דף הבית על האתר הודעות מפמ''ר צוות הפיקוח פורום צור קשר בתי הספר הצעות ודרישות עבודה 
מגמות הלימוד
  מבנה מגמות טכנולוגיות חוזי
  ביבליוגרפיה
  מגמת מדיה ופרסום
  מגמת טכנולוגיות תקשורת
  אודות המגמה
  מקצוע אופטיקה יישומית
  צילום סטילס
  טלוויזיה וקולנוע
  תוכנית הלימודים
  מאמרים - קולנוע ישראלי
  מאמרים - ייצוגים בקולנוע
  מאמרים - ז'אנרים ותיאוריות
  מאמרים - טכנולוגיה וטיפים
  ביבליוגרפיה
  בתי הספר במגמה
  שאלונים ומחוונים
  פורטל היצירה הצעירה
  תמונות מהווי המגמה
  סרטוני המגמה
  בחינות חיצוניות
  בחינת מפמ''ר ארצית
  פרויקטי גמר
  קולנוע וטלוויזיה י"ג - י"ד
  רשימת קישורים
  העשרה והרחבת ידע
  מה חדש ?

מרחבי לימוד מתוקשבים
   המבניות בתקשורת וחברה ג'
   מערכי שיעורים בתקשורת
   מבנית בצילום ותאורה
   מבנית פס קול
   מבנית מעשית בהפקות
   מבנית מדעי הטכנולוגיה
   סיכום פיצ'ינג דוקומנטרי
   תיק הפקה עליליתי
   תיק הפקה דוקומנטרי
   תסריטים להפקות
   אמנות המבע הצילומי

2,468,923 כניסות לאתר
תעמולה וסטריאוטיפ בסרט הנאצי האנטישמי

האנציקלופדיה הבינלאומית למדעי החברה, מציינת שמקורו של המונח
"סטריאוטיפ" הוא בטכנולוגיה של הדפוס. לאחר הכנת סדר האותיות, יוצקים לוח
מתכת שהוא הסטריאוטיפ, והוא למעשה משטח דפוס, שאפשר לחזור ולהשתמש בו ללא
כל שינוי.

כאשר התעמולה עוסקת בסטריאוטיפים, אין הכוונה לענינים טכניים של הדפוס,
אלא על-פי הגדרת מילון וובסטר ל"תמונה רוחנית סטנדרטית המשותפת לחברים
בקבוצה אחת, ומייצג דיעה פשטנית, גישה ריגושית, או שיפוט שאינו ביקורתי".

במילים אחרות, יש לנו כאן ענין עם היווצרות מבנה מחשבתי מגובש וסגור,
המתנגד לכל שנוי, והדוחה כל תוספת מידע העלול לפגוע במיבנה המחשבתי או
לפרש אותו בצורה אחרת. הפסיכולוגים החברתיים טוענים שלכל סטריאוטיפ יש כמה
מרכיבים יסודיים, והם הסיבה לדחיית המידע העלול לפגוע בגיבושו של המבנה.

המרכיב הראשון הוא בעצם גרעין האמת אשר בסטריאוטיפ. לדוגמה, הצגת היהודי
כעוסק מוכשר בעניני כספים, מקורה ודאי באירועים הסטוריים של ימי הביניים,
כאשר נאסר על היהודים לרכוש אדמות או לעסוק בכל מקצועות אחרים, מלבד
העיסוק בהלוואת כספים, ומאידך נאסרה ההלוואה בריבית על הנוצרים.

בהיות ההלוואה בריבית עיסוק אסור על הנוצרים, היתה הטלתה על היהודים דרך
נוספת להביא להשפלתו של היהודי. הבעייה נוצרת כאשר אין הסכמה בין הדימוי
של הקבוצה, כפי שהיא נראית בעיני עצמה - במקרה זה הקבוצה היהודית, שלא
עמדה בפניה ברירה אחרת מלבד העיסוק בעניני כספים - לבין הדרך שבה מצטייר
הדימוי של הקבוצה בעיני קבוצות אחרות, במקרה דנן, היתה זו הקבוצה הנוצרית,
שהתעלמה מן העובדה שהעיסוק בהלוואת כספים הוטל על היהודים בעל כורחם.

הנסיון לבסס את גרעין האמת על ראייתה של קבוצה אחת בלבד, מתקבל כעקרון
תעמולתי.

מרכיב שני של הסטריאוטיפ הוא ההכללה הבלתי-מוצדקת. דהיינו, כאשר על סמך
הכרה והערכה של אדם אחד, או קבוצה קטנה, גוזרים לגבי עם שלם. כאשר מרכיב
זה הוא המידע המתקבל כקביל על קבוצה מסויימת, אף שהוא חלקי ביותר, ואפילו
מעוות, אפשר להשתמש בו ליצירת אהדה לאותה קבוצה, או התנגדות ושנאה לה. זה
נעשה על-ידי הצגתו של המידע בצורה פשוטה, בלתי מורכבת, חד-מימדית ובלתי
ניתנת לשינוי, דהיינו - סטריאוטיפית. על-פי מרכיבים תעמולתיים אלה, הציגה
הכנסיה הנוצרית בימי הביניים את היהודים להמוני העם הנוצרי.

"ליד פסלה שלה כנסיה המפוארת והמנצחת ניצבה הסינאגוגה העיוורת והמדוכאת.
דמותו של היהודי בלבושו המיוחד קשורה בדמות השטן. לעיתים, היהודי עצמו הוא
בעל זנב או קרניים כשד, לעיתים אף כורכים יהודי וחזיר יחדיו בתיאור
האמנותי: היהודי רוכב על החזיר במהופך או יונק מן החזירה. הוא קשור בכשפיו
בכוחות הרשע החשוכים, והקשר הזה בא להסביר את מעשיו הבוגדניים: יהודה
איש-קריות שבגד בישו, על-פי המסורת הנוצרית, הוא התגלמות הטבע היהודי כפי
שראו אותו ימי הביניים הנוצריים".

הסטריאוטיפ המרכזי של היהודי היה עצם התגלמותו של הרע. דבר זה בוטא
ויזואלית בדרך-כלל בצורה של קריקטורות. אחת העוצמות העיקריות של הקריקטורה
היא כושרה לרכז רעיון סבוך ומורכב לתמונה אחת בעלת משמעות אחת. כאשר אל
התמונה האחת מתחבר דמיון מיתולוגי המצוי זה כבר במחשבה, גוברת עוצמתה.
כאשר כל אלה מתמקדים בשלילה - בדימוי השלילי, הופכת הקריקטורה לכלי נשק.

במחצית השנייה של המאה ה- 15 הופיעו בגרמניה קריקטורות של יהודים. היתה
זו דרך עקיפה "לחסל" את האויב על-ידי עיוות דיוקנו. היהודים הופיעו עם
חוטמים ארוכים וגוף מעוות. הרעיון שמאחורי קריקטורות אלה היה להציג את
היהודי כדמות קומית וגרוטסקית. בדימוי שהוצג על-ידי הקריקטורות הנאציות
הפכו הקומי והגרוטסקי ליישות מרושעת ומסוכנת, רודפת בצע ותאוותנית.

בידי הנאצים, הפכה הקריקטורה הפוליטית לכלי נשק,

"משום כוח ההרס שלה, היא מסוגלת להפוך את הדימוי, הסמל או המושג שהיא
מתארת - לשעיר לעזאזל לתוקפנותו של הקורא. המשמעויות המושגות - הפוליטית,
הלאומית, החברתית והאישית - מתאחדות בתוך קריקטורה פוליטית עם המיטען
הרגשי הזה, וכך נוצרת השפעתה המיוחדת במינה".

