דף הבית על האתר הודעות מפמ''ר צוות הפיקוח פורום צור קשר בתי הספר הצעות ודרישות עבודה 
מגמות הלימוד
  מבנה מגמות טכנולוגיות חוזי
  ביבליוגרפיה
  מגמת מדיה ופרסום
  מגמת טכנולוגיות תקשורת
  אודות המגמה
  מקצוע אופטיקה יישומית
  צילום סטילס
  תוכנית הלימודים
  מאמרים בנושא צילום
  קישורים בצילום
  טלוויזיה וקולנוע
  ביבליוגרפיה
  בתי הספר במגמה
  שאלונים ומחוונים
  פורטל היצירה הצעירה
  תמונות מהווי המגמה
  סרטוני המגמה
  בחינות חיצוניות
  בחינת מפמ''ר ארצית
  פרויקטי גמר
  קולנוע וטלוויזיה י"ג - י"ד
  רשימת קישורים
  העשרה והרחבת ידע
  מה חדש ?

מרחבי לימוד מתוקשבים
   המבניות בתקשורת וחברה ג'
   מערכי שיעורים בתקשורת
   מבנית בצילום ותאורה
   מבנית פס קול
   מבנית מעשית בהפקות
   מבנית מדעי הטכנולוגיה
   סיכום פיצ'ינג דוקומנטרי
   תיק הפקה עליליתי
   תיק הפקה דוקומנטרי
   תסריטים להפקות
   אמנות המבע הצילומי

2,465,944 כניסות לאתר
צילום עיתונות

מאת: מייקל לנגפורד

בשנים 1890-1880 נמצא פיתרון לבעיה של הדפסת תצלומים בעיתונים ובספרים באמצעות
הדפס-רשת. בערך באותה עת, הונהג באירופה המערבית חינוך חובה לילדים עד גיל 10.
פירוש הדבר היה, כי על סף המאה החדשה, המאה ה-20, גדל מאוד מספרם של היודעים
קרוא וכתוב (אם כי ברמה נמוכה). העיתונים הקיימים בעלי טוריהם הצפופים, שהיו
מודפסים באותיות זעירות, לא נחשבו מעודדי קריאה בעיני קהל הקוראים החדש. בעליהם של
עיתונים הבינו, כי חדשות-בתמונות בצירוף כיתובים קלים לקריאה וידיעות קצרות, עשויים
לפתוח בפניהם שוק חדש ואדיר היקף. הכרה זו הובילה לייסוד עיתונים כמו ה"דיילי
מירור" (Daily Mirror) באנגליה, אשר בעת הופעת הבכורה שלו ב-1904 היה העיתון היחיד
בעולם שאויר בתצלומים בלבד. מחירו היה זול מאוד, חצי פני, והוא קצר הצלחה מיידית.
 
העיתונים העסיקו צלמים משלהם וגם קנו תמונות מסוכנויות של תצלומי עיתונות, אשר דאגו
לכסות את רוב האירועים המרכזיים. במהותו, היה תפקידם של צלמים אלה לסכם בחשיפה
יחידה מצב, או אירוע שבחדשות ואז לפתח ולהדפיס את התמונה במהירות, כדי שתספיק
להתפרסם במהדורה הקרובה. המהירות היתה חשובה יותר מאיכות טכנית (זו היתה אחת
הסיבות להעדפת הצלמים את הלוחות - אותם אפשר היה לנגב מייד אחרי העיבוד הרטוב
ולהגדילן). רוב תצלומי העיתונות הראשונים היו דיוקנים, או לכל הפחות, העמדות
"ספונטניות". אולם, עם שכלול העצמיות וחומרי הצילום, אפשר היה להרבות בתצלומי פעולה
בסיוע נורות מבזק בתנאי תאורה גרועים. ב-1907 כבר נמצאה הדרך לשידור תמונות
בטלפרינטר, אפילו מארץ לארץ. מעתה, אפשר היה להפיץ תצלומים של חדשות "חמות" כמעט
במהירות הפצה של טקסטים כתובים.
 
אפשרויות השימוש בתצלומים משועתקים גדלו עוד יותר, עם הופעתם של השבועונים
המצולמים בשלהי שנות ה-20 של המאה ה-20. כעת, אפשר היה להקצות שטח עמוד רב יותר
לרשותו של הצלם. למשל, במקום תצלום העיתונות היחיד של השוער המציל את קבוצתו
משער, יכול היה השבועון לתת "כיסוי לעומק" בנוסח "יום בחייו של שוער". מעתה, אפשרה
כתבה מצולמת התבוננות כוללת ורחבה יותר מצילום מקרי של חדשה מסוימת.
 
