דף הבית על האתר הודעות מפמ''ר צוות הפיקוח פורום צור קשר בתי הספר הצעות ודרישות עבודה 
מגמות הלימוד
  מבנה מגמות טכנולוגיות חוזי
  ביבליוגרפיה
  מגמת מדיה ופרסום
  מגמת טכנולוגיות תקשורת
  פורטל היצירה הצעירה
  תמונות מהווי המגמה
  סרטוני המגמה
  בחינות חיצוניות
  בחינת מפמ''ר ארצית
  פרויקטי גמר
  קולנוע וטלוויזיה י"ג - י"ד
  רשימת קישורים
  העשרה והרחבת ידע
  מה חדש ?

מרחבי לימוד מתוקשבים
   המבניות בתקשורת וחברה ג'
   מערכי שיעורים בתקשורת
   מבנית בצילום ותאורה
   מבנית פס קול
   מבנית מעשית בהפקות
   מבנית מדעי הטכנולוגיה
   סיכום פיצ'ינג דוקומנטרי
   תיק הפקה עליליתי
   תיק הפקה דוקומנטרי
   תסריטים להפקות
   אמנות המבע הצילומי

2,466,493 כניסות לאתר
"אוראליות ואוריינות – הטכנולוגיזציה של המלה" / וולטר אונג

מאת: אורגיל ורד

התקשורת והתרבות האוראלית (תקשורת מילולית) מכתיבה דרכי ביטוי, ותהליכי חשיבה אופייניים.

הידע בתרבות האוראלית מבוסס על זיכרון. לתרבות אוראלית אין כל טקסטים. כיצד היא צוברת אפוא חומר מאורגן לזכירה? באותה המידה, יכולים היינו לשאול, "מה היא יודעת, או מה היא יכולה לדעת בצורה מאורגנת?" תרבות זו אינה יכולה להסתמך על טקסט, או על כתיבה, שיסייעו לאדם בחברה זו לשחזר את הידע שלו. שני גורמים מסייעים לזכירה בתרבות האוראלית  – קהל השומעים, ודרך חשיבה מסוימת, שתסייע לאחר מכן לשחזור הידע. קהל השומעים מאפשר למספר לחזור ולספר את סיפורו, שהרי אדם לא ידבר במשך שעות לעצמו. מצד שני, הסיפור יאורגן בצורה שתאפשר האזנה ממושכת, אך גם בדפוסים קבועים, שיסייעו להעברת המסר.

כיצד תוכל להיזכר אי-פעם במה שעיבדת במאמץ כה רב? התשובה היחידה היא: חשוב מחשבות זכירות. בתרבות אוראלית ראשונית, על מנת לפתור ביעילות את בעיית האחסון והשליפה של מחשבות שעובדו באופן מילולי, יש לחשוב בדפוסים מעודדי זיכרון, שיעוצבו מראש לשחזור קל בדיבור. המחשבה חייבת להתעצב בדפוסים קצביים ומאוזנים מאד, בחזרות או באנטי-תזות, באליטרציות ובהצללות, בתארים נלווים ובביטויים נוסחתיים אחרים, בתפאורות נושאיות קבועות (האסיפה, הסעודה, הדו-קרב, "עוזר" הגיבור וכן הלאה), במשלים שהכול שומעים כל העת כך שניתן להיזכר בם בקלות, ואשר נבנו בעצמם כדי להקל על השימוש והזכירה, או בכל צורה אחרת שתסייע לזיכרון. חשיבה רצינית שזורה בשיטות זיכרון. צרכי טיפוח הזיכרון מכתיבים אפילו את התחביר.

חשיבה ממושכת המבוססת על הדיבור, גם כשאינה מנוסחת בחריזה פורמאלית, נוטה להיות קצבית מאד, כיוון שהקצב מסייע לזכירה, אפילו ברמה הפיזיולוגית. קיימת זיקה הדוקה שבין דפוסים אוראליים קצביים, תהליך הנשימה, תנוחות גוף והסימטריה הדו-צדדית של הגוף האנושי.

