דף הבית על האתר הודעות מפמ''ר צוות הפיקוח פורום צור קשר בתי הספר הצעות ודרישות עבודה 
מגמות הלימוד
  מבנה מגמות טכנולוגיות חוזי
  ביבליוגרפיה
  מגמת מדיה ופרסום
  מגמת טכנולוגיות תקשורת
  אודות המגמה
  מקצוע אופטיקה יישומית
  צילום סטילס
  טלוויזיה וקולנוע
  תוכנית הלימודים
  מאמרים - קולנוע ישראלי
  מאמרים - ייצוגים בקולנוע
  מאמרים - ז'אנרים ותיאוריות
  מאמרים - טכנולוגיה וטיפים
  ביבליוגרפיה
  בתי הספר במגמה
  שאלונים ומחוונים
  פורטל היצירה הצעירה
  תמונות מהווי המגמה
  סרטוני המגמה
  בחינות חיצוניות
  בחינת מפמ''ר ארצית
  פרויקטי גמר
  קולנוע וטלוויזיה י"ג - י"ד
  רשימת קישורים
  העשרה והרחבת ידע
  מה חדש ?

מרחבי לימוד מתוקשבים
   המבניות בתקשורת וחברה ג'
   מערכי שיעורים בתקשורת
   מבנית בצילום ותאורה
   מבנית פס קול
   מבנית מעשית בהפקות
   מבנית מדעי הטכנולוגיה
   סיכום פיצ'ינג דוקומנטרי
   תיק הפקה עליליתי
   תיק הפקה דוקומנטרי
   תסריטים להפקות
   אמנות המבע הצילומי

2,467,522 כניסות לאתר
מן הבוראקס בחזרה לתרבות הגטו

מאת: נסים דיין

נסים דיין מסכם את גל הקומדיות העממיות ששטף את הקולנוע הישראלי ומגיע למסקנה
כי אבות הנזיקין של קולנוע זה אינם צאצאיו של ג'וחה, אלא נכדיו של הרשלה; וכי אלה
שסיפקו בוראקס וחאמינדוס להמונים, אוכלים בביתם דווקא גפילטע פיש.

 
בבת אחת עלה המסך מעל אחת התעלומות הגדולות של הקולנוע הישראלי. שני הסרטים
הישראליים "לופו בניו-יורק" ו"קוני למל בתל-אביב" מספקים תשובה חד-משמעית לשאלה: מהי
המסורת ומהם המקורות שמהם יונק הקולנוע הצברי שלנו.
 
היינו בטוחים כי מאז "סאלח שבתי" (1962) הקלאסי, שטה תעשיית הקולנוע הישראלית
במימיו העכורים של הלבנט, ימח שמו, והמרחב המזרחי הנורא המקיף אותנו חודר אלינו גם
מבעד למסכים דוברי העברית. מה שמכונה סרטי-בוראקס אינו אלא העתק וחיקוי - כך
אומרים לנו המבקרים - של סרטים תורכיים, הודיים, יווניים, מצריים או פרסיים. הצעקנות,
הבדיחות הוולגאריות, הג'סטות התיאטרליות הכבדות, הדמויות העממיות והמטופשות והעלילה
השדופה והצפוייה מראש - כל אלה הם הוכחות חותכות לטענה הזאת, במיוחד כאשר השחקנים
התאמנו לדבר במבטא מזרחי בולט. שכחנו כי יוצרי הסרטים הם מנחם גולן, שטיינהרדט,
דוידזון, זילברג (שימו לב לשמות) ועל כן חזרנו וגידפנו את כותל המזרח.
 
והנה עומדים לפנינו השנה שני טיפוסים אשכנזים טהורים - לופו וקוני למל - הנשענים
בביטחה ובערגה על תרבות הגטו היהודי במזרח אירופה, כאשר העלילה של שניהם תפורה על
פי המתכונת של מחזות וודביל באידיש, שכמותם ניתן עוד לראות פה ושם בישראל. ואזי
מתברר לך, מעל לכל ספק, כי אבות הנזיקין של הקולנוע הישראלי אינם צאצאיו של ג'וחה,
אלא נכדיו של הרשלה, ואלה המספקים בוראקס וחאמינדוס להמונים אוכלים בביתם בהיחבא
גפילטע פיש.
 