צלמי השבועונים המצולמים נדרשו כעת לתפקד בדרך דומה לזו של הכתבים: לעבוד בסדרות
של תצלומים המפתחות עלילה מעניינת בעלת התחלה וסיום חזקים. סוג זה של עבודה, נודע
עד מהרה בכינוי עיתונאות צילומית (photojournalism). היא נבדלת מצילום תיעודי צרוף
בכך, שלאירועים המתוארים על ידה נוספה לעיתים קרובות פרשנות של הצלם עצמו, או של
העורך. מעתה, כמו העיתונאות הכתובה, יכלה גם הכתבה המצולמת לבטא זווית ראייה אישית.
היא לא הסתיימה בגמר הצילומים, שכן הבחירה, החיתוך (סילוק שטחים מתים ודמויות
שוליות להבלטת עיקר התמונה), הכיתובים הנלווים ועיצובו של העמוד כולו של המגזין, כל
אלה עשויים היו לחזק את הסיפור המצולם, או להחלישו. העורך הגרפי, שתפקידו היה לארגן
את החומר הצילומי בצורה בעלת משמעות (ולא רק לקבצו יחד בעמוד), הפך להיות מעתה
שותף חשוב בצוות העריכה.
 
תחילתם האמיתית של השבועונים המצולמים היתה במחצית שנות ה-20 בגרמניה, כאשר
אותה מדינה היתה מעצמת הדפוס המובילה בעולם וגם יצרנית המצלמות המשוכללות ביותר
של התקופה, בעלות מיפתח עצמית רחב. אלה אפשרו בהדרגה צילום גם בתנאי תאורה
קלושים למדי, בלא הזדקקות לאבזרי ההבזקה המסורבלים של צלמי העיתונות. המגזין המצולם
הראשון היה קרוב לוודאי ה"ברלינר אילוסטרירטה צייטונג" ( Berliner Illustrierte
Zeitung - העיתון המאויר של ברלין), שהחל להופיע ב-1928.
 
במהלך שנות ה-30, כבש סגנון הדיווח החדש את אירופה ואת ארצות הברית. המו"לים של
השבועון "טיים" (Time) הוציאו לשוק את "לייף" (Life) ב-1936; המתחרים הוציאו לשוק את
"לוק" (Look) שנה לאחר מכן. "פיקצ'ר פוסט" (Picture Post) ו"אילוסטרייטד" הופיעו
בבריטניה ב-1938 וב-1939. ה"פרי מאץ'" (Paris Match) ראה אור לראשונה ב-1949.
השנים 1955-1935 היו תור הזהב של השבועונים המצולמים.
 
אריך סלומון (Erich Salomon)

הצלם המוכשר ביותר של ה"אילוסטרירטה" בברלין היה פרקליט יהודי דיסקרטי ונחבא אל
הכלים בשם אריך סלומון. בתחילת שנות ה-30 היתה אירופה כוורת רוחשת של כנסים
בינלאומיים. פוליטיקאים התכנסו בברלין, בפריז, בווינה וברומא, בתקווה ל מנוע את
הפיצוץ הקרב ובניסיון להניע לפעולה את חבר הלאומים, שקדם לאומות המאוחדות. דיוני
המדינאים נערכו בדלתיים סגורות; התצלומים היחידים שניתן לציבור לראותם, היו תמונות
קבוצתיות רשמיות, שנמסרו מדי פעם לעיתונות.
 
לסלומון היתה מצלמת-לוח קטנה בשם "ארמנוקס" _Ermanox) בעלת עצמית עם מיפתח רחב
להדהים של 1.8/f. בהתלבשו בתלבושת ערב ובנצלו את שליטתו הרהוטה בשבע שפות, נהג
סלומון לפלס את דרכו בנימוס לפגישות סגורות רבות. הוא הילך בדיסקרטיות בין
הפוליטיקאים המפורסמים וצילם באור המצוי במצלמה שהיתה מוסתרת למחצה תחת הסמוקינג
שלו. בשובו מן המפגשים, הביא עימו תצלומים בלעדיים, שהמחישו את האווירה הכללית
והציגו את משתתפיהם ברגעים של היסח הדעת, כשהם שקועים בשיחה של אחרי הסעודה.
תצלומים אלה היוו ניגוד חריף למבזק המסנוור ולשובל העשן שלו, שאפיין את צלמי
העיתונות והפך אותם לטרדנים בלתי רצויים.
 
צורה חדשה זו של דיווח העניקה לקוראי השבועונים תחושה אמיתית שהם "היו שם" וכך יכלו
לנחש על מה דברו האנשים האלה באותה תמונה, או אילו מזימות הם רקמו באותה עת.
צלמים אחרים הלכו בעקבותיו של סלומון, על פי רוב, בהצטיידם במצלמות קטנות למדי,
כמו ה"לייקה", שאפשרו לצלם תמונות רבות, זו אחר זו במהירות והקנו לתצלום עומק רב
יותר. ד"ר סלומון נרצח על ידי הנאצים במחנה ההשמדה אושוויץ בשנת 1944.
 
אנרי קרטייה-בראסון (Henry Cartier-Bresson)
מי שהיה, ככל הנראה, המקורי והמפורסם בין כל העיתונאים-צלמים החוקרים, היה הצלם
אנרי ברטייה-בראסון שבעצם רצה ל היות צייר. הוא החל לצלם בשנות ה-30, אחרי שקנה
לו מצלמת "לייקה" וגילה שזהו מכשיר נפלא ללכוד בו את מה שהוא הגדיר כ"הרגע המכריע"
בהתרחשויות שגרתיות. במלים אחרות, הוא הגיע למסקנה, כי בכל מצב אפשר ל גלות את
אותו שבריר שנייה חולף המתמצת את משמעותו של האירוע כולו ומאפשר לבטאה בלשון
חזותית רבת עוצמה.
 
