבט של המסווג. מה שרצוי ומועיל לאחד,
עלול להיות מכביד ומזיק לאחר, וטובת המדינה או הציבור עשויה לעמוד בסתירה
לאינטרסים של הפרט. לדוגמה, בשנת 1988 ניטשה מחלוקת בציבור הישראלי
בסוגיית סיקורה של האינתיפאדה, ההתקוממות האזרחית של הפלסטינאים ביהודה,
בשומרון וברצועת עזה. אילו פונקציות חיוביות או שליליות יכלו להיות בשעתו
לסיקור כזה?

לשאלה זו ודומותיה אין תשובה אחת ויחידה, וכדי לענות עליה יש להוסיף
ולשאול: פונקציות חיוביות או שליליות עבור מי? מי יצא נשכר או נפסד מן
הסיקור? מי יצא נשכר ונפסד גם יחד? במקרה שלפנינו, אפשר להעריך את השלכות
הסיקור התקשורתי של אותם האירועים לגבי הצבא, הממשלה, החברה הישראלית,
המתנחלים או התושבים הערבים המעורבים באירועים. לגבי הצבא, למשל, אחת
התוצאות החיוביות של סיקור האירועים בשטחים היא חשיפת המימד הפוליטי של
המתרחש בהם. הסיקור עשוי להפעיל לחץ על הדרג הפוליטי ולאלצו לטפל בבעיות
המשתקפות באירועים. במלים אחרות, חשיפת המימד הפוליטי של האירועים אכן
עשויה להיות פונקציונלית לצה"ל, אך דיספונקציונלית לממשלה, שכן יש בה כדי
לשחרר את צה"ל מן האחריות לפתרון הבעיות ולאלץ את הממשלה להתמודד אתן בעל
כורחה. עם זאת, הסיקור התקשורתי עלול להניב את תוצאות שליליות לגבי צה"ל:
פגיעה בדמותו בעיני הציבור, פגיעה בכושר התגובה של החיילים לעוצמת
האירועים, או פגיעה במורל החיילים.

אשר לציבור הישראלי, סיקור האירועים באמצעי התקשורת הזרים עלול להניב
תוצאות שליליות, שכן תדמית שלילית בעולם היא בבירור דיספונקציה. לעומת
זאת, הפלסטינאים וארגוני הטרור עשויים להפיק מן הסיקור רווחים יפים בתחום
ההסברה.

כדי לסבך את התמונה, מוסיף רוברט מרטון (1957, Merton) ומבחין בין
פונקציות מכוונות או מודעות, המכונות פונקציות גלויות, לבין פונקציות לא
מודעות ולא צפויות, המכונות פונקציות סמויות. עם זאת, אין לבלבל בין
דיספונקציה לבין פונקציה סמויה. ההבחנה בין פונקציה לדיספונקציה מתייחסת,
כאמור, לשאלה האם ההשכלות של מילוי התפקיד הן חיוביות או שליליות, בעוד
שההבחנה של מרטון מתייחסת לשאלה האם הפונקציות, חיוביות כשליליות, שנבעו
ממילוי תפקיד כלשהו, היו ידועות ומכוונות מראש, או שהתבררו רק בדיעבד.
משמע, גם פונקציה וגם דיספונקציה עשויות להיות גלויות או סמויות. תרשים 2
מתאר את הפונקציות לסוגיהן.

אם נמשיך ונפתח את דוגמת הסיקור בשטחים נמצא, כי לסיקור יש פונקציה
חיובית גלויה - פיקוח על גורמי הביטחון, ופונקציה חיובית סמויה - הענקת
הרגשה של ביטחון ושל שליטה במצב לציבור. בה בעת יש לסיקור פונקציה שלילית
גלויה - ליבוי היצרים לנוכח המצלמה, ופונקציה שלילית סמויה - הכרה במעמדם
של המתפרעים כדוברי הפלסטינאים. גם כאן, כמובן, נשאלת השאלה: שלילית או
חיובית בעיני מי?

מצוידים במונחים החדשים, נשוב לנושא שבו פתחנו והוא ניתוח התפקודים של
אמצעי התקשורת. אחד מראשוני הסוציולוגים אשר אימצו את התיאוריה
המבנית-התפקודית היה רייט, ואנו ניעזר בניתוחו בסעיפים הבאים (למען פשטות
הדיון, לא נבחין בהמשך בין תפקודים גלויים לבין תפקודים סמויים).


סיקור הסביבה
 ממה נובע הצורך בסיקור הסביבה? מאז ומעולם היתה שליטתו של האדם מותנית
במידת הידע המצוי ברשותו. ככל שאדם מרבה לדעת, כן הוא נאלץ להתמודד עם
פחות אי-ודאויות, כלומר, הוא יודע לקדם את פני הסכנות, מסתגל ביתר הצלחה
למציאות, מכיר את הנורמות החברתיות ומשתמש בהן לתועלתו.

