דף הבית על האתר הודעות מפמ''ר צוות הפיקוח פורום צור קשר בתי הספר הצעות ודרישות עבודה 
מגמות הלימוד
  מבנה מגמות טכנולוגיות חוזי
  ביבליוגרפיה
  מגמת מדיה ופרסום
  מגמת טכנולוגיות תקשורת
  אודות המגמה
  מקצוע אופטיקה יישומית
  צילום סטילס
  טלוויזיה וקולנוע
  תוכנית הלימודים
  מאמרים - קולנוע ישראלי
  מאמרים - ייצוגים בקולנוע
  מאמרים - ז'אנרים ותיאוריות
  מאמרים - טכנולוגיה וטיפים
  ביבליוגרפיה
  בתי הספר במגמה
  שאלונים ומחוונים
  פורטל היצירה הצעירה
  תמונות מהווי המגמה
  סרטוני המגמה
  בחינות חיצוניות
  בחינת מפמ''ר ארצית
  פרויקטי גמר
  קולנוע וטלוויזיה י"ג - י"ד
  רשימת קישורים
  העשרה והרחבת ידע
  מה חדש ?

מרחבי לימוד מתוקשבים
   המבניות בתקשורת וחברה ג'
   מערכי שיעורים בתקשורת
   מבנית בצילום ותאורה
   מבנית פס קול
   מבנית מעשית בהפקות
   מבנית מדעי הטכנולוגיה
   סיכום פיצ'ינג דוקומנטרי
   תיק הפקה עליליתי
   תיק הפקה דוקומנטרי
   תסריטים להפקות
   אמנות המבע הצילומי

2,469,028 כניסות לאתר
לבו אטום לרווחה

מאת: אורי סתיו

הסרטים של סטנלי קובריק מציירים תמונת עולם בעייתית - התמונה יפה אך
העולם מכוער ומאיים. לעומת היופי המוקפד שבארגון הוויזואלי והקולי, מסתמן
כיעור מוקפד בעיצוב דמותו של האדם. מאבקי כוח ושררה הם הקו המחבר בין
הדמויות והסיטואציות בסרטים של קובריק, מאבקים המתאפיינים באכזריות סמויה
ומחלחלת או באלימות מתפרצת. האחרונה מזוהה במיוחד עם "התפוז המכני", עיבוד
קולנועי לרומן מאת אנתוני ברג'ס, המתאר את עלייתו ונפילתו של פרחח עירוני
באנגליה עתידנית. בזמנו עורר הסרט מחלוקת ציבורית בגלל תכניו הקשים, עד
כדי כך שקובריק הורה לחברת ההפצה לחדול מלהקרינו באנגליה, אולם הדעה
הרווחת הריעה לבמאי על הישגו האמנותי. מיעוט מסוים לא חסך את חיצי ביקורתו
אף מן האספקט הצורני של הסרט. לגבי הסגנון הוויזואלי של "התפוז המכני",
טוען המבקר רובין ווד, שהוא גס כמו אלמנטים אחרים בסרט, למשל המשחק
המוגזם. ווד טוען שקל להרשים באמצעות עדשה רחבה ועדשת עין-הדג, וב"תפוז",
הרושם הזה משרת שתי מטרות: האחת היא התנשאות של הבמאי מעל הכיעור האנושי
שמתאר הסרט.

אוהדי הסרט טענו שכיעור זה מוליד ריחוק: היכן שלא מתאפשרת הזדהות, איננו
נמשכים לאלימות. ווד מסכים שהכיעור מסכל את הזדהותנו עם הדמויות, אך טוען
שהריחוק הנוצר מאפשר לנו להביט בהנאה, בלי לחוש את האשמה של ההשתתפות
המדומה במעשי הזוועה. בשילוב עם ההתנשאות האמורה לעיל, ווד מתרשם שהמסר
העיקרי ב"תפוז המכני" הוא כזה: "האנושות בזויה ומכוערת; אבל, תראו איזה
יופי של סרט!"