כוח הרסני זה לא נעלם מעיני התועמלנים הנאצים, שהציגו את הדמות
הפרופורציונאלית, הנאה - לדעתם - של האדם הנורדי, כניגוד לתכונות הגופניות
המעוותות והמגוזמות של הגזע היהודי בקריקטורות פורנוגרפיות סאדיסטיות
בסגנון ה"שטירמר".

"מבחינה גזעית, כך הוכרז, וזו גם היתה האמונה המקובלת - כל היהודים נשאו
סימני אבחנה, הטבועים בהם מלידה; הם היו מכוערים, מזוקנים, ולבושי קפוטות.
אם היתה אצלם סטייה מן הדמוי הממוצע, המקובל, הרי היא נועדה להסתיר את
הקשר שקשרו להשתלט על גרמניה ועל העולם כולו".

הסטריאוטיפ המרושע של היהודי הוצג תכופות לציבור על-ידי השלטונות. במודעה
משטרתית רישמית שהופיעה בהמבורג ב- 1912 תוארו "מאפייניו המיוחדים" של
פושע מסויים כ"יהודי שמן", בעל אף יהודי, או כ"חוליה החסרה" שבין האדם
והקוף.או כ-

"תת אדם, יצור טבע שלכאורה הוא שווה סוג לכל דבר מבחינה ביולוגית, שידיים
לו, רגליים ומין מוח, עיניים ופה. אבל על צד האמת הוא בריה נוראה, שונה
בתכלית, שאינה אלא זינוק לעבר האדם, בעל קלסתר פנים דמוי אנוש - ואילו
בנפשו וברוחו הוא נחות דרגה מכל חיה".

מהי אם כן, התפיסה הסטריאוטיפית של היהודי. דומה שבהיותו הגשמת השלילה קל
יותר היה להגדירו על-פי מה שאיננו. לאורה של תפיסה זו התחנך אותו איש
ס.ס., שאמר לחבר מועצת היהודים בוארשה בסוף 1939:

"אתה אינך בן-אדם, אתה אינך כלב, אתה הינך יהודי".

הארכי-אויב
היהודי מופיע בקולנוע הנאצי לא רק כיישות דמונית, אלא גם כהתגלמות
המודרניות - סמל לכל אותם כוחות של העולם המודרני, אשר הגרמנים האנטישמיים
שנאו ויראו מפניהם. היהודי הוצג כאשם בקפיטליזם, ליברליזם, דמוקרטיה,
סוציאליזם ואורח-החיים העירוני. אפילו הנצרות היתה עבור האנטישמים יצירה
יהודית, שסייעה להרוס את העולם הגרמאני הישן. היהודי היה אנטי-"פולק",
האנטי-כריסט, התגלמותו של האויב. בתור שכזה, הוא היה סוכן ומבצע של כל
הפעולות נגד המדינה ונגד העם הגרמני.

בתור שכזה, היהודי המודרני היה מסוכן אף יותר מן היהודי המסורתי,
ולגרמניה היו - כביכול - רק שתי אפשרויות: "או נצחון של הארי, או חיסול
הארי ונצחון היהודי."

בהתייחס לאפשרות השנייה, כותב היטלר ב"מיין קאמפף":

"אם יכבוש היהודי את מדינות העולם, כתרו יהפך לזר ההלוויה של האנושות,
וכוכב-לכת זה, ריק מבני-אדם, ימשיך לנוע בחלל כמו לפני מיליוני שנים".

"מה הן הכוונות היהודיות?" שאל היטלר שאלה רטורית, בנאום שנשא בשנת 1923,
והשיב: "להפיץ את מדינתם הבלתי-נראית כטיראניה עליונה השולטת על כל
המדינות בעולם כולו".

שר התעמולה הנאצי יוזף גבלס, בנאומו בנירנברג ב- 10 בספטמבר 1936, הצהיר
כי היהודים "מתכוונים להרוס את האומות המתורבתות של אירופה ולכונן משטר
עולמי בינלאומי יהודי, שישעבד את כל האומות לכוח יהודי.

יש הטוענים שהצגתו של היהודי כארכי-אויב עזרה לשילוב הבורגנות בתנועה
הנאצית. כך יכלו הבורגנים לקחת חלק בגאווה במה שהיטלר כינה בשנת 1933,
"המהפיכה הגזעית הגרמנית הגדולה ביותר בתולדות העולם".


מחלל הטוהר הגזעי
החרדה מפני "הרעלת הדם" ו"זיהום גזעי", ובצורה ישירה יותר - מפני יחסי
מין בין-גזעיים, תפסו מקום חשוב בהגיגיו של היטלר.

"במשך שעות", כותב היטלר ב"מיין-קאמפף",

"הצעיר היהודי שחור-השיער אורב וממתין לנערה התמימה שאותה הוא מחלל ומזהם
בדמו, וכך גונב אותה מעמה. בכל אמצעי הוא מנסה להרוס את היסודות הגזעיים
של העם, שאותו הוא מנסה לשעבד. כפי שהוא עצמו הורס בשיטתיות נשים ונערות,
אין הוא נרתע מהשחתת מחיצות הגזע בקנה-מידה גודל אף יותר".

במקומות אחרים כתב היטל על "חלום הבלהות של פיתוי מאות-אלפי נערות על-ידי
ממזרים יהודים מגעילים ועקומי-רגליים".

רוב הביוגרפים של היטלר נוטים לחשוב כי המפתח לדיעותיו הקדומות הגזעניות
של היטלר טמון בקטעים ידועים לשימצה אלה. במקום אחר ב"מיין קאמפף" לדוגמה,
הוא חוזר ומתייחס ליהודים כאל "מפתי עמנו" ומשווה RASSENSCHANDE (חרפה
גזעית) למחלת-מין: שתיהן מובילות להרעלת דם.

את אינסוף הסיפורים על יחסי מין בין יהודים עשירים לבין משרתות אריות,
אי-אפשר לייחס רק לתיסכוליהם של המחברים, כי אם ליצירתו - וקבלתו על-ידי
הצבור - של הדימוי של היהודי כמזהם טוהר הגזע. כאן נוצר דימוי שאליו היתה
התייחסות אישית של כל גרמני שאהב את אשתו ובתו, והסכנה היתה מוחשית אף
היא. היתה כאן סכנה יומיומית של פגיעה בתפקידה העיקרי של האשה הארית,
כרעיה לבעלה, כקולטת הזרע ונושאת הגזע בחובה, כאם לילדיה וכשומרת הבתולים
הנשיים, נושא שהתחייה הגרמאנית האלילה.

הרומן "חטאים כנגד הדם" מאת ארתור דינטר, סיפר על חילול טהרה הגזעי של
אשה גרמניה על-ידי יהודי עשיר. ואף שהיא נטשה אותו והתחתנה עם "ארי", הרי
בעצם קיום היחסים המיניים עם היהודי, זוהם דמה, וצאצאיה המשיכו להראות
אופי "שמי" ודמיון לסטריאוטיפים יהודיים. כאן מנסה הרומן להראות את
ההשפעות המזיקות של יחסי מין בין-גזעיים, ומעביר את אימת חילול הגזע
על-ידי דמות שהיתה בלתי-אנושית לחלוטין.

לנוכח זאת, הרי אפילו לאחר קבלת חוקי נירנברג, יכולה היתה אשה גרמניה
להינשא ליפאני, שסימני גזעו כה בולטים בלי לחלל את "הדם והכבוד" הגרמניים.
אך מה חמור היה עונשה על יחסיה עם יהודי שלעתים היה מראהו "ארי" יותר מזה
של הגרמני הממוצע.

