דף הבית על האתר הודעות מפמ''ר צוות הפיקוח פורום צור קשר בתי הספר הצעות ודרישות עבודה 
מגמות הלימוד
  מבנה מגמות טכנולוגיות חוזי
  ביבליוגרפיה
  מגמת מדיה ופרסום
  מגמת טכנולוגיות תקשורת
  אודות המגמה
  מקצוע אופטיקה יישומית
  צילום סטילס
  טלוויזיה וקולנוע
  תוכנית הלימודים
  מאמרים - קולנוע ישראלי
  מאמרים - ייצוגים בקולנוע
  מאמרים - ז'אנרים ותיאוריות
  מאמרים - טכנולוגיה וטיפים
  ביבליוגרפיה
  בתי הספר במגמה
  שאלונים ומחוונים
  פורטל היצירה הצעירה
  תמונות מהווי המגמה
  סרטוני המגמה
  בחינות חיצוניות
  בחינת מפמ''ר ארצית
  פרויקטי גמר
  קולנוע וטלוויזיה י"ג - י"ד
  רשימת קישורים
  העשרה והרחבת ידע
  מה חדש ?

מרחבי לימוד מתוקשבים
   המבניות בתקשורת וחברה ג'
   מערכי שיעורים בתקשורת
   מבנית בצילום ותאורה
   מבנית פס קול
   מבנית מעשית בהפקות
   מבנית מדעי הטכנולוגיה
   סיכום פיצ'ינג דוקומנטרי
   תיק הפקה עליליתי
   תיק הפקה דוקומנטרי
   תסריטים להפקות
   אמנות המבע הצילומי

2,466,451 כניסות לאתר
האינתיפאדה

מאת: נתן ויעקב גרוס

שלוש השנים הראשונות לאינתיפאדה הולידו סרטים המטפלים בנושא באופן חריף ביותר.
למעשה, אותם מרכיבים ששימשו את סרטי העימות, מופיעים גם כאן, אך בצורה קיצונית
יותר. אין עוד דיאלוג בין העמים, הקשר ניתק, העוינות גברה, הקיצוניות הגיעה לנקודת
הרתיחה. נשאר דיאלוג פנימי, בין "יונים" ו"ניצים" במחנה הישראלי. הוויכוח ניטש בין כל
שכבות העם, ותיקים וצעירים, אמהות ואבות, יורדים ועולים, חיילים ואזרחים. "שדות
ירוקים" (1989) סרטו של יצחק (צפל) ישורון, מאפיין את הוויכוח. הוא רוקם את העלילה
סביב משפחה הנוסעת לטקס צבאי של הבן החייל, באחד מבסיסי הצבא בשטחים. מצב הרוח
המרומם הולך ומידכדך ככל שהמשפחה נכנסת לעומק השטחים. שרשרת אירועים מתקילה את
שלושת הדורות במציאות הנוקשה של האינתיפאדה. עד כמה שהדבר יראה משונה, הגורם
הערבי, כמו בסרטי שנות השישים, נשאר גורם חיצוני, עוין וטרוריסטי. המאבק האידאולוגי
נטוש בין הישראלים לבין עצמם.
 
בתלאות המסע משתתפים: הדור הצעיר, הנכד וחברתו החיים את המציאות, ומכירים את
המאבק עין בעין. הסב והסבתא, מושבניקים המייצגים את ארץ ישראל הישנה, האידאליסטית.
האב, יורד, המרוחק מהמציאות החדשה, מגיע לטקס עם אשתו החדשה שהמציאות זרה לה. עד
כה התעלמו ולא האמינו ל"תעמולה" המתארת את המציאות המרה מעל דפי העיתונות.
ההשקפות הפוליטיות המגוונות של בני המשפחה מקבלות ביטוי בוויכוח סוער, בכיווני
חשיבה קיצוניים המובילים את האב לרצח ערבי בדם קר, מתוך פחד קדום.
 
