דף הבית על האתר הודעות מפמ''ר צוות הפיקוח פורום צור קשר בתי הספר הצעות ודרישות עבודה 
מגמות הלימוד
  מבנה מגמות טכנולוגיות חוזי
  ביבליוגרפיה
  מגמת מדיה ופרסום
  מגמת טכנולוגיות תקשורת
  פורטל היצירה הצעירה
  תמונות מהווי המגמה
  סרטוני המגמה
  בחינות חיצוניות
  בחינת מפמ''ר ארצית
  פרויקטי גמר
  קולנוע וטלוויזיה י"ג - י"ד
  רשימת קישורים
  העשרה והרחבת ידע
  מה חדש ?

מרחבי לימוד מתוקשבים
   המבניות בתקשורת וחברה ג'
   מערכי שיעורים בתקשורת
   מבנית בצילום ותאורה
   מבנית פס קול
   מבנית מעשית בהפקות
   מבנית מדעי הטכנולוגיה
   סיכום פיצ'ינג דוקומנטרי
   תיק הפקה עליליתי
   תיק הפקה דוקומנטרי
   תסריטים להפקות
   אמנות המבע הצילומי

2,466,439 כניסות לאתר
רב תרבותיות- הקדמה חלק א (כיתות י): התגבשות זהויות אישיות וקולקטיביות ותפקידי התקשורת בתהליך

מאת:  מלמד אורלי

הקדמה
מבוא
הדגשים והצעות למורה: ארגון החומר על-פי שכבות הגיל
מטרות הלימוד
סיכום הנושא לתלמיד/ה ולמורה
>1. זהות אישית והתגבשותה בתהליכי חיברות
>2. זהות קבוצתית (קולקטיבית) והתגבשותה
>3. תהליך החיברות הפוליטי
>  תהליך החיברות הפוליטי – אינטרגרציה של שני המודלים של אורית איכילוב
>4. תפקידי התקשורת והחיברות
>5. גישת השימושים והסיפוקים
>6. הגישה המבנית תפקודית
סטריאוטיפים ומרכז ופריפריה בישראל
מושגים
ביבליוגרפיה מוערת
שאלות משוב
דרכי הוראה והצעות למורה
היכן לחפש דוגמאות אקטואליות?
איך מנתחים ייצוגים של זהות אישית וקבוצתית בטקסט תקשורתי?
דוגמאות לניתוח טקסטים מהמדיה

הקדמה
למורים לתקשורת וחברה שלום,
בעקבות הדיון בנושא רב-תרבותיות שנערך עמכם בהשתלמויות הקיץ,
נערך ארגון מחדש והרחבה של החומר העוסק ברב-תרבותיות, בהתאם לשיקולים הבאים:

1) החומר אורגן מחדש לפי דרגת הקושי והידע המוקדם הנדרש ללימוד הנושא בכל אחת משלושת שכבות הגיל: י, י"א , י"ב.

2) מאחר שהתוכנית עוסקת ב"תקשורת וחברה", ניכר היה חסרונו של רקע תיאורטי מקדים המסביר את תפקידי התקשורת ואת הקשרים בין תכני התקשורת לבין תופעת הרב תרבותיות. לפיכך הרחבתי את הפרק באמצעות ביבליוגרפיה נוספת.

3) כדי להבהיר ולהדגים כיצד התכנים התקשורתיים קשורים למושגים ולשאלות לדיון בנושא, הוספתי שפע דוגמאות מן העיתונות המודפסת והמשודרת (חלקן הוצגו בהשתלמות). ההישענות על סוג דוגמאות זה, נעשתה מטעמי נגישות לחומרים ומשום שבפורמט מודפס קל להמחיש את אופן קישורן  של דוגמאות מודפסות. אנו מניחים שאת ההתאמה של דוגמאות נוספות מהתקשורת המשודרת, כל מורה יוכל לאחר מכן להשלים בכוחות עצמו. בגלל הצורך לשמור על כללי זכויות יוצרים, הובאו רק פרטי הכתבות, כותרותיהן וציטוטים נבחרים שניתן לקשור למושגים ולשאלות. את הכתבות במלואן, רצוי ואפשר למצוא באמצעות חיפוש בארכיון של מעריב אינטרנט, ובארכיון האינטרנט של הארץ (IOL). החיפוש יכול להתבצע לפי כותרת הכתבה, תאריך הפרסום ושם הכתב/ת. בארכיון "מעריב" עדיין החיפוש וההורדה הם ללא תשלום.

4)   בנושא "כור היתוך" מול "רב-תרבותיות" למעשה מדובר בעימות בין שתי אידיאולוגיות. לכן נראה לי חיוני לעגן את הדיון ברב-תרבותיות, בכיתה י"ב, במסגרת העימות הקיים בין שתי האידיאולוגיות: "ציונות" ו"פוסט-ציונות", ואופייה של החברה הישראלית האידיאלית המתבקש על-פי כל אחת מהאידיאולוגיות.

גם אם אתם מלמדים אך ורק בכיתה י', כדאי שתקראו את ההרחבה לכיתות י"א ו-י"ב, כדי שתהיה לכם כמורים, תמונה  רחבה יותר על הנושא.

בגלל היקפו האינסופי של הנושא ומורכבותו, חשוב לנו מאוד לשמוע מה דעתכם על החלוקה החדשה לשכבות הגיל, על התאמת החומר להוראה בתיכון, חלוקתו, בהירותו וכד'.
האם עדיף להצמיד את חלק ב' לחלק ג', וללמדו בי"ב. או לחילופין עדיף להצמידו לחלק א וללמדו בכתות -י'?

מבוא
רב - תרבותיות היא מגמה בולטת בחברה ובתרבות המערבית בת זמננו. שינויים בהרכב האוכלוסיה ושינויים פוליטיים, כלכליים, טכנולוגיים ותקשורתיים, גרמו לכך שבמדינות רבות, וביניהן ישראל, יש קבוצות דתיות, אתניות, לאומיות ומיניות, שתרבויותיהן חוצות את גבולותיה הגיאוגרפיים של מדינת הלאום. 

רב-תרבותיות היא מושג המציין דיאלוג של כבוד הדדי וסובלנות בין תרבויות שונות, מתוך יחס של כבוד לשוני התרבותי ולאחר. בעידן הפוסט מודרני, מתפשטת בעולם המערבי האידיאולוגיה הרב- תרבותית, המייחסת לזכויות האדם, לשוני התרבותי ולשחרור עמים וקבוצות מדוכאות, חשיבות עליונה.

מאז קום המדינה הייתה החברה הישראלית חברה מגוונת ומרובת שסעים, המורכבת מקבוצות אתניות, דתיות ולאומיות שונות, שמתנהל ביניהן מאבק סביב חלוקת המשאבים. אולם במשך השנים שחלפו, חל שינוי ביחסה של החברה הישראלית כלפי השוני הקיים בין התרבויות;

בשנים הראשונות לאחר קום המדינה, בלטה בחברה הישראלית האידיאולוגיה הציונית. התרבות הישראלית הייתה כור היתוך, שחתר ליצירת זהות קולקטיבית ישראלית אחידה, השולל את הגלות ומבטל את הייחודיות התרבותית של הקבוצות האתניות הקיימות בישראל.  אמצעי השידור הממלכתיים והעיתונות הפרטית, מילאו תפקיד מרכזי בעיצוב תרבות "כור ההיתוך" הישראלית,  ובגיוס תמיכת הציבור במדיניות כור ההיתוך של השלטון.

מאז מלחמת יום הכיפורים, התקשורת הישראלית הפכה לביקורתית יותר כלפי השלטון ומדיניותו. משנות ה-80, החלו להישמע יותר ויותר קולות פוסט ציוניים, בתקשורת הישראלית,  התובעים להעניק ייצוג פוליטי ותקשורתי, מעמד, זכויות ומשאבים, לקבוצות שונות דתיות, אתניות, לאומיות ומיניות בחברה הישראלית. התקשורת הישראלית, שעברה בעשרים השנים האחרונות תהליכים של הפרטה כלכלית, ריבוי וביזור ערוצים, אינטראקטיביות וגלובליזציה, ממלאת כיום תפקיד מרכזי בתהליך בו קבוצות שונות מגבשות לעצמן זהות  קולקטיבית נבדלת, מגייסות את תמיכת הציבור ומשיגות מהשלטון את תביעותיהן. (תהליך זה נקרא בספרות המקצועית "הפוליטיקה של השוני").

תהליכים אלו של פיצול ושוני תרבותי יכולים להוביל לפלורליזם רב-תרבותי, המקבל את השוני כחלק בלתי נפרד של החברה הישראלית, תוך שמירת על קיומה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית ויהודית, כמסגרת על משותפת. אך הם עלולים להחמיר את הקיטוב, השלילה ההדדית, הניכור, השנאה וחוסר הלכידות וההסכמה בין חלקי החברה הישראלית, תוך החרפת מאבקי הכוח בין הקבוצות,  עד לערעור קיומה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית ויהודית.

