דף הבית על האתר הודעות מפמ''ר צוות הפיקוח פורום צור קשר בתי הספר הצעות ודרישות עבודה 
מגמות הלימוד
  מבנה מגמות טכנולוגיות חוזי
  ביבליוגרפיה
  מגמת מדיה ופרסום
  מגמת טכנולוגיות תקשורת
  פורטל היצירה הצעירה
  תמונות מהווי המגמה
  סרטוני המגמה
  בחינות חיצוניות
  בחינת מפמ''ר ארצית
  פרויקטי גמר
  קולנוע וטלוויזיה י"ג - י"ד
  רשימת קישורים
  העשרה והרחבת ידע
  מה חדש ?

מרחבי לימוד מתוקשבים
   המבניות בתקשורת וחברה ג'
   מערכי שיעורים בתקשורת
   מבנית בצילום ותאורה
   מבנית פס קול
   מבנית מעשית בהפקות
   מבנית מדעי הטכנולוגיה
   סיכום פיצ'ינג דוקומנטרי
   תיק הפקה עליליתי
   תיק הפקה דוקומנטרי
   תסריטים להפקות
   אמנות המבע הצילומי

2,527,533 כניסות לאתר
האמצעים הפסולים

דרכי עבודה פסולות
משה רונן

7.14
 
בסעיף 20 לתקנון האתיקה החדש ובסעיף 7 לתקנון האתיקה המקצועית הישן של מועצת
העיתונות בישראל מופיעות רשימות חלקיות של "אמצעים פסולים", שבהם נאסר על עיתונאים
להשתמש. נסחי הסעיף הישן השתמשו במילה "כגון" על מנת להבהיר, כי אלה רק דוגמאות,
וכי ייתכנו אמצעים פסולים אחרים. אותה גישה איפיינה גם את נסחי הסעיף החדש. הם
השתמשו במילים "ובכלל זה" כדי להדגיש כי אין זו רשימה סגורה.
 
בכל זאת מעניין להשוות את רשימת הדוגמאות לאמצעים פסולים, המופיעה בתקנון האתיקה
משנת 1986 ובתקנון שהחליף אותו בשנת 1996. בסעיף הישן (שנוסחו המלא מופיע
בתחילת פרק זה) נזכרים "הערמה, פרובוקציה, פיתוי, סחיטה, איום או אלימות". בסעיף
החדש נזכרים "אלימות, סחיטה, איום, פיתוי, חדירה שלא כדין לרשות הפרט, האזנת סתר
שלא כדין וכל אמצעי אחר, העלול, בנסיבות העניין, לפגוע באופן חמור באמון הציבור
בעבודה העיתונאית".
 
נסחי התקנון החדש השאירו ברשימת האמצעים הפסולים אלימות, פיתוי, סחיטה ואיום. הם
השמיטו ממנו הערמה ופרובוקציה והוסיפו חדירה לרשות הפרט והאזנת סתר - אם שני
האמצעים האלה ננקטים שלא כדין.
 
אסור, כמובן, לפרש את השמטת הערמה והפרובוקציה כמתן הכשר לאמצעים אלה. מליאת
מועצת העיתונות לא התירה לעיתונאים ולעיתונים לעשות פרובוקציות ולהערים על מקורות
מידע. לא הייתה שום כוונה כזאת.
 
עם זאת נראה לי כי מנסחי התקנון החדש טעו במגמה אחרת שהייתה להם - המגמה לצמצם את
היקף "האמצעים הפסולים", שנאסר על עיתונאי להשתמש בהם. הצמצום מופיע בדרישה
שבאמצעים הפסולים יהיה "קלון למקצוע העיתונות", ושהם עלולים "לפגוע באופן חמור
באמון הציבור בעבודה העיתונאית".
 
אותה מגמה מתבטאת גם בהכללתן של האזנות הסתר והחדירה לרשות הפרט ברשימת האמצעים
הפסולים - בתנאי שהן גם עבירה על החוק. זוהי התחכמות, שאין לה שום מקום בתוך תקנון
אתיקה: אם מעשה הוא "שלא כדין", כלומר בניגוד לחוק, ויחד עם זה גם "יש בו קלון
למקצוע העיתונות", ברור שאין לעשותו ושהאתיקה העיתונאית אוסרת אותו. הכללתו בתקנון
האתיקה אינה מוסיפה דבר, פרט להצהרה שנועדה, כנראה, למקרה פרטי מסוים.
 
7.15
להלן אנסה להציג כמה מן האמצעים הפסולים ולבחון אם לפי תקנון האתיקה החדש "יש בהם
קלון למקצוע העיתונות". כאמור, גם הרשימה שאני מביא כאן איננה סגורה. ייתכנו מעשים
רבים אחרים, שניתן לראות בהם "אמצעים פסולים".
 
ביום
7.16  
בחודש נובמבר 1993 פירסמה תמר טרבלסי, כתבת "ידיעות אחרונות", ידיעה על חקירה
שמנהלת המשטרה בפרשת התנכלות של תלמידי בתי ספר בדרום תל-אביב לילדים עולים.
במאי הטלוויזיה רון כחלילי, שהכין כתבות לערוץ השני של הטלוויזיה (במסגרת חברת
"לונה תקשורת"), החליט להכין כתבת טלוויזיה על "היחסים העכורים בין נוער ישראלי
לרוסי".
 
כדי שכתבת הטלוויזיה תהיה "חזקה" ותעורר הדים, כפי שהטלוויזיה המסחרית דורשת, היה
צורך להראות בה נערים ישראלים מכים נערים רוסים. העיתונאי כחלילי פנה ב- 22
בנובמבר אל נער יליד הארץ משכונת התקווה שבדרום תל-אביב וסיפר לו, כי צוות
טלוויזיה אמור להגיע למחרת לשכונה. הנער התבקש לאסוף לקראת הצילומים את כל החבר'ה
שלו.
 
למחרת, כשכל הנערים הגיעו לצילומים, ביקשו מהם אנשי הטלוויזיה, לטענת המשטרה, להכות
נערים עולים חדשים מרוסיה, כדי שיוכלו לצלם זאת. הנערים היכו - והצוות צילם.
 
אבל שלא כמתוכנן על ידי הטלוויזיה, הנערים העולים לא עברו על המכות לסדר היום.
כשהם פצועים בכל חלקי גופם הגיעו הנערים העולים - כולם בני 13 עד 15 - לתחנת
המשטרה והתלוננו על המכות שקיבלו. החוקרים יצאו לשטח, מצאו את הנערים המכים ושמעו
מהם, לתדהמתם, כי היכו את העולים לבקשתו של צוות עיתונאי טלוויזיה.
 
החוקרים יצאו למשרדי חברת ההפקות ושם מצאו את הקלטת שצולמה ועדיין לא נערכה. לפי
המצולם, אחרי שהוא מכה בקרשים את הנערים העולים, פונה אחד הנערים המכים אל המצלמה
ושואל את האנשים שמאחוריה: "זה מספיק? זה בסדר?"
 
ששת אנשי צוות הצילום נעצרו, הודו במעשה, והמשטרה פתחה להם תיק פלילי. לאחר מכן
הודיעו מחברת ההפקה, שכל הסיפור הוא עלילה שנרקמה נגדם.
 
אבל בנובמבר 1995 הורשע רון כחלילי באשמת תיגרה ובאשמת תקיפה חבלנית בנסיבות
מחמירות. שופטת בית משפט השלום בתל-אביב ברכה אופיר קבעה כי "היצר המקצועי גבר על
רגשותיו המוסריים" ודנה אותו לקנס בסך 15 אלף שקלים ולשנת מאסר על תנאי. השופטת
ציוותה עליו לפצות כל אחד מהילדים שהוכו בסכום של אלף שקלים (8).
 
אין לי ספק כי התנהגותו של צוות הטלוויזיה, כפי שהתבררה בבית המשפט, אסורה על פי
כללי האתיקה המקצועית של העיתונאים, וכי יש בה קלון למקצוע העיתונאות.
 
7.17
מנצ'סטר, צפון אנגליה. שבת בבוקר, 13 באוקטובר 1956. באחת מהכנסיות בעיר אפורת
השמים נערך טקס חתונה. הכומר פותח בטקס, ובהתאם לחוק האנגלי שואל את הכלה, אם
מלאו לה 21 שנים. הכלה משיבה בחיוב, ואז, לפתע, מתפרצת אחותה בצעקות, שהכלה היא
רק בת 19, וכי לפי החוק האנגלי אסור לה להינשא לאיש. לא חולף רגע, ולכנסייה
נכנסים שוטרים ועוצרים את החתן כחשוד בביצוע גניבה.
 
הסיפור הזה התפרסם בעיתון אחד בלבד - "דיילי פיקטוריאל". בעקבות תלונה, שהגישה אמה
של הכלה למועצת העיתונות הבריטית, התברר, כי כל התקרית בוימה על ידי העיתון.
הכתבים ידעו את המועד שנקבע לחתונתו של לסלי ואיר, הצעיר שהיה מבוקש על ידי
המשטרה, עם בחירת ליבו בת ה- 19, איילין ווטסון.
 
העיתון הודיע למשפחת הכלה על כך שבתם עומדת להינשא לעבריין. למשפחה נמסר מועד
החתונה, אך לא המקום. שתי אחיותיה של הכלה הוחזקו על ידי העיתון בבית מלון במשך
הלילה שלפני החתונה והובאו לכנסייה ברגע המתאים - כדי שלא תוכלנה למנוע את
השערורייה ולהודיע לכומר לפני תחילת הטקס מהו גילה האמיתי של הכלה.
 
עורך העיתון הודה בפני מועצת העיתונות הבריטית כי ידע שהחתן עומד להיעצר. הוא לא
הבהיר, אם גם המשטרה קיבלה מהעיתון דיווח על מקום החתונה. הכל היה מתוכנן כמבצע
צבאי, וגם צלם של העיתון הוצב במקום טוב בכנסייה.
 
מועצת העיתונות קבעה כי הכל נעשה כדי להשיג סיפור סנסציוני ונזפה בעיתון על יחסו
כלפי משפחת ווטסון. העיתון פירסם במלואה את החלטתה של מועצת העיתונות הבריטית.
 
נראה לי כי אין איש החולק גם כיום כי העיתון נקט אמצעי פסול להשגת סיפור - אמצעי
שהוא בבחינת קלון למקצוע העיתונאות, ושיש בו כדי לפגוע באופן חמור באמון הציבור
בעבודה העיתונאית.
 
7.18
בסוף שנות השמונים שידרה רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS כתבה מרשימה, שהוצגה כסקופ
עולמי: באותה תקופה התנהלה באפגניסטן מלחמה עקובה מדם בין המוג'הידין, המורדים
האפגניים, לבין השלטון הקומוניסטי באפגניסטן וצבא ברית המועצות שחש לעזרתו. בכתבה
הבלעדית ששידרה CBS נראו המוג'הידין כשהם תוקפים חיילים סובייטיים. הכתבה זיכתה
את מגיש מהדורת החדשות המרכזית של CBS, דן ראדר, בפרס דו-פונט לעיתונאות לוחמת.
 
רק כעבור שנתיים התברר, כי הכתבה היתה מבויימת. הכתב שסיפר לדן ראדר את החומר
רימה אותו וזייף את העובדות. כל המצולמים בכתבה היו "שחקנים" אפגנים, שגילמו את
הלוחמים משני הצדדים - את התוקפים, אנשי המוג'הידין, ואת החיילים הסובייטים
המותקפים.
 
דן ראדר נאלץ להחזיר את הפרס היוקרתי שבו זכה על שידור הכתבה.
 
אני סבור כי גם לו נבחן המקרה על פי תקנון האתיקה החדש של מועצת העיתונות בישראל,
היה בית הדין מרשיע את רשת הטלוויזיה - אם כי לא ברור עד כמה היה דן ראדר עצמו
מודע לכך שסידרו אותו, ועד כמה הוא התרשל בבדיקת החומר לפני שידורו.
 
יצירת חדשות 
7.19
 
לעתים קרובות נוצרים אירועים אלימים והפרות סדר רק משום שצוות טלוויזיה הגיע
למקום. ההפגנות נעשות אלימות יותר - מפגינים מציתים צמיגים, מיידים אבנים, מסתערים
על השוטרים וכדומה - רק כדי לרתק את העיתונאים. במהלך האינתיפאדה יצרו צלמי
הטלוויזיה אירועים רבים על ידי עצם נוכחותם.
 