ואולם, כפי שכבר אמרנו, לא כל ידיעה יש עמה ברכה. להעברת המידע יכולים
להתלוות תפקודים אחדים, מקצתם חיוביים ומקצתם שליליים. לצורך הדגמה בלבד,
נבחין בין התפקודים לגבי כלל החברה לבין התפקודים לגבי היחיד, לגבי
תת-קבוצות כגון האליטה הפוליטית, ולגבי התרבות בכלל, כמפורט בטבלה 1
(1985, Wright) (הבחנה זו, שניישמה גם בסעיפים הבאים, אינה מחייבת. היא לא
נועדה אלא להמחיש את אפשרויותיו של הניתוח התפקודי. במקרים אחרים, כפי
שהודגם לעיל בסיקור האינתיפאדה, אפשר ומותר להוסיף או לגרוע גורמים כמתבקש
מנושא הדיון). מרשימת תפקודים זו עולה, כי תקשורת המונים יכולה להזרים
מידע חיוני לכלל ולפרט: היא יכולה להתריע מפני סכנות צפויות או להנחות
ולהדריך על-ידי מתן מידע שימושי (אינסטרומנטלי). מידע במדור הכלכלה בעיתון
על אודות מפולת שערים הצפויה בבורסה יכול למנוע נזקים חמורים; מידע על
מבצעי מכירות עשוי להנחות את הפרט ולכוונו לרכוש מוצרים במחירים מוזלים;
ותחזית מזג האוויר עשויה לסייע בבחירת לבוש מתאים.

לעתים מעריכים תפקודים אלה דווקא בהעדרם. במקרים כאלה נמתחת ביקורת על
תקשורת ההמונים, שלא השכילה להזרים מידע חיוני, ובשל כך לא היה אפשר לקדם
את פני הסכנה. לאחר מלחמת יום הכיפורים, למשל, הופנתה אצבע מאשימה כלפי
אמצעי תקשורת ההמונים בישראל משום שלא דיווחו כראוי על תמרוניהם של צבאות
ערב. לטענה זו אפשר להשיב, כי דיווחים מסוימים עלולים לסייע לאויב להתכונן
לצעדים צבאיים או מדיניים.

דווקא הדיווחים על סטייה מהנורמה מבליטים את הנורמה: מסירת מידע על
התנהגות חריגה, כפי שאכן אירע בסיקור האירועים בשטחים בתקופת האינתיפאדה,
מחזקת את ההכרה בנורמה המקובלת. שכן, הן ברמת הפרט והן ברמת הכלל, דיווחים
כאלה יוצרים אקלים חברתי, המרתיע מפני ניסיונות דומים של סטייה מהנורמה
ובעצם תורמים לאכיפתה. הדיווחים הללו מסייעים להעמיק את המחויבות המוסרית,
האישית והמשותפת, כלפי הנורמה, וכך מסייעים לאכיפת החוק. שהרי, איזו מסקנה
מתבקשת מדיווחים על מעשי שוד, מירמה, אונס או רצח? הסיקור התקשורתי
בנושאים אלה משדר מסר סמוי של ניצחון הצדק, אכיפת החוק והסדר. לסיקור
מתלווה לרוב נימת גינוי לחריג, מעין "הפשע אינו משתלם", או "סוף גנב
לתלייה". גם מדורי הרכילות, החושפים פרטים מביכים מחייהם הפרטיים של אנשי
ציבור, הם, בין היתר, שיטה של החברה להוקיע חריגה מהנורמות שלה.

החשיפה לתקשורת ההמונים עשויה לתרום ליוקרת הפרט ולמעמדו. אם הנורמה
החברתית השלטת היא לדעת, הרי החשופים לתקשורת המונים זוכים לעליונות על
עמיתיהם, שכן ידענותם מקנה להם יוקרה. הם נעשים למוקדי מידע בסביבתם, מעין
מנהיגי דעה בעיני עמיתיהם.

מזווית אחרת, תקשורת ההמונים מחזקת את מעמדם של המסוקרים בה דרך קבע -
פוליטיקאים או אנשי ציבור - בלי קשר לתוכנו הספציפי של סיקור זה או אחר.

ואולם, מידע מעורפל או לא מבוקר עלול להוות איום של ממש על היציבות
החברתית, עד כדי גרימת בהלה. גל הפרסומים על נגיף האיידס ועל הקורבנות
שהוא מפיל עורר בהלה בציבור בהעדר מידע מוסמך באשר לגורמי המחלה, מניעתה
או ריפויה.

