דף הבית על האתר הודעות מפמ''ר צוות הפיקוח פורום צור קשר בתי הספר הצעות ודרישות עבודה 
מגמות הלימוד
  מבנה מגמות טכנולוגיות חוזי
  ביבליוגרפיה
  מגמת מדיה ופרסום
  מגמת טכנולוגיות תקשורת
  פורטל היצירה הצעירה
  תמונות מהווי המגמה
  סרטוני המגמה
  בחינות חיצוניות
  בחינת מפמ''ר ארצית
  פרויקטי גמר
  קולנוע וטלוויזיה י"ג - י"ד
  רשימת קישורים
  העשרה והרחבת ידע
  מה חדש ?

מרחבי לימוד מתוקשבים
   המבניות בתקשורת וחברה ג'
   מערכי שיעורים בתקשורת
   מבנית בצילום ותאורה
   מבנית פס קול
   מבנית מעשית בהפקות
   מבנית מדעי הטכנולוגיה
   סיכום פיצ'ינג דוקומנטרי
   תיק הפקה עליליתי
   תיק הפקה דוקומנטרי
   תסריטים להפקות
   אמנות המבע הצילומי

2,466,048 כניסות לאתר
קומדיית המצבים בישראל

מאת: מלמד אורלי

(מהלך הלימוד והמטרות האופרטיביות מתוך: תוכנית הלימודים תקשורת וחברה א, ד"ר אוה ברגר, ד"ר עלינא ברנשטיין ודן ערב)

מהלך הלימוד
מטרות אופרטיביות
ביבליוגרפיה
סיכום החומר למורה ולתלמיד
>"קרובים קרובים"
>קומדיות מצבים טלוויזיוניות בשנים האחרונות
> תרשים "שמש"
>"החיים זה לא הכל"
>מאפייניו הלשוניים ושימושיו החברתיים של הסלנג
>תרגול: שימושי סלנג בקומדיית מצבים
סיכום ומסקנות
מושגים לפרק זה
שאלות משוב לפרק זה



מהלך הלימוד
הניסיונות המעטים ליצור קומדיית מצבים (sitcom) בטלוויזיה בישראל בעידן שקדם לשידור המסחרי  נעשו על ידי הטלוויזיה החינוכית, בדמותן של סדרות כמו "קרובים קרובים". עם כניסתו של ערוץ 2 לתמונה (הערוץ המסחרי הראשון בישראל), החלו לצמוח סדרות נוספות כמו "שמש" ו"משפחת עזאני", והקהל בארץ נחשף אף לסדרות קומיות שונות מן העולם.

יחידה זו עוסקת ברעיון של עיצוב המציאות לעומת השיקוף שלה (שנדון בהרחבה יחסית בפרק המבוא) על ידי הטלוויזיה בהתאם לתקופות ההיסטוריות השונות. היחידה דנה אף  בנושא הסלנג (שפת היומיום בישראל) ובמקורותיו הטלוויזיוניים (למשל: "טנצר המניאק" ושפתה של לימור ב"רק בישראל").

מטרות אופרטיביות
התלמיד יכיר את הדוגמאות המרכזיות של קומדיות מצבים בישראל
התלמיד יבדיל בין רעיון עיצוב המציאות על-ידי המדיום לבין שיקוף המציאות על ידו (בהקשר של הקומדיה באופן ספציפי).
התלמיד יגדיר את המושג "סלנג"
התלמיד יזהה את תפקיד הסלנג ביצירת הקשר תרבותי ספציפי ושיקופו
התלמיד יבין את ההקשר ההיסטורי, החברתי והתרבותי שבו מתקיים הז'אנר על תכניו ומבנהו.

בכיתה – הקרנה וניתוח של קטעי סדרות של הטלוויזיה החינוכית משנות ה-80 (כמו: קרובים קרובים) וסדרה אחת של הערוץ השני משנות ה-90 (כמו "משפחת עזאני").

דיון בהבדלים הנוסחתיים והלשוניים של הז'אנר בתקופות היסטוריות ובהקשרים חברתיים ותרבותיים שונים.

ביבליוגרפיה
ביחידה זו יש להשתמש בקטעי עיתונות ובביקורות טלוויזיה על הסדרות הקומיות הישראליות הנדונות בכיתה.

תוספת ביבליוגרפיה בהשוואה למקור בתוכנית:
רפי ניר (1989) מבוא לבלשנות, יחידה 3, האוניברסיטה הפתוחה, ע"מ 149-154
ג. עיטור, המשפחה שתשגע את המדינה, להיטון 19,  29/12/1982
איתן גרין, האלף והבית של קרובים קרובים, להיטון 58, 22/6/1983
אביב הברון, כותרת ראשית, 19/1/1983
נעמי גל, הבית ברחוק ויטק 9, ידיעות אחרונות, 28/1/1983
מיכאל אוהד, גם במשפחות הכי טובות, מוסף "הארץ", 10/12/82
גיל קיסרי, בועות כחול – לבן,  מעריב,3/2/83
מאיר דורון, הכל נשאר במשפחה, נוסח ישראל, 31/1/83, לאשה 1868

תוספת קישורים
משפחת עזאני, זהר אלטמן-ראביד, הקבינט
החיים לא משהו, זוהר ישראל, מעריב , זמן השרון
מובארק כבר הזמין קלטת, גיא מרוז, מעריב, זמן תל-אביב
באמת אומרים שיש לי וילה בסביון? מעריב, מוסף נשים, 10/1/00

תוספת המלצה דידקטית כללית: מומלץ לקשור את הדיון בקומדיות ישראליות למושגים שנלמדו בפרקים הקודמים: קומדיה והומור, וקומדיית המצבים הטלוויזיונית. בפרק קומדיות המצבים הטלוויזיונית תמצאו הגדרות של סוגות והדגמות לניתוח של סוגות קומיות ולניתוח הקשר בין הקומדיות הטלוויזיוניות למציאות.

לפני הכל
בהיעדר חומר יותר רציני בנושא, הסיכומים מבוססים על ביקורות בעיתונות ובאינטרנט של הסדרות ועל צפייה אקראית בפרקים בודדים, ולא על מחקר תוכן מובנה, מעמיק והשוואתי של הסדרות. ראו בדברים המסוכמים דגם לחשיבה וניתוח שאותו ניתן ליישם על כל סיטקום ישראלית שאתם מקרינים  בכיתה ולא יותר מזה.

סיכום החומר למורה ולתלמיד
"קרובים-קרובים"
הפקה: הטלוויזיה החינוכית. תסריטאים: ב. מיכאל ואפרים סידון. במאי: יצחק שאולי. שחקנים ראשיים: יהורם גאון, תיקי דיין, ליאורה ריבלין, אילן דר, חנה מרון.
"קרובים קרובים", קומדיית המצבים שהפיקה הטלוויזיה החינוכית וסחפה את הצופים בישראל בשנות ה-80, נחשבת לסדרה מיתולוגית מצליחה וראשונה מסוגה בישראל. לטענת המבקר מיכאל  אוהד (10/12/82)  מאז תוכנית הרדיו בגלי צה"ל "משפחת שמחון", לא נראתה בישראל הצלחה קומית שכזו. יש הטוענים שעד היום קשה למצוא קומדיית מצבים ישראלית העולה עליה באיכותה. תסריטאי הסדרה, אפרים סידון וב. מיכאל, היו מבכירי הפרשנים הפוליטיים והכותבים לטלוויזיה והסטיריקנים  בישראל. שניהם היו תסריטאים של התוכניות הסטיריות "ניקוי ראש" ו"זהו זה".

סקר צפייה שנעשה על-ידי "מודיעין אזרחי " במאי 1983 ופורסם בלהיטון 58, 22/6/83, מצא:
83.4% מהציבור הישראלי שמע על הסדרה "קרובים קרובים"
64% מהציבור צפה בתוכנית בקביעות או לעיתים קרובות
13.6% מהציבור צפו בתוכנית לעיתים רחוקות.
סך הכל 77.6% מהציבור צפה בתוכנית.

התוכנית נתפשה על ידי הציבור כתוכנית משפחתית:
43% צפו בתוכנית עם בן/בת הזוג
46% צפו בה בחברת ילדיהם
24% ציינו שהם נוהגים לשוחח בעקבות הצפיה עם בני משפחותיהם על התוכנית.

גורמים ואילוצים שהשפיעו על הפקת "קרובים-קרובים" ותפישות היוצרים
תזכורת: בראשית שנות ה-80 פעלו בישראל שני ערוצי טלוויזיה ממלכתיים: הערוץ הראשון הכללי והטלוויזיה הלימודית. טבעי היה שסדרות קומיות  תופקנה על-ידי הערוץ הראשון. אך הטלוויזיה הלימודית הפתיעה, ויצרה סדרה שעלתה בהצלחתה על שתי סדרות  כושלות שהפיק הערוץ הבכיר ממנה: "מצב משפחתי" ו"לאחר הצלצול".