אינני חושב שיש פגם בהתנהגותם של צוותי טלוויזיה, אם פעלו בתום לב, והאירוע - אלים
ככל שיהיה - "בנה את עצמו" סביב נוכחותם, שלא ביוזמתם הפעילה. אבל יש לבדוק כל
מקרה לגופו. פרשת רון כחלילי, שתוארה למעלה מוכיחה, כי אירועים דרמטיים, שרואים
לעתים צופי הטלוויזיה בבתיהם, אינם אלא הצגות שבוימו היטב על ידי הצלמים.
 
7.20
ב- 11 בפברואר 1995 עצרו שוטרים של משמר הגבול בכיכר השעון בשכם את צלם סוכנות
הטלוויזיה הבריטית WTN עבד א-רחמן ח'מיסה. עילת המעצר היתה טענתם של שני שוטרים
במשמר הגבול, ולפיה הם ראו את הצלם בן ה- 24 מסית צעירים ליידות אבנים, כדי שיוכל
לצלמם. מנהל משרד WTN בישראל, כריס סלני, אמר בתגובה, כי ח'מיסה הוא צלם מקצועי,
ושאין לו מניע לעודד יידוי אבנים.
 
אם גירסת שוטרי משמר הגבול נכונה, הרי שהצלם עבר עבירת אתיקה חמורה (9).
  
7.21
כתב "מעריב", נדב העצני, פירסם בחודש דצמבר 1992 ראיון עם "קבלן אירועי אינתיפאדה"
- עיתונאי פלשתיני, העובד כ"סטרינגר" של העיתונות הזרה ו"מארגן" עבור צוותי טלוויזיה
זרים תהלוכות של רעולי פנים. לפי המסופר בכתבה, "אין שום בעיה לצלם רצח של משתף
פעולה בשטחים". העיתונאי הפלשתיני סיפר לנדב העצני, כיצד אירגן מצעד של רעולי פנים
בצפון השומרון עבור צוות טלוויזיה אירופי, שהיה מודע היטב לכך שהכל מבוים.
 
"העיתונאי והצלם היו מודעים לכל האירוע", סיפר האיש לנדב העצני. "הם ראו איך אני
מארגן, איך אני נותן הנחיות בימוי - הכל. זה לא מנע מהם להציג את המצעד כאירוע
ספונטני. אגב, הם גם דאגו לקצץ בעריכה את כל אותם הקטעים, שבהם נראים המבוקשים
מצחקקים למצלמה ושואלים: 'מה עושים עכשיו?'
 
"בסופו של דבר כולם יצאו מרוצים. הצוות חזר עם סיפור, אני קיבלתי 300 דולר בעד
אותו יום צילומים, איש הקשר מג'נין קיבל 200 דולר, והמבוקשים קיבלו את החשיפה
שרצו" (10).
 
7.22
בעיה תיאורטית קשה מתעוררת, כאשר צלם עיתונות רואה אדם מכה למוות אדם אחר. במקרה
כזה הוא ניצב בפני דילמה קשה: לצלם או להתערב? אדון בדילמה זו בפרק 16, שנושאו
הוא "העיתונאי - שחקן או משקיף".
 
7.23
ביום שישי, 26 בפברואר 1988, כחודשיים וחצי אחרי פרוץ האינתיפאדה, הזדעזעו תושבי
ישראל. ערוץ 1 של הטלוויזיה הישראלית (שהיה באותם הימים ערוץ הטלוויזיה הישראלי
היחיד) שידר כתבה של רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS, ששודרה ערב לפני כן בארצות
הברית ובאירופה. ממרחק של כ- 300 מטר, באמצעות עדשה טלסקופית, צילם משה אלפרט,
חבר קיבוץ אפיקים, ארבעה צנחנים ישראלים רודפים על מורד הר מטורש בשכם אחרי צעיר
ערבי שיידה עליהם אבנים, משיגים אותו ומכים אותו ביסודיות במשך דקות ארוכות.
 
לכאורה עשה צלם CBS משה אלפרט את עבודתו. הוא צילם את המציאות, כפי שראה אותה.
אבל הצגת הברוטליות של החיילים הישראלים נראתה לציבור הרחב בישראל כמעשה פסול.
חבר בקיבוצו של אלפרט אמר באותו ערב כי "צריך לירות בצלם".
 
אחרים האשימו אותו כי מכר את ארצו בעבור הכסף האמריקני של CBS. איש התנועה
הקיבוצית ליאו ספיבק )ספידי) הודיע כי מעשהו של אלפרט הוא "שתי אצבעות מבגידה".
במשך כמה שבועות הוצמדו שומרי ראש לצלם הטלוויזיה, מחשש שיפגעו בו.
 
אלפרט עצמו גזר על עצמו שתיקה, פרט להתבטאות אחת, שהשמיע באוזני גדעון אלון, כתב
"הארץ": "הסיפור זה לא אני. אם יתרכזו בי כישראלי שצילם, חוטאים לסיפור. אני בסך הכל
צילמתי והראיתי לכם. תסתכלו. זה המצב" (11).
 
לי אין ספק כי דבריו של אלפרט הם התשובה הנכונה. תפקידו של הכתב או של הצלם בשטח
הוא לשקף את המציאות ולהביא לקורא, לצופה או למאזין את המידע המעניין והחשוב.
 
ברור כי גם לצלם יש בחירה. על מורד ההר ליד שכם יכול היה אלפרט לכוון את מצלמתו
לעבר ציפורי בר שריחפו ממעל. כצלם טבע בעל מוניטין ייתכן שגם מראות אלה עניינו
אותו. אך הוא נשלח לשטח כדי לסקר התקוממות עממית, שבאותם ימים עדיין לא נודעה
בעולם בשמה "אינתיפאדה". האם היה צריך להפנות את מצלמתו למקום אחר, כאשר חיילי
צה"ל התנהגו שלא כדין?
 
סינון מידע על ידי כתבים ועורכים הוא תופעה עיתונאית קיימת, ויש שיקולים רבים
המצדיקים אותה: פגיעה בפרטיות, הגנה על קטינים וכדומה. אבל בשום פנים אין הצדקה
לסינון מידע, משום שהוא אינו נוח או אינו נעים לצרכני המידע. על העיתונות לשקף
מציאות, גם אם היא אינה נעימה. עיתונות המציגה רק מראות "חיוביים" ונוחים, שהציבור
מעוניין לראותם, חוטאת לייעודה.
 
7.24
ב- 3 בדצמבר 1992 פירסם "ידיעות אחרונות" בהבלטה רבה שלוש תמונות שהעבירה סוכנות
הידיעות הצרפתית - AFP - באמצעות שירות הידיעות שלה: הוצאה להורג בשכונת שבורה
ברפיח. בתמונה הראשונה נראה הרוצח מוביל את הנרצח ברחוב הראשי, כשהוא מאיים עליו
באקדח. בתמונה השנייה נראה הקורבן - חשוד בשיתוף פעולה עם השלטון הישראלי - כשהוא
יושב על הכביש, והרוצח מצמיד את האקדח לרקתו. בתמונה השלישית נראית גופתו של
הקורבן מוטלת על הכביש, כששלולית דם ליד ראשה, והרוצח דורך על הגופה ומנפנף
באקדחו. מסביב צופים אנשים בנעשה.
 
בתחילה לא פורסם מי היה הצלם: עיתונאי של סוכנות הידיעות הצרפתית או תושב מקומי,
שהעביר את החומר לסוכנות. מאוחר יותר פורסם שהצלם היה תושב מזרח-ירושלים בשם
עוואד עוואד. הוא מיהר לרדת למחתרת בעקבות הצילומים.
 
יש להניח שהתמונות האלה לא צולמו בניגוד לרצונו של הרוצח. אילו התנגד הרוצח לצילום,
הוא היה בוודאי מחסל גם את הצלם.
 
אם הצלם הוזמן ל"הוצאה להורג", הרי הוא שותף לרצח, שכן הוא ידע על הרצח מראש, לא
עשה דבר כדי למנוע אותו, ואף מילא את תפקידו בהתרחשות, כשהגיע למקום עם מצלמה.
 
לעומת זאת, אם נקלע למקום במקרה, יש להניח שלא יכול היה למנוע את הרצח. אם אלה היו
הנסיבות - אין פסול בכך שהנציח את הפשע כמעשה עיתונאי.
 
לפי פרסומים בעיתונות הישראלית, הודה הצלם עוואד עוואד, כי לפני ההוצאה להורג הוא
נפגש עם הרוצח לפגישת תיאום. בפגישה השתתפו, לפי הפרסומים, גם הכתבת מג'דה אל-בטש
וסגן מנהל המשרד של סוכנות הידיעות הצרפתית בארץ, בארי פארקר.
 
פארקר טוען כי לא ידע בשעת הפגישה מה עומד להתרחש. גם מג'דה אל-בטש הכחישה -
בראיון בתוכנית "פופוליטיקה" של הערוץ הראשון - כי ידעה מראש על ההוצאה להורג.
לדבריה, הזדמנה במקרה למקום. לעומת זאת, תושבים ברפיח סיפרו לכתבים ישראלים, כי
הצלם והכתבת סיימו את הפגישה עם הרוצח, ואז ניגשו לכיכר והמתינו בה עד לבוא הרוצח
עם קורבנו (12).
  
7.25
אדי אדמס, צלם אמריקני בעל שם, צילם את אחת התמונות המזעזעות והמפורסמות ביותר של
מלחמת וייטנאם: קצין דרום-וייטנאמי מוציא להורג איש וייטקונג ביריית אקדח ברקתו. אדי
אדמס הזדמן למקום במקרה ולא ידע מראש על הרצח. הוא זכה בפרס פוליצר על התמונה.

פיברוק 
7.26

ב- 4 באוגוסט 1988, לפני שטאבה הוחזרה למצרים, פירסם "חדשות" תמונה של אדם מחזיק
בדגל מצרי ליד מלון "אביה סונסטה" בטאבה. הכיתוב לתמונה אמר: "תופסים יחסים. במלון
'סונסטה' מאמצים גישה ריאלית וכבר מניפים את הדגל המצרי".
 
התברר כי כתב העיתון ביקש ממנהל המלון לתלות דגל מצרי (לקראת החזרת טאבה לידי
מצרים), והמנהל סירב. הכתב החליט איפוא לביים את התמונה. הוא ביקש מעובר אורח
להחזיק את הדגל ליד המלון, באופן שייראה כאילו עומדים להניפו על המלון.
 
מועצת העיתונות קבעה כי "עיתון 'חדשות' ניסה ליצור חדשה שלא הייתה ולא נבראה... חופש
העיתונות נועד על מנת להביא לציבור מידע מהימן, וחלילה לו לעיתון לנצל חופש זה כדי
לטעת בדותות בלב קוראיו, אפילו מכנים את הבדותות 'גימיק'... אנו רואים בחומרה מיוחדת
את העובדה, שהעיתון ביקש לאחז את עיני קוראיו בשאלה כה רגישה מבחינה ציבורית"
(13).
 
התחזות
7.27

מקרה בדיוני: העיתונאי יוסי עמוסי ("סקופי") מקבל מידע בלתי מוכח, כי במפעלה של חברת
"אל-ג'וק", חברה גדולה לחומרי הדברה באיזור התעשייה הצפוני של קריית שמונה, סמוך
למקורות הירדן, נמצא סדק במיכל ענקי של חומר כימי מסוכן, והחומר חודר טיפין טיפין
אל מי התהום.
 
סקופי מברר, ומומחים מספרים לו כי אם הדבר נכון, והכימיקלים אכן חודרים אל מי
התהום, עלול הדבר לגרום בעוד כמה שנים להתפרצות של מחלת הסרטן בקרב האוכלוסייה
השותה ממי המוביל הארצי. סקופי מנסה בכל הדרכים לברר מה קורה במפעל, אך שום דבר
אינו מצליח, ואין לו הוכחות. דובר החברה כמובן מכחיש הכל.
 
סקופי מחליט איפוא להתחזות לפועל פשוט - שרברב - כדי להתקבל לעבודה במפעל ולברר
אגב עבודתו אם יש אמת בשמועות.
 
האם ההתחזות כשרה מבחינה אתית?
 