המושג רב-תרבותיות מהדהד בתוכנית לימודים זו לכל אורכה.  במרכזו נמצאים  ערכים של שוויון, סובלנות וכבוד הדדי בין התרבויות השונות בחברה, תוך הכרה וקבלה הדדית של השוני  הקיים בין התרבויות, אך מבלי לבטל את הזכות להגדרה עצמית ייחודית יהודית ישראלית. השאיפה והתקווה היא ליצור בכיתה ובחברה שיח בסוגיות של תרבות וחברה המבוסס על הקשבה הדדית, דיאלוג רציונלי וערכים הומניסטיים.

הדגשים והצעות למורה: ארגון החומר על-פי שכבות הגיל
רב תרבותיות הוא נושא רחב הנושק לסוגיות ולז'אנרים רבים בתקשורת. כתנאי מוקדם להוראת הנושא, מומלץ ללמד את הגישה המבנית תפקודית ואת גישת השימושים והסיפוקים, ולדון בתפקידים שממלאת התקשורת בחיי הפרט והחברה. זאת למרות שגישות אלו אינן מוגדרות כחלק מלימודי התשתית של תוכנית הלימודים בתקשורת וחברה.

בכיתה י' מומלץ לעסוק בניתוח ייצוגים של קבוצות תרבותיות שונות בתכני התקשורת, בהגדרת המושגים זהות אישית, זהות קולקטיבית, זיכרון קולקטיבי וסטריאוטיפים, וביישומם בניתוח תכני המדיה. כמו כן חשוב להדגים את התפקיד שממלאים תכני התקשורת ביצירת סובלנות או אי סובלנות כלפי השונות התרבותית הקיימת בחברה.

בכיתות י"א ו-י"ב, לאחר הוראת הנושא פוסט מודרניזם, ובהמשך לידע המצטבר של התלמידים במקצועות החברה והרוח, מן הראוי לקשור את הדיון בזהות וברב תרבותיות להשקפות ציוניות ופוסט ציוניות בתקשורת הישראלית, ולתפקיד שממלא השיח התקשורתי  בעיצוב דמותה הנוכחית והעתידית של מדינת ישראל בשאלה: האם רב תרבותיות אפשרית במדינה יהודית דמוקרטית או רק במדינת כל אזרחיה?

בהמשך הפרק תראו כי הורחבה הביבליוגרפיה המקורית הנמצאת בתוכנית הלימודים, וחולקה למספר נושאים: הגדרות והתהוות של זהות אישית וקולקטיבית (בשארה, וינצקי), תפקידי התקשורת בתהליכי חיברות , תירבות והיווצרות של זהויות אישיות (איכילוב, רוזנגרן) , הפוליטיקה של השוני  והקשר בין המאבק של קבוצות להגדרה עצמית למאבקי הכוח הפוליטיים בחברה (ולצר), תפקיד התקשורת בפוליטיקה של השוני (וולפספלד), ההקשר הישראלי של הפוליטיקה של השוני, הבא לידי ביטוי בויכוח בין גישות ציוניות לבין פוסט ציוניות בשיח התקשורתי  (מאוטנר, גוטווין, מיכמן)  

מטרות הלימוד

  • התלמיד יסביר את המושגים זהות אישית, זהות קולקטיבית, זיכרון קולקטיבי וסטריאוטיפ.
  • התלמיד ילמד לזהות ולאפיין ייצוגים של קבוצות תרבותיות שונות בחברה הישראלית, בטקסטים תקשורתיים וטלוויזיוניים.
  • התלמיד יבין את המורכבות של תהליכי גיבוש זהויות אישיות וקבוצתיות, ואת תפקידי התקשורת בתהליך זה.

סיכום הנושא לתלמיד/ה ולמורה
1. זהות אישית והתגבשותה בתהליכי חיברות
לפי עזמי בשארה, זהות היא הגדרה עצמית של הפרט את עצמו. הזהות היא הקניית משמעות לשיוך או לשייכות. אדם יכול לשייך את עצמו למספר הגדרות שונות: מיניות, אתניות, דתיות, לאומיות, מקצועיות ואחרות. למשל:  אדם יכול להגדיר את עצמו כגבר, יהודי חרדי, ממוצא מזרחי, ישראלי ורופא.

הפרט, מעצם הגדרתו את עצמו, משייך את עצמו לקבוצה (קולקטיב) מסוימת ובו זמנית מבדיל את עצמו מתוך קבוצה אחרת. בכך שאני מגדירה את עצמי כאישה  אני מבדילה את עצמי מקבוצת הגברים. 

לזהות יש מרכיבים רגשיים, קוגניטיביים (חשיבה, ידע) ערכיים והתנהגותיים (איכילוב). הגדרת הזהות מקבלת משמעות באמצעות מערכת של אמונות, ערכים, רגשות, ידע, תפישות תפקיד, דפוסי התנהגות וסגנון חיים,  שהפרט מפנים ומסגל לעצמו בתהליך ההתגבשות של זהותו. למשל: ההגדרה "יהודי" יכולה לקבל משמעויות שונות אצל אנשים שונים. יש כאלה שלגביהם להיות יהודי פירושו  להיוולד לאם יהודיה ותו לא. יש כאלו שלגביהם להיות יהודי פירושו להאמין באלוהים ולהרגיש רגש אהבה ויראת כבוד כלפיו. יש כאלה שלגביהם להיות יהודי פירושו להקפיד על קיום המצוות וסגנון החיים הדתי בחיי היום יום.

לדברי בשארה, האני הפנימי, המכונן את הגדרות הזהות האישית, הוא מורכב וחסר הגדרה  ברורה. משמעות הדבר שאדם  יכול לחיות את חייו מבלי להגדיר את עצמו כבעל זהויות מוגדרות.

ואכן ישנן זהויות סמויות, בהן מחזיקים אנשים מבלי שמתעורר אצלם צורך להגדיר אותן, כמו: הזהות של כל אחד ואחד מאיתנו כאדם, שנתפשת בעני אנשים רבים כמובנת מאליה (אלוף הראבן).

הצורך של אנשים להגדיר את זהותם נובע לעיתים ממניעים פנימיים של חיפוש אחר משמעות. אך לעיתים הצורך של אדם להגדיר את עצמו מתעורר בגלל  גורמים חיצוניים המאלצים אותו להגדיר את זהותו. למשל: קטגוריות חברתיות לסיווג  אנשים מוזכרות במסמכים רשמיים. כמו: תעודת זהות, דרכון, שאלונים שצריך למלא במשרדים ממשלתיים וכד', מאלצות את האדם להגדיר את דתו, לאומיותו, מוצא הוריו, מינו, מצבו המשפחתי וכו'. חלק מהגדרות זהות אלו, המופיעות במסמכים רשמיים, מקנות לאנשים המחזיקים בהן  זכויות וחובות או שוללות מהם זכויות וחובות. 

התהליך של התגבשות הזהות החברתית והמקצועית, שבסופו הפרט משתלב כחלק מחברה ומתרבות מסוימת נקרא בספרות המקצועית: תהליך חיברות ותירבות. הזהות האישית מתגבשת תוך כדי חשיפה של האדם לתכנים ולמסרים שנמצאים בסביבתו התרבותית. תכנים אלו  מופצים על-ידי סוכני חיברות שונים:  הורים, מורים, חברים, אמצעי התקשורת 

מהמחקרים האקדמיים העוסקים בחקר הזהויות, נדמה לפעמים שהאדם דומה לצרכן זהויות העוסק ב"שופינג", בודק, מתלבט ובוחר את הזהויות המתאימות לו ולעמדותיו מבין מגוון זהויות הנמצאות בסופרמרקט התרבותי ... אך תהליך התגבשות הזהות אינו דומה ל"שופינג". לטענת בשארה:  זהות בדרך כלל אינה תוצאה של בחירה ערכית חופשית. היא נתונה ליצירה ולשעתוק של השתייכויות האדם, לא כיחיד בעל חופש בחירה, אלא כחבר המשתייך בעל כורחו, לעיתים, לקבוצות חברתיות. 

לדוגמא: תינוק נולד ונרשם כיהודי או כערבי בסעיף הלאום, עוד בטרם הוא מסוגל להבין את המשמעות של הגדרה זו. שיוכו והגדרת זהותו הם מתוקף השיוך וההגדרה הפורמלית של הוריו. ולא כתוצאה של רגש השתייכות, ידע או אמונה.

לעיתים קיימת בחברה דה-לגיטימציה, היעדר הכרה בקיומה של זהות מסוימת. למשל,  אדם בעל זהות חד מינית (הומו או לסבית), עלול לקבל יחס שלילי מסביבתו וממוסדות ממשלתיים, עקב זהותו זו.

קיימים גם פערים בין הרצון של היחיד להשתייך לקבוצה מסוימת לבין הרצון של הקבוצה לקבל אותו כשייך אליה.  למשל: חלק מהעובדים הזרים, ששוהים בישראל שנים רבות,ספגו את התרבות הישראלית ונולדו להם ילדים בישראל, היו רוצים להשתייך לחברה הישראלית, לקבל אזרחות ישראלית וליהנות מהזכויות המעוגנות באזרחות זו. אולם מדינת ישראל ורוב אזרחיה אינם מוכנים להעניק להם מעמד זה. 

הפער והשוני בין האני לבין האנחנו, בין רצונו של היחיד להשתייך לבין רצונה של החברה לקבלו ולהכיר בזהותו, הוא פוטנציאל לסכסוכים חברתיים קשים ואלימים.

