דף הבית על האתר הודעות מפמ''ר צוות הפיקוח פורום צור קשר בתי הספר הצעות ודרישות עבודה 
מגמות הלימוד
  מבנה מגמות טכנולוגיות חוזי
  ביבליוגרפיה
  מגמת מדיה ופרסום
  מגמת טכנולוגיות תקשורת
  פורטל היצירה הצעירה
  תמונות מהווי המגמה
  סרטוני המגמה
  בחינות חיצוניות
  בחינת מפמ''ר ארצית
  פרויקטי גמר
  קולנוע וטלוויזיה י"ג - י"ד
  רשימת קישורים
  העשרה והרחבת ידע
  מה חדש ?

מרחבי לימוד מתוקשבים
   המבניות בתקשורת וחברה ג'
   מערכי שיעורים בתקשורת
   מבנית בצילום ותאורה
   מבנית פס קול
   מבנית מעשית בהפקות
   מבנית מדעי הטכנולוגיה
   סיכום פיצ'ינג דוקומנטרי
   תיק הפקה עליליתי
   תיק הפקה דוקומנטרי
   תסריטים להפקות
   אמנות המבע הצילומי

2,484,249 כניסות לאתר
הצגה בלתי ראויה של אירועים

דרכי עבודה פסולות
משה רונן

7.8
כאמור, גם עורכים ומו"לים מסויימים עושים, לצערנו, כמעט הכל כדי למכור עוד עותקים
או כדי להעלות את שיעורי ההאזנה והצפייה. גם הם ימכרו את האמא שלהם לשם כך...
 
7.9
בסרט הקולנוע הקלאסי "האזרח קיין" מתוארת דמות אגדית של מו"ל ועורך עיתונים. אורסון
וולס, יוצר הסרט, בנה את דמותו של קיין על פי דמותו של אייל העיתונות ויליאם רנדולף
הרסט, בן של סנאטור ויזם בתחום המיכרות, שהקים רשת של עיתונים בארצות הברית ורכש
לעצמו מעמד מיוחד. טירתו - "סאן סימיון" - הפכה מעין שמורת טבע של מדינת קליפורניה,
והיא אתר תיירות מבוקש מאוד. יחד עם הבעלים של רשת העיתונים המתחרה, ג'וזף פוליצר
(יהודי יליד הונגריה, שעל שמו נקרא פרס העיתונות החשוב בעולם), נחשב הרסט לממציא
"העיתונות הצהובה".
 
ויליאם רנדולף הרסט הביא את המושג "אמצעים פסולים" בעבודה עיתונאית לשיא של כל
הזמנים. לדעת היסטוריונים, הוא סיבך את ארצות הברית במלחמה מיותרת רק כדי להשיג
"סיפור טוב" לעיתוניו.
 
בשנת 1897 שלח ה"ז'ורנל" של ניו-יורק, מעיתוני הרסט, את הצלם פרדריק רמינגטון
להוואנה, בירת קובה, כדי שיסקר את המלחמה העומדת לפרוץ שם בין ארצות הברית לספרד.
רמינגטון נסע, הגיע לבירת האי, ראה כי אין שום סימני מלחמה, ומיהר לשלוח מברק
למערכת: "הכל שקט נקודה אין בעיות נקודה לא תהיה מלחמה נקודה מבקש לשוב הביתה".
 
ויליאם רנדולף הרסט, בעליו של ה"ז'ורנל", לא היה מוכן שיבלבלו לו את המוח עם עובדות
ויהרסו לו סיפור טוב. הוא שלח איפוא מברק חזרה להוואנה: "הישאר במקומך נקודה אתה
תדאג לתמונות ולאיורים ואני אדאג למלחמה".
 
והוא אכן דאג למלחמה. עיתוני הרסט פירסמו יום אחרי יום סיפורי זוועות על רצח
אמריקנים ועל אונס נשותיהם בקובה. סיפור אונס אחד - של אשת קצין אמריקני - נופח
מעבר לכל פרופורציה ופורסם שוב ושוב במשך כמה חודשים. דעת הקהל בעד המלחמה נבנתה
וטופחה בעקביות וביסודיות, והמתיחות גאתה. וכאשר הוטבעה אונייה אמריקנית - ה"מיין" -
בנמל הוואנה, חגגו עיתוני הרסט סביב הסיפור.
 
למען האמת, כבר מחודש מארס 1895 החלה המערכה של הרסט למען המלחמה בקובה. כמעט
לא חלף יום, שבו לא סיקרו עיתוני הרסט את המתרחש בקובה מזווית סנסציונליסטית
ובצבעים חדים של שחור (ספרדי) ולבן (אמריקני) (6).
 