עד שנות ה- 90, אמצעי תקשורת ההמונים במדינות קומוניסטיות הרבו לדווח על
הפגנות ועל שביתות במדינות המערב, כדי להראות כיצד הולך ומתערער המשטר
הקפיטליסטי, בעוד שאצלן בבית נשמרת היציבות. לכאורה, נועדו דיווחים אלה
להתריע מפני סכנת הקפיטליזם. אך לאמיתו של דבר הם איפשרו לצופה הטלוויזיה
במדינה הקומוניסטית ללמוד על מידת החופש הנהוגה במשטר הקפיטליסטי, לראות
שתיתכן גם דרך אחרת, ואולי לשאוף לחקות אורחות-חיים כאלה, כמו, למשל,
לנסות להפגין או לשבות, דבר שאינו רצוי למשטר. תגובה זו שונה בתכלית מן
התגובה שביקשו הפרסומים לעורר. ואכן, החיקוי עלול לאיים על יציבות המשטר
הקומוניסטי, כפי שאירע בעבר. בדומה לכך, הפרסומים הרבים המגנים את היורדים
ואגב כך מספרים על התאקלמותם בארץ החדשה ועל הצלחתם הכלכלית, עלולים לשכנע
יורדים בכוח ללכת בעקבותיהם. שכן דווקא הראיונות עם היורדים בבתיהם הנאים
יכולים לחשוף אפשרויות שלא היו ידועות לפני הפרסום.

בהכללה אפשר לומר, שתקשורת המונים יכולה לשמש זרז של מחאות ציבוריות,
הפגנות ומהפכים פוליטיים.

למסירת המידע יכולות להיות תוצאות שליליות גם לגבי הפרט: דיווחים חוזרים
ונשנים על סכנה צפויה עלולים לעורר חרדה או בהלה, גזרי העיתונות הבאים
מדגימים זאת היטב.

טבלה 1: רשימת תפקודים חלקית של תקשורת המונים בעת מילוי תפקיד סיקור
סביבה

חדשות רבות מדי עלולות להזיק, במיוחד כשהן מעורפלות, מדווחות על נושאים
לא-מובנים, או חסרי משמעות לנמען. הן עלולות לדחוף את הפרט להסתגר בדלת
אמותיו ולהתעניין רק בנושאים יום-יומיים שעניינם סביבתו הקרובה. נטייתו של
הפרט להסתגרות (privatization) גוברת ככל שהנושאים המדווחים מתרבים ונעשים
מורכבים יותר או קשים להבנה. בשל נסיבות אובייקטיביות מתקשה הפרט לעקוב
בעת ובעונה אחת אחרי מכלול נושאים, כמו איחוד אירופה, או המהומות בדרום
אפריקה. הוא מחפש מפלט למבוכתו בנושאים מקומיים, בעניינים הקרובים אליו.
כך אפשר להסביר, בין השאר, את צמיחתם של אמצעי תקשורת המונים מקומיים,
העוסקים בנושאים שאינם ברומו של עולם, אך מובנים יותר לפרט.

חשיפה רבה לתקשורת המונים עלולה להביא לעתים לידי אפאתיה, אדישות. יתרה
מזו, צריכה מוגברת של חדשות יכולה להשרות לפעמים אשליה של מעורבות
בתהליכים. החוקרים לזרספלד ומרטון (1948) כינו אשליה כזו בשם נרקוטיזציה -
הפחתת הרצון ליזום פעולות של ממש, או לקחת בהן חלק. האזרח סבור לתומו, כי
להתמצא פירוש הדבר להיות פעיל. נרקוטיזציה עלולה להיווצר דווקא בשל ריבוי
דיווחים ועודף מידע, אפילו בנושאים ברורים וחשובים. יתר-על-כן, הזמן הרב
המוקדש לצפייה בטלוויזיה, להאזנה לרדיו ולקריאת עיתונים עלול לבוא על
חשבון הזמן הדרוש לפעילות חברתית, קהילתית, או פוליטית של ממש.

דיווחים חוזרים ונשנים, אפילו על נושאים כבדי משקל, כמו הקשיים בקליטתם
של עולי רוסיה ואתיופיה, או מצב הביטחון ביישובי הצפון, עלולים ליצור
רוויה. העייפות מן הנושא גוברת במיוחד כשהדיווחים נעשים חד-גוניים: שוב
מראים לנו שכונת קראוונים עלובה; שלוש משפחות עולים מצטופפות בדירה קטנה
אחת, או תור של עולים קשישים המשתרך ליד תחנה של חלוקת מזון. בנסיבות כאלה
עלולה התעניינות הפרט לדעוך, שכן הנושא מאבד בעיניו את ערך החדשות שבו.
עודף מידע עלול להקהות את החושים ואת הרגישות לעצם הנושא.

ועוד, החשיפה המוגברת של הפרט לתקשורת המונים עלולה להביאו לידי התמכרות,
לידי תלות גדלה והולכת בתקשורת המונים, עד כדי כך שזו נעשית למעין סם חיים
בשבילו, ובכל מקרה לחלק בלתי-נפרד מסדר היום שלו. במקרים כאלה, החשיפה
לתקשורת המונים כמוה כהשתעבדות: במידה רבה, אין היא נתונה עוד לשליטתו של
הפרט.

דיספונקציה זו מעסיקה את הציבור בישראל לא-מעט. ככל סוג של התמכרות, היא
מחריפה בהעדר הסם, כלומר, כאשר תקשורת ההמונים חסרה. בישראל אירע הדבר
לפחות שלוש פעמים: בשנת 1973, בעת השביתה הממושכת של אמצעי התקשורת,
בינואר 1986 עם השבתת הטלוויזיה למשך ארבעה ימים, ובספטמבר 1987, כאשר
שבתה רשות השידור למשך 54 ימים. בכל פעם חזרו ונשנו התופעות הידועות
ממחקרו המפורסם של ברלסון, שעסק בשביתת עיתונים, אשר פרצה בניו יורק בשנת
1949, Berelson )1945).

