דף הבית על האתר הודעות מפמ''ר צוות הפיקוח פורום צור קשר בתי הספר הצעות ודרישות עבודה 
מגמות הלימוד
  מבנה מגמות טכנולוגיות חוזי
  ביבליוגרפיה
  מגמת מדיה ופרסום
  מגמת טכנולוגיות תקשורת
  אודות המגמה
  מקצוע אופטיקה יישומית
  צילום סטילס
  תוכנית הלימודים
  מאמרים בנושא צילום
  קישורים בצילום
  טלוויזיה וקולנוע
  ביבליוגרפיה
  בתי הספר במגמה
  שאלונים ומחוונים
  פורטל היצירה הצעירה
  תמונות מהווי המגמה
  סרטוני המגמה
  בחינות חיצוניות
  בחינת מפמ''ר ארצית
  פרויקטי גמר
  קולנוע וטלוויזיה י"ג - י"ד
  רשימת קישורים
  העשרה והרחבת ידע
  מה חדש ?

מרחבי לימוד מתוקשבים
   המבניות בתקשורת וחברה ג'
   מערכי שיעורים בתקשורת
   מבנית בצילום ותאורה
   מבנית פס קול
   מבנית מעשית בהפקות
   מבנית מדעי הטכנולוגיה
   סיכום פיצ'ינג דוקומנטרי
   תיק הפקה עליליתי
   תיק הפקה דוקומנטרי
   תסריטים להפקות
   אמנות המבע הצילומי

2,466,442 כניסות לאתר
דברים שרואים מכאן לא רואים משם

מאת: אמנון זקוב

השורה השירית שבכותרת מתמצתת תחושה ועמדה יסודית של רובנו: המקום שאנו
נמצאים בו הוא נקודת התצפית וההתייחסות הבלבדית לעולם הנקלט בחושינו
ומעובד במושגינו. מה יודע זר הנמצא "שם", "מעבר להרים", מעבר לנסיון החיים
האותנטי שלנו - על אודות המציאות האמיתית? המידע שלו הוא מפרי השמועה,
מכלי שני, טלפון שבור והנחות תלושות. הדברים מסתכמים לא רק בהבדל "אופטי":
אני "כאן" - והזר "שם", דוגמת התייר הזר הבא לישראל ומעיר הערות ומסיק
מסקנות. אלו מקוממות אותנו לא פעם ומחריפות את תחושותינו לגבי התהום
הפעורה בין אנשי ה"פה" לאנשי ה"שם".

אלא שבעולם לא סימטרי לכאורה זה, מאיימת עלינו התגובה הסימטרית של אנשי
ה"שם", שתחושתם מתמצית ב: דברים שרואים משם לא רואים מכאן. גם לאנשי
ה"שם" עולם אותנטי, שבו אנו, אנשי ה"כאן", הם הזרים, התיירים, ש"עיניים
להם ולא יראו". ניתן לסכם לקח סימטרי זה בפשרה: דברים שרואים מכאן לא
רואים משם ולהפך.
אנשי ה"פה" ואנשי ה"שם" עושים לכאורה צעד גדול בקבלת
פשרה זו. הם אמנם מכירים בקיומו של העולם האחר, אך בדומה לשתי ספינות
החולפות באפלה זו מול זו, או על פי הגדרתו המפורסמת של קיפלינג "מזרח הוא
מזרח, מערב הוא מערב, ולעולם לא ייפגשו" - הם חשים כי אין לכך השלכה על
עולמם.

אלא שתיאור זה של העולמות עבר זמנו, וספק אם אי פעם התקיים באופן חד
וחלק. מזרח ומערב לא רק נפגשים עתה בספינות תועות - אלא מעורבים זה בזה,
קשורים בקשר גורדי. המגע שוב אינו מגע של "תייר מזדמן" אלא רצוף ויומיומי.
נקודות הראות השונות מתחככות, מתנגשות, מקיימות דיאלוג. נוסעי שתי הספינות
עלו על ספינה אחת ורק מעטים נטלו ספינות הצלה ופרשו לאיים מבודדים. אך
תמונת הספינה העולמית, או כפי שמכנים זאת היום הכפר הגלובלי - אינה אלא
הרחבה של המציאות מקדמת דנא: אין צורך במרחקים של אלפי קילומטרים כדי
ליצור את ה"כאן" וה"שם". כל אדם נושא עמו את ה"כאן" לאשר ילך, ומתחכך
יום-יום בעשרות אנשי "שם", שאינם רואים את הדברים כמוהו, מעמדת אישיותו
הבלבדית, ומשדרים הוויה של זרות, או בביטוי חריף יותר, תחושה של חוצנים.

