דף הבית על האתר הודעות מפמ''ר צוות הפיקוח פורום צור קשר בתי הספר הצעות ודרישות עבודה 
מגמות הלימוד
  מבנה מגמות טכנולוגיות חוזי
  ביבליוגרפיה
  מגמת מדיה ופרסום
  מגמת טכנולוגיות תקשורת
  אודות המגמה
  מקצוע אופטיקה יישומית
  צילום סטילס
  טלוויזיה וקולנוע
  תוכנית הלימודים
  מאמרים - קולנוע ישראלי
  מאמרים - ייצוגים בקולנוע
  מאמרים - ז'אנרים ותיאוריות
  מאמרים - טכנולוגיה וטיפים
  ביבליוגרפיה
  בתי הספר במגמה
  שאלונים ומחוונים
  פורטל היצירה הצעירה
  תמונות מהווי המגמה
  סרטוני המגמה
  בחינות חיצוניות
  בחינת מפמ''ר ארצית
  פרויקטי גמר
  קולנוע וטלוויזיה י"ג - י"ד
  רשימת קישורים
  העשרה והרחבת ידע
  מה חדש ?

מרחבי לימוד מתוקשבים
   המבניות בתקשורת וחברה ג'
   מערכי שיעורים בתקשורת
   מבנית בצילום ותאורה
   מבנית פס קול
   מבנית מעשית בהפקות
   מבנית מדעי הטכנולוגיה
   סיכום פיצ'ינג דוקומנטרי
   תיק הפקה עליליתי
   תיק הפקה דוקומנטרי
   תסריטים להפקות
   אמנות המבע הצילומי

2,466,002 כניסות לאתר
מוסר או תשלומים

מאת: בילי מוסקונה-לרמן

גם עמוס גיתאי וגם נילי טל עשו סרט על נשים ממזרח אירופה שעובדות כזונות
בישראל. הוא עלילתי, היא דוקומנטרי. הם הגיעו למסקנות שונות לגמרי.
ומפתיעות. דווקא הוא חושב שהגיבורות שלו קורבנות, ואילו היא בטוחה
שהבחירה שלהן. הוא זה שדורש להילחם בזנות, בעוד היא משוכנעת
 שחייבים למסד אותה. ויכוח שנגמר בנשיקה, אבל לא בהסכמה.

הוויכוח, שהיה לו פוטנציאל להיות סוער, מושחז ושותת דם,
התחיל בנשיקה ונגמר בשתי נשיקות מצלצלות. אחת על כל לחי,
תוכרבו הדירפה תוקישנ לש זילעה םויסה לילצ םעו .םיתפרצה גהנמכ
השלום ולהתראות התנדפו בבת אחת, כמו בועות סבון, כל הדיבורים על
הזונות המיוסרות ממזרח אירופה שלשמן התכנסנו וגם כל השאלות
החשובות הקשורות בהן: מיסוד הזנות, כן או לא, בכמה מוכרים אותן,
האם הן נאנסות על ידי הבדואים, כמה הן מרוויחות, אם בכלל, והאם
הן בוחרות או נאלצות בלית ברירה לעסוק בזנות לפרנסתן.
והנה עוד דקה או שתיים יארוז עמוס גיתאי מזוודות בדרך לפריז לעבוד
על הפרויקט הבא בתור, ואילו הבמאית נילי טל חזרה לפני שנייה מלוס אנג'לס,
שם היא מצלמת סרט על שני די-ג'ייז ישראלים שנרצחו, והזונות,
אותן נשים אומללות שטופלו לרגע בתשומת לב מרוכזת, נגוזו בבת אחת ממרכז
 סדר היום של היושבים מסביב לשולחן.

התכנסנו כדי להתדיין על שני סרטים חשובים שעוסקים בזנות ושנעשו על ידי
במאים ישראלים. עמוס גיתאי עם "הארץ המובטחת", שעלה לא מזמן על
האקרנים וכבר ירד, ונילי טל עם הסרט הדוקומנטרי "נשים למכירה",
שנמצא בשלבי עריכה סופיים. ההבדל בגישה של שניהם לסוגיית הזנות הוא
 העילה לפגישה הזאת.

