דף הבית על האתר הודעות מפמ''ר צוות הפיקוח פורום צור קשר בתי הספר הצעות ודרישות עבודה 
מגמות הלימוד
  מבנה מגמות טכנולוגיות חוזי
  ביבליוגרפיה
  מגמת מדיה ופרסום
  מגמת טכנולוגיות תקשורת
  אודות המגמה
  מקצוע אופטיקה יישומית
  צילום סטילס
  טלוויזיה וקולנוע
  תוכנית הלימודים
  מאמרים - קולנוע ישראלי
  מאמרים - ייצוגים בקולנוע
  מאמרים - ז'אנרים ותיאוריות
  מאמרים - טכנולוגיה וטיפים
  ביבליוגרפיה
  בתי הספר במגמה
  שאלונים ומחוונים
  פורטל היצירה הצעירה
  תמונות מהווי המגמה
  סרטוני המגמה
  בחינות חיצוניות
  בחינת מפמ''ר ארצית
  פרויקטי גמר
  קולנוע וטלוויזיה י"ג - י"ד
  רשימת קישורים
  העשרה והרחבת ידע
  מה חדש ?

מרחבי לימוד מתוקשבים
   המבניות בתקשורת וחברה ג'
   מערכי שיעורים בתקשורת
   מבנית בצילום ותאורה
   מבנית פס קול
   מבנית מעשית בהפקות
   מבנית מדעי הטכנולוגיה
   סיכום פיצ'ינג דוקומנטרי
   תיק הפקה עליליתי
   תיק הפקה דוקומנטרי
   תסריטים להפקות
   אמנות המבע הצילומי

2,468,886 כניסות לאתר
מבוכים והשתקפויות

מאת: דני ורט

על סרטו של סטנלי קובריק, "הניצוץ"

כמו רבים מסרטי האימה המודרניים, "הניצוץ" (1980) הוא סרט על משפחה
אמריקאית במשבר. מדובר בעימות בין אב לבנו על רקע אירועים ורוחות מהעבר,
שהבן מנסה לדחותם ולהזהיר מפניהם ואילו האב מזדהה עימם ונכנע ליצריו
הפרימיטיביים.

את התסריט ל"ניצוץ" כתב סטנלי קובריק בשיתוף עם הסופרת, המבקרת
והפרופסורית לספרות דיאן ג'ונסון, שהתמחתה בז'אנר הגותי, על פי רומן
רב-מכר מאת סטיבן קינג, הפופולרי מבין סופרי האימה האמריקאים.

"הניצוץ" הוא סרט ז'אנר שאינו נשמע לחוקי הז'אנר, למרות שנמצאים בו
אלמנטים אופייניים לז'אנר הגותי ולמה שמכונים ה"סלשר פילמס". העובדה
שקובריק פנה לעסוק בז'אנר "נחות", ובאותה עת לא לגמרי אימץ את חוקיו,
ניכרה במבוכה המסוימת שהביקורת הפגינה כלפי הסרט עם יציאתו הראשונה אל
המסכים.

אם להזכיר את עלילת הסרט - מדובר במשפחה אמריקאית בת שלוש נפשות: ג'ק
טורנס (ג'ק ניקולסון), מורה לשעבר וסופר המתכנן כתיבת רומן, רעייתו ונדי
(שלי דובאל), ובנם דני (דני לויד). די בהתחלה מסתבר שדני ניחן בסגולה על
טבעית המכונה "ניצוץ", המאפשרת לו לראות אירועים מהעבר ומהעתיד וגם ליצור
קשר טלפתי עם אנשים אחרים בעלי תכונה זהה. כשרונו המיוחד של דני בא לביטוי
באמצעות "חברו" הדמיוני, טוני, שלטענתו שוכן בתוך פיו.

ג'ק מקבל על עצמו משרה חדשה, לשמש כמשגיחו של המלון המהודר והמבודד
בקולרדו, "אוברלוק", בתקופת החורף הארוכה, כשהמקום שובת מפעילות (שם המלון
Overlook הוא בעל משמעויות שונות: גם משקיף על, גם מתעלם, וגם צפייה אל
מעבר, כל המשמעויות השונות מתקשרות להתרחשויות בסרט). בראיון הקבלה,
בראשיתו של הסרט, מסבירים לג'ק שהמלון מתפנה מעובדיו ומאורחיו בתקופת
השלגים כשהגישה אליו בלתי אפשרית. המראיין מספר גם שלפני שינם אחדות נתקף
משגיח קודם, צ'רלס גריידי, טירוף מחמת הבדידות, רצח את רעייתו ואת בנותיו
התאומות ושלח יד בנפשו. ג'ק מתייחס למקרה בביטול, וטוען שבדידות היא משאת
נפשו והוא זקוק לה לצורך כתיבת ספרו. עוד הוא מוסיף ואומר, שבת זוגו היא
חובבת מושבעת של ספרי אימה.