נקודת מבט שונה לחלוטין מעלה אורי ברבש בסרטו "אחד משלנו" (1989). גם סרט זה
מאופיין בוויכוח הפנימי בבעיות האינתיפאדה ולא ביחס הדו צדדי יהודים-ערבים. כדי
לקרב את הצופה לגיבורי הסרט, מוצגים האימונים המפרכים שעוברים טירוני הצנחנים תחת
שבטו של מפקד אכזר המתעלל בהם. מחצית הסרט מתאר בפלאש בק את גיבוש החבורה. זהו
המפתח להבנת העלילה, שבתנאים רגילים היתה מאבדת מאמינותה. רפא, חוקר מצ"ח, מגיע
ליחידת צנחנים להוציא דו"ח על מותו של נער ערבי. עברו כטירון צנחנים עומד זמן מה
לזכותו, חברו מאמין שהוא "אחד משלנו". דבקותו של רפא באמת, מפוררת חומת שקרים
שאפפה את המקרה. הטיעונים של המעורבים במות הערבי, מעידים על המצוקה הרוחנית של
החייל בשטחים, מול המצב האובייקטיבי הבלתי נסבל. העוינות והאלימות כלפי הקצין
החוקר גוברת כשהממצאים שברשותו מובילים לאמת. הוא מעוניין באמת, אך מוכן לוותר על
הצדק. שיקולים של סולידריות וחברים לנשק, לא יאפשרו לו לפגוע בשמה הטוב של
היחידה.
 
מבין הבמאים שהתייחסו לבעיית "השטחים הכבושים", הסמן השמאלי, המנסה להבין את עמדת
הפלסטינים, הוא ד"ר יהודה ג'אד נאמן. כבר בסרטו "מסע אלונקות" (1977), הוא מגלה יחס
ביקורתי מאד לצה"ל ולשיטות האימונים. הגיבור מגיע לידי התאבדות בגלל טירטורי מפקדו
האכזר. (דמות המפקד המטרטר חוזרת ב"אחד משלנו" של ברבש, אך היא גם נחלת המציאות,
כפי שהתברר בתלונות ומשפטים שפורסמו). ג'אד נאמן מטפל ביחסי יהודים-ערבים בגישה
אנטי-ממסדית ונגד זרם החשיבה הלאומית. בסרטיו יש לפלסטיני זכות ביטוי, הוא מעדן את
השבלונה של פלסטיני-טרוריסט, נותן לו, לפחות, להסביר למה הוא כזה. בסרט "שמונים
ושלוש", המורכב מרשמיהם של שלושה במאים מהמצב בשטחים, רק ג'אד נאמן מתייחס לנושא
בצורה נטורליסטית, חד משמעית, ללא פשרות. לעומת: שמעון דותן ("מזכרות מחברון"), ויגאל
בורשטיין ("סיורו של ד"ר וידר"), המטפלים בנושא בצורה שגרתית סמלית או
גרוטסקית-אבסורדית, סרטו של ג'אד נאמן "לילה בו נולד המלך", מתאר בצורה מוחשית את
נישול הערבים מאדמותיהם בגדה המערבית. אמנם, יש סצינות המעבירות את המסר לפסים
כלל אנושיים: כאשר שני חיילי צה"ל נתקפים פחד בשעת סריקה שגרתית בקסבה, בחשד
שאבטיח ממולכד בידיו של ילד ערבי עומד להתפוצץ, או סכין של קצב עלול לסכן אותם.
אך המגמות הפוליטיות של הסרט שקופות וגלויות לעין. הצנזורה ניסתה לפסול אותו בטענה
שהוא משמיץ את צה"ל, ועלול לעודד תגובות סוערות אצל הפלסטינים, אך בסופו של דבר
הותר להצגה.
 