נוסחאות מסייעות ביישום השיח הקצבי ופועלות גם כעזרי זיכרון בזכות עצמן, כביטויים קבועים הנשמעים מפי כל ובאזני כל. "בן חכם ישמח אב, ובן כסיל תוגת אמו"; "הפרד ומשול"; "חיים ומוות ביד הלשון"; "טוב כעס משחוק, כי ברוע פנים ייטב לב" (קהלת ז' 3); "הגפן המשתרג"; "הגזע האיתן"; "דברי חכמים בנחת נשמעים". ביטויים קבועים מסוג זה ואחרים – שלרוב ניחנים גם באיזון קצבי – נמצאים מעת לעת בדפוס, ואמנם ניתן "לחפש אותם" בספרי אמרות ומשלים, אך בתרבויות אוראליות איננו נתקלים בהם מעת לעת. אנו נתקלים בהם כל העת. הם מהווים את מהות המחשבה עצמה. לא תיתכן כל מחשבה נמשכת בלעדיהם, שכן היא גלומה בהם. ...

בתרבויות אוראליות, החוק עצמו מקודש באמירות נוסחתיות או משלים, שאינם רק עיטורים שעיטרום העוסקים במשפט, אלא מהווים חלק בלתי נפרד מהחוק עצמו. בתרבות אוראלית, שופט נקרא לעתים קרובות להשמיע סדרות של משלים רלוונטיים, שבהסתמך עליהם יוכל להגיע להכרעות צודקות בדיונים משפטיים שמובאים בפניו (Ong 1978:5).

דרך זו של חשיבה (שימוש בנוסחאות, משלים ועיטורים) בתרבות האוראלית היא הכרחית, וכל חשיבה בדרך אחרת תהיה למעשה בזבוז זמן, מפני שהיא לא תאפשר שחזור.

בתרבות האוראלית  - הזיכרון תופס תפקיד חשוב בין יתר כישוריו של המוח

השינון בעל-פה חשוב, ומאפשר את המשך הזיכרון, אך שינון זה נתון לשינויים. בדרך כלל, נשמר סגנון דומה, צליל, דרך הגייה וקצב של הדברים, אך לא נעשתה חזרה מילולית מדויקת בכל פעם מחדש. המספר / הדובר נעזר במאגר של אוצר מילים גדול של ביטויים דומים, במשקל דומה. בנוסף, לחצים סביבתיים וחברתיים תרמו למסר, שהשתנה בהתאם למה שקהל השועים מסוגל לקבל. סיפורי ניצחון יישמרו, ואילו סיפורים על הפסד יכחדו, ייעלמו, או ינוסחו מחדש. המרכיב הגופני חשוב, ומסייע למרכיב הזיכרון. פעמים רבות משתמשים מספרים קדמוניים בתנועות ידיים כחלק מהתהליך הסיפורי-תיאורי. יש אומרים אף שהתנועות קדימה ואחורה בזמן התפילה והקריאה בתלמוד נובעות מהשייכות לתרבות אוראלית קדומה.

תפקידם של דמויות הרואיות "כבדות" ושל החריג בתהליכי החשיבה האוראלית:
הזיכרון האוראלי עובד באפקטיביות עם דמויות "כבדות" – אנשים שמעשיהם אדירים, זכורים ובדרך כלל פומביים. דמויות שאינן בגודל טבעי, היינו, דמויות הרואיות, לא בשל סיבות רומנטיות או כדי ללמד את בני הדורות הבאים לקח, אלא מתוך סיבות בסיסיות בהרבה: לארגן את החוויה בצורה שתאפשר לזכרה לתמיד. דמויות אפורות אינן יכולות לשרוד את תהליך הזכירה האוראלי. על מנת להבטיח משקל וזכירות, דמויות הרואיות נוטות להתחלק לטיפוסים מוגדרים: נסטור החכם, אכילס הזועם, אודיסאוס הערום. אותה דרך זיכרון או חשיבה עדיין אוכפת את עצמה כל היכן שסביבות אוראליות שורדות בתרבויות אורייניות, כמו השמעת סיפורי אגדות לילדים: כפה אדומה המשכנעת כל-כך בתמימותה, הזאב שרשעותו עולה על כל דמיון, גבעול השעועית המתנשא השמיימה שג'ק חייב לטפס עליו – שכן גם דמויות שאינן אנושיות לובשות ממדים הרואיים. דמויות חריגות מוסיפות כאן עוד עזר לזיכרון: קל יותר לזכור את הקיקלופים מאשר מפלצת "רגילה" בת שתי עיניים, או את קרברוס [שומר השאול היווני בעל שלושת הראשים] מאשר כלב רגיל עם ראש אחד "בלבד".