האדם המכני והמכונה האנושית
עבור קובריק מייצג אלכס, גיבור "התפוז המכני", את "האדם הטבעי". אולם אדם
זה נוטל אנושיות, במובן המקובל של המלה. אלכס לא רק שאינו חש אחווה אמיתית
כלפי חברי כנופייתו ונעדר אמפטיה לחלוטין, הוא אף משלב ביטוי אמנותי במעשי
הפשע שלו. כאשר הוא נופל לידי החוק ומבוית בכוח בטכניקה של שטיפת מוח
קולנועית, אלכס אולי זוכה לאמפטיה מצדנו בהיותו חסר-אונים, אך הוא לא נעשה
אנושי יותר בעינינו. באמצעות התניה פאבלובית הוא פשוט נעשה לסוג אחר של
מכונה. מכונה זו מתאימה לקבל בחלקו השני של הסרט את המכות שנתנה בחלקו
הראשון, ולסיום, "לשרת את אנגליה". בכיר הממשל המגייס אותו לשירות זה הוא
אדם תועלתני, חסר מצפון וצמא-כוח לא פחות מפרחח בכנופיה.

אם "התפוז המכני" עוסק במכניזציה של האדם, הרי שסרטו הקודם של קובריק,
"2001: אודיסאה בחלל", עוסק בהאנשתה של המכונה. בחלקו השלישי של הסרט
מתואר מסעה של חללית לכוכב-הלכת צדק בעקבות סימן לחיים תבוניים. סימן זה
מופיע בצורת מונוליט שחור. הרמיזה לתבונה עילאית וחסרת-גוף מחד גיסא,
והקשיחות הגיאומטרית של האות החוצני מאידך גיסא, מרחיקים אותו לחלוטין מכל
אסוציאציה אנושית. מבחינה חזותית, קולית ודרמטית, האנשים בסרט מוצגים
כגלמים אל-אנושיים. היחסים בין הבריות שטחיים ומיותרים, והדמות העמוקה
והמעניינת ביותר היא, לפי הטענה הרווחת, המחשב. קובריק אינו מכחיש, ומסביר
כי סוגיית "מפגש התרבויות" ממומשת בסיפור זה, היות שמחשבים חכמים דיים
עתידים לפתח מערכות רגשיות כמו-אנושיות. יתר על כן, "בגידתו" של האל-9000
אכן נובעת, בסרט, כתוצאה מטעות אנוש ומפרוצדורות שכתבו עבורו המתכנתים.
כמו הגנרל מירו ב"שבילי תהילה", סרטו המוקדם של קובריק שעסק במלחמת העולם
הראשונה, מקריב האל את הצוות "למען המשימה".

ודאי שקובריק מתנגד בחריפות לשיפוטם של הגנרל ב"שבילי תהילה" ושל המחשב ב
"2001". הנקודה היא שבאחרון "העניין האנושי" מתרכז במכונה, כאשר אנו חשים
הזדהות ואמפטיה כלפי האל יותר משחשנו כלפי האסטרונאוטים שהמית. עם זאת,
הסרט אינו מוביל לקראת משמעות אנושית קונקרטית. בפרולוג ("שחר האדם")
ובאפילוג ("צדק ומעבר לאינסוף") מופנים יותר מאורות הבמה אל האדם, אולם
בשני המקרים הללו ניבט משהו טרום-אנושי או פוסט-אנושי. דימוי הלידה-מחדש
של תינוק הכוכבים מרשים מאוד חזותית וקולית, אולם הוא מופשט ומנותק מכדי
לשאת יופי בעל משמעות אנושית וערכית. בהקשר הכללי של הסרט, הסיום הזה לא
מלמד אותנו הרבה. הוא אולי מביע שאיפה כללית, עמומה ומרוחקת לעתיד טוב
יותר, אך לא מלמד אותנו משהו שעשוי להוביל אותו לקראתו. עתיד זה נראה
ניטשיאני, סלקטיבי ומבודד; בקיצור - אדם עליון לא-אנושי. הלידה-מחדש תלויה
במכניזציה, במאבק, ולבסוף בהתנתקות עוברית והתנערות מוחלטת מאנושיות.