7.28
לדעתי, בנסיבות המתוארות אין ההתחזות בבחינת עבירה על כללי האתיקה. המטרה חשובה,
והאמצעי אינו בלתי חוקי בעליל. יש להניח כי במהלך ההתחזות אין הכתב נדרש למירמה של
ממש. יש להניח כי בשאלון המוגש לו במחלקת כוח האדם של המפעל אין הוא נדרש לענות
על השאלה: "האם אתה עוסק בעיתונאות"?
 
משום כך עצם אי גילוי העובדה, שיש לו מטרה נוספת בעבודתו במפעל - מטרה שאינה
מתיישבת עם מה שהנהלת המפעל רואה כ"טובת המפעל" - אינה נראית לי פגיעה באתיקה
העיתונאית.
  
7.29
העיתונאית אורנה קדוש התחזתה בשעתה לפועלת ייצור במפעל טקסטיל בדימונה, שהתה
במפעל ימים ארוכים ופירסמה כתבה מרתקת, ובה תיאור חייה של פועלת ייצור. מבחינה
פורמלית מדובר בהתחזות, שכן כאשר התקבלה אורנה קדוש לעבודה במפעל, היא לא סיפרה
על כך שהיא מועסקת בעיתון. אך מבחינת האתיקה העיתונאית אינני רואה בכך כל פסול.
 
7.30
ה"סאן טיימס" של שיקאגו גילה בשנת 1976 כי אנשי המשטרה המקומית מושחתים ומקבלים
כספים מבעלי בארים, ובתמורה מאפשרים להם לבצע באותם בארים פעילות בלתי חוקית.
כתבי העיתון ניסו להשיג ראיות לשחיתות המשטרתית, אך ללא הצלחה.
 
העיתון החליט איפוא לנקוט תחבולה. שניים מכתבי העיתון, זיי סמית ופמלה זקמן, שהתחזו
לבעל ואשה, שכרו באר והעסיקו בו ארבעה עיתונאים. אלה התחזו לצוות הבאר: מוזג,
מלצרית וכדומה.
 
העיתונאים שעבדו בבאר נזהרו לא להציע שוחד או להדיח שוטרים לדבר עבירה. הם ישבו
והמתינו שההצעות או האיומים יגיעו אליהם.
 
אחרי כמה חודשים יצא העיתון בגילויים, שהביאו להתפטרותם של מפקד המשטרה ושל
שוטרים מושחתים רבים. ההישג העיתונאי היה גדול, וה"סאן טיימס" היה מועמד לקבלתו של
פרס פוליצר.
 
אבל בוועדת הפרס הוחלט כי למרות ההישג הגדול לא יינתן הפרס לאנשי העיתון, מכיוון
שהאמצעים שהם נקטו - ההתחזות לצוות באר - היו פסולים.
  
7.31
רבים חלקו על ועדת הפרס וטענו נגדה, כי גישתה שוללת מעיתונאים אמצעי עבודה שהם לא
רק חוקיים לחלוטין, אלא גם עומדים בסטנדרטים המחמירים ביותר של האתיקה העיתונאית.
ג'פרי אולן, עיתונאי ותיק ומרצה לעיתונאות באוניברסיטת ויסקונסין, הציע עוד מבחן,
המלמד כי ההתחזות של העיתונאים היתה במקרה זה כשרה למהדרין: הם לא עשו שום מעשה,
שבסופו של דבר התביישו בו. בסדרת הכתבות דיווחו העיתונאים לקוראיהם בפירוט רב על
התחבולה שנקטו.
 
גם אם הם התחזו ושיקרו, הרי לא היה בכוונתם להסתיר זאת לאורך ימים. לפי מבחן זה,
התחזות או שקר יהיו פסולים, אם עיתונאי אינו גאה בהם או שלם עימם, ובסופו של התחקיר
לא ידווח עליהם בגילוי לב לקוראיו (14).
 
7.32
ב- 19 באוקטובר 1994, בשעה 8.54 בבוקר, פוצץ את עצמו איש החמאס סלח עבד א-רחים
א-סוואי באוטובוס "דן" בקו 5 ליד כיכר דיזנגוף בתל-אביב.
 
כתוצאה מההתפוצצות נהרגו 22 בני אדם, ו- 46 נפצעו - רובם הגדול מנוסעי האוטובוס.
באותו יום, בשעות אחר הצהריים, התקבצו ליד המכון לרפואה משפטית באבו-כביר אנשים
מודאגים רבים, שמישהו מקרוביהם נעדר מאז הפיצוץ. הם ביקשו לדעת האם יקיריהם בין
החללים.
 
לפי טענות שלא אומתו, באותו מקום היתה גם עיתונאית, אשר ביקשה להשיג רשימה של שמות
הנספים באסון. מכיוון שהשמות עדיין לא שוחררו לפרסום, היא התחזתה לעובדת סוציאלית
שבאה לטפל במשפחות וקיבלה בדרך זו את השמות. אלה שודרו עוד לפני שניתן לכך פרסום
רשמי, והתוצאה היתה שאם שמעה בטלוויזיה על מות בתה.
 
ברור שזוהי התנהגות פסולה, שאינה עומדת בקני המידה של האתיקה העיתונאית.
  
7.33
המקרה הקלאסי של התחזות עיתונאי מתרחש בבית חולים, שבו מאושפז קורבן פשע אלים,
ששוטרים מונעים כל גישה אליו. כדי להיכנס לחדרו של הפצוע ולראיין אותו מתחזה אחד
העיתונאים לרופא (על ידי לבישת חלוק לבן), ובדרך זו הוא נכנס לחדרו של הפצוע. אני
סבור שהמעשה פסול (ייתכן שאף מדובר בעבירה פלילית של קבלת דבר במירמה), אבל אינו
חמור מבחינת האתיקה העיתונאית - בהנחה שהעיתונאי לא החדיר זיהום לבית החולים ולא
פגע בעבודה הרפואית.
 
7.34
מספרים שהעיתונאי אורי דן, בשעה שהיה כתב צעיר ב"מעריב" בתחילת שנות השישים, רצה
מאוד לראיין את נחמן פרקש, עבריין בעל שם באותם ימים, שזכה לכינוי "אלוף הבריחות"
מבתי הסוהר. אורי דן ידע שפרקש מוחזק בבית המעצר המחוזי ביפו והחליט לחדור לשם
באמצעות תחבולה פשוטה: הוא הופיע בתחנת המשטרה עם כמה דו"חות תנועה שקיבל חודשים
רבים לפני כן, אך לא שילם.
 
הוא הודיע ליומנאי, כי אין בכוונתו לשלם את הדו"חות, וכי הוא מוכן להיאסר.
 
השוטרים התייעצו והחליטו לכבד את רצונו של הכתב הצעיר: הם הכניסו אותו למעצר בגין
אי תשלום הקנסות. כעבור כמה שעות, אחרי שהכתב שוחח עם פרקש, התייצב במשטרה שליח
של העיתון, שילם את הקנסות והביא לשחרורו המיידי של הכתב.
 
לעניות דעתי, אין בסיפור זה - אם הוא אמיתי - כל פגיעה באתיקה העיתונאית.
  
7.35
כעבור שנים רבות, בתחילת 1997, השתמשה תוכנית התחקירים הטלוויזיונית "עובדה"
בהתחזות על מנת לחשוף חשדות נגד רבנים, כי הם מקבלים שלמונים כדי להחיש גיורים.
התחקירן אילון פרת ומתנדבת נוצרייה ממוצא דרום-אמריקני התחזו לזוג המעוניין להתחתן.
הם הגיעו, כשעל גופו של התחקירן מצלמת וידאו ומיקרופון נסתרים, לפגישות עם שני
רבנים ועם אמרכלית ברבנות הראשית. התמונות של הרב, הסופר מול המצלמה הנסתרת את
אלפי הדולרים שקיבל כשוחד ומצהיר שהוא אינו הפראייר של אלוהים, היו חזקות
ומשכנעות. זו היתה עבודה עיתונאית טובה, אף שהיתה כרוכה בהתחזות. לדעתי, האתיקה
העיתונאית כלל לא נפגעה (15).
 
7.36
עוד מקרה של התחזות לגיטימית - לדעתי - מיוחס לעיתונאי שלמה אברמוביץ' ולצלם רון
סולומון, שהכינו בשנת 1984 תחקיר על עסקי שמן הזית של מנהיג צומת, רב אלוף (מיל')
רפאל איתן (רפול). העיתונאים ביקשו להוכיח כי רפול אינו מייצר בעצמו את שמן הזית
שהוא מוכר, כביכול, מבית הבד הפרטי שלו.
 
באותה תקופה נמכר שמן זית מתוצרת רפול במחיר כפול ממחירו של שמן זהה, שיוצר במפעל
"זיתי הגליל". בתחקיר מצאו אברמוביץ' וסולומון, כי רפול קונה את השמן בחביות ממפעל
"זיתי הגליל", מסנן אותו, מוזג אותו לבקבוקים ומוכר אותו במחיר כפול (1,590 שקלים
ישנים במקום 680 שקלים ישנים לבקבוק) עם התווית של "בית הבד של רפאל איתן" (16).
 
לצורך עריכת התחקיר התחזה הצלם רון סולומון, שהוא בעל מבטא אנגלו-סכסי, לתייר
מאוסטרליה. שלמה אברמוביץ' הגיע איתו למפעל "זיתי הגליל", שייצר את השמן, וערך
ל"תייר" סיור במפעל כדי לצלם את המתרחש בו. סולומון צילם את חביות השמן במחסני
המפעל, ולאחר מכן צילם חביות זהות בחצר ביתו של רפאל איתן בתל עדשים.
 
יש להניח כי אילו הודיעו מראש כי הם עיתונאים, שבאו לצלם עבור כתבת תחקיר על
עסקיו של רפאל איתן, לא היתה ניתנת להם האפשרות לצלם בתוך מפעל השמן של "זיתי
הגליל". הסיבה: מושב תל עדשים, שרפאל איתן חבר בו, הוא מבעלי המפעל.
 
כתוצאה מן ההתחזות השיגו העיתונאים הישג עיתונאי. האם בדרך אל ההישג הזה הם עשו
שימוש באמצעי פסול?
 
ייתכן שזוהי הסגת גבול, אבל אין זו הסגת גבול פלילית, מכיוון שלא נעשתה על מנת
לעבור עבירה. גם ההתחזות אינה נראית לי חמורה. לפי דעתי, ההתחזות הזאת אינה עוברת
את הקו האדום של האתיקה העיתונאית (17).
 
7.37
עקרונית הייתי מבחין בין שני סוגים של התחזות: כאשר עיתונאי מתחזה לאיש מרות, לאדם
בעל סמכויות וזכויות, הדבר פסול. כך ההתחזות לעובדת סוציאלית ליד המכון לרפואה
משפטית באבו כביר או התחזות לקצין משטרה כדי לעבור מחסומים משטרתיים בדרך לאירוע
חדשותי. אך כאשר עיתונאי מתחזה ל"סתם אדם" נטול זכויות יתר, אין בכך פסול מבחינת
האתיקה העיתונאית.
 
7.38
אין, לדעתי, כל פסול גם בהתחזות שתי עיתונאיות בפרשת Food Lion, שעוררה הדים רבים
בארצות הברית. ב- 5 בנובמבר 1992 שידרה רשת הטלוויזיה ABC במסגרת תוכנית
התחקירים שלה "Prime Time Live" תחקיר על איכות המזון ברשת הסופרמרקטים Food
Lion. לין דייל וסוזן בארנט, שתיים מהתחקירניות של רשת הטלוויזיה, הצליחו להתקבל
לעבודה כמוכרות במעדנייה ובמחלקת הבשר בשלושה מתוך 1,100 הסופרמרקטים של הרשת.
מצוידות במצלמות נסתרות, שגודל עדשותיהן כגודל שפתון, הן הנציחו כיצד הרשת אורזת
מחדש מוצרי מזון, שמועד השיווק האחרון שלהם פג, שוטפת בתמיסת כלור בשר פיגולים
שהחל להסריח, כדי שייראה כבשר טרי, מערבבת בשר טחון ישן בבשר טחון טרי ואורזת
אותו מחדש, ומוכרת לצרכנים התמימים דגים ועופות שאינם טריים ואינם ראויים למאכל
אדם.
 
