המחקר של ד"ר סופר בדק תופעה היסטורית ייחודית בעולם, שמקורה בתפיסה שלטונית מגובשת ביחס לערכה והשפעותיה של תקשורת ההמונים.

מלכתחילה היה בארץ יחס השלטון אל הטלוויזיה עוין, בשונה מאוד מן היחס אל הרדיו. הרדיו נתפס עוד
בימי המנדט ו'המדינה שבדרך' על ידי קברניטי היישוב ככלי בעל תרומה רבה לגיבוש הזהות הלאומית,  תפקיד שהוא המשיך למלא גם אחרי הקמת המדינה לעומתו, הטלוויזיה נתפסה כאמצעי תקשורת מסוכן. היה ברור שכניסתה של הטלוויזיה לישראל תשנה לחלוטין את כללי המשחק  הפוליטי. צריך לזכור  שישראל הייתה בראשיתה מדינה אידאולוגית מאוד, ולמפלגות היה מעמד חזק מאוד, והיה ברור שעידן הטלוויזיה יצמיח סוג אחר של מנהיגות בעלת אופי אישי וכריזמטי הרבה יותר, ופחות רעיוני–אידאולוגי. העִלית הפוליטית ביקשה, לפיכך, למנוע זאת, או לדחות את הדבר עד כמה שרק אפשר.

כל ההצעות שהוגשו בשנות החמישים לראשי המדינה להקים טלוויזיה בארץ נדחו  שוב  ושוב.  השיקול
הפוליטי נקשר לא אחת גם בשיקולים אחרים, כמו זה הכלכלי. הטלוויזיה  נתפסה  כאביזר  של  מותרות,  המתאים  למדינות עשירות,  ולא  למדינה צעירה, הנאלצת  להיאבק בקליטת גלים של עלייה המונית ובמלחמות עם שכניה. היה גם היבט תרבותי: שלא כמו הרדיו, שרוב תכניו הם מקומיים, בטלוויזיה רוב התכנים היו צפויים להיות מיובאים, בעיקר מארצות הברית,  והיה חשש שהתכנים הזרים האלה
ישפיעו לרעה על חייה ועל התפתחותה התרבותית של מדינת  הלאום הצעירה. במקום טיולים בטבע, פעילות במסגרת של תנועות  נוער  או  קריאת  ספר  עברי,  ראו מנהיגי  ישראל בעיני רוחם את הנוער צופה בתוכניות בידור מיובאות, מתמכר לסדרות ריקניות בשפת לעז.

ההיסוסים והלבטים ביחס להקמת טלויזיה ממלכתית הוכרעו במלחמת ששת הימים ב–1967. בתקופת  ההמתנה  שלפני  5  ביוני  הורגש  מאוד  החיסרון בטלוויזיה ככלי הסברה/תעמולה יעיל,  בעיקר לנוכח השימוש התעמולתי הנרחב שעשו מדינות  ערב  ברשתות הטלוויזיה שלהן. ישראל יכלה להציב מולן רק  את הרדיו, שמילא אז את התפקיד המרכזי בהסברה הישראלית.  ב-1968 החלו השידורים הסדירים של ערוץ 1.

הוויכוח הססגוני סביב שידורי הצבע התלהט רק באמצע שנות השבעים. בתקופה זו הפכו שידורי הטלוויזיה בישראל לשגרה, והעובדה שהם בשחור-לבן, בעוד שבעולם הרחב הם כמעט בכל מקום בצבע, החלה לצרום לרבים.

הויכוח הציבורי בנושא קשור גם ללא ספק לשינוי דורי-תפיסתי בישראל. שנות השבעים היו קוו פרשת המים בחברה הישראלית. בעוד שהשנים שלפני כן התאפיינו במאמצים לאומיים לבניין אומה ובאווירה של קולקטיוויזם, האדרת עבודת האדמה ובניין הארץ, עלו בשנות השבעים ניצניה של תפיסה הרבה יותר קפיטליסטית וחדרו בקצב הולך וגובר השפעות מערביות–גלובליות. הויכוח הציבורי בנושא הצבע  בטלוויזיה מתנהל בדיוק  בתפר שבין  שתי תקופות  אלה: זו שבה ההגמוניה הלאומית היא  הדומיננטית -  וזו שבה מתחזק השיח הקפיטליסטי–גלובלי. עובדה זו הופכת את הוויכוח סביב הצבע בטלוויזיה למעניין מאוד מבחינה מחקרית. בלי להיכנס לפרטי המאבקים על הצבע, ההחלטה להפעיל מחיקון צבע החל מאמצע שנות השבעים לשידורי הטלוויזיה היתה ללא ספק פרי רצון פוליטי להמשיך ולקיים שליטה בשידור הציבורי ובה בעת להנהיג פיקוח וויסות על כמויות הרכישה של מקלטי הטלוויזיה הצבעונית, שנתפסו על ידי השלטון כאמצעי פיתוי מושכי לב ועין לתכני בידור זרים וירודים. מחיקת צבע נמשכה עד שנת 1983, או אז פרצה "הכלכלה הנכונה" של השר ארידור את כל הסכרים, והטלוויזיות  הצבעוניות  ומכשירי הווידיאו שהוזלו מאוד, הפכו ללהיט החם של התקופה והביאו את הצבע לכל בית. במציאות כזאת, הפעלת המחיקון הייתה מגוחכת לחלוטין.