נתחיל בהבדלי הטמפרמנט: הוא בן 45, קר רוח,בטוח בעצמו,שא
נן,לא מתרגש משום דבר ונונשלאנטי. היא בת 16, רגשנית, נסערת,
וכחנית, מתפרצת ונוטה לעבור במהירות בין צחוק מתגלגל לרוגז חריף.
ועכשיו לסרטים: גיתאי רוצה להראות לנו סחר בבני אדם, על כל הסבל
שכרוך בכך, ואילו טל רוצה להראות לנו שאם נזרוק את הנשים ממדינת ישראל
הן יחזרו ויבואו בשחייה, בצלילה, בגניבה ובכל דרך אפשרית אחרת וחוץ מזה
אנחנו צריכים להביא בחשבון שאנחנו, כחברה, גוזרים עליהן דין מוות במובן
 שאין להן ולילדיהן אוכל ותרופות כדי לשרוד במקומות שבאו מהם.

בגלל שנשים הן, פחות או יותר, המקצוע שלי הגעתי לשני הסרטים עם
דעה חד משמעית, אבל המציאות כרגיל מורכבת ובדרכה מתעתעת.
למרות שאני מאמינה במיגור מוחלט של הזנות, בעובדה שאין לה מקום
בחברה מתוקנת, שמדובר בסחר בבני אדם, שאין בדמוקרטיה מקום לקניית
שירותי מין, שחברה צריכה ללמוד איך לחיות בלי לקנות מין וכי קניית
מין על ידי גברים פוגעת בשוויון בין גברים לנשים, ולכן נכון להיאבק
בה באמצעות חינוך ולא כדאי לתת לה לגיטימציה חוקית, למרות כל אלה,
חשתי אי נוחות הולכת וגוברת כשצפיתי בסרט של גיתאי, שלכאורה דעתו בדיוק
כדעתי. מהסצנה הראשונה שמתחילה בחבורת גברים בדואים שיושבת ליד נשים
צעירות, כמעט ילדות, שהוברחו דרך מצרים לגבול ישראל, וממשיכה באונס אכזרי,
דרך אינספור סוגים של משגלים פרוורטיים ותנוחות אנאליות ומציצות ומקלחות,
והנשים מיטלטלות מפה לשם עירומות ומושפלות, בלי לוותר על סצנות לסביות
קיטשיות, כל האוסף הזה בסרט אחד השאיר אותי זועמת. מאחורי זווית הראייה
המוסרית-חברתית של גיתאי, כך הרגשתי, מסתתר גבר מצוי, שלא מוותר על
 מציצנות עם צבע פורנוגרפי.

לעומת זאת, למרות שאינני מצדדת בנקודת המבט של טל ולא מסכימה עם אף
אחת מדעותיה, הרשימה אותי החריצות שלה. נוסעת 20 שעות ארוכות ברכבות
ישנות לאוקראינה, לסיביר, למולדביה, לאוזבקיסטן, חורים חשוכים,
קרים ואפלים. מבוססת בתוך שלג עמוק, בקושי מדברת ונושמת, היא עוברת אלפי
קילומטרים כדי להגיע לאמא של אחת הבנות העובדות בארץ בזנות. אישה זקנה,
בלי שיניים, שמתגוררת בחדר עלוב ללא שירותים ומטבח, וממנה היא שוב חוצה
ילומטרים כדי להגיע לילד קטן בבית לילדים עזובים,כי אין מי שיאכיל אותו
 ויקנה לו תרופות.תיעוד חרוץ, מסור ושקדני.

גרסת הבמאית
נשים חזקות שרוצות להתפרנס
ברזומה של טל, דוקומנטריסטית עסוקה ומוערכת, מופיעות לא מעט עבודות
שנוגעות בזכויות נשים, בהן ראיון עם כרמלה בוחבוט, יום אחרי שרצחה את
בעלה. הראיון ששודר בתוכנית "עובדה" סייע לתיקון חוק העונשין א300'.
בזכות התיקון, בוחבוט, שסבלה מהתעללות בת שנים, נשפטה לשבע שנים בכלא,
ולא למאסר עולם (ושוחררה לאחר שלוש).
בבית שלה, בתוך ערימת קלטות, כשהיא קופצת מנושא לנושא, מסבירה טל את
ההיגיון שמאחורי מיסוד הזנות. "אי אפשר להיאבק באישה האוקראינית,
היא אומרת. "אם לא דרך הגבול, היא תגיע לכאן בשחייה. אין כוח שיכול לעצור
אותה. היא מוכרחה, היא חייבת, לתת אוכל לילדים שלה. הגברים ברוסיה קרסו,
כולם מתגלגלים ברחובות עם בקבוקי וודקה. אף אחד מהם לא מפרנס או משלם
מזונות, אין גם חוק שמחייב את זה, והנשים צריכות לדאוג לאוכל. אם לא
יעבדו בארץ הן יעבדו בדובאי ובטורקיה. הן עובדות בכל העולם.
קראתי באינטרנט שבפריז כבר אין אף זונה צרפתייה".

