דף הבית על האתר הודעות מפמ''ר צוות הפיקוח פורום צור קשר בתי הספר הצעות ודרישות עבודה 
מגמות הלימוד
  מבנה מגמות טכנולוגיות חוזי
  ביבליוגרפיה
  מגמת מדיה ופרסום
  מגמת טכנולוגיות תקשורת
  אודות המגמה
  מקצוע אופטיקה יישומית
  צילום סטילס
  טלוויזיה וקולנוע
  תוכנית הלימודים
  מאמרים - קולנוע ישראלי
  מאמרים - ייצוגים בקולנוע
  מאמרים - ז'אנרים ותיאוריות
  מאמרים - טכנולוגיה וטיפים
  ביבליוגרפיה
  בתי הספר במגמה
  שאלונים ומחוונים
  פורטל היצירה הצעירה
  תמונות מהווי המגמה
  סרטוני המגמה
  בחינות חיצוניות
  בחינת מפמ''ר ארצית
  פרויקטי גמר
  קולנוע וטלוויזיה י"ג - י"ד
  רשימת קישורים
  העשרה והרחבת ידע
  מה חדש ?

מרחבי לימוד מתוקשבים
   המבניות בתקשורת וחברה ג'
   מערכי שיעורים בתקשורת
   מבנית בצילום ותאורה
   מבנית פס קול
   מבנית מעשית בהפקות
   מבנית מדעי הטכנולוגיה
   סיכום פיצ'ינג דוקומנטרי
   תיק הפקה עליליתי
   תיק הפקה דוקומנטרי
   תסריטים להפקות
   אמנות המבע הצילומי

2,466,403 כניסות לאתר
פרנסואה טריפו

מאת: עירית שמגר

פגשנו את טריפו בדצמבר 1980. בדיוק ארבע שנים לפני מותו הוא בא לישראל
לרגל הקרנת סירטו "המטרו האחרון" - פאריס בימי הכיבוש הנאצי. מריון ובעלה
היהודי לוקאס שטיינר (קתרין דנב והיינץ בנט) מנהלים תיאטרון תחת עינם
הפקוחה של אנשי הגסטפו ומשתפי הפעולה הצרפתים. סרט שהוא תמונת מצב וזכרון,
חשבון אישי וגם מחווה לאותם יהודים וצרפתים שחיו בפאריס באותם ימים ויצרו
בה, לא פעם במחתרת או בשמות בדויים.

יום אחד, יומו החופשי היחיד בישראל, עשינו יחד - בלי עבודה. שוטטנו
בחנויות הספרים הישנים בתל-אביב. בבוקר גשום וסוער במיוחד מן הרגיל,
מסתתרים תחת מטריה אחת, רצנו בין השלוליות. פרנסואה טריפו מצא כאן ספרים
ישנים ונדירים שאין למצאם בפאריס. הוא בחר בסיפרו של פול אלואר על פיקאסו,
ובו שירי המשורר עם רישומי הצייר וכן ספר על ברנרד שאו וספר על מרסל
פרוסט, הוא הסופר האהוב ביותר על טריפו. בכל מקום עורר התרגשות ותמיד
ביקשו להראות לו עוד ועוד ספרים, אך טריפו ידע בדיוק מה הוא מחפש. "בכל
נסיעה לחו"ל אני מחפש בחנויות של ספרים ישנים, כי יש ספרים שיצאו לאור
מזמן או שהודפסו מחוץ לצרפת ואיני משיג אותם שם. הנה, גם בתל-אביב מצאתי
ספר על פרוסט, הסופר האהוב עלי ביותר, ואני אוסף בביתי את כל כתביו:
ספרים, סיפורים, מכתבים וכל מה שנכתב עליו.

פגישת פנים אל פנים עם הבמאי טריפו היא כמו פגישה עם סרטיו: אין פער בין
היוצר ליצירתו. מקסים, חם וחכם מאד, הוא מרתק בשיחה ומסרב לנפנף בסיסמאות
או להיגרר לניתוחים פסיאודו-אינטלקטואלים.

ידעתי שהתיידדנו ברגע שהסכים לדבר עמי אנגלית. פרסואה טריפו בישראל.
בראיונות נעזר במתורגמן. אני לא העזתי לראיינו בצרפתית, הוא סרב לדבר
אנגלית, משום שאינו שולט בה היטב. השפה, המלה, ביטוי נכון ומדוייק - אין
דבר חשוב מהם לטריפו, מי שראה את יסוד התרבות האנושית במלה - ב"ילד פרא",
ואת סופו של העולם האנושי ביום בו נשרפים הספרים - ב"פרנהייט 451".