קרטייה-בראסון היה בעיקר צלם של אנשים - לא לוחם לתיקונים חברתיים וגם לא עיתונאי
חדשות, אלא אדם המשקיף על ההתרחשויות החולפות לנגד עיניו. בעבודותיו הוא תיעד את
האדם הפשוט בחום ובהומור, בלי להשפיע על מצולמיו והציג אותם ברגעים של חוויה בעלת
עוצמה יוצאת דופן. לעיתים קרובות, הוא פנה עורף לזירת האירועים החדשותיים (תהלוכות,
חגיגות וכו'), כדי להתרכז דווקא בתגובותיהם של הצופים בהם.
 
קרטייה-בראסון לעולם "לא פלש". הוא לא השתמש במבזקים, או בעצמיות מיוחדות ותצלומיו
הודפסו תמיד במלואם ללא חיתוך בעריכה. הוא צילם את עמי רוב העולם, אבל הצטיין יותר
מכל בהצגת אחיו, בני אירופה. כל כתבי העת החשובים השתמשו בתצלומיו במשך יותר מ
40- שנה. הם הוצגו בגלריות רבות בכל רחבי העולם ונרכשו על ידן. מבחר מעבודותיו
שפורסם בספרים, מיטיב להציג את סגנונו ואת גישתו הייחודיים.
 
שלושת הצלמים קרטייה-בראסון, רוברט קאפה (Capa Robert) ודייוויד סימור  (David
Seymour), הקימו אחרי מלחמת העולם השנייה ב-1947 את סוכנות הצילום "מגנום"
(Magnum) שהיתה שייכת לצלמים שעבדו בה והיתה מנוהלת כקואופרטיב. בשלהי שנות ה-
70, עבדו בה כ-25 צלמים-עמיתים בארצות שונות. היא מכרה תמונות למו"לים מכל הסוגים
והיתה נחשבת כסוכנות המפורסמת ביותר בעולם בתחום עיתונאות-הצילום.
 
ביל ברנדט (Brandt Bill)
גם ביל ברנדט, מהגדולים בצלמי בריטניה, עבד בשנות ה-30 המאוחרות כעיתונאי-צלם. הוא
נולד בלונדון ולמד ב-1929 צילום בצרפת, כעוזרו של מאן ריי. עבודה עיתונאית בשטח
היתה התחום שהבטיח את מרב האתגרים לצלמים צעירים וברנדט הושפע מעבודתם של
קרטייה-בראסון ואחרים. הוא שב לבריטניה בשנות השפל והרבה לצלם באזורים התעשייתיים
בצפון, תוך השוואת חיי הפועלים לאלה של השכבות האמידות יותר בחברה הבריטית.

עבודותיו של ברנדט פורסמו בספרים אלבומיים כמו "האנגלים בביתם" ו"לילה בלונדון". הוא
גם עבד כצלם עצמאי עבור ה"פיקצ'ר פוסט" שפרסם רבות מעבודותיו ללא ציון שמו (שלא
כמו כתבים, צלמים זכו עד לשנות ה50- ל"קרדיט" של ציון שמם, רק לעיתים רחוקות).
בתקופה מאוחרת יותר, החל ברנדט להתמחות בתצלומי נוף ובבבואות מעוותות מקוריות של
הגוף האנושי.

בשנות המלחמה (1945-1939) עבדו רוב העיתונאים-צלמים עבור גופים כמו שירות ההסברה
האמריקאי, או משרד ההסברה הבריטי, או שגויסו ליחידות הצילום בחילות האוויר והשדה.
יחידת ההסרטה והצילום של הצבא הבריטי הפיקה יותר מ - 137,000 תצלומי תיעוד של
מתקפות; גוף דומה, ה-"פ.ב.ק." (יחידת התעמולה הגרמנית) פעל במקביל גם בגרמניה הנאצית.
 
רוברט קאפה, ששנא מלחמות וניסה להראות את חוסר התועלת בהן, נעשה לצלם קרבות נודע.
כמו צלמים צבאיים רבים אחרים, רוברט קאפה ועמיתו לייסוד "מגנום", דייוויד סימור,
מצאו את מותם בשדה הקרב שנים אחדות לאחר מלחמת העולם: קאפה במלחמת הודו-סין
(וייטנאם) וסימור - במצרים.

מקור:
תולדות הצילום, עמ' 170-161, הוצאת פוקוס
 
 








 



גרסא להדפסה גרסא להדפסה
כל הזכויות שמורות © 2014 ל- המינהל למדע ולטכנולוגיה במשרד החינוך בשיתוף המרכז הפדגוגי טכנולוגי (מפ"ט) עמל
האתר עוצב ותוכנת ע"י GoNet Software Solutions
ראו תנאי שימוש