דף הבית על האתר הודעות מפמ''ר צוות הפיקוח פורום צור קשר בתי הספר הצעות ודרישות עבודה 
מגמות הלימוד
  מבנה מגמות טכנולוגיות חוזי
  ביבליוגרפיה
  מגמת מדיה ופרסום
  מגמת טכנולוגיות תקשורת
  אודות המגמה
  מקצוע אופטיקה יישומית
  צילום סטילס
  תוכנית הלימודים
  מאמרים בנושא צילום
  קישורים בצילום
  טלוויזיה וקולנוע
  ביבליוגרפיה
  בתי הספר במגמה
  שאלונים ומחוונים
  פורטל היצירה הצעירה
  תמונות מהווי המגמה
  סרטוני המגמה
  בחינות חיצוניות
  בחינת מפמ''ר ארצית
  פרויקטי גמר
  קולנוע וטלוויזיה י"ג - י"ד
  רשימת קישורים
  העשרה והרחבת ידע
  מה חדש ?

מרחבי לימוד מתוקשבים
   המבניות בתקשורת וחברה ג'
   מערכי שיעורים בתקשורת
   מבנית בצילום ותאורה
   מבנית פס קול
   מבנית מעשית בהפקות
   מבנית מדעי הטכנולוגיה
   סיכום פיצ'ינג דוקומנטרי
   תיק הפקה עליליתי
   תיק הפקה דוקומנטרי
   תסריטים להפקות
   אמנות המבע הצילומי

2,467,521 כניסות לאתר
הקשר וציפיות; קטגוריזציה ובררנות

מאת: דניאל צ'נדלר

מישהו אמר פעם שאין משמעות מחוץ להקשר (קונטקסט). סוגים שונים של הקשר ממלאים
תפקיד חשוב בעיצוב האופן שבו אנו מפרשים את מה שעינינו רואות. כתזכורת לחשיבות
הצורך להבהיר למה הכוונה בחשיבות ה"הקשר" בתפיסה, אציין להלן בקצרה כמה שימושים
שונים מאד במונח. עם זאת, אין בכוונתי לטעון שבפועל, ניתן תמיד להבחין ביניהם בצורה
מועילה ונוחה.

הגישה המקיפה ביותר היא זו של ההקשר ההיסטורי של התפיסה. כמה תאורטיקנים, כגון
מרשל מק'לוהן (1962), ולטר אונג (1967) ודניאל לואה (1982) טענו שבמהלך הזמן,
התרחשו שינויים ב"מערך החושים" האנושי היינו ב"איזון" בין החושים השונים שלנו או
בעדיפות שאנו מקנים לכמה חושים על חשבון אחרים. הם טוענים, למשל, שבתרבויות
עירוניות מערביות, התרגלנו להיעזר בחוש הראייה יותר מאשר בכל חוש אחר (בהרצאה
הראשונה, כיניתי זאת "מרכזיות הראייה").
 
גישה חשובה נוספת היא זו של ההקשר החברתי-תרבותי של התפיסה. ממש כשם שייתכנו
הבדלים סמויים בתפיסה האנושית לאורך זמן, כך ייתכנו גם הבדלים שניתן לייחסם לתרבות.
כמה מהם נדונו בהרצאה השלישית. בספרה "עולמות החושים", מראה קונסטנס קלאסן (1993)
שתרבויות שונות מקנות עדיפות לחושים שונים בני האונגי מאיי אנדמן, למשל, חיים בעולם
שנשלט בידי חוש הריח.
 
סופר אינדיאני בשם ג'מאקי הייווטר, שמוצאו משבטי "הרגליים השחורות" ו"צ'רוקי", מפנה
בקטע הבא את תשומת-לבנו לקיומן של דרכים שונות מאד לתפוס את העולם:

ניתן למצוא עדויות לכך שלאינדיאנים דרך אחרת לראות את העולם בניגוד שבין הדרכים
שבהן אמנים אינדיאנים ולא-אינדיאנים מתארים את אותם האירועים. הבדל זה אינו בהכרח
עניין של "שגיאה" או פשוט של שוני באופן ההצגה. הוא מייצג דרך אישית מאד לתפוס את
העולם. לדוגמה, בחריטה של אלמוני בן המאה ה-16, בה ביקש לתאר סצינה מפורסמת
מההיסטוריה של האדם הלבן, האמן מציג בפנינו כלי-שיט שעוגן בסמוך לחוף, וממנו יורדת
קבוצה של ג'נטלמנים במיטב בגדיהם, בשעה שאינדיאנים אצילים בעלי מראה אירופאי
מביטים בהם אחד מהם נושא עמו "מקטרת שלום" לרגל המאורע המרגש.
 
