דף הבית על האתר הודעות מפמ''ר צוות הפיקוח פורום צור קשר בתי הספר הצעות ודרישות עבודה 
מגמות הלימוד
  מבנה מגמות טכנולוגיות חוזי
  ביבליוגרפיה
  מגמת מדיה ופרסום
  מגמת טכנולוגיות תקשורת
  אודות המגמה
  מקצוע אופטיקה יישומית
  צילום סטילס
  תוכנית הלימודים
  מאמרים בנושא צילום
  קישורים בצילום
  טלוויזיה וקולנוע
  ביבליוגרפיה
  בתי הספר במגמה
  שאלונים ומחוונים
  פורטל היצירה הצעירה
  תמונות מהווי המגמה
  סרטוני המגמה
  בחינות חיצוניות
  בחינת מפמ''ר ארצית
  פרויקטי גמר
  קולנוע וטלוויזיה י"ג - י"ד
  רשימת קישורים
  העשרה והרחבת ידע
  מה חדש ?

מרחבי לימוד מתוקשבים
   המבניות בתקשורת וחברה ג'
   מערכי שיעורים בתקשורת
   מבנית בצילום ותאורה
   מבנית פס קול
   מבנית מעשית בהפקות
   מבנית מדעי הטכנולוגיה
   סיכום פיצ'ינג דוקומנטרי
   תיק הפקה עליליתי
   תיק הפקה דוקומנטרי
   תסריטים להפקות
   אמנות המבע הצילומי

2,466,395 כניסות לאתר
הממד השלישי

מאת: דניאל צ'נדלר

כחלק מהאופן שבו אנו כופים משמעות על מה שאנו רואים, דומה שאנו מבקשים להפוך
מראות לעצמים כל אימת שרק ניתן. הביטו באיור הבא...
 
אף שהוא אינו מציית בקפידה לכללי הפרספקטיבה הלינארית, אנו נוטים לפרש את מה שאנו
רואים כאן כשלוש צורות מעגליות שחורות (בתחתית האיור) שמשתחזרות לעומק, כאילו
הודפסו על גב גליל. לפי הכללים, צריך היה שהצורות ה"רחוקות" יותר יוצגו כקרובות יותר
זו לזו, אך דומה שהדבר אינו מונע מאיתנו מלפרש את הצורות כאותן הצורות התחתיות, אם
כי בזוויות שונות. אילוץ כזה של עומק יכול להתפרש כניסיון לגרום לצורות להיראות
יותר כעצמים תלת-ממדיים מוחשיים. כשנדמה שמראה מסוים מאפשר פרשנות תלת-ממדית, אנו
נוטים להעדיף את הפרשנות הזו.
 
להלן איור נוסף שמוכר מספרי לימוד לפסיכולוגיה, בצורה זו או אחרת...

ידוע לכולנו שדמויות באיורים מסוג זה נראות גדולות יותר ככל שהן מתקרבות לפינה
הימנית העליונה, אף שידוע לנו גם מהיתקלויות קודמות באיורים שכאלה שגודלן של כל
שלוש הדמויות הוא למעשה זהה. אנו מתקשים להימנע מפירוש הקווים המתכנסים כמעידים
על פרספקטיבה לינארית, דבר שתובע מאיתנו להשלים עם העובדה שהדמות מפרה את הכללים
בכך שהיא נדמית גדולה יותר, ולא קטנה יותר, ככל שהיא מתרחקת. דומה שהרצון לפרש
באופן תלת-ממדי חזק מאד, אם אנו מודעים היטב (גם אם באופן בלתי מודע) לקיומה של
הפרספקטיבה הלינארית.

ראוי לציין שהגרסה הפשוטה ביותר של אשליות כאלו שנגזרות                   
מהפרספקטיבה הלינארית מכונה "אשליית פונזו". בגרסה בסיסית זו,
ישנם שני קווים המתכנסים לקראת הקצה העליון של האיור, ביחד עם
שני קווים אופקיים. הקו האופקי העליון (a) נראה רחב יותר מהקו
האופקי התחתון (b), אף שגודלם זהה.