המחקר של ברלסון בדק מה מפסידים הקוראים כשאינם מקבלים את עיתונם כהרגלם,
והוא גילה שמלבד המידע החסר - תפקודיו השונים, כפי שפורטו לעיל - איבדו
הקוראים, למעשה, מכשיר לארגון חיי היום-יום שלהם. ברלסון גרס, כי תקשורת
המונים נעשית חלק מן התפריט היומי של הפרט. היא מסייעת לו לקבוע את לוח
הזמנים ואת קצב החיים. בהעדרה, עלול סדר היום שלו להשתבש, שכן נלקח ממנו
האמצעי המלווה אותו במהלך היום ומארגן את זמנו.

העברת מידע יכולה לסייע לאליטה הפוליטית לשלוט הן במישרין - למשל, עדכון
הציבור בהנחיות חדשות, והן בעקיפין - למשל, פרסום מידע מחמיא על אודות
הישגי השלטון, או מידע שלילי על מתחריו ואויביו מבית ומחוץ. ועוד, אמצעי
תקשורת המונים יכולים לספק לפוליטיקאים מידע שימושי על רחשי לבו של
הציבור, בבחינת משוב החיוני למדיניות, ליוזמות פוליטיות שננקטו בעבר
ובהווה, או עתידות להינקט. בזכות המשוב נסגר מעגל תקשורת בין הפוליטיקאים
לבין הציבור, והדבר מאפשר להתאים שוב ושוב את המדיניות למאוויי האזרחים,
לדעת הקהל. הכרת רחשי לבו של הציבור משפרת את יכולתו של הפוליטיקאי לתמרן
את דעת הקהל: בעתיד ייטיב לכוון את מעשיו ויגדיל את סיכויו לזכות בתמיכתו
של ציבור הבוחרים.

במלים אחרות, תקשורת ההמונים תורמת לפעולתו התקינה של השלטון, בייחוד
במשטר דמוקרטי, המחייב הידברות מתמדת בין הנציגים למיוצגים. למעשה, היא
מסייעת לאליטה הפוליטית לייצב את מעמדה, להגן עליו מפני זעזועים או איומים
ולהעמיק את ההכרה הציבורית בשלטונה: המידע על הלכי הרוח בציבור משמש לעתים
אזהרה מפני התערערות מעמד השלטון.

דיווחים רבים על אי-נחת בציבור בשל צעדים כלכליים, או דיווחים על מחאות
ועל הפגנות רחבות היקף, יש בהם משום איתות לאליטה הפוליטית בכלל, ולממשלה
בפרט, כי עליה לשנות את מדיניותה, או להגמיש אותה. בלי האזהרות הללו, עלול
המצב להגיע לידי עימות, או לידי מהפך פוליטי, שייטול את השלטון מידי
האליטה. באותן מדינות שהשלטון מטיל בהן פיקוח הדוק על תקשורת ההמונים,
יוצא שכרו בהפסדו, שכן באין דיווחים חופשיים על תגובות הציבור, עלולה
המחאה הכבושה להפתיע, להתפרץ ולסכן את היציבות של המשטר הקיים.

ואולם, מסירת המידע עלולה להניב גם תוצאות שליליות לאליטה השלטת, במיוחד
כאשר המידע נוגע לגורמים העוינים אותה - פנימיים וחיצוניים. המידע על
תעמולה עוינת וחתרנית מבית או מחוץ עלול לסכן את השלטון ולערערו, שכן
בפרסומו יש משום תעמולה עוינת עקיפה. כך, למשל, אין זה מקרה שפוליטיקאים
רבים התרעמו על שאמצעי התקשורת בארץ מדווחים על תוכנם של הכרוזים שמפיצה
הנהגת האינתיפאדה. הכתבים טענו להגנתם שלכרוזים יש ערך חדשותי. לדעת
המקטרגים, פרסום כרוז שהופץ בשטחים נגד השלטון הישראלי עלול לסייע לתעמולת
האויב ולעורר את אהדת ערביי ישראל, שכן לולא הפרסום אפשר שתוכן הכרוז לא
היה מגיע כלל לידיעתם. ולא זו בלבד, אלא שפרסום תוכנו של הכרוז עלול לעורר
אף את אהדתו של חלק מן הציבור הישראלי.

גם כאשר האליטה השלטת מכירה בסכנה ומקפידה לפקח על המקורות העוינים
ולצנזר אותם, כמו במשטרים טוטליטריים, בכל זאת שרירה וקיימת סכנת ערעורו
של השלטון, שכן הגורמים העוינים מנתבים את ביקורתם לערוצי תקשורת חלופיים.
למשל, האמצעים הטכנולוגיים המשוכללים הקלו על החדירה בעד למסך הברזל, שהגן
על האליטה הקומוניסטית. מתנגדי השלטון יכלו לא רק להחדיר חומר כתוב אל תוך
המדינה, אלא אף לשדר מחוץ לגבולותיה. במשטר דמוקרטי הדברים פשוטים
לאין-ערוך: לאופוזיציה גישה חופשית לאמצעי תקשורת ההמונים, ובסיועם היא
יכולה להפיץ את ביקורתה על השלטון.