הסיבה היתה שכאשר הדם "מחולל", אין דרך חזרה, אין תיקון. האסון הוא לדורי
דורות, אפילו עובר בירושה. כך מתברר לגבורו של דינטר, שעיבור שיטתי של
"בתולות בלונדיניות שאיש לא ידען" היא שיטה יהודית, המנוצלת על-ידי בעלי
הממון והשררה היהודיים מדורי דורות, כשמגמתן אחת השחתת האריים.

בסופו של הרומן, עומד הגבור הגרמני למשפט על רצח האיש, שבדמו היהודי זיהם
את דמה הגרמני הטוב של אשתו. כמובן שהמושבעים מבינים את מניעיו הפטריוטיים
במעשה הרצח, ומזכים אותו מכל אשמה.

נסיון לצייר את ההבדלים בין הדם הארי לדם היהודי, נעשה על-ידי מאקס בוור,
סופר משורר ופובליציסט, מפעילי התנועה האנטי-אינטלקטואלית שכונתה "תנועת
רמברנדט" מיסודו של לאנגבהן. כך למשל אומר בוור:

"צבע העור במזרח הוא כהה, והדם היהודי הוא מזרחי, ועל כן גם דם זה כהה,
שחור. כהות זו של הצבע אינה אלא בטוי לתכונתו החשוכה של היהודי. היהודי
הוא איפוא חשוך, הוא "פרושי", הוא מאובן, הוא מכוער, הוא כולו שלילה ופגם,
הוא מיצוי של היהדות בעלת הנפש השחורה".

אותו טיעון הושמע לגבי הדם ה"ארי" שיש בו צבעי האדום, הכחול האצילי, הכסף
והלבן שהם צבעי הטהרה והיוקרה. זיווגם, אם כן, של דם בדם, ונשואי תערובת
של גזעים הם בניגוד לחוקי הטבע, ותוצאתם היא היווצרות של מפלצות.

אבל לא רק האשה הנבעלת על-ידי יהודי, דמה מיטמא. גם גבר השוכב עם יהודיה
נדבק בטומאה. ואכן, בסולם העבירות של אנשי הס.ס., נחשבו יחסי מין עם
יהודיה לחטא החמור ביותר.

"איש ס.ס. שנתחייב במעשה זה עבירתו נחשבה לחמורה יותר מן החטא שהיה חוטא
אילו שכב עם אשה מכל גזע נחות אחר, עם כושית למשל, אם כי הגזע הכושי
בתיאולוגיה הנאצית לדמוי קוף, על הגבול בין מין האדם לבין בהמה וחיה. לכן
היו גוזרים דין מיתה על אנשי ס.ס. ששכבו עם נשים יהודיות, ולעומתם נענש
בועל כושית (בצרפת) רק בכליאה ובגירוש מן המסדר".

הכושי היה בעיני הנאצים יצור נחות שעורר בחילה. אבל יהודים היו "בני
השטן", ולכן איש ס.ס. ששגל יהודיה היה בן-מוות - הוא "ניטמא" ללא תקנה.

טיבו של הזיהום המיני על-ידי היהודי לא הוגדר. היתה כאן התייחסות נפשית
ולא רק גופנית. גם המגע שהיה בו בטחון שלא "יבשיל פרי מחליא" היה בו מן
המטמא. כך נוצרה רתיעה מכל מגע פיזי עם יהודים, ולאור זאת היו קציני
משטרה, ואף תליינים של יהודים, חובשים כפפות בבואם במגע עם יהודים, ומפקד
ס.ס. בווילנה ציוה להשמיד את הספלים בהם שתו היהודים מים.

בפולין היו גיטאות שהנאצים אסרו בהם את השימוש בשטרי כסף של הרייך, מחשש
שמגע ידי יהודי על השטר עלול היה לחלל את דמות ה"פיהרר" המופיעה על השטר,
ולהפוך את השטר עצמו למעביר טומאה. הדברים הגיעו לקיצוניות בפלפולים
סכולאסטיים של משפטנים נאציים, ששאלו למשל אם מתרחש טימוא במשגל עם זונה
גרמניה, או מהו שיעור האינטימיות של המגע עם יהודי שהגרמני יוצא ממנו טמא…

בעודו פועל על הדיעות הקדומות החברתיות והאינדיוידואליות של גרמנים רבים,
לא נופה מן הסטריאוטיפ האנטישמי של מחלל טוהר הגזע הקשר הקיים, כביכול,
בין יהודים לבין כסף. באופן זה, תשוקתם של היהודים לנשים אריות היתה קשורה
תמיד עם תאוותם לכסף. הדימוי שנבע כתוצאה מכך, היה של בנקאי יהודי שמן
המלטף אשה בלונדינית על ברכיו, או אורב וממתין לאנוס את הבתולה הארית
הבלונדינית.

דימוי זה הועלה בתעמולה על-ידי היטלר, פותח לתיאוריה על-ידי רוזנברג
ודאר, וצוייר גראפית בקריקטורות, רישומים ופוסטרים על-ידי יוליוס שטרייכר,
המומחה של היטלר לעתונות מסיתה, ושימש מרכז בסרט "יהודי זיס".

הקטע הבא הופיע ב"שטירמר" באוגוסט 1935:

"בעורקיו של היהודי זורם יסוד מהותי של דם כושי; שערו המקורזל, שפתותי
הזאב שלו, צבע אישוני עיניו, מוכיחים זאת ממש כמו התאווה המינית
הבלתי-ניתנת להשבעה שלו, שאיננה מהססת לבצע שום פשע, ומוצאת את נצחונה
הגדול ביותר בחילול הברוטאלי של נשי גזע אחר. תאווה חייתית זו אופפת אפילו
יהודון צעיר שרק עתה הגיע לבגרות".

האימה מפני זיהום הגזע וניוונו על-ידי היהודי, שנישואי התערובת השיטתיים
שלו עם גזעים עליונים הופך אותם לגזעים ממזריים, נתלוותה לאימה האנושית
הטבעית מן ההתנוונות המוחית והגופנית, והסניליות של הזקנה. הדימוי הגביר
את הפחד מפני ההידבקות, העלולה להיגרם על-ידי קליטה של טיפת זרע אחת
הנושאת בחובה את מחלת המין היהודית, או אפילו על-ידי מגע פיזי, המביא את
הקץ שממנו אין חזרה.

זר ומוזר
השנאה / פחד מן היהודים קושרו גם לכסנופוביה (שינאת זרים) כללית. במיוחד
לאחר מלחמת העולם הראשונה, כאשר גרמניה שימשה כארץ-מעבר ראשית להגירה
יהודית, ויהודים זרים שמשו כסטריאוטיפים מייצגים לכל הזרים באשר הם. בעיני
הגרמנים, בלטו היהודים המהגרים בתור נכרים, מה ששימש מזון בלתי פוסק לאימת
"התגברות הזרים" בתוך גרמניה.

בתקופות מסויימות היתה אבחנה בין יהודים ילידי גרמניה לבין היהודים
ש"פלשו" לארץ מן המזרח. אפילו רבים ממנהיגי הקהילה היהודית בגרמניה אכן
העדיפו להטיל את אשמת שינאת היהודים על כ- 80 אלף יהודים ממזרח-אירופה,
שנכנסו לגרמניה בין השנים 1917 עד 1920 כפליטים מן הלאומנות האוקראינית.
"היהודים ממזרח-אירופה הם אסוננו", קראו תכופות יהודי גרמניה - אך הם
הניחו כי זה הוא רק שלב מעבר, עד שה"אוסטיודן" - "יהודי המזרח" ייהפכו
"מתורבתים".