לא היה לה קל להגיע לנשים שעובדות בזנות. כשהתחילה לעבוד על הסרט פיזרה
פליירים בבתי בושת ברחבי תל אביב, שבהם נכתב שהיא מחפשת זונות שיסכימו
להתראיין תמורת תשלום. אף אחת לא הרימה לה טלפון. השלב הבא היה פנייה
לארגוני נשים, ומשם למתקני כליאה, ואז מצאה ארבע נשים, אמהות לילדים,
והחלה ללוות אותן. דרכן היא הגיעה למשפחות באוזבקיסטן, לילדים שלהן,
לאמהות, לקור ולמצוקה, וזה מה ששיכנע אותה, לדבריה, שחייבים למסד את הזנות.

"מה שקורה בפועל", אומרת טל, "זה שלא נלחמים בסרסורים ולא
נלחמים בלקוחות, ובסופו של דבר נלחמים בזונות. ארגוני הנשים יהרגו אותי,
אני מודעת לזה, אבל אני לא רואה ברירה אחרת. גם אני הייתי רוצה שכל הנשים
 יהיו רופאות, עורכות דין ועובדות היי-טק, אבל זה לא מה שקורה במציאות".

סצנה אחת, נוגעת ללב במיוחד, בסרט של טל מראה את הנשים בבית הבושת כשהן
מותחות קפיצים לבובות צעצוע שקנו לילדים שלהם ברוסיה. לטל אין מספיק
מילים בשביל לספר עד כמה היא מעריצה את הנשים החזקות והשורדות האלה.
"הן אינטלקטואליות", היא אומרת בדרך הנסערת שלה. "הן יושבות בבתי בושת
וקוראות ספרים. עומדות בתור לאוטובוס וקוראות ספרים. הן יודעות כל אחת
שתי שפות לפחות. כולן משכילות, כולן אחראיות. כל מה שהן רוצות זה לבוא
לכאן לשנתיים, להרוויח 20 אלף שקל ולחזור הביתה, לקנות שם דירה, לשלם על
חינוך לילדים שלהן. הן לא רוצות להשתקע פה. בגלל זה הן מקבלות 20 קליינטים
ביום. הן לא רוצות שלושה קליינטים ולשבת בשאר הזמן לסרוג. כשהגעתי אליהן
ראיתי אותן עם ספר ביד, וברגע שבא קליינט, הן מיד מחביאות את הספר ומתיישבות
עם ביקיני ומחייכות במתיקות".

ומה עם עדויות על אונס? על זה שלא משלמים להן? שמוכרים אותן מסרסור
לסרסור? שהבדואים מתעללים בהן? שחלק מהן לא יודעות למה הן באות,
ואם הן כן יודעות, הן לא מתארות לעצמן שככה זה ייראה. "אני לא
פגשתי כאלה", אומרת טל, "וראיינתי מאות בנות. פגשתי נשים שידעו
למה הן באות, שאומרות שהבדואים מאוד נחמדים אליהן, וזה גם הגיוני.
הבדואים מקבלים 2,000 דולר לראש, ואסור להם להביא את הסחורה פגומה.
הסחורה צריכה לבוא במצב טוב. כל מי שדיברתי איתה ידעה בדיוק מה היא עושה,
כמה היא מרוויחה וכמה זמן היא מתכננת לשהות פה. והן גם מודות לגברים
הישראלים שנותנים להן פרנסה.

"מה אנחנו מעדיפים, זונות כחול-לבן או זונות מולדביות?
אני אישית מעדיפה שהן יעשו את העבודה ולא נשים ישראליות,
שהרי יש פה ביקוש רב, יש מיליון ביקורים של גברים בבתי זונות בחודש,
 אז למי ילכו הגברים האלה? יותר טוב שילכו אליהן, לא?"

