דף הבית על האתר הודעות מפמ''ר צוות הפיקוח פורום צור קשר בתי הספר הצעות ודרישות עבודה 
מגמות הלימוד
  מבנה מגמות טכנולוגיות חוזי
  ביבליוגרפיה
  מגמת מדיה ופרסום
  מגמת טכנולוגיות תקשורת
  אודות המגמה
  מקצוע אופטיקה יישומית
  צילום סטילס
  תוכנית הלימודים
  מאמרים בנושא צילום
  קישורים בצילום
  טלוויזיה וקולנוע
  ביבליוגרפיה
  בתי הספר במגמה
  שאלונים ומחוונים
  פורטל היצירה הצעירה
  תמונות מהווי המגמה
  סרטוני המגמה
  בחינות חיצוניות
  בחינת מפמ''ר ארצית
  פרויקטי גמר
  קולנוע וטלוויזיה י"ג - י"ד
  רשימת קישורים
  העשרה והרחבת ידע
  מה חדש ?

מרחבי לימוד מתוקשבים
   המבניות בתקשורת וחברה ג'
   מערכי שיעורים בתקשורת
   מבנית בצילום ותאורה
   מבנית פס קול
   מבנית מעשית בהפקות
   מבנית מדעי הטכנולוגיה
   סיכום פיצ'ינג דוקומנטרי
   תיק הפקה עליליתי
   תיק הפקה דוקומנטרי
   תסריטים להפקות
   אמנות המבע הצילומי

2,466,028 כניסות לאתר
אתיקה בצילום מתוך "סקירת הספרות הסמיוטית"

מאת: וינפרד נות'

התמונות שימשו זה מכבר כשעירות לעזאזל בידי רואי השחורות בתחום מחקרי התקשורת.
התרחיש האפוקליפטי בדבר כוחן של התמונות להטעות ולהונות את ההמונים הופיע לראשונה
עוד ב-1895; בספרו "הפסיכולוגיה של ההמונים", מתאר גוסטב לה-בון את התמונה כאמצעי
למניפולציה של מחשבת ההדיוטות: "ההמונים", כך כתב, "מסוגלים לחשוב רק בדימויים
חזותיים וניתן להשפיע עליהם רק באמצעות תמונות. רק תמונות יכולות להפחידם או
לשכנעם וליהפך למניעי פעולותיהם.... לדידם, הבדוי חשוב כמעט כאמיתי. יש להם נטיה
מדהימה שלא להבדיל בין השניים" (LeBon 1895: S 3.2). 

בנוסח פחות אליטיסטי, ממשיכים כמה מהמבקרים המודרניים של תקשורת ההמונים לקונן על
שקיעתו של עידן החשיבה המילולית, לנוכח התעסקותנו העכשווית הבלתי פוסקת בתקשורת
החזותית, החל מפרסום וכלה במסך המחשב. על פי התרחיש שהם מתארים, התמכרותם של
הצופים לתמונה מניבה מעורבות רגשית בלתי מרוסנת במסר התמונתי, מעורבות שכרוכה
בהימחקות המרחק הביקורתי (20:1993 Buddenmeier).
 
יהיו אשר יהיו יסודותיהם העובדתיים של אזהרות שכאלו מפני כוחן המניפולטיבי של
תמונות, נוכל להתמקד רק באחד ההיבטים, קרי, השאלה אם כוחם המניפולטיבי כביכול של
מסרים תמונתיים עשוי גם לנבוע מפוווטנציאל סמיוטי מהותי לשקר, היינו, יצירתם של
היגדים תמונתיים שקריים במטרה להונות.
 
על פי "תאוריית הסמיוטיקה" לאומברטו אקו, השאלה אם ניתן להשתמש בתופעות כדי לומר
דבר שקר ראויה להיחשב כעדות מכרעת לטבען כסימן. לעומת זאת, דבר מה שלא ניתן
להשתמש בו כדי לשקר, אל לו להיחשב כמושא של חקירה סמיוטית. אקו (7:1976) הציג את
הרעיונות הללו בקטע הבא, שצוטט רבות:
 
סמיוטיקה עוסקת בכל מה שניתן להתייחס אליו כסימן. סימן הוא כל דבר שניתן להתייחס
אליו כאל תחליף לדבר-מה אחר ברמת המשמעות. אותו דבר אחר אינו חייב בהכרח להתקיים
או להימצא בפועל במקום כלשהו ברגע שבו הסימן בא במקומו. לפיכך, הסמיוטיקה היא
בעקרון התחום החוקר כל דבר שניתן להשתמש בו כדי לשקר. אם לא ניתן להשתמש בדבר-מה
על מנת לומר דבר שקר, הרי שלחילופין גם לא ניתן להשתמש בו כדי לומר דבר אמת;
למעשה, לא ניתן להשתמש בו כדי "לומר" כלל. סבורני שההגדרה של "תאוריה של השקר"
צריכה להיחשב כתוכנית מחקר מקיפה למדי בתחום הסמיוטיקה הכללית.
 