הפרספקטיבה הלינארית היא רק סוג אחד של רמז עומק במשטחים דו-ממדיים נייחים כגון
ציורים, איורים או צילומים. גודל יחסי הוא רמז עומק נוסף. כשניתן לראות באיור מספר
עצמים דומים בצורתם, הנטייה היא להניח שהעצמים הקטנים יותר הם גם רחוקים יותר.
האשליה חזקה במיוחד כשמדובר בעצמים מוכרים (ש"גודלם המוכר" ידוע לנו היטב). רמז
העומק המכונה דרגות טקסטורה (או פרספקטיבה של פרטים) הוא מעין שילוב של
פרספקטיבה לינארית וגודל יחסי. כשתמונה מלאה בצורות דומות שהמרווחים ביניהן דומים
למדי (כגון חלוקי ים), הצורות שנראות צפופות יותר נתפסות כרחוקות יותר.
 
גובה בשדה או במישור (או גובה יחסי) הוא רמז עומק נוסף. ההנחה הרגילה היא שבמקרים
שבהם הבסיס של צורה מסוימת גבוה יותר מזה של צורה דומה, אזי הצורה בעלת הבסיס
הגבוה יותר היא גם מרוחקת יותר. רמז זה מקשר בין עצמים לאופק. רמז עומק חשוב נוסף
מכונה אינטרפוזיציה (וכן ,superimposition ,occlusion או overlay) (ר' איור להלן).
כשעצם אחד מפורש כאילו הוא מסתיר חלק מעצם אחר, העצם שנראה מוסתר נתפס כמרוחק
יותר. רמז זה חזק יותר במקרה של צורות מוכרות, במקרים בהם מתווה מוכר נקטע על ידי
הצורה האחרת, שנתפסת כקדמית.

כבר התייחסתי בקצרה לגודל מוכר. הגודל המוכר מהווה כשלעצמו רמז למרחק. נסיוננו
הקודם עם עצמים גורם לנו להניח שבמקרים בהם כמה עצמים נראים קטנים יותר מאחרים,
אלה שנראים קטנים יותר הם גם הרחוקים יותר. בניסוי ידוע היטב על אודות "הגודל כרמז
למרחק", שדווח American Journal of Psychology ב-1951, הציג איטלסון בפני
הנבדקים שלושה קלפים בחדר חשוך, שכל רמזי העומק האחרים הוסרו ממנו. בלא ידיעת
הנבדקים, רק אחד מהקלפים היה בגודל רגיל; האחרים היו גדולים או קטנים פי שניים
מהמידה הרגילה. הנבדקים נטו לקבוע שהקלפים הגדולים קרובים יותר מהאחרים.
 
גם הצל הוא רמז עומק חשוב. הביטו באיור דלהלן. הוא מורכב ממספר שורות וטורים של
צורות עגולות מוצללות שנראות כבליטות או כגומחות. הרמז היחידי לכך שהצורה בולטת או
שקועה הוא הצל. כמה מהצורות המעגליות מוצללות בכיוון חלקן התחתון, בעוד שאחרות
מוצללות בכיוון חלקן העליון. אלו שמוצללות בכיוון החלק התחתון נתפסות כבליטות, בעוד
שאלו שמוצללות בכיוון החלק העליון נתפסות כגומחות.

כשאנו הופכים את התמונה (ר' באיור הבא) הבליטות נהפכות לגומחות והגומחות נהפכות
לבליטות. דומה שהנחת "בררת המחדל" היא שהאור מגיע מלמעלה.

צילומים שבהם הן פרטים קרובים והן פרטים רחוקים נמצאים במיקוד יכולים להמחיש לנו
בצורה דרמאטית כיצד עצמים קרובים מאד יכולים לעתים להיראות גדולים באורח שאינו
טבעי. לדוגמה, צילום של מישהו ששוכב וכפות רגליו כלפינו עשוי לגרום לכפות הרגליים
להיראות גדולות באופן מגוחך. כשהמדיום הוא איור או ציור, אנו עשויים אפילו לחוש
שהאפקט הוא "דמיוני". מה שמעניין כאן הוא שלו היינו שם בעצמנו ומסתכלים מאותה נקודת
הראות באדם השוכב, קשה מאד להניח שהיינו מבחינים במשהו מוזר. מישהו שרגיל לבצע
דיוקנאות בעזרת עיפרון המשמש כמקל מדידה עשוי להיות מודע יותר לתופעה זו, לפחות
בזמן שהוא מאייר.