גרסת הבמאי
נשים חלשות שהופכות מוצר מין
אחרי הטיעונים הפטריוטיים-לאומניים שמעלים על נס את העובדה שתודה לאל,
אין זונות יהודיות, הגיע תורו של גיתאי לומר מה דעתו. הסרט שלו כולל,
בנוסף למה שכבר תואר, גם מקלחת קרה על בטון חשוף של קבוצת נשים עירומות
באסוציאציה שקופה לתאי גזים במחנות ריכוז ומסתיים בפיגוע בתל אביב שהורס
את בית הבושת, מפזר את הנשים הכלואות לרחוב ושולח לחופשי את הגיבורה
הראשית, שספק אם היא שפויה בדעתה אחרי כל מה שעברה. לזכותו של גיתאי,
שלאורך כל הסרטים שלו מעלה שאלות שקשורות בזכויות אדם, עומד המשפט שהוא
אומר: "זה סרט על בושה, הבושה שלי כגבר".

והוא ממשיך: "האמת היא שמה שרציתי זה להראות לאנשים שהדימוי
על בורדל קסום בסגנון המאה ה- 19 עם וילונות קטיפה אדומים,
בנות עם ביריות וסיגריות ויין וקולות צחוק, הוא דימוי מופרך,
ושמדובר פה בעבדות מודרנית. השאלה שלי היתה איך אתה יכול לצלם עירום
לא פתייני".

את סרטו הקודם, "עלילה", עיבוד ל"מחזיר אהבות קודמות" של יהושע קנז,
צילם גיתאי באזור התחנה המרכזית הישנה בתל אביב, בבניין שתפקד
כמיקרוקוסמוס של מערכות היחסים בתוכו. בבניין הזה וברחובות הסמוכים
לו חיו פועלים זרים וזונות, וזה היה המגע הראשון עם הרעיון שהצמיח
את "הארץ המובטחת".

"בשנים האחרונות", אומר גיתאי, "התמקדנו יותר מדי בפוליטיקה של
יהודים-ערבים ופחות מדי בזכויות חברתיות של זרים שנקלעו לאזור הזה,
ובמיוחד של נשים שנאלצות לעסוק בזנות ולאף אחד לא אכפת מהן".
את הסרט הוא מקדיש בלב לאמא שלו, שהיה לה קול, שהיתה לה דעה.
היא נולדה ב- 1905 ובגיל 18 נסעה עם חברה מתל אביב לברלין, לפגוש
את זיגמונד פרויד, פגשה אותו, ישבה בסלונים שלו, חזרה לתל אביב,
התמסדה וידעה לכוון את בנה למה חשוב יותר ופחות בחיים. באמצע הצילומים
של הסרט נפטרה, בגיל 94. לכבודה ולזכרה הוא הפסיק את העבודה למשך
חודש שלם.

גיתאי ראיין נשים שעוסקות בזנות והגיע למסקנה ש 70 אחוז מהנשים
יודעות למה הן באות, אבל אין להן מושג עד כמה גרוע זה ייראה.
"פס הייצור הזה של זונות", הוא אומר, "מתחיל בלקחת אישה ולהפוך
אותה למוצר מין". הוא מציג את זה בסרט בסצנה קשה: הנשים עומדות בשורה,
כאילו היו בשר שתלוי על וו באיטליז. פנס מאיר על חלקים מסוימים בגופן:
חזה, תחת, רגליים, איבר המין. הן ניצבות מול חבורת גברים, שמודדים,
מסמנים, דוחפים ידיים, ממששים ומקיימים מכירה פומבית על כל אחת ואחת.

את הסרט עשו גיתאי והשחקניות בסוג של סדנה במדבר, שנמשכה שבועיים.
הם ישנו בבידוד, בלי חשמל, בבתי בוץ מוארים בעששיות, מה שתרם,
לדבריו, להרגשת הגיבוש של הצוות וליכולת לעבור את הסצנות הלא קלות
מבחינה נפשית.

הצופים הישראלים לא באו לראות את הסרט והוא ירד מהאקרנים אחרי כמה שבועות.
אתה לא נעלב, לא מרגיש דחוי כאן? אני שואלת אותו. והוא עונה "לא,
אני בוחר לא להיעלב. אני מבין מזה שהקהל הישראלי אולי בשל לראות
מסמכים פוליטיים, אבל לא בשל לראות מסמכים אינטימיים, אולי
 זה מביך אותו".