לכן סביב הפקת "קרובים קרובים", עלתה לדיון ציבורי השאלה: מדוע הטלוויזיה החינוכית מפיקה סדרה בידורית המיועדת לשעות הערב, שאינה מיועדת לילדים, ואינה  לימודית באופן ישיר?" התשובות שניתנו על-ידי נציגי הטלוויזיה החינוכית ויוצרי הסדרה היו: הערוץ הראשון נכשל בהפקת סדרות מסוג זה. גם מבוגרים יכולים ללמוד. אפשר ללמוד גם בשעות הערב. לא כל למידה מהטלוויזיה היא ישירה. גם מסדרה כזאת אפשר ללמוד למידה סמויה על ידע כללי וערכים.

בראיון לעיתון "להיטון" ׁ(גיליון 19, 29/12/82), שהיה להיט באותה תקופה ונסגר יותר מאוחר, אומר התסריטאי ב. מיכאל:

"הסידרה היא בידור אינטליגנטי....יש גם לימוד עקיף. אם אתה מראה על המסך מציאות מסויימת, העשוייה נחמד ומעניין, היא נקלטת בעקיפין, למרות שהסידרה בידורית,  הרי כל העוסקים בה אינם אנשים שרוצים להצחיק נטו, ישנה גם הסתכלות מהצד על  דברים האופייניים למשפחות ישראליות, וממילא יש גם מידה מסויימת של ביקורת...עם זאת אין בסדרה שום עיסוק בפוליטיקה וגם לא מילים גסות, אלא בעיות היום יום שמעסיקות משפחות ישראליות רבות. הכל מוצג בהומור ריאליסטי, לא מוגזם מדי. אין כאן "בועות", אין כאן דמויות קיצוניות. זה לא "דאלאס"ואין שום רשע שהקהל אוהב לשנוא. המשפחה בסדרה מייצגת משפחה ישראלית ממוצעת, אך היות שבכל זאת זו סידרה המיועדת לשעשע, הרי יש הגזמה בעניין אחד – כל בני המשפחה, חמשת המבוגרים וארבעת הילדים, הם אינטליגנטים ולכולם תגובות משעשעות והערות שנונות. אין ביניהם אף טיפוס שיכול לשעמם את הקהל וכל אחד הוא טיפוס שונה".

בראיון לאיתן גרין , מספרים שני התסריטאים ב.מיכאל ואפריים סידון על  תהליך ההפקה, האילוצים והמסרים הפוליטיים והחברתיים; ומדברים על הפער בין הציפיות מהם לבין המציאות; "בגלל עברנו, ככותבי סאטירה, ציפו מאיתנו להעניק לסידרה אופי של "ניקוי ראש", איזו סאגה אנגלית, אולי, או איזה משהו פוליטי. אבל "הטופ" שאנחנו רצינו להגיע אליו הוא אופרת סבון קלאסית, משפחתית ומצחיקה".

שניהם מציינים שההנאה הגדולה שלהם בכתיבת "נוסנסנס" היא מכך שלוקחים מצב מאוד מוגבל והופכים אותו למשהו מצחיק. אך העובדה שאין "רעים" בסידרה, מקשה ליצור ניגוד, עימות ודרמה. קיים קושי ביצירת עלילות דרמטיות בלי "הרעים".

הם  השוו את העבודה בערוץ הראשון ל"כלא  שש" ואת העבודה בטלוויזיה החינוכית למפגש בבית קפה. הם התלוננו על הביורוקרטיה המשתקת שממנה סבלו בעבודתם בערוץ 1.

אפרים סידון ציין שהם מקבלים חופש ביטוי סביר בטלוויזיה החינוכית: "לא קרה לנו בלימודית שנתקלנו בווטו הנהלתי, לא קרה שהבאנו משהו, ופתאום מלמעלה הגיעה איזו הוראה  למחוק. יש גיבוי מלא לגמרי. לא שמתחנו את החבל הרבה מדי. אי אפשר להאשים אותנו שהגזמנו, אבל לא היה מקרה של התערבות".

מצד שני בראיון לעיתון אחר, אומר סידון דברים הפוכים: "...ההגבלות בטלוויזיה הלימודית הן לא רק בפוליטיקה. אלא גם בתחומי חיים משעשעים אחרים: מין, דת, חברה. לא רק שאנחנו לא יכולים לכתוב על דמות של הומו שמאלני, גם הומו יהודי לא עובר מסך."  מכאן ניתן להסיק שהצנזורה העצמית שהפעילו מראש התסריטאים, מתוך הבנה שיש דברים שלא יעברו בטלוויזיה הלימודית, גרמה לכך שבטלוויזיה הלימודית לא התעורר צורך לצנזר קטעים מהסידרה. על כל פנים, העובדה שהסידרה הופקה עבור הטלוויזיה החינוכית תרמה לכך שנושאים מסויימים ודמויות מסויימות לא היו בסידרה או טופלו בה באופן פחות ביקורתי.

עוד ביטאו התסריטאים בראיונות שאיפה לצאת מהתפאורה הביתית למרחב שמחוץ לאולפן, לגוון את הדמויות ולקשור את הסידרה  לאקטואליה הישראלית. ב. מיכאל מאמין שניתן יהיה לעשות זאת במיגבלות של אי-נקיטת עמדה: "אנחנו לא נוכל לעשות מהתוכנית הזאת תוכנית שתטיף למען מדינה פלשתינאית. אבל אני מאוד מקווה שאנחנו נעשה תוכנית שבה דמות אחת לפחות תחשוב שצריך מדינה כזאת, ואחד יחשוב שלא צריך, ושהמילה ערבי לא תהיה מילה גסה, שמותר יהיה להגיד". ואכן גישה זו יושמה בסידרה.

תהליך הכתיבה של "קרובים –קרובים" מתחיל מבחירת הנושא לפרק, התייעצות עם צוות ההפקה, כתיבת תקצירי עלילה, מקבלים הערות, מרחיבים את התקציר לעיבוד מלא עם דיאלוגים, תמונות וכד'. מקבלים הערות ומגישים לערוץ טיוטה שניה, שהיא בדרך כלל הסופית. כפי שמתבדח על התהליך אפרים סידון (כותרת ראשית, 12/1/1983): איך כותבים תסריט?  ממציאים עלילה, מגבילים אותה ל-22 דקות, משתפים בה חמישה מבוגרים וארבעה ילדים. כולבים דיאלוגים אמינים. מוסיפים 12 מטר רץ בדיחות ו-4 קילו פואנטות, מערבבים ומתקתקים על מכונת כתיבה.

כמודלים של כתיבה קומית דרמטית ראויה לחיקוי מציע ב. מיכאל א. וודי אלן ואת כותב הסדרה "שלי". אפריים סידון הציע את "מונטי פייטון". השאיפה של סידון  לכתוב בעתיד קומדיה דרמטית  פוליטית חברתית, את "מאש" הישראלית.

"קרובים קרובים" עלתה לאויר בינואר 1983. זו היתה הפעם הראשונה בישראל שסידרת טלוויזיה צולמה בנוכחות קהל, בדומה לקומדיות מצבים אמריקאיות. הצחוק של הקהל הוא אמיתי ולא מפוברק. כל פרק צולם פעמיים: פעם בלי קהל ופעם בנוכחות קהל. בטלוויזיה הלימודית תיפקד באותה עת אולפן אחד.  ששימש לצילום של תוכניות שונות. לכן היה צריך כל  שבוע לפרק ולהרכיב את התפאורה. התפאורה כוללת שלושה חצאי דירות, הצמודות זו לזו.  כשמצלמים סצנה בביתה של חנה, ניצבות המצלמות בדירתה של ליאורה. הרצון לשמור אל הצחוק האותנטי של הקהל, סיבך מאוד את ההפקה ואילץ לצלם כל פרק ברציפות כרונולוגית. מבלי לפצל את הצילום  לדירות השונות. אביב הברון (כותרת ראשית 12/1/1983)  מציין בכתבתו שהקהל הצופה בצילום התוכנית מונה 50 איש. בניגוד לתוכניות אמריקאיות בהן צופים לפחות 250 איש.  לכן המחוייבות להצחיק גדולה מאוד;  עם קהל של 50 איש חייבים כולם לצחוק כדי שהצחוקים ייקלטו טוב...בארה"ב מספיק ש-20% מהקהל צוחק... נוכחות הקהל משמשת גם מדד לשחקנים שצחוק הקהל מעודד אותם להגזים עוד יותר ולהתבדח. צחוק הקהל מעודד את הקהל בבית לצחוק גם כן ולהרגיש שותף לחוויית צפייה קבוצתית, גם כאשר הוא צופה לבד. (מאיר דורון, לאשה, 31/1/83)

השחקנים קיבלו את התסריט לפני תחילת הצילומים של כל פרק ופרק (כמו ב"דאלאס"). הבמאי: יצחק שאולי, ידוע כבמאי שמסוגל להוציא מהשחקנים משחק אמין ואותנטי.  נבחרת השחקנים כללה שחקני תיאטרון ותיקים ומנוסים, כמו: חנה מרון, תיקי דיין, יהורם גאון, אילן דר, ליאורה ריבלין. הדמויות בסדרה נקראו בשמות הפרטיים של השחקנים, כדי למנוע בלבול.