הכתיבה ובעיקר הדפוס, הם שהביאו את דמותו של 'האנטי-גיבור', האפרורי והחלש. כאן אין צורך להסתמך על ההרואי והנשגב כדי להבטיח את הזיכרון.

בתרבות אוראלית ראשונית, החשיבה והמבע לובשים את המאפיינים העיקריים הבאים:
1. הוספה ולא דירוג
דוגמא מוכרת לסגנון אוראלי הוספתי היא סיפור הבריאה בבראשית א', 1-5, המהווה אמנם טקסט, אם כי טקסט המשמר דפוסים אוראליים מוכרים:

בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. והארץ היתה תהו ובהו וחושך על פני תהום; ורוח אלהים מרחפת על פני המים. ויאמר אלהים יהי אור; ויהי אור. וירא אלהים את האור כי טוב; ויבדל אלהים בין האור ובין החושך. ויקרא אלהים לאור יום ולחושך קרא לילה; ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד.

בקטע זה, מופיעה ו' החיבור תשע פעמים לשם הצגת אירוע או נושא חדש. בהתאם לרגישויות המעוצבות יותר על ידי דרישות הכתיבה וההדפסה, מתורגם קטע זה ב"תנ"ך האמריקאי החדש" (1970) כדלקמן:

בראשית, כשאלוהים ברא את השמיים ואת הארץ, הארץ הייתה שממה חסרת צורה, וחושך כיסה את התהום, שעה שרוח אדירה נשבה על פני המים. אז אמר אלוהים, "יהי אור", והיה אור. אלוהים ראה כמה טוב האור. אז הבדיל אלוהים בין האור לחושך. אלוהים קרא לאור "יום" ולחושך קרא "לילה". כך ירד הערב, ולאחריו בא בוקר – היום הראשון.

בקטע זה משמשת ו' החיבור רק פעמיים להצגת אירוע או נושא חדש, ובכל פעם כחלק ממשפט מרוכב. בתרגומים מסורתיים של התנ"ך לאנגלית, מתורגמת ו' החיבור העברית פשוט ל"and". בתרגום החדש, היא אמנם מתורגמת כך לעתים, אך גם כ"כאשר", "אז", "כך", או "שעה ש-", כדי לתת בידינו זרימה סיפורית עם הדירוג האנליטי והמושכל של חשיבות האירועים וסדרם שמאפיין את הכתיבה (Chafe 1982) ולפיכך נראה טבעי יותר בטקסטים של המאה העשרים.

(מחבר המאמר מתייחס לגרסה המקורית של התנ"ך, ואומר: "בני תרבויות אוראליות  ותרבויות בעלות משקע אוראלי ניכר, כולל התרבות שבה נכתב התנ"ך, אינם חשים שצורת ההתבטאות הזו ארכאית או מוזרה. היא נראית טבעית ונורמאלית בעיניהם, ממש כשם שגרסת "התנ"ך האמריקאי החדש" נראית טבעית ונורמאלית בעינינו").