2. זהות קבוצתית (קולקטיבית) והתגבשותה
לפני שניכנס לעומקו של הנושא, מן הראוי להבחין בין שלושה מושגים:  זהות אישית, זהות קולקטיבית וסטריאוטיפ:
זהות אישית זו ההגדרה של האדם את עצמו.
זהות קולקטיבית היא זהות משותפת המוחזקת על-ידי קבוצת אנשים, ומוגדרת על-ידם.
סטריאוטיפ הוא תפישה נפוצה וכוללנית על מאפייניה, תכונותיה והתנהגותה  של קבוצה חברתית מסוימת. אנו מייחסים לאנשים המזוהים על-פי סימנים חיצוניים כמשתייכים לאותה קבוצה, את מאפייניה הכללים של אותה קבוצה.  דוגמאות לסטריאוטיפים:  כל היפנים מרובעים. כל  הבלונדיניות טיפשות. מרכיבי משקפיים הם חכמים.

מכאן עולה שזהות אישית וזהות קבוצתית (קולקטיבית)  הן הגדרות עצמיות, המבטאות את האופן שבו היחיד והקבוצה מתייחסים לעצמם. לעומת זאת, סטריאוטיפ מבטא את דרך ההסתכלות וההתייחסות שלנו על ה"אחר".

זהויות קבוצתיות מבוססות על הנטייה של אנשים לסווג את עצמם ואת אחרים לקבוצות לפי קטגוריות חברתיות. סיווגים אלו יוצרים הבחנה בין ה"אנחנו" (המשתייכים לאותה קבוצה) לבין ה"הם" (האחרים המשתייכים לקבוצות אחרות).

לפי ורד ויניצקי, זהות קבוצתית עוסקת בהגדרת התשובה לשאלה מי אנחנו? זהות קבוצתית היא זהות המוחזקת על-ידי מספר משמעותי של אנשים השייכים לקבוצה או לקהילה אמיתית או דמיונית (למשל: קהילה באינטרנט). הזהות הקבוצתית מגדירה את הגבולות והחוקים הקיימים בתוך הקבוצה או הקהילה. למשל: חוק מיהו יהודי, מגדיר באופן מסוים מי נחשב לשייך לעם היהודי ומי זכאי לזכויות עולה חדש ולקבלת אזרחות במדינת ישראל.

כאשר נוצרת שונות גבוהה בין תת הקבוצות, נוצרות הגדרות נוספות המפצלות את אותה זהות  לתת זהויות קבוצתיות נוספות, למשל: יהודים חילוניים, יהודים רפורמיים, יהודים דתיים לאומיים, יהודים חרדיים.

אם נרצה לדעת מי אנחנו, עלינו להכיר את הסיפור שלנו, שכן הסיפור (נרטיב) הוא זה שמגדיר אותנו. מכאן, שאחת הדרכים שבאמצעותן ניתן להבין את הזהות האישית או הקולקטיבית, היא באמצעות האזנה לסיפורים שמסופרים אודות היחיד או אודות הקבוצה.

לפי ורד ויניצקי, זיכרון קולקטיבי כולל את הדרכים שבהם אנשים זוכרים את עברם המשותף ואת הדרכים בהן הקבוצה זוכרת את עצמה, אירועים משותפים מעברה, את גיבוריה ואת אויביה. לשיח על העבר יש השלכות על זהות והתנהגות החברה בהווה.

למשל השיח שהתנהל בתקשורת הגרמנית, לאחר מלחמת העולם השניה, על חלקם של הנאצים  בהשמדת יהודי אירופה, הוביל להכרה של גרמניה  באחריותה לפשעי הנאצים, וכתוצאה מכך לשילומי הפיצויים שגרמניה הסכימה להעניק לניצולי השואה.

באופן דומה, השיח ההיסטורי המתנהל בתקשורת הישראלית על מה שאירע במלחמות ישראל, עשוי לחזק או להחליש את הרצון של קבוצות שונות באוכלוסייה להשתייך לחברה הישראלית. הוא עשוי לתמוך במדיניות התקפית או הגנתית של ישראל, בנכונותה או באי נכונותה לויתורים טריטוראליים, בנכונותה או באי נכונותה של מדינת ישראל להכיר בזכות השיבה של הפלשתינאים ולשלם להם פיצויים וכד'.

לשיח הפומבי בנושא הזהות המתקיים באמצעי התקשורת, ולנגישות של קבוצות שונות לשיח זה, יש תרומה מרכזית להבניית הזהויות השונות בחברה. ניתן לראות בתכני המדיה את אחד "המחסנים" הגדולים והמשמעותיים ביותר של התרבות ושל הזיכרון הקולקטיבי שלנו. היא סוקרת במבט לאחור את העבר ומפיקה ממנו לקחים לגבי ההווה והעתיד.

התקשורת מספרת לנו סיפורים על עצמנו ועל עברנו, היא מכתירה את גיבורינו ומגדירה את אויבינו. היא מבטאת את גבולות ההשתייכות לחברה הישראלית, היא מגדירה מי שייך לחברה הישראלית ומי הוא "האחר" הנמצא מחוץ לחברה הישראלית או בשוליה. בכך התקשורת היא שותפה פעילה  בתהליך ההגדרה העצמית.

לדוגמא: בתקשורת הישראלית, עולה לעיתים קרובות סוגיית השייכות לחברה הישראלית בהקשר של חובת השרות הצבאי הסדיר ונטל שירות המילואים. השרות בצבא מסמן בתקשורת הישראלית את ההשתייכות או את אי ההשתייכות של קבוצות שונות לחברה הישראלית: חרדים, ערביי ישראל ועוד. כמו כן, מרבים לדבר על "קשר הדם" שנוצר בין הקבוצות השונות (דתיים, מתנחלים, עולים, ערבים ישראליים, עובדים זרים)  כתוצאה מפיגועים שאינם מבחינים בין דם לבין דם, או כתוצאה מלחימה משותפת כתף אל כתף בקרב, כתוצאה מטיפול רפואי מסור בפצועים ובנפגעים ללא קשר למוצאם. 

עצם הפרסומים הפומביים של התייחסויות אלו מספקים את ההכרה בשייכות של הקבוצה לחברה הישראלית. או לחילופין מערערים על ההכרה (יוצרים דה-לגיטימציה) בשייכות הקבוצה לחברה הישראלית.

לטענת בשארה, הזהות הקולקטיבית הנוצרת בחברה המודרנית, בין אם זו זהות לאומית, עדתית, גיאוגרפית, פוליטית, מינית או מקצועית, היא זהות מדומה (מדומינת). מה שהופך אותה לזהות ממשית, זה היכולת להטמיע אותה בדמיון ובדימוי העצמי של האדם, להחיל אותה על מקומות (לדוגמא: מקומות קדושים, אנדרטאות הנצחה), על סיפורי העבר המשותף, על דמויות של מנהיגים וגיבורים מעוררי הזדהות, ולבטא אותה בסמלים משותפים.

התגבשות זהות קבוצתית היא תהליך ממושך. לעיתים תהליך זה הוא תהליך הבנייה מכוון, שמובילים מנהיגים או מוסדות השלטון. לעיתים זה תהליך מקרי ומזדמן המתעצב בעקבות אירועים משותפים מכריעים, כמו: מלחמות, הסכמי שלום וכד'.

תהליך ההתגבשות של זהות קבוצתית מתחיל ברצון של קבוצת אנשים לכונן לעצמם זהות נבדלת.  רצון זה, מבוסס בראש ובראשונה על רגשות השתייכות וניכור. הרגש גורם לאנשים לסווג את עצמם ואת אחרים כשייכים לאותה קבוצה או כשייכים לקבוצות נבדלות.  הרצון לכונן זהות נבדלת, נובע לעיתים ממעשים של הקבוצה האחרת. רק מאוחר יותר מתפתחים הטיעונים הרציונליים המצדיקים את ההתבדלות, המגדירים את האינטרס המשותף של המחזיקים באותה זהות נבדלת.

לדוגמא: קיפוח והתנהגות מפלה לרעה של השלטון ושל החברה הישראלית כלפי ערביי ישראל, יכולה לגרום לחיזוק ההתבדלות וההסתגרות של ערביי ישראל כקבוצה לאומית. פיגועים או מלחמה יכולים לצמצם את העימות הפנימי בין ימין לבין שמאל, בין חילונים לבין דתיים ולהגביר את תחושת זהות הגורל ואת הלכידות בציבור הישראלי יהודי.

בשארה טוען שהזהות הקבוצתית קיימת בזכות כוחם הרטורי והמוסרי של הדוברים בשם הקבוצה. כוחם של דוברים אלו נובע מכך שקהל שומעיהם יכול לדמות את הזהות בצורות שונות. הזהות הקבוצתית חזקה במיוחד כאשר יש  בסיס היסטורי משותף, כמו: שפה  משותפת, אמונה במוצא משותף או חלקת אדמה משותפת.

לדוגמא; באותו זמן שהילד מתפתח והופך מתינוק לבוגר, מתפתחים ומשתנים גם החברה והתרבות הישראלית בה גדל הילד,  ומתפתחות גם הזהויות של הקבוצות השונות. הזהות האישית של הילד מעתיקה ומפנימה בתהליך זה את הזהות הקבוצתית שבאה לידי ביטוי בולט בסביבתו החברתית ובסביבת התקשורת אליה הוא נחשף. כשאותו ילד הופך לאדם בוגר הוא מפנים בדרך כלל זהות זו, גם אם לא בחר באותה זהות מרצונו החופשי בינקותו.