עוד אומר הברון על התפאורה: "ההפקה זולה יחסית ומצולמת באולפן. (העלות נאמדה בכחמישה מיליון ש"ח)  הרהיטים, כלי הבית, השטיחים והתלבושות, כולם כחול-לבן, נתרמו על –ידי חברות ישראליות. שני אביזרים אופיינים לדירה ישראל, אני לא מוצא בבית המשותף: טפטים ותמונה של בגין. הבית שלכם הוא היחידי שלא מדברים על פוליטיקה".  הבמאי שאולי, מספק הסבר אחר מזה של אפרים סידון וב. מיכאל, לשאלה מדוע הסידרה אינה מרבה לעסוק בפוליטיקה  ואקטואליה. לטענתו,הדבר נובע  מכך שמקליטים את הסידרה זמן רב לפני השידור. לכן אין אפשרות להתייחס לאירועים אקטואליים. חוץ מזה אם מתבדחים על פרס צריך להתבדח גם על רבין כדי לשמור על האיזון. "זו לא תוכנית סטירית – זו תוכנית קומית", מדגיש שאולי.

איפיון הדמויות בסדרה קרובים-קרובים
"המשפחה" היא דור שני למיזוג גלויות שבין אשכנזים לספרדים.  יהורם (יהורם גאון)  ואחותו תיקי (תיקי דיין), הם ירושלמים ממוצא ספרדי, הנשואים לבני זוג ממוצא אשכנזי, ליאורה ואילן. הדודה חנה (חנה מרון), אלמנה, פנסיונרית, אדמונית, נמרצת ותוססת, היא הרוח החיה והצעירה של הסדרה. הדודה חנה מפתיעה את כולם ברעיונות ובפתרונות מטורפים ומשעשעים לבעיות ולמצבים. היא ההיפך מהטיפוס השיגרתי של "דודה" במציאות. בעלה היה ממוצא ספרדי.

המשפחה היא משפחה פתוחה, מתווכחת, מתמודדת עם קונפליקטים ופותרת אותם באמצעות הומור, פתיחות ואהבה הדדדית.

יהורם, מהנדס מכונות, רך ורגיש ,הוא היפוכונדר המתלונן באופן קבוע על מיחושים וכאבים, חוליים ודכאונות, מתעניין בתרופות וברפואה, ומהווה נושא להתבדחות של בני המשפחה.

ליאורה (ליאורה ריבלין), אישתו,  היא פקידה בלישכת עבודה, הפסימית שבבני המשפחה ומי שמוגדרת "קצת קלאפטע וקצת מרירה". מעשנת בשרשרת, מנסה לשלב בין עבודות הבית והבישול לבין העבודה בחוץ ולבין תפקידיה כאם וכרעיה. היא חסרת חוש הומור ותגובותיה היבשות מצחיקות ומשעשעות. לליאורה וליהורם שלושה ילדים: אפרת, אביתר ומולי. אביתר ואפרת בגילאי ההתבגרות ומולי בכתה ג, כמו בת דודתו גליה.

אחותו של יהורם, תיקי, היא אישה מלאת מרץ, תוססת ומעשית, מדריכת תיירים המגיבה במהירות גם על מצבים מפתיעים ומביכים. תיקי נשואה לאילן (אילן דר), סוכן ביטוח והטיפוס המעשי מכולם. העניין המעסיק אותו הוא ה"בורסה" ול"צמודים", וכל החלטותיו מלוות בחישובים כלכליים. יש לו חוש הומור יבש וכל שיחה עימו מתנהלת במונחים של "ריווח והפסד".

לתיקי ולאילן יש ילדה בשם גליה, תלמידה מצטיינת בכיתה ג ובעלת כשרון דרמטי.

לצורך עיבוי העלילה משתתפות מדי פעם דמויות נוספות בתפקידי אורח.

מבקרי הטלוויזיה חלוקים בדעותיהם בשאלה האם קרובים קרובים  היא סידרה חינוכית או סידרה ביקורתית, סידרה  המשקפת את החברה הישראלית או מעצבת את החברה הישראלית? סידרה סטריאוטיפית או סדרה שדמויותיה אמינות?

ניתוח של מספר פרקים מעלה מספר מסקנות:
הפרק הראשון "איחוד משפחות",  פותח בתיקי, אילן וגליה, העוברים להתגורר בדירתם החדשה שברחוב ויטק 9. באותו בניין מתגוררים גם יהורם, ליאורה, שלושת ילדיהם והדודה חנה. הדודה חנה מתערבת במרץ בתכנון הריהוט וסידור הדירה של המשפחה החדשה. מה שגורם לאילן לטעון כי כעת יש להם בבית "יותר מדי משפחה". פרק זה ממחיש היבט מאוד מרכזי של התרבות הישראלית; ערכי המשפחה והמעורבות משפחתית הגבוהה.

בפרק "הצגה שניה", יהורם ומולי (בנו) משחקים דמקה. ליאורה חוזרת מאסיפת הורים בבית הספר. כשהיא נכנסת הביתה יהורם שואל: איזו תרופה לקחת – לחדשות הטובות או לחדשות הרעות?" ליאורה אומרת שהחדשות הן טובות ומולי נבחר על –ידי המורה למלא את תפקיד הנסיך הקטן בהצגה בנוכחות שר החינוך והתרבות.

עוברים לדירה של תיקי ואילן: תיקי חוזרת מאסיפת ההורים, רותחת וזועמת, על כך שבתה גליה (הלומדת באותה כתה של מולי) לא קיבלה את התפקיד בהצגה הנסיך הקטן. היא טוענת שהתפקיד ניתן לאחת האמהות הפרוטקציונריות שלחצה  על המורה ובנה קיבל את התפקיד.  גליה בתה מנסה להגיד משהו, אך תיקי לא נותנת לה וממשיכה לבטא את כעסה.שתי המשפחות שילדיהן מתחרים על אותו תפקיד, אינן מודעות לכך שהן מתחרות זו בזו. נוצר סיבוך ובלבול ששיאו בחזרות שבהם המבוגרים השאפתניים מבצעים כל מיני תפקידים מתוך המחזה "הנסיך הקטן", כדי לעזור לילד שלהן לשנן את תפקידו. אפילו הדודה חנה מתאמנת על תפקיד המלט, ואומרת לחציל "להיות או לא להיות זו השאלה".  לבסוף, מי שפותרת את הבעיה היא הדודה חנה, שיוצרת סיבוך נוסף שמתיר את הבעיה. היא אומרת למולי, שממילא לא רצה לשחק בהצגה, להתחלות  (להפוך לחולה) ומציעה לגליה לשחק במקומו. ואכן כך נפתרה הבעיה ובאופן זה נמנע קרע באחדות המשפחה.

העיתונאית נעמי גל (ידיעות אחרונות, 28/1/83)  מפרטת מדוע הסידרה "קרובים-קרובים" משקפת את החברה  הישראלית בעיניה ואלו היבטים של החיים בישראל לא באים לידי ביטוי בסידרה:
"קרובים –קרובים היא  כל כך שלנו עד שלפעמים נדמה שהיא ראי. מפני שהיא אינה עוסקת בנפט ובמשפחות  טקסניות שלא יודעות מה לעשות עם הכסף, לא בבעיות של בני טיפש עשרה במנהטן ולא בבלונדיניות נאורוטיות וביחסים שלהן עם הבעל הבוגדני.  יש לנו כאן שלוש משפחות דוברות עברית שהבעיות שלהן הם כמו שלי ושלך: לגמור את החודש, להסתדר עם הביורוקרטיה הישראלית, לנהוג על כבישי הדמים שלנו, ולתת לילדים חינוך טוב, להסתדר עם המורה ועם המכולת, עם פקיד הבנק ו"הבוס". הרקע: בית משותף ובו שולחן פשוט כמו במטבח שלנו, מקרר תוצרת הארץ, ספרים בעברית, עציצים שמתאימים לאקלים שלנו...אבל יש כמה מרכיבים בחיי היום יום שלנו שלא יוזכרו. לא ידברו על הממשלה הזאת שלפעמים מוציאה מהדעת, לא ידברו על האינפלציה שמדרדרת לנו את החיים, לא על מילואים שלפעמים נדמים מיותרים להחריד, ובעיקר לא על "קרובים קרובים", הבני דודים שחיים ממש על ידינו במלחמה. כי אלה נושאים רגישים. ועל אלה מקפידים בטלוויזיה הלימודית, מטעמים שניתן להבין....זה בסדר ב"דאלאס", או ב"בועות", אבל "קרובים- קרובים" זה ישראלי ולכן שומר על טוהר השפה והמידות. מיטת סדום לתסריטאים...שלא בדיוק ידועים כתומכי השלטון ונוטרי השפה... אבל הם יוצאים מזה, ועוד איך. הם עומדים קרוב קרוב לכל נושא, הם רומזים, הם קורצים, ואם יש דבר שהסידרה הזאת היא לא – היא לא סידרה חינוכית."

דוגמאות לרמיזות ביקורתיות אך לא נושכות מדי, מביא המבקר מיכאל אוהד:
אילן מציע לליאורה, המקבלת משכורת נמוכה, לקנות רכב ולקבל הוצאות רכב, אפילו אם המכונית רק עומדת על-יד הבית והיא נראית כמו תיבה ירוקה חלודה שאחד מפנסיה מנותץ.

ברור שהגרוטאה  ממיטה שואה על המשפחה, וקולו הרם של יהורם מצהיר שלא ישתתף בהוצאותיה "אפילו בגרוש". אביתר הבן, שואל את מפתחות הגרוטאה לא כדי לנסוע בה אלא כדי לעשות חיים במושב האחורי...הוא חוזר חבול ופצוע משום שההנדברייקס השתחרר לפתע. הדוד אילן דר מתחכם בצחוק:  "הנדברייקס משוחרר - לא יוחזר".