2
. הצרף ולא ניתוח
מאפיין זה קשור קשר הדוק להסתמכות על נוסחאות לשיפור הזיכרון. מרכיבי החשיבה והמבע המבוססים על דיבור מהווים לרוב יותר מאשר יחידות שלמות פשוטות: הם מהווים אשכולות של יחידות כאלו, כגון מונחים או ביטויים או חלקי משפט מקבילים, או מונחים, ביטויים או חלקי משפט מנוגדים, או שמות וכינויים השזורים יחדיו. בני עמים אוראליים מעדיפים, במיוחד בשיח פורמלי, את החייל האמיץ על פני החייל; את הנסיכה היפהפיה על פני הנסיכה; ואת האילן האיתן על פני האילן. ההבעה בעל פה נושאת אפוא מטען של כינויים ומזוודות נוסחתיות אחרות, שהאוריינות הגבוהה דוחה אותו כמטען עודף בשל הסרבול המייגע הכרוך במשקלו המצטבר (Ong 1977:188-212).

3. עודפות או "שִפעַה" (חזרה על הדברים)
כאשר אנו קוראים חומר, אנו תמיד יכולים לחזור אחורנית כדי לשחזר מחשבה שנקטעה, או להבין טוב יותר את הנאמר. חשיבה מצריכה מידה מסוימת של רציפות, מחד, ומאידך – היא חייבת להמשיך קדימה.

כאשר התקשורת היא תקשורת מילולית, תקשורת בעל-פה, אין אפשרות לחזור אחורנית ולסקור שוב את הנאמר. לפיכך, מבנה הנאום, השיחה, העברת האינפורמציה, חייבת להיעשות בדרך שתקל על הזכירה:

היא תהיה איטית יותר, ותתבסס על עודפות: חזרה על הנאמר, כדי להבטיח את זכירתו וקליטתו על ידי השומעים. (בניגוד להעברת המסר הליניארי החסכוני בתרבות הכתב).

לעודפות ולחזרה על המסר יש חשיבות נוספת, הנובעת מהתנאים הסביבתיים: רעש וקהל נוכחים גדול עלולים להפריע בהעברת המסר. לכן – מומלץ לנואם לחזור על המסרים, ולהשתמש במונחים מקבילים. (שיטה זו מאפשרת לדובר לחשוב ולתכנן את דבריו בהמשך ללא יצירת קטיעה וגמגום בזמן הנאום).

לפיכך, תרבויות אוראליות מעודדות שטף, עושר לשוני ורהיטות. 

בכמה סוגים של תחליפים אקוסטיים לתקשורת מילולית בע"פ, מגיעה העודפות לממדים מדהימים, כמו בתקשורת התופים האפריקאית. מספר המלים הנדרשות כדי להעביר מסר מסוים באמצעות התופים גבוה פי שמונה לערך מאשר בשפה המדוברת (Ong 1977:101)

4. שמרנות או מסורתיות
כיוון שבתרבות אוראלית ראשונית, ידע מומשג שאינו מושמע בשנית בקול רם נעלם עד מהרה, חייבות החברות האוראליות להשקיע מרץ רב בחזרה שוב ושוב על מה שנלמד במאמץ רב לאורך השנים. צורך זה מכונן אורח מחשבה מסורתי או שמרני מאד, שיש לו סיבה טובה מאד לדכא התנסויות אינטלקטואליות חדשות. קשה מאד להשיג ידע והוא יקר המציאות, והחברה מעריכה ומוקירה מאד את אותם הזקנים והזקנות המתמחים בשימורו, המכירים את הסיפורים הקדומים ויודעים לספרם. בכך שהיא מאחסנת ידע מחוץ לתודעה, הכתיבה, ואף יותר מכך הדפוס, מפחתים בערכם של אותם זקנים חכמים, משחזרי העבר, לטובת מגלים צעירים יותר של דברים חדשים.

5. קרבה לעולם החיים האנושי
הידע בחברה האוראלית מתבסס על המוכר והקרוב. תרבות כירוגראפית (של כתיבה), ואף יותר מכך תרבות טיפוגרפית (של דפוס) יכולות להרחיק מעצמן ובמובן מסוים לרוקן מטבעיותו אף את האנושי, ולקטלג דברים כגון שמות מנהיגים וסיעות פוליטיות ברשימה מופשטת וניטרלית, שנעדרת כל הקשר של פעולה אנושית. לתרבות אוראלית אין כל כלי ניטרלי כדוגמת רשימה. כל התייחסות לקבוצה של אנשים, או מנהיגים למשל, תהיה בהקשר לעשייה ופעולה שלהם בעבר.