כשמסתכלים בנתונים הסטטיסטיים, המבוכה כביכול של הגבר הישראלי מאבדת
 מתוקפה: בבתי בושת בישראל הרי מבקרים מיליון גברים בחודש. ואנחנו לא
 מדברים על פועלים זרים ולא על פלשתינים, אנחנו מדברים על הבנים שלנו,
 בני הזוג שלנו, החברים שלנו והשכנים בבית הסמוך. כל גבר שלישי בישראל
 הולך לזונה. ועל הלקוח הישראלי, הצרכן, זה שמגלגל את התעשייה הזאת מכיסו,
 אליו עוד אף קולנוען או חוקר לא הפנה, משום מה, זרקור של אור.

העימות
הראש של מי טמון בחול
גיתאי מבקש תה ירוק, טל מזמינה קפה. ליהי פקר, חברה של טל
שפעם עשתה סרטים והיום מגדלת פודלים, מתעדת את הפגישה במצלמת וידאו,
ורובי קסטרו, הצלם, מנסה לתפוס אותם מתווכחים בזעם. אבל גיתאי,
מעצם טבעו הרציונלי, לא מתיז שבבי חמה, וטל שצועקת בכל הכוח יכולה
תוך שנייה להתחיל לצחוק. כי ככה אני, היא אומרת, עוברת מהטראגי לקומי
תוך שנייה.

טל: "יצאתי לבחון את הבעיה מכל כיוון אפשרי והגעתי לחבר העמים,
שזה מקום יותר נוראי מהודו ומאפריקה. אחרי 200 בחורות שראיינתי
אני אומרת בוודאות: אין טעם להילחם בזה. כמו שאני בעד לגיטימציה
של הסמים ככה אני בעד מיסוד הזנות. כי יש מצב פרדוקסלי שמותר לזונות
לעבוד רק ברחוב, אסור להן לעבוד בבתים. ואני רוצה למסד את זה,
לאפשר להן לעבוד בבית, עם מס הכנסה וביטוח לאומי וביקורת רפואית שלא
יידבקו באיידס. אני דואגת לבנים. כי מי מגיע? בחורים צעירים, יפים,
כמו שאחת הבנות אומרת בסרט, היא אפילו לא יכולה להגיד על עצמה זונה,
אז היא אומרת, אני לא מבינה למה הוא לא הולך לדיסקוטק, למה הוא בא אלי?

"אם היתה זנות כחול-לבן, לא היה צריך להעסיק אותן. אבל כמו שאין
פועלים לחקלאות ומייבאים עובדים זרים לבניין, לחקלאות ולסיעוד,
ככה אפשר להביא נשים לזנות. ואם זה יהיה בהיתר כמו הפועלים הזרים,
אז באותו רגע ייגמר סחר הנשים. היא באה, יש לה ויזה, כל הסיפור
יעלה 300 דולר וזהו. ולמרות הכל שתבינו, מצדי אפשר לסלק את כולן,
להעלות אותן על משאיות ולסלק אותן כמו בשואה".
גיתאי: "אני חושב שהשאלה היא איזה חברה אנחנו רוצים ליצור פה.
אם אנחנו רוצים לחיות בתוך מודל כלכלי תאצ'ריאני, שזה אומר שרק
האנשים החזקים ישרדו, וזה אומר שיש הרבה מאוד נושאים שהמדינה לא
מתערבת בהם, וזה אומר שאם תאגידים לא ירצו, אז לא יהיו הצגות,
ולא יהיו לימודים אחר הצהריים, ולא יהיו עוד עשרות דברים.
לפי המודל של נילי, כוחות השוק יביאו מאות אלפי נשים לזנות,
בעלי קזינו יארגנו את ועידת הליכוד, הסינים יבנו לנו, הפלשתינים
ינקו לנו, ואנחנו נעשה רק היי-טק".