הנטייה להציג את הבעייה כ"חינוכית", קונצפציה שבמקורה הוחלה על כל
היהודים, כמו גם על לא-יהודים, הוכחה, - עד כמה שנגעה ליהודים - כמשאלת לב
בלבד. אפילו ידידיהם הגלויים של היהודים, שניסו להדגיש את האחווה הבסיסית
בין כל בני-האדם, ולהטעים את מוצאו של העם היהודי כאכזוטי יותר מכפי שהיה
באמת, לא יכלו לגרום להמונים שלא לראותם כזרים, "האנשים המוזרים מאסיה",
או "העדרים האוריינטאליים החונים על חולות ברנדנבורג". ואכן, כינויו של
היהודי "אוריינטאלי" כוון לרוב להיות כינוי-גנאי, ולא מקור לגאווה.

היו שניסו, כמו אדולף שטיקר באומו בפרלמנט הפרוסי, להציג את השאלה
היהודית כ"שאלה אתית". אבל, על הפרק עמדו לא רק הגזע, הלאומיות או הדת,
אלא אורח חיים שלם שהועמד בסכנה כתוצאה מערכים זרים. היה זה, בניסוחו של
גתה, עם "זר" שחי על גבולה של גרמניה והסתנן לתוך התרבות הגבוהה יותר,
כביכול, של האומות המערביות.

הנושא של היהודי כזר, והניגוד בין שורשי היהודים לשורשי הגרמנים הועלה גם
על-ידי מחברים גרמניים אחרים. אברהארד וולפגאנג מילר, הזוכה בפרס הספר
השנתי ל- 1934-35, תיאר את יהודי המזרח בתור "היהודים", ללא הגדרות
ותיאורים נוספים. טודל וולר, בהקדמתו ל"רבאוקן", משתמש במונח
"אסיאני-למחצה" כדי להגדיר את היהודים בכלל, וכתב העת "השאלה היהודית"
בעריכתו של אלפרד רוזנברג מציג זאת בצורה נימרצת ותמציתית: "יהדות המזרח
הינה מאגר היהדות המודרנית, ומקור כוחה". כוח זה, לדעת הכתבים הגרמניים,
טמון בסביבה המלוכלכת והמזוהמת, סביבתם של המונים דחוסים המדברים בשפה
בלתי-נעימה לאוזן.

אמת היא כי רבים מן המהגרים מן המזרח נבדלו בצורה מוחשית מן היהודים
הגרמניים הוותיקים; הם נבדלו מהם באורח דיבורם, בהרגליהם, אולי אף
בערכיהם. ואולם, לנסות ולאלץ את כל המהגרים היהודיים מן המזרח - רוסים,
אוקראינים, ליטאים וגליצאים - להיכנס לתוך תבנית אחת ויחידה, ליצור
סטריאוטיפ נוח, נסיון כזה היה גם הוא בגדר תעמולה. וכך ארע בגרמניה, על אף
כל מאמציהם של חוגים נבונים, הן בקרב היהודים והן בקרב הלא-יהודים, הוחזקו
ה"אוסטיודן" וספסרים כמעט כמושגים נרדפים. אומר פיטר גיי:

"לאחר מלחמת העולם הראשונה, יהודי המזרח… התגוררו ברובעים מסויימים של
העיר, אך הם נבדלו במקצועותיהם, הופעתם, אורח-דיבורם. אלפי יהודי ברלין,
בעלי ההשכלה, גרמנים ללא דופי במיבטאם ובאמונותיהם, חשבו עצמם כעולים על
פולשים אלה מן המזרח, וכוננו לעיתים מלחמת אזרחים עם אחיהם היהודיים."

באותה "מלחמת אזרחים", שם הקוד שהוענק ליהודי המזרח על-ידי ילידיה
היהודיים של ברלין היה "זרים", המדברים מין בליל של יידיש ושל גרמנית.
כשפה "ייחודית". חשוב לציין כי היידיש נתפסה על-ידי הגרמנים כשפה שלא צמחה
באופן אורגאני, וכמפרה את כל חוקי השפה הגרמנית. היא צויירה כשפת הנחותים
במין האנושי, הקרובה לשפת העולם התחתון.

מדוע "זכו" המהגרים מן המזרח ליחס כזה?

"היהודים הגרמניים של ברלין ליגלגו על אחיהם שמעבר לגבולות לא רק משום
שרצו להוכיח כי הם גרמנים, אלא דוקא משום שאכן היו גרמנים… כך, בשעה
שהיהודי הגרמני ראה את ה"אוסטיודן" כמביכים, מפחד שהוא עצמו יזוהה עימם,
הרי הוא ראה אותם ככאלה, גם משום שלגביו הם היו באמת מביכים."

עם התפשטות האנטישמיות הגזענית, החלה תופעה זו להימוג, והנסיון להפריד את
גורל היהודים הגרמנים מגורלם של יהודי המזרח הוכיח עצמו כחישוב מוטעה שנבע
מתוך ייאוש. ניראה שיש חוק כללי, בנוגע לקבלתו של זר. היחס אליו תלוי
בדרגה שבה הוא נתפס כנכס או כנטל להגשמת ערכיה של "הקבוצה העיקרית,
השלטת", והדרגה שבה ניראים לעין ההבדלים בינו לבין קבוצה זו, ומידת
חשיבותם. התעמולה, כמובן, יכלה לספק את האותות שלפיהן ניתן לזהות את
ה"אויב", במיוחד כאשר חברי קבוצות ה"אויב" ניסו לעיתים להפחית את
"התבלטותם".

כך ניתנו האותות המדגישים בתעמולה הנאצית האנטישמית, לפיה היוו היהודים
בגרמניה "שבט-עם", "עם חסר מולדת", והתגלמות הנכריות כשלעצמה. אך גם
בגרמניה הנאצית התגלה כי "התבלטותם" של היהודים לא היתה כלי הנחייה מושלם
לגילוי זהותם. על כן אולצו היהודים לשאת טלאי זרוע צהובים.

סופרים אנטישמיים רבים מביאים סטטיסטיקה על זרימתם המדהימה של היהודים
לערי הבירה. וכך נקשר מושג הנכריות והזרות היהודי גם עם דימוי הנוודות.
כאן כאילו קם לתחייה הדימוי של "היהודי הנצחי" ו"היהודי הנודד", שאינו
דומה לנווד הלא-יהודי, שהוא אמנם זר, אך יש לו כבר עמדה מוגדרת, חיובית,
כלפי המושג "עבודה". שהוא מעט אידיאליסט ועל אף שהוא נראה זר לעמים
האריים, אין הוא למעשה שונה מהם ברוחו.

לא כך הנווד היהודי. צורתו היא שונה. היא נובעת מיחס שלילי לעבודה
ומטפילות. עצם נוודותו אינה מרצונו שלו, אלא תוצאה של גירושו על-ידי העם
שאירח אותו, ואשר אותו הוא ניצל ככל יכולתו. התפשטותו ונוודותו היא סימן
של טפילות, מאחר והוא מחפש תמיד קרקע חדשה שתזין את גזעו, ועליה יוכל
לחיות בטפילותו.

מבחינת התעמולה גרמו הנאצים לבידודם של היהודים על-ידי הדגשת זרותם אפופת
המסתורין, כראשית הדרך לניתוק הקשרים החברתיים והכלכליים שהיו להם עם
החברה הגרמנית.

היבט אחר של האופי ה"זר" וה"מוזר" של היהודים הוו המנהיגים הבלעדיים של
היהודים, ובמיוחד אלה הנוגעים לחוקי הכשרות. אחד המנהגים הפרובוקטיביים
ביותר, מבחינתן של ארצות הגולה, היה זה של השחיטה הכשרה, שעל-פיה נותנים
לדם החיה הנשחטת לנזול כולו מגופה ולהתייבש בעפר. ראוי לציין שהשחיטה
מבוצעת על-פי כללים קפדניים ונוקשים בידי פונקציונר דתי שאומן לשם כך
במיוחד - השוחט. לשם המעטת כאבה וסבלה של הבהמה עד למינימום.