לעומת זאת, באיור שאייר אינדיאני, מתועדת סצינה שונה לגמרי: אינדיאנים שפוערים
עיניהם בתדהמה אל עבר אי צף, המכוסה בעצים גבוהים ונטולי עלים וביצורים מוזרים עם
פנים שעירים, שהולך ומתקרב אליהם.

כשהצגתי את שתי התמונות לאנשים לבנים, הם אמרו, למעשה: "אתה מודע כמובן לעובדה
שהאינדיאנים האלה חשבו שהם רואים משהו שלא היה שם בעצם. הם לא היו מודעים למה
שקרה להם, ולפיכך הם הבינו את החוויה שלהם בצורה שגויה". במלים אחרות, לא היו עצים
נטולי עלים, לא היה אי צף, כי אם ספינה עם צוות של מגלי-עולם.
 
אינדיאנים שהביטו באותן התמונות נתקפו מבוכה קלה, ולאחר מכן אמרו: "ובכן, ככלות הכל
ספינה היא אי צף, ומהם בעצם תרניה אם לא גזעיהם של עצים גבוהים?" במלים אחרות, מה
שהאינדיאנים ראו היה אמיתי במונחי עולם החוויות שלהם.

האינדיאנים ראו אי צף בעוד שהלבנים ראו ספינה. האם לא נוכל להעלות על הדעת אם
נמתח את גבולות הדמיון שלנו שחיזרים בעלי צורת הסתכלות וחשיבה שונה לגמרי לא יראו
לא אי ולא ספינה? אפשר שהם יראו, למשל, את רשתות המולקולות המורכבות שכפי שידוע
לנו, הן שיוצרות את הצורות, הצבעים והדפוסים החיצוניים שאנו רואים פשוט כעצמים.
אלברט איינשטיין הראה לנו שעצמים, כמו גם עצם ההתבוננות המדעית בהם, אינם נחווים
בצורה ישירה, וכי החשיבה על פי השכל הישר שאנו מורגלים בה היא מעין כתיב מקוצר
שבאמצעותו אנו מנסים להמיר את התנועה והמיידיות הנזילות והחושניות של העולם
למושגים אשלייתיים כגון אבנים, עצים, ספינות וכוכבים.

אנו רואים את העולם במונחי המורשת התרבותית שלנו ויכולת אברי התפיסה שלנו להעביר
לנו מסרים שהוגדרו מראש על ידי התרבות. (8-6 :1981 Highwater).
 
הן ההקשר ההיסטורי והן ההקשר החברתי-תרבותי של התפיסה הם נושאים עצומים שלא אוכל
להמשיך ולדון בהם כאן, אך חשוב לי לציין שמחקרים מסוג זה מדגישים בפנינו ש"העולם"
אינו פשוט "נמצא שם" ללא עוררין, אלא שהוא מובנה במידה מסוימת בתהליך התפיסה. בתוך
הקשר חברתי-תרבותי נתון, פועלים מנהגים ומוסכמות של פרשנות, שמשותפים לרבים. בעוד
שהתהליכים הבסיסיים של התפיסה האנושית הם אוניברסאליים במידה רבה, הרי שקיים מרחב
לווריאציות משמעותיות במרחב ובזמן.
 
ראוי לציין מספר סוגי הקשר נוספים. בהרצאתי השלישית, כבר התייחסתי לחשיבותם של
גורמים אישיים שעשויים להשפיע על התפיסה. דגש על הפרט כסוג של הקשר מבליט את
חשיבות המאפיינים ארוכי-הטווח השונים של יחידים, כגון ערכים, גישות, הרגלים וכיוצא
באלה. דגש על ההקשר המצבי מתמקד בגורמים מצביים חולפים כגון מטרות, כוונות,
מגבלות מצביות וציפיות הקשריות. לבסוף, דגש על ההקשר המבני מייחס חשיבות מרכזית
למאפיינים ויחסים מבניים (כגון היחס בין קו אחד למשנהו) "בתוך" מה שנתפס למרות
שהמידה שבה ניתן להגיע להסכמה ולו על מאפיינים צורניים "פשוטים" שכאלה אף היא אינה
תמיד קבועה.
 