אין כל ספק שתמונות יכולות להתייחס לדבר-מה שאינו קיים או אף מעולם לא התקיים, אך
האם נובע מכך שתמונות משקרות? הסוריאליזם הניב שלל דוגמאות לציורים המייצגים עצמים
פרי דמיונו של הצייר. קחו למשל את "הג'ירפה העולה באש" (1935) לסלבדור דאלי, ציור
שבו רואים אשה מוזרה שמגירות פתוחות מתבלטות מתוך רגליה. איננו מוצאים לנכון לכנות
את הצייר שקרן, אך אפילו הקטגוריה של אמת, לפחות במובנה הפוזיטיביסטי, אינה נתפסת
כישימה במקרה זה.
 
אף שברור כי תמונות עשויות להתייחס למציאות עובדתית וכן למה שאינו אמיתי, השאלה אם
יש ביכולתן להעביר מסר אמיתי או שקרי עודה שנויה במחלוקת.

מהו הפוטנציאל הסמיוטי של תמונות? האם בכלל יש בהן כדי לבטא רעיונות שתואמים
מסרים מילוליים, כפי שנרמז באמרה לפיה "תמונה שווה אלפי מלים", או שמא הפוטנציאל
הסמיוטי של תמונות נחות בהשוואה לזה של השפה, במידה שבה תמונה היא עמומה בהכרח,
וברמת העקרון אינה מסוגלת לתאר אמת כלשהי אודות העולם, כפי שטוענים כמה
סמיוטיקאים לוגוצנטריים? אם תמונות אינן מסוגלות לומר את האמת, אזי עולה מתוך כך
שגם לא ניתן להשתמש בהן כדי לומר דבר שקר.
 
לשאלת אמיתותן או שקריותן של התמונות יש הבט סמנטי, הבט תחבירי והבט פרגמטי.
מנקודת מבט סמנטית, תמונה אמיתית היא בהכרח תמונה שתואמת את העובדות שהיא מתארת.
מנקודת מבט תחבירית, זו חייבת להיות תמונה שמייצגת עצם ואומרת משהו אודותיו,
ומנקודת הראות הפרגמטית, חייבת להיות כוונה להונות מצד המוען של המסר התמונתי.
 
הבה נפתח בממד הסמנטי של נושא הדיון. צילומים נראים כאבטיפוס של מסרים חזותיים
(שהם נכונים) כיוון שהם עונים על הקריטריון הסמנטי של התאמה לעובדות. בנסיבות
מסוימות, צילומים אף מוכרים בבתי המשפט כראיות תיעודיות, ובכך עשויים לבוא במקום
ראיות מבדיקה בעין או מעדות מילולית (17:1974 Robert).
 
דוגמה רלוונטית לכך היא המעמד המשפטי של תמונת דרכון כמסמך המסייע בקביעת הזהות
האמיתית של האדם המציג את הדרכון בפני הרשויות. מנקודת הראות המשפטית, האמת, במובן
של התאמה בין מסמן לבין העצם שהוא מציין, יכולה אפוא להיגזר מצילומים.
 
מבחינה סמיוטית, ההתאמה בין המסמן הצילומי לבין העצם שהוא מצביע עליו מעוגנת במה
שפיירס תאר כטבעו האינדקסי והאיקוני של הצילום. תמונות תואמות את העולם המתואר
בזכות טבען האיקוני מכיוון שכפי שניסח זאת פיירס (2.281 CP), "אנו יודעים שבמובנים
מסוימים, הן זהות בדיוק לעצמים שאותם הן מייצגות". בנוסף להתאמה זו על דרך הדמיון,
תמונות תואמות את המציאות גם בזכות רציפותן ביחס לעצם המתואר ברגע הפקתן. קיימת
"זיקה פיזית" בין המסמן לעצם שאותו הוא מציין מכיוון שכפי שפיירס (שם) טוען, "תמונות
מופקות בנסיבות שבהן הן מאולצות, פיזית, להתאים לטבע בכל נקודה ונקודה בהן". בזכות
יחס זה של סיבתיות פרודוקטיבית, התמונה המופקת בצילום מוגדרת כסימן אינדקסי.
 
הנטייה שלנו לראות במסמן הצילומי אישוש לקיומו של העצם המתואר נובעת בעיקר מסימון
אינדקסי זה. רולאן בארת הוא סמיוטיקאי שהדגיש הבטים שונים של טבעו האינדקסי של
הצילום. כפי שהוא ניסח זאת, התמונה היא "נביעה של מציאות מן העבר" ( Barthes
88:1980), "ניתן לחשוב שהצילום נושא תמיד את מסומנו בתוך עצמו" (5:1980), וה"נואמה
(מושא החשיבה המכוון) של הצילום" היא המסר שלו, "כך היו פני הדברים" (77:1980).
תמונות משפחתיות, שמזכירות לנו מצבים אמיתיים שחווינו אותם בעבר, צילומים עיתונאיים,
שמתעדים מאורע הסטורי, כגון המפגש בין סטאלין, רוזוולט וצ'רצ'יל בטהראן בשנת 1943,
או צילומים מדעיים, שמציגים עצם מעולם המציאות על שלל פרטיו, כל אלו הן דוגמאות
טיפוסיות לסימון צילומי אינדקסי ולהתאמה איקונית בין המסמן הצילומי לבין מושאו, אשר
מעידה על פוטנציאל האמת של התמונה.
 