ולבסוף, מסירת המידע יכולה להועיל לתרבות, אך גם להסב לה נזק. דיווחים על
חידושים והמצאות, על מנהגים ואופנות, על סגנונות חיים ועל בילוי בשעות
הפנאי יכולים לתרום לצמיחה של התרבות ושל המדע. תרבויות שהיו סגורות בפני
השפעות חיצוניות נידונו לניוון ולכליה. באין חילופי מידע אין הפריה הדדית,
וחברה אחת אינה יכולה ללמוד מניסיון רעותה. זרימה חופשית של מידע בין
תרבויות שונות תורמת להתפתחותה של כל תרבות.

ואולם, בתנאים מסוימים יכולה מסירת המידע להביא לידי פלישה של תרבות זרה:
בכוחה של תרבות המצוידת באמצעים טכנולוגיים משוכללים לרמוס מסורות
עתיקות-יומין ולהמירן בתחליפים שאינם הולמים את רוח המקום. לדוגמה, סדרות
טלוויזיה אמריקניות אשר משודרות בארצות מתפתחות גורמות לחיקוי סגנון החיים
של המערב. במקרים כאלה עלול להיווצר מעין "אימפריאליזם תרבותי".(1)


תיאום
מקצת התפקודים השליליים של מסירת מידע נוצרים בשל היכולת האובייקטיבית
המוגבלת של הפרט לעכל את מבול העובדות והמידע המציף אותו. ככל שהמציאות
נעשית מורכבת ורבת-ממדים, ככל שאמצעי תקשורת ההמונים מתרבים, כן מתעצמת
התופעה המכונה "התפוצצות מידע". תופעה זו מגבירה את המבוכה של הפרט ויוצרת
צורך במכשיר שיסביר את העובדות וייחס אותן להקשר רחב יותר, ובדרך זו יעניק
משמעות לבליל החדשות והידיעות. תקשורת ההמונים ממלאת את הצורך הזה, כפי
שנראה בטבלה 2.

מאז הופעת אמצעי התקשורת האלקטרוניים, הרחיבה העיתונות הכתובה את עיסוקה
בפרשנות.(1) הפרשנות באה לביטוי במדיניות העריכה של העיתון, במאמרי מערכת,
במאמרים פובליציסטיים פרי עטם של כתבים בעיתון, או של כותבים אורחים.
לדוגמה, מאמר מערכת מתוך הארץ, שהתפרסם ביום 6.2.89, ועניינו - התקשורת.


טבלה 2: רשימת תפקודים חלקית של תקשורת המונים בעת מילוי תפקיד התיאום

כאמור, הפרשנות מסייעת לקורא להעניק משמעות לעובדות, אך לא-אחת היא גם
מדריכה אותו, יותר מהעברת מידע גרידא, כיצד להתנהג. הפרשנות לא רק עורכת
את העובדות בתבנית מובנת, לא רק מפרשת את המציאות, אלא אף נותנת מעין
מרשמים להתנהגות נכונה, או רצויה בנסיבות שונות - אם בעקבות אירועים חדשים
ואם עקב שינויים במציאות.

סגנונות כתיבה חדשים, כמו למשל, העיתונות החדשה (new journalism),
מבליטים את תפקיד התיאום של העיתונות הכתובה. חסידיו של סגנון זה נטשו את
האידיאולוגיה של דיווח עובדתי בלא נקיטת עמדות, והמירוהו בדיווח מעריך
ומפרש. הם נטשו אפוא את ההבחנה המסורתית שהוזכרה לעיל בין ידיעות לדעות,
בטענה שהיא מלאכותית ובלתי-ישימה.

 הפרשנות, הממלאת את תפקיד התיאום, עשויה למנוע חרדה מהסוג שתפקיד סיקור
הסביבה עלול לעורר. ידיעה על אפשרות של מכת ארבה בארץ עלולה לגרום חרדה.
הפרשנות יכולה להסביר באילו נסיבות אקלים גדלה או קטנה הסתברות מימושה של
הסכנה, או באילו אמצעי הדברה יעילים אפשר להפחית את הנזק.

גם מילוי תפקיד התיאום כרוך לעתים בתפקודים שליליים. מבחינת החברה כולה,
פרשנות יכולה להביא לידי קונפורמיזם חברתי, סטטוס-קוו, או מעין קיפאון
חברתי ורעיוני, מצב שתשרור בו הסכמה כמעט מוחלטת על משמעות האירועים. אף
כי לקונפורמיזם מעלות רבות, הרי לעתים הוא עלול לדכא ביקורת חברתית, כאשר
המבקרים נמנעים מלקרוא תיגר על הדעות השולטות בחברה. מצב של סטטוס-קוו, של
העדר חילוקי-דעות, רצוי מאוד לשלטון, שכן הוא יכול למנוע שינויים חברתיים,
והדבר חמור במיוחד אם המצב טעון שיפור.