ניתן להמחיש זאת בהשוואה מורכבת יותר לעולם הכימיה. אטומים בודדים,
במספרים אסטרונומיים, משייטים בחלל, מתקשרים בקשרים חולפים או יציבים,
מתפרקים שוב לאטומים או יוצרים מולקולות ענק; אך יש גם מולקולות שלעולם לא
יתקשרו עם מולקולות אחרות, הזרות להן לנצח.

אם נחזור לכותרת המאמר, ניתן לדמות כל אדם לצלם, המצלם את המציאות ממקום
הימצאו. אין שתי תמונות זהות, אם כי ניתן ליצור קבוצות הקרובות זו לזו.
צלם צלם ותצלומו. אך האם זה התיאור האמיתי של המתרחש? האם זו האופציה
היחידה האפשרית?

זהו תיאור של עולם שבו כל אחד קפוא וכפות במקומו, סגור ובלתי ניתן
לשינוי. אך תיאור זה רחוק מן המציאות הממשית, בלי ספק מן המציאות האפשרית.
רובנו נעים ומשתנים בזרם החיים. בידינו לא רק מצלמת סטילס אלא גם מסרטת
קולנוע. השאלה היא רק עד כמה אנו נעים, עד כמה מפעילים את המסרטה, עד כמה
מעכלים את שטף התמונות המתחילות מ"כאן" - אך מגיעות גם לארצות ה"שם"; ואם
נמקד את ההשוואה - עד כמה אנו מסוגלים להינתק מתמונת ההתחלה המקובעת,
וליצור הולוגרמה, האוצרת בתוכה את תמונת המציאות הנראית באופן אחר מנקודת
תצפית שונות?

לדימוי ההולוגרמה ייתכנו שני פירושים קיצוניים: הראשון - הופך כל נקודת
תצפית וזווית-ראייה לשוות ערך לכל נקודה אחרת. האדם שוב אינו בעל נקודת
ראות משלו אלא הוא מעין ספרן אובייקטיבי המקטלג את כל ספרי ההתבוננות ללא
עמדה אישית. יתרה מזאת - הידע שלו כספרן, העובדה שהוא חוזה כל-כך הרבה
נקודות השקפה שונות, שכל אחת טוענת לבלבדיות - מביאה אותו לתחושה שההשקפה
וקביעת העמדה האישית הן הבל הבלים, והוא נותר משקיף נצחי על הגדר. לפי
ההתייחסויות השנייה, נותר הקנאי בהשקפתו, אלא שעתה, חמוש בידע על דעות
הזולת - הוא מתגייס להרסן. מעולמות שאינם נפגשים הוא עובר ל"מלחמת
העולמות", ובתווך מצויה כל קשת ההתייחסויות האפשרית. לאנשים המצויים בה
אין קרקע מוצקה כמו לאנשי הקצוות. לא קל לנווט בעולם המבלבל והרב-המשמעי
הזה: כמו בציורים הידועים המופיעים בספרי הפסיכולוגיה, נשאלת השאלה: האם
המדרגות עולות או יורדות? האם האשה זקנה או צעירה? האם זהו כד או זוג
פרופילים? האם הכוס חצי ריקה או חצי מלאה? מול עינינו מתרחש מאבק שבו טפל
הופך לעיקר וחוזר להיות טפל - זהו עולם נזיל ללא קרקע מוצקה, ואנה אנו
באים?

אילו עזרי ניווט עומדים לרשות "תועי המדבר" הנ"ל כדי שיוכלו להגיע לחוף
מבטחים?

ברשותכם אמליץ על כלי עזר מפתיע ולא שיגרתי - ההומור...

מה להומור ולעניין פילוסופי רציני שכזה? (על משקל האימרה: מה לכוהן
בבית-הקברות?) תשובה אחת היא, שההומור מתייחס בין השאר לריבוי משמעויות של
ביטוי יחיד ולניסוחים רבים למצב זהה, כשהוא ניזון ממשחקי הפיזור וההתכנסות
של המלל האנושי.

