דף הבית על האתר הודעות מפמ''ר צוות הפיקוח פורום צור קשר בתי הספר הצעות ודרישות עבודה 
מגמות הלימוד
  מבנה מגמות טכנולוגיות חוזי
  ביבליוגרפיה
  מגמת מדיה ופרסום
  מגמת טכנולוגיות תקשורת
  אודות המגמה
  מקצוע אופטיקה יישומית
  צילום סטילס
  טלוויזיה וקולנוע
  תוכנית הלימודים
  מאמרים - קולנוע ישראלי
  מאמרים - ייצוגים בקולנוע
  מאמרים - ז'אנרים ותיאוריות
  מאמרים - טכנולוגיה וטיפים
  ביבליוגרפיה
  בתי הספר במגמה
  שאלונים ומחוונים
  פורטל היצירה הצעירה
  תמונות מהווי המגמה
  סרטוני המגמה
  בחינות חיצוניות
  בחינת מפמ''ר ארצית
  פרויקטי גמר
  קולנוע וטלוויזיה י"ג - י"ד
  רשימת קישורים
  העשרה והרחבת ידע
  מה חדש ?

מרחבי לימוד מתוקשבים
   המבניות בתקשורת וחברה ג'
   מערכי שיעורים בתקשורת
   מבנית בצילום ותאורה
   מבנית פס קול
   מבנית מעשית בהפקות
   מבנית מדעי הטכנולוגיה
   סיכום פיצ'ינג דוקומנטרי
   תיק הפקה עליליתי
   תיק הפקה דוקומנטרי
   תסריטים להפקות
   אמנות המבע הצילומי

2,468,887 כניסות לאתר
ההלם והפחד שלאחר המלחמה

מאת: נתן ויעקב גרוס

אחרי מלחמת השחרור לא עסקו בטראומות ובצלקות הנפש שרבים נושאים בלבם. מי שנשאר
חי, אפילו פצוע, מצא נחמה בצרת הרבים. אם לא התגבר - ואושפז, זו היתה צרת יחיד, איש
לא חשב לעשות ממנה סרט. "חימו מלך ירושלים", הוא חריג בנוף סרטי מלחמת השחרור, הוא
מטפל בכאב ולא בגבורה, בסבל ולא בנצחון, במוות ולא בחיים. בכך, הוא משתלב היטב
בסרטי שנות השמונים המתייחסים ברובם למלחמות המאוחרות, שאחרי ששת הימים. הקולנוע
הישראלי התעלם בדרך כלל מחולי הנפש (והיו רבים כאלה מהלם השואה), חייל שאושפז עקב
ערעור נפשי "לא היה בנמצא" עד ראשית שנות השמונים. והנה ב- 1982 הודבק "אות קין"
למצחו של אהוד, גיבור סרטו של אורי ברבש. הוא שוחרר מבית החולים הפסיכיאטרי, אך
נשבר מדי פעם, במיוחד כאשר נקרא לשירות מילואים. ערב מבצע ליטאני הוא מגוייס
ומשתדל להיות כמו כולם, אך יחס הסביבה ודיעות קדומות לא נותנים לו להשתחרר
מתסביכו. שני חיילים אחרים מאושפזים בבית חולים פסיכיאטרי בסרט "הלם קרב" (1988)
בבימויו של יואל שרון. האחד קצין בכיר בקבע, והאחר מילואימניק צעיר, רווק, צלם
אופנה במקצועו. גורלם המשותף דוחף אותם לפרוץ החוצה ביחד ולנסות לחדש את חייהם
הנורמליים. סיפור אחר של הלם קרב הוא "רסיסים" (1989) בבימויו של יוסי זומר. גרי,
שכל חבריו לקרב נפלו בלבנון, משתחרר מההלם רק לאחר פרובוקציה המחלצת מקברו את
זיכרונות הקרב הטראומתי. לא כל המדוכאים זוכים לשיקום פסיכיאטרי. זאב רווח, בסרטו
"בובה" (1987), בורח מביתו וממשפחתו לעיירה בנגב, וחי בגפו באוטובוס נטוש. זיכרונות
המלחמה אינם מהווים מרכיב משמעותי בסרט העוסק ביחסו האקטואלי לאלימות ולנערה
אסופית המוצאת אצלו מחסה. לעומתו רפי, בסרטו של שמואל אימברמן "לא שם זין" לפי
ספרו של דן בן אמוץ, הוא נכה קלאסי. זיכרונותיו ושיקומו קשורים לצבא לכל אורך הסרט.
אין זו אפיזודה קצרה המסבירה את מצבו כמו "בובה".
 
הנכות, השיקום, הכבוד הגברי הם עיקר הסיפור. יתכן שכיסא הגלגלים לא משכיח מעיני
הצופים את מקור הנכות. לפיכך, יחס הגיבור למשפחתו ולחברתו מובנים יותר מהסרטים
האחרים, המטפלים בנכות נפשית בגוף שלם. מלחמת יום הכיפורים מקבלת מימד חדש בסרט
"אחרי המלחמה" (1991), שמביים אורי ברבש לפי ספרו של אחיו בני ברבש "היקיצה
הגדולה". סיפור מורט עצבים על מח"ט המואשם ע"י ההורים השכולים, באזלת יד שהביאה
למות חייליו. ההאשמות והחקירה ממוטטים אותו בשעה שהעד היחיד המסוגל להוציאו מהסבך,
שרוי בתרדמת, ושוכב כצמח בבית החולים.
 