אומנם, הפרשנות מסייעת לפרט לעכל את העובדות, אך בה בעת היא עלולה לפטור
אותו מן המאמץ לחשוב ולשקול את המתרחש בכוחות עצמו. הפרט מבטל את פרשנותו
שלו מפני הפרשנות המיומנת בתקשורת ההמונים. מאחר שהוא מקבל ניתוחי מצב מן
המוכן, הוא מאבד לא רק את היכולת לפרש את העובדות, אלא אף את המניע, את
הטעם ואת הצורך להשקיע מאמצים אינטלקטואליים. לעתים קרובות עושה לו הפרט
הרגל לדלג על העובדות ולפנות מייד אל הפרשנות. כאשר הוא נוהג כך, שוב אין
ביכולתו לבקר את המפרשים, לבחון אם הציגו את התמונה כולה ואם דייקו בהצגת
כל העובדות. ככל שיפתח הרגלי צריכה קבועים של פרשנות תקשורתית וככל שיעמיק
אמונו בפרשנים, כן ילך חוש הביקורת שלו ויתקהה.

בפולקלור האמריקני נודעה בשנות השבעים המימרה, "קוראים את לייף במקום
לראות, ואת טיים כדי לחשוב...". מימרה זו מבטאת את אחד התפקידים המרכזיים
של השבועון רב-התפוצה טיים, המתמחה בעיקר בהגשת הרקע והפרשנות לחדשות.
ואולם, אצל רבים מקוראיו עלול להיווצר כאן דווקא תפקוד שלילי, שכן מטעמי
נוחות יעדיפו לקרוא את הפרשנות על העובדות במקום את העובדות עצמן. מצב כזה
מכשיר את הקרקע הן לקליטת דעות מן המוכן, דעות שאינן מעוגנות תמיד בידיעת
העובדות, והן לקבלת התפיסות הערכיות והפוליטיות של המפרשים. הנכונות
להסתמך על הפרשנות בלבד ולוותר, ויתור חלקי או מלא, על העובדות, יכולה
לעצב דמות חדשה של אזרח: לא עוד אזרח המסוגל לשקול את העובדות בכוחות
עצמו, אלא אזרח עצל ופסיבי, המשאיר לאחרים את מלאכת החשיבה והברירה בין
האפשרויות השונות.

תפקיד הפרשנות מסייע לאליטה הפוליטית, אם כי בעקיפין, לשמור על כוחה.
לעתים גובלת הפרשנות בהסברה ובתעמולה לטובת השלטון. גם השלטון עצמו מיטיב
להשתמש לפעמים בתקשורת המונים לצורכי הסברה, או כדי לשכנע אנשי תקשורת
לפרש את היוזמות המדיניות ברוח הרצויה לו.

תוצאות הניתוח התפקודי עד כה מזכירות לא-מעט את הביקורת המרקסיסטית על
תקשורת ההמונים. התפקודים השליליים - קונפורמיזם, יציבות והסכמה עם השלטון
הקיים - נזכרים, אם כי בחריפות רבה לאין-ערוך, בתיאוריות המרקסיסטיות
למיניהן. כאן אולי המקום לעמוד על ההבדל המהותי בין שתי השיטות האנליטיות.

הניתוח התפקודי, מעצם הבחנתו בין פונקציות לבין דיספונקציות, חדור אף הוא
שיפוט ערכי, אולי לא פחות מהניתוח המרקסיסטי, בייחוד בכל הנוגע לתקשורת
המונים. יש שישאלו, למשל, מה רע ביציבות או בקונסנזוס? האם תמיד יש לשאוף
לשינוי פוליטי? מניין הביטחון שהמצב הקיים טוב פחות מן המצב בעתיד?
ואף-על-פי-כן, יתרונו של הניתוח התפקודי על-פני התיאוריות המרקסיסטיות
טמון ביכולתו להכיר בשני צדדיו של אותו המטבע. כך, למשל, באיתור התפקודים
המתלווים לתפקיד התיאום: הניתוח התפקודי מראה, כי הפרשנות באמצעי תקשורת
ההמונים מולידה לעתים גם תוצאות שאינן רצויות לאליטה הפוליטית. אין כלל
ודאות שהפורמטים הפרשניים פועלים לטובת צד אחד בלבד - האליטה הפוליטית -
ולרעת כלל הציבור. לא אחת כרוך מילוי תפקיד התיאום בנזק למנהיגות
הפוליטית, למשל, כאשר היא נאלצת, בשל לחץ המופעל עליה באמצעי תקשורת
ההמונים, להיענות לתביעות הציבור יותר מכפי שהיה בכוונתה ושלא בטובתה.