אחרי ראיון ראשון ראיתי אותו בפגישות שערכה לכבודו שגרירות צרפת. תמיד
מוקף עשרות אנשים. למיפגש עם אנשי קולנוע ישראלים הגיעו יותר משיכול היה
להכיל האולם הגדול ביותר בבניין העיריה. הוא עזר לנו לשכנע את צ'יץ' להקים
מרכז קולנוע עצמאי בתל-אביב וליוצרים צעירים אמר: "אסור להתייאש ממה שאתם
שומעים על סירטיכם כאן, בישראל. בכל מדינה מבקרים את הסרטים הנעשים בה.
כך בצרפת, באיטליה או בגרמניה. רק אמריקנים אוהבים את סירטיהם, משום שהם
חושבים שרק להם מותר בכלל לעשות סרטים. אני מושכנע שבישראל יעשו סרטים
מעולים, כי קיימים פה המון סיפורים אנושיים מעניינים. כמעט כל אדם שפגשתי
היה לו סיפור-חיים שיכול לשמש חומר לסרט. בסופו של דבר יבוא כל זה לביטוי
אמנותי".

למרות שלא תמיד אהב להגדירם כך, נשענים רוב סרטיו של טריפו על זכרונותיו
האישיים. את מקומו כבש לו עם סירטו הראשון "400 המלקות" שזכה מייד בפרס
ראשון בקאן (שנה לאחר שהבמאי היה מוחרם באותו פסטיבל נכבד בגלל הביקורות
הארסיות שפירסם נגד הקולנוע הצרפתי) וזה היה סרט כמעט אוטוביוגרפי. אחריו
הוסיף טריפו עוד סרטים לקורותיו של בן דמותו, אנטואן דואנל (שאותו גילם
תמיד ג'אן פייר ליאו): "אנטואן וקולט", "עור רך", "חיי נישואים", "הגבר
שאהב נשים". הוא הופיע גם ב"לילה אמריקני", המתאר תהליך של יצירת סרט,
שאותו מביים הבמאי טריפו, וחזר להופיע ב"ילד פרא" בתור האיש שיביא את נער
הזאבים לומר את מילתו הראשונה - וגם זהו סרט הנשען על סיפור אמיתי. דבקות
מעניינת ברפורטז'ה אצל במאי המסתייג בתקיפות מן הקולנוע הדוקומנטרי.
"הז'אנר הדוקומנטרי הוא המזוייף ביותר", אמר בזמנו טריפו בצטטו את היוצר
הנערץ עליו, ז'אן רנואר. אחר-כך צחק: "אני מודה שיש כאן פרדוקס, אך בעיני
אין אמנות בלי פרדוקס. באמת איני אוהב קולנוע דוקומנטרי. אני אוהב קולנוע
עלילתי, אך אני מבסס אותו על דברים שקרו במציאות. כמו בכתבה עיתונאית
היכולה לספר מקרה אמיתי, אך לתארו במלים: 'היה היה'". במילים אחרות אפשר
לומר, שסרטיו של טריפו הם "בדיה שלא הומצא בה מאומה".

ראשית דרכו, כידוע, כמבקר חריף וסוער. מאמרו המפורסם מאד "מגמה מסויימת
בקולנוע הצרפתי" (יצא לאור השנה בעברית בקובץ "בימאים ואנשי קולנוע", הוצ.
עם עובד) פתח בהתקפה ארסית ביותר נגד הקולנוע הצרפתי "האיכותי" דאז. אך
עוד לפני שהיה למבקר הסוער ביותר בחבורת "מחברות הקולנוע", היה טריפו ילד
עזוב ועצוב כמו אנטואן דואנל גיבורו. כמותו הוא ברח מביתו, ומשתפסו אביו,
הוא הביאו לתחנת המשטרה.

"שם נזרקתי לתא עם זונות ומשם הועברתי למוסד לעבריינים צעירים. עד היום
איני אוהב סירטי גנגסטרים ואיני מצליח לתאר אותם בסרטי כגיבורים אפלים
וטרגיים. בסרט הגנגסטרים היחיד שביימתי "תירו בפסנתרן" תיארתי אותם
מגוחכים, לא גיבורים.

"למזלי, עוד לפני שנשלחתי למוסד, פגשתי את אנדרה באזין. כתבתי לו והוא
הצליח להוציא אותי מן המוסד." כידוע, באזין היה לאביו הרוחני של טריפו.
התיאורטיקן הדגול גידל את היוצר לעתיד, שנעשה אז, עם חבורה של צרפתים
נלהבים כמוהו, מבקר בכתב-העת הנודע "מחברות הקולנוע". הם ביססו את מה
שנודע אחר כך כ"פוליטיק דה אוטר" ומהם צמח "הגל החדש" - התנועה הקולנועית
החשובה ביותר בצרפת. טריפו יצר את "400 המלקות", וואדים את "ואלוהים ברא
את האשה", גודאר את "עד כלות הנשימה" על פי תסריט של טריפו.