הקול האנושי מוגבל להתנשפות חייתית או נאלם בריק החללי, הדמות האנושית
ממוזערת לעומת המרחב והמכונה, הקיום האנושי מקבל משמעות רק בהקשר לתוכניות
שנטוו עבורנו אי-שם בקוסמוס על-ידי נציגות של תבונה עילאית. לעומת זאת,
בשוטים ממושכים ובקומפוזיציה יעילה של צורה, כיוון וצבע, עוברים
תינוק-הכוכבים וצעצועי החלל של קובריק האלהה סינמטית. האל-אנושי הופך
לעל-אנושי.

מסתמן מכל זאת, כי חזונם של קובריק והסופר ארתור ס. קלארק, ששיתף פעולה
בכתיבת התסריט, הוא חזון ניטשיאני-מודרניסטי: האדם עולה לגדולה על-אנושית
תוך ויתור על אנושיותו; את אותה האנושיות, על מכשלותיה הרבות, יורשת
המכונה.

קרוב יותר - מפחיד יותר
בסרטים אחרים של קובריק, העדשה הנראטיבית ממוקדת יותר בפנים האנושיים, רק
כדי לחשוף בהם העוויות של כאב וטירוף. גורדון בנקס, במאמרו "הפסיכופתים של
קובריק", טוען שהחברה וטבע האדם הנשקפים ביצירתו של סטנלי קובריק לעולם
"מופרעים נפשית" באופן מסוים. בנקס רושם קווים (קליניים) לאופי הפסיכופטי:
חוסר אחריות והיעדר היכולת לחוש אשמה או חרטה; שקרנות ומניפולטיביות; חוסר
היכולת לחוש אהבה וליצור קשר רגשי הדדי.

אחר כך סוקר בנקס סוללה של פסיכופטים במקומות מפתח בעלילות סרטיו של
קובריק: גנרלים, סנאטורים ובכירי ממשלות מושחתים מחד גיסא, אבות מוטרפים
ובנים סוררים מאידך גיסא. זוהי שורה רציפה של גברים מסוכנים, אשר מקומם
לצד החוק או מנגד לו אינו משנה, שכן תמיד, במידה זו או אחרת, הקו האלים
והפסיכופטי שלהם אינו אלא בליטה מוקצנת של נטיית החברה כולה.

אגב, כל הפסיכופטים שנזכרו הם גברים. מרבית הפסיכופטים הקולנועיים הם
גברים - כך אצל לנג ב"M", אצל היצ'קוק ב"זרים ברכבת וב"פסיכו", ואצל לינץ'
ב"קטיפה כחולה". באוכלוסייה מוערך היחס 5:1 בין נשים לגברים, בהתאמה.
הנשים אצל קובריק נדחקות, לא פעם, לעמדת הקורבן של הפסיכופת הגברי, בין אם
זהו בארי לינדון התחמן, אלכס האנס או ג'ק טורנס הרצחני. מובן שהם אינן
הקורבנות היחידים: החברה כולה סובלת, כיוון שהיא חופנת ומנביטה את זרעי
ההרס העצמי שלה. רעיון זה בא לידי ביטוי קיצוני ביותר בסיומו של "ד"ר
סטריינג'לאב" - העולם כולו מושמד בשואה גרעינית.

"אל תשאלו למה - שאלו איך"
קובריק נשאל בראיון: "איך רכש ילד נחמד מרובע ברונקס חזון כה אפל של
האנושות?" הוא השיב: "מתוך התבוננות בעולם ובאנשים שסביבי", והכחיש שזה
קשור ליהדותו או לשואה. בראיון אחר אמר: "אני מתעניין בטבעו הברוטלי
והאלים של האדם כיוון שזוהי תמונתו האמיתית". הוא מדגים בסרטיו, ואף מצהיר
מפורשת, שלדעתו הגישה של "אדם טוב ביסודו" היא נאיבית ואטופיסטית.

הפילוסוף הבריטי תומס הובס קבע, יותר משלוש מאות שנים לפני קובריק, כי
"אדם לאדם זאב". מכאן מחויבת מציאותו של ריבון כדי להגן על הפרט מפני
האלימות הפוטנציאלית של זולתו. כאשר ממומשת אלימות זו - הריבונות נכשלה.
בתחום אכיפת החוק והמשפט בא הכישלון לידי ביטוי ב"תפוז המכני" וב"שבילי
תהילה". אולם סרטים נוספים מציגים סוללה של מנגנונים חברתיים הנכשלים
להגן על האנושות מפני הרע והסכנה השורצים בקרבה: מנגנונים בטחוניים ב"מטאל
ג'אקט" וב"ד"ר סטריינג'לאב"; מנגנונים טכנולוגיים ב"2001"; אפילו המנגנון
המשפחתי והרומנטי ב"ניצוץ" וב"לוליטה". המוסדות החברתיים לעולם אינם
הפתרון אצל קובריק, ופניהם האמיתיים כפני מייסדיהם - רקובים ואלימים.