כמובן, מסתבר שהמלון רדוף רוחות עבר והאירועים שאירעו בו ישובו להטריד את
יושביו החדשים. מה עוד שהטירוף מבצבץ מהדמות שמגלם ניקולסון כבר בהתחלה,
והפראנויה והשיגעון ישתלטו עליו כליל בהמשך (עוד מתברר, שהוא גם
אלכוהוליסט לשעבר וכבר היה אירוע שבו הוא פגע פיסית בבנו).

אלמנטים של הז'אנר הגותי אכן ישנם בסרט - הבית המפואר המבודד או החדר
הנעול שהכניסה אליו אסורה. כשבני המשפחה עורכים סיור מודרך במלון הם
פוגשים בשף השחור של בית המלון, דיק הולוראן (סקאטמן קרות'רס), שגם הוא
ניחן באותה תכונת "ניצוץ". הולוראן מזהיר את דני שלא להיכנס לחדר 237,
החדר שבו גריידי רצח את משפחתו. אבל קובריק אינו משתמש בקונבנציות חזותיות
ונראטיביות של סרטי האימה. האירועים מתרחשים ברובם באור מלא, ואין כמעט
סצינות "הפחדה" סטריאוטיפיות (אולי מלבד הסצינה שבה ג'ק מחסל את הולוראן
במכת גרזן).

כדרכו, קובריק הוא במאי קר ושקול המביט בהתרחשויות מבעד לחיץ
אינטלקטואלי. המבקרת פאולין קייל טענה בזמנו, שהסרט אינו מפחיד בגלל המרחק
שקובריק יוצר בינו לבין האירועים. כלומר, גם כשקובריק עוסק בכאוס, הרי
שמדובר בכאוס מסודר ומחושב היטב.

הפרשנויות הרבות לסרט ביקשו לגלות בו משמעויות פוליטיות וחברתיות. העובדה
שהמלון נבנה על אתר קבורה אינדיאני, והעובדה שהוא שימש כמקום מיפלט לאנשי
החברה הגבוהה, מקום כינוס לחוג הסילון (עוד בטרם שהמושג נכנס לשפה, כדברי
מנהל המקום), ואפילו ביקרו בו נשיאים אמריקאים, פורשו כאלגוריה על
הפוליטיקה הגזענית של אמריקה. טענו שהמלון הוא סמל לאמריקה הנרדפת על-ידי
עברה הגזעני והרצחני. ג'ק מתמנה להשגיח על אותו חלום אמריקאי, וסופו שהוא
נבלע לתוכו. ג'ק מוציא אל הפועל את האלמנטים האלימים הטמונים בהיסטוריה
האמריקאית, המאוזכרים הן בראשיתו של הסרט בדבר מיקומו הבעייתי של המלון,
והן בסיפור על פרשיית שיירת החלוצים שנתקעה בהרים הסמוכים ואנשיה ניזונו
מבשר אדם.

אחד הדימויים המרכזיים ב"הניצוץ" הוא המבוך. מדובר הן במבוכים ממשיים והן
באלה הנפשיים. מחוץ למלון מצוי מבוך של שיחים ירוקים שבו תתרחש סצינת השיא
של הסרט, ופנים המלון מצטייר כמבוך של מסדרונות. דימוי המבוך מוצא ביטוי
גם בדוגמאות השטחים המכסים את הרצפות. קובריק, כדרכו, מעניק לדימוי זה
עוצמה וירטואוזית הן בצילומי הטרקינג הארוכים העוקבים אחר דני המסייר
במסדרונות על תלת-אופן (קובריק, שנודע כמי שאימץ את הטכניקות החדישות
ביותר, ערך כאן את אחד השימושים המוקדמים והמבריקים ביותר במצלמת
הסטידיקאם), ובן בסצינת המירדף לקראת סיום הסרט, כאשר האב אחוז האמוק יוצא
לצוד את בנו בתוך המבוך המכוסה שלג.

באחד מסידרת מאמרים שפירסם כתב העת הצרפתי "קייה דה סינמה" לזכרו של
קובריק כונה הבמאי "האקספרסיוניסט האחרון" (סדדריק אנגר, אפריל 1999). מה
שמביא אותי למוטיב השליט השני בסרט - הדואליות, הכפילות או ההשתקפויות.
מוטיב זה, שמקורותיו בספרות הרומנטית הגרמנית, עשה את דרכו לקולנוע
האקספרסיוניסטי הגרמני, למשל "סטודנט מפראג" על שתי גרסאותיו האילמות
(סטלאן ריי, 1912, והנריק גאלין, 1926) וכמובן ב"מטרופוליס" (1926) של
פריץ לאנג. מהקולנוע האקספרסיוניסטי הגיעו הכפילים לסרטי האימה
האמריקאיים. משנות השלושים ואילך מוצאים שפע של וריאציות של כפילויות
שונות ומשונות, החל ממדענים המרכיבים כפילי אנוש ("פרנקשטיין"), וכלה
בפולשים מהחלל המייצרים תעתיקים אנושיים חסרי רגש ("פלישת חוטפי הגופות").