עד כה, ציינו חמש הגדרות מרכזיות למונח "הקשר" ביחס להשפעתן האפשרית על התפיסה:
>הסטורי
>חברתי-תרבותי
>אישי
>מצבי
>מבני

בעוד שכדאי שנהיה מודעים למובנים האפשריים השונים של המלה "הקשר" הרי שקשה להבחין
ביניהם בפועל.

מחקר ידוע של בוגלסקי ואלאמפיי (1961) מבליט את חשיבות ההקשר המצבי. הניסוי שלהם
משמש לעתים קרובות כדוגמה להשפעה של מה שהפסיכולוגים מכנים "מערך תפיסתי": נטייה
מוקדמת לתפוס דבר-מה ביחס לחוויות תפיסתיות קודמות. המערך התפיסתי נרחב יותר
מההקשר המצבי, כיוון שהוא עשוי לכלול התנסויות קודמות בעלות אופי ארוך-טווח (למשל,
התנסויות תרבותיות), או כמו במקרה הזה, גורמים קצרי-טווח או גורמים מצביים ( Murch
 301:1973 - 300). בניסוי, הוצג בפני הנבדקים איור קווי עמום שנועד להיות פתוח
לפרשנות כעכברוש או כאיש קרח שחובש משקפיים. לפני שצפו באיור, שתיים מקבוצות
הנבדקים ראו 4-1 ציורים בסגנון דומה. קבוצה אחת ראתה ציורים של בעלי-חיים שונים
והקבוצה השנייה ראתה ציורים של פנים אנושיות (ר' איור להלן). הנבדקים מקבוצת
הביקורת לא ראו תמונות כלשהן קודם לכן. 81% מהנבדקים בקבוצת הביקורת פירשו את
הדמות העמומה כאיש ולא כעכברוש. ככל שהנבדקים מקבוצת ה"חיות" ראו תמונות רבות יותר
של בעלי-חיים, כך התחזקה נטייתם לראות עכברוש ולא איש (כל אלה שהוצגו בפניהם ארבע
תמונות של בעלי חיים ראו עכברוש). 80%-73 מחברי קבוצת ה"פנים" ראו איש ולא
עכברוש.

השפעת המערך התפיסתי נבחנה גם ביחס לאיור המפורסם שמוצג להלן.

איור זה נועד להתפרש כאשה צעירה או כאשה זקנה. הוא שולב בספרות הפסיכולוגית בידי
אדווין בורינג (1930) (אף שפורסם בידי האמן הבריטי היל ב-1915, שהתבסס ככל הנראה
על גרסה צרפתית שאוירה 15 שנה קודם לכן). הוא מכונה לעתים, בידי השוביניסטים,
כ"אשה והחמות". בכדי לחקור את התפקיד שממלא המערך התפיסתי, רוברט ליפר (1935)
דאג לכך שהדמות תאויר מחדש בשתי צורות "מוטות": אחת שמגדישה את האשה הזקנה ואחת
שמדגישה את האשה הצעירה (ר' איור להלן).

בניסוי, השתמש ליפר בחמש קבוצות שהתבוננו באיורים בתנאים שונים. קבוצת ביקורת ראתה
רק את האיור העמום, ו-65% מהנבדקים בקבוצה זו תיארו באופן ספונטני את הדמות כזו
של אשה צעירה. הנבדקים מהקבוצות השנייה והשלישית קיבלו בתחילה תיאור מילולי של
האשה הזקנה והאשה הצעירה, בהתאמה. הנבדקים מהקבוצות הרביעית והחמישית ראו בתחילה
את הגרסה ה"זקנה" או את הגרסה ה"צעירה", בהתאמה. לאחר מכן, ראו קבוצות 5-2 את
הדמות העמומה המקורית. ליפר גילה שהנבדקים מהקבוצות שראו קודם לכן איורים "מוטים"
"ננעלו" על הפרשנות הקודמת שלהם. כל הנבדקים מקבוצה 5, שראו קודם לכן את הגרסה
הצעירה, פירשו את הדמות העמומה כאשה צעירה. 94% מהנבדקים מקבוצה 4, שראו בתחילה
את הגרסה הזקנה, דיווחו שהם רואים אשה זקנה בדמות העמומה. אחוזי ההעדפה של כל
פרשנות מקרב אלו שקיבלו תיאורים מילוליים היו דומים למדי לאלה של קבוצת הביקורת.
ג'רלד מרץ' (305:1973) לא הצליח לשחזר את הממצאים הללו (94% מנבדקי קבוצת
הביקורת שלו ראו בתחילה את האשה הצעירה), וטען שבינתיים, האיור נהיה כה מפורסם עד
כי הדבר השפיע אולי על התוצאות.