שלושים שנה מאוחר יותר, לאחר שסיים למעלה מעשרים סרטים, אמר טריפו; "נדמה
לי, שהעיתונאים הם שהמציאו את "הגל החדש". משום שבאותה שנה קמו חמישה
במאים בני פחות משלושים והציגו את סירטיהם הראשונים. אך בניגוד לאסכולות
בסיפרות או בציור, לא הייתה לנו אסכולה. לא תוכנית אסתטית ולא השקפת עולם
משותפת. אפשר לומר, ש"הגל החדש" היה חידוש עלומיהם של יוצרי קולנוע, כמו
הבמאים הגדולים, צ'פלין או אייזנשטיין, היינו גם אנו צעירים מאד. קולנוע
זה מקצוע של אנשים צעירים, אך בצרפת בשנות החמישים זה לא היה כך, כי לאחר
שהקולנוע התחיל לדבר, התנפחו התקציבים ומפיקים חששו להפקיד את כספם בידי
צעירים מתחילים. "הגל החדש" היה חזרה לקולנוע בראשיתו. לקולנוע האילם.
בסרטינו הראשונים צילמנו בלי סאונד, בחדרי סטודנטים ובעליות גג".

"הקולנוע העני" הזה היה, בראש וראשונה, קולנוע מתוחכם ביותר, בעל מודעות
עצמית חזקה. "ז'יל וג'ים" הוא סיפור אהבה מן היפים ביותר שנראו על הבד, אך
לא פחות מכך זהו סרט העוסק בקולנוע, מודע למדיום ומבליט אותו. פניה של
ז'אן מורו (זה היה סירטה הראשון, עד אז לא רצו להעסיקה בקולנוע, משום שלא
נחשבה יפה דיה) זוכים שם לטיפול יוצא מן הכלל, נועז וחדשני.

הסרט שלשמו בא לארץ "המטרו האחרון" זיכה את טריפו באוסקר. אחריו ביים רק
שני סרטים: "האשה ממול" ו"לפתע ביום ראשון", שניהם בכיכובה של פאני ארדן,
חברתו לחיים ואם בתם הקטנה. ב- 1983 נודע לו שהתפתח גידול סרטני במוחו
ומאז חי בבדידות. שנה אחר-כך, בעשרים ואחד בדצמבר, נפטר והוא בן 52 בלבד.

למרות הקלילות החיצונית של סרטיו, מבט מקרוב מגלה מלאכת מחשבת מדוייקת
ומתוכננת לפרטי פרטים. אופיים אינו קליל, אלא אפל ואפילו נואש. כאלה הם
"תירו בפסנתרן", "ז'יל וג'ים", "סיפורה של אדל ה.", או "האשה ממול".
בשיחתנו הגדיר עצמו טריפו כבמאי פרוזאי ולא פיוטי. כאשר חלקתי עליו, אמר:
"יכולה להיות פרוזה פיוטית. מה שמעניין אותי הוא הסיפור בכללותו. באופן
אידיאלי צריך סרט להיות דומה לרומן. לתפוס ולכבוש את הקהל במשך שעתיים. כך
שקהל יאמין בשעתיים אלה בדמויות ובסיפור. ליצור סרט כזה שקהל ישכח שהוא
יושב בקולנוע. וזה הולך ונעשה קשה. פעם יכול היה קהל לראות 'תמונות נעות'
רק בקולנוע והוא הושפע מייד מן החוויה הזו. היום הטלוויזיה קילקלה הכל".

טריפו, איש המלה, התמונה ומעל הכל - הומניסט. "בסרטי אני מתאר אנשים שקשה
להם לבטא את עצמם. הם כותבים מכתבים או מחברים ספרים במקום לדבר. אך אני
איני מאמין בקיום אנושי בלי קשר בין אנשים. אדם הוא אפס ללא זולתו. נושא
זה עובר בכל סרטי. אולי איני מתכנן זאת במודע, אך הסיפורים המעניינים אותי
מביעים זאת, והם מראים שהקיום האנושי נוצר דרך קשר בין בני אדם, ככל שיהיה
הדבר קשה".

 
מקור:
הוצאת המכון הצרפתי בתל-אביב, מרס-אפריל 1986
 
 


 



גרסא להדפסה גרסא להדפסה
כל הזכויות שמורות © 2014 ל- המינהל למדע ולטכנולוגיה במשרד החינוך בשיתוף המרכז הפדגוגי טכנולוגי (מפ"ט) עמל
האתר עוצב ותוכנת ע"י GoNet Software Solutions
ראו תנאי שימוש