3. תהליך החיברות הפוליטי
לתהליך בו מתגבשות זהויותיו החברתיות של הפרט קוראים תהליך חיברות(ראה הגדרות).

בתהליך החיברות מפנים היחיד את הזיקות הרגשיות, תחושות השייכות או הניכור לקבוצות חברתיות, את הידע, האמונות, הערכים, הסמלים המוסכמים ודפוסי ההתנהגות האופייניים, התורמים להשתלבותו כחלק מקבוצה חברתית מסוימת.

איכילוב מציגה מודל של תהליך חיברות פוליטי, המתאר את תהליכי  השתלבותם של פרטים חברה ואת תהליכי הכשרת היחיד למילוי מחויבויותיו כאזרח. ניתן להכליל ולומר שמודל זה מתאים לתיאור תהליכי חיברות נוספים.

לפי איכילוב,  תהליך החיברות הפוליטי נוצר תוך כדי חשיפה של היחיד לתכנים ולמסרים, תוך כדי תקשורת בין-אישית עם סוכני חיברות, כמו: הורים ובני משפחה, מורים, חברים (קבוצת השווים), המתרחשת בסביבה חברתית תרבותית מסוימת. (ראו תרשים של המודל בעמוד הבא).

הנחות המוצא של המודל של איכילוב הן שהסביבה הפוליטית חברתית תרבותית והאירועים המתחוללים בה,  משפיעה על סוכני החיברות ועל היחיד הלומד. למשל, אירוע כמו מלחמה, מחלחל מייד לאורח החיים, לסדרי העדיפויות, לעמדות, לרגשות ולהתנהגות של סוכני החיברות, ומקבל ביטוי גם במסרים המועברים מהם ליחיד.

התקשורת בין היחיד לבין סוכני החיברות היא דו-כיוונית. כלומר, היחיד גם מושפע מסוכני החיברות וגם משפיע על סוכני החיברות.

קיימת תקשורת גם בין סוכני החיברות לבין עצמם. למשל: במקרים רבים, החברים לומדים עם היחיד באותו בית ספר ומושפעים גם כן מאותם מורים.  לעיתים ההורים משוחחים עם המורים על התלמיד ומתאמים עמדות לגבי דרכי חינוכו. הגיל, המין, הרקע התרבותי חברתי, מידת האקטיביות של היחיד בעיבוד המסרים, והנכונות של היחיד לקלוט מסרים מסוכני החיברות השונים, מעצבים את האופן בו יקלוט ויעבד היחיד את המסרים אליהם הוא נחשף.

למשל: בתקופת גיל ההתבגרות, הנכונות של המתבגר הנמצא בתקופה של מרד בסמכויות, לקלוט מסרים מקבוצת השווים (חבריו לשכבת הגיל) היא יותר גדולה מנכונותו לקלוט מסרים מהוריו וממוריו. לפעמים הנטייה לפרש הפוך ו"לעשות דווקא", מובילה לפרשנות הפוכה של המסרים שמבקשים להעביר ההורים.

סוכני חיברות המעבירים ליחיד באופן עקבי ושוטף  מסרים ערכיים החוזרים על עצמם, יהיו בעלי השפעה גדולה יותר על היחיד, בהשוואה לסוכני חיברות  שמסריהם מזדמנים, חד פעמיים ובלתי ממוקדים.

  תהליך החיברות הפוליטי – אינטרגרציה של שני המודלים של אורית איכילוב

לסיכום, מהמודל של איכילוב  ניתן להסיק את המסקנות הבאות:
1. תהליכי חיברות וגיבוש זהות הם תהליכים מורכבים, שמעורבים בהם גורמים רבים ברמות ניתוח שונות: היחיד, סוכני החיברות והחברה.
2. התגבשות הזהות ותפישת התפקיד נוצרת בתהליך של תקשורת בין היחיד לבין סוכני החיברות. בתהליך זה קולט היחיד תכנים, מפרש אותם ומעבד אותם.
3. בין סוכני החיברות לבין עצמם וביניהם לבין התקשורת מתנהלים  יחסי גומלין, המחזקים ו/או מבטלים זה את השפעתו של זה.

4. תפקידי התקשורת בתהליך החיברות
לפי רוזנגרן, אמצעי תקשורת המונים ממלאים תפקיד מרכזי בהתפתחות התרבות ובתהליכי חיברות ותירבות של היחיד. התקשורת היא ליבת התרבות. אמצעי התקשורת סוקרים, מעריכים ומבקרים את הנעשה בכל חלקי התרבות והחברה, ולכן  הם מתווכים בין כל חלקי התרבות לבין עצמם (פוליטיקה, דת,מדע, חינוך, אמנות, ספרות, כלכלה, טכנולוגיה), והם שומרי הסף של התרבות. לתרבות, ולתקשורת המייצגת אותה,  יש  היבטים התנהגותיים מוסריים, רגשיים, שכליים ותכליתיים.

ההיבטים המוסריים באים לידי ביטוי במערכות השיפוטיות והחינוכיות של התרבות ובדיון התקשורתי הנערך בשאלות של מוסר וצדק, התנהגות חברתית רצויה מול ההתנהגות הנפוצה. ההיבטים  רגשיים (אפקטיביים)  באים לידי ביטוי בתחומי האמנות והספרות של התרבות
ובסיקור שלהם בכלי התקשורת.

ההיבטים השכליים באים לידי ביטוי בחשיבה המדעית והרציונלית המספקת הסברים סיבתיים לאירועים ולתופעות בסיקור התקשורתי, ובעולם המושגים המצפין את הידע התרבותי שנצבר בתרבות.

ההיבטים השימושיים והתכליתיים, באים לידי ביטוי בסיקור התקשורתי  של הנעשה בתחומי הכלכלה והטכנולוגיה.

כאמור, תהליכי החיברות בחברה מודרנית, מתקיימים בסביבה של תקשורת המונים.  התקשורת מתווכת בין החברה והתרבות לבין סוכני החיברות ולבין היחיד. לדוגמא: הסיקור הביקורתי של מערכת בחינוך באמצעי התקשורת, עשוי להשפיע על המעמד של המורים בעיני תלמידיהם, ועל הנכונות של תלמידים לקבל את המסרים שמעוניינים להעביר להם מורכים ומחנכים. כל אלו עשויים להשפיע על אופן הפרשנות של תלמיד למסרים שמועברים לו על-ידי מורה מסוים.

רוזנגרן טוען, שהתקשורת ממלאת יותר ויותר תפקידים שבעבר מולאו על-ידי סוכני חיברות אחרים. דוגמאות מחיינו: תוכניות הייעוץ החברתי בטלוויזיה ממלאות תפקיד שבעבר מילאו חברים,  בני משפחה. ופסיכולוגים. למידה מרחוק ממלאת תפקידים שבעבר (גם כיום) ממלא המורה באמצעות תקשורת בין-אישית. כוכבי טלוויזיה וקולנוע ושחקנים משמשים לנו מודלים לחיקוי ולהתנהגות חברתית. הטלוויזיה משמשת כ"בייביסיטר", כתחליף לשמרטף.

רוזנגרן מפריד בין הניתוח של תפקידי התקשורת במערכת החברתית תרבותית לבין תפקידיה בתהליך החיברות של היחיד. התקשורת, מתווכת בנקודת זמן מסוימת, בין היחיד שנמצא בשלב התפתחות מסוים של חייו, לבין החברה הנמצאת גם היא באותה נקודת זמן בשלב התפתחות מסוים.

5. גישת השימושים והסיפוקים
ניתוח  תפקידי התקשורת בתהליך החיברות של היחיד, יכול להתבסס על גישת השימושים והסיפוקים, שפיתחו פרופ' אליהוא כ"ץ וצוות חוקריו. גישה זו זיהתה 32 צרכים שונים שאמצעי התקשורת ממלאים בחייהם של אנשים. את הצרכים ניתן למיין לשתי קבוצות: קוגניטיביים (ידע, עניין והבנה) ואפקטיביים (חוויה והנאה), בחמש רמות התייחסות:
1. יחסו של הפרט אל עצמו.
2. יחסו של הפרט למשפחתו.
3. יחסו של הפרט לחבריו.
4. יחסו של הפרט למדינה.
5. יחסו של הפרט לעם.

הקבוצה הראשונה (יחס הפרט אל עצמו) מייצגת צרכים אישיים. ארבעת הקבוצות האחרונות מייצגות צרכים קולקטיביים (צרכים הקשורים ליחסו של הפרט למשפחה, לחברים, למדינה ולעם) .

כ"ץ ושותפיו מצאו שאנשים מייחסים חשיבות גבוהה יותר לצרכים מסוימים על- פני צרכים אחרים. כמו- כן קיימת התמחות  של ערוצי מדיה שונים במילוי צרכים מסוימים ונמצאו שינויים בחשיבות של הצרכים ובהתמחותם של ערוצי המדיה, לאורך זמן. 