הקשרים מצביים מסוימים מעוררים ציפיות בקרב הצופים. ברונר ופוסטמן (1949) ערכו
ניסוי שבו נעשה שימוש בקלפי משחק, שבכמה מהם שונה הצבע מאדום לשחור, או להיפך.
הקלפים נחשפו בזה אחר זה לפרקי זמן קצרים מאד. הנבדקים זיהו אותם כדלקמן:
>כמה מהם "נירמלו" את הצבעים של הקלפים הבלתי-אפשריים;
>כמה מהם "נירמלו" את הצורות כך שיתאימו לצבעים ששונו;
>כמה מהם התפשרו וראו את הקלפים הבלתי-אפשריים כחומים או כסגולים.
  
הפרשנות נשלטה כאן על ידי מה שהכתיב ההקשר המצבי. כדי שיוכלו לזהות נכונה את
הקלפים הרגילים, בהשוואה לאלה ששונו, נזקקו הנבדקים לזמני חשיפה קצרים יותר.

סטיוון פאלמר (1975) ערך ניסוי שבו הציג בתחילה הקשר מצבי כגון סצינה במטבח ולאחר
מכן הבהיק לזמן קצר צורה מסוימת. משנתבקשו המשתתפים בניסוי לזהות צורה דמויית
ככר-לחם, אלה שראו בתחילה את המטבח זיהו אותה נכון כככר-לחם ב- 80% מהפעמים.
ברור שככר-לחם הוא משהו שניתן לצפות לראותו במטבח. לאחר מכן, התבקשו הנבדקים
לזהות ציור שהזכיר תיבת דואר פתוחה וציור שדמה לתוף שני עצמים שאינם מתקשרים עם
מטבח. הצורות היו עמומות משהו: תיבת הדואר דמתה מעט לככר-לחם שפרוסת לחם מונחת,
ואת התוף ניתן היה לפרש כמכסה של קנקן. אלה שראו בתחילה את המטבח, זיהו את
הציורים הללו כתיבת דואר וכתוף רק ב- 40% מהפעמים. היכולת לזהות עצמים הושפעה
אפוא מהציפיות של אנשים לגבי מה שסביר למצוא במטבח.
 
כבר ציינתי שהקשרים מצביים מעוררים ציפיות (קצרות-טווח) מסוימות, אך ראוי לציין בדרך
אגב שציפיות מוכתבות לעתים גם בידי השפעות ארוכות-טווח יותר כגון סטריאוטיפים,
דעות קדומות וניסיון מהעבר.

אם נחזור להקשרים, ברצוני להביא דוגמה להקשר מבני. דפוס מעגלי זה מכונה אשליית
אבינגהוס (או טיצ'נר). זוהי אשליה של גודל יחסי (או ליתר דיוק, שטח יחסי). הקשר
הצורני בין חלקי האיור גורם לנו לראות את המעגל הלבן הקטן (שגודלו זהה בשני הצדדים
באיור) כגדול יותר בהקשר המבני של מעגלים שחורים קטנים מאשר בתוך המעגלים השחורים
הגדולים. אין מחסור בדוגמאות לתפקיד שממלא ההקשר המבני באשליות הגאומטריות
המצויות בספרי לימוד לפסיכולוגיה, ולכן לא נדון כאן בדוגמאות נוספות לתפקיד שממלא
ההקשר המבני.