קובריק, שציין בעצמו את השפעותיו של פרויד (במיוחד מאמרו מ- The
1919, Uncanny), וכמו כן הספרות של פרנץ קפקא על כתיבת תסריט "הניצוץ"
(ראה, בספרו של מישל סימן על קובריק), בנה בדומה לאקספרסיוניסטים הגרמניים
עולם של כפילויות והשתקפויות, המסמלות את כוחות האופל הפורצים ממבוכי הנפש
והתת-מודע ומעוותים את המציאות.

הכניסה למלון היא כניסה לעולם של מראות, מקום שבו אירע רצח נורא והוא
ישוב על עצמו בהשתקפות מזוויעה. טוני, כפילו הדמיוני של דני, מאפשר לו
לראות סימני אזהרה (נהרות של דם הפורצים מתוך מעלית), וגם את כפילותיו
שנרצחו, שתי הילדות הקוראות לו לבוא ולשחק עמן "לנצח ולנצח". רגע לפני
שהאב מגיע לדלת חדרם על הגרזן, דני חוזר במעין מנטרה על המלה redrum,
האנאגרם של murder. הוא רושם את המלה "רצח" במהופך על דת החדר, והאם מגלה
אותה בהשתקפות במראה.

אפילו למבוך יש דגם מוקטן בתוך המלון. בסצינה שבה ג'ק מתבונן במודל,
המבוך המיניאטורי מצולם מלמעלה ומתגלות בתוכו שתי דמויות זעירות, השתקפותם
של ונדי ודני המסיירים באותה עת במבוך שבחוץ ובעצם לכודים במבטו של האב.

גריידי, האב הרוצח, מתוודע לג'ק בבאר רחב הידיים של המלון. גריידי מופיע
בדמות באטלר בנוסח בריטי המשרת קהל לקוחות בשנות העשרים של המאה (אנו
איננו מקבלים הסבר הגיוני מדוע חזיונותיו של ג'ק מתרחשים דווקא בשנות
העשרים בעוד שמעשה הרצח של גריידי התרחש בשנות השבעים). גריידי הופך להיות
למודל של הזדהות עבור ג'ק, וגם לדמות האב המנחה אותו במסעו הרצחני. בדומה
ל"ד"ר ג'קיל ומר הייד", בסופו של דבר משתלט הכפיל הרצחני כליל על ג'ק
והאיש הופך למפלצת.

בשליש האחרון של הסרט, אם לאזכר שוב מספר פרשנויות שנכתבו עליו, משפחת
טורנס הופכת לשיקוף מעוות של המשפחה הגרעינית האמריקאית, משפחה שבה האם
מתגוננת במחבט בייסבול ובסכין מטבח והאב מתרוצץ עם גרזן כבאים. ג'ק, המציג
עצמו כזאב הגדול והרע שבא ללכוד את החזרזירים, מנפץ את הדלת ומכריז: Wendy
I'm home !, פרודיה שחורה על המשפחה האמריקאית הממוצעת כפי שהיא מוצגת
בסיטקומס הטלוויזיוניים. המרדף הופך להשתקפות סוריאליסטית של סרטי
"הרואד-ראנר", שאחד מהם נראה בסצינה הראשונה שבמהלכה אנו מתוודעים לראשונה
לוונדי ולדני.

בסיום, לאחר שוונדי ובנה נמלטים מהסיוט, אנו שבים לדמותו הקפואה של ג'ק
בתוך המבוך. אבל ה"הקפאה" היא כפולה, כי התמונה הבאה היא דמותו המחייכת של
ג'ק (או אולי בעצם כפילו מהעבר) בתוך צילום התלוי על קיר המלון, שבו הוא
נראה לכוד לנצח בקרב קהל חוגגים במלון בארבעה ביולי של שנת 1921.

 
מקור:
סינמטק 103, ספטמבר-אוקטובר 1999
 
 





 



גרסא להדפסה גרסא להדפסה
כל הזכויות שמורות © 2014 ל- המינהל למדע ולטכנולוגיה במשרד החינוך בשיתוף המרכז הפדגוגי טכנולוגי (מפ"ט) עמל
האתר עוצב ותוכנת ע"י GoNet Software Solutions
ראו תנאי שימוש