הצרכים הקולקטיביים שממלאת התקשורת מעידים על תפקידה כסוכנת חיברות ותירבות. על-פי כ"ץ נמצא שאמצעי התקשורת תורמים לקשר בין הפרט לבין המדינה והעם באמצעות מילוי הצרכים הבאים (ליד כל צורך מסומן אחוז המשיבים שציינו אותו כחשוב, בשתי נקודות זמן: 1970, 1990):

טבלה

מהטבלה הנ"ל, אפשר להסיק שהתקשורת ממלאת תפקידים בולטים בהבנת הנעשה בארץ ובעולם, ביצירת הקירבה לצה"ל, תחושת גאווה  במדינה, ותחושת שייכות לעם היהודי. במשך השנים חלה ירידה משמעותית בחשיבות של רוב השימושים הנ"ל. נציין במיוחד את הירידה שחלה בחשיבות התקשורת ביצירת אמון במנהיגים, ביצירת תחושת גאווה ותחושת חגיגיות.

מגמת הירידה בצרכים קולקטיביים אלו, תואמת למימצאי המחקר כולו, המלמדים על כך שבשנים 1970 – 1990, התחזקה חשיבות התקשורת במילוי צרכים אישיים הקשורים לרווחה, להנאה ולפיתוח אישי, ונחלשה החשיבות של התקשורת במילוי צרכים קולקטיביים. מגמות העולות בקנה אחד עם מחקרים תרבותיים שנעשו בישראל ומעידים של השינויים הערכיים שעברה החברה הישראלית, מחברה מגוייסת שבה צרכי החברה עומדים מעל לצרכי היחיד, לחברת שפע נהנתנית שבה "האני וצרכיו" נמצאים במרכז, מעל לצרכי החברה.

(הרחבה בעניין זה ראה בפרק השלישי העוסק בהקשר הישראלי).

על תרומתה של התקשורת ליצירת סטריאוטיפים כלפי הקבוצות החלשות בחברה ועל הנצחת מעמדן הנחות יחסית למרכז באמצעות סיקור בהקשרים שליליים, ניתן ללמוד מספרו של אלי אברהם,  "התקשורת בישראל, מרכז ופריפריה". אלי אברהם טוען בספרו שהתקשורת נוטה לסקר אירועים ואנשים מעיירות פיתוח שאינם משתייכות למרכז הישראלי ההגמוני, בהקשרים שליליים של חדשות אי-סדר (ראה הרחבה בנושא בזה בפרק העוסק בחדשות).  הוא מדגים כיצד התקשורת מאזכרת סימני זהות כמו:  מקום מגורים, מוצא ואפיונים אחרים של "האחר" המשתייך לקבוצה בפריפריה, כאשר היא מדווחת על אירועים שליליים, כמו: ענייני פלילים או מנציחה את מצבו כקורבן. (ראה הרחבה בעניין זה בפרק העוסק בחדשות).

6. הגישה המבנית תפקודית
על-פי גישות מבניות תפקודיות התקשורת ממלאת ברמת החברה תפקידים רבים. לאסוול (אצל כספי) מתאר חמישה תפקידי על מרכזיים שממלאים אמצעי התקשורת:

  • סיקור הסביבה (דיווח)
  • תיאום וקישור המידע לכלל פרשנות וידע מגובשים (פרשנות)
  • גיוס תמיכת הציבור במדיניות ובפעולות השלטון
  • העברת המורשת התרבותית מדור לדור
  • בידור

מרטון (אצל כספי)  מפרט את התוצאות של הסיקור התקשורתי ברמת היחיד, ברמת התרבות, ברמת השלטון, וברמת האליטות ותת קבוצות בחברה.

לפי מרטון, תפקידי העל של התקשורת משפיעים  על:

  • המעמד (סטטוס) של יחידים, קבוצות  אינטרס ואליטות
  • מידת הלכידות התרבותית והחברתית
  • נורמות ההתנהגות בחברה
  • הסתגרות תרבותית מול פתיחות לתרבויות זרות
  • ההמשכיות התרבותית מדור לדור
  • המעורבות הפוליטית חברתית וההשתתפות של היחיד
  • ההגמוניה (שליטה) של השלטון, על הביקורת כלפי השלטון 
  • מידת הפיצול החברתי

כל התפקידים הנ"ל רלוונטיים  לתהליכי התגבשות הזהויות החברתית של הפרט ולתהליכי חיברות.

לדוגמא: המדור "שישי", של אדם ברוך ב"מעריב", מעביר את מורשת חכמי התורה ומיישם אותה בניתוח בעיות אקטואליות.  מדור מסוג זה מעשיר את הידע של הציבור בנושא יהדות, ועשוי לחזק את הזהות היהודית של הציבור החילוני.

דוגמא נוספת: נאומי הנשיא ונציגי הממשלה והצבא בערב יום  הזיכרון, המסוקרים בשידור חי בכלי התקשורת, עשויים לחזק את תחושת הלכידות, את תחושת הביחד ושותפות הגורל, של הנוכחים בטקס ושל הצופים בבית.  וכד'.

סטריאוטיפים ומרכז ופריפריה בישראל
לפי ספרו של  אלי אברהם, התקשורת בישראל: מרכז ופריפריה, אמצעי התקשורת הארציים הם גורם מתווך רב חשיבות, בעיצוב היחסים בין מוקדי העוצמה הפוליטית והחברתית במרכז לבין קבוצות שוליים בפריפריה, כמו תושבי עיירות הפיתוח וקבוצות מיעוטים.  בנושא זה נעסוק בהרחבה  גדולה יותר בפרקי החדשות של תוכנית הלימודים. עם זאת, כדאי לקשור כבר בפרק זה, את ניתוח הסטריאוטיפים בתקשורת הישראלית, להבניית מעמדה ושיוכה של קבוצה כחלק מהמרכז או כחלק מהפריפריה של  החברה הישראלית. לטענת אלי אברהם השיוך של קבוצות לפריפריה נעשה באמצעות סיקורה בהקשרים של חדשות אי סדר (למשל: פשע, אסונות, עוני, אבטלה). אחד הגורמים לתפישה זו של הפריפריה, הוא התרבות והסוציאליזציה של  עיתונאים, שמעצם תהליך חינוכם והתחככותם במרכזי העוצמה הפוליטית, מסתכלים על הפריפריה מנקודת המבט  המתנשאת של מרכז רב עוצמה.

צמיחתן של אליטות חדשות בישראל והמודעות שחלה במערכת הפוליטית והתקשורתית בעשור האחרון לחשיבות קולם של "האחרים", מובילה  לניסיונות  לשנות את יחסי הכוחות בין המרכז לפריפריות בתקשורת הישראלית. אחד הניסיונות המעניינים נעשה בגלי צה"ל עם שינוי הקריטריונים לקבלת כתבים חדשים, שאפשר קבלת כתבים מהפריפריות (הכתבה  "בהכשר גל"ץ" עוסקת בכך בחלק הדוגמאות של פרק זה). בקרב אנשי תקשורת וקובעי מדיניות השידור בתחנה, יש דעות שונות בנושא עליהן ניתן ללמוד מהכתבה עצמה.

מושגים
קיימות הגדרות רבות למושגים הבאים ואין הסכמה לגביהן בין חוקרי אקדמיה והוגי דעות. זה טבעם של מושגים לוגיים, שהמשמעות שלהם פתוחה לדיון. ההגדרות הבאות נוסחו על בסיס אינטגרציה ממספר מקורות.

תרבות  - תרבות היא מערך מופשט של רעיונות, אמונות, ערכים וסמלים ומערך של ביטויים מוחשיים: דפוסי התנהגות מוסכמים, תוצרים חומריים וסמליים שיצרו אנשים בחברה מסוימת. התרבות נרכשת ומועברת באמצעות סמלים בעלי משמעות מוסכמת בחברה מסוימת.  הבנת התרבות, פירושה הבנת המשמעות המוסכמת של ההתנהגות ושל הסמלים. לפי רוזנגרן, התקשורת היא הליבה של התרבות.

חברה – היא מערכת המארגנת קבוצה של אנשים במבנה בעל חלוקת תפקידים וחלוקת משאבים מסוים. התפקוד של המערכת החברתית תלוי בתפקוד של היחידים והקבוצות בה, וביחסים ביניהם.

ההבדל בין חברה  לתרבות –  אם נדמה את החברה לאדם החי או למחשב, אז החברה היא הגוף או החומרה, והתרבות היא הנפש והשכל או התוכנה; כלומר מערכת הערכים, האמונות, הידע והסמלים המפעילה ומניעה את האנשים.  כמובן שחברה ותרבות שזורים זה בזה .

לדוגמא: בית ספר הוא מערכת חברתית, שיש לה מבנה מוגדר, מסגרת תקציב ומשאבים (כח אדם, ציוד, כסף וכד') שגרות עבודה (מתחילים ללמוד ומסיימים ללמוד בשעות מסוימות, יש תקופות קבועות למבחנים). לכל אחד ממשתתפים בבית הספר יש תפקיד (תלמיד, מורה, מנהל וכד') חובות וזכויות.

בית ספר הוא גם מערכת תרבותית. לבית הספר יש ערכים מרכזיים, אמונות, יעדים, נורמות התנהגות מוסרית, סמלים (סמל בית הספר, תצלומי המייסדים, דגל המדינה וכד'), הבאים לידי ביטוי במסמכים פורמליים, כמו תקנון בית ספר, בטקסים וכד'.