באופן מרומז זה הכותבים מבקרים את מציאות השכר המעוותת במגזר הציבורי ההסתדרותי, שבה במקום לתת לעובדים תוספת ישירה לשכרם נותנים להם תוספות עקיפות, כמו תוספות רכב, שמכניסות את העובדים  להוצאות מיותרות.

גם בנושא הטעון היחס לאחר, לערבי ולסכסוך הישראלי ערבי, נקטו הכותבים בגישה מרומזת ועקיפה;

הדודה חנה מחפשת דיירי משנה, היא טוענת שהיא רוצה, לשם שינוי,  לשמוע גם צרות של אחרים. משפחתה "יורדת עליה" ומשיאה לה עצות: את מי מותר להכניס ואת מי אסור? פולני – אסור, מרוקאי –חס ושלום, גרוזיני – בל יישמע,  עיראקי – בל ייראה. מובן מאליו שאין להכניס בן מיעוטים – לא בגללנו – בגללו, הוא לא יחוש כאן בנוח. לבסוף מגיעה דודה חנה מהירת התפיסה, להבנה שמותר לה להכניס לדירתה אחד משניים: את גוסטב מלך שוודיה או  קקטוס...!

בפרק אחר, "עוזר בית", מחפשות ליאורה, תיקי וחנה, עוזרת בית משותפת. למרבה הפתעתן
עונה למודעה סטודנט ערבי למחשבים, נאה, חכם וזקוף קומה. לאחר שהן מראיינות אותו הן משתכנעות שהוא ראוי לתפקיד.  בדיאלוג בו הן מנסות לשכנע את יהורם להעסיק אותו כעוזר בית, עולות וצצות הדעות הקדומות והסטריאוטיפים שיש ליהודים על ערבים.

טוען המבקר מיכאל אוהד (הארץ, 1982, 10/12)
כפי ש"שלי" לא אמרה בסדרה מילה על מלחמת פוקלנד, ו"בנסון" לא אמר מילה בסדרה על מדיניותו הכלכלית של הנשיא רייגן,  גם ב"קרובים-קרובים" לא נאמרה מילה על מלחמת לבנון ועל הטבח בסברה ושתילה, המשפחה הישראלית בסדרה לא רואה טלוויזיה ולא מאזינה לרדיו, אנחנו יודעים מה קורה בתוך הבית הישראלי אך בקושי שומעים ורואים את מה שקורה מבחוץ.

עוד טוען מיכאל אוהד: המחדלים שיש בקרובים- קרובים הם אישיים ולא מדיניים. נדמה שישראל לא מרקדת על הר געש. מלחמת העולמות פורצת לא בגלל טבח  סברה ושתילה, אלא בגלל חילוקי דעות בין יהורם לליאורה על התדירות הרצויה של השקיית עציץ הביגוניה."

מיכאל אוהד מסכם את התרשמותו מהסדרה: העברית חיה ועסיסית ולגמרי לא סלנגית. הדמויות ישראלית: מלבבות, וולגריות וקולניות.

בסידרה זו נשבר המיתוס של עם סגולה שאינו צוחק ומייצר סדרות נחותות. אינו קורא בתנ"ך ואינו מצטט ציטוטי חז"ל. לא בטוח שהם צמים היום כיפור או מדליקים נרות שבת, הם לא מייבשים ביצות, לא מתחנכים בקיבוץ, לא מקימים את תל אביב הקטנה בחולות, הם אינם ביל"ויים, לא פנתרים שחורים, אלא בורגנים... הם לא קוראים עיתון, לא מאזינים לחדשות,

אינם מעדיפים את פרס על פני בגין (או להיפך) אינם יוצאים כל שני וחמישי למלחמה, אינם סובלים מאינפלציה, אינם נאלצים ללון בנמל התעופה בן גוריון בגלל עיצומים – בקיצור, הם ישראלים תלת-מימדיים ואותנטיים, היושבים בדל"ת אמותיהם  - אך הבעיות המטרידות אותך ואותי אינן חודרות לביתם פנימה.

מיכאל אוהד אינו מוותר לכותבי הסדרה, שהתפרסמו בשל לשונם החדה והשנונה בטורי ובתוכניות הסטירה. הוא שואל אותם: כיצד זה הסכמתם שלשני סאטיריקנים פוליטים כמוכם
יסתמו את הפה?

את התשובה על הביקורת של מיכאל אוהד, נותן אפרים סידון בראיון לגיל קיסרי: "הפרקים בסדרה מעוררים שאלות לגבי איכות החיים שלנו. אין להם תשובות.  זו תוכנית עממית ולא אליטיסטית. אין לנו יומרה למהפכה תרבותית".

קומדיות מצבים טלוויזיוניות בשנים האחרונות
עם שגשוג הפקות המקור בערוץ השני, נעשו בשנים האחרונות   מספר נסיונות להפקה של  סדרות קומיות; "איצ'ה","משפחת עזאני", "שחר", "שאול", "שמש", "ג'וני", "החיים זה לא הכל". אך גם "שמש", שזכתה לרייטינג גבוה יחסית (27%- 20%),  וגם "החיים זה לא הכל" המוגדרת על –ידי גיא מרוז כ"קומדיית המצבים הטובה ביותר שנעשתה בישראל" (רייטינג: כ-21%),

לא שיחזרו את ההצלחה הגדולה של "קרובים –קרובים".  הן בגלל הקושי להגיע לרייטינג כה גבוה בעידן של טלוויזיה רב ערוצית, והן משום ש"קרובים-קרובים"  היתה גם מצחיקה וגם בעלת איכות ריאליסטית ייחודית, מסרים חברתיים עמוקים וקריצה ביקורתית.

בשנות ה-90 (של המאה ה-20) חלה מהפכה בתעשיית הטלוויזיה בישראל: החלו שידורי הטלוויזיה המסחרית בערוץ 2,  בהמשך התפתחה הטלוויזיה בכבלים ובראשית האלף השלישי החלו גם שידורי הטלוויזיה בלווין (YES). כל אלו הביאו לתחרות עזה על הרייטינג שהובילה לירידה באיכות כל הז'אנרים לקראת סוף שנות ה-90. גבי וימן מונה 10 חטאים שחטאו זכייניות הערוץ השני.  החטא השישי, הפקות זולות ודלות באיכותן מתייחס גם להפקות של קומדיות מצבים:  "כמו תעשיות החיקוי של המזרח הרחוק, למדו גם זכייני ערוץ 2, כיצד לייצר תוכניות חיקוי באיכות נמוכה. ללא הפקה נאותה, ללא כישרון, אך בעלות ייצור נמוכה. במקום ה"חרצופים" הזכורה לטוב הם מנפקים לנו את "המצב", חיקוי עלוב, דל בכישרון, דל בתקציב ודל בהומור. במקום "הבורגנים" ו"בת-ים ניו-יורק" הם מייצרים את משפחת "עזאני".  אמנון לוי או רפי רשף אינם תחליפים נאותים למעגל המיתולוגי של דן שילון. המשבצות זהות: דרמה, סיטקום, סאטירה, טוק שואו, אבל בכל משבצת ממלא את המקום תחליף זול, ירוד ברמתו ולא ראוי לשימוש" (גבי וימן, 10 החטאים של זכייני ערוץ 2, העין השביעית 32).

"משפחת עזאני" (1999), שנוצרה על-ידי ארנון צדוק, ספגה ביקורות קטלניות ולא הגשימה את הציפיות שתלו בה  המבקרים להיות "משפחת קוסבי" הישראלית או להיות הגירסה העדכנית של "קרובים- קרובים". באופן טבעי נטו המבקרים להשוות את "משפחת עזאני", ל"משפחת קוסבי" המיתולוגית בגלל הקונספט "השחור" לכאורה. אולם ההשוואה לא במקומה משתי סיבות: הבעיות של  האפליה הגזעית בין שחורים ללבנים  שונות במהותן ובעוצמתן מהקיפוח העדתי בישראל.  "משפחת עזאני" לא יצאה מנקודת מוצא של התבדלות עדתית, אלא שאפה להציב מודל של משפחה "כל ישראלית", כמו ב"קרובים-קרובים".

אמנם המשפחה "הכל ישראלית" עברה מדירת השיכון ברחוב ויטק 9, שבה התגוררה ב"קרובים -קרובים",  לשכונת קוטג'ים צפופים ב"בנה ביתך", שבה התגוררה במשפחת עזאני. אולם, ב"משפחת עזאני" לא נוצרה חלופה אמינה המייצגת את המשפחה הישראלית. לטענת מספר מבקרים, הסידרה חסרת ייחוד דרמטי או קומי .  הדמויות אינן ריאליסטיות והעלילה מופרכת. כפי שמתארת מבקרת "הקבינט" זהר אלטמן- ראביד:

"הסבא והסבתא רבים בילדותיות נטולת אמינות מינימלית, על נשיקה  שהסבתא קיבלה או לא קיבלה לפני שלושים שנה; האבא והאמא מתמזמזים  כזוג יונים פוטוגניות, הדוד הוא מן גירסא מוקצנת של ששי מ"שמש"; הבת נשלחת להחליף בגדים לא צנועים ואפילו לא מצייצת במחאה;

הבן הגדול בן ה-16 מארח בחדרו חברה שמתהלכת בתחתונים, מודיע שהוא מתחתן איתה כי הם רוצים ילדים ומבטל את החתונה כשמראים לו תמונה של אמא שלה; הבן הקטן  ממלא את תפקיד החוכמולוג, שאבא שלו הפסיכולוג משלם לו כדי שילשין על אחיו.