בנקודה זו, ברצוני להציג בקצרה את תאוריית הסכמות. סכמה היא מעין תבנית או מסגרת
שכלית שאנו משתמשים בה כדי לפרש דברים. דומה שנסיבות מסוימות מתפעלות סכמות
מתאימות, שמעוררות ציפיות סטנדרטיות מסוימות מהקשרים שכאלה. סכמות כאלו מתפתחות
מהניסיון. הן מסייעות לנו "לחרוג מעבר למידע שניתן" (כפי שניסח זאת ג'רום ברונר) על
ידי הנחת הנחות בדבר מה שמקובל בהקשרים דומים. הן מאפשרות לנו, למשל, להקיש היקשים
על דברים שאינם נצפים כרגע באופן ישיר. השימוש בסכמות ובציפיות שהן מעוררות מייצג
תהליכי "מלמעלה-למטה" בתפיסה (בעוד שהפעלת הסכימות בידי נתונים חישתיים היא תהליך
מסוג "מלמטה-למעלה"). דוגמה טובה לתפקיד שממלאים תהליכים מלמעלה-למטה היא כשאנו
חושבים שאנו מכירים מישהו ברחוב ולאחר מכן נוכחים לדעת (על סמך נתוני חושים) כי
שגינו. לעתים קרובות, אנו מוטעים בצורה זו על ידי הקשרים מצביים, משאלות וכדומה,
כשאנו מתעלמים מנתוני חושים סותרים לטובת ציפיותינו.

בניסוי שערכו ברואר וטריינס (1981), נתבקשו משתתפים להמתין במשרד. הנסיין אמר שזהו
משרדו וכי עליהם להמתין שם בעת שיבדוק את המעבדה כדי לראות אם המשתתף הקודם
סיים. לאחר 35 שניות, הוא חזר והוביל את הנבדקים לחדר אחר, שם התבקשו לזכור כל
דבר בחדר שבו המתינו. הנבדקים הפגינו נטייה חזקה לזכור חפצים שעולים בקנה אחד עם
"סכמת המשרד" הטיפוסית. כמעט כולם זכרו את המכתבה ואת השולחן שלצדה. רק שמונה מתוך השלושים זכרו את הגולגולת (!), מעטים זכרו את בקבוק היין או את קנקן הקפה, ורק אחד
זכר את סל הפיקניק. כמה מהנבדקים זכרו פריטים שלא היו שם כלל: תשעה זכרו ספרים.
הדבר מראה לנו כיצד אנשים נוטים לשלב פריטים חדשים שעולים בקנה אחד עם הסכמה.

בניסוי שערך באגט (1975), הביטו הנבדקים בסדרה של איורי קווים פשוטים שסיפרו סיפור.
בסיפור אחד, נראה גבר בעל שיער ארוך שנכנס למספרה, התיישב בכסא הספר ולאחר מכן
יצא מהמספרה כששערו מקוצץ. במבחן מאוחר יותר, הם ראו גם תמונה של התספורת עצמה,
שלא הוצגה במקור. רוב הנבדקים הצליחו לזכור שהתמונה לא הוצגה קודם לכן אם המבחן
בא מייד לאחר ההצגה הראשונית. עם זאת, בחלוף שבוע, רוב הנבדקים טענו שראו את תמונת
התספורת בסדרת התמונות המקורית. הדבר ממחיש את האופן שבו אנו משלבים בזכרוננו
היקשים הנגזרים מהסכימות שלנו. ניסוי זה עסק בזיכרון ולא בתפיסה, אך קשה להפריד בין
התהליכים הללו אם אנו נוקטים בעמדה שאף תפיסה אינה "בלתי-מתווכת".

תהליך הקטגוריזציה קשור לשימוש בסכימות. קטגוריזציה היא תהליך מרכזי מסוג
"מלמעלה-למטה" שממלא תפקיד חשוב בתפיסה.

בדומה לסכימות, תפקידן של הקטגוריות הוא לפשט את תמונת העולם שלנו. לקטגוריזציה יש
מספר תפקידים:
>היא משפרת את יכולתנו להתמודד עם מורכבות;
>היא מאיצה את תהליך הזיהוי;
>היא מפחיתה את המאמץ והלמידה;
>היא מאפשרת ניצול מירבי של ניסיון העבר;
>היא מאפשרת הקשת היקשים על תכונות נוספות (חריגה מעבר למה ש"נתון");
>היא מאפשרת לנו לחזות אירועים;
>היא מסייעת בגילוי שיטתיות;
>היא מסייעת בהתנהגות חברתית (בהיותה מקור למסגרות התייחסות משותפות);
>היא מתאימה את העולם למטרותינו;
>היא גורמת לעולם להיראות כבעל משמעות רבה יותר.
  