במציאות תהליכי חיברות ותירבות שזורים זה בזה ומתרחשים בו זמנית.  ההבחנות בין שני התהליכים, הן הבחנות אקדמיות שנועדו להקל על ניתוח תהליכים מורכבים אלה.

תירבות -  תהליך  ההבניה של ערכים, אמונות, ידע  וזיקות רגשיות של האדם לגבי עצמו, לגבי החברה בה הוא חי ולגבי העולם. תהליך בו מהגר לחברה חדשה, לומד, מסתגל ונטמע בתרבות החדשה. למשל: חינוך לערכים של כיבוד זכויות האדם וכבוד לאחר, הוא תהליך של תירבות. גם תהליכי התגבשות של הזהות האישית כיהודי, כישראלי, כערבי ישראלי, כפלשתינאי, כאזרח העולם, הם תהליכי תירבות. לעיתים תהליך התירבות הוא מודע, גלוי ומכוון הן מצד הגורם המחולל אותו (סוכן החיברות) והן מצד האדם המושפע ממנו. למשל: בתוך מערכת החינוך, יש מטרות חינוכיות שהמורה חותר להשיגן והתלמיד מודע לקיומן. ולעיתים דווקא הדברים הסמויים מהעין שמתרחשים בלי כוונה, הם בעלי השפעה מצטברת על ערכיו, אמונותיו והתנהגותו של התלמיד.

חיברות - חיברות (סוציאליזציה - socialization) הוא תהליך שבאמצעותו לומד היחיד להכיר, להבין ולקבל על עצמו את המנהגים, התקנים, המסורות והתרבות של החברה בה הוא חי, על מנת להשתלב ולתפקד באופן מתאים לדרישותיה של החברה ולשתף פעולה עם חבריה.  נהוג למיין את  תהליכי החיברות על-פי זיקתם לתחומי החברה והתרבות: חיברות פוליטי, חיברות צבאי, חיברות כלכלי וכד'. למשל: חינוך לאזרחות טובה הוא תהליך של חיברות. נהוג להבחין בין חיברות כללי לבין חיברות מקצועי, שנועד לרכוש תפקיד מקצועי מסוים  (רופא, עורך דין, מורה וכד').

סוכן חיברות - הגורם הפורמלי והבלתי פורמלי שמחולל תהליכי חיברות ותירבות. רוזנגן מונה שבעה סוכני חיברות מרכזיים בחברה: משפחה, קבוצת השווים, בתי ספר, מוסדות דת, מקומות עבודה, ארגונים חברתיים ותקשורת המונים. אמצעי תקשורת המונים ממלאים כיום תפקידים שמילאו בעבר סוכני חיברות ותיקים.

קולקטיב – חברה או קבוצה חברתית, אמיתית או מדומיינת, שלחבריה יש מכנה משותף ותחושת שייכות משותפת.

זהות אישית - הגדרה  של הפרט את עצמו ואת  שיוכו החברתי.

ממד אפקטיבי של הזהות - הזיקה הרגשית של שייכות או ניכור, כבוד, קדושה או זלזול, שחש הפרט ביחס לקבוצה מסוימת, ביחס לסמליה למורשתה התרבותית ולמקומותיה המקודשים.

ממד קוגניטיבי מוסרי של הזהות - התודעה ההיסטורית והאקטואלית של הפרט. ההצדקה הסיבתית, הרציונלית, הערכית והמוסרית, שמייחס הפרט  לשייכותו לקבוצה חברתית מסוימת. למשל: הידע על מה שהתרחש בשואה והצדקת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית בצורך ליצור מקלט בטוח לעם היהודי, הוא ממד קוגניטיבי של הזהות היהודית ישראלית חילונית.

ממד נורמטיבי של הזהות - דפוסי ההתנהגות אופייניים ומקובלים בתוך קבוצה תרבותית מסויימת. למשל: התגייסות לצה"ל היא התנהגות נורמטיבית ומקובלת בקרב הציבור הישראלי היהודי חילוני. כמוה גם עמידת דום בעת הצפירה ביום הזיכרון.

זהות קולקטיבית - ההגדרה של קבוצת אנשים את עצמה, כפי שהיא באה לידי ביטוי בהצהרות פומביות ובכתבים של מנהיגיה הפורמליים ו/או מנהיגיה המקובלים. מקור נוסף להגדרות קולקטיביות הם מסמכים, חוקים, תקנונים, כתבי קודש, יצירות תרבותיות וכד'. גישות פוסט-מודרניות רואות בזהות הקולקטיבית זהות מדומיינת, המבוססת על נרטיב (סיפור) מומצא.

סף ההשתייכות לקולקטיב - תנאים פורמליים ובלתי פורמליים, המגדירים את נסיבות השתייכותו או אי השתייכותו של היחיד לקבוצה חברתית. לעיתים ספי ההשתייכות אינם פורמליים ואינם מוגדרים בחוק ובתקנות, הם בגדר תחושה שבלב. למשל: אימו הנוצריה של חייל  שנפל בקרב, על-פי החוק הפורמלי אינה זכאית לתעודת זהות ישראלית. אך אנו חשים שנעשה בכך עיוות ואי צדק נוראיים. משום שלתחושתנו קורבן הדם  שהקריבה למען הקולקטיב הישראלי עומד מעל ומעבר לשיקולים של מוצא דתי.

סטריאוטיפ - סכמה (תבנית) כוללנית, הקיימת בזיכרוננו, שממיינת אנשים לקבוצות על-פי סימני השתייכות חברתיים חיצוניים (מראה חיצוני, לבוש, מבטא והיגוי וכד'). הסטריאוטיפ מייחס לאנשים על-פי הסימנים החיצוניים גם מאפיינים פנימיים, כמו:  תכונות אופי ומוסר, דפוסי התנהגות וציפיות התנהגות. דוגמאות לסטריאוטיפים נפוצים: היפנים מרובעים. האיטלקיים מאהבים חמים ורומנטיים.  הפוליטיקאים מושחתים.

סטריאוטיפ יכול להיות חיובי או שלילי. הוא יכול להתבסס על ניסיון חיים אמיתי או על ניסיוננו הבלתי ישיר כתוצאה מחשיפה לתכני המדיה. הוא מסייע לנו בפענוח מהיר של מציאות מורכבת ועמוסה במידע ומנחה את התנהגותנו כלפי אנשים. החשיבה האנושית מבוססת על תבניות סטריאוטיפיות. לעיתים השימוש בסטריאוטיפ מוכיח את עצמו כיעיל במציאות, ולעיתים השימוש בו גורם נזק ותוצאות שליליות.

אמצעי תקשורת המוניים, השואפים לפנות לקהלים גדולים ולצוד את תשומת ליבם, עושים שימוש רב בסטריאוטיפים ובתבניות מוסכמות או לחילופין בשבירתם. 

פוליטיקה של אי סדר – פעולות או אסטרטגיות פעולה, החותרות לצבירת עוצמה תקשורתית ופוליטית, באמצעות הפרת הסדר החברתי. למשל: פוליטיקה המבוססת על הפגנות אלימות, חסימת כבישים, חסימת כניסה למפעלים, הפגנות ושביתות בלתי חוקיות וכד'.

מרכז, פריפריה ותפקיד התקשורת - המרכז הוא מוקד של עוצמה חברתית ופוליטית והפריפריה (שוליים) היא ומקום של חולשה פוליטית חברתית. עיירות הפיתוח, מוגדרות בספרו של אלי אברהם כפריפריה. התקשורת כמתווכת בין המרכז לפריפריה יכולה להנציח את הפערים הקיימים  בין מרכז לפריפריה או לצמצם פערים אלו. לטענת אלי אברהם, התקשורת מנציחה פערים אלו באמצעות הסיקור של הפריפריה בהקשרים של חדשות אי סדר.

זיכרון קולקטיבי - הסיפורים שאנו מספרים לעצמנו על עצמנו, המועברים מדור לדור באמצעים שונים: כמסורת בעל-פה, באמצעות כתבי הקודש הקנוניים (תנ"ך, הגדה לפסח וכד' או לחילופין קוראן, ברית חדשה וכד'), באמצעות הספרות, האמנות והתקשורת. למשל:   סיפור הגבורה של טרומפלדור. סיפור יציאת מצרים. סיפורי לוחמים בכל מלחמות ישראל. סיפורי ניצולי השואה ומורדי הגטאות.

ייצוג - התהליך בו מציאות חיצונית או מציאות פנימית (חשיבה, רגשות, חלומות וכד'), מתורגמת  לסמלים בשפות מדיה  שונות (שפת גוף, שפה מילולית, חזותית, מוסיקלית וכד').

הבנייה - תהליך מתמשך  של קליטה ועיבוד של תכני המדיה  על-ידי צרכן המדיה. בתהליך זה   נבנים ומוטמעים האמונות, העמדות, הדימויים, תבניות החשיבה  ותפישת המציאות של הקולט  (מקבל המסר).