בסוף כל סרט, כמתבקש  מ"רוח התקופה", מופיעים ה"פספוסים", של הצילומים.  שיתוף הצופה ב"פספוסים", תורם לרפלקסיביות של הסידרה  וליצירת מעורבות של הצופה.

עלילת קומדיית המצבים "שחר",  מופרכת ורדודה עוד יותר ומבוססת על הגימיק של זהותו הנשית הבדויה של שחר, המנהל חיים כפולים ומתחפש למורה ממין נקבה כדי להיות סמוך וקרוב לאהובתו, יעל בר זוהר, שגם היא מורה.  האפקטים הקומיים נוצרים בעיקר סביב היפוך התפקידים, כששחר נאלץ למלא עקב זהותו  הבדויה תפקידים נשיים, או סביב סכנת החשיפה של זהותו הבדויה של שחר.

משחקו של "שחר" סטריאוטיפי, מוגזם ובלתי אמין לחלוטין. מזכיר התנהגות של ילד שהתחפש בפורים  אישה...לו התנהג כך במציאות זהותו האמיתית היתה נחשפת בקלות.  

ב"ג'וני", ממלא שחקן ("גלאדיס" לשעבר מלהקת "בנות פסיה") את תפקיד האמא. גם שם  הדמויות מוגזמות והעלילה מופרכת, ומבוססת על סטריאוטיפים מוגזמים: אמא עיראקית שמנה   יורדת לחייו וחודרת לפרטיותו של בנה ההומו הרווק, החולם להיות מעצב אופנה מצליח.

לעומתן ב"שמש",  קומדיית המצבים הפופולרית שזכתה לרייטינג גבוה של  27% בעונה הראשונה והתייצבה בעונות השנייה והשלישית סביב ממוצע של 20%, צפתה כמעט כל משפחה בישראל. בעונה הראשונה דורגה התוכנית בשני המקומות הראשונים של דירוג הצפיה לפי משפחות. בעונה האחרונה דורגה "שמש" במקום השני אחרי "הראשון בבידור". זהו רייטינג נכבד ביותר בעידן של טלוויזיה רב ערוצית.

"שמש" מתרחשת בעיקר בין כותלי בית הקפה, כאשר לעיתים יש גיחות ממנו החוצה. כמו בסדרות קומיות ישראליות אחרות,  גם ב"שמש" יש דמויות סטריאוטיפיות שטוחות, מוקצנות ומוגזמות,  כמו "עוגן הבלונדינית הפריחה הטפשה (אורלי וינרמן) " וכמו "טנצר המניאק" ו"ששי" השובב טוב הלב  (זבולון מושאישווילי). על רקע טיפוסים אלו בולט בחוכמתו  הילד בר, שדבר אינו נסתר מעיניו ומי כמוהו מכיר ויודע מה צופן ליבם של המבוגרים . אך יש גם דמויות אמינות עגולות ומורכבות יותר כמו: "שמש" (צביקה הדר) ו"אתי" (גלית גיאת), המגלמים את התפקידים הראשיים ומתפתחים מעונה לעונה.

"שמש", הבעלים של בית הקפה, הוא בחור חביב, לבבי וטוב מזג, עם חוש הומור וחוכמת חיים, מסתדר ומתחבר עם כולם. ואולי בגלל זה קשה לו לבחור; קשה לו לבחור בין החברה האשכנזיה, המלומדת מבית מבוסס שעימה הוא מאורס, לבין  אתי התימניה שעובדת אצלו, ידידתו הנאמנה והקרובה, המבינה לליבו, ידידת אמת, שמאוהבת בו בסתר ליבה.  אתי, היא לא  "סתם מלצרית". היא שואפת לעזוב את המסעדה ולהיות שחקנית מפורסמת. עם זאת היא עובדת אחראית ומסורה במסעדה.

מהעונה הראשונה עד לעונה החמישית מתפתחת הידידות והשותפות המופלאה בעבודה לזוגיות, כשבפרק האחרון מציע שמש לאתי הצעה שאי אפשר לסרב לה. כל זאת כשברקע של אותו פרק, עוגן שהתחתנה בינתיים עם חמי ונכנסה להריון שנמשך רוב העונה החמישית, כורעת ללדת בחדר לידה.

הפוטנציאל הקומי של הסידרה צומח מן הניגודים החזקים בין הדמויות ומההפתעות, מן האנשים הנכנסים ויוצאים מהמסעדה, מהסיפורים שלהם, מהאירועים שמתרחשים סביבם, מהסיבוכים ומהבילבולים ביניהם. ניתן לזהות בפרקים רבים את עקרונות ההומור של ברגסון. לדוגמא: הסיבוך והבילבול בפרק "הקלטת" משלב את עקרון החזרה המיכנית עם כדור שלג;

שמש ואתי, שנמצאים בשלבים ראשונים של הרומן המתפתח, מתכננים לצפות ביחידות ובניחותא בקלטת וידיאו מסויימת. הם פורשים מהמסעדה הומה באנשים לחדרו של שמש. כשהם שמים את הקלטת מתברר שזו קלטת של משחק כדורגל ולא הקלטת המקורית. הם רצים לחפש את בעל הקלטת, מחליפים את הקלטת בזו שבידו וחוזרים לצפות בה. וחוזר חלילה: כמו בתרשים הבא:
 תרשים "שמש"
לבסוף, כאשר הם מגיעים עייפים ומתנשפים לצפות ביחידות בקלטת המקורית, מתברר שיש חיבור בין הטלוויזיה בחדר לבין הטלוויזיה בבית הקפה, וכולם שומעים ורואים את הקלטת ששניהם ביקשו  לצפות בה ביחידות.

שמש היא סידרה קומית המיועדת לצפייה משפחתית. אמנם עוגן הסקסית מבליטה את מיניותה בלבושה הצמוד ובתנועות הגוף המפתות שלה, אך ההגזמה  הברורה לעין  של הדמות
גורמת לנו לפרש את התנהגותה בצחוק, ולא כהתנהגות רצויה וראויה לחיקוי. מלבד זאת הסוף הוא סוף "מוסרי וטוב": עוגן, כאמור, הופכת לבחורה מהוגנת, היא מתחתנת ועומדת להיות אם בישראל. התגשמות החלום הישראלי הנשי של הצעירה הישראלית הלא משוחררת. שמש מציע לאתי נישואין.  רוב הדמויות המרכזיות  מתחתנות בסופו של דבר. בכך מחזקת הסידרה ערכים של מיסוד הזוגיות והקמת משפחה כדת וכדין. זאת בניגוד למציאות הישראלית בתקופה בה נוצרה הסידרה, שבה המשפחה עדיין מהווה ערך מרכזי בחברה הישראלית, אך חלו תמורות רבות ביציבות המשפחה ובמיגוון המשפחות (נוספו משפחות רבות חד הוריות והומולסביות), גיל הנישואין עלה, מעמד האישה התחזק,  אחוז הגירושין גבוה ביותר (אחד מכל שלושה זוגות שנישאים מתגרש). גם "שמש", כמו קרובים קרובים, מבטאת ערכים שמרניים של סולידריות חברתית וערכי המשפחה ואינה חותרת למהפכות ולשינויים חברתיים מפליגים.

כמו ב"קרובים-קרובים", גם ב"שמש" לא תמצאו  אלימות והתנהגויות בלתי מוסריות קיצוניות בניגוד לטלנובלה ולאופרות סבון, הרוויות התנכלויות, בגידות וניאופים, ההתלבטות של שמש בין שתי בחורות היא בגבולות המוסר השמרני, משום שהוא אינו נשוי.

אמנם השפה ב"שמש" יותר עממית וסלנגית מ"קרובים-קרובים" (גם בגלל עיסוקן השונה של הדמויות, מוצאן, סוג הערוץ ורוח התקופה), אך יש תוכניות בידור ישראליות נמוכות ממנה.

צביקה הדר, המגלם את שמש, מזהה בדמותו של שמש דקויות רבות המזכירות לו את עצמו. גם לצופים חשוב הקשר בין הסדרה לבין המציאות, כפי שניתן ללמוד מתגובות ומשאלות של עוברי אורח ששואלים את צביקה הדר  ברחוב על הסידרה: כל הכבוד, שיחקת אותה. יש לך גם בלונדינית וגם תימניה? את טנצר אתם שונאים גם במציאות? והילד בר הוא באמת הילד שלך ושל כוכבית? ועוגן, היא אמיתית? ככה היא מתנהגת במציאות?

הפופולריות של הסדרה נזקפת לא במעט לדמותו האמינה של צביקה הדר, אשר ביסס את מעמדו כבדרן טלוויזיה בתוכנית "הקומדי סטור", בה גילם את דמותו העממית והאותנטית של הערס  ז'וז'ו חלסטרה, ש"יש לו, יש לו, יש לו"...חכמת חיים ולא רק כבוד.