לסרטי הווידאו שהביאו שתי התחקירניות התווספו עשרות עדויות של עובדי הרשת, שסיפרו
כי השיטות האלה מקובלות בה. התחקיר ששודר היה חד משמעי ומשכנע.
 
המנהלים של רשת הסופרמרקטים עמדו בפני קטסטרופה: הקונים עברו בהמוניהם אל
המתחרים, ערך המניה של החברה צנח ב- 25%, והם נאלצו לסגור 88 סניפים. אך פרקליטי
Food Lion הצליחו למצוא סדק בשיטות העבודה של העיתונאיות וניצלו סדק זה על מנת
להחדיר לתוכו דינמיט ולפוצץ את הפרשה. בכך הפכו בעיה שיווקית ועיסקית לנצחון משפטי
והסברתי.
 
רשת Food Lion  הגישה תביעת פיצויים על הונאה ועל חדירה לפרטיות. הרשת לא תבעה על
הוצאת לשון הרע, כי לא היתה כלל מחלוקת, שהדיווח היה מדויק ואמין.
 
שתי הטענות המרכזיות שלה נגעו לדרכי העבודה של התחקירניות. הטענה הראשונה היתה,
שהתחקירניות שיקרו כאשר מילאו את השאלונים לפני שהתקבלו לעבודה; הטענה השנייה
היתה, שהתחקירניות חדרו לשטח הפרטי של הסופרמרקטים, כאשר הפעילו את המצלמות
הנסתרות.
 
חבר המושבעים בבית המשפט בעיר קטנה במדינת צפון-קרולינה קיבל בתחילת שנת 1997 את
הטענות של רשת הסופרמרקטים. על סמך הרשעת העיתונאים "ברמאות, בהשגת גבול ובהפרת
אמונים" חייבו המושבעים את רשת הטלוויזיה לשלם לרשת הסופרמרקטים פיצויי עונשין
ענקיים בסך 5.5 מיליון דולר.
 
המושבעים שידרו לעיתונות מסר חד משמעי: אין די בכך שהדיווח יהיה מדויק, אמין, חשוב
ומעניין. יש להשיג אותו בדרך נקייה והגונה (18).
 
כאמור, נורמה אמריקנית זו, המחמירה מאוד עם העיתונות החוקרת, אינה מקובלת עליי.
לדעתי, אין כל רע בהתחזות כזאת, שמטרתה חשיפה עיתונאית של מעשים חמורים מאוד,
העלולים לפגוע בציבור.
 
7.39
ב"מסמך נקדי", תדריך החדשות והאקטואליה של רשות השידור, יש התייחסות מפורשת להתחזות של כתב רדיו או טלוויזיה: "התחזות של כתב לשם השגת מידע שאינו נגיש לעיתונאים מותרת רק באישורו המוקדם של מנהל חטיבת החדשות, לאחר שנועץ במנכ"ל" (19).
 
הטעיית הרשויות
7.40

ב- 16 באוגוסט 1996 פירסם ירון קנר כתבת תחקיר גדולה, שהופיעה כסיפור שער במוסף
"7 ימים" של "ידיעות אחרונות". ירון קנר, עיתונאי צעיר, לשעבר לוחם ביחידה מובחרת
בצה"ל, החליט לבחון את שיקוליו של הפסיכיאטר המחוזי בבואו להוציא צו אישפוז כפוי
נגד אדם. לצורך זה פיברק קנר מכתבים של שכניו, שבהם הוא מתואר כאדם אלים ומוזר.
בפאקסים ששיגרו השכנים אל לשכת הפסיכיאטר המחוזי תוארו תקריות אלימות ספציפיות.
קנר נזהר מפני זיוף מסמכים, ולכן על המכתבים שחיבר בעצמו הוא החתים שכנים אמיתיים
וכן בעל קיוסק מקומי ומנהל עבודה בבניין הנבנה סמוך לביתו. הוא אף טילפן - תוך שהוא
מתחזה בטלפון לאחיו - למרפאת בריאות הנפש של קופת חולים "מכבי". מידידה הוא ביקש
להתחזות לשכנה ולטלפן אל עובדת סוציאלית בלשכת הרווחה.
 
התוצאה הייתה "הוראה לבדיקה פסיכיאטרית כפויה". הפסיכיאטר המחוזי, ד"ר יעקב מרגולין,
כתב כי "מדובר באדם שאינו מוכר למערכת בריאות הנפש ולגורמי הרווחה. מפניות מרובות
של שכניו עולה התנהגות אלימה ומסוכנת כלפי השכנים, הזנחה עצמית, הסתגרות בבית
ואיומי התאבדות. תיאור זה מקבל אישור וחיזוק ממנהלת מחלקת הרווחה של לשכת המרכז
בתל-אביב..." (20).
  
7.41
טיב שיקוליו של הפסיכיאטר המחוזי וכמות הראיות שעליהן הסתמך, כאשר החליט על
אישפוזו הכפוי של הכתב קנר, אינם מעניינים אותי לצורך ספר זה. הנושא שאני מבקש
לבחון כאן הוא האם פעל הכתב כשורה, כאשר "הפציץ" את הפסיכיאטר המחוזי במידע -
ממקורות רבים - על התנהגותו החריגה, המוזרה והאלימה. העיתונאי מסר במתכוון וביודעין
לרשות רשמית של המדינה - פסיכיאטר מחוזי רב סמכויות - מידע שקרי. הוא הטעה את
הפסיכיאטר המחוזי בזדון וכרה לו בור, על מנת שהפסיכיאטר המחוזי יפול בו.
 
האם המטרה (העיתונאית) מקדשת את האמצעים (הפסולים)? אין לכך תשובה ברורה. כל מקרה
חייב להישקל לגופו. בכל מקרה יש לשקול מהי חומרת ההטעיה של הרשויות לעומת הנושא
שמבקש העיתונאי לחשוף בתחקירו.
 
בתחקירו של ירון קנר יש כמה יסודות הפועלים לזכותו: כל המידע הכוזב שמסר היה רק
עליו. לא הושמץ שום אדם אחר. פורמלית, לא זויפו מכתבים. השכנים חתמו על המכתבים
הכוזבים והיו שותפים למזימה, לבקשת העיתונאי. אם הייתה התחזות, הרי שהדבר נעשה רק
בטלפון.
 
נראה לי שירון קנר מתח את הקו האדום עד שכמעט נקרע - אבל לא עבר אותו. זהו מקרה
גבולי. למעשי ההטעיה של העיתונאי יש הצדקה עיתונאית: הם חשפו כי ניתן בקלות יחסית
להטעות את הפסיכיאטר המחוזי. החשיפה הייתה ראויה, והיה בה עניין ציבורי. בסיכומו של
דבר, כפות המאזניים נוטות במקצת לזכותו של העיתונאי.
 
פיתוי
7.42
ב- 30 ביוני 1989 פורסמה בעיתון "העיר" כתבה על טיב הארוחות שמקבלים הקשישים
במועדון שברחוב רש"י בתל-אביב. כותרת הכתבה הייתה: "מרעב, מזיהום קשישים ממילא
מתים".
 
בעקבות פרסום הכתבה הגישה ספקית המזון למועדון, חברת "שפע", תלונה למועצת העיתונות.
בין השאר טענה חברת "שפע" בתלונתה, כי הכתב ניסה לפתות את אחת הקשישות למסור לו
את ארוחתה ולקבל תמורתה "ארוחה דשנה שנקנתה בקפה בתיה". הקשישה סירבה, והכתב לא
קיבל את הארוחה.
 
מועצת העיתונות קבעה כי הכתב הפר את סעיף 7 לתקנון האתיקה משנת 1986, שהיה תקף
באותה עת, כאשר השתמש באמצעי פיתוי כדי להשיג מקשישה את ארוחתה (21).
 
7.43
בחודש אוגוסט 1996 התפרסם בעולם סיפורה של מנדי אלווד, אנגלייה בת 31, שגידלה
לבדה את בנה בן ה- 5, ואשר נשאה ברחמה 8 עוברים בעקבות הפריית מבחנה. הנוהל
הרפואי הרגיל במקרה של הריון רב עוברים הוא דילול עוברים, כלומר הריגת חלק מהם,
כדי שהאחרים יוכלו לחיות ולהתפתח.
 
אבל בעקבות הפרסום הגדול שקיבל סיפור שמונת העוברים החליט השבועון האנגלי
רב-התפוצה "News of the World" לפתות את מנדי אלווד להשאיר ברחמה את כל העוברים,
כדי שיוכל להמשיך לפרסם, בלעדית, את סיפורה. הצהובון הציע לה סכום גדול תמורת
הבלעדיות - כלומר תמורת הבטחתה שלא תתראיין ולא תשתף פעולה עם שום כלי תקשורת
אחר - ועוד סכום גדול, כמאה אלף דולר, תמורת כל עובר חי שתלד.
 
הגינקולוג הישראלי המפורסם, פרופ' ציון בן-רפאל, נשאל בתוכנית הטלוויזיה "5 עם רפי
רשף" על סיכוייה של האשה ללדת שמונה תינוקות. תשובתו היתה: "העיתון בוודאי יגדיל את
התפוצה שלו, אבל לא יצטרך לשלם לה אף פני. אם היא לא תדלל את העוברים, הסיכוי שלה
ללדת ילדים חיים הוא אפסי".
 
עורך הצהובון "News of the World" התראיין באותו יום בטלוויזיה והיתמם: "היא אשה
מבוגרת...היא יכולה לקבל את ההחלטות שלה בעצמה. היא הבינה את ההצעה שלנו וקיבלה
אותה אחרי שיקול מבוגר..." (22).
 
ברור שפיתוי מהסוג הזה הוא פסול. תאוות הבצע העבירה את האשה על דעתה, והיא פעלה
בניגוד לעצת הרופאים ובניגוד לטובתה הרפואית. בסופו של דבר היא אכן איבדה את כל
שמונת העוברים - בדיוק כפי שצפו הגינקולוגים. אין זה ראוי שעיתון ירע למקורות המידע
שלו עד כדי כך, גם אם הדבר יגדיל את תפוצתו וישפר את רווחיותו.
 
הטעיית מקורות המידע
7.44

בספרם "כל אנשי הנשיא" מספרים חושפי פרשת "ווטרגייט", בוב וודוורד וקרל ברנשטיין, כי
במהלך חשיפת הפרשה הם נהגו לשקר למקורות המידע שלהם. השקר היה פשוט ומזכיר שיטות
חקירה של המשטרה: הם רמזו למקורות שהם יודעים יותר ממה שידעו בפועל, וכך השיגו
מידע. היו מקורות, שחשבו שהם רק מאשרים מידע הנמצא כבר בידי צמד העיתונאים או
מוסיפים פרט שולי - ולמעשה גילו לעיתונאים עובדות חדשות ומרכזיות. היו מקורות,
שחשבו כי הם רק מפרשים ומסבירים עובדות, שכביכול כבר נחשפו על ידי מקורות עלומים
אחרים, וגם הם מסרו למעשה מידע חדש ומהותי, שלא היה ידוע לשני העיתונאים.
 
וודוורד ורנשטיין - כעיתונאים רבים אחרים לפניהם ואחריהם - לא התלבטו לפני שהשתמשו
בשיטות אלה. הם סברו כי שקרים קטנים מותרים, כאשר המטרה היא חשיפה גדולה.
 
גם לדעתי אין לאסור באופן מוחלט על עיתונאים להשתמש ב"שקרים לבנים" וב"שקרים
קטנים". העיתונות אינה יכולה להיות זכה וטהורה לחלוטין. השאלה היא, כמובן, מהו היחס
בין השקרים הקטנים לבין החשיפה הגדולה. אולם בשום מקרה אין להגיע לידי עבירה
פלילית של קבלת דבר במירמה (23) או של קבלת דבר בתחבולה (24).
 
דוגמא לשקר "לבן" שניתן להשתמש בו: "אני זקוק למידע שברשותך רק כדי לחשוף בעיתונות
את השחיתות ולטהר את המוסד שבו אתה עובד. לי, אישית, אין כל אינטרס בכך". האמת היא,
כמובן, שלא רק חשיפת השחיתות מעניינת את העיתונאי, אלא גם קידומו האישי בעקבות
הוכחת יכולתו כתחקירן מצליח. דוגמא לשקר שאסור להשתמש בו: "אם תמסור לי את המידע
נגד מנהל האגף שלך, ביכולתי לגרום לפיטוריו המיידיים, והוא לא יציק לך יותר".
 