יום הכפורים של ריקי שלח מטפל בנשות הנעדרים. "החורף האחרון" (1983), מביא את
סיפורן של שתי נשים שזיהו בצילום מטושטש את בעליהן השבויים, הצרה ששתיהן זיהו
בוודאות את אותה הדמות. הקשר מתפתח על רקע צרתן המשותפת: רק בעל אחד יחזור והן לא
יודעות של מי. זווית קשה עוד יותר מעלה יקי יושע בסרטו "העיט" (1980), הוא מגולל
דרמה נוקבת על "תעשיית הזיכרון", עיסוק ציני על חשבון המשפחות השכולות שיקיריהן
נפלו במערכה.
 
מלחמת יום כיפור זעזעה את החברה הישראלית והשפיעה על התבגרותם של במאים רבים.
אחריה, מסתמן שינוי ברור ונטישה של ההירואיזם-הציוני. מלחמת לבנון גרמה לפוליטיזיה
ברורה של רוב האמנים, שעד אז לא הבליטו את עמדתם בתחומי היצירה. עם התפתחות המרי
של ערביי השטחים, המגמות הפוליטיות קיבלו תהודה וקבעו גם את אופיו של הסרט
הישראלי.
 
"בלוז לחופש הגדול" (1987) מטפל בחבורת בוגרי תיכון ערב גיוסם בתקופת מלחמת ההתשה.
רגעי הוללות אחרונים של הקיץ האחרון ביחד, נסיון לסחוט את אחרון הרגעים הטובים
לפני השרות הצבאי והשכול שמספיק להגיע כבר במסיבת הסיום. כוחו של הסרט בהצלחתו
להציג מציאות נוסטלגית של ראשית שנות השבעים בשפה קולנועית-חברתית של סוף שנות
השמונים. בעצם, כלל לא ברור אם האמירות בסרט נועדו לשחזר סיפור בן חמש עשרה שנים,
או שהיתה כוונה לבטא אמירה אקטואלית של מגויסי שנות השמונים. ואולי, שום דבר לא
השתנה...
 
בעקבות מגמות אלו, גם הסרט הממסדי נטש את צורתו המסורתית. בניגוד לסרט "ששת הימים"
(1968) שהופק ע"י שרות הסרטים הישראלי, כשיחזור לוגיסטי של הקרבות, כשהגיבור
העיקרי הוא צה"ל בכללותו, הפיק דובר צה"ל את "שתי אצבעות מצידון" (השם המקורי: 'טווס
בלבנון'), כשהוא מטפל במלחמה ובכיבוש בצורה אינטימית, קונטרוברסלית, מנקודת ראות של
הלוחם הפשוט - החייל. הסרט מצולם בלבנון במקום העלילה ובזמן שהיא מתרחשת, בבימויו
של אלי כהן. הושם דגש על המוסריות הנחרצת של החייל הישראלי, אך קיימות סצינות רבות
המביאות היבטים אנושיים שונים: היסטריה, בכי, שינאה, צחוק ואהבה, יחסי אנוש בין
החיילים לבין האוכלוסיה הלבנונית. הסיפור המרכזי הוא סביב גדי, קצין שעם בואו
ללבנון מגלה את האמת המרה והבעייתית של המלחמה, אך משתדל להיות חייל טוב וגם
אנושי, למרות הגדרתו של קצין אחר: "בלבנון - הלבן הוא שחור והשחור לבן". האמונה
ההומניסטית של גדי מתנפצת מול פני המציאות. הוא מבין שהוא הנאיבי האחרון במדינה בה
כולם שונאים את כולם, וכולם ביחד שונאים את הישראלים. בכל זאת, מוסר הלחימה קובע,
והוא מעדיף "כיבוש נאור"... ושמירה על טוהר הנשק. הסרט זכה במפתיע להצלחה חסרת
תקדים. מלכתחילה נועד להפצה בתוך צה"ל כסרט הסברה. כשהוערך הפוטנציאל המסחרי שלו,
ניסו גורמי הצבא לשכנע מפיצים בינלאומיים לרכוש את זכויות ההפצה, אך ללא הצלחה.
שיש קולר שהאמין בכוחו של הסרט, רכש בפרוטות את זכויות ההפצה, אך השקיע היטב
בהפצה וזכה בכל הקופה. הביקורת אהבה את הסרט וגם הקהל, הוא זכה להערכה גבוהה גם
בפסטיבלים בחו"ל, אך לא זכה להפצה בינלאומית בגלל סכסוכי זכויות בין צה"ל לבין
המפיץ.
 
מקור:
הסרט העברי - פרקים בתולדות הראינוע והקולנוע בישראל, עמ' 289-268,
הוצאה פרטית, 1991
 
 

 



 



גרסא להדפסה גרסא להדפסה
כל הזכויות שמורות © 2014 ל- המינהל למדע ולטכנולוגיה במשרד החינוך בשיתוף המרכז הפדגוגי טכנולוגי (מפ"ט) עמל
האתר עוצב ותוכנת ע"י GoNet Software Solutions
ראו תנאי שימוש