תזכורת: ישראל של שנות ה-90, היתה בעיצומו של תהליך שלום ותקווה לשלום. תקווה שהתנפצה לרסיסים בעקבות רצח רבין, ובהמשך בעקבות אינתיפאדת אל אקצה שפרצה בשנת 2000. נשבו בה רוחות פוסט-מודרניות ופוסט-ציוניות. במהלך עשור זה  נופצו רבים מהמיתוסים הגדולים של הציונות; הקשר בין שואה לתקומת המדינה, מיתוס טרומפלדור - טוב למות בעד ארצנו, מיתוס העליה מתוך אידיאולוגיה, מיתוס הצבר הלוחם הטהור והצודק ועוד. בשיח התקשורתי בלטו אסכולות חשיבה פוסט ציוניות בחברה הישראלית, שערערו על הלגיטימיות של כור ההיתוך הישראלי הציוני ועודדו מתן ביטוי ולגיטימציה לקבוצות מיניות, עדתיות ולאומיות אחרות . התודעה המזרחית התחזקה. המוזיקה המזרחית הפכה מזרם שוליים חוץ ממסדי לזרם מרכזי בתרבות הישראלית. ש"ס הפכה ללשון מאזנים כמפלגת שלטון.  כל אלו, כפי הנראה, הכשירו את הקרקע לכך שציבור הצופים הישראלי היה בשל לקבל את ז'וז'ו חלסטרה ולאחר מכן את שמש כגיבורי תרבות. אך לאירועים אלו אין ביטוי ב"שמש", ובקומדיות של התקופה האחרונה, כפי שב"קרובים-קרובים", לא היה ביטוי לאירועי האקטואליה של התקופה.

"החיים זה לא הכל"
הפקה: טלעד. תסריטאי: דניאל לפין, בעבר מתסריטאי "זהו זה". שחקנים ראשיים: אבי קושניר, עידן אלתרמן, ענת וקסמן.
"החיים זה לא הכל" עברה חבלי לידה קשים. הסידרה נכתבה לפני ארבע וחצי שנים. הפיילוט נעשה לפני שלוש שנים ורק בקיץ 2001 עלתה הסידרה לאויר. למרות העיכובים, למרות שלא היתה  השקעה ראויה במסע יחסי ציבור ובקדימונים ולמרות שהסידרה עלתה לאויר בקיץ, זכתה "החיים זה לא הכל" לאחוזי צפיה נאים. על-פי נתוני הועדה הישראלית למידרוג ב-5/2/03 הגיעה  הסידרה למקום החמישי בטבלת הרייטינג עם 21.1% אחוזי צפיה. (התוכנית המובילה באותו יום היתה מהדורת החדשות של ערוץ 2 עם 25% אחוזי צפייה)

 מה סוד ההצלחה של הסידרה? הסידרה  מצחיקה משום שזו סידרה על החיים שלנו. להבדיל מ"שמש", "שחר" ו"ג'וני" ההולכות על "מדע בדיוני" מובהק, "החיים זה לא הכל" מציבה מראה מדויקת להפליא ומצחיקה של  הגברים הישראליים הנשואים.

"אם המצב שעל המסך עוד לא קרה לכם, תתכוננו: זה רק עניין של זמן עד שזה יקרה", טוען גיא מרוז (שגם משתתף כשחקן אורח) בביקורתו הסובייקטיבית; "החיים" מראה לנו אותנו כמו שאנחנו חיים;   המפגשים עם פקידים מעצבנים במשרדי ממשלה, זרים ברחוב שטופחים לך על השכם ומעירים הערות על עודף המשקל שלך,  הגבר הישראלי החילוני שרוצה לצום , אך מה לעשות, צריך להרטיב את הגרון אחרי הסיגריה. הסידרה מציגה את הגבר הישראלי הנשוי כפי שהוא באמת: עושה הרבה רעש, חושב שהוא משהו, אבל עדיין מפחד גם מאמא שלו  וגם מאשתו.

הגיבור הראשי, גדי נוימן, הוא תסריטאי שפילוסופיית החיים שלו בגרוש היא "זה שאתה פארנואיד לא אומר שלא רודפים אחריך". הוא נשוי לדפנה שנמצאת בהריון, אשה חזקה, אקדמאית, שמחפשת את עצמה ומתפתחת במהלך הסדרה. יש לו חבר צנום, מיקי ברנשטיין, שבחורות זה לא הצד החזק שלו. השניים כותבים את הבדיחות לתוכנית הטלוויזיה היומית של "לייט נייט", של קנובלר המנוול והתחמן. קנובלר, יורד לחייהם של תסריטאיו, פשיסט קטן עם ביטחון עצמי בשחקים. קנובלר נוהג תוך כדי ישיבות תסריט, לתת הוראות להשקעות, ולקחת כל בדיחה ולבצע אותה במבטא פרסי. לגדי יש הורים מעיקים מהזן הפולני המצוי. הסידרה עוקבת אחרי קורותיו של גדי, ומתובלת במעברי הסבר של אבי קושניר, בדומה לסיינפלד. מדי פעם משתתפים בתפקידי אורח שחקנים נוספים, ביניהם אלי יצפאן וגיא מרוז. אך שלא תטעו, זו אינה סדרה על ידועונים, אלא זו סדרה על יחסי זוגיות ומשפחה ועל אנשים ששונאים את העבודה שלהם כיוצרי בידור טלוויזיוני נחות.

השחקנית ענת וקסמן מגדירה את הסידרה "סידרה בגובה העיניים על בעיות שכולנו מכירים. כמו "שמש" אבל  "אשכנזי".

התסריטאי דניאל לפין, אמר  בראיון לגיא מרוז שיש בסדרה הרבה פרטים אוטוביוגרפיים לצד המצאות; "האבא בסדרה לא דומה לאבא שלי,  האמא יותר. בסידרה יש לי אח דוס ובחיים אני הוא זה שכמעט חזר בתשובה." לפין היה בישיבה תקופה קצרה, עדיין שומר על כשרות ועד לא מזמן גם לא נסע בשבת. מצד שני יש בסידרה ירידות  על החרדים.

גיא מרוז העלה את השאלה האם ההשראה לדמותו של קנובלר התחמן והמרושע, אינו יצפאן?(לפין עבד גם כתסריטאי של יצפאן). שני הצדדים: לפין ויצפאן מכחישים...לפין טוען שיש קשר גם ליצפאן אך הדמות של קנובלר היא תערובת של מספר דמויות. עם יצפאן ניתן לנהל דיאלוג יצירתי עם קנובלר לא. יצפאן הוא כישרון ענק וקנובלר – לא. 

לפין מספר שבהתחלה היתה לשחקנים ציפיות שחלק מהדיאלוגים יאולתרו. אך הוא עמד על כך שהשחקנים ידעו את הטקסטים בעל פה והם אכן דייקו ב-90% מהדיאלוגים. לפין אומר שהחיים באמת הם "רסיסים של עצבים ואומללות שמדי פעם מתחברים לאושר קטן".

מאפייניו הלשוניים ושימושיו החברתיים של הסלנג
סלנג מהו?
(החומר על הסלנג מבוסס על ספרו של רפי ניר, 1989, מבוא לבלשנות, האוניברסיטה הפתוחה, ע"מ 149-156)
כדי להבין מהו סלנג, צריך להבין את ההבחנות בין לשון תקנית לבין לשון מקובלת. בין שימוש לשוני ספונטני (טבעי)  המסמן מוצא חברתי תרבותי לבין שימוש לשוני המותאם במכוון לנסיבות הדיבור.

כללי השפה העברית התקנית, באים לידי ביטוי בכללי האקדמיה ללשון העברית, במילונים (לא במילון של עברית מדוברת), בכללי הלשון הפורמליים המנחים את עבודתם של קרייני החדשות ברדיו ובטלוויזיה ואת עורכי העיתונים הארציים. הם קובעים מה היא "עברית נכונה" ומה הן הסטיות מן העברית הנכונה.

הלשון המקובלת היא הלשון המדוברת; אוצר המלים, אופן ההגייה ומבני המשפטים שאנשים נוהגים להשתמש בהם בדרך כלל בנסיבות שונות (בהקשרים שונים), בקבוצות תרבותיות שונות, בתקופות שונות. דוברי שפת אם יכולים לזהות אינטואיטיבית סלנג; אלו ביטויים ומשפטים הם מקובלים או בלתי מקובלים בשפתם , גם אם הם מתקשים להסביר מדוע הם מקובלים.

הסלנג הוא סטיה מהלשון התקנית. המילון לעברית מדוברת של נתיבה בן יהודה ודן בן אמוץ מכיל ביטויי סלנג רבים שאינם תקניים וחלקם נפוצים בשימוש עד היום.

ניתן לומר שאופן הדיבור היומיומי המקובל בחברה מסויימת, בתקופה מסויימת, החורג מהלשון התקנית, נקרא סלנג.

ביטויי סלנג מצטיינים ביסודות בולטים של שעשוע ובדיחות דעת, של חידוש לשוני, של ציוריות ועוצמה רגשית. כפי שנאמר: "הסלנג הוא השירה של האדם הפשוט" (אצל ניר, 1989, ע"מ 150).