גישות סמיוטיות – הסמיוטיקה היא מדע של חקר מערכות סימנים וסמלים בתהליכי תקשורת. גישות סמיוטיות מדגישות את אפשרויות הפרשנות של הטקסטים בשפות מדיה שונות. הן לא עוסקות בתהליך ההשפעה ובמידת ההצלחה של המוען להעביר את המסר לנמען, אלא הן יוצאות מהנחת מוצא שייחוס הפרשנויות לטקסט מסוים הוא  הבסיס להבנת תהליך התקשורת. ייחוס פרשנויות הוא לעולם תהליך סובייקטיבי והוא מתבסס על שיטות מחקר איכותיות של ניתוח תוכן ולא על שיטות כמותיות.

גישת שימושים וסיפוקים - גישה תפקודית (פונקציונליסטית) המתייחסת לצרכים שהתקשורת ממלאת בחיי הפרט, ולתפקידיה ביצירת קשר וזיקה בין היחיד לבין המשפחה, חברים, המדינה, המנהיגות והעם. אליהוא כ"ץ וצוות חוקריו ערכו במחקריהם מיפוי של 32 צרכים אפקטיביים, קוגניטיביים ואסקפיסטיים (בריחה מהבדידות ומהמציאות) שאמצעי התקשורת השונים ממלאים  בחיי הפרט. הם מצאו שלאורך זמן חלו שינויים בחשיבות שאנשים מייחסים למילוי צרכים שונים על-ידי התקשורת. כמו כן, עם ההתפתחויות שחלו בתקשורת, מדיה חדשים ממלאים תפקידים שמולאו בעבר על-ידי מדיה חדשים.

להרחבת הידיעות בנושא: אליהוא כ"ץ ושות' (2000). תרבות הפנאי בישראל, תמורות בדפוסי הפעילות התרבותית 1970-1990, האוניברסיטה הפתוחה. ע"מ  311 – 339.

גישה מבנית תפקודית – גישה לחקר ולניתוח התקשורת, הנגזרת מתיאוריות מבניות תפקודיות סוציולוגיות (מבית מדרשם של פארסונס ודירקהיים). לפי הגישה המבנית תפקודית,החברה היא מערכת המורכבת ממבנים או מתת מערכות שלכל אחד מהן צרכים ותפקודים. התפקוד (function) הוא תוצאה או השלכה בעקבות מילוי התפקיד על-ידי אותה תת מערכת. לפי גישה זו, אמצעי התקשורת הם מבנים חברתיים, הממלאים צרכים ותפקידים בחיי המערכת החברתית ויוצרים תיאום בין חלקי המערכת החברתית. בין התפקידים העיקריים שממלאת התקשורת  בחיי החברה: על-פי לאסוול: סיקור הסביבה, תיאום או קישור, המשכיות, בידור, גיוס. 

להרחבת הידע על גישה זו מומלץ לקרוא את פרק 2.3  "התיאוריה המבנית תפקודית" בספר של דן כספי "תקשורת המונים" כרך א'. פרק זה נמצא באתר עושים תקשורת, ברשת עמלנט:

www.amalnet.k12.il/sites/commun

ביבליוגרפיה מוערת

אלי אברהם (2000) התקשורת בישראל: מרכז ופריפריה, הוצאת אקדמון, ירושלים.
בנושא זה נעסוק בהרחבה בפרק חדשות. עם זאת על המושגים מרכז פריפריה והתקשורת כמתווך ביניהם קראו בעמודים 12-13, על פערי הסיקור בין מרכז לפריפריה קראו בפרק "המרכז בראי התקשורת", ע"מ 137 – 145.

איכילוב אורית (1984) עולמם הפוליטי של ילדים ובני נוער, הוצאת יחדיו. עמודים: 15-149
(חשובים במיוחד פרקים 1,2 העוסקים בהגדרת מושגי יסוד כמו ממדי תפקיד האזרח, ובהגדרת המשתנים המופיעים במודל החיברות, פרק 6 העוסק בתפקיד התקשורת בתהליך החיברות והמודלים בעמודים 150, 222 ).

אליהוא כ"ץ ושות' (2000) תרבות הפנאי בישראל: תמורות בדפוסי הפעילות החברתית 1990-1970, האוניברסיטה הפתוחה. (רלוונטי במיוחד פרק א, ע"מ 311-339: תפקידם של אמצעי תקשורת המונים בישראל 19970-1990 המתארת את השימושים של אמצעי התקשורת וחשיבותם. רלוונטיים בעיקר הצרכים המחזקים את הקשר עם המשפחה, החברים המדינה והעם ובטבלאות בע"מ 315-317)

בשארה עזמי (1999) "עניינים שבזהות", בתוך עזמי בשארה (עורך), בין האני לאנחנו – הבניית זהויות וזהות ישראלית, ירושלים, מכון ואן ליר והקיבוץ המאוחד, 1999. (כל המאמר רלוונטי ומהווה תשתית להבנת הנושא).

ורד  ויניצקי-סרוסי, מי היינו, מי אנחנו: הסיפור הרשמי, בתוך עזמי בשארה (עורך) בין האני לאנחנו, ירושלים, מכון ואן ליר והקיבוץ המאוחד, 1999 (חשובים במיוחד ההגדרות של זהות קולקטיבית וזיכרון קולקטיבי בתחילת המאמר).

כספי דן (1993) תקשורת המונים כרך א, האוניברסיטה הפתוחה (להרחבת הידע על התיאוריה המבנית תפקודית בע"מ 76 – 92. פרק זה נמצא גם באתר עושים תקשורת).

כספי דן (1993) תקשורת המונים כרך ב', האוניברסיטה הפתוחה (להרחבת הידע על גישת השימושים והסיפוקים עמודים 52-58)

Rosengren K.E. Media Linkages of Culture and Other Societal Systems, Communication Yearbook. 1985, 9:19-56.

(חשוב להבין את התפקיד שהתקשורת ממלאת כמתווכת בין חלקי התרבות, בתרשים גלגל התרבות הגדול, ואת הקשרים בין ניתוח ברמת היחיד, החברה והתוכן התקשורתי כמרכיבים בהבנת תפקיד התקשורת בתהליך החיברות כולו)

שאלות משוב

  • כיצד  נגדיר זהות אישית, זהות קולקטיבית, זיכרון קולקטיבי, סטריאוטיפ?
  • כיצד מיוצגות זהויות אישיות וזהויות קולקטיביות שונות בטקסטים תקשורתיים (בז'אנרים שונים)?
  • מה הקשר בין הייצוג של סטריאוטיפים בתכני התקשורת לבין המציאות, כפי שהיא משתקפת בנתוני סקרים ומחקרים סוציולוגיים על אותה קבוצה?
  • באיזו מידה הייצוג של קבוצה בתקשורת הוא סטריאוטיפי? אלו סטריאוטיפים יש לנו כלפי קבוצה זו  והאם ייצוג הקבוצה בתקשורת משקף או אינו משקף סטריאוטיפים אלו?
  • מה סף הקבלה וההשתייכות של יחידים לקבוצות השונות ולחברה הישראלית, כפי שהוא מוצג בתקשורת?
  • מה הם גבולות הישראליות? מה מוגדר כישראלי, כתרבות ישראלית, על-ידי התקשורת? מי נמצא "מחוץ לגדר"?
  • כיצד באים לידי ביטוי בטקסטים תקשורתיים קבלה או דחייה של קבוצה חברתית?
  • אלו הגדרות של זהות המוצגות בטקסטים תקשורתיים אנו מקבלים ו/או דוחים כפרטים? מדוע?
  • אלו שימושים וסיפוקים ממלאים טקסטים תקשורתיים בחיי הפרט הקשורים לגיבוש זהותו?
  • אלו תפקידים ממלאת התקשורת בחברה? כיצד קשורים תפקידים אלו לתהליכי חיברות והתגבשות של זהויות קולקטיביות ואישיות?

דרכי הוראה והצעות למורה
מאחר שהנושא כה רחב ומורכב, יחידת לימוד זו היא בגדר טעימה שטחית בלבד, למורה יש כר רחב להמחשת הידע התיאורטי באמצעות שלל דוגמאות, משסעים שונים בחברה הישראלית, ובאמצעות ז'אנרים וערוצי מדיה לפי בחירתו. אפשר להרחיב  ולהתמקד בניתוח הייצוגים של אחת מהקבוצות הקיימות בחברה הישראלית, קיים בהתאם לביבליוגרפיה הענפה של ניתוח ייצוגים בקולנוע הישראלי, הקיימת באתר עושים תקשורת (ראה הפניות לביבליוגרפיה בהמשך).

חשוב להפריד בעת הדיון בנושא בין רמות הניתוח השונות. למורה ולתלמידים צריך להיות
ברור מתי אנו דנים בזהות האישית ומתי אנו דנים בזהות הקולקטיבית,  מתי אנו מנתחים את התרבות ומתי אנו מנתחים את השימושים והסיפוקים של היחיד. מתי  אנו מדגימים באמצעות המדיה יישום של מושג, ומתי אנו מדגימים באמצעות הסיפור המסופר במדיה את התפקידים שהמדיה ממלאת בתהליכי חיברות.

בנוסף לניתוח הייצוגים במדיה, רצוי להתייחס גם לממצאי סקרים הבודקים אמונות, ערכים וסגנון חיים הקשורים להגדרות הזהות של קבוצות שונות ולמידת הקבלה שלהן את "האחר".