יחד עם זאת, ברור לכל שהתאמה צילומית חשופה למניפולציות. ניתן לשנות את האובייקט
המצולם בתמונה, והצופים בה יקבלו רושם מטעה או מתעתע של עצם שאינו קיים. פוטנציאל
הונאתי זה של התמונה זוהה כבר בשלב מוקדם בהסטוריה של הצילום ונעשה בו שימוש
בטכניקות מטכניקות שונות, כגון העלמת פרטים (retouch), סינון צבעים, סולריזציה
וחשיפה כפולה.
 
בטכניקת העלמת הפרטים, ניתן לגרום למסמן המציין עצם שקיים להימחק. על דרך המונטז',
ניתן לגרום לעצם שאינו קיים להופיע בתמונה. כך נהפך הצילום לאמצעי תקשורת שחשוף
למניפולציה, להונאה, לסילופים ולזיופים. ההתפתחויות החדשות יותר בתחום הגרפיקה
הממוחשבת, כולל האפשרויות לשינוי צורה, עיוות, הדמיה וכל יתר השיטות האחרות
למניפולציה של הייצוג הדיגיטלי הגדילו מאד את הפוטנציאל ההונאתי הזה של הצילום.
 
מניפולציות של הייצוג הצילומי נותנות בידינו הנמקה להצדקת טענתו של אומברטו אקו
(223:1984), לפיה "תמונות יכולות לשקר". עם זאת, אין מדובר כאן בשקר, כי אם
במטאפורות חזותיות גרידא, הפרזות שאין להתייחס אליהן ברצינות. ההבדל בין זיוף מטעה
באמת, שקר חזותי של ממש, לבין הנושא שבו אנו דנים, טמון בממד הפרגמטי של המסר
הצילומי. מנקודת הראות הסמנטית, הדוגמאות שלנו אכן מעידות על אפשרות השקר הטמונה
בתמונות. ממש כמו זיופים, תמונות שהופעלה עליהן מניפולציה מהוות מסרים חזותיים
שמתארים את המציאות, אך אינם תואמים את המציאות המתוארת.
 
אך בטרם נמשיך בהצגת ההבדלים הפרגמטיים בין אמירת דבר שקר לבין צורות אחרות של
תקשורת חזותית, יהא עלינו לבחון את הממד התחבירי של אמת ושקר במסרים תמונתיים.
 
בשפה, רק משפטים, ולא מלים בודדות, יכולים להיות נכונים או שקריים. ההיגד, "החתול
נמצא על המרבד" עשוי להיות נכון או שקרי, אך לא כן המלים הבודדות "חתול" ו"מרבד".
ניתן לגזור ערכי אמת רק ממשפטים או מהיגדים שבהם נושא או טיעון מסוים מצוי ביחס
תחבירי לנשוא מסוים. האם ניתן לגלות קשרים תחביריים דומים בין סימנים חזותיים
בתמונות?

כיוון שבתמונות אין לא מלים ולא היגדים מילוליים, הבה נשתמש במינוח הסמיוטי הכללי
יותר שפיירס הנהיגו במסגרת תאוריית הסימנים שלו: רמה (rheme), כשווה-ערך סמיוטי
כללי למלה, ודיסנט (dicent), כשווה-ערך כללי להיגד. נשאלת אפוא השאלה, אם תמונות
מסוגלות לתפקד כסימנים דיסנטיים אוטונומיים, או שמא הן מורכבות אך ורק מסימנים
רמאטיים? האם תמונות רק מייצגות עצמים, או שמא הן מייצגות עצמים לצד נשואים
הנלווים לעצמים אלה? משלוש סיבות שונות מאד, התשובות שנתנה תאוריית הייצוג התמונתי
לשאלה זו היו שליליות. נוכל לכנות את שלוש הטענות הללו אי-שלמות הקשרית, אי-פצילות
ועמימות דיסנטית.
 
טענת אי-השלמות ההקשרית הועלתה לראשונה בידי גומבריץ' (59:1960-58). לדעתו, תמונות
כשלעצמן לעולם אינן יכולות לתפקד כהיגדים נכונים או שקריים. רק כאשר תמונה מלווה
בכתובית או בתגית ניתן לומר שהמסר המשולב של טקסט ותמונה שנוצר כך נושא בחובו
היגד נכון או שקרי. הוא הביא את הדוגמאות של כתוביות מתחת לצילומים עיתונאיים או
שם מתחת לתמונה של אובייקט. הלוגיקאי בנט (263:1974) מפרש את התמונה בצירופים
כאלה של טקסט ותמונה כ"נשוא בסכמות של זיקות נשואיות". על פי השקפה זו, הצילום של
כלב סיבירי מעל לכתובית "כלב סיבירי" מתפקד כנשוא התמונתי שמצטרף לשם הכתוב
כטיעונו המילולי ויוצר בכך היגד מילולי-תמונתי נכון. דוגמה למסר שקרי מסוג זה תהא
אחד מציוריו של רנה מאגריט, בהם שילב חפצים מוכרים עם כותרות מטעות, כגון יצירתו
"השולחן, האוקיינוס והפרי" (1927), שבה התגית "שולחן" מחוברת לתמונה של עלה ירוק
והתגית "פרי" מחוברת לתמונה של כד. במסרים מילוליים-חזותיים מסוג זה, התמונה אינה
יוצרת את ההיגד לבדה, ולפיכך הגיע בנט (259:1974) למסקנה: "תמונות אינן נכונות או
שקריות כלשעצמן, אלא רק כחלקים מדברים שיכולים להיות נכונים או שקריים".
 