במידה  רבה, היה המעבר לשידור בצבע מלא בטלוויזיה הישראלית נקודת ציון בדרך לפתיחת שוק התקשורת בארץ במתכונת הרב-ערוצית בשנות התשעים.

מאמרו המקיף של ד"ר יעקב הכט (מגזין ISOC לתרבות דיגיטלית, 2010) עוסק בסוגיות הסבוכות של הפרטיות והחשיפה בעידן הרשתות החברתיות ותוכניות הריאליטי.

במחצית השנייה של המאה ה-20 התפשטו מעגלי החברוּת (friendship) והפכו לנחלת הכלל. התפתחות זו קשורה לעלייתה של תרבות הצעירים, שבה נוצר הקשר בין החברוּת לנעורים. הנעורים בתקופה המודרנית נתפסים כמנותקים מן הערכים של עולם המבוגרים. בעוד שבתפיסה הקלאסית חייבה חברוּת של אמת בגרות ותבונה, בתקופה המודרנית, שבה נתפסת תקופת הנערות כשלב חיים אותנטי וחיוני, הופך מושג החברות למושא של תשוקה רגשית ואינטימית. 

הרשתות החברתיות מציעות חברות מקוונת לכל. הן מסייעות בהרחבת רשת החברים, בחידוש קשר עם מכרים ותיקים, בהרשמת מעסיקים פוטנציאליים, בקביעת "מפגשים" ואפילו במציאת אהבה פוסט-מודרנית, כמו גם בשימוש בשירותי היכרויות מקוונים, ב"שידוכים מקוונים" וכן בקשרים מסחריים ובהשגת סטטוס רשתי על ידי הרחבת מספר החברים:

ברשתות החברתיות גוברת נטייתם של הגולשים לחשוף את עצמם כדי להביע אינדיבידואליות, לזכות במוניטין, למנף את עוצמתם, להתחבר עם חברים עכשוויים ובני משפחה, עם חברים מרוחקים שאיבדו את הקשר עמם, לבנות את המוניטין המקצועי שלהם ולמצוא שותפים רומנטיים זמניים או קבועים ליצירת קשרים בדרגות קרבה שונות.

הגולשים זוכים לחיזוק חשיפתם מבעלי הרשתות החברתיות, המממשים את האינטרסים המסחריים שלהם באמצעות מינוף הפרטיות ואגירת המידע על הגולשים הנמצאים, "בכלוב של זכוכית בו כל פעולה נרשמת". החשיפה נהפכה לחלק משמעותי ממודלים עסקיים, המבוססים על כלכלת חינם, שבה בלשון העם: "רוב האנשים מוכנים לוותר על פרטיות תמורת הנחה במכולת".

גבולות החשיפה הלגיטימית נעשו בעקבות התפתחויות אלה מטושטשים. קביעת הגבולות של החשיפה החברתית והפסיכולוגית הנורמטיבית, זו שמעבר לה שוכנות ההתמכרות והפרברסיה, נעשית משימה מסובכת מיום ליום. בעולם שבו הנורמות באשר למידת החשיפה הראויה משתנות במהירות, והגרייה האקסהיביציוניסטית חייבת להגביר את עוצמתה כדי לשמור על רמת העניין של הקהל, לא פשוט לדבר על התשוקה להתפשט לעיני זרים ועל התשוקה המקבילה לה, להציץ לחייהם של זרים ולגופם, כעל פרברסיה, דהיינו כעל סטייה מהנורמה. הנורמות בתחום הפרטיות, החשיפה והמציצנות נמצאות בתהליך מואץ של שינוי.

בגיליון כתב העת "פנים" מחורף 2009 התפרסם סקר מקיף על הרגלי צריכת התקשורת בישראל. הסקר מבוסס על מדגם מייצג גדול של האוכלוסיה, ונערך על ידי מכון גיאוקרטוגרפיה בהנהלת אבי ורינה דגני. הממצאים קשורים היטב לכמה מן הנושאים הנלמדים בשיעורי תקשורת וחברה, כמו המודל ההיסטורי של התפתחות התקשורת, טלוויזיה לעומת אינטרנט, חדשות וערוצי חדשות, אינטראקטיביות בדיווח ועוד. מצורפים כאן עיקרי הממצאים. לתוצאות הסקר המלאות יש להיכנס לקישור המצורף.