כללים אלה מבוססים על המצוות המפורטות בספר ויקרא, י"ז, פסוקים י"א-י"ג:

"כי נפש הבשר הדם היא, ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשותיכם, כי הדם
הוא בנפש יכפר. על כן אמרתי לבני ישראל, כל נפש מכם לא תאכל דם, והגר הגר
בתוככם לא יאכל דם. ואיש איש מבני ישראל ומן הגר הגר בתוכם אשר יצוד ציד
חיה או עוף אשר ייאכל, ושפך את דמו וכיסהו בעפר."

ההסתה נגד שחיטה כשרה בגרמניה קדמה בהרבה לעליית הנאצים לשלטון, והיתה
מוקד לתעמולה אנטישמית, שתיארה את השחיטה הכשרה כמינהג ברוטאלי
ובלתי-אנושי.

בשנות ה- 20 של המאה הנוכחית נוהלה מערכה נגד השחיטה הכשרה בפרלמנטים של
המדינות השונות בגרמניה, ובהשפעתה אסרה באוואריה על השחיטה הכשרה בשנת
1930. ב- 21 באפריל 1933 הוצא חוק שאסר על השחיטה הכשרה בגרמניה כולה.

הנאצים ניצלו במלואה את המהומה כנגד השחיטה הכשרה, כדי לעורר עוד יותר את
הדיעות הקדומות נגד היהודים. ייבוש הדם בעפר לאחר השחיטה הובא כראייה
לאכזריותם של היהודים כלפי בעלי-חיים, וכן כהוכחה ל"טקסי דם" יהודיים. דבר
זה תרם להעמקת הרעיון העתיק של "עלילת הדם".

פוליאקוב, בנסותו לזהות את הבסיס הפסיכולוגי לתגובה העממית החזקה לנוהג
זה, כתב כי

"הגישה היהודית של יראת-כבוד כלפי דם )וכלפי חיי אדם בכלל) אולי תרמה את
חלקה. שכן, אם היהודים עשו מן הדם ענין כה גדול, אם הם ייחסו לו ערך כה
רב, אזי בוודאי שהם חשקו בו, כפי שחשקו בכסף."

העובדה שנוהגים אלה קוימו מאחורי חומות הגטו הדגישה עוד יותר את אופיים
המסתורי, הפולחני והמוזר, כביכול.

היהודי של הגטו
מבחינתם של הגרמנים, קיום המסות של יהודי מזרח-אירופה בתוך הגיטאות נתפס
כמאפיין את היהדות ואת היהודים. האבנים העקרות של סימטאות הגטו תוארו
כמגלמות את נפשה של היהדות. יתירה מזו, מאחורי חומות הגטו, במסתור,
בסימטאות האפלות, בין התושבים המוזרים, לבושי הקפוטות, נרקמו לדעת
הגרמנים, קונספיראציות שמטרתן היתה להשתלט על כל הנכרים הלא-יהודיים
ולהחריבם.

בנוסף לכך, הגטו הפך למייצג ההתגשמות הפיסית של האופי העירוני של
היהודים. הוא סימל ריקנות, בניגוד לרוחניות ולסולידיות של האיכר הגרמני,
או הבורגני הזעיר הגרמני.

הארכי-קונספיראטור
בהשתמשם ב"מזימה היהודית העולמית", היה על תועמלני הקולנוע הנאצים רק
לפנות ל"פרוטוקולים של זקני ציון", הזיוף הידוע לשימצה של מיסמך המתיימר
להיות תוכנית לייסוד מדינה יהודית עולמית. המיסמך, מעשה ידי המשטרה
הצארית, ראה אור ב- 1905, ומתאר פגישה שהתקיימה כביכול ב- 1897, בעת ייסוד
התנועה הציונית.

מקורם של הפרוטוקולים בחיבורו של עתונאי צרפתי אלמוני, מוריס ז'ולי. היה
זה דיאלוג סאטירי המתנהל כביכול בגיהינום בין מאקיאוולי לבין מונטסקייה,
על מקורות העוצמה, וכיצד יש לכובשם. בחיבור המקורי כלל לא הוזכרו היהודים.
יצירתו של ז'ולי נשכחה במשך עשרות שנים, עד שמחבר גרמני, הרמן גודשה,
השתמש בה כבסיס לרומן. גודשה, שכתב תחת הפסבדונים סר ג'ון רדקליף, הכניס
לתוך ספרו סצינה שבה התכנסו רבנים ב"בית-קברות מסתורי בגטו של פראג", שם
הם קשרו קשר להשתלט על העולם. הקשר היה כה חשאי, עד שנשמר בסוד אפילו מפני
האומה היהודית עצמה.

במהדורות רבות מופיעה בסוף הטקסט של הפרוטוקולים אחרית-דבר, על הנחש
הסמלי. גופו של הנחש מסמל את העם היהודי, וסימני ההיכר שלו הם עורמה ושקר.
הנחש מתפתל במסלול המתחיל בציון, ומקיף את העולם, בחודרו ללב האומות
הנקרות דרכו. זנבו של הנחש נשאר בציון, אך ראשו הוא הסובב עד אשר יקיף את
אירופה, ואת העולם כולו. כאשר יחזור הראש לירושלים, ייסגר המעגל והראש
יתחבר עם הזנב.

שובו של הראש לירושלים יוגשם לאחר הרס אירופה, באמצעות משברים כלכליים,
התפוררות רוחנית ושחיתות המידות. כל זה ייעשה בעיקר על-ידי זונות יהודיות
המסתירות את יהדותן, הלוכדות ברשת תככיהן את מנהיגי אירופה.

סיפורו הדמיוני של גושה, שימש עבור התועמלנים הנאצים הוכחה דוקומנטארית,
מתועדת, לקונספירציה העולמית של היהדות. בשנות ה- 30 הוציא יוהן פון לירס
לאור מחדש את הפרקים של הפרוטוקול המטפלים בקונספירציה היהודית, כחיזוק,
וכהצדקה לאנטישמיות הגוברת. משום כך, מבחינת מטרותיהם של הנאצים,
ה"פרוטוקלים" היו חייבים להיות אותנטיים. העובדה שבשנת 1934 קבע בית-משפט
בברן, שוויץ, כי הפרוטוקולים אינם אלא פלגיאט של ה"שטויות המגוחכות" של
ז'ולי, וכי הם "ספרות ניבזה וניקלה", נוצלה ל"הוכחה" נוספת של השפעתם של
היהודים על בית-המשפט.

אגדת הקונספירציה ניצלה היטב את הפחדים הכלכליים של הגרמני, כאשר העלתה
באוב את סיוט הבלהות של ההשתלטות היהודית. התעמולה האנטישמית טענה כי הקשר
היהודי שולט על כל היבטי החיים, להוציא - בצורה אופיינית - את העבודה,
ממנה היהודים נמלטים כמו מפני הדבר, וכי למעשה, היהודים הם מלכי העידן
הנוכחי.

סוכנה של התמורה
שורשי דימויו של היהודי כסמל התרבות העירונית וכסוכן התמורה, נעוצים
בגורמים חברתיים וכלכליים, אך חשיבותו הפוליטית גברה כאשר התועמלנים
הנאציים עימתו של היהודי החלקלק, הנוכל, האנוכי, הערמומי, והשאפתני מול
החיים האידיליים של האיכר החי על אדמתו ומתפרנס מפרי עמלו. היהודי הפך
לסימלה של התמורה השלילית, שפירושה חוסר יציבות, מהפיכה, זעזועים, וכל דבר
שתושבי הכפרים יראו ממנו ולחמו נגדו.