בסופו של דבר, ב- 25 באפריל 1898, נאלץ הנשיא ויליאם מקינלי להכריז
מלחמה על ספרד.

7.10
יש הטוענים כי מה שקרה באנגליה בימי מלחמת פולקלנד, בתחילת שנות השמונים של המאה
ה- 20, מזכיר את סיפור המלחמה בין ארה"ב לספרד. מייד אחרי שארגנטינה פלשה לאיי
פולקלנד - איים בריטיים מרוחקים בדרום האוקיינוס האטלנטי, שהארגנטינאים, הסבורים
שהם חלק ממולדתם, מכנים בשם מלווינאס - יצאה העיתונות הבריטית במסע של בניית דעת
קהל למען המלחמה. ה"דיילי מייל" פירסם כותרת ענק בת מילה אחת: "כניעה". ה"דיילי
אקספרס" התחרה בו עם כותרת גדולה עוד יותר: "בושה".
 
ממשלת מרגרט תאצ'ר הושפעה, קרוב לוודאי, מדעת הקהל ושיגרה צי גדול כדי לשחרר את
האיים.
 
העיתונות חגגה. המלחמה המרוחקת והניצחון בקרב הביאו - בין היתר - לגידול חד במכירות
העיתונים.

7.11
בחודש דצמבר 1992 העלה השבועון האמריקני "ניוזוויק" את השאלה, אם ההחלטה לשגר
לסומליה את הנחתים האמריקניים ואת לגיון הזרים הצרפתי - כדי להושיט עזרה הומניטרית
לרעבים שם - נתקבלה בהשפעת העיתונות. לדעת השבועון, הצעדים הצבאיים ננקטו בעקבות
סיקור בינלאומי נרחב של הרעב בסומליה. במיוחד - יש לציין - הזדעזעה דעת הקהל במערב
מתמונותיהם של הילדים הגוססים ברעב.
 
7.12
ממש באותו שבוע, ב- 13 בדצמבר 1992, חטפו מחבלים מארגון החמאס את רס"ר ניסים
טולדנו, חצרן בבסיס של משמר הגבול בלוד. החוטפים דרשו את שחרורו של מייסד החמאס,
שייח' אחמד יאסין, וכשמועד האולטימטום שלהם פקע - רצחו את רס"ר טולדנו.
 
הידיעה על הרצח פורסמה בהבלטה רבה בשני עיתוני הערב. שניהם הקדישו לכך את כל
העמוד הראשון, ובשניהם שלטו בעמוד הראשון הצבעים שחור ואדום. בשני העיתונים הייתה
הכותרת זהה: "רצח בדם קר". פרט לכותרת, שמילאה את מחציתו העליונה של העמוד (יחד עם
שם העיתון), הכיל העמוד הראשון גם תמונת צבע גדולה, שנועדה לעורר את הרגש. "ידיעות
אחרונות" פירסם את תמונתו של הנרצח בחיק משפחתו. "מעריב" פירסם תצלום גדול של מקום
מציאת הגופה, ליד כביש ירושלים-יריחו.
 
כעבור יומיים החליטה הממשלה לגרש 417 פעילים ומנהיגים של החמאס.
 
כתב ה"ארץ", גדעון לוי, התייחס לשני העיתונים ולכותרותיהם הצועקות במאמר שפירסם
כעבור כמה ימים תחת הכותרת "עמודים נוטפי דם". כתב גדעון לוי:
 
"רציחתו של רס"ר ניסים טולדנו, אין צורך לומר, היתה מעשה שפל; הדרך שבה בחרו שני
עיתוני הצהריים הנפוצים לכסותו הוסיפה חטא על פשע נתעב".
 
היה זה חומר הסתה. הכותרות זעקו דם, והתמונות זעקו דם, וההיקף זעק דם. נכון, גם
המציאות זעקה דם, אבל במידה אחרת. אחרי העמוד הראשון, שנשא את הכותרת הזהה 'רצח
בדם קר' על חצי עמוד, ותמונת צבע על מחציתו השנייה, באה ההתלהבות הגדולה - 'זה היה
רצח חייתי', 'זעקת המשפחה פילחה את האוויר' - הפרושה לרוחב שני עמודים. העובדה
שטולדנו נרצח אחרי פקיעת האולטימטום פינתה מקומה לעוד ועוד תיאורי דם. שום דבר לא
עצר את העורכים השקולים בדרך כלל. הפעם הם נתנו אפשרות לא רק לשקף את רחשי הלב,
אלא גם להלהיטם עוד יותר.
 