מחיר היתרונות הללו הוא אובדן המסוימות והייחודיות בתפיסה ובזכירה. לדידם של
הרומנטיקנים, הקטגוריזציה גם מעוררת תחושה של ריחוק מהעולם. האופן שבו אנו תופסים
תופעות על פי קטגוריות נדמה בעינינו כ"שיקוף טבעי של המציאות", דבר שגורם לנו לשכוח
את התפקיד שממלאת הקטגוריזציה בהבניית העולם.

אפשר שהדוגמה הידועה ביותר לגיוון התרבותי של קטגוריות היא שלאסקימואים עשרות
מלים לשלג תגלית שמיוחסת לעתים קרובות לבנג'מין לי וורף. למעשה, דומה שוורף מעולם
לא טען שלאסקימואים יותר מחמש מלים לשלג (216:1956 Whorf). עם זאת, במחקר מאוחר
יותר שלא בחן את האינואיטים אלא את בני הקויוקון מקנדה אמנם התגלו 16 מונחים
לציון שלג, המייצגים את האבחנות הבאות:
>שלג
>שלג עמוק
>שלג צונח
>שלג שנישא ברוח
>שלג על הקרקע
>שלג גרעיני מתחת למשטח
>שלג קשה שנערם בצדדים
>שלג שנמס קודם לכן ולאחר מכן קפא
>השלג הקרומי הראשון של האביב
>שלג קרומי דק
>שלג שנערם מעל לגדה תלולה, והפכה לתלולה עוד יותר
>חרוט שלג על צלע הר
>שלג כבד שנערם
>שלג בוצי על הקרקע
>שלג שנאחז בענפי העצים
>שלג אבקתי
( 3:1983 - 262 Nelson)

אין בכוונתי לדון כאן בשאלה השנויה במחלוקת, באיזו מידה האופן שבו אנו תופסים את
העולם מושפע מהקטגוריות שמעוגנות בשפה שבה אנו משתמשים. די בכך שאומר שכמו בדוגמה
דלעיל, ניתן למצוא בשפה האנגלית מלים שמציינות אבחנות שאיננו עושים בחיי היומיום,
אך הדבר אינו פוסל את האפשרות שהקטגוריות בהן אנו משתמשים אינן משקפות רק את
תפיסת העולם שלנו, אלא גם משפיעות עליה לעתים באופן סמוי.

ישנן עדויות מחקריות לכך שמלים עשויות להשפיע על זכירת מראות. בניסוי ידוע שערכו
קרמייקל, הוגן ו-וולטר (1932), הוצגו בפני הנבדקים איורים קוויים שכל אחד מהם קושר
לאחת משתי כותרות מילוליות איור של שני מעגלים מחוברים בקו ישר נשא את הכותרת
"משקפיים" או "משקולות". לאחר מכן, התבקשו הנבדקים לשעתק את הציורים. השעתוקים שלהם
הפגינו נטייה חזקה לעוות את האיור המקורי כך שיתאים יותר לשם שניתן לו.

מחקר ידוע אחר להמחשת ההשפעה של השפה על הזכירה הוא מחקרה של אליזבת לופטוס
(1974, 1979). במחקר זה, הנבדקים ראו סרט קצר על תאונת דרכים ונשאלו למהירות
המכוניות. עם זאת, השאלה נוסחה בשתי דרכים שונות. הנבדקים מהקבוצה הראשונה נשאלו
"באיזו מהירות נעו המכוניות כשפגעו זו בזו?", בעוד שהנבדקים מהקבוצה השנייה נשאלו
"באיזו מהירות נעו המכוניות כשהתנגשו זו בזו?" אלה שנשאלו את השאלה עם המלה
"התנגשו" מסרו אומדנים גבוהים יותר של מהירות המכוניות. שבוע לאחר מכן, אותם הצופים
נשאלו אם ראו זגוגיות מנופצות (בסרט המקורי לא היו זגוגיות מנופצות). מקרב הנבדקים
מהקבוצה השנייה, מספרם של אלה שענו בחיוב לשאלה זו היה גבוה פי שניים ויותר מאשר
מקרב הקבוצה הראשונה.