7.45
גם שלום כהן, שהיה שותפו של אורי אבנרי לעריכת "העולם הזה", מספר בגאווה בזכרונותיו
כיצד נהג להיעזר בטעויות של מקורות מידע. לדבריו, בשנות השישים, שנות השיא של
השבועון שהצטיין בחשיפת שערוריות, נהגו רבים לאיים:
 
"אני אגלה הכל ל'העולם הזה'!"
   
אחדים מהאנשים שספגו את האיומים האלה - בעיקר פוליטיקאים ומנהלי חברות שהיה להם
מה להסתיר - נהגו להקדים רפואה למכה ולהזמין את כתבי השבועון לשיחה.
 
כתב שלום כהן: "מדיניות המערכת במקרים כאלה היתה לשמוע מפי האיש את 'הצד השני',
ורק לאחר מכן להחליט אם בכלל יש מה לפרסם, או אם הפרשה אינה ראויה לתשומת לב"
(25)
  
הערמה
7.46

בחודש מארס 1993 נאלץ העיתון הכל אמריקני USA Today לפרסם התנצלות על פני עמוד
שלם. היה זה בעקבות תמונה שפירסם, ושבה נראים חברי כנופיה מלוס-אנג'לס מציגים
לראווה את כלי נשקם. התמונה פורסמה לצד כתבה על חשש לחידוש האלימות והמהומות
בלוס אנג'לס.
 
התברר, כי לחבורת הנערים השחורים, שהסכימו להצטלם עם כלי נשקם, סיפרו אנשי העיתון,
כי הם מצטלמים לכתבה על התוכנית הקהילתית "מישרות תמורת רובים", שהונהגה
בלוס-אנג'לס. לפי אותה תוכנית, מסרו חברי הכנופיות את כלי נשקם, ובתמורה קיבלו עבודה
על מנת שיוכלו להשתקם ולהיכנס למעגל החיים ההגונים.
 
אבל זה היה סיפור חיובי מדי, שלדעת העיתונאים חבל היה לבזבז עליו תמונה טובה כל
כך. העיתון העדיף איפוא לפרסם את הצילום לצד כתבה שלילית על אלימות הרחוב בעיר
הגדולה של החוף המערבי. הנערים, שרצו להשתקם, הופיעו בעיתון כנושאי הדגל של
האלימות הרצחנית. התוצאה היתה שהכתב הושעה, ואילו העיתון נאלץ להתנצל (26).
 
7.47
בסוף שנת 1994 היתה שדרנית הטלוויזיה האמריקנית קוני צ'אנג בשיא הקריירה שלה. עד
הדחתה, במאי 1995, היא הגישה יחד עם דן ראדר את חדשות הערב של רשת CBS -
מהדורת החדשות היוקרתית ביותר ברשת - ונוסף על כך היתה לה תוכנית ראיונות אישית
משלה. באחד הימים היא אירחה בתוכניתה את אמו של האיש החזק ביותר בקונגרס של ארצות
הברית, ניוט גינגריץ'.
 
בשיא הראיון, שעורר סערה בארצות הברית, שאלה קוני צ'אנג את האשה המבוגרת:
 
"מה סיפר לך ניוט על הנשיא קלינטון?"
 
"שום דבר", ענתה אמו של מנהיג בית הנבחרים, "וגם אינני יכולה לספר לך כלום על מה
שהוא אמר על הילרי".
 
"אינך יכולה?" רכנה שדרנית הטלוויזיה המטופחת לעבר האשה הזקנה.
 
"אינני יכולה", אמרה האשה, משקפיה שמוטים על חטמה, וסיגריה בוערת בידה.
 
"למה שלא תלחשי את זה? רק בינך וביני..." פיתתה המראיינת.
 
"היא כלבה!" שיחררה אמו של הפוליטיקאי את הסוד.
 
 
לו ריאיינה את ניוט גינגריץ' עצמו, הייתה קוני צ'אנג רשאית לשאול שאלות מביכות
ומכשילות. פוליטיקאים רגילים לכך, יודעים להתמודד עם שאלות כאלה, וגם אם ייכשלו
בפיהם - כשבחרו לעסוק בפוליטיקה ולהתראיין לטלוויזיה, סיכנו את עצמם מרצונם.
כמתאגרף הנכנס לזירה, יודע הפוליטיקאי הנכנס לאולפן טלוויזיה לצפות גם למכות.
 
אבל כאשר הבטיחה לאשה קשישה ולא מתוחכמת, שאינה מורגלת בראיונות טלוויזיה, כי הסוד
שתגלה יהיה "רק בינך וביני" - ושידרה זאת בשעה של צפיית שיא בטלוויזיה - חרגה קוני
צ'אנג מן המוסכמות וממה שהאתיקה העיתונאית מתירה.
 
הקלטת סתר
7.48

אין ספק כי האזנת סתר בלתי חוקית היא אמצעי אסור ופסול. זוהי עבירה חמורה על חוקי
המדינה, וכמה עיתונאים בכירים מאוד למדו זאת היטב על בשרם בשנות התשעים.
 
האזנת סתר מוגדרת בחוק כ"האזנה ללא הסכמה של אף אחד מבעלי השיחה". לפי הגדרת
"האזנה" בחוק, היא צריכה להיות באמצעות מכשיר. "שיחה" על פי החוק היא "בדיבור או
בבזק, לרבות בטלפון, בטלפון אלחוטי, ברדיו טלפון נייד, במכשיר קשר נייד, בפקסימיליה,
בטלקס, בטלפרינטר או בתקשורת בין מחשבים". ("בזק" מוגדר בחוק כ"סימנים, אותות, כתב,
צורות חזותיות, קולות או מידע, המועברים באמצעות תיל, אלחוט, מערכת אופטית או
מערכת אלקטרומגנטית אחרת.) (27) העונש שנקבע בחוק (כפי שתוקן בשנת תשנ"ה) על האזנת
סתר אסורה או על שימוש בהאזנת סתר אסורה או על גילוי תוכנה של ההאזנה הוא חמש
שנות מאסר (28)
 
7.49
ברור שהאתיקה העיתונאית אוסרת האזנת סתר, שהיא עבירה על חוקי המדינה. אבל לפי
החוק יש האזנות מותרות -למשל כאשר אחד מבעלי השיחה מתיר את ההאזנה ואת ההקלטה.
ויש גם האזנות סתר מותרות - למשל האזנת סתר למטרת ביטחון המדינה, באישור ראש
הממשלה או שר הבטחון, והאזנה למניעת עבירות, באישור נשיא או סגן נשיא של בית משפט
מחוזי.
 
כתבים-חוקרים מרבים להקליט את שיחותיהם עם מקורותיהם. כך נשארת בידיהם ראיה על
הדברים שנאמרו להם - למקרה שהמקור יכחיש זאת, יחזור בו או יטען ש"הדברים הוצאו
מהקשרם". בסוג זה של עיתונאות אין בכך כל עבירת אתיקה (או עבירה על החוק). גם אם
המקור אינו יודע שדבריו מוקלטים, כוונת ההקלטה אינה להכשיל אותו, אלא להנציח את
דבריו.
 
שונה המצב, כאשר ההקלטה הנסתרת היא למטרת שידור. כתב רדיו, המשוחח עם מרואיין בלי
לגלות לו כי הוא מקליט אותו לצורכי שידור, עובר עבירת אתיקה. זאת משום שאנשים
מתנסחים אחרת כשהם משוחחים "בארבע עיניים", וכאשר דבריהם משודרים לכל האומה.
כשהדברים מוקלטים לשידור (או משודרים בשידור חי) המרואיין מדבר בשפה גבוהה יותר,
נזהר בניסוח המשפטים לפי כללי התחביר הנכון, נמנע משימוש במילים בלתי תקניות,
ולעתים קרובות "מצנזר" את עצמו.
 
כאשר הדברים נאמרים לכתב בלבד, השפה היא שפת דיבור פחות מוקפדת, הניסוחים עשויים
להיות חדים יותר, לעתים נעשה שימוש בקללות ובמילים בלתי תקניות, ולעתים קרובות
נאמרים דברי ביקורת על אנשים,שהמרואיין אינו מוכן להגיד מעל גלי האתר.
 
לכן, כאשר הדברים מוקלטים או משודרים, על הכתב או על המראיין לציין זאת מייד
בתחילת השיחה: "אדוני השר, אנחנו בשידור חי ברשת ב'", או "אדוני ראש הממשלה, אני
מקליטה את דבריך לשידור בגלי צה"ל".
 
7.50
ב"מסמך נקדי", כללי האתיקה של רשות השידור, נקבע כי "במשדרי חדשות וענייני היום אין
להקליט או לשדר שיחה טלפונית בלא ידיעתו ובלא הסכמתו של המרואיין. מבחינת החוק,
ההקלטה מותנית בהסכמת אחד מבני השיח, גם אם זה הכתב עצמו, וגם אז אין לעשות זאת
למטרת ביצוע מעשה נזק או למטרת גילוי דברים שבינו לבינה והם מצינעת האישות. אסור
להשתמש בהקלטה שנעשתה בלי הסכמת אף אחד מבעלי השיחה, גם כשהיא נעשתה באקראי, אגב הקלטה גלויה של מישהו אחר" (29)
 
"אסור להשתמש בהקלטה או בצילום נסתרים במשדרי החדשות וענייני היום, אלא כדי לחשוף
פעילות - בדרך כלל לא חוקית - שלא ניתן לתעדה בדרך אחרת, וגם זאת רק באישור המנכ"ל
או באישור היועץ המשפטי" (30)
 
לפי "מסמך נקדי" מוטלות איפוא על עיתונאי רשות השידור הגבלות נוספות - מעבר למה
שנקבע בחוק האזנת סתר. ההגבלה העיקרית: אסור להקליט מרואיין לצורך שידור בלי
הסכמתו, גם אם הכתב, שהוא אחד מבני השיח, יודע על ההקלטה.
 
בליל הושענה רבה תשנ"ח, 21 באוקטובר 1997, התארח ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו,
בסוכתו של זקן המקובלים יצחק כדורי בירושלים. שני האישים חגגו את ימי ההולדת שלהם.
נציגי התקשורת הוזמנו לאירוע.
 
כתב "קול ישראל" חיים ריבלין, שראה את השניים מסתודדים, החליט לקרב אליהם את
המיקרופון שהחזיק, והצליח להקליט את הדברים שאמר ראש הממשלה למקובל הישיש. הכתב
הקליט את ראש הממשלה כשהוא קובע כי "השמאל שכחו מה זה להיות יהודים", טוען כי
מפלגות השמאל רוצות להפקיד את בטחון המדינה בידי אויביה, ומשווה את יריביו
הפוליטיים למרגלים ששלח משה רבנו לתור את הארץ (עשרת המרגלים שהוציאו את דיבת
הארץ רעה ונענשו על כך במיתה במגפה).
 
הדברים עוררו סערה פוליטית שאינה מעניינו של ספר זה. את השאלה בתחום האתיקה
העיתונאית, המעניינת אותנו, לא עורר איש באותם ימים: האם נהג כתב הרדיו נכון,
כשהגניב את המיקרופון אל הסתודדות פרטית בין שני אישים, בלי שהם הרגישו בכך?
 
לכאורה, עבר חיים ריבלין על "מסמך נקדי", כשביצע הקלטה נסתרת וכששידר את הדברים
שהקליט. אך לדעתי אין בכך פסול. האירוע היה פומבי, והעיתונאים הוזמנו אליו על דעת
ראש הממשלה והרב כדורי. חובת הזהירות באירוע כזה, שבו יש מצלמות ומיקרופונים רבים,
היא על המשתתפים בו. ראש הממשלה בנימין נתניהו מודע היטב לנוכחותה של התקשורת,
ויודע לנצל אותה לצרכיו. אם לחש במהלך האירוע דברים בעלי משמעות קשה, אפילו רק על
אוזנו של המקובל, היה עליו להביא בחשבון שיש אוזניים נוספות סביבו. משום כך אין זו
"הקלטה נסתרת" ואין פסול בשידור הדברים.