6. רוח של מאבק
רבות מהתרבויות האוראליות או האוראליות למחצה, אם לא כולן, נראות לוחמניות מאד בעיני האורייניים,(יודעי קרוא-וכתוב) בהתבטאויותיהן המילוליות כמו גם בסגנון חייהן. הכתיבה מטפחת הַפשַטות שמנתקות את הידע מהזירה בה נאבקים בני אדם אלה באלה. בתרבות האוראלית משלים וחידות אינם משמשים אך ורק לאגירת ידע, אלא גם כדי לערב אחרים בהתכתשות מילולית ואינטלקטואלית: השמעת משל או חידה תובעת מהשומעים להשיב במשל קולע יותר או במשל סותר. ההתרברבות ביכולת מילולית אישית ו/או ניאוץ מילולי (קללות) של דמות יריבה מככבים שוב ושוב במפגשים בין דמויות בנרטיב.

להטחת העלבונות ההדדית, המקובלת בחברות אוראליות בכל רחבי העולם, יש שם ספציפי בבלשנות האנגלית: flyting (או fliting). צעירים שחורים רבים בארה"ב, באגן הים הקריבי ובמקומות אחרים – הגדלים בתרבות שעודנה במידה רבה אוראלית בעיקרה – עוסקים במה שמכונה "the dozens" או “joning” או "sounding": תחרות שבה מנסים היריבים להתעלות האחד על השני בהטחת עלבונות באמו של היריב. אין מדובר בריב אמיתי כי אם בצורה אומנותית, בדומה לעלבונות המילוליים המסוגננים האחרים בתרבויות אחרות.

טבען הלוחמני של תרבויות אוראליות מתגלה לא רק בשימוש שנעשה בידע, אלא גם בשירי ההלל שלהן להתנהגות פיזית. תיאורים נלהבים של אלימות פיזית הם ממאפייניו הבולטים של הנרטיב האוראלי. הקשיים הפיזיים השגרתיים והמתמידים של החיים ברבות מהחברות המוקדמות מסבירים כמובן באופן חלקי את השכיחות הגבוהה של תיאורים אלימים בצורות אמנות מילוליות מוקדמות. הבורות באשר לגורמים הפיזיים של מחלות ואסונות יכולה אף היא לטפח מתחים בין-אישיים. כיוון שהמחלה או האסון נגרמו על ידי משהו, הרי שבמקום סיבות פיזיות, ניתן להניח שהגורם היה רשעותו האישית של אדם אחר – קוסם, מכשפה – דבר שמחריף את העוינות הבין-אישית. אך האלימות בצורות אמנות אוראליות קשורה גם למבנה האוראליות עצמה. כשכל התקשורת המילולית חייבת להתנהל מפה לאוזן, להתעגן בדינאמיקת ה"קח – ותן" של הצליל, היחסים הבין-אישיים שומרים על מתח גבוה – הן המשיכה ההדדית, ואף יותר מכן, היריבות.

7. אמפתיה ושיתוף, להבדיל מריחוק אובייקטיבי
בתרבות אוראלית, למידה או ידיעה משמעם יצירת הזדהות אמפתית ושיתופית הדוקה עם הנודע  (Havelock 1963:145-6), "להיות עם זה". הכתיבה מפרידה את היודע מן הנודע ומכוננת בכך תנאים ל"אובייקטיביות", במובן של ניתוק או ריחוק אישי.

8. הומאוסטזה – חשיבה מאזנת
חברות אוראליות חיות בהווה, ומעדכנות את זיכרונות העבר בהתאם למציאות משתנה. מספרי הסיפורים משנים את המיתוסים – מוסיפים או משמיטים פרטים בהתאם לצורך. תרבויות הדפוס המציאו מילונים שבהם ניתן לתעד את מובניה השונים של מלה, כפי שהיא מופיעה בטקסטים מתוארכים, בעזרת הגדרות פורמאליות. כך ידוע לנו שלמלים יש רובדי מובן, שרבים מהם כלל אינם רלוונטיים למובניהן השגורים בהווה. המילונים מיידעים אותנו על פערים סמנטיים.