שני הסרטים הם המשכים לסרטים מצליחים מן העבר: "לופו בניו-יורק", הוא המשכו של
"לופו" בבימויו של מנחם גולן, ו"קוני למל בתל-אביב" של יואל זילברג הוא המס' 2 של
"קוני למל" בבימויו של ישראל בקר. גירסתו של גולן היתה ניסיון להחיות את הצלחתו של
טופול כסאלח שבתי. כסרט היא היתה ריקה מתוכן ודמתה כשני מוצרי קונפקציה לכל סרט
אחר שלו. גירסתו של ישראל בקר, לעומת זאת, היתה גירסה תיאטרלית כבדה, שנשענה על
נסיונו הבימתי של הבמאי, ולא נעשה בה ניסיון כלשהו ליצור קולנוע. הבתים, האנשים,
הדיאלוג - הכל היה מקרטון. הסרט כולו נראה כמצבה של קרטון לחיי הגולה.
 
להמשכם של שני סרטים אלו יש קווי דמיון בולטים: הם הופקו במקביל ויצאו למסכים בזה
אחר זה: ולשניהם עלילה דומה. לופו יוצא מהשכונה התל-אביבית לברוקלין בניו-יורק וקוני
למל מגיע מברוקלין לתל-אביב. בשני המקרים ניתן לצלם בחטף את ניו-יורק, להתפעל
מגורדי השחקים, לדבר קצת אנגלית ולשוות להפקה אופי עשיר מן המקובל בהפקות
מקומיות.
 
עוד דמיון בולט: לגיבורים הראשיים בשני הסרטים - לופו וקוני למל - יש נושאי כלים
תימנים (גבי עמרני ויוסף באשי) וכך מתהפך הגלגל והעטרת חוזרת למקומה הטבעי.
 
כאשר סאלח שבתי הסתובב במעברה, היו לו נושאי כלים אשכנזים שאיזנו את תוקפנותו.
מולו עמדה שורה של יריבים אשכנזים אחרים, כולם רעי-לב, קמצנים, נטולי חן ומטומטמים.
הוא עשה בהם שמות. מה שעשה הגיבור היהודי בגולה (טוביה ושות') לגויים, עשה הגיבור
המזרחי הישראלי לאשכנזים.
 
בעקבות לקסיקון פילמאי זה הלכו עשרות סרטי בוראקס אחרים, ויחד יצרו עיסה דביקה
שאי אפשר היה לא לעכל אותה ולא להקיאה.
 
והנה ב"לופו" וב"קוני למל", התאזנה התמונה אחת ולתמיד. הגיבור חזר להיות אשכנזי,
לדיאלוג נוספו משפטים ומילמולים באידיש, וההתרפקות על הגטו חדה וברורה.

כיאה לתיאטרון אידי, הגיבור הוא יהודי פשוט הליכות, שופע חוכמת חיים עממית, המצליח
לשטות בשוטים וברעים. סובבות אותו דמויות חביבות כמוהו, אך חכמות פחות, והוא עצמו
עני מאוד בהשוואה לגבירים היהודים או לגויים המטופשים. והסוף (תמיד!) הוא סוף טוב,
עם הרבה נשמה יהודית, שמאלץ וקיטש ואנחות קורעות לב.

מאחר והסרט מתרחש בלית ברירה כאן בישראל, עדיין אי אפשר לחזור למקור במדוייק, כי
כידוע בישראל יש קהל שאיננו מבין אידיש ואיננו אמון על המסורת הזאת. לכן מוסיפים
למענו דמויות מזרחיות (רצוי תימנים מסולסלים ועוקרי הרים) ויוצרים בליל שהוא שעטנז
של עברית, אידיש וערבית.

כאן עלי להדגיש, כי יש הבדל בולט בין שני הסרטים למרות הדמיון הרב שכבר ציינתי.
בעוד ש"לופו בניו-יורק" הוא מוצר ירוד וחסר ערך, שנעשה ללא התלהבות וללא השראה,
"קוני למל בתל-אביב" הוא בסך הכל סרט עשוי כהלכה, כתוב בכישרון מסויים ועושה רושם
שיוצריו (ובראשם התסריטאי והבמאי יואל זילברג) אוהבים את הז'אנר שבו הם פועלים,
והוא משיב להם אהבה.
 