להתרכזות היהודים בערים ובכרכים היתה השפעה ניכרת על יחסם עם הסביבה
הלא-יהודית, ולהלכה חיזק את המגמות האנטישמיות. אולם, למרות ריכוזם של
היהודים בתוך "גטאות חדשים", הרי המגע עמם נשמר על-ידי חלק גדול מן
הלא-יהודים. היה זה בעיקרו מגע כלכלי, אך גם חברתי. קשרים אלה פגעו
בתעמולה הנאצית שציירה דימוי יהודי, שהיה שונה מדימויו בעיני אלה שבאו
במגע יומיומי עמו. לכן היתה מגמת הנאצים בידוד היהודי, דבר שלא איפשר
השוואה בין הדימוי התעמולתי לבין המציאות האמיתית.

עקב עזיבת העיסוקים החקלאיים והכפריים על-ידי היהודים באירופה והמעבר
לכלכלה אורבאנית אופיינית, הציגו התועמלנים הנאצים את היהודי כמשועבד
לערכים האורבאניים המטריאליסטיים, שמקורם בעיר. הוא השתלט על כל היבטי
החיים בעיר, "וכל מנהל הפך להיות אחשוורוש המלך", וכאיש העיר חייו נשלטים
על-ידי תעלולים פיננסיים ופוליטיים. גם בכפר הוא נשאר היהודי של העיר
הגדולה, היורד מן העיר אל הכפר ללכוד ברשת נכליו את האכר הגרמני.


"THE FAT CAT"
תיאורו של היהודי בקולנוע הנאצי כמי שעסוק כל העת בכסף, מתאים לתמונה של
מלווים בריבית, משכונאים, סוחרים, בנקאים, מומחי פיננסים, והקפיטליסט
המוצג כ"חתול השמן". דימויו של היהודי כמלווה בריבית מעוגן, הסטורית,
בחברה הפיאודלית, שבה נחשבו היהודים כ"בני בלי קרקע". בהיותם מנודים
מבחינה חברתית, לא היה להם כל סטאטוס משפטי, חברתי או כלכלי, ומבחינה
משפטית הם סווגו כ"משרתי המלך". אפשרויותיהם להרוויח את מחייתם היו
מצומצמות ומוגבלות ביותר. הם לא יכלו להשתייך לאגודות הסוחרים או
בעלי-המלאכה הנוצריים, לא יכלו לרכוש בתים או אדמות, והגבלות חמורות הוטלו
עליהם כדי למנוע מהם לעסוק בחקלאות.

העיסוקים שנותרו פתוחים ליהודים, על-פי החוק, היו מצומצמים למקצועות
ה"בזויים", כמו מסחר בסמרטוטים, רוכלות, קנייה ומכירה של בגדים ישנים,
ולבסוף - המקצוע המסוכן ביותר, הלוואה בריבית, חלפנות כספים, ומשכונאות,
שכולם נוהלו, בדרך-כלל, באותו מוסד.

עד שהמועצה הלאטרנית השלישית העבירה, בשנת 1179, צו שאסר זאת, היתה
ההלוואה בריבית אחת הפעילויות הריווחיות ביותר של הכנסיה עצמה. אך לאחר
העברת הצו, הלוואה בריבית (או ב"נשך", כפי שכונתה אז הריבית) נאסרה על כל
הנוצרים.

פעולתה של הכנסיה לא התחשבה בתנאים המציאותיים ובהתפתחויות ההסטוריות של
אותה התקופה. שיטת סחר החליפין הפרימיטיבית הלכה ונסוגה, כשהיא מפנה את
הדרך לכלכלת הכסף היעילה יותר. באותה עת, מעמד בינוני חדש הלך וצמח בערים
ובעיירות, יחד עם הגידול המהיר במלאכה ובמסחר. כל היוזמות הכלכליות הללו
היו זקוקות באופן דחוף להון נזיל. למטרה זו, לא היה תחליף למלווה בריבית -
הבנקאי של החברה הפיאודלית. לא פחות נחוצות מאשר ההלוואות הגדולות, היו
התמיכות הקטנות הרבות שניתנו לאנשים קטנים שנקלעו למצוקה. אלה, מישכנו אצל
המלווים בריבית את נכסיהם, תמורת סכומי כסף קטנים, ואחר-כך פדו אותם. אך
הכנסיה אסרה על נוצרים לעסוק בהלוואת כספים.

בצומת הסטורית קריטית זו, נכנסו היהודים אל הזירה. הם בלאו-הכי נחשבו
למקוללים, משום שדחו את ישוע המשיח, והואיל ובין כך היו ארורים, חטא הנשך
לא היה יכול להגדיל בהרבה את רישעותם המוחלטת.

למעשה, בשום תקופה לא היוו המלווים בריבית היהודיים יותר מאשר קבוצה
קטנה, ומשנית בחשיבותה, לעומת המלווים בריבית הנוצריים, אפילו בתקופה שבה
האיסור הכנסייתי היה עדיין בתוקף. למרות זאת, המיתוס של המלווה בריבית
היהודי העושה עסקים עם השטן, ואשר, מתוך שינאתו ל"אדוננו ומשיחנו, ישוע
המשיח", קשר לשדוד את הנוצרי ההגון ולהרוס אותו, ניבנה והלך במשך מאות
השנים.

ב- 1349 היכתה "המגיפה השחורה" את אירופה. היהודים בכל הארצות הואשמו כי
הם גרמו לה, על-ידי הרעלת מקורות המים. בשטראסבורג נשרפו על המוקד 2,000
יהודים, ביום ואלנטין הקדוש. מועצת העיר שטראסבורג הכריזה כי לא רק הרעלת
המים היתה הסיבה לשריפתם של היהודים:

"הכסף, אומנם, היה הדבר שהרג את היהודים. אילו היו עניים, ואילו לא היו
אדוניהם הפיאודליים חבים להם כסף, הם לא היו מועלים על המוקד."

דימויו של היהודי הערמומי, הטורף, הדורש את "ליטרת הבשר" שלו מגולמת, או
יותר נכון - מונצחת, בדמותו של שיילוק, הסוחר מוונציה, במחזהו של שקספיר.
נושא "ליטרת הבשר" המופיע בקולנוע הנאצי היה עתיק מאד, וייתכן שמקורו עוד
בחוקים הרומיים הקשוחים של "שנים עשר הלוחות". הוא הוצג בצורותיו השונות
בתור

"נושה חסר רחמים, שהיה או עד סורר ומורה, או התגלמותו של השטן. בערך בשנת
1378 החליט הסופר הפלורינטיני סר ג'ובאני פיורנטינו, בסיפור מתוך "II
Pecorone" (יום 4, סיפור 1) להפוך דמות זו לדמותו של יהודי."

סיפור מתוך "Gerta Romanocum ", אוסף הסיפורים הפופולאריים ביותר באירופה,
מספר לא על יהודי, כי אם על מלווה בריבית נוצרי, רודף בצע, שאביר מאוהב
לווה ממנו אלף זהובים. השניים חתמו על הסכם שכלל את נוסחת "ליטרת הבשר".
כאשר האביר לא עמד בתנאי ההסכם, סחב אותו המלווה בריבית לבית-הדין.
פסק-דינם של השופטים היה כמעט זהה לפסק-הדין ב"סוחר מוונציה"; הסוחר רשאי
לחתוך את בשרו של האביר, אך אסור לו לשפוך את דמו.