כמובן שלתרבויות אוראליות אין מילונים, והפערים הסמנטיים בהן מעטים. מובנה של כל מלה נשלט על ידי המצבים המציאותיים שבהם משמשת המלה כאן ועכשיו. התודעה האוראלית אינה מתעניינת בהגדרות (Luria 1976:48-99). מלים רוכשות את מובניהן אך ורק ממצע גידולן הממשי והמתמיד, שאינו פשוט מלים אחרות, כבמילון, אלא כולל גם מחוות גופניות, הטיות קול, הבעות פנים ומכלול הסביבה הקיומית האנושית שבו מופיעה תמיד המלה הדבורה האמיתית. מובני המלים נשאבים כל העת מההווה, אף שברור שמובני העבר עיצבו את המובן ההווי בדרכים רבים ושונות, שאינן ידועות עוד. כשהדורות חולפים והאובייקט או המוסד שאותו מציינת המלה הארכאית אינו מהווה עוד חלק מהוויית החיים, אף שהמלה עדיין זכורה, מובנה משתנה לרוב או שהיא פשוט נעלמת.

9. קונקרטיות להבדיל מהפשטה (התייחסות מצבית לעומת חשיבה מופשטת)
כאשר אנחנו אומרים 'עץ' אנחנו יכולים להתייחס למגוון רחב של מושגים הקשורים לעץ, ולאו דווקא התייחסות לסוג מסוים של עץ. סוג זה של חשיבה נקרא חשיבה מופשטת. אמנם כל עץ, או חתיכה של משהו עשוי מעץ הוא קונקרטי, ממשי בפני עצמו, אך אנו משתמשים במונח הכוללני 'עץ' כמונח מופשט, היכול לחול על כל עץ שהוא. במובן זה, זהו מושג מופשט.

לעומת זאת, תרבויות אוראליות נוטות להשתמש במושגים במסגרות התייחסות מצביות (התייחסות קונקרטית, ואופרציונליות – המתייחסת לדרך השימוש במושג). הן מופשטות במידה מזערית, במובן זה שהן שומרות על קרבה לעולם ההוויה האנושית.

לדוגמה:
(1) נבדקים אנאלפביתים (אוראליים) זיהו צורות גיאומטריות בכך שנתנו להן שמות של עצמים, ולעולם לא באופן מופשט כמעגלים, ריבועים, וכו'. מעגל היה מכונה צלחת, מסננת, דלי, שעון או ירח; ריבוע היה מכונה מראה, דלת, בית או לוח לייבוש משמשים. הנבדקים זיהו את הצורות כייצוגים של דברים ממשיים שהכירו. מעולם לא הייתה להם כל זיקה למעגלים או לריבועים מופשטים, אלא לעצמים קונקרטיים.

(2) לפני קבוצה של נבדקים הוצגה קבוצה של ארבעה חפצים, ונאמר להם כי שלושה חפצים מבין הארבעה שייכים לקבוצה אחת, ואילו את החפץ הרביעי צריך להוציא מהקבוצה. סדרה אחת של איורים כלל את החפצים הבאים: פטיש, מסור, בול עץ וגרזן. הנבדקים לא יכלו לחשוב על קבוצה זו במונחים של קטגוריה (הקבצה) ולומר כי מדובר כאן בקבוצה של כלים – פטיש, מסור, גרזן, ולפיכך בול העץ הוא המיותר, אלא רק במונחים מעשיים. אחד הנבדקים אמר כי החפץ המיותר הוא הגרזן, מפני שהחשיבה שלו אופיינה בצורך לעבוד עם בול העץ. בול העץ וכלי העבודה שלו אם, כן, בעיני נבדקים המשתייכים אל התרבות האוראלית – מהווים קבוצת התייחסות אחת, ללא יכולת להפריד בניהם.