כישלונן של מערכות אלה מתחבר להקשר רחב יותר בעבודתו של קובריק: תוכניות
היורדות לטמיון. בכל סרט נראה דמות נחרצת בדעתה באיזה עניין, ודמות זו
תמיד מתבדה בשלב כלשהו במהלך העלילה. שוד במירוצי הסוסים, מבצעים צבאיים
לרוב, מרד עבדים ברומא, אהבת אנגלי מבוגר לילדה וצעיר חם-מזג לבת-דודתו,
כל זאת ועוד הם מתוכניותיהם הכושלות של גיבורי קובריק. מסך הקולנוע שופע
סיפורים על הצלחתן של תוכניות טובות ובריות נחושות. סטנלי קובריק בודק את
הכישלון האנושי.

קובריק הצהיר פעמים רבות שהוא מתעניין בחולשתו של אדם, אך הדגיש: הסרט
אמור להראות את החולשה - לא להסביר אותה. ואולם ב"2001" נסקרת האגרסיה של
"אבותינו" (קופי האדם) ושל "צאצאינו" (המחשב). מורשת האכזריות שזורה לאורך
ההיסטוריה והחברה האנושית, ובסרטיו השונים של קובריק היא מתוארת בהרחבה
לתקופותיה: בעבר ("ספרטקוס", "בארי לינדון", "שבילי תהילה"), בהווה
("הניצוץ") ובעתיד שלנו ("התפוז המכני").

מקברי עד הסוף
האם נועד האדם לכישלון? קובריק אינו מכחיש שהטוב קיים באדם. הוא פשוט
דוחק אותו לפינה באמצעים אירוניים, בטענה שהוא מתעניין בצד האפל של האדם.
בהתאם לכך מסתיימים מרבית סרטיו באותו הטון הפסימי והמורבידי המלווה אותנו
לאורך סיפוריו. מעניין לבדוק את הטענה החוזרת ונשנית בסרטיו בדבר הכישלון
האנושי - אל מול הקונבנציה הקולנועית השופעת סופים-טובים וסגירות
אופטימיות. לדידו, סיומים שכאלה מספקים אשליה נוחה של שלימות, אולם
מסתירים את העובדה ש"חיי" הדמויות ממשיכים אחרי סיום הסרט, ושבהמשך זה
יתעוררו בעיות נוספות. על כן מעדיף קובריק לחתום את סיפוריו הקולנועיים
בסיומים פתוחים יותר, מטרידים ומעוררי שאלות.

אשר לסופו של קובריק, הוא נפטר הקיץ בשנתו, כמו האסטרונאוטים בתאי
ההקפאה, בסרט "2001". זמן קצר לפני כן, כך מספרים, הוא הצהיר כי "עיניים
עצומות לרווחה" הוא סרטו הטוב ביותר. בינתיים ראינו רק את ה"בקרוב", שבו
ניצבת ניקול קידמן מול המראה ובוחנת את עצמה במבט רדוף ומדאיג. טום קרוז
נכנס לפריים ומתעלס איתה, אולם היא ממשיכה להביט במראה. "עיניה מעין תכלת
שחורה", כדברי עגנון. המבט של קידמן מעורר בי תקווה: אולי הפעם נזכה לראות
אשה, כפסיכופט, במרכז הסיפור.

 
 
מקור:
סנימטק 103, ספטמבר-אוקטובר 1999
 
 







 



גרסא להדפסה גרסא להדפסה
כל הזכויות שמורות © 2014 ל- המינהל למדע ולטכנולוגיה במשרד החינוך בשיתוף המרכז הפדגוגי טכנולוגי (מפ"ט) עמל
האתר עוצב ותוכנת ע"י GoNet Software Solutions
ראו תנאי שימוש