נושא זה קשור למה שפסיכולוגים מכנים עקיבות תפיסתית. האופן שבו אנו תופסים עצמים
הוא עקיב או יציב בהרבה מהמראות הנקלטים ברשתית העין. מראות אלה משתנים עם תנועות
עינינו, ועם שינויים בתנוחות הראש והגוף, וכן עם שינוי האור. לו היינו מסתמכים אך ורק
על מראות הרשתית לצורך התפיסה החזותית, היינו תמיד סבורים שאנשים גדלים ככל שהם
מתקרבים, שעצמים משנים את צורתם כל אימת שאנו זזים, ושצבעים משתנים עם כל שינוי
בתנאי התאורה. כפעולת נגד לתהו-ובהו של השינוי המתמיד במראות הרשתית, התכונות
החזותיות של עצמים נוטות להישאר קבועות בתודעה. לרוב איננו מודעים לכך שנדמה כאילו
אנשים גדלים ככל שהם מתקרבים אלינו או שנדמה כי עצמים משנים את צורתם בהתאם
לנקודות הראות שלנו. כשמדובר בתפיסה חזותית, ה"עקיבויות" המרכזיות הן: גודל, צורה,
בהירות וצבע.

האיור דלהלן ממחיש כיצד נדמה שדלת משנה את צורתה עם פתיחתה. עקיבות הצורה מבטיחה
שלרוב איננו מודעים לכך.
 

ב-1931, פירסם תאולס מאמר תחת הכותרת "תסוגה תופעתית לעצם ה'אמיתי'" ב- British
Journal of Psychology. הוא דיווח על ניסוי שבו חשף דיסק מעגלי בזוויות שונות וביקש
מכמה צופים לשפוט את צורתו בכל עת. הצופים עשו זאת באמצעות בחירת דיסק מתאים מתוך
סדרה של דיסקים מעגליים ואליפטיים שניתנו להם מראש. כשהדיסק ניצב ישירות מולם
ובמישור אנכי, השיפוט היה קל, כמובן. אך כאשר תאולס סובב את הדיסק הרחק מהצופה כך
שנראה היה כאילו הוא אליפטי, המטלה היתה קשה יותר. שיפוטי הצורות שיקפו פשרה בין
הצורה כפי שהיא מוצגת בזווית (אליפסה) לבין הצורה הממשית של העצם (המעגל). הצופים
לא ראו את הצורה כפי שהיא נקלטה ברשתית, אלא הפגינו "תסוגה תופעתית" הצורה
התופעתית או המדומה היתה בין הצורה המוטה לבין הצורה האנכית. מצב זה מכונה "פשרה
תפיסתית".
 
מוכרות הצורה יכולה להסביר גם אשליה שנוצרת באמצעות "חדר" מיוחד המכונה "החדר של
איימס". צופים מציצים דרך חור יחיד בקיר המבנה הזה (ולפיכך מסוגלים להשתמש רק ברמזי
עומק חד-עיניים, כמו בהתבוננות בצילום או בציור, ולא במרחב שבו ניתן לנוע). בחדר זה,
שני אנשים דומים בגודלם ייראו שונים מאד בגודלם בעיני הצופים, כפי שניתן לראות
באיור הבא.

הסיבה לאשליה מוזרה זו קשורה למבנה החריג של החדר, שהקיר השמאלי שלו נמתח הרבה
יותר לאחור מהקיר הימני, למשל. אנו רגילים כל כך לחדרים מלבניים עד שאנו מפרשים כל
דבר בתוך החדר על סמך ההנחה הזו. "החדר של איימס" ממחיש לנו כיצד המוח נוהג להמר
לפי ההרגל, הימור שכושל רק במקרה של קנונייה מיוחדת.
 
מקור:
 
Visual Perception - Selected Lecture Notes and
Transparencies; Daniel Chandler
http://www.aber.ac.uk/media/Modules/TF12710/visper02.html
 
 



 



גרסא להדפסה גרסא להדפסה
כל הזכויות שמורות © 2014 ל- המינהל למדע ולטכנולוגיה במשרד החינוך בשיתוף המרכז הפדגוגי טכנולוגי (מפ"ט) עמל
האתר עוצב ותוכנת ע"י GoNet Software Solutions
ראו תנאי שימוש