אולם לא כל הקשר שכזה זקוק להומור. בהשאלה, הגיאומטריה של המישור ניתנת
להצגה - הן כדרמה של קווים, נקודות, זוויות ושטחים, כפי שהדבר נעשה
בגיאומטריה הקלסית, והן כמערכות אלגבריות של מספרים, כפי שהדבר נעשה
בגיאומטריה האנליטית. אין צורך בהומור כדי להשלים עם קיום דו-פרצופי זה.

אך נתבונן בדוגמת האור הנתפס בפיסיקה המודרנית הן כגלים אלקטרומגנטיים
והן כמנות אנרגיה, פוטונים. כאן אנו נדרשים להשלים עם פרדוקס - והלא
פרדוקס הוא לחם חוקו של ההומור ואימתו של המדע; ובניגוד לעולם ההיגיון
והמדעים המדויקים הסולדים מסתירות - עולם ההומור פורח במחיצת פרדוקסים.
ובעוד הלוגיקה מתמוטטת כאשר מתגלית בה סתירה - ההומור מעמיק את בינתנו
בעזרת פרדוקסים.

כדוגמה נביא את הפרדוקס המבריק של הקומיקאי היהודי-אמריקני גרושו מרקס:
"לעולם לא אסכים להצטרף למועדון שמוכן לקבל אותי כחברו". כל ניסיון
להתייחס למשפט זה כהנחיה רצינית לחברות במועדון - סופה מעגל קסמים מייאש.
אך מי שינצל כראוי את חוויית ההתרוצצות במעגל - יגלה תבנית חדה לגבי קיומו
של היהודי בחברה הגויית, לגבי הקטבים המנוגדים של ההערכה העצמית המטלטלים
את רובנו. הפרדוקס יוצר תחום ביניים של אי-שקט יצירתי, אך גם מאפשר קבלת
ניגודים באופן סימולטני - והרי אלה משימות המזומנות למי שפוגש כל הזמן
אנשים מ"שם" ומנסה לקיים דיאלוג עם "זר".

זכורה לי חוויה משעשעת מטיול בנעורי בבזאר של איסטנבול בטורקיה. סוחר
עקשן הציע לי שטיח ב- 800 לירות. כדי להיפטר ממנו אמרתי "שתיים". לתדהמתי
ראה הסוחר בכך הצעה נגדית הראויה להמשך הדיאלוג, ולא עבר זמן רב ועל כתפי
היה מונח שטיח ב- 150 לירות. כל מי שתופס מצב כזה כסתירה מתמטית או קרב
בין אויבים - מחמיץ אותו, שכן בדיעבד זה היה מחזה על "שתי נפשות המחפשות
הסדר". בעוד מהלכה של התרחשות מדעית, או לענייננו מפגש בין שני אנשים
קפואים בעמדתם, נחרץ על-ידי נתוני הפתיחה - הרי מהלכה של בדיחה, למשל,
מקבל במשפט האחרון שלה מפנה המנוגד לאשליה שסיפקה הפתיחה. ההומור הטוב
מאפשר לנו ראייה מפתיעה מזווית אחרת, בלתי צפויה, שלא היתה כלולה בציפיות
הפתיחה שלנו.

אין זאת אומרת שברגע הצחוק נוצרת הסכמה. סביר שאנטישמי אינטליגנטי נותר
בעינו גם לאחר ששמע את הפרדוקס של גרושו מרקס וצחק - ואף על פי כן לרגע קל
הוא חי בעולמו של ה"זר", והזרע של אפשרות השינוי נזרע בו. כדי להמחיש את
תפקיד ההומור לגבי כותרת המאמר: "דברים שרואים מכאן לא רואים משם" -
ציירתי סידרת איורים (למעלה).