עלילת "לופו" מדהימה כל כך בטפשותה, שאתה מסרב להאמין למראה עיניך. אפילו מנחם גולן
היה הרבה יותר מאופק מדוידזון, כשהראה בסרטיו מה שהראה. המשפט הראשון שאומרת אסתר
גרינברג בפתיחת הסרט, כאשר היא פונה לנכדו של לופו, הוא: "אתה רוצה בוראקס?" יש לי
הרגשה שזוהי בדיחה עצמית של מי שמתעב את מה שהוא עושה.

שוב חוזרת בסרט הסצינה החבוטה של שוטר מרוקאי (אושיק לוי הנצחי) המדבר במבטא
מצחיק כביכול, ונראה יותר כרוח רפאים של בר מינן לא יוצלח מאשר כשוטר בשר-ודם. לא
זו בלבד, אלא שסוסו של לופו מענישו ומשתין עליו קילוחים קילוחים. הסצינה כולה אמורה
להבליט את כשרונו הקומי של צבי שיסל בתור נהג עצבני, אלא שגם זה לא עובד. מאחר
שהסצינה מופיעה ממש בתחילת הסרט אתה עדיין סבלני. לא עובר זמן רב ודוידזון מכלה בך
את כל מלאי הסבלנות.
 
גיבור הסרט הוא העגלון לופו, שהוא כן אחיו של סאלח שבתי וגיסו של סלמוניקו והעתק
דהוי של אחיו התאום, לופו הראשון, אשר ברא גולן לפני כמה שנים. ללופו יש נכד (כמו
שהיה לסלמוניקו השני) והוא אוהב אותו מאוד. הנכד משיב לו אהבה. בתו של לופו נשואה
לעובד צעיר מצליח במשרד החוץ (אלא איפה?) וחיה עם הוריה בווילה משגעת (ב"סלמוניקו"
השני גרו רוב הבנים בווילות כאלה). הווילה משגעת גם את דייריה, לאה קניג ויהודה
עפרוני הדומים מאד ללאה קניג ויהודה אפרוני מעשרות סרטים ישראליים אחרים, שבהם גרו
בווילות משגעות ודיברו אותם משפטים, אכלו אותו מזון ולבשו אותם בגדים. גם שם, כידוע,
היתה להם בת נחמדה (או מין יצור דומה) וחתן מצליח (נדמה לי שזה אותו מוטי גלעדי או
בן משפחה שלו בשם דומה(. כל מה שנעשה בסרטים הקודמים נראה לפחות טרי; כאן הוגדשה
הסאה והקיבה פשוט מסרבת לעכל את התבשיל הקלוקל.
 
לפני שלופו יוצא לניו-יורק בעקבות נכדו האהוב, הוא עוזר ליעקב בן סירא (הלבוש כמו
בסרטים אחרים שבהם גילם את יעקב בן סירא), להחזיר את הרהיטים העתיקים שאותם מכר
לשני עשירים מגעילים וחשוכי ילדים. לופו לוקח את חברו הטוב גבי עמרני התימני (אב
לעשרות ילדים תימנים מ צחיקים), ואת נכדו, המחופש לילד מופרע, ונכנס לביתם של מוסקו
אלקלעי ומרים גבריאלי (הגרים עדיין באותו המקום שבו גרו בסרטיהם האחרונים). לופו
וגבי מנסים למסור את הילד המפחיד לזוג המגעיל, כאילו שהסוכנות שלחה להם אותו
לאימוץ חובה. הזוג נבהל נורא, אבל כאשר הילד מתחיל להתגרד מכינים דמיוניות, מתמוטט
הזוג המטומטם ומשתכנע למסור ללופו את הרהיטים של בן סירא, ובלבד שיסלק את הילד
מהבית. ואכן, לופו מבצע את תכניתו כמתוכנן ועגלתו ממשיכה לגרור את הסרט לדברים
נוראים יותר - בארץ ובאמריקה.
 