1. 67% מהציבור נוהגים לקרוא עיתונים יומיים מדי פעם, כאשר מי שקוראים עיתונים יומיים נוהגים לעשות זאת בממוצע ב- 4.9 ימים בשבוע
2.  74% מהציבור נוהגים לגלוש מדי פעם באינטרנט
3.  80% מגולשי האינטרנט נוהגים להתעדכן בעדכוני חדשות באתרי האינטרנט השונים, במהלך הגלישה באינטרנט
4.  19% מהמתעדכנים באתרי החדשות נוהגים לכתוב, בתדירות שונה, טוקבקים באתרי החדשות באינטרנט
5.  62% מהמתעדכנים נוהגים לקרוא, בתדירות שונה, טוקבקים באתרי החדשות באינטרנט
6.  32% מהציבור מסכימים עם הטענה כי בתוך מספר שנים יקראו עיתונים רק באינטרנט, והעיתונים המודפסים ייעלמו
7.  25% מהציבור מסכימים עם הטענה, כי בתוך מספר שנים יקראו חדשות רק באינטרנט
8.  כלי התקשורת המועדפים ביותר על הציבור הם אינטרנט וטלוויזיה
9.  האינטרנט מועדף יותר על מי שנוהגים להתעדכן באתרי חדשות באינטרנט, בעוד שהטלוויזיה מועדפת יותר על שאר הגולשים, ובעיקר על מי שאינם גולשים באינטרנט כלל
10.  70% מהגברים נוהגים לקרוא עיתונים, לעומת 63% מן הנשים
11.  74% מהתושבים שמעל גיל 55 נוהגים לקרוא עיתונים, לעומת 62% בגילאי 34-55, ו-66% בגילאי 18-34
12.  70% מבעלי שכר עד 7000 ₪ קוראים עיתונים, לעומת 58% בלבד בדרגת השכר הבינונית. 68% מבעלי השכר הגבוה קוראים עיתונים
13.  קוראים מסורתיים קוראים יותר עיתונים מהחילוניים: 77% לעומת 66%. 58% מהחרדים קוראים עיתונים
14.  גברים מרבים לגלוש באינטרנט יותר מנשים: 69% לעומת 50%
15.  ככל שעולה רמת ההשכלה עולה אחוז המשתמשים באינטרנט
16.  ככל שהגיל צעיר יותר, עולה באופן מובהק רמת השימוש באינטרנט
17.  53% מהחרדים נוהגים לגלוש באינטרנט
18.  בין החילוניים בולטת ההעדפה לאינטרנט, בין המסורתיים לטלוויזיה ובין החרדים לרדיו

 המקור: גיליון "פנים" מס' 48

אינטראקטיביות במדיה מוגדרת כהפעלה של אמצעים על תוכן בתקשורת המונים, שמטרתם לאפשר לצרכני התוכן להגיב ולקבל מידה של ייצוג בתוכן עצמו, או לפחות להשיג שליטה מסויימת עליו.  על פי הגדרה זו כתבה כריסטינה רומנו גלאובקה מארגון CHILDREN NOW סקירה מקיפה של ספרות המחקר בנושא ההשפעה ההולכת וגוברת של מדיה אינטראקטיבית (בעיקר משחקי וידאו במחשב, אתרים באינטרנט, וגם משחקי קופסה, ספרים ותוכניות טלויזיה אינטראקטיביים) על ילדים בגיל טרום בית הספר.

השאלה אם להכניס מחשבים לצרכים של שימושים אינטראקטיביים לגני ילדים או לבתים פרטיים לשימושם של גילאים צעירים אלה, שנויה במחלוקת. ארגונים שונים של הורים ואנשי מקצוע מציינים סדרה של סיכונים אפשריים:
נזקים פיזיים: לשלד, לעיניים, לטונוס השרירים ובעיות השמנה.
נזקים חברתיים ורגשיים: ניתוק חברתי, קשרים רופפים עם מורים, ניתוק מהמציאות.
נזקים קוגניטיביים: ירידה ביכולות לשוניות, בעיות ריכוז וקשב, קושי בהשלמת עבודות קשות, נטייה להעתקה וחוסר מקוריות.
נזקים מוסריים: חשיפה לתכנים לא מתאימים.

המסקנות לגבי ההשפעה של מדיה אינטראקטיבית על ילדים עד גיל שש רחוקות מלהיות חד-משמעיות. בתחום הקוגניטיבי מוצאים חלק מהחוקרים השפעה חיובית מסויימת של שימוש במדיה אינטראקטיבית, אף כי מחקרים אחרים לא מצאו כל תרומה משמעותית של אינטראקטיביות בתחום זה. כל החוקרים מסכימים שהתכנים של המדיה חשובים יותר ומשפיעים יותר על ההתקדמות הלימודית מאשר הטכנולוגיה האינטראקטיבית עצמה. טכנולוגיות אינטראקטיביות נמצאו גם בעלות השפעה חיובית על ההתפתחות הלשונית של ילדים, בעיקר בשל המוטיבציה הגבוהה לשיתוף פעולה שהתוכנות והתוכניות יוצרים אצל ילדים.