כאן גם המקום לחזור על אחת מנקודות-התורפה של התיאוריה התפקודית. כפי
שעוד נראה, מבקרים לא חסכו ממנה את שבטם ותקפו את היחסיות הערכית שבמיון
התפקודים לחיוביים ולשליליים. לטענתם, תמיד נשאלת השאלה, מאיזו זווית
ראייה בוחנים את הדברים: אותו תפקוד עצמו - למשל, היענות הפוליטיקאים
ללחצים של הציבור - יכול להיות בעת ובעונה אחת תפקוד שלילי לדידם של
המנהיגים, ותפקוד חיובי לדידם של המונהגים. מבחינת המערכת הפוליטית כולה,
עשויה היענות גוברת של הנציגים לתביעות המיוצגים לתרום לחיזוק אושיות
הדמוקרטיה. לא כן מנקודת ראותם של הפוליטיקאים: היענות תכופה לתביעות
הציבור, וכן הצורך לשאת חן בעיני צבא העיתונאים והפרשנים, מצמצמים את חופש
פעילותם.

דברים דומים אפשר להסיק בכל הנוגע לתפקודים השונים בתחום התרבות. אומנם,
התיאום יכול למנוע פלישה של תרבות זרה, או לכל הפחות, להאט אותה, אם יסייג
ויעמיד בפרופורציות מתאימות את "הדשא הירוק של השכן", שהסיקור מרבה להצביע
עליו; אך הוא עלול גם למנוע צמיחה תרבותית, אם יגן בהתלהבות-יתר על התרבות
המקומית השלטת.


המשכיות
התפקיד של העברת מורשת התרבות מוטל על מוסדות חברתיים שונים, ותיקים
מתקשורת ההמונים, דוגמת המשפחה ומערכת החינוך על כל מוסדותיה. הציפיות
מתקשורת המונים בהקשר זה צנועות בדרך-כלל. עם זאת, לעתים היא נתבעת למלא
גם את התפקיד החינוכי, שכן לא-מעט מן הפורמטים שלה, גם אלה שנועדו לכאורה
לתפקידים אחרים - דיווח או פרשנות - נוגעים במידה זו או אחרת גם בתפקיד
ההמשכיות. כך, למשל, מקובל לדבר על סדרות טלוויזיה, או על סרטי קולנוע,
שמטרתם העיקרית היא בידור, במונחים של ערכם החינוכי החיובי או השלילי.
כלומר, באיזו מידה הם משקפים ומחזקים ערכים מקובלים ורצויים לחברה, או
להיפך - פוגעים בערכים כאלה ומפיצים רעיונות שליליים.

הטלוויזיה החינוכית בארץ היא דוגמה מובהקת לגוף שנועד בראש ובראשונה למלא
את תפקיד ההמשכיות, אך דרישה זו מופנית גם ליתר אמצעי התקשורת (בסעיף 1(3)
של חוק רשות השידור, תשכ"ה- 1965, מוטל על אמצעי השידור הממלכתיים "לשקף
את חייהם ואת נכסי תרבותם של כל שבטי העם מהארצות השונות", וגם "להרחיב
השכלה ולהפיץ דעת").

דיווח על דיונים בכנסת, על אף היבטיו השליליים, כגון נוכחות דלה של חברי
הכנסת, או חילופי דברים בוטים בין המתווכחים, יש בו גם ערך חינוכי. דיווח
כזה שב ומבליט את מסורת הדמוקרטיה, את ריבוי הדעות, את הנוהג להכריע
ביניהן באמצעות הצבעה וקבלת דעת הרוב. תוכניות המוקדשות לשבת או לחג,
חילוניות ככל שתהיינה לטעמם של מגזרים מסוימים באוכלוסייה, מנחילות לציבור
הרחב את אווירת החג ואת סמליו.

הקטעים באיור 24, הלקוחים ממדור המתפרסם דרך קבע בגליון יום שישי של
ידיעות אחרונות, הם דוגמה מובהקת למילוי תפקיד ההמשכיות בעיתונות: הם
נועדו להביא לציבור הקוראים, החילוני ברובו, משהו מערכיה המסורתיים של
היהדות - עיקרי פרשת השבוע בצד סיפורים חסידיים ומדרשי חז"ל.

כאשר תקשורת ההמונים ממלאת את תפקיד ההמשכיות, היא מסייעת לסוציאליזציה:
היא פועלת בתור סוכן חיברות (סוציאליזטור) ותורמת להעמקת המחויבות לערכים
הבסיסיים בחברה ולהפנמתם. הדבר מצמצם את סכנת האנומיה, כלומר, מצב שרווחות
בו נורמות לא-ברורות או סותרות, שאינן מציעות לפרט מערכת של כללי מוסר
מקובלים ומשאירות גבולות פרוצים בכל הנוגע לאמצעים שהוא יכול לנקוט כדי
לספק את צרכיו והנאותיו.

ואולם, מילוי תפקיד ההמשכיות מביא גם לידי נטייה לסטנדרטיזציה, לאחידות
של ערכים ותרבות ולטשטוש גוני התרבות והפלורליזם הערכי, שהם ממאפייני
חברות הטרוגניות.