נמצא שבהשוואה ללשון התקנית, הסלנג עשיר יותר בביטויי גנאי ולגלוג (אהבל, סתום), בכינויים לשבח (גזעי, קול), בביטויים מעצימים (לא נורמלי, פגז, פצצות לגבות), בביטויים גסים ומיניים

שנחשבים בגדר איסור (טאבו) בלשון התקנית. כמו כן גדול יותר משקלן של המילים שמקורן בשפות זרות (אנגלית, יידיש, ערבית), ומשקלם של צירופי לשון מטאפוריים ציוריים מוחשיים, כמו: קפוץ לי, הלך לו קלף, התחלק על השכל, נגמר לו הסוס. המילים בכל צירוף הן תקניות אך אופן צירופן הוא משובש.

במקרים אחרות, מורחבת המשמעות של מילים תקניות למשמעויות חדשות מחוץ להקשרן המקורי בעברית התקנית. הדבר נפוץ במיוחד בסלנג הצבאי. לדוגמא: שטיפה (הטפת מוסר), קריעה  (אימון קשה במיוחד). התפרפר (יצא עם הרבה בחורות, התחמק משמירה ומהישארות בבסיס). בדרך כלל יוצרי הסלנג אנונימיים. לעיתים הם סופרים, משוררים, עיתונאים ופרסומאים.  הידעתם שמקור הפועל "לשנורר" הוא בפואמה של ביאליק "גיא ההריגה"?

כפי שטוען בספרו רפי ניר, סלנג הוא אחד מאותם דברים שכל אחד מאיתנו מזהה אבל איש מאיתנו אינו יכול להגדיר במדוייק. אפשר לראות בסלנג מסמן של מוצא תרבותי, חברתי, גיאוגרפי. אפשר גם לראות בסלנג תוצאה של בחירה לשונית מכוונת, שנובעת מהרצון של הדובר להתאים את אופן דיבורו לנסיבות ההקשר ומכוונתו להשיג מטרות מסוימות; כלומר הבחירה הלשונית של הדובר בסלנג  מותאמת לקהל יעד צעיר, ו/או  לנסיבות של שיחה בלתי פורמלית בין אנשים שיש ביניהם יחסי שיוויון, קירבה ואינטימיות, ו/או למטרות של בידור, התבלטות ומשיכת תשומת לב. בנסיבות פורמליות ובמערכת יחסים היררכית (לדוגמא: בית משפט, שופט – נאשם) יהיה פחות שימוש בסלנג.

בעבר הלא רחוק ראו בסלנג ביטוי ללשונו הקלוקלת הגסה והנחותה של ההמון חסר ההשכלה המשתייך למעמד הנמוך. אך כיום היחס אל הסלנג נשתנה. אמנם הסלנג נתפס כתת לשון בלתי תקנית, אך הוא נתפס כמבטא תרבות דיבור האופיינית לצעירים בגילם וברוחם. יותר מאשר הסלנג מבטא את נחיתות המעמד, הוא נתפש כיום כמבטא את הרצון לברוח מהשיגרה הלשונית ולחפש ביטוי לשוני עדכני וזהות ייחודית לפרט ולקבוצה תרבותית מסויימת, שאליהם השימוש בסלנג משמש "קוד כניסה" והשתייכות. בימי הפלמ"ח, למשל, השימוש בסלנג העברי היה סימן היכר של השתייכות ל"חבר'ה הטובים",לדור הפלמ"ח. 

לביטויי הסלנג בדרך כלל יש ביטויים חלופיים בשפה התקנית. העדפת הסלנג על-פני הלשון התקנית נובעת מסיבות פסיכולוגיות וחברתיות. הסלנג דינמי ומשתנה במהירות בהתאם לאופנות מתחלפות. תפוצת השימוש בביטוי סלנג חדש יכולה להתרחב ולדעוך במהירות, מסיבות בלתי ברורות.

לעיתים הסלנג מבטא שייכות תרבותית חברתית למעמד הנמוך והשימוש בסלנג הוא ספונטני ונובע יותר מהרגלי דיבור קלוקלים הטבועים באדם  ומחוסר ידיעת הלשון התקנית.

לעיתים השימוש בסלנג נובע מבחירה ומהעדפה מודעת של הדובר, שבדרך כלל קשורה לנסיבות ולמטרות השימוש. למשל: פרופסור ללשון שבאמצע הרצאתו מתבל את דבריו בסלנג, מן הסתם עושה זאת כדי ליצוא שפה משותפת ולעורר עניין בתלמידיו או כדי לפשט ולהבהיר דברים מסובכים במילים פשוטות ומוכרות. ולא בגלל שהוא אינו מכיר את הלשון התקנית.

גם פרסומאים משתמשים באופן מודע ומכוון בסלנג כדי ליצור דימוי צעיר למוצר או כדי ליצור קשר אישי עם קהל יעד צעיר.  במדורי הספורט והבידור בעיתונות ובתוכניות הבידור וההומור בטלוויזיה יש גם כן שימוש נרחב בסלנג, למטרות של עיצוב הדמויות והיחסים ביניהם, יצירת הומור ויצירת עניין והזדהות של קהל הצופים עם הדמויות הנשקפות מהמסך.

תרגול: שימושי סלנג בקומדיית מצבים
קומדיות מצבים, מעצם עיסוקן הקומי בחיי היומיום וביחסים אנושיים במשפחה ובין חברים,
עושות שימוש רב בסלנג. הסלנג נתפש כדיבור בגובה העיניים. הוא אחד הגורמים המרכזיים
בקומדיית המצבים שמאפיין את הדמויות, יוצר את אמינותן בעיני הצופה ומעורר הזדהות וקירבה  תרבותית בין הצופה לבין הדמויות.

בהמשך לדיון הקודם במושג סלנג, הקרינו בכתה קטע מסויים של דיאלוג מתוך קומדיית מצבים ישראלית כלשהי. (שקלטו עד שני עמודים מהדיאלוג והדפיסו על שקף או על דפים מודפסים). נתחו את הדיאלוג לפי השאלות הבאות:

  • אלו ביטויים ומשפטים בדיאלוג המסויים משתייכים ל"סלנג" ואלו משתייכים ללשון תקנית או ללשון ספרותית גבוהה?
  • האם יש דפוסי שימוש עקביים: מי מהדמויות משתמשת ב"סלנג" באופן עקבי? מי מהדמויות משתמשת באופן עקבי בלשון תקנית?  כיצד השימוש בסלנג/ בלשון תקנית או מליצית גבוהה, מסמן את  המעמד החברתי (סטטוס), העיסוק והתפקיד,  המוצא התרבותי של הדמות? כיצד עקביות השימוש בסלנג ובלשון תקנית ממלאת תפקיד בהעצמה או בהנמכה של  הדמויות, ביצירת ניגודיות ביניהן?
  • בדקו את ההשפעות של השימוש בסלנג ובלשון תקנית עליכם, על רגשותיהם והזדהותכם עם הדמות: עם מי אתם מזדהים יותר ולמי אתם מרגישים קרובים יותר: לדמות שמדברת בסלנג או לדמות שמדברת בלשון תקנית?
  • בדקו את המעברים בין שימוש בסלנג לבין שימוש בלשון תקנית בהקשרים שונים.
  • באלו נסיבות הקשר משתמשות הדמויות בסלנג? בנסיבות של מעבר משיחה אישית ואינטימית למצבים פורמליים? בנסיבות של התפרצות רגשית? 
  • אלו ערבובים יש בין סלנג לבין לשון תקנית אצל אותו דובר? כיצד זה משפיע על יצירת האפקט ההומוריסטי (ערבוב  הקשרים - קיפרוקו)?
  • עם אלו דמויות הדמות נוטה יותר לדבר בסלנג ומה אפשר להסיק מכך לגבי היחסים בין הדמויות? (יחסים של קירבה – ריחוק, שיוויוניים – סמכותיים היררכיים).

סיכום ומסקנות
קומדיות המצבים הישראליות מאז "קרובים-קרובים" ועד היום מתנהלות על-פי נוסחת
הסיטקום האוניברסלית, המכוונת לצפיה משפחתית. על-פי נוסחה זו, מטרת קומדיית המצבים היא בידור ומשיכת קהל צופים מגוון של הורים, ילדים ונוער. תפקידה אינה לשנות את המציאות אלא לקלוע ללב הקונצזוס הרחב של ציבור הצופים. היא משקפת ומשמרת ערכים דומיננטים בחברה ולרוב נמנעת מאלימות, מיניות בוטה, קללות ומילים גסות, נקיטת עמדות קיצוניות ונושאים פוליטיים שנויים במחלוקת.

קומדיות המצבים הישראליות לדורותיהן, התרכזו בחיי היומיום של המשפחה ו/או קבוצת חברים לעבודה ולחיים. בדומה לרוב מקבילותיהן האמריקאיות, הן התרכזו בעולמן המצומצמם של הדמויות ויחסיהן, ובמצבים הקומיים שהן חווות, מבלי להתייחס באופן ישיר, בולט וביקורתי להקשר הרחב יותר של החיים הפוליטיים והחברתיים בישראל.