איכר אנאלפבית בן 25 השיב כדלקמן: "כולם דומים. המסור ינסר את העץ והגרזן ישבור אותו לחתיכות קטנות. אם אחד מאלה צריך ללכת, הייתי זורק את הגרזן. הוא אינו יעיל כמו המסור" (1976:56). משנאמר לו שהפטיש, המסור והגרזן כולם כלים, הוא דחה את הסיווג הקטגורי והתמיד בחשיבתו המצבית: (קונקרטית) "כן, אבל גם אם יש לנו כלים, אנו זקוקים עדיין לעץ – שאלמלא כן, לא נוכל לבנות דבר" (שם). משנשאל מדוע דחה אדם אחר פריט אחד בסדרה אחרת של ארבעה, שסבר שכולם משתייכים יחדיו, הוא השיב: "כנראה צורת החשיבה הזו היא בדמו".

(3) אנאלפביתיים (אינם יודעים קרוא וכתוב, משתייכים לתרבות אוראלית) מתקשים בתהליך של הסקת מסקנות, וחשיבה היקשית. (אם כי אין בכך כדי לומר שלא היו מסוגלים לחשוב, או שחשיבתם לא נשלטה על ידי ההיגיון), אלא רק שהם לא התאימו את חשיבתם לצורות לוגיות טהורות, שדומה כי לא מצאו בהן כל עניין. מדוע שיהיו מעניינות בעצם? הסילוגיזם – ההיקש - מתקשר לחשיבה, אך בעניינים מעשיים, אף אחד לא פועל על סמך סילוגיזם פורמאלי כלשהו.

בצפון הרחוק, היכן שמושלג, כל הדובים לבנים. [האי] נובאיה זמליה נמצא בצפון הרחוק, ותמיד יורד שם שלג. מהו צבעם של הדובים? הנה תשובה טיפוסית: "אני לא יודע. ראיתי דוב שחור. אף פעם לא ראיתי דובים אחרים.... כל מקום והחיות שלו" (108-9). אפשר לברר את צבעם של הדובים פשוט ממראה עיניים. מי שמע אי-פעם על הַקַשַת  (תהליך של הסקת מסקנות) צבעו של דוב הקוטב בחיים המעשיים? מלבד זאת, כיצד אוכל להיות בטוח שאתה יודע לבטח שכל הדובים הם לבנים בארצות המושלגות?

(4) בעבודת השדה של לוריה, (שערך את המחקר בקבוצת הנחקרים האנאלפביתית) נתקלו בקשותיו להגדרות, ולו של הקונקרטיים שבחפצים, בהתנגדות. "נסה להסביר לי מהו עץ". "מדוע שאעשה זאת? הכול יודעים מהו עץ, הם לא צריכים שאני אומר להם", השיב איכר אנאלפבית אחד, בן 22 (1976:86). מדוע להגדיר, כשסביבה מציאותית היא מספקת הרבה יותר מאשר כל הגדרה. ביסודו של דבר, האיכר צדק. אין כל דרך להפריך את עולם האוראליות הראשונית. כל שניתן לעשות הוא לזנחו לטובת האוריינות.

"כיצד היית מגדיר עץ בשתי מלים?" "בשתי מלים? עץ תפוח, בוקיצה, צפצפה". "נניח שאתה הולך למקום שאין בו מכוניות. מה תספר לאנשים [על מכוניות]?" "אם אלך, אספר להם שלאוטובוסים יש ארבע רגליים, כסאות מקדימה שאנשים יכולים לשבת עליהם, גג בשביל צל ומנוע. אבל בעצם אם באמת הייתי הולך, הייתי אומר: 'אם תיכנס למכונית ותיסע, תוכל לגלות בעצמך'". המשיב מנה אמנם כמה תכונות, אך בסופו של דבר חזר לחוויה המצבית האישית (1976:87(.