מאחר שזהות היא עניין רגיש ובלתי מוגדר במובנים רבים בקרב מתבגרים, צריך לנקוט זהירות רבה בשאלות ובפעילויות המגלגלות את הדיון למישור האישי של הגדרה עצמית של התלמיד/ה. בכל מקרה, אין לכפות דיון פומבי בכיתה בשאלות של הגדרת זהות אישית.

אפשר לנתח את  הייצוג של קבוצה מסוימת בקטעי טלוויזיה ובעיתונות. לשאול האם הייצוג סטריאוטיפי והאם הוא מתאים לניתוחי הספרות המקצועית העוסקת בדמויות ישראליות בקולנוע ובטלוויזיה? אפשר גם להשוות את מסקנות הניתוח שלנו עם  ממצאי סקר המאפיין את אותה קבוצה וסגנון חייה במציאות.

אפשר להציג תצלומים והיגדים מהעיתונים, של אנשים המייצגים בעיני העיתונים כ"ישראלי המצוי" וכ"ישראלי האידיאלי". ולערוך משאל בכתה: אלו תמונות מייצגות ביותר את הישראלי המצוי ואת הישראלי הרצוי, מה הן תכונותיו ומאפייניו.

אפשר וחשוב להגדיר את החלום הישראלי שלנו: איזו חברה ישראלית היינו רוצים שתתפתח פה? מה היעדים, הערכים והאמונות המרכזיות שלה? אפשר לגזור ולהדביק מתוך עיתונים, דמויות המייצגות בעינינו את הישראלי האידיאלי ולציין את תכונותיו.

אפשר לראיין "אחרים" בסביבתנו הקרובה על תהליכי קליטתם ותחושותיהם כלפי החברה הישראלית, מה הם חושבים על אופן הצגת קבוצתם בתקשורת הישראלית? 

אפשר לראיין הורים מורים ואחים בוגרים על החוויות ועל תחנות התרבות המשמעותיות שתרמו לגיבוש זהותם כישראלים.

האפשרויות, כאמור, הן אינסופיות.

היכן לחפש דוגמאות אקטואליות?
חלק ניכר מהעיתונות עוסק בביקורת תרבות. במדורי הבישול, הקולנוע, האמנות, הספרות, התרבות, הטלוויזיה והתקשורת, ניתן למצוא ניתוח ייצוגים של תרבויות שונות, וכן ביטויים והגדרות של הישראליות לגווניה.

במדור "גלריה" ב"הארץ", בטור "שישי" (אדם ברוך) וב"הזירה הלשונית" (רוביק רוזנטל)   ב"מעריב", תוכלו למצוא תובנות ודוגמאות רבות בנושאי ייצוג, שפה, תקשורת וישראליות.

מדורי ההומור והסאטירה מלאים וגדושים בדוגמאות המבוססות על הגזמה, עיוות והיפוך של סטריאוטיפים נפוצים לגבי טיפוסים ישראליים שונים (מזרחי, עולה חדש, ערבי, חרדי, מתנחל וכד'). מז'אנר ההומור אפשר ללמוד על קיומם של סטריאוטיפים, קבלה ודחיה של קבוצות חברתיות.

השבוע שבין יום השואה ליום העצמאות הוא גורם מזמן קבוע לדיון בזהות הישראלית  ובזהויות של קבוצות שונות בחברה הישראלית. שבוע זה, גדוש מדי שנה בטקסטים העוסקים בהגדרת הישראליות ובהגדרת קבוצות שונות בחברה הישראלית.

ניתוח לוח המשדרים הטלוויזיוני והרדיופוני  ותכניו בשבוע זה, יכול ללמד על השינויים שחלים או לא חלים משנה לשנה  בשאלות מיהו ישראלי, מהי ישראליות, מה מידת מרכזיותו של השכול בזהות הקולקטיבית הישראלית וביצירת הסכמה לאומית ותחושת אחדות וסולידריות.

מוספי עיתונים חגיגיים שיוצאים לרגל יום העצמאות, עוסקים בדרך כלל ביצירת דרוגים, סיכומים, אפיונים ופרופילים של המשפחה הישראלית, הבית הישראלי, המטבח הישראלי, העיצוב הישראלי, סיפורי חים ישראליים, אירועים מכריעים בהיסטוריה הישראלית, הפרסומות פעם והיום, השפה  העברית,  גיבורי הטלוויזיה הישראליים וכן הלאה. במוספים אלו ניתן למצוא גם שפע של סטטיסטיקות וסקרים על החברה הישראלית וסגנונות חיים בחתכיה השונים.

ניתן לנתח את נאומי ראש הממשלה והרמטכ"ל בטקסים המרכזיים המשודרים בטלוויזיה, (שבדרך כלל קוראים ומטיפים להתלכדות ולהתגייסות האומה), את הטקסים המשודרים בטלוויזיה, את השירים המושרים בהם ותכניהם.  סרטי הנצחת הנופלים המספרים לעיתים את סיפור גבורתם,  סיפוריהם של אנשים ומשפחות שכולות המשתייכות לקבוצות שונות בחברה הישראלית, קולנוע ישראלי (השנה הקרינו את "מציצים" ו"סלאח שבתי") עשויים ללמד על אמות המידה להגדרת הגיבור בחברה הישראלית העכשווית.

משום שמספר השיעורים מועט יחסית לגודל הנושא, רצוי לבחור במגוון דוגמאות המחשה, קצרות וממוקדות, שיאפשרו לדון בגלריה של טיפוסים, ביחסים ביניהם, ובערכי החברה המשתקפת ממערכות היחסים ביניהם. ולא למקד את הדיון בדמות אחת בלבד מתוך סרט בודד.

כדי שלתלמידים תהיה תמונה רחבה על הנושא, אפשר להשוות דוגמאות מהתקשורת העכשווית עם דוגמאות מלפני עשרים שנה לפחות (טווח  זמן מספיק כדי שניתן יהיה למצוא הבדלים), ולהמחיש את השינויים שחלו בייצוגים וביחס לשוני ולאחר, בתקשורת הישראלית. במידה שיותיר הזמן, או בכתות גבוהות יותר (י"א, י"ב).

ריבוי הערוצים המיועדים למגזרים מסוימים באוכלוסייה, בעיתונות הכתובה, ברדיו, בטלוויזיה ובאינטרנט, מאפשרים השוואה בין-תרבותית מרתקת בין אופני ייצוגם של אותה קבוצה, אירוע או סוגיה, בערוץ ארצי, לבין אופן ייצוגם בערוץ מגזרי המיועד לפלח מסוים באוכלוסייה.

איך מנתחים ייצוגים של זהות אישית וקבוצתית בטקסט תקשורתי?
התקשורת מספרת לנו סיפורים אישיים על אנשים, המשתתפים באירועים בעלי משמעות. היא מעלה למודעות בצורה ישירה או עקיפה סוגיות ובעיות. דמויות בתקשורת אינן מוצגות בחלל ריק. הדמות בדרך כלל מוצגת בתקשורת כחלק מהקשר ובמסגרת חוקי ז'אנר מסוים. בז'אנרים בדיוניים, הדמות  היא ייצוג של דמות דמיונית. בז'אנרים כמו: חדשות, תעודה ותוכניות אירוח, הייצוג הוא של דמות הקיימת  במציאות.

הדמות בטקסט התקשורתי נתונה במערכות יחסים שונות עם דמויות אחרות. מראה הדמות, לבושה, אופן דיבורה, התוכן של דבריה, התנהגותה וסביבתה, המצבים בתוכם היא פועלת או נתונה, יחסי הגומלין שלה עם דמויות אחרות, גורמים לנו לייחס לדמות  אמונות, מניעים, וכוונות, ערכים, תכונות, רגשות, עמדות והסברים להתנהגותה.

הפרשנות שאנחנו נותנים להתנהגות הדמות ולזהותה היא פרשנות אישית המשתנה מצופה לצופה ומקורא לקורא. צופים שונים יכולים לפרש את אותו טקסט בצורה ישרה (כפשוטו) או חתרנית, ולהגיע לפרשנויות הפוכות.  כשמדובר בניתוח סמיוטי פרשני של ייצוג, אין תשובה אחת נכונה. אך יש תשובה מנומקת המבוססת על הטקסט התקשורתי, ויש תשובה שאינה מנומקת ואינה מבוססת על הטקסט התקשורתי.

לכן חשוב להרגיל את התלמידים לנמק את מסקנותיהם, הערכותיהם והסבריהם לגבי מאפייני הדמות, מאפייני החברה והתרבות בה היא פועלת, יחסי הדמות עם החברה  ועוד, באמצעות ציטוטים ודוגמאות מהטקסט אותו הם מנתחים.

הטבלה הבאה יכולה לסייע לארגון הניתוח של ייצוגי זהויות אישיות וקולקטיביות בטקסטים תקשורתיים. אין קשר "אחד לאחד" בין צד ימין לבין צד שמאל של הטבלה. אותם סימנים יכולים להיות קשורים למספר השתמעויות ומסקנות.

דוגמאות לניתוח טקסטים מהמדיה.




גרסא להדפסה גרסא להדפסה
כל הזכויות שמורות © 2014 ל- המינהל למדע ולטכנולוגיה במשרד החינוך בשיתוף המרכז הפדגוגי טכנולוגי (מפ"ט) עמל
האתר עוצב ותוכנת ע"י GoNet Software Solutions
ראו תנאי שימוש