7.51
לפי פרסומים בתקשורת, במהלך חקירת המשטרה בפרשת מינויו של היועץ המשפטי לממשלה,
רוני בר-און, בשנת 1997, השתמשה כתבת הערוץ הראשון, איילה חסון, בהקלטת סתר, כאשר
דיברה עם אחד ממקורותיה, תא"ל (מיל') דוד אגמון, שהיה ראש לשכת ראש הממשלה. לפי
דיווחי "קול ישראל", כחודש לאחר פרסום ה"סקופ" שלה שכרה איילה חסון מכספה הפרטי את
שירותיו של החוקר הפרטי רפי פרידן, שהיה מעורב בפרשת האזנות הסתר בין העיתונים
הגדולים.
 
לכאורה, לא הייתה כאן האזנת סתר אסורה, משום שאחד המשתתפים בשיחה - במקרה זה
הכתבת עצמה - הסכים להאזנה. גם לא הייתה במקרה זה עבירה על "מסמך נקדי" ועל כללי
האתיקה האוסרים הקלטה לצורך שידור ללא הסכמת המרואיין, משום שההקלטה לא היתה
לצורך שידור, אלא לצורך איסוף ראיות נוספות ותיעוד הדברים, למקרה שהכתבת תיתבע
לדין.
 
אבל איילה חסון קיבלה הערה בעקבות ההקלטה הזאת, משום שעשתה שימוש בחוקר פרטי,
שבאותה תקופה נאשם בפלילים, וזאת אחרי שהיא עצמה סיקרה את מעצרו ואת משפטו.
 
עורך הדין עמית שכטר, היועץ המשפטי של רשות השידור, היה האיש שהחליט כי איילה חסון
ראויה להערה: "אני סבור שאיילה עשתה שיקול דעת מוטעה, ואכן ביקשתי שיעירו לה על כך.
הטעות שלה הייתה בפנייה לאדם חיצוני לבצע את ההקלטה והתשלום לכך מכספה הפרטי -
כל זה מבלי לבקש את אישור הממונים עליה". (31)
 
חטיפה
7.52
בשנת 1990 מכר אורי אבנרי את שבועונו "העולם הזה" לבעלים חדשים, אשר הבטיחו לפרסם
חקירות נמרצות יותר. בשבוע הראשון להנהלה החדשה, מתוך כוונה לקיים את ההבטחה,
נשלחה הכתבת יאירה יסמין לבדוק אם ניתן להבריח תינוקות מחדר היילודים של בית
החולים וולפסון בחולון. ב- 21 ביוני 1990 נכנסה הכתבת לחדר בחלוק לבן, שעליו
מוטבעת חותמת בית החולים, נטלה תינוק ויצאה איתו. לרוע מזלה, היא נתפסה על ידי
אחות, וזו שאלה אותה מייד מה היא עושה עם התינוק. הכתבת ענתה שהיא "רוצה להצטלם עם
התינוק של חברתה זהבה".
 
הנהלת בית החולים מיהרה להזמין את המשטרה למקום, ומשרד הבריאות אף פנה למועצת
העיתונות. זו קבעה, כי "כניסה לחדר יילודים והוצאת תינוק ממיטתו ללא רשות ולצורך
הכנת כתבה עיתונאית הינן פעולות פסולות, המהוות הפרה של האתיקה העיתונאית..." (32).
 
באותו עניין הגישה עו"ד דבורה חן מפרקליטות מחוז תל-אביב כתב אישום נגד סגן העורך
של השבועון, עופר טלר (שנכנס באותו שבוע לתפקידו), ונגד הכתבת יאירה יסמין-אוריין.
הם הואשמו בקשירת קשר לבצע עוון, בהסגת גבול כדי לעבור עבירה ובקבלת דבר בתחבולה.
השופטת שרה גדות בבית משפט השלום בתל-אביב הרשיעה את שניהם, והטילה על כל אחד
מהם שלושה חודשי מאסר על תנאי וקנס בסך 3,000 שקלים. הם עירערו על ההרשעה לבית
המשפט המחוזי. הערעור נדחה (33).

גרימת נזק
7.53

הסופר והמחזאי היהודי בן הכט היה בשנים 1923-1910 - שנות הפריחה של "העיתונות
הצהובה" - כתב עיתון בשיקאגו. חוויותיו מתקופה זו שימשו בסיס למחזה המצליח פרי עטו
"כותרת ראשית" (The Front Page) - שהוסרט לקולנוע בארבע גירסאות - ולספריו
"סיפורים מרחובות שיקאגו" ו"אלף ואחד אחרי-צהריים בשיקאגו".
 
באוטוביוגרפיה שלו, "בן המאה ה- 20", סיפר בן הכט על אמצעים שהפעיל על מנת להשיג
סיפור. לדבריו, יום אחד נדרש להביא צילום של בתו של מנהיג כנופיית פשע בשיקאגו. הבת
נפגעה על ידי כנופיה מתחרה במסגרת המאבקים בתוך העולם התחתון בימיה הסוערים של
שיקאגו. הכט ידע שהבת מוחזקת בדירה מסוימת על ידי אנשיו של אביה, אבל אותם בריונים
סירבו לתת לו להיכנס, והוא ידע שלא יוכל לגבור עליהם.
 
הכט מספר כי מצא רעיון פשוט: הוא עלה על גג הבנין וסתם את ארובת האח של אותה
דירה. העשן שמילא מייד את הדירה אילץ את יושביה לצאת לרחוב, ושם יכולים היו הכט
והצלם שלו לראות את הצעירה ולצלם אותה.
 
ברור כי גרימת נזק אסורה על פי האתיקה העיתונאית, אבל גם כאן יש לשמור על יחס בין
הנזק הנגרם לבין החשיפה שהעיתונאי מבקש להשיג. נזק מזערי לא יהיה, לדעתי, עבירת
אתיקה.

הטרדה
7.54

כתב מטלפן בשעה 1.00 בלילה לביתו של חבר במועצת העיר כדי לקבל מידע על דיון
שיגרתי שהתקיים במועצה שעות רבות לפני כן. זוהי הטרדה, שאומנם אינה מגיעה לכדי
עבירה פלילית, אך בכל זאת יש לראות בה - לדעתי - אמצעי פסול.
 
אין להטריד מקור מידע בשעת לילה מאוחרת רק כדי לבקש ממנו מידע בעל חשיבות שולית.
אבל כאשר כתב מטלפן למקור מידע בשעה בלתי סבירה על מנת לאמת "סקופ", העלול להביא
לנפילת הממשלה, אותה שיחת טלפון צריכה להיחשב סבירה והכרחית.
 
המסקנה היא שצריך להיות איזון הגיוני בין חומרת ההטרדה לבין חשיבות הסיפור
שהעיתונאי מבקש לקבל או לבדוק.
 
ניצול ילדים
7.55

ניצול תמימותם של ילדים הוא אמצעי בדוק - ולדעתי פסול - כדי להשיג מהם מידע,
שהוריהם אינם מעוניינים לנדב.
 
עמדתי פעמים רבות בדילמה הזאת: נודע לי שאדם נעצר בחשד לעבירה כלשהי. אני מבקש
לבדוק את המידע שהגיע אלי ומטלפן לביתו של אותו אדם. עונה לי ילד כבן 6 או 7. אני
מבקש את אבא, והוא עונה לי שאבא איננו בבית. האם אני רשאי להמשיך בשיחה? אם אעשה
זאת, אני יכול לשמוע מפיו, כי הבוקר היו בבית שוטרים וערכו חיפוש. אני גם יכול לשמוע
שאבא הלך עם השוטרים ואמר שיחזור רק בעוד כמה ימים. בקיצור, אני יכול לאמת מפי
הילד את המידע שקיבלתי, כי האב נעצר.
 
אבל האם שאלות אלה ייכנסו לתחומי ההגינות?
 
לדעתי, מותר לשאוב מילד קטן רק מידע בסיסי-טכני ולא מידע לצורך פרסום: האם אבא?
בבית האם אמא בבית? מתי אמרו שיחזרו? האם יש טלפון שבו אפשר להשיג אותם? מה מספר
הטלפון של סבתא?
 
גניבה
7.56

בתחילת 1976 נרעשה תל-אביב: אדם מסתורי, שזכה לכינוי "היורה האלמוני", גרם לפאניקה
בציבור ולתסכול במשטרה. האלמוני נהג לירות ללא שום סיבה נראית לעין בעוברי אורח
תמימים. תמיד הוא פגע ברגליהם או בפלג הגוף התחתון שלהם ונעלם. הוא פעל במקומות
ציבוריים: ברחוב, בשוק הכרמל, באוטובוס מלא נוסעים.
 
במהלך המצוד הממושך נעשה במשטרה ניסיון ליצור קלסתרון של היורה האלמוני. משיקולי
חקירה הוחלט כי הקלסתרון יופץ בין השוטרים, אבל לא בציבור, כדי שהיורה עצמו לא
יידע שלמשטרה יש מושג כיצד הוא נראה.
 
בתדריך שערך מפקד מחוז תל-אביב לכתבי המשטרה הוצג בפניהם הקלסתרון Off the
Record, והם נתבקשו לא לפרסם כי קיים קלסתרון כזה. מפקד המחוז סירב אפילו למסור
לכתבים עותקים מהקלסתרון הסודי. כל הכתבים - חוץ מאשר אחד - כיבדו את בקשתו ונמנעו
מהפרסום. החריג היה כתב "מעריב", שהחליט להשיג פרסום "בלעדי".
 
בלי איש הרגיש בכך, הוא נטל משולחנו של מפקד המחוז עותק של הקלסתרון, ולמחרת
התפרסם קלסתרון זה בעמודו הראשון של "מעריב".
 
המשטרה טענה כי הקלסתרון נגנב ממנה ואיימה להעמיד את הכתב לדין, אך בסופו של דבר
לא עשתה זאת.
 
לאחר כמה שבועות נלכד "היורה המסתורי" והתברר שהוא... אשה צנומה ונמוכת קומה, שפניה
היו שונים לחלוטין מהמצויר בקלסתרון. שרה אלקנוביץ הייתה אחות רחמנייה, שעלתה ארצה
מברית המועצות, אחרי שהיתה מאושפזת שם בבית חולים פסיכיאטרי. בארץ היא קנתה אקדח
טוטו ואלף כדורים, השתתפה במטווח בעיר מגוריה, חולון, הלכה ללמוד תפירה בקורס של
ויצו, תפרה לעצמה תיק בעל דפנות עבים, ובו מיתקן מוסווה להחזקת האקדח וחור מיוחד
לקנה. אחרי שנתפסה התברר כי היא אינה מסוגלת לעמוד לדין מחמת מחלת נפש. היא
אושפזה בפקודת בית המשפט.
 
התפרצות
7.57

ביום שישי, 21 באפריל 1985, ביצע "האנס מצפון תל-אביב" את מעשה האונס השמיני שלו.
הפושע (מאוחר יותר התברר ששמו יוסף מחאג'נה) נהג לפרוץ לדירות של צעירות שהתגוררו
לבדן בצפון תל-אביב ולאנוס אותן.
 
היומון "חדשות" היה יצירתי בדיווח על האונס. ביום ראשון, 23 באפריל, פירסם העיתון,
לצד הדיווח על האונס השמיני, תצלום שתואר כ"שחזור הפריצה של האנס דרך החלון". יוסי
היימן, כתב העיתון, צולם כשהוא מטפס מבחוץ על החלון, מסיט את התריס ומכניס את רגלו
הימנית ואת פלג גופו העליון לדירת הנאנסת. לפי החוק, גם השחזור הזה, שנעשה בלי
הסכמתה של הנאנסת, הוא התפרצות. (34)
 
שימוש בחוקרים פרטיים
7.58

בספרו "מחלקה ראשונה, תשנ"ה - 1995" טוען העיתונאי יואב יצחק, כי כתב חוקר בעל
יוקרה רבה, המועסק ב"ידיעות אחרונות", נוהג להעסיק חוקרים פרטיים כדי להשיג מידע
עבור החקירות העיתונאיות שלו. יואב יצחק טוען עוד, כי העיתון העשיר במדינה נוהג
להקציב סכומים המסתכמים ב- 50 עד 100 אלף שקל בשנה כתשלום לחוקרים המועסקים על
ידי אותו עיתונאי. תמורת סכומים אלה סיפקו החוקרים הפרטיים שירותים שכללו, לטענת
יואב יצחק, בילוש אחרי "מטרות", השגת מסמכים שיאמתו את החשדות נגדם והשגת מידע נוסף
לפי הזמנה (35).  
 