בניגוד לכך, פועל אוריין (יודע קרוא וכתוב) בן 30 בחווה קולקטיבית אמר: "היא מיוצרת במפעל. בנסיעה אחת, היא יכולה לעבור את המרחק שעשרה ימים היו נדרשים לסוס כדי לעברו – עד כדי כך היא מהירה. היא משתמשת באש ובקיטור. בהתחלה צריך להצית את האש כדי שהמים ירתחו – הקיטור נותן למכונה את כוחה.... אני לא יודע אם יש מים במכונית, חייב להיות. אבל מים זה לא מספיק, היא צריכה גם אש" (1976:90). למרות שהמידע שבידו היה חסר מאד, הוא בכל זאת ניסה להגדיר מכונית. אולם הגדרתו אינה תיאור ממוקד של חזות העין – סוג זה של תיאור הוא מעבר ליכולת התודעה האוראלית – אלא הגדרה במונחים אופרציונליים. (שימושיים)

 (5) כאשר נבדקים אנאלפביתיים התבקשו להתייחס אל עצמם בביקורתיות, ולנתח את עצמם -  הם התקשו להשיב, ולנתק את עצמם מהמציאות המעשית החיצונית סביבם:

גבר אנאלפבית בן 38 ממחנה רועים הררי נשאל (150): "איזה מין בן אדם אתה, מהו האופי שלך, מהם התכונות הטובות והחסרונות שלך? כיצד היית מתאר את עצמך?" "באתי לכאן מאוץ'-קורגאן, הייתי עני מאד, ועכשיו אני נשוי ויש לי ילדים". "האם אתה מרוצה מעצמך, או שהיית מעדיף להיות שונה?" "זה היה טוב אם הייתה לי קצת יותר אדמה והייתי יכול לזרוע קצת חיטה". העולם החיצון ממקד את תשומת הלב. "ומהם חסרונותיך?" "השנה זרעתי פוד אחד [16 ק"ג] של חיטה, ואנחנו מתקנים את החסרונות בהדרגה". עוד סיטואציות חיצוניות. "תראה, אנשים שונים זה מזה – רגועים, חמי מזג או שלפעמים זיכרונם לקוי. מה אתה חושב על עצמך?" "אנחנו מתנהגים כמו שצריך – אם היינו אנשים רעים, אף אחד לא היה מכבד אותנו".  ההערכה העצמית הומרה בהערכה קבוצתית ("אנחנו"), ולאחר מכן טופלה במונחים של התגובות הצפויות מהזולת. גבר אחר, איכר בן 36, שנשאל איזה סוג של אדם הוא, השיב בישירות הומאנית ונוגעת ללב: "מה אוכל לומר על לבי שלי? כיצד אוכל לדבר על האופי שלי? שאל אחרים; הם יוכלו לספר לך עליי. אני עצמי איני יכול לומר דבר". השיפוט ניתן לפרט מבחוץ, ולא מבפנים.

תרבות אוראלית פשוט אינה עוסקת בפריטים כמו צורות גיאומטריות, קטגוריזציה מופשטת, תהליכי שכילה של לוגיקה פורמאלית, הגדרות, או אף תיאורים כוללים, או ניתוח עצמי מילולי, שכולם אינם נגזרים פשוט מהמחשבה עצמה אלא מחשיבה שמעוצבת על ידי טקסטים. השאלות של לוריה הן שאלות בית-ספריות הקשורות בשימוש בטקסטים, ואמנם דומות מאד או אף זהות לשאלות מבחני משכל שהומצאו בידי אוריינים. הן לגיטימיות, אך הן באות מעולם שהמשיב האוראלי פשוט אינו חלק  ממנו


לוח דפוסי ארגון חברתי בעולם
לוח התפתחות הכתב והטיפוגראפיה



גרסא להדפסה גרסא להדפסה
כל הזכויות שמורות © 2014 ל- המינהל למדע ולטכנולוגיה במשרד החינוך בשיתוף המרכז הפדגוגי טכנולוגי (מפ"ט) עמל
האתר עוצב ותוכנת ע"י GoNet Software Solutions
ראו תנאי שימוש