אין ספק ששקספיר הכיר את הבאלאדה הפופולארית על היהודי גרנוטוס, או
היהודי מוונציה, המופיעה באוספו המפורסם של פרסי, "שרידי שירה עתיקה".
באוסף מסופר על אכזריותו של גרנוטוס, יהודי המלווה מאה כתרים לסוחר, ודורש
ממנו ליטרה מבשרו, משום שאותו סוחר לא יכול היה לשלם לו בזמן שנקבע.

מכאן נראה שבהצגתו של שיילוק כיצור בזוי, נעשה שימוש בתרכובת של מספר
סטריאוטיפים אנטישמיים קלאסיים, ועל אף האנושיות האינדיוידואלית של
שיילוק, אין שקספיר מבטל את הדימוי הסטריאוטיפי השלילי של הסוחר מוונציה.

מתוך דימויי "רוצח המשיח" ו"היהודי הנודד", נטל שקספיר את הנקמנות
הכפייתית ואת יכולת הטרף, תכונות שהיו, כביכול, מוטבעות באופי היהודי. הוא
גם הקנה לשיילוק שלו את תכונת הבוגדנות, שהנוצרים מזהים אותה עם יהודה
איש-קריות הידוע לשמצה. דימויים אלה היו חלק מן המסורת התרבותית של
התקופה, בעלת המוטיבים הנוצריים השורשיים, ועוד בשנים הראשונות של המאה ה-
17 הרבו להציג בגרמניה את הדראמות "היהודיות" של מארלו ושקספיר.

כיום, המילה "שיילוק" הפכה למונח פיגוראטיבי המשמש לתיאור ניהול עסקים
המאופיין ברדיפת בצע, ובחוסר בצע, ובחוסר מעצורים. גרוע מכך - המילה
"שיילוק" משמשת לעתים תכופות כשם נרדף ל"יהודי".

ראינו כי לדימויו של שיילוק ולאמצאה המוזרה של "ליטרת הבשר", שעימה הוא
מזוהה בליבם של אנשים, יש שורשים בהסטוריה, בתנאים החברתיים ובתרבות של
אנגליה בימי הביניים. התפתחות הדימוי ה"שיילוקי", מספקת דוגמה בולטת
להמצאתם והפצתם של מיתוסים אנטישמיים. בתקופת הנאצים, ההשמצה השקספירית
הוצגה במספר רב של צורות, שהעיקרית בהן היתה זו של "היהודי הבנקאי
הבינלאומי", שזרועותיו הארוכות מגיעות לכל מקום, והדורס את מי שעומד
בדרכו.

ואכן, גידולה של הבנקאות הבינלאומית היהודית היתה והינה אחת התופעות
המסקרנות ביותר בהסטוריה של אירופה המודרנית. באמצעי המאה ה- 18 הגיעו
אנשי כספים ובנקאים יהודיים לעמדה רבת השפעה באירופה המרכזית. ועוד לפני
המהפיכה הצרפתית נהנתה פרנקפורט, שהפכה למרכז הבנקאות הגרמנית, מן הפעילות
הכלכלית היהודית.

היתה זו קבוצה קטנה של בנקאים יהודים, מחוננת בכושר דמיון ויצירה עצום
(כלל לא אופייניים להמון הגדול של יהודי מערב-אירופה), שהשפיעה על המערכת
הכספית של אירופה מעל ומעבר לכל פרופורציה עם מספרם באוכלוסיה. סביב
שמותיהם של אנשי קבוצה זו צמחו אגדות, שהשפיעו עמוקות על גורלם של כל
יהודי אירופה.

עם עלייתו של הקפיטליזם המודרני, המבוסס על השקעות, היתה קבוצת אוכלוסיה
אחת שנפגעה מתופעה זו יותר מכל. קבוצה זו היתה המעמד הבינוני הנמוך
שהשקיע, בכך סיכן את כל חסכונותיו. חנה ארנדט מסבירה, כי "אנשי המעמד
הבינוני הנמוך הבינו כי אם לא יצליחו לטפס למעלה, אל הבורגנות, הם עלולים
לשקוע אל תוך הפרולטריון".(29) תחילה הם קיוו כי המדינה תגן עליהם מפני
הצרות, ותסייע להם, אך עד מהרה

"היה עליהם לקבל אתה עזרה המפוקפקת למדי של בנקאים. בעיני החנווני הקטן,
הופיע הבנקאי כמין מנצל, כפי שהתעשיין הגדול היה בעיני הפועל. אך בעוד
שהפועלים האירופיים, מנסיונם שלהם וכתוצאה מן החינוך המארכסיסטי, ידעו כי
הקפיטליזם אומנם מנצל אותם, אך בה בעת נותן להם את ההזדמנות לייצר… הרי
הבנקאים ניראו כמנצלים לא של כוח העבודה ויכולת הייצור, אלא של המצוקה
והצרות."

לאות זאת הבנקאים היהודיים הפכו לאלה שבגללם נקלעים אנשים לעוני, לתלות
והשתעבדות מוחלטת להם, לא רק כבנקאים, אלא, ואולי בעיקר כיהודים.

ואכן, רבים מאנשי כספים אלה היו יהודים, צאצאיהם הישירים של "יהודי החצר"
שמימנו ממשלות מאז המאה ה- 18, והתברכו בנסיון רב בשימוש בכסף נזיל. לרובם
היה הון שנצבר במשך מספר דורות, וכך קרה שהתעמולה נגד ההון הבנקאי הפכה
כולה, פחות או יותר אנטישמית.

ארנדט מציינת כי "המרירות החברתית של המעמדות הבינוניים הנמוכים נגד
היהודים הפכה לאלמנט פוליטי מסוכן ביותר, משום שיהודים אלה, שהיו כה
שנואים, נחשבו כאילו הם בדרכם לקראת עוצמה פוליטית."

הבולטים שבין הבנקאים היהודיים, כמו האופנהיימרים, הזליגמנים
והרוטשילדים, היו הכוח הפיננסי בעל ההשפעה הרבה ביותר בגרמניה, שלא לדבר
על בנק שפייאר, שהיה הקשר העיקרי והחיוני בין גרמניה לבין השוק האמריקני.
ב- 1800 הוא היה חזק עשרות מונים מאשר בית רוטשילד, שצמיחתו רק החלה.
ואולם, עלייתה של "מסורת פרנקפורט" התגלמה בצורה הטובה ביותר בקריירה של
הרוטשילדים, אשר כמו רבים מבתי הבנקאות היהודיים האחרים, באו מ"סימטת
היהודים" שבפרנקפורט. ולאור זאת, כאשר מעלה התעמולה הנאצית את סיסמת ההגנה
על האדם הפשוט מפני הקפיטליסט המנצל, הופך רוטשילד בקולנוע הנאצי לסמל
הקפיטליזם, ול"מלך היהודים".

למרות שספסר הבורסה, הבנקאי, נתקבל ונותח היטב בספרות הפופולארית, נוספו
לדימוי של היהודים המנצלים את העם מבחינה חומרית, גם הסכנה מפני היהודים
השואפים לטמא את העם מבחינה מוסרית עקב נטיותיהם המיניות. כפי שאומר מוסה:

"(זה) הזין את דימוי הרעב היהודי לכסף, יחד עם תאוותו של היהודי לנשים
אריות. כתוצאה מכך, הדימוי ששימש בצורה הרחבה ביותר בתעמולה היה זה של
הבנקאי היהודי השמן, המלטף על ברכיו אשה בלונדית. אותו סוכן שגזל מן
הגרמנים את רכושם, גם התיש את כוחם הגזעי; זה היה הנושא ה"פולקי"
האנטישמי. הוא הפך להיות כזה, לגבי רבים מאוד מן הגרמנים".