7.59
לדעת יואב יצחק, השימוש בחוקרים פרטיים לשם ביצוע עבודה עיתונאית ראוי לגינוי.
לטענתו, הוא אינו עולה בקנה אחד עם כללי האתיקה.
 
האם כן הדבר? ברור כי השימוש בחוקרים פרטיים אינו רצוי ואינו מומלץ. ראוי שעבודות
עיתונאיות ייעשו על ידי עיתונאים בלבד.
 
אבל האם יש בכך משום עבירת אתיקה? בהנחה שהחוקרים הפרטיים נשכרים לעשות עבודות
חוקיות בלבד, כגון מעקבים בשירות הרבים, צילום אנשים ברחוב וכדומה, אין בכך, לדעתי,
משום עבירת אתיקה. יותר מזה: ברגע שחוקרים פרטיים מבצעים עבודה עיתונאית, יש
לראותם כעיתונאים, אף שהם אינם מועסקים ישירות על ידי כלי תקשורת ואינם חברים
באגודת העיתונאים.
  
7.60
אביא דוגמא: לעיתונאי נודע כי חבר כנסת מפורסם, שסרח ונשלח למאסר, אינו מבלה את
ימיו בבית הסוהר, אלא יוצא מדי בוקר בהסעה שסידר לעצמו ל"עבודת שיקום" פיקטיבית
ליד ביתו. במהלך היום הוא מבקר בדירתו הפרטית, מתפלל בבית הכנסת הסמוך, משוטט
להנאתו ברחובות עירו, יושב בבתי קפה וכדומה. לקראת ערב מגיעה ההסעה ומחזירה אותו
לבית הסוהר.
 
העיתונאי מגיע בשעות הבוקר לרחוב שבו מתגורר האסיר המפורסם ומבחין בו כשהוא מגיע
לחופשתו היומית, הבלתי רשמית, מבית הסוהר. העיתונאי מבקש להוכיח שזהו אינו מקרה חד
פעמי. הוא יכול לשלוח צלם עיתונות, שיארוב לאסיר בכל בוקר ויצלם אותו במהלך
בילוייו. באותה מידה - אם יש לכך תקציב - יכול העיתונאי לשכור חוקר פרטי שיתעד את
שיגרת ימיו של האסיר ויצלם אותו בטיוליו ברחובות, בבתי הקפה ובבית הכנסת. אין הבדל
מהותי בין עבודתו של צלם העיתונות לבין עבודתו של החוקר הפרטי.
 
7.61
על פי השקפתי העקרונית, אין צורך ברישוי עיתונאים, ויש להתייחס לכל אדם, העושה
עבודה עיתונאית, כאל עיתונאי. משום כך, ברגע שחוקר פרטי מבצע עבודה כזאת לצורך
פרסום עיתונאי - הוא עיתונאי.
 
יש לכך השלכות מרחיקות לכת: אם, למשל, יישאל החוקר הפרטי בעדות במשטרה או בבית
המשפט אחרי מי עקב ומדוע, לדעתי, הוא יוכל לסרב לענות על השאלות בנימוק של חיסיון
עיתונאי. (בנוגע לשאלה "מיהו עיתונאי" - ראו פרק 5, סעיף 5.77).
  
7.62
בנסיבות אלה יש רק בעיה אחת: חוקר פרטי, המבצע עבודה עיתונאית, לא יראה את עצמו
כפוף לכללי האתיקה העיתונאית, המחייבים צלם עיתונות. כך, למשל, הוא לא יראה את עצמו
כפוף להגבלות שעיתונאים הטילו על עצמם בנוגע לחדירה לפרטיות (ראו בהמשך, בפרק 8).
 
יש לזכור כי לעתים נזקקים עיתונאים לחוקרים פרטיים, כאשר מוגשות נגדם תביעות לשון
הרע, ועליהם להמציא מסמכים והוכחות לטענת "אמת דיברתי", שבכוונתם להשמיע בבית
המשפט. חוקרים פרטיים מסייעים להם במקרים אלה, וגם אז קשה להבחין באופן עקרוני-אתי
בין החוקר, האוסף את המידע כדי להוכיח את אמיתות הפרסום אחרי שהפרסום נעשה, לבין
אותו חוקר, האוסף את המידע לצורך אותה מטרה - אך לפני הפרסום. (ראו גם למעלה, בפרק
זה, בפיסקה העוסקת בהקלטות סתר, על ההערה שספגה כתבת הטלוויזיה איילה חסון אחרי
שהעסיקה מכספה הפרטי את החוקר הפרטי רפי פרידן, כדי שיקליט שיחה בינה לבין מקור
מידע.)
 
חוקרים פרטיים מועסקים לעתים על ידי עיתונאים לביצוע עבודות שאינן עיתונאיות:
כשכתב יוצא למשימה בשטח עוין, מצמיד לו לעתים העיתון חוקר פרטי, המתפקד כשומר
ראש. אין ספק כי להעסקת חוקר פרטי למשימות כאלה אין כל קשר לאתיקה העיתונאית
(פרט, אולי, לכך שהחוקר מחויב לשמור על חיסיון עיתונאי, אם הכתב שהוא מלווה נפגש עם
מקורות חסויים - ראו פרק 5).  
 
7.63
בעיה נוספת קיימת, אם החוקר הפרטי נשכר לעשות עבודות שעיתונאי אינו מוכן לבצען: אם
מתבקש "להשיג חומר", תוך שהמזמינים עוצמים עיניים ביחס לשיטות עבודתו. כך עלול
עיתונאי להזדקק להאזנות סתר, לגניבת מסמכים רשמיים, לתשלום שוחד לפקידי ציבור וכו'
- לכאורה בלי לדעת כי המידע הושג בדרכים פסולות. העיתונאי מקבל את תצלומי המסמכים
ואת המידע בלי לשאול כיצד הושגו. אלה שיטות פסולות, ושום מטרה אינה מקדשת את
האמצעים האלה.
 
סחיטה
7.64

ב- 9 בנובמבר 1983, בשעה 11 בבוקר, טילפן משה ליכטמן, עיתונאי חוקר, אל פקד בועז
גוטמן מהיחידה הארצית לחקירות הונאה של המשטרה. הוא ביקש להיפגש עם הקצין. גוטמן
השיב כי ישמח לשוחח עם העיתונאי, אם דובר המשטרה יאשר לו זאת. העיתונאי הגיב, לפי
זיכרון דברים שרשם גוטמן: "יש לי חומר, ואם אתה לא תגיב - זה יזיק לך וזה ילכלך
אותך!"
 
השופטת ויקטוריה אוסטרובסקי-כהן, שהרשיעה את העיתונאי בעבירת איום בגין דברים אלה,
קבעה: "איני רואה בדבריו אלה של ליכטמן מעשה בלתי אתי בלבד, כי אם איום מכוון,
הנופל במסגרת מעשה פלילי".
 
בערעור שהגיש ליכטמן לבית המשפט העליון היה השופט אליעזר גולדברג בדעה, כי על פי
מהותם של דברים, לא היה בדבריו של ליכטמן איום, אלא היו בהם הפחדה "חוקית", או
אזהרה "חיובית".
 
"סבורני", כתב השופט גולדברג, "כי בנסיבותיו של מקרה זה יש גם מקום לומר, כי כל
שביקש המערער הוא לקבל מהקצין גוטמן תגובה על החומר המצוי בידו, ושאותו הוא עומד
לפרסם, ולהזהירו על הנזק הצפוי לו אם גוטמן לא ינצל את 'זכות השימוע', שהוא מעניק
לו, ואם תתפרסם הכתבה ללא תגובתו" (36).
 
השופט אליהו מצא לא הסכים למסקנה זו: "אילו דברי המערער, בפנייתו אל הקצין גוטמן,
אכן התמצו בבקשת תגובה לחומר המצוי בידו ובאזהרה שהימנעות מתגובה עלולה להזיק לו,
אף אני הייתי סבור, כי מאמירות כאלו - הגם שנוסחו בלשון בוטה - אין להסיק בהכרח,
שהמערער התכוון לאיים על גוטמן. אילו אלה היה פני הדברים לאשורם, נוטה הייתי לאמץ
את ההערכה שביסוד מסקנתו של השופט גולדברג, כי אין לשלול את האפשרות, שפניית
המערער אל גוטמן נעשתה במסגרת מילוי תפקידו כעיתונאי, המחייבו לאמת מידע שהגיע
לרשותו, קודם לפרסומו, בעזרת כל גורם יודע דבר וליתן לכל אדם, שהמידע מתייחס אליו
והעלול להיפגע מפרסומו, הזדמנות למסור את גירסתו אודות הנאמר בו קודם לפרסומו.
 
"דא עקא, שהמערער לא הסתפק בבקשת תגובה, ואף לא באזהרה שגוטמן עלול להיפגע אם
יימנע מתגובה. הוא דרש מגוטמן להיפגש עימו, וכשהתנה זאת גוטמן באישורו של דובר
המשטרה, דחה המערער אפשרות זאת כבלתי מעשית... אמירות נוספות אלו של המערער אינן
יכולות להתיישב אלא עם קיומה של כוונה לאיים על גוטמן; באשר זו ולא אחרת הייתה
משמעות הדברים שאמר לקצין: אם לא תיפגש עימי בלי שהיות, ובניגוד לנוהלי המשטרה
המחייבים אותך, אפרסם את החומר שבידי בלא לשמוע את תגובתך, ופרסומו של החומר יזיק
לך; אך לא אומר לך מהו העניין, שעליו הינך מצופה להגיב, אלא אם תמלא את דרישתי
להיפגש עימי!" (37).
 
השופט פרופ' אהרון ברק הסכים עם השופט מצא, כי יש לדחות את ערעורו של ליכטמן
ולאשר את הרשעתו באיומים. הוא קבע כי ליכטמן הזהיר את קצין המשטרה כי הוא עצמו
עומד להזיק לו על ידי פרסום לשון הרע עליו.
 
"המערער עצמו ציין, כי הדברים שהוא עומד לפרסם יזיקו לקצין גוטמן ו'ילכלכו' אותו.
מכיוון שכך, שוב אין צורך בהוכחות נוספות לעניין עצם קיום לשון הרע. הנטל מוטל על
המערער להראות, כי עומדת לו הגנה על פי חוק איסור לשון הרע, כגון אמיתותם של
הדברים והעניין הציבורי בפרסומם. בנטל זה לא עמד המערער בעניין שלפנינו. נמצא כי
היסוד העובדתי של עבירת האיומים הוכח" (38).
 
עוד קבע השופט ברק, כי "מכיוון שבידו של המערער השליטה, אם לפרסם את החומר המזיק
אם לאו, אין לנו עניין בעצה בלבד, אלא באיום ממש".
  
7.65
באותה פרשה יוחסו לעיתונאי ליכטמן עוד שלושה איומים על קציני משטרה באותה יחידה.
בשניים מהם חזרה בה התביעה מן האישום, אבל במקרה הרביעי - של שיחת טלפון עם פקד
ראובן קובנט - הורשע ליכטמן בעבירה חמורה יותר: סחיטה באיומים.
 
גם עם קובנט ניהל ליכטמן שיחת טלפון, וגם עימו ביקש פגישה. העיתונאי סיפר לקצין
המשטרה, שהוא עומד לכתוב סדרת כתבות על היחידה הארצית לחקירות הונאה, וכי כדאי לו
(לפקד קובנט) להיפגש איתו. הוא איים, כי אם קובנט יסרב להיפגש עימו, ישתמע מדברים
שיפרסם, כי קובנט מסר לו את החומר, ואז הוא עלול להיקלע לצרה עם מפקדיו.
 
בבית המשפט טען ליכטמן, כי הוא אמר את הדברים בהומור. השופטת ויקטוריה
אוסטרובסקי-כהן (בבית המשפט המחוזי) והשופטים גולדברג, מצא וברק (בבית המשפט
העליון) לא הבינו את ההומור והרשיעו את העיתונאי בסחיטה באיומים. על כל אחת משתי
העבירות נשפט ליכטמן לקנס בסך אלף שקלים.
  