"עריכה נכונה וכתיבה שווה לכל נפש, יחד עם מבצעי הגרלות, כבר הוכיחו את עצמם. אבל
מבצע המכירות האחרון שבר קוד מוסרי מסוים.
 
"העם הוא נגד תקשורת עוינת, כך מכריזה מדבקה אחת, אלא שהפעם היו שני העיתונים
לתקשורת עוינת מסוג חדש. מחברי התווית ההיא לא התכוונו בוודאי לעוינות מהסוג הזה,
אבל העיתונות הזאת עוינת מאוד. היא עוינת את כללי העיתונות הבסיסיים של חובת
הדיווח העובדתי ואת צורך השעה.
 
"...כבר היו דברים מעולם. בחודש מאי 1970 הרגו מחבלים תשעה ילדים ונהג אוטובוס של
מושב אביבים. גם אז רצו שני העיתונים למכור את עצמם לדעת. וראה זה פלא: אז היה די
בכותרות סולידיות וענייניות. 'ידיעות אחרונות' נחשב אז לצהוב מעט יותר, לכן בחר
להכתיר את ההתקפה בכותרתו הראשית. 'מעריב' אפילו לא פירסם את הידיעה בראש עמודו
הראשון.
 
"מה קרה ב- 20 שנה, מאז היה די בדיווח הענייני כדי למכור עיתון? כמה אופנות
עיתונאיות השתנו, וצבע הדפוס בא לעולם. עכשיו מתברר שגם הרסן הבסיסי הותר.
 
"עד כה לא היתה לנו בארץ עיתונות צהובה במשמעות הבריטית או הגרמנית. שערוריות
מיניות לא פורצות החוצה בעיתון הישראלי, וגם גופות מרוטשות לא מוצגות לראווה בין
דפיו. חוק בלתי כתוב מטיל את סייגיו על העורכים. אבל בדרך הארוכה, שבין חובת הדיווח
על אכזריות מעשי הרצח של הימים האחרונים, ששיאם היה ברצח טולדנו, ובין חומר הנפץ
שנטמן בין עמודי הצהרונים, נשברו סייגים חמורים בהרבה מפרסום חיי המיטה של שר אהוד
או מפרסום תמונתו של קורבן שמתבוסס בדמו.
 
"איש אינו לוקח ברצינות את עיתונות הקיר של החרדים. במאה שערים שופכים מילים לריק,
מגדפים ומקללים, מנבלים את הדף ואת הפה. מחברי הכרזות האלה אינם חברים באגודת
העיתונאים, ואיש אינו רואה בהם ספקי מידע. לרגע קט חברו אליהם בשבוע שעבר עורכיהם
של שני העיתונים הנפוצים במדינה.
 
"אלא שבניגוד לעלוני הקיר החרדיים, את העיתונים האלה דווקא לוקחים
ברצינות גדולה.
 
 
"400 המגורשים חבים עכשיו את גירושם במידה רבה גם לשני העיתונים הללו. הממשלה
היתה חייבת להיענות ל'דעת הקהל', ודעת הקהל היא 'ידיעות' או 'מעריב'. על עמודים נוטפי
דם שכאלו צריך היה להגיב בהתאם.
 
"אולי בקורות הימים, כשהדעת תצטלל, ייזכר הגירוש הזה כמו עוד מבצע של העיתונים
הגדולים" (7).

7.13
דבריו אלה של גדעון לוי מתייחסים לדרכי העבודה הפסולות של העיתונים, אך יותר מכך
לעיתונות המסחרית, ששיקולי המכירה, ההאזנה והצפייה שלה מעבירים אותה על שיקולי
האתיקה שלה (על כך ראו בפרק 21).
 
המעשים הפסולים הובאו למעלה לצורך אילוסטרציה וכדי להמחיש מה מוכנים כלי תקשורת
לעשות כדי לקדם את עצמם.
 
מאמרו של גדעון לוי - כמו הסיפורים על עיתונים שגררו את ארצותיהם למלחמות - עוסקים
בהצגה פסולה של אירועים, ולא באמצעים פסולים להשגת מידע לצורך פרסומות העיתונאי.
אמצעים פסולים אלה הם נושאו העיקרי של פרק זה.

מקור:
אתיקה עיתונאית, כרך א', עמ' 256-219, הוצאת ידיעות אחרונות
 



 



גרסא להדפסה גרסא להדפסה
כל הזכויות שמורות © 2014 ל- המינהל למדע ולטכנולוגיה במשרד החינוך בשיתוף המרכז הפדגוגי טכנולוגי (מפ"ט) עמל
האתר עוצב ותוכנת ע"י GoNet Software Solutions
ראו תנאי שימוש