באותה שנה הופיע גם סרטו העלילתי של ג'אד נאמן "מגש הכסף" (1983), שעשה שימוש ציני
בשם שירו הלאומי המפורסם של נתן אלתרמן. הפעם, השם מסמל את מאבקו של העם
הפלסטינאי שלא יזכה לקבל מדינה על מגש של כסף... התסריט מבוסס במידת מה על פרשת
אודי אדיב: סיפורו של יוני, קיבוצניק לשעבר, אינטלקטואל, קצין צה"ל הרוצה לעזור
לערבים ישראלים להשיג אוטונומיה תרבותית. בשיתוף פעולה עם השמאל הפלסטיני הוא
אוסף כספים בגרמניה לשם הקמת אוניברסיטה ערבית. תוך מהלך ההתרמה, הוא מגלה כי
חבריו הערבים זנחו את המטרה המקורית ומתכוונים להשתמש בכסף לפעולות טרור. יוני
המאוכזב והמוחה על שרימו אותו, נרדף עתה ע"י הפלסטינים מזה ושרותי הביטחון
הישראליים מזה - ומשלם בחייו. כמו בסרטים רבים אחרים, אין זכות קיום לישראלי בעל
הרצון הטוב, שוחר השלום, המושיט יד לעזרת הערבי הסובל. הטוב הוא הקורבן של
הקיצונים היהודים והערבים כאחד. קורבן דומה מעלה ג'אד נאמן בסרטו הדמיוני "רחובות
האתמול" (1989). בסיפור מעורבים סטודנט ישראלי שמאלני וסטודנט ערבי החשוד בביצוע
רצח פוליטי, שבויים בעצם ע"י המוסד. הסטודנט הישראלי עוזר לפלסטיני לברוח, אך אינו
יכול לבגוד בארצו ולכן עוזר גם לש.ב. תוך מרדף מפותל ומורכב, מגיע הסטודנט הישראלי
למעוזם של הפליטים הפלסטינים המדוכאים בברלין. במצפונו הלא שקט הוא נופל בין
הפטיש של אש"ף לבין הסדן של הש.ב. לצופה הזר, זהו סרט מתח "רגיל", אך במצב הפוליטי
בו נתונה ישראל, הוא מהווה גם אמירה שיש לה משמעות מעבר לסיפור המופשט.
 
קשה להאמין שהפלסטינים יוכלו להזדהות עם דמות הערבי או היהודי התומך בם, בסרטיו
של ג'אד נאמן. הצופה הישראלי לא הגיע לקופות וקשה לשאול לדעתו. דומה שמשני צידי
המתרס יש קושי בעיכול המסרים של ג'אד נאמן, אולי בגלל פתרונותיו המתסכלים, המסכמים
את סרטיו.
 
ערן ריקליס, בסרטו "ביום בהיר רואים את דמשק" (1984), חוזר לתבנית של אודי אדיב
(ומזכיר את "מגש הכסף"). קיבוצניק שמאלני המשתף פעולה עם האויב למען השלום נעצר
באשמת ריגול לטובת סוריה. ריקליס מפתח את הנושא באמצעות חברו של המרגל, מוסיקאי
המתקרב לקונפליקט הישראלי-ערבי דרך מוסיקה מזרחית, ומגלה לתדהמתו שחברם המשותף,
מתנדב מאנגליה, הוא בעצם איש השב"כ. נסיון לשיחרור חברו הכלוא, ע"י מסירת איש השב"כ
לגורם עוין, לצורך החלפתו, מסתיים בהתנקשות. שוב, העמדות הקיצוניות מכשילות סיכוי
לשלום.
 
רוח האינתיפאדה נושבת בסרטה המוסיקלי של ליהי חנוך "רומן אמיתי" (1989). שלום חנוך
וחבריו משלבים ריאליזם ופנטזיה מוסיקלית במסע הופעות, במהלכו של קיץ חם, סוער
ורווי מתיחות בטחונית.
 
"סרטי שמאל" נוספים שראו אור בתקופת האינתיפאדה, ומטפלים בנושא הרעיוני, בלי לגעת
במציאות, הם: "הדרך לעין חרוד" (1990) ו"נקודת ראות" (1989). שני הסרטים, הופקו
באנגלית, דבר המעיד מראש על קהל היעד שלהם. סרטו של דורון ערן "הדרך לעין חרוד",
חוזה את סיום האינתיפאדה בהתגברות הימין, עד כדי משטר טוטליטארי-צבאי הרודף את
אנשי השמאל. העלילה עשויה כמותחן. הגיבור הוא עיתונאי שמאלני בעל מצפון החוטף ערבי,
במהלך בריחתו לעבר עין-חרוד, ממנה משודרים שידורי החופש והתקווה. במסלול בריחתם הם
חוטפים אנשי צבא, ומתברר שגם בתוך הצבא יש קרע. התלאות מסתיימות כשהם מגיעים
לעין-חרוד, ומתברר להם ששידורי החופש והתקווה הם נחלתו של הזקן האחרון ששרד במשק