התפיסה מתוארת כ"סלקטיבית" לא רק ביחס לקטגוריזציה. אדם שהושב לו מראה עיניו לאחר
שלושים שנות עוורון דיווח כדלקמן:
כשחזרתי לראות, חפצים ממש הסתערו עליי. אחד מהדברים שאנשים רואים מורגלים בהם הוא
במה לא להביט. דברים שאינם חשובים, או שמבלבלים אותם, פשוט מנופים מתפיסתם. אני
שכחתי זאת, וניסיתי לראות הכל בבת אחת; כתוצאה מכך, כמעט לא ראיתי כלום.
(1942 Muenzinger)
 
התפיסה היא סלקטיבית באופן בלתי-נמנע: איננו מסוגלים לראות את כל מה שניתן לראות.
כמובן שישנן מגבלות פיזיולוגיות (הן של המין האנושי בכלל, והן של יחידים בפרט); יש
הטוענים שישנן מגבלות ליכולתנו הקוגניטיבית. כמו כן, ישנן המגבלות של נקודת מבטנו:
איננו מסוגלים לראות דברים מכל זוויות הראייה בעת ובעונה אחת. אך בנוסף למגבלות
הפיזיות הללו, אנו נוטים להתמקד במאפיינים בולטים ולהתעלם מפרטים שאינם רלוונטיים
למטרותינו העכשוויות. הבררנות כרוכה אפוא בניפוי. כמה חוקרים משתמשים במטאפורת
ה"מסננת" אנו "מסננים" נתונים, אך מכך משתמעת סבילות מסוימת: אפשר שאנו גם "מחפשים"
נתונים מסוגים מסוימים.

הקשב הבררני (סלקטיבי) מסתייע גם ביתירות: איננו זקוקים תמיד לנתונים רבים בכדי
לזהות דבר-מה. לעתים קרובות, די לנו בנתונים חזותיים מזעריים, תוך שאנו מנצלים את
תופעת ה"יתירות". אפשר שאתם מכירים תמונות "חסרות" של אנשים מפורסמים, שבכל זאת
ניתן לזהותן. הסכמות שלנו מאפשרות לנו "למלא פערים" מכיוון שידוע לנו מה צריך להיות
שם. לפיכך, הבררנות כרוכה גם בהוספה.

הבררנות כרוכה גם בארגון: הבלטה, דחיקה לרקע וארגון מחדש של מאפיינים. עצמים,
אירועים או מצבים "נאמדים" ביחס למסגרות ההתייחסות שלנו, ואלו משפיעות על אופן
ההבניה של התפיסה (96:1952 - 88 Newconb).
 
גורדון אולפורט ולב פוסטמן (96:1952  - 88 Newcomb ;1945) הציעו הסבר קלאסי לבררנות
התפיסה במחקרי ה"שמועות" שלהם. כל אימת שאירוע מסוים פתוח לפרשנויות מנוגדות,
הדיווח עליו כרוך בשינויו. הבררנות, הזכירה, הדיווח והשחזור של אירועים כרוכים תמיד
בכמה סוגי המרות. כל אלו כרוכים בהפשטת האירועים כך שתהיה להם משמעות רבה יותר
ביחס לעניין, לצרכים ולניסיון האישיים. התהליך מתחזק כשמדובר בשימוש בזיכרון לשם
השחזור, אך הוא פועל כבר ברמת הבררנות הכרוכה בתפיסה הראשונית של אירוע נתון.

בניגוד לדעה המקובלת, לפיה שמועות פועלות כ"כדור שלג", ונהיות מורכבות יותר ככל שהן
מסופרות יותר ויותר, מחקרים פסיכולוגיים מראים שככל שהגרסה מאוחרת יותר, כך
התיאורים קצרים, מתומצתים וקלים יותר לתפיסה ולהשמעה. ישנה נטייה הולכת וגוברת
להשתמש בפחות מלים. השטחה היא התהליך הבררני שבו פרטים מסוימים מושמטים. עם זאת,
פרטים שמעניינים את המדווחים במיוחד, שמאששים את ציפיותיהם או מסייעים בהבניית
הדיווחים שלהם, נוטים בכל זאת להישאר כפי שהיו.
 