הקשר בין היהודים והממון מצא מהלכים לא רק בחוגי ההמון, כי אם גם בחוגי
האקדמיה. רבים מן התועמלנים האנטישמים הסתמכו על חיבורו של ההסטוריון
הכלכלי וורנר זומבארט "היהודים והקפיטליזם" )1910), ששימש בסיס לטענת
התועמלנים כי לכל מקום שהיהודי הולך, הוא מביא עמו את הקפיטליזם.

לאמונה שכל דבר שהיהודי מן "הכסף הגדול" עשה, נעשה בשירותה של קונספירציה
כלל-עולמית נגד האינטרסים הלאומיים, או נגד הארים, היה ערך תעמולתי רב,
עבור התועמלנים האנטישמים. ציור הקפיטליזם והליברליזם כביטוי ליהדות ולרוח
היהדות, העושקת ומנצלת, הוסבר על-ידי היטלר עצמו:

"היהודי הופך פתאום להיות ליברלי ומתחיל לשבח את הצורך בהתקדמות המין
האנושי. בהדרגה הוא הופך להיות חלוצה של תקופה חדשה. אולם הוא הורס יותר
ויותר את המשק המועיל לעמנו בדרך עקיפה. על-ידי מניות, הוא נדחף לתוך זרם
התפוקה הלאומית והופך אותה למטבע עוברת לסוחר ולנושא לספקולציות, ובכך
מונע מן המפעלים את ביסוסם. בשל כך מתחיל תהליך הניכור בין המעמדות. אולם
ההשפעה על התחום הכלכלי הולכת וגדלה במהירות באמצעות הבורסה. היהודי הופך
להיות בעליו או למפקחו של כח העבודה הלאומי."

אמונה זו בכוחו של היהודי של "הכסף הגדול", גילמה את הסטריאוטיפ של
היהודי יותר מכל סטריאוטיפ אירופי מסורתי אחר. לא היה זה, אם כן, מקרה
שההשמצות הנאציות לא היו מכוונות נגד "היהודי" גרידא, כי אם דווקא נגד
"היהודי הבינלאומי" - "המודרני", באמצעות זיהויו כאוייב העל-לאומי.

הבולשביק
במאה ה- 19, מצאו אריסטוקראטים שמרניים שביקשו לשמור על ה"סטאטוס קוו"
הפוליטי, כי נוח להם להדביק תווית של "יהדות" על הליברליזם. במאה ה- 20
חתרו, בייאוש לא קטן מכך, בעלי המונופולים החקלאיים והתעשיתיים, למצוא
טכניקה פוליטית שתשמור על ה"סטאטוס קוו" הכלכלי. הם מצאו אותה על-ידי
הדבקת הסטיגמה של "תופעה יהודית" למארכסיזם, יחד עם הבנקאות הבינלאומית.

טכניקה פוליטית זו יושמה בהצלחה ראוייה לציון בגרמניה. לאחר מלחמת העולם
הראשונה נקשרה הקונספירציה היהודית העולמית יחד עם הקונספירציה
הקומוניסטית. התיאוריה קבעה כי היהודים התחזו לקומוניסטים, לצורך
הקונספירציה שלהם, שמטרתה ההשתלטות על העולם. דבר זה ניטען בבירור על-ידי
גבלס בנאום, שאחר-כך הוצא לאור כחוברת בשם "הבולשביזם בתיאוריה ובמעשה".
גבלס הכריז כי

"זה (הבולשביזם) איננו אלא סוג פאתולוגי ופלילי של שגעון, פרי מוחם של
יהודים שמטרתם היא להרוס את האומות המתורבתות של אירופה ולכונן משטר עולמי
בינלאומי יהודי, שיכפיף את כל האומות תחת כוחו… הבולשביזם היהודי הינו אמן
באמצאת שקרים ובהפצתם. גם אנשים כנים וגם אנשי שקר נדהמים כל כך משיטה זו,
עד שהם אינם מסוגלים להתנגד לה כלל".

אין שום ספק שרוב יהודי רוסיה התנגדו לבולשביזם ולתכנית הבולשביקית של
משטר טוטאליטארי. כל שמונת החברים היהודיים בסובייט של סנט. פטרסבורג,
הקבוצה שהדיחה את ממשלת קרנסקי, הצביעו נגד תכנית הפעולה הבולשביקית.
הדיקטטורה האכזרית של הפרולטריון, שאותה כונן לנין פגעה באינסטינקטים
העמוקים ביותר של כמעט כל יהודי רוסי, סוציאליסט או לא-סוציאליסט. בצד
איום בעונש מות על אנטישמיות בקש לנין לחסל את הלאומיות היהודית, ואת עצם
קיומה של קבוצה יהודית.

ואולם, היו יהודים בודדים שמילאו תפקיד בהתקוממות הבולשביקית, ותפקיד זה
היה מעבר לפרופורציה של מספר היהודים באוכלוסיה הרוסית, ואף מעבר
לפרופורציה של מספר היהודים במפלגה הבולשביקית. יעקב סברדלוב היה הנשיא
הראשון של הוועד הפועל המרכזי; גריגורי זינובייב נבחר לנשיא האינטרנציונל
השלישי; מקסים ליטבינוב היה הקומיסאר לעניני חוץ; קארל ראדק היה קומיסאר
העתונות; ד. ריגונוב היה יו"ר המכון ע"ש מארכס ואנגלס, והסטוריון
מארכסיסטי חשוב ביותר; יעקב יפה, לב קאמנייב, לאזאר כגנוביץ'. - כולם הפכו
לדמויות בולטות ביותר במשטר הסובייטי, כאשר שני האחרונים מקבלים מינויים
של קומיסארים וחברים במוסד העליון - "הפוליטביורו".

הבולשביק היהודי בעל ההשפעה הרבה ביותר היה, אולי, ליאון טרוצקי.
זקן-התיש המחודד שלו ומגפיו הפכו לקריקטורות שהופיעו בתכיפות כה רבה
בעתונות האירופית, עד שלגבי לא-רוסים, הם הפכו לסימן ההיכר של המהפכה.
לאחר המהפכה הבולשביקית מונה טרוצקי לקומיסאר לעניני חוץ, ולאחר מכן -
קומיסאר ההגנה. היה זה טרוצקי, יהודי, שאירגן את הצבא האדום, ואשר -
כמפקדו העליון - הוביל את המערכה הצבאית המוצלחת נגד הכוחות
האנטי-מהפכניים. ב- 1929 הובס טרוצקי בתמרונים מפלגתיים, וסטאלין ציווה
להגלותו.

אולי בשום תקופה אחרת בהסטוריה המודרנית, לא נוצרה באירופה קבוצה של
יהודים חזקים בעלי השפעה כה רבה. הופעתם של שמות יהודיים כה רבים על
כרזותיהן של המפלגה הסוציאליסטית והמפלגה הקומוניסטית סיפקה לריאקציונרים
של המאה ה- 20 ולתועמלני הקולנוע הנאצי נשק פוליטי תעמולתי רב יכולת,
שאמינותו נוצרה על-ידי הסתמכות על הקומוניסטים עצמם, להוכחה שמאחורי
הבולשביקים עומדת היהדות הבינלאומית.

אלה היו הסטריאוטיפים העיקריים שהופיעו בקולנוע הנאצי האנטישמי. הופעתם
על המסך, בשר ודם אוכלים ושותים, אונסים ומתהוללים חזקה את הדימוי השלילי
היהודי שהיה מושרש בלבותיהם של בני גרמניה מדורות.


 



גרסא להדפסה גרסא להדפסה
כל הזכויות שמורות © 2014 ל- המינהל למדע ולטכנולוגיה במשרד החינוך בשיתוף המרכז הפדגוגי טכנולוגי (מפ"ט) עמל
האתר עוצב ותוכנת ע"י GoNet Software Solutions
ראו תנאי שימוש