בספרו "טקסט ותמונה", מאקנהאופט (88:1984) מסכים ביסודו של דבר עם בנט בכל האמור
בטיעון כללי זה של אי-שלמות הקשרית של תמונות, אך סבור שהדימוי החזותי בהקשר של
טקסט-תמונה אינו מתפקד כנשוא, אלא כטענה שבהיגד. על פי פרשנות זו, התמונה של מכונית
בצילום משטרתי מתפקדת כטיעון התמונתי של מסר דיסנטי שנשואיו מבוטאים מילולית
במספרים שעל לוחית הרשיון ושעל מד המהירות.
 
בין אם התמונה מתפקדת כטיעון או כנשוא, המשותף לפרשנויות אלו הוא שהן רואות בתמונה
מסר רמאטי חסר שיכול לתפקד רק כחלק משלם דיסנטי גדול יותר כשהוא מופיע במשולב עם
מסר מילולי. כנגד התזה הלוגוצנטרית הזו בדבר אי-השלמות הדיסנטית של תמונות, ברצוני
לטעון שהפונקציה של תמונות בצירופי טקסט-תמונה אינה אומרת לנו דבר אודות הפוטנציאל
הסמיוטי של תמונות שנצפות בלא כותרות או כתוביות. התזה לפיה מסרים תמונתיים יכולים
להיות שלמים רק בלווית עוגן מילולי מהווה, לדעתי, עדות להטיה הלוגוצנטרית המתגלה
בתאוריה הקיימת של ייצוג תמונתי. למעשה, אף שתמונות בלא עיגון מילולי נהפכו אולי
לזן נדיר בעידן המולטימדיה העכשווי, הרי שמסרים תמונתיים שכאלה עדיין נראים לרוב.
בז'אנרים תמונתיים כגון ציורים, צילומים משפחתיים או שקופיות לתיירים, העדר העיגון
המילולי מהווה אפילו כלל.
 
יחד עם זאת, עדיין עלינו להחליט אם אנו רשאים לצפות לגלות דבר-מה בדומה לשניות
הדיסנטית של מבני טיעון-נשוא מילוליים במסרים תמונתיים שכאלה, והדבר מחזיר אותנו
לטענה השנייה כנגד הנחת טבען הדיסנטי של תמונות, טענת האי-פצילות
(non-segmentability). טענה זו פותחה בצורה נאה במאמר שכתב ג'רי פודור תחת הכותרת
"ייצוג אימג'יסטי". פודור (66:1981-64) דן באפשרות לקיומה של שפה, שמכונה לצורך
הטיעון "אנגלית איקונית", שבה תמונות יוכלו למלא את התפקיד שאותו ממלאות מלים בשפה
טבעית. הוא מגיע למסקנה שלא תיתכן שפה תמונתית שכזו כיוון שהלינאריזציה של טיעונים
ונשואים תמנע מאיתנו לפרש מלים תמונתיות שכאלו כשלם היגדי. הדוגמה של פודור היא
כדלקמן: "הבה נניח שבאנגלית איקונית, המלה 'ג'ון' מוחלפת בתמונה של ג'ון והמלה 'ירוק'
מוחלפת בצילום של מדשאה. בשפה זו, המשפט 'ג'ון ירוק' מובא (למשל) כתמונה של ג'ון
ולאחריה תמונה ירוקה. אבל זה לא נראה כמו ג'ון שהוא ירוק; זה לא נראה כמשהו שיש לו
משמעות כלשהי".
 
בחיפושו אחר שווה-ערך תמונתי להיגדים מילוליים, שוגה פודור בהשלכת הלינאריות של
השפה המילולית על התחום החזותי, שבו הבו-זמניות היא העקרון המבני המקשר בין
הרכיבים הרמאטיים שבהם מדובר. כנגד ההטיה הלוגוצנטרית של פודור, יהא עלינו להעלות
את השאלה, מדוע עצם תמונתו של ג'ון כבעל עור ירוק אינה מספקת בכדי לגזור את המסר
ההיגדי-תמונתי ההוליסטי "ג'ון ירוק"? מדוע הצילום של הג'ון הירוק שלנו אינו מעיד על
צבעו החריג בצורה משכנעת הרבה יותר מאשר הטענה המילולית "ג'ון ירוק"? אנו גורסים
שהטיעון "ג'ון" והנשוא "ירוק" חייב אפוא להימצא בבו-זמניות תמונתית ולא ברציפות;
לחילופין, אם אתם מעדיפים את המקבילה הלשונית: הנשוא החזותי הוא על-פיצולי ביחס
לטיעון החזותי הפיצולי.
 