בברוקלין, מצליח לופו להוציא מהסנטור היהודי את חתימתו המיוחלת וההכרחית על המענק
שארה"ב משלמת לישראל (!!). מבצע הגבאות מצליח בזכות חברותם העתיקה של לופו והסנטור
- אז... שם... בעיירה.... בגטו... כששניהם רקדו ושרו ביחד היידי דידל דאם...
 
בין סצינה אחת לשניה, נראים לופו והנכד, או לופו והסוס, או העגלה ולופו (לחילופין) על
רקע יפו העתיקה, או חוף הים או הטיילת (לחילופין), ובפס הקול שומעים את חנן יובל
וסוזי מילר שרים ללא חשק את הפזמונים המתישים שכתבו אהוד מנור ויאיר רוזנבלום.
רוזנבלום הלחין גם את המוסיקה חסרת העניין לסרט עצמו.

 
בועז דוידזון, שהחל את דרכו ב"שבלול" (הבטחה למשהו טוב ומקורי), מוביל את עצמו מדחי
אל דחי. מי שזוכר את תחילת דרכו של מנחם גולן, יוכל למצוא לא מעט דמיון. אחרי סרטו
הראשון (והטוב מכולם( "אלדוראדו", הכריז גולן שחלומו הגדול הוא להפיק את "הדיבוק" על
רקע העיר צפת. בינתיים, כך אמר, הוא יעשה סרטים שהקהל (ולא הוא, חלילה) אוהב. אבל
ביוגראפיה של במאי איננה בנוייה מהכרזותיו, אלא מסרטיו, ודוידזון, שאינו אוהב את מה
שהוא עושה, לא יוכל להתחמק מהביוגראפיה שלו, המצולמת מטר אחר מטר במו ידיו.
 
וכאן אנו מגיעים לשחקנים. אין בנמצא, כך נדמה, שום תעשיית קולנוע שבה מתעקשים
שחקנים צעירים לשחק דמויות זקנות. רק בקולנוע זקן, המספק בידור לקהל עייף וקשיש
ברוחו, אפשר למכור סחורה כזאת ובכמויות כאלה. טופול היה צעיר מאוד כשהתחפש לסאלח
שבתי. גם עדנה פלידל היתה צעירה כעליזה מזרחי, וגילה אלמגור היתה החתיכה של
הקולנוע הישראלי כששיחקה את אמה השמנה של פורטונה. (אגב, שמתם לב שהשחקנים כולם
אשכנזים והדמויות כולן מזרחיות? למה גבי עמרני לא יכול לשחק, למשל, את טוביה החולב
מס' 4, כשהוא מחופש היטב ועטוף ביוטה לבנה?)
 
בעקבות טופול, הלכו ראובן בר-יותם שגילם שני סלמוניקו זקנים ויהודה ברקן המגלם פעם
נוספת לופו הזקן ממנו עצמו בדור אחד לפחות.
 
בכלל, סרט ישראלי מן הסוג הזה נראה כמו חזרה לנשף מסיכות, שאפילו בתיאטרון הוא לא
כל כך מוצלח. האיפור כבד, המסכות מלאכותיות. הזקן עשוי מ יוטה גסה, שהפנים הצעירות
והעור החלק לא מצליחים להסתתר מאחוריה. הכל חלק ומלוקק, טבול בשמן של הנאה עצמית
ולועג לקהל, המוחא כף ונהנה מהרוק שיורקים בפניו.

מצב רוח שונה גורם "קוני למל בתל-אביב". יואל זילברג, שנכשל עד עתה בסרטיו הקודמים -
"משפחת שמחון", "חסמבה וילדי ההפקר", "חכם גמליאל" - מצליח בסרט זה להוציא עבודה
מתוקנת. לכאורה תמצא גם כאן כל מה שפסול וראוי לגנאי בסרטים הישראליים: מצחיקנים
במקום שחקנים, עלילה ודמויות מוכרות וחוסר קשר משווע למציאות הישראלית. אבל כאשר
מוצר כזה מוגש כהלכה, במקצועיות ובמיומנות מסויימת - אתה מוצא את עצמך נהנה. יואל
זילברג אוהב את סרטו ויודע היטב את מלאכתו. הוא כתב בעצמו את התסריט, והדיאלוג שלו
רענן ושומר על רמה אחידה.
 