לפנינו איורים מצמררים, המציגים הוצאה להורג של אנשים, זה אחרי זה,
וקריאת שמחה "יחי!" מפי הרוצח עם סיום הטבח; אלא שזה פירוש במתכונת הכתיבה
הלועזית: מ"פה" משמאל - ימינה. אולם פירוש במתכונת הכתיבה העברית, מ"שם",
מימין לשמאל, הוא נס מופלא, שמכריז עליו בעל הנס הקורא "יחי". כל ירייה
מקימה לתחייה ירוי! כיווני ההסתכלות השונים, כאשר סיבה ומסובב, עבר ועתיד
מתחלפים - יוצרים עולם דו-משמעי, פרדוקסלי, המאפשר לנו לחוש כי אפשר "כך"
ואפשר גם "אחרת" - אף שהדברים לעתים סותרים זה את זה. ההומור מגמיש את
תחום הפתרונות היצירתיים לעולמנו המורכב, גם במובנים נוספים.

להמחשה - הסיפור הקצר הבא: תייר בא לעיר ומיד מתחיל להעיר: "איזו טינופת
בכל מקום! תראו את הבוץ בכביש, במדרכה, על האנשים, על הבניינים! על ה…".
כאן מתערב אזרח ומעיר בעדינות: "סליחה אדוני, אבל יש כתם בוץ על משקפיך".
הסיפור עוסק בצורת ראייתנו אך גם בדרך שבה אנו מתעמתים עם יריב. תשובת
ההומור אין בה משום התקפה על אישיותו של היריב (או בסגנון ילדותנו: "כל מה
שאתה אומר על עירי - עליך ועל עירך"). הוא מזמן לזולת, ל"זר", אפשרות לא
משפילה לשנות את עמדתו. במובן זה ההומור הוא מפרק מתחים ונוקשויות
אידיאלי, יוצר של דרגות חופש חדשות במצבים שאין מהם מוצא.

אולם אנשים בעלי הומור אינם חייבים להיות חסרי השקפה מוסרית או פוליטית.
האפשרות שלהם "לראות אחרת" נובעת מיכולתם לראות גם דברים מ"שם" ולהכיר
בעובדה שכל עמדה נתונה לביקורת, ואין עמדה יחידה שממנה ניתן להקיף את
המציאות כולה, וכי "דברים משתנים". אדם בעל הומור אמיתי מתייחס לעצמו "עם
קמצוץ של מלח", כשהוא מודע למגבלותיו, ומנסה להשרות אווירה זו גם על
יריבו. לגביו, קיומו של ה"זר משם" אינו מקור לפחדים אלא מקור להנאה מחדוות
הדיאלוג והגילויים הטמונים בו. משמעות ההומור, בעיקרו של דבר, היא ש"אפשר
גם אחרת", ולכן אסיים בסיפור שזה סיומו:

מדען הרצה בכינוס הורים מודאגים לגבי מגפת הכינים בראשי ילדיהם, ופרש
לפניהם את שיטתו המדהימה לחיסול בעיית הכינים:

"פלו את הכינה משיער ילדיכם, וזרקו אותה למתקן זה שהמצאתי, שמחירו 349.99
ש"ח, המורכב מצנצנת חסומה במכסה מחורר בחורים זעירים ומשאבת ואקום.
כשתפעילו את משאבת הוואקום, הכינה תחוש במחסור בחמצן ותטפס אל המכסה
המחורר כדי להשיג חמצן. בדפנות החרירים יש ג'לי מידבק. הכינה תיתקע בחריר,
חציה בחוץ וחציה בפנים, ותגווע תוך יום מתסכול ו/או מרעב".

המדען שלח מבט ניצחון בשומעים, אך אם אחת הרימה ידה ושאלה: "פרופסור, אם
כבר פליתי את הכינה, מדוע לא למעוך אותה וחסל?!". הביט בה המדען בתערובת
של בחילה, גינוי וזלזול אינטלקטואלי והעיר: "אם את מתעקשת להיות 'מתוחכמת
כזו, אז בסדר, אפשר גם אחרת"...


מקור:
כמעט 2000 - כתב עת למדע טכנולוגיה, אביב 1999, עמ' 21-19, האוניברסיטה
העברית ירושלים המרכז להוראת המדעים

  



 



גרסא להדפסה גרסא להדפסה
כל הזכויות שמורות © 2014 ל- המינהל למדע ולטכנולוגיה במשרד החינוך בשיתוף המרכז הפדגוגי טכנולוגי (מפ"ט) עמל
האתר עוצב ותוכנת ע"י GoNet Software Solutions
ראו תנאי שימוש