בתחום החברתי מצאו חלק מהמחקרים תרומה של הטכנולוגיה למעורבות החברתית של הילדים עם בני גילם, בעיקר אם תהליך השימוש האינטראקטיבי נעשה בקבוצות ותוך דרישה לאינטראקציה חברתית המוטמעת בפעילות. מחקרים אחדים הזימו את הטענה שאינטראקטיביות עלולה לעודד הסתגרות או לפגוע ביחסי מדריכים וילדים. ישנם גם מחקרים המצביעים על תרומה של אינטראקטיביות לדימוי עצמי משופר וליחס אוהד יותר ללימודים.

למרות התחושה החיובית באופן כללי המשתמעת מהמחקרים על השפעת מדיה אינטראקטיבית על ילדים, ישנם גם לא מעט מחקרים המצביעים על סיכונים ובעיות. נמצא, למשל, שמדיה אינטראקטיבית יעילה לצרכים לימודיים רק אם היא מותאמת היטב לגילם הצעיר של התלמידים, אחרת הנזק גדול מהתועלת. עוד נמצאו סיכונים בתחומי החשיפה לתכנים מזיקים ברשת, הצורך בייצוגי מגדר וגזע מאוזנים בתהליך הלמידה, והצורך בהשגחה והדרכה צמודים לפעילות כדי למנוע נזקים הנובעים משימושים ממושכים מדי ובלתי מושכלים במחשב ובשאר מדיה אינטראקטיבית.

ג'ונתן ל. פרידמן סוקר בספרו Media Violence and Its Effect on Aggression 
(בהוצאת אוניברסיטת טורונטו 2002) את מכלול המחקרים שנערכו בנושא השפעת האלימות במדיה. מסקנות המחקרים בנושא מעידות על חילוקי דעות משמעותיים בין המומחים: פרופ' רוול האוסמן, מהחוקרים המובילים בתחום, סבור שחשיפה לאלימות במדיה מביאה לעלייה באלימות של ילדים, ומשפיעה גם על חייהם כמבוגרים שנים רבות לאחר מכן. מחבר הספר, חוקר ידוע בתחום, סבור, לעומת זאת, שקורפוס המחקרים הקיים אינו מעיד על השפעה ברורה של האלימות במדיה או על יצירת קהות חושים כלפי אלימות בכלל.

פרידמן מבחין בין כמה סוגי השערות וממצאי מחקר שהתבססו לאורך שנות קיומם של מחקרים על האלימות בטלויזיה.
סוג ראשון: ילדים שצורכים כמות גדולה של אלימות במדיה נוטים להיות תוקפניים יותר בעולם הריאלי.
סוג שני:  ילדים שחוו כמות נכבדה של אלימות במדיה נוטים להתפתח למבוגרים אלימים יותר.
סוג שלישי: הכנסת שידורי טלויזיה לתוך חיי קהילה  מובילה לעלייה ברמת האלימות בקהילה.
סוג רביעי: אלימות במדיה יוצרת פחדים אצל חלק מהילדים.
סוג חמישי: אלימות במדיה יוצרת קהות חושים כלפי אלימות אצל הצופים.
סוג שישי: אנשים שצופים באלימות רבה במדיה נוטים לראות בעולם מקום מסוכן יותר ממה שהוא באמת.
סוג שביעי: היחס במשפחה ובקהילה כלפי אלימות משפיע יותר מאשר הצפייה באלימות במדיה.

למרות ממצאים רבים המחזקים את השערות המחקר הללו, המסקנות אינן חד משמעיות. ראשית ישנם ויכוחים רבים סביב הגדרת האלימות: מה נחשב ומה אינו נחשב כאלימות. שנית, לא ברורה כלל מהותו של הקשר הסיבתי בין הצפייה לאלימות, למשל, מה משקלם של גורמים אחרים המעורבים בתהליך. שלישית, אפילו אלה הטוענים לקשר סיבתי אינם מסכימים לגבי סוג ההשפעה, פסיכולוגית (קוגניטיבית או אמוטיבית?) או פיסיולוגית, חברתית או לימודית וכיו"ב.

ניתן לסכם על פי קורפוס המחקר שיש לפחות קשר חלש בין חשיפה לאלימות במדיה ובין אלימות בעולם הממשי, אף כי המחקרים עד היום לא השכילו להציע מודל מוסכם או ממצה של התופעה.

תקציר על פי Media Awareness Network