לעומת "הדרך לעין חרוד", המביע דיעה אפוקליפטית באמצעות העתיד, מחזיר אותנו נועם
יבור בסרטו "נקודת ראות" לנקודת ההתחלה. סיפור בלי סוף, על יחסם של חיילים ישראליים
לילד ערבי, הופך למבחן בד של תלמידי החוג לקולנוע. ברקע מלחמת לבנון, אך הפרשיה
העומדת למבחן מיוחסת לשנות החמישים. שאלה פשוטה שלא השתנתה: "מה לעשות בילד ערבי
שעלול לסכן את חייך?". תלמידי בית הספר לקולנוע ממציאים מספר פתרונות. הסופר,
שהסתגר בביתו, חושף את האמת: החייל הישראלי הורג על פי ההגיון הצבאי, אך מתייסר על
כך כל חייו.
 
בשנות ה- 90 ממשיכים לעסוק בנושאים בטחוניים, ובעימותי האינתיפאדה. עמוס קולק סיים
את הפקת "שלושה שבועות בירושלים" על עיתונאית אמריקאית עויינת, המגיעה כדי לבטא את
עמדת הערבים, ואהבתה לקצין ישראלי, פותחת לפניה דרך להבין גם את הישראלים. נדב
לוויתן מטפל בנושא דומה בסרטו "כתב זר" על עיתונאי אמריקאי המשנה את עמדותיו במהלך
האינתיפאדה. קופרודוקציה ישראלית-בלגית בבימויו של מישל חליפי מציגה את "שירת
משליכי האבנים". הנושא זוכה לטיפול מתמשך של צוותי טלוויזיה מכל העולם, חלק מהסרטים
שצולמו בהיתר של צה"ל, נצפים בישראל באמצעות הטלוויזיה הירדנית ומאיימים שהנושא,
הטעון התרחשויות דמים יום-יומיות, יפרוץ למסכי הקולנוע בסרטים נוספים רבים.
 
הצלחת הסרט "שתי אצבעות מצידון", לא עוררה גל סרטי לבנון, כפי שקרה בששת הימים. רק
שנות ה- 90 מחזירות אותנו אל הגבול הצפוני ב"עונת הדובדבנים" בבימויו של חיים
בוזגלו, סיפורם של חיילי מילואים וכתבת טלוויזיה זרה בתקופת נסיגת צה"ל מלבנון,
ובסרטו של ערן ריקליס "גמר גביע" על חוויותיו של שבוי ישראלי, המוצא הבנה מסוימת עם
שוביו, אנשי הפתח. ציר העלילה נסוב על רקע התעניינות משותפת בשידור משחקי גביע
העולם בכדורגל. למרות שהסרט דובר ערבית ברובו - בהשתתפות שחקנים ערביים, ובמגמה
להציג צדדים אנושיים בקרב המחבלים, הבמאי אינו נמנע מחיסול חוליית החוטפים בידי
כוחותינו. אפילו אחד לא מצליח להמלט, כפי שקורה לא פעם במציאות. שיטת "השכר והעונש"
נשמרת - "הרעים" משלמים את המחיר. אפילו דמעותיו של החייל הישראלי (משה איבגי) לא
ימתיקו את סופם המר.

מקור:
הסרט העברי - פרקים בתולדות הראינוע והקולנוע בישראל, עמ' 268-289,
הוצאה פרטית, 1991
 
 















 

 
 



 



גרסא להדפסה גרסא להדפסה
כל הזכויות שמורות © 2014 ל- המינהל למדע ולטכנולוגיה במשרד החינוך בשיתוף המרכז הפדגוגי טכנולוגי (מפ"ט) עמל
האתר עוצב ותוכנת ע"י GoNet Software Solutions
ראו תנאי שימוש