גם ב"קרובים-קרובים", שניתן לראות בה קרובה ביותר מבין קומדיות המצבים הישראליות לקומדיה המשפחתית הדרמטית והריאליסטית (אך עדיין רחוקה לדעתי מ"הכל נשאר במשפחה" האמריקאית), לא באו לידי ביטוי ביקורתי נושאים מרכזיים אקטואליים שהעסיקו אז את הציבור הישראלי, כמו: טבח סברה ושתילה, מלחמת לבנון, היחס לערבים, היחס להומואים ולסביות, אלא ברמיזות מילוליות מתוחכמות, ובאופן הנותן ביטוי לדעות מנוגדות מבלי לנקוט בסידרה עמדה ברורה התומכת בדעות הפחות מקובלות.  הסיבות: צנזורה עצמית של הכותבים, פער זמן בין מועדי הצילום לבין מועדי השידור, מגבלות חינוכיות ידועות מראש של הטלוויזיה הלימודית.

גם בה"חיים זה לא הכל" בת זמננו, שנראית במובנים רבים המקבילה של "קרובים-קרובים", העיסוק הביקורתי בנושאים חברתיים, מוגבל לנושאים הקשורים לחיי היומיום של גיבורי הסידרה שמייצגים את האדם הפשוט.

הן בשנות ה-80 והן בשנות ה-90  המשפחה, שלמותה ואחדותה מהווים ערך עליון. דימויי הנשים והגברים ב"קרובים-קרובים" וב"חיים זה לא הכל", הם דימויים מורכבים, עגולים, וריאליסטיים במובן זה שהם שוברים את הסטריאוטיפים של הגבר המפרנס החזק והקשוח ושל האישה החלשה, עקרת הבית שעושה את דברו. בכך הם מבטאים את המהפכה הפמיניסטית שמתחוללת  בישראל. אך עדיין "החלום הנשי הישראלי" ב"שמש" הפופולרית והחלום של האמא העיראקית ב"ג'וני" של סוף שנות ה-90, הוא הקמת משפחה, מיסוד הזוגיות והולדת ילדים/נכדים. זאת למרות שבמציאות חל כרסום ביציבות ובאופי של המשפחה הישראלית (יותר מקרי גירושין, יותר משפחות חד הוריות והומולסביות, דחיית גיל הנישואין, יותר נשים קרייריסטיות וזוגות שמעדיפים להימנע מהולדת ילדים).

עם זאת, ב"קרובים-קרובים", אין הומואים ולסביות, ובקומדיות המצבים בנות זמננו (ג'וני) הם דמות  סטריאוטיפית עד מופרכת , שאינה משקפת באופן נאמן את יציאתה הגאה מהארון של הקהילה ההומו לסבית בישראל. בסדרות אלו גם אין דתיים וחרדיים.

בקומדיות ישראליות בנות זמננו, עוד פחות מ"קרובים קרובים", אין התייחסות בולטת לכך שישראל היא חברה משוסעת לקבוצות אתניות, דתיות, לאומיות, הנתונה במחלוקות עמוקות בעניינים רבים ומהותיים. קומדיות המצבים מציגות תמונה יותר הומוגנית של החברה הישראלית בהשוואה למציאות הרב תרבותית בה אנו חיים. (במובן זה סדרות הדרמה הישראליות יותר ריאליסטיות מקומדיות המצבים).

אז מה השתנה מאז שנות ה-80 בתחום קומדיות המצבים הישראליות? התחרות הגוברת על הרייטינג בין ערוצי הטלוויזיה בישראל הביאה בז'אנר זה, כמו בז'אנרים אחרים, לפנייה למכנה המשותף הנמוך ביותר; לשפע של סדרות זולות, נחותות, דלות תוכן ונעדרות אמירה חברתית משמעותית. דבר שמתבטא בכמה הבדלים נוספים:
א. שימוש מרובה בשפה דלה ובסלנג; בעוד שב"קרובים-קרובים" הקפידו על טוהר הלשון העברית ועל הימנעות מגסויות ומשפה נמוכה, בסדרות המאוחרות יש שימוש גובר בסלנג.
ב.  ב"קרובים-קרובים" כל הדמויות היו מתוחכמות וחכמות, וההומור שלהן היה מתוחכם ומילולי ופחות פיזי, היה ניסיון לגעת באמצעות חיי היומיום בסוגיות מהותיות של החיים והיחסים בתוך המשפחה. בסדרות המאוחרות יותר (חוץ מ"החיים זה לא הכל") אנו עדים לריבוי של דמויות סטריאוטיפיות, אויליות, עילגות, דלות תוכן ש"הכלום" הוא המהות שלהן ("שחר", "משפחת עזאני", "עוגן" ב"שמש" וכד') ולשימוש גובר בהומור פיזי.
ג. הבריחה מדיון ביקורתי בסוגיות פוליטיות חברתיות אקטואליות ושנויות במחלוקת, החריפה. בעוד שב"קרובים- קרובים" היתה פה ושם  ביקורת מרומזת בסוגיות אקטואליות מהותיות, בסדרות המאוחרות נדמה שהישראלים חיים בתוך בועה המנותקת מהמתרחש במדינה.  

לסיכום, עוד לא היתה לנו בישראל סדרה קומית דרמטית ביקורתית המהווה סאטירה נוקבת כמו מאש. לכל היותר, היו לנו סדרות קומיות משפחתיות, מיעוטן ריאליסטיות, איכותיות עם אמירות משמעותיות כמו "קרובים-קרובים" ו"החיים זה לא הכל". בהיעדר "רעים, מין ואלימות", כתיבה קומית מהווה אתגר מסובך וקשה שלא רבים מיומנים בה. אין זה מפליא ששתי הסדרות הנ"ל נכתבו על-ידי כותבים מנוסים בכתיבה סטירית ובכתיבה טלוויזיונית ועיתונאית. ואולי זה ההסבר מדוע רוב קומדיות המצבים הישראליות רדודות, שטוחות, דלות תוכן ותלושות מהמציאות; היעדר תסריטאים מנוסים.

מושגים לפרק זה
סלנג -   לשון לא תקנית, המקובלת ונפוצה בשימוש יומיומי על-ידי קבוצת אנשים בעלי ייחוד
תרבותי חברתי בתקופה מסויימת. לשון הסלנג היא השירה של האדם הפשוט. היא מאופיינת
בדינמיות, בחדשנות לשונית, במטאפורות ציוריות ומוחשיות, ביטויים מלגלגים ומעצימים, מילים גסות וביטויים אסורים בלשון התקנית, צירופי מילים בלתי תקניים, הרחבת משמעות או הוצאת המשמעות מהקשריה התקניים. הסלנג הינו מסמן (סימן היכר מזהה) חברתי תרבותי של הדובר  וגם בחירה לשונית מכוונת של הדובר שנועדה להתאים למאפייני הנמענים, למטרות השיחה, לנסיבות השיחה, ולמערכת היחסים בין המשתתפים בשיחה. בעבר נתפס הסלנג כלשון נחותה
המייצגת את לשון הדיבור של ההמונים מהמעמד הנמוך והבלתי משכיל. כיום נתפס הסלנג
כסימן השתייכות לקבוצה תרבותית חברתית שאינה בהכרח נחותה, וכמייצג של תרבות צעירה.

תפקידי הסלנג בקומדיות מצבים -  איפיון הדמויות בקומדיה מבחינת מוצאה, מעמדה והשתייכויותיה התרבותיות חברתיות, יצירת שיח בגובה העינים המעורר תחושת אמינות של הדמויות והזדהות של הצופה עמן. הסלנג הוא חלק מהאסטרטגיות של יצירת הומור מילולי, משיכת תשומת לב ועוררות עניין.

שאלות משוב לפרק זה
>אלו מאפיינים של קומדיית מצבים (על-פי פרק 3ב) ניתן לזהות בקומדיות ישראליות?
>לאיזה סוגים של קומדיות מצבים (על-פי פרק 3ב) ניתן לשייך קומדיות מצבים ישראליות שונות?
>באלו מובנים קומדיות מצבים ישראליות משקפות את המציאות בתקופה בה נוצרו?               (להתייחס לעיצוב הדמויות, לסוגי האירועים בסדרה ביחס לאירועים אקטואליים,             לתפאורה, לסלנג של הדמויות)
>באלו מובנים קומדיות מצבים ישראליות אינן משקפות את המציאות בה נוצרו?
>מה דומה ומה שונה בין קרובים קרובים לבין קומדיות מצבים ישראליות מאוחרות יותר?
>האם קומדיות מצבים ישראליות משקפות ומשמרות את המציאות החברתית או מחוללת מהפכה חברתית?
>אלו גורמים השפיעו על מאפייני קומדיות מצבים ישראליות וכיצד? (להתייחס להשפעות של נוסחת הז'אנר האוניברסלית, השקפת עולמם של היוצרים, אילוצי הערוץ הטלוויזיוני, מאפייני התרבות הישראלית וההקשר הישראלי המקומי).
>מה הוא סלנג? 
>אלו תפקידים ממלא הסלנג בקומדיות מצבים ישראלית?

 



גרסא להדפסה גרסא להדפסה
כל הזכויות שמורות © 2014 ל- המינהל למדע ולטכנולוגיה במשרד החינוך בשיתוף המרכז הפדגוגי טכנולוגי (מפ"ט) עמל
האתר עוצב ותוכנת ע"י GoNet Software Solutions
ראו תנאי שימוש