7.66
בפרשת ליכטמן מתעוררת השאלה, האם התנהגות כזאת של עיתונאי היא מעניינה של האתיקה
או של החוק הפלילי. נדמה לי, כי במקרים כאלה היו מוסדות האתיקה מגיבים בפחות חומרה
מאשר המשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט.
  
7.67
פרשת ליכטמן חריגה בדרך שבה התפתחה. על מקרה רגיל יותר - אם כי חמור לא פחות -
ניתן היה ללמוד דרך אגב בכתבה על חולת איידס בת 21. אמה של הצעירה מספרת כי
כאשר חלתה בתה, הגיעו כתבים לבית החולים, דרשו ממנה שיתוף פעולה ואיימו עליה, כי
אם תסרב - יפרסמו הכל על מחלת בתה (39).
  
החרמת מידע
7.68

החרמת מידע או החרמת מקור מידע כדרך לאלץ אותו למסור ידיעות הן שיטות פסולות,
שאותן נוקטת עיתונות חזקה כאמצעי להשיג ידיעות וכתבות בלעדיות.
 
בעוד שסחיטה, התפרצות או התחזות הן אמצעים פסולים בעליל, שאי חוקיותם ברורה לעין
כל, החרמת מידע נראית לעיתונאים ולעיתונים המשתמשים בה אמצעי לגיטימי במלחמה
המסחרית שבין כלי התקשורת וכניצול לגיטימי של גודלם ושל כוחם. אבל כאשר מדובר
בפרסום ידיעות בעלות ערך חדשותי, אין זה כך.
 
החרמת המידע מתייחסת, לכאורה, למערכת היחסים שבין העיתונאי לבין מקור המידע,
המעוניין בפרסומו. אך נפגעים ממנה גם הקוראים, שחובתו הראשונה של העיתונאי היא
כלפיהם.
 
החמרת המידע מתפתחת כאשר הרכב כלי התקשורת בשוק אינו מאוזן: למשל, כאשר ישנה רק
תחנת טלוויזיה אחת, שה"רייטינג" שלה הוא בהכרח אדיר, או כאשר ישנו עיתון, שתפוצתו
עולה על תפוצת כל שאר העיתונים גם יחד, ומספר קוראיו עולה על מספר הקוראים של כל
שאר העיתונים.
 
אמצעי תקשורת חזק כזה, שכל המקורות המעוניינים - פוליטיקאים, אנשי יחסי ציבור, אמנים
וכדומה - מעוניינים לפרסם ולהתפרסם בו, יכול להפעיל את כוחו ולהציג למקורות
המעוניינים אולטימטום: "או שתעביר את החומר שלך בלעדית אליי, או שאחרים אותך". זה
לגיטימי כשמדובר בכתבות צבע ובסיפורים קלילים. זה פסול כשמדובר בידיעות בעלות ערך
חדשותי.
 
כשמדובר בסיפור צבע - למשל ראיון עם זמר ערב צאת תקליטו החדש - יכול עורך מגאזין
של עיתון גדול לדרוש מהזמר בלעדיות תמורת הסכמתו לפרסם את הראיון. יש לכך סיבות
אובייקטיביות: הפקת כתבה כזאת והדפסתה נמשכות זמן רב, ואם לא תובטח בלעדיות, עלול
עורך אותו מגאזין להימצא במצב מביך, כאשר כלי תקשורת אחר יפרסם את כל מה שיש לזמר
להגיד יומיים לפני פרסום המגאזין.
 
ייתכן שהסכם בלעדיות כזה יהיה בלתי סימפטי כלפי המתחרים הקטנים, אבל אין בכך
פגיעה ממשית באתיקה העיתונאית.
 
שונה הדבר, כאשר מדובר על ידיעה בעלת ערך חדשותי. למשל, כתב לענייני משפט יודע כי
עורך דין מסויים עומד להגיש תביעה סנסציונית, שתעסיק את הציבור כולו. הוא מציב
איפוא לפרקליט אולטימטום: אם לא תעביר לי את התביעה באופן בלעדי, לא אפרסם אותה
ואותך כלל. הפרקליט חייב להחליט: פרסום בלעדי בעיתון הגדול או פרסום בשאר כלי
התקשורת והתעלמות מוחלטת בעיתון הגדול.
 
הפרקליט יודע, שאם הידיעה שלו חשובה, יבואו שאר כלי התקשורת בעקבות העיתון הגדול
ויפרסמו אותה אחרי פרסומה הראשוני בעיתון הגדול. לכן, בדרך כלל, הוא ייכנע ויעביר
את המידע בלעדית לעיתון הגדול.
  
7.69
בהנחה שהעיתון הגדול מאיים ברצינות להחרים את הידיעה ואת המקור, יש כאן פגיעה
בכללי האתיקה. לצורך יוקרה ומתוך שיקולים מסחריים נוטש העיתון הגדול את השיקולים
העיתונאיים הטהורים. על הכתב והעורך לבחור את החומר המתפרסם מתוך השיקולים של
החשוב, המעניין והמרגש. לפי גישה לגיטימית אחרת, החומר ייבחר לפי שיקולי הפופולרי
והחורג מהנורמלי ומהנורמטיבי. כפי שהודגש בפרק 2, אלה הם שיקולים עיתונאיים
אמיתיים. שיקולים אלה הם היחידים שצריכים להנחות את הכתב ואת העורך בבחירת החומר
הראוי לפרסום. החרמת מידע כדי ללחוץ על מקורות המידע היא שיקול זר. באמצעות
ההחרמה פוגעים העיתון והעיתונאי בקוראים, הזכאים לקבל מהם את כל המידע הראוי
לפרסום.
 
כך, למשל, אם עיתון מאיים על פוליטיקאי, שלא יפרסם את דעותיו ומידע על פעולותיו, אם
הפוליטיקאי לא ייתן לעיתון בלעדיות בפרסום מידע שהוא יכול למסור, מעל העיתון באמון
הקוראים. הוא מונע מהם מידע משיקולים שאינם ענייניים.
 
כשכתב לענייני מחשבים מודיע לחברת תוכנה, כי לא יפרסם בעיתון הגדול מידע על פיתוח
חשוב שלה, אם המידע יימסר גם לעיתונאים אחרים, הוא מונע מהקוראים מידע על אותו
פיתוח חשוב משיקולים שאינם עיתונאיים.
 
גם כשהמקורות נכנעים, וכל המידע מתפרסם קודם בעיתון הגדול, יש לשיטת האיום בהחרמה
היבטים בלתי אסתטיים והשלכות שליליות בתחומי ההגינות המקצועית וחופש זרימת המידע.
  
7.70
בחודש אוקטובר 1995 יצא למסכים סרטו של הבמאי שבי גביזון "חולה אהבה משיכון ג'".
כוכב הסרט, השחקן משה איבגי, הבטיח להתראיין ב"מעריב" במסגרת מסע יחסי הציבור
שליווה את הסרט, אבל העדיף בסופו של דבר ראיון בלעדי ב"ידיעות אחרונות". התוצאה
הייתה ש"מעריב" לא דיווח כלל על הסרט החדש.
 
ההתעלמות הזאת העסיקה את קובי ניב במדורו "עיתונים" ב"דבר שני". הוא כתב: "שיהיה
ברור - לא מדובר כאן בהחלטה עיתונאית שלא לכתוב על הסרט הזה כי הוא לא טוב ולא
שווה כתיבה. מדובר כאן בחרם שהטילו עורכי 'מעריב' על הסרט, כנראה (כך אומרת השמועה)
בגלל שכוכב הסרט משה איבגי הבטיח להם ראיון והבריז לטובת ראיון ב'ידיעות'.
 
"הסיבה אינה משנה. העובדה היא שעיתון, שתפקידו למסור מידע לציבור בכל תחומי החיים
(וגם תרבות זה תחום בחיים), מטיל בעצמו חרם או צנזורה על מידע ומונע אותו מהציבור
מסיבות לא ענייניות לחלוטין. כך לא מתנהגת עיתונות. כך מתנהגת מאפיה... אם הולכים
באותה שיטה ובאותה דרך, מחר יכול 'מעריב' גם למנוע מידע על תהליכים מדיניים, בגלל
ששר החוץ התראיין ל'ידיעות', או לא לפרסם שהיה פיחות, כי שר האוצר התראיין ל'הארץ',
או לא לפרסם על הרוגי פיגועים, אם המשפחות לא יפרסמו מודעות אבל ב'מעריב'. עיתון
שמונע מידע מקוראיו בתחום אחד יכול למנוע מידע מקוראיו גם בתחום אחר. עיתון שמטיל
חרם על מידע מפסיק בעצם להיות עיתון" (40).
 
זנות או שוחד מיני
7.71

בשנות השמונים פורסם בעולם, כי עיתונאית אירופאית ידועה נוהגת לנצל את סגולותיה
המיניות כדי להשיג ראיונות עם אישים מפורסמים. בין השאר נטען, כי אותה עיתונאית
שכבה עם שליט לוב, מועמר קדאפי, כדי לראיין אותו ולהכיר אותו "מקרוב", וכי נכנסה
למיטתו של שר אמריקני מפורסם מאוד, המבוגר ממנה בשנים רבות, כדי לכתוב עליו כתבת
דיוקן.
 
אינני יודע אם הדברים נכונים, ולכן גם לא מוזכר כאן מה שמה של העיתונאית.
 
אתייחס לשמועות על דרכי עבודתה רק לצורך דיון בשאלה, האם אלה אמצעים פסולים
בעבודה העיתונאית.
 
אין תשובה חד משמעית לשאלה זו, שכן הנסיבות קובעות במידה מכרעת אם המגע המיני בין
העיתונאי/ת למרואיינ/ת ייתפס כחריגה מהאתיקה העיתונאית. לדעתי, ישנם שלושה סוגים
בסיסיים של יחסים, שכל אחד מהם צובע את הקשר בין העיתונאי/ת למרואיינ/ת באור
אחר:
 
סוג אחד של יחסים הוא כאשר עיתונאי/ת מתאר/ת את מפגשיו/ה עם מנהיג/ת מדינה, או
אישיות חשובה אחרת, ובין השאר כותב/ת על החוויה המינית שעבר/ה איתו/ה.
 
עיתונאות טוטלית מהסוג הזה מעוררת שאלות רבות, אך לא של "זנות עיתונאית", ובכל מקרה
אי אפשר לטעון בנסיבות כאלה כי ננקטו אמצעים פסולים להשגת המידע.
 
סוג שני הוא כאשר אותם יחסים הם סודיים ונועדו - מבחינת העיתונאי/ת - להכשיר את
הדרך ולאפשר את הראיון. במקרה כזה - כשהמין הוא תמורה לראיון - ניתן לדבר על "זנות
עיתונאית" ועל אמצעים פסולים להשגת מידע.
 
יחסים מסוג שלישי הם קשרים שנוצרו בתום לב בין שני אנשים - במקרה זה עיתונאי/ת
ופוליטיקאי/ת - כך שלא ניתן לטעון שהמגע המיני ניתן בתמורה לראיון או למידע בלעדי.
ברור כי מבחינה אתית זוהי "אופרה אחרת", ולא ניתן לבוא בטענות כלשהן לעיתונאי/ת.
יחד עם זאת רצוי שאותו/ה עיתונאי/ת יבחר/תבחר תחום סיקור חדש, שכן יהיה קשה מאוד
לצפות ממנו/ה לאובייקטיביות.
  
7.72
בקיץ 1992 עסק אגף החקירות של המשטרה בחקירה רגישה: עיתונאי ידוע של עיתון גדול,
שתחום סיקורו כלל את בית משפט השלום בתל-אביב, נחשד כי קיים יחסים עם פקידה באותו
בית משפט. חוקרי המשטרה חשדו כי תמורת יחסי המין נתנה לו הפקידה חומר סודי מארכיון
בית המשפט - חומר שאסור היה לה למסור לו לפי הנהלים, ושלא נמסר לעיתונאים אחרים.
בין השאר - כך חשדה המשטרה - קיבל העיתונאי מהפקידה מידע על צווי חיפוש שהוצאו
בבית המשפט ועל חקירות סמויות שניהלו רשויות החקירה.
 
בסופו של דבר נעצרה הפקידה, בחשד שקיבלה מהכתב שוחד מיני, ונערך חיפוש אצל הכתב
במטרה לגלות חומר סודי שנמסר לו, לפי החשד, על ידי הפקידה. החיפוש לא הוליד כתב
אישום נגד העיתונאי.