הסיפור מבוסס על הנוסחה הידועה של קומדיית הטעויות. במקרה זה, מבטיח קוני הזקן
ירושה של חמישה מליוני דולר לאחד משני נכדיו, קוני א' תלמיד הישיבה, וקוני ב' מפיק
התקליטים, אם ישאו יהודיה כשירה לאשה ויעלו לישראל. בסוף, לאחר שורה ארוכה של
טעויות קורץ קוני הזקן למצלמה ומגלה שהוא בעצם עני מאוד וחסר כל. בסטר קיטון עשה
גם הוא דברים דומים בסרט המופת שלו "שבע הזדמנויות". זילברג מעלה את העלילה
המוכרת, מבלי להתיש את כוחנו. לבדיחות הלשוניות נלוות בדיחות ויזואליות לגמרי לא
רעות, ויש לי הרגשה שזילברג ניסה למצות מכל סצינה ומכל צילום את מירב האפשרויות.
 
זילברג יודע להדריך את שחקניו ולהפיק מאתרי הצילום מקוריות וראשוניות. לעומת "לופו",
למשל, לא נראו לי אתרי הצילום ב"קוני למל" מוכרים מסרט אחר, גם המרכיבים האחרים
בסרט מצאו פתאום את מקומם הנכון. לאחר שדובי זלצר הלחין עשרות סרטים ללא השראה
וללא עניין מיוחד (ודי להיזכר במוסיקה ל"שוד היהלומים" או "קזבלן") הוא מגיש כאן
מוסיקה נעימה התואמת להפליא את העלילה ואת מצב הרוח הכללי של הסרט. הפזמונים של
עמוס אטינגר וזלצר כתובים נכון, וזילברג מעמיד אותם העמדה מקצועית כיאה לסרט
מוסיקלי של ממש. לראשונה בסרט ישראלי מוגשים ה"מספרים" המוסיקליים בקצב קולנועי
נכון ("קזבלן" למשל היה לא יותר ממפלצת פילמאית חלושה ורחוקה מלשכנע), על כן, אפשר
לומר ש"קוני למל בתל-אביב" הוא הסרט המוסיקלי הממשי הראשון שלנו.
 
השחקנים זאב ברלינסקי ויוסף באשי פשוט מצויינים. סוף סוף מופיע תימני (באשי) בסרט
דובר עברית והוא לא דומה לגבי עמרני. נחום שליט ומנדי רייס-דיויס עושים את תפקידם
ללא מאמץ נראה לעין, וגם זה הישג. הפגם הבולט בליהוק הוא של שתי השחקניות הצעירות
דליה גור (כבתו הפוזלת של ברלינסקי) ורונית פורת (כבתו התימניה של באשי). גור מגזימה
ופאטתית שלא לצורך, ורוני פורת פשוט משחקת רע. היא מלהגת בחית ועין מוגזמות. הטעות
היא קודם כל בכך שהיא מנסה לגלם דמות של תימניה. יש לי שאלה: למה פורת ולא שחקנית
תימניה של ממש נבחרה לגילום תפקיד זה?
 
הסרט איננו מבריק או מקורי במיוחד, אבל בתקופה שבה הקומדיה המוסיקלית חדלה
להתקיים וסרטים מוסיקליים כמעט ולא מופקים בעולם, "קוני למל בתל-אביב" הוא איזכור
קטן ונחמד לסרט המוסיקלי הטוב והנאיבי שהלך לעולמו.

 
מקור:
קולנוע ישראלי מקראה, בהוצאת אוניברסיטת תל אביב, עמ' 143-141
 
 



 



גרסא להדפסה גרסא להדפסה
כל הזכויות שמורות © 2014 ל- המינהל למדע ולטכנולוגיה במשרד החינוך בשיתוף המרכז הפדגוגי טכנולוגי (מפ"ט) עמל
האתר עוצב ותוכנת ע"י GoNet Software Solutions
ראו תנאי שימוש