חידוד הוא תהליך ברירה הדדי המנוגד להשטחה. לצד אובדנם של כמה פרטים, ישנה גם
נטייה לחידוד מספר מוגבל של פרטים שלכדו את תשומת-לבו של המספר, באופן שכולל
לעתים קרובות מלים שמאפשרות ללכוד את תשומת-לב המאזינים. חידוד עתי הוא הנטייה
לתאר אירועים בלשון הווה. לעתים קרובות יש דגש על תנועה, או שיסוד של תנועה משולב
בסיפור בלא שהיה קיים קודם לכן. פריטים שבולטים בזכות גודלם היחסי או כמותם
נשמרים בדרך כלל בזיכרון. גם כינויים נוטים להשתמר. אפקטים של ראשוניות נוטים
להוביל לזכירת פריטים שהופיעו ראשונים בסדרה. סמלים מוכרים אף הם נשמרים בזיכרון.
הסברים מתווספים לעתים קרובות, במיוחד כדי לאפשר את "סגירת" הסיפור.
 
אולפורט ופוסטמן (1945) טענו שביסוד התהליכים הבררניים של השטחה וחידוד, ושל שינוי
סדר, ייבוא פרטים נוספים ושינויים אחרים הכרוכים בהעברת שמועות, עומד תהליך ה
הטמעה. הכוונה להשפעה שיש להרגלים, תחומי עניין ורגשות על מדווחים ומאזינים. היבטים
מסוימים של הסיפור מחודדים או מושטחים כדי שיהיו מתואמים עם מה שנתפס כנושא
העיקרי של הסיפור, דבר שהופך את הסיפור למובן ו"מעוגל" יותר. פריטים שהם רלוונטיים
לנושא המרכזי מיובאים מבחוץ, ופריטים שאינם רלוונטיים מושמטים. "פערים" לכאורה
מתמלאים. וכמה פרטים עשויים להשתנות כדי שהסיפור יהיה עקבי יותר. 
>הטמעה על דרך הדחיסה היא מיזוג מספר פרטים לפרט אחד.
>הטמעה בהתאם לציפיות היא שינוי הפרטים כך שידמו יותר למה שמתרחש בדרך כלל
בהתאם להרגלי החשיבה של המספר ו/או השומע.
>הטמעה בהתאם להרגלים לשוניים היא התאמת תופעות למסגרות מוכרות של
קטגוריות מילוליות קונוונציונליות.
>הטמעה בהתאם לעניין היא השמעת סיפור מנקודת הראות של העניין או התפקיד
המקצועי המסוים של המספר (במיוחד כשזו משותפת למאזינים), תוך הדגשת פרטים
שמשקפים תחומי עניין שכאלה.
>הטמעה בהתאם לדעות קדומות עשויה לפעול כהתאמה בהתאם לציפיות או לקטגוריות
לשוניות, אך היא כרוכה גם בנטיות רגשיות חזקות שמקורן בדעות קדומות על
גזעים, מעמדות או אנשים מסוימים.
  
התפיסה הבררנית מבוססת על מה ש"מתבלט". חלק ניכר מ"התבלטות" זו קשור למטרות,
לתחומי העניין, לציפיות, לניסיון העבר ולדרישות העכשוויות של המצב. עם זאת, דומה
שבמידה מסוימת היא משותפת לקבוצות גדולות יותר לתרבות שלמה או למין האנושי כולו.
לדוגמה, דומה שיש לנו העדפה כללית לפרטים גדולים ו/או בהירים ו/או נעים, לפרטים
חדשים, מפתיעים וחריגים, ולפרטים מורכבים באופן שמשדר משמעות (ש"נראים כמו דברים"),
ואנו נוטים להתמקד בשבירות רצף, פינות וקצוות. נחזור לדיון במאפיינים האוניברסליים
של התפיסה האנושית בדיון על תאוריות גשטאלט.
 
כדאי לדון בכמה היבטים של התפיסה במונחים של "בררנות", אך תהא זו צרות עין להתייחס
אל התפיסה רק בדרך זו. מכך ישתמע כאילו התפיסה היא סבילה ביחס, והדבר יפחית
מחשיבות ההבניה הפעילה של המציאות.


מקור:
Visual Perception - Selected Lecture Notes and
Transparencies; Daniel Chandler
http://www.aber.ac.uk/media/Modules/TF12710/visper05.html 


 



 



גרסא להדפסה גרסא להדפסה
כל הזכויות שמורות © 2014 ל- המינהל למדע ולטכנולוגיה במשרד החינוך בשיתוף המרכז הפדגוגי טכנולוגי (מפ"ט) עמל
האתר עוצב ותוכנת ע"י GoNet Software Solutions
ראו תנאי שימוש