טל: "אני אדם ריאלי. השחקן הזה, יו גרנט, נתפס כשזונה מוצצת לו.
יותר טוב להיות בת יענה. אני חיה בתוך מציאות שאני יודעת שאני לא
יכולה להילחם בה".
גיתאי: "תרבות יכולה ליצור לעצמה מגבלות. היא לא חוק עליון".
טל: "אני חושבת שצריך לעשות תשדירים חינוכיים: בואו נאונן לבד בבית.
איך נמנע מבחורים או גברים ללכת לזונות? הרי מדובר בגברים רגילים.
אתם יודעים מתי היום הכי פורה בבתי זונות? ביום ראשון, אחרי וויקנד
בבית עם האישה והילדים.
"ישבתי חמש שעות עם סרסורה במולדביה, שלג עד למעלה, הגלגלים של
המכוניות קשורים בשרשרות של טנקים, לוקחים את הבנות ומחזירים אותן
תוך רבע שעה. שאלתי את הסרסורה, איך הגעת לזה? היא סיפרה שהיתה נהגת
מונית וכשראתה שאפשר למצוא בתעשיית הזנות פרנסה הפכה לסרסורה.
בעלה מרצה באוניברסיטה. כששאלתי אותה למה הנשים ברוסיה לא נלחמות
בתופעה, היא ענתה שהמצב הכלכלי של הבנות על הפנים. הדרך היחידה
להילחם בזה היא בשיפור המצב הכלכלי. בגיל 16 שליש כבר אמהות.
ילדות עם תינוקות. הגברים עושים ילדים כדי לא ללכת לצבא ולהילחם
בצ'צ'נים. מי שיש לו ילדים לא מגייסים אותו נגד צ'צניה.

"לישראל הן שולחות את הכי מכוערות, ללוס אנג'לס הן שולחות את
הכי יפות. יש להן סלקציה, יש שם פצצות, רגליים
1.90 מטר אורך כל אחת".
גיתאי: "וזה הפתרון? להיות זונה בישראל. אני חושב שהפתרונות
שלך לא נכונים. השיטות שלך מאיצות את ההתפוררות של האנשים האלה.
הגברים יעבדו בתור פועלים זרים והנשים יעבדו בתור זונות.
את יוצרת עולם שמבוסס על עשירים ושרתים או אדונים ומשרתים.
אני חושב שלא סתם האנושות ביזבזה 000,2 שנה כדי ליפול עוד פעם
לדפוסים של עבדות. זאת תפישה ימנית אנרכיסטית, את נופלת לקלישאה
של גברים שצריך לספק את היצר הזה אצלם ואז הנשים חייבות להיות זונות.
הנשים, כמו הגברים, לא צריכות להסכים למשטר של עבדים.
צריך לתת למשטר בעיטה בתחת".
טל: "אני מסכימה איתך, אני רוצה את כל הנשים רופאות.
אבל אני שואלת את הבחורות מה הן רוצות".
גיתאי: "אני לא בעד משאלי דעת קהל. זה לא שיקול.
אם תלכי לאנשים שמשחקים בקזינו, הם ירצו קזינו. אז תעשי קזינו
גם במצפה רמון, ונעשה בתי זונות מסודרים עם מקלחות".

טל: "אבל אם תעשה את זה לא תהיה לך שחפת. אתה רוצה פה שחפת?".
גיתאי: "בואי לא נעשה אידאליזציה. גם זנות מסודרת יוצרת מחלות.
זנות לא פותרת בעיות בריאות".
טל: "אני באה מהרחוב ומסתכלת מה קורה ברחוב. ברור שאף אישה לא
רוצה לעבוד בזנות. אני רוצה שיתייחסו אליהן יפה, שיבואו דרך שדה
תעופה, ובסופו של דבר, אחרי שהן באות, שהגברים יהיו מסודרים.
"רק דבר אחד בכל השרשרת חסר לי, וזה תשומת הלב לבחורה. יש כאלה
שגורשו שלוש-ארבע פעמים וחוזרות. בואו לפחות נקל עליהן. לא על המעביד
ולא על השולח. בואו ניתן להן אפשרות לבוא כמו בנות אדם. שיקבלו ויזות.
בסך הכל הן החזקות. הגברים שם הם האפסים, הן חזקות, הן שורדות,
הן מפרנסות. הגבר הוא המושפל. הוא צריך לבוא עם הזה וברבע שעה לגמור,
הוא מושפל או היא מושפלת? תכתבי שהוא מושפל".


מקור:
"סופשבוע", מעריב 26/11/04 עמודים 75 - 72

 
 



 



גרסא להדפסה גרסא להדפסה
כל הזכויות שמורות © 2014 ל- המינהל למדע ולטכנולוגיה במשרד החינוך בשיתוף המרכז הפדגוגי טכנולוגי (מפ"ט) עמל
האתר עוצב ותוכנת ע"י GoNet Software Solutions
ראו תנאי שימוש