התזה של מבנה היגדי שכזה במסרים תמונתיים הועלתה למעשה קודם לכן, בתאוריית הצפנים
הסמיוטית משנות הששים, תקופה שבה החיפוש אחר אנלוגיות בין מסרים מילוליים
ולא-מילוליים היווה חלק מסדר היום של המחקרים הסמיוטיים. בעקבות פרייטו (1966),
טען אקו (236:1968), למשל, שלתמונות יש תמיד מבנה היגדי כיוון ש"אפילו הצללית
העמומה ביותר של סוס אינה תואמת לסימן המילולי 'סוס', כי אם לסדרה של היגדים
אפשריים מהסוג 'סוס ניצב בפרופיל', 'לסוס יש ארבע רגליים', 'זהו סוס' וכו'". אולם רעיון
מוקדם זה בדבר מבנה היגדי בתמונות לא קודם בצורה שיטתית כיוון שהדיון באותה העת
היה ממוקד מדי בחיפוש אחר שווי-ערך חזותיים לקו המבני המפריד בין הרמות של מבע
ראשון ושני בשפה, קרי, למלים ופונמות.
 
כיום, בעידן הגישות הקוגניטיביות לתפיסה תמונתית, מאז שנתגלו ראיות חדשות לקשר
הגומלין בין קוגניציה חזותית לבין קידוד היגדי בייצוג המנטלי של תמונות (ר', למשל,
1990 Jorna), ראוי לחדש את הדיון והמחקר בנושא.
 
לאחר שהגענו למסקנה שלתמונות יש בכל זאת יכולת לעמוד בקריטריון של מבנה היגדי,
הבה נשוב לטענה התחבירית השלישית נגד האפשרות להקצות ערכי אמת לתמונות, הלא היא
טענת העמימות הדיסנטית. על פי טענה זו, מסרים תמונתיים הם כה רב-משמעיים, עמומים
ורב-סימניים, עד כי לא ניתן להיעזר בהם כדי להוכיח כל אמיתות או שקריות. הן גומבריץ'
והן פודור גוננו על נקודת השקפה זו.
 
בכל האמור ברב-משמעיות, ויטגנשטיין (140b:1953) מצוטט כבר-סמכא. הלה העיר פעם שאדם
שפוסע במעלה גבעה קדימה תואם בצורה שווה, ובאותה הדרך, לאדם שגולש במורד הגבעה
לאחור. אפשר שהדבר נכון, אך גם בשפה קיימת רב-משמעיות, שאין בה כדי להעיד נגד
פוטנציאל האמת של משפטים. אפילו הדוגמה הקלאסית של משפט חד-משמעי, "החתול נמצא על
המרבד", עשויה להכיל בתוכה מידה של רב-משמעיות, כיוון ש"על המרבד" (או "על הקרשים")
מהווה מטאפורה בסלנג שמשמעותה האפשרית היא "החתול בצרות". יתר על כן, אותה התמונה
של האיש בהערה של ויטגנשטיין, שעשויה להיות רב-משמעית במובן אחד, עשויה בהחלט
להעביר לנו אמיתות אחרות על אודות האיש, כגון עובדות על פניו, גזרתו, בגדיו או גילו.

גומבריץ' פיתח שני טיעונים כדי להוכיח שתמונות אינן יכולות להעביר שדר לשוני כלשהו,
ולפיכך אינן מעבירות מסרים נכונים או שקריים. הטיעון הראשון הוא שתמונות הן עמומות,
בעוד שמשפטים אינם עמומים. גומבריץ' (82:1972) הסביר זאת כך:
 
המשפט הידוע "החתול נמצא על המרבד" בוודאי שאינו מופשט, אך אף שניתן להשתמש בו
ככתובית לתמונה של חתול שרובץ על מרבד, הרי שלאחר מחשבה קצרה, נוכל לראות
שהתמונה אינה שוות-ערך להיגד. לא ניתן לבטא באופן תמונתי אם אנו מתכוונים לחתול
בה"א הידיעה (לחתול מסוים) או ל"סתם חתול" (חבר בקבוצת החתולים).
 
טיעון זה הוא לוגוצנטרי בבירור. הוא אינו שואל אם תמונות מסוגלות להעביר מסרים, אלא
שואל אם תמונה מסוגלת להעביר מסר הזהה לזה שבמשפט נתון. התשובה תהא שונה אם
התמונה היתה נקודת המוצא בהשוואה להיגדים מילוליים. תמונה מסוימת של חתול על מרבד,
המהווה סימן אינדקסי, נוגעת בוודאי בראש ובראשונה לחתול מסוים ולא לחבר בקבוצה.
יתר על כן, המשפט "החתול נמצא על המרבד" הוא במובנים רבים עמום בהרבה מאשר צילום.
בעוד שהאדם השומע את המשפט חייב להסתמך על פיסות ידע משלימות רבות כדי לוודא את
ערך האמת של ההיגד המילולי למשל, באיזה חתול מדובר? או לחילופין, באיזה מרבד
מדובר? -- הרי שהצופים בתמונה מסוגלים להיעזר במספר גדול בהרבה של מסמנים חזותיים
כדי לוודא את אמיתות ההיגד התמונתי הזה. ניתן לזהות את האינדיבידואליות של החתול
ושל המרבד על נקלה, בעזרת פרטים רבים.