הסטנדרטיזציה תובעת לעתים מחיר גבוה. תעיד על כך המציאות החברתית שאפיינה
את השנים הראשונות שלאחר קום המדינה. מימוש המדיניות המוצהרת, דהיינו,
מיזוג גלויות, היה כרוך בהיתוך תרבויות ייחודיות ובטשטושם של הבדלים
בין-עדתיים. אין זה מקרה, שבשנות השבעים, למשל, הרבו להאשים את אמצעי
השידור בארץ בכפיית טעמים וסגנונות מוזיקליים מערביים על עדות המזרח,
כפייה שהתבטאה, למעשה, באי-השמעתה של מוזיקה מזרחית.

בידור
הבידור הוא מן-הסתם התפקיד השכיח ביותר המיוחס לתקשורת ההמונים, לא-מעט
בשל ההתנסות האישית והתכופה: צפייה בסרט, האזנה לרדיו וקריאת עיתון הן
פעולות מהנות ומשעשעות - עיסוקים "מבדרים". התפקודים העיקריים של תפקיד זה
מוצגים בטבלה 4.

הפגת מתחים של הכלל ושל הפרט היא פונקציה שאינה דורשת הסברים. הבידור
בתקשורת ההמונים יכול להתקבל בברכה אך גם שלא בברכה, תלוי את מי הוא משרת.
במקרים רבים, תכנים בידוריים עלולים להסיח את דעת ההמונים מן המציאות עד
כדי מעין שיתוק, או הימנעות מעשייה חיונית. ואולם, דווקא הסחת-הדעת הזאת
עשויה להועיל לשלטון, שאינו מעוניין בציבור ערני וטרדני: אדרבה, ציבור
רדום או פסיבי יכול להיות נוח יותר לאליטה הפוליטית.

ואכן, המשטר הקומוניסטי מרבה ליזום ולעודד פעילויות שוות לכל נפש בתחום
האמנות והבידור, בבחינת "אם אין לחם - יש שעשועים". אחת ממטרותיו של
הבידור היא לפצות את האזרחים על המחסור התמידי במצרכים ובשירותים, אך גם
להסיח את דעתם ממוצקות היום-יום, ואולי לעמעם ואף לשתק את רצונם למחות.

ההתמכרות לבידור מסייעת לפרט להימלט מן המציאות, לא רק במשטרים
טוטליטריים. הבידור שמגישים אמצעי התקשורת מאפשר הימלטות זו, החיונית
להתמודדות עם המציאות. רבים ודאי יטענו, כי הבריחה מהמציאות (אסקפיזם) היא
תפקוד חיובי, שכן בלעדיה היה הפרט מתקשה לעמוד בלחצים המופעלים עליו.
הבידור מתפקד כמין שסתום אישי וחברתי ללחצים: פסק זמן מטרדות היום-יום,
המושג באמצעות צפייה במותחן או האזנה למוזיקה. ואולם, לאסקפיזם פן שלילי,
שכן נטייתו של הפרט להתמכר לבידור עלולה להחליש את יכולתו להתמודד במישרין
עם המציאות המורכבת.

בטבלה 4 לא צוין תפקוד חיובי של הבידור לגבי התרבות כולה, שכן מקובל
לחשוב, שאמצעי תקשורת ההמונים, מעצם טיבם, מרבים להציע לציבור תכנים
בידוריים המכוונים אל המכנה המשותף הנמוך ביותר. ואולם, דווקא בשל פנייתם
לציבור רחב יש ביכולתם להציע לו גם נכסי צאן ברזל של התרבות, שרבים לא
הכירום ולא היו זוכים להכירם בדרך אחרת.

במחזה של שייקספיר, או בסימפוניה של בטהובן, המשודרים בטלוויזיה, צופה
מן-הסתם קהל גדול יותר מכל קהל הצופים והמאזינים שהיו להם בעבר. אף אם לא
כל הצופים מבינים את היצירות הללו ונהנים מהן באותה המידה, הרי עצם הצפייה
יכולה להרחיב את אופקיהם ולאפשר להם היכרות בסיסית עם ערכי תרבות חשובים.
במלים אחרות, גם לתפקיד הבידור עשוי להתלוות תפקוד של חיברות.


 
 
מקור:
 
תקשורת המונים, כרך א', עמ' 91-76, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה
 
 ©
באישור האוניברסיטה הפתוחה - כל הזכויות שמורות


אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע, לשדר או לקלוט בכל דרך
או בכל אמצעי אלקטרוני, אופטי או מכני או אחר - כל חלק שהוא מהחומר שבספר זה
שימוש מסחרי בחומר הכלול בספר זה אסור בהחלט, אלא ברשות מופרשת ובכתב
ממדור זכויות יוצרים של האוניברסיטה הפתוחה

 
 















 



גרסא להדפסה גרסא להדפסה
כל הזכויות שמורות © 2014 ל- המינהל למדע ולטכנולוגיה במשרד החינוך בשיתוף המרכז הפדגוגי טכנולוגי (מפ"ט) עמל
האתר עוצב ותוכנת ע"י GoNet Software Solutions
ראו תנאי שימוש