ההטיה הלוגוצנטרית שמאחורי טיעונו של גומבריץ' ברורה אף יותר כשהוא ממשיך לדון
ברב-סימניות התמונתית כסיבה לחלוק על הפוטנציאל ההיגדי של תמונות. לדעתו, "אף
שהמשפט עשוי להיות תאור אפשרי אחד של התמונה, קיים מספר אינסופי של היגדים
תאוריים נכונים אחרים שניתן להשמיע, כגון 'הנה חתול במבט מאחור', או לצורך העניין,
'אין פיל על המרבד'" (שם).
 
פודור (67:1981-66) גוזר את אותו הטיעון מדוגמה שונה:
נניח שהתמונה התואמת ל"ג'ון שמן" היא תמונה של ג'ון עם בטן נפוחה. אבל אז, איזו תמונה
עלינו להקצות ל"ג'ון גבוה"? אותה התמונה? אם כך, שיטת הייצוג אינה מבחינה בין המחשבה
שג'ון הוא גבוה לבין המחשבה שג'ון הוא שמן. (...) הבעיה נעוצה בדיוק בכך שאיקונים אינם
מופשטים דיים בכדי לשמש ככלים להעברת אמת.
 
כנגד השקפתם של גומבריץ' ופודור כי הרב-סימניות התמונתית מונעת מהתמונות לשמש כלים
להעברת אמת, ברצוני לטעון שמסר שמעביר ריבוי עובדות על העולם אינו בהכרח פחות
נכון ממסר שמעביר רק היגד נכון אחד. לפיכך, לא ניתן לקבל לא את הרב-סימניות ואף לא
את הרב-משמעיות כטיעונים כלליים נגד פוטנציאל האמת של תמונות.
 
דרך אגב, אנו נוטים להפריז מאד בהערכה של מידת הרב-סימניות והרב-משמעיות בתמונות.
ממש בדומה לרב-סימניות שבשפה, ריבוי המובנים התמונתיים מוגבל על ידי ידע הקשרי,
בין-טקסטואלי ותרבותי. לפיכך, יהא זה מגוחך להסיק, כפי שעושה פודור (68:1981), כי
התמונה של ג'ון שמן "תואמת במידה שווה לטענה כאילו ג'ון בהריון, מכיוון שאם ג'ון נראה
כך כשהוא שמן, אני מניח שהוא היה נראה כך גם לו היה בהריון".
 
אם נפנה להבט הפרגמטי של האמת התמונתית, הדבר יחזיר אותנו לשאלה, אם תמונות
מסוגלות בכלל לטעון. עלינו להתייחס לשאלה זו כיוון שמסרים שקריים נחשבים לשקר רק
כשהם מבוטאים באופנות הטענתית (ר' Korsmeyer ;1980 Eaton ;1978 ,1974 Kjerup
1985). מכל שקר משתמעים היגד או טענה, כיוון שהשקרן מתכוון להונות וחותר לכך
ששומעיו יאמינו באמיתות ההיגד שלו. לא ניתן לשפוט דבר-מה כנכון או שקרי אם הוא
מבוטא רק באופנות של אפשרות, בדיון, דמיון, הדגמה או שאלה גרידא. אך האם תמונות
מסוגלות בכלל לטעון? האם הפונקציה שלהן אינה מוגבלת פשוט להצגת האמיתי או הבדוי?
 
בנקודה זו, עלינו להביא בחשבון את אחת הטענות הרציניות ביותר כנגד יכולתן של תמונות
לטעון, הלא היא טענת חוסר המוגדרות הפרגמטית שלהן. היה זה ויטגנשטיין (22:1953)
שפיתח אותה בעזרת הדוגמה הבאה:
 
שערו בנפשכם תמונה המייצגת מתאגרף ביציבה מסוימת. ניתן להשתמש בתמונה זו כדי לומר
למישהו כיצד עליו להתייצב בזירה, כיצד עליו להחזיק את עצמו; או כיצד אל לו להחזיק
את עצמו; או כיצד אדם מסוים ניצב במקום כזה וכזה; וכן הלאה. בשפת הכימיה, ניתן
לכנות את התמונה הזו רדיקל ביחס להיגדים.
 
אליבא דוויטגנשטיין, הפונקציה הפרגמטית של תמונות היא אפוא פתוחה ובלתי מוגדרת.
(שימו לב לכך שוויטגנשטיין מכיר במפורש בפוטנציאל ההיגדי של סימנים תמונתיים בכך
שהוא מכנה את התמונה רדיקל ביחס להיגדים). רעיון זה של פתיחות פרגמטית של תמונות
הוא רעיון שפיירס ייחס בפרט לז'אנר התמונתי של הצילום, בכך שהגדיר צילומים כסימנים
אינדקסיים. במידה שבה הם מתפקדים כאינדקסים, צילומים מתאפיינים בקריטריונים שפיירס
(3.361 CP) הגדיר בעבור האינדקסיות באופן כללי, היינו: "האינדקס אינו טוען דבר; הוא
רק אומר 'הנה!' הוא משתלט כביכול על עינינו ומפנה אותן בכוח אל עבר חפץ מסוים, ושם
הוא חדל".
 
ובכל זאת, תמונות משמשות לצרכים טענתיים במצבים שאינם מאפשרים פונקציות פרגמטיות
אחרות. בשפה, אקט הדיבור של העלאת טיעון מבוצע באמצעות היגד שמייצג מצב עניינים
שמתקיים בפועל. בה במידה, צילומים משטרתיים ואיורים מדעיים משמשים כדי לייצג,
ולפיכך כדי לטעון, מצב עניינים שמתקיים בפועל. רק בזכות העובדה שהם טוענים, ולא
בזכות כל פונקציה פרגמטית אחרת, יש בהם כדי לשמש כתעודות לאמיתות משפטית או
מדעית. הפוטנציאל הטענתי אף מגולם בעצם ז'אנר הצילום. רק צילום, ולא ציור של פשע,
יתקבל כמסמך להוכחת אמיתות בבית משפט.
 
כל אימת שניתן להשתמש בסימנים כדי לטעון את האמת, ניתן להשתמש בהם גם כדי להונות.
אם הם טוענים, הם ישמשו בהכרח כשקרים. יומון שמדפיס צילום בעמודי החדשות שלו טוען
למציאות הסצינה שבה מדובר. צילום מזויף של פוליטיקאי הגון שמוצג בסצינה בה הוא
משיק כוסיות עם גנגסטרים ידועים לשמצה שמעולם לא פגש בהם במציאות (ר' Worth
100:1975) מהווה אפוא שקר צילומי. בשל טבעו התיעודי של ז'אנר תמונתי זה, אנו
מתייחסים לצילום כאל טענה בדבר הסצינה המסולפת כל עוד איננו מודעים למניפולציה.
ציור של אותה הסצינה יוכל לשמש כשקר רק אם הוא ילווה בהודאתו החתומה של עד
לאמיתותו.
 
השאלה האחרונה שעלינו לדון בה היא, אם הפונקציה הטענתית של תמונות יכולה להיגזר
מהתמונות לבדן, או שמא אנו נדרשים לסימנים לא-תמונתיים על מנת להעיד על אמיתותן.
התשובה היא שבמובן זה, תמונות ומשפטים דומים זה לזה ושונים זה מזה בעת ובעונה אחת.
הם דומים מכיוון שגם משפטים לבדם אינם יכולים להישפט באמיתותם. "החתול נמצא על
המרבד" הוא משפט שהפונקציה שלו עשויה להיות טענתית, אך בה במידה ניתן להשתמש בו
לצורך פואטי או על-לשוני כיוון שהוא מתחרז או כיוון שהוא מדגים דרך מסוימת של שימוש
בשפה. לפיכך, עלינו לפרש הן מסרים מילוליים והן מסרים תמונתיים במסגרת ההקשר הרחב
שלהם.
 
ההבדל בין טענות מילוליות לבין טענות תמונתיות הוא שהאינדיקטורים ההקשריים של טענה
במדיום של השפה יכולים להיות מבוטאים באותו המדיום, בעוד שהדבר אינו מתאפשר במקרה
של מסרים תמונתיים. בעוד שאנו מסוגלים לחזק את אמינות טענותינו באמצעים מילוליים
בעזרת פעלים כגון "אני טוען ש-", "אני מכריז ש-" או "אני נשבע ש-", וכלים על-לשוניים
דומים, הרי שלתמונות אין אמצעים על-סמיוטיים כאלה לטעון לאמיתותן (ר' Kjerup
65:1978), אלא אם נחשיב את הכוח הטענתי הגלום בצילומים כאמצעי על-סמיוטי שכזה.

עם זאת, יש לשים לב לכך שהשימוש ההקשרי המפורש בתגית של טענה מסוג זה, שאינה חלק
מהטענה עצמה, מהווה יוצא מן הכלל ולא כלל (ר' 22:1953 Wittgenstein), וכי קיימים גם
אינדיקטורים הקשריים רבים לאמת או לשקר שאינם מילוליים, כגון התגובה הלא-מילולית
של הסמקה ותגובות רלוונטיות דומות שנעזרים בהן בגלאי שקר. גורמים לא-לשוניים אחרים
המכריעים בשאלת הכוח הטענתי של מבעים מילוליים כוללים את אמינות העד או את
ההסתברות המצבית של אמיתות הטענה המילולית.
 
קיימת מסורת פילוסופית ארוכת-שנים של העמדת ערך האמת של תמונות בספק. הטיה
לוגוצנטרית כנגד פוטנציאל האמת של תמונות מצויה עוד בכתביו של אפלטון, שכתב: "הציור
רחוק מן האמת, ולפיכך, נראה שהציור מסוגל להגיע רק למקצת מכל דבר, וגם אז בדימוי
צללית בלבד" (598bPoliteia ,X ). ההתפתחות המדהימה של התמונות מאז דימויי הצללית
של אפלטון ועד לצילומים התיעודיים ולתמונות המעוצבות באמצעות המחשב של ימינו
עוררה את הצורך לבחון מחדש את הסוגיה. הסמיוטיקה, אף שאינה עמידה בפני
הלוגוצנטריות, נתנה בידינו כלים לניתוח נושא האמת והשקר בתמונות בלא ההטיה
הלוגוצנטרית. סבאוק (1986), למשל, הראה שאמירת דבר שקר כלל אינה מוגבלת לסמיוזה
מילולית כיוון שניתן לגלות את התופעה גם בקרב בעלי-חיים, והסמיוטיקה של תמונות רשמה
לזכותה התקדמות משמעותית בחקירת התמונות כמערכת של סימנים שהיא אוטונומית ביחס
לשפה המילולית. תוצאת החקירה שלנו היתה שניתן להשתמש בתמונות כדי להעלות טענות
אמת או כדי להונות בנוגע לעובדות הן מנקודת המבט הסמנטית והן מנקודת המבט
התחבירית, ועם הסתייגויות מסוימות, גם מנקודת המבט הפרגמטית. אין בכך כדי לומר
שהבאת טענות אמת ואמירת דברי שקר מהווים הבטים מאד טיפוסיים של מידע תמונתי. רוב
האסטרטגיות המניפולטיביות של מידע תמונתי בכלי התקשורת אינן מהוות סילופים ישירים
של המציאות המבוטאת בצורת טענה, כי אם מניפולציות באמצעות ריבוי אמצעים עקיפים
להעברת משמעויות.
 
 

References

Barthes Roland. Camera lucida: Reflections on photography. London: Cape, (1980) 1982.

Bennett, John G. "Depiction and convention." In The Monist 58, pp255-268, 1974.

Buddemeier, Heinz. Leben in kunstlichen welten: Cyberspace, Videoclips und das tagliche Fernsehen. Stuttgart: Urachhaus, 1993.

Eaton, Marcia. "Truth in pictures." Journal of aesthetics and art criticism 39,15-26, 1980.

Eco, Umberto. (La struttura assente, trans.) Einfuhrung in die Semiotik. Muchen: Fink, (1968) 1972.

--- A theory of semiotics. Bloomington: Indiana University Press, 1976.

--- Semiotics and the philosophy of language. Bloomington: Indiana University Press, 1984.

Fodor, Jerry A. "Imagistic representation." In: Ned Block, ed. Imagery. Cambridge, MA: MIT Press, 63-86, 1981.

Gombrich. Ernst H. Art and illusion. London: Phaidon, (1960) 1968.

---Symbolic images. Edinburgh: Phaidon, (1972) 1975.

Jorna, Rene J. Knowledge representation and symbols in the mind. Tubingen: Stauffenburg, 1990.

Kjerup, Seren. "Doing things with pictures." In The Monist 2, 216-235, 1974.

--- "Pictorial speech acts." Erkenntnis 12 55-71, 1978.

Korsmeyer, Carolyn. "Pictorial assertion." Journal of Aesthetics and Art Criticism 43 257-265, 1985.

LeBon, Gustave. Psychologie des foules, dt. Psychologie der Massen. Stuttgart: Kroner, (1895) 1973.

Muckenhaupt, Manfred. Text and Bild. Tugingen: Narr, 1986.

Peirce, Charles S. Collected papers. Vols. 1-6 ed. Hartshorne, Charles, and Weiss, Paul; vols. 7-8 ed. Burks, Arthur W. Cambridge, Mass." Harvard University Press, 1931-58.

Prieto, Luis J. Messages et signaux. Paris: Presses Universitaires, 1966.

Robert, Oliver. Der Augenschein im Strafprozelss. Zurich: Schulthess, 1974.

Searle, John R. Speech acts. Cambridge: University Press, 1969.

Sebeok, Thomas A. "Can animals lie?" In T.A. Sebeok I think I am a verb. New York: Plenum, 126-130, 1986.

Wahner, Matthias. Mann ohne Eigenschaften - Man without qualities. Munchen: Stadtmuseum, 1994.

Wittgenstein, Ludwig. Philosophische Untersuchungen - Philosophical Investigations. Oxford: Blackwell, 1953.

Worth, Sol. "Pictures can't say ain't." Versus 12,85-108, 1975.

Winfried Soth is Professor of English Linguistics at the University of Kassel, Germany. He is the author of several books and numerous articles in linguistics and the semiotics of art, literature and the media. His Handbook of Semiotics appeared in English in 1990 (Indiana University Press).


מקור:
http://www.epas.utoronto.ca:8080/epc/srb/srb/pictures.html
 
  



 



גרסא להדפסה גרסא להדפסה
כל הזכויות שמורות © 2014 ל- המינהל למדע ולטכנולוגיה במשרד החינוך בשיתוף המרכז הפדגוגי טכנולוגי (מפ"ט) עמל
האתר עוצב ותוכנת ע"י GoNet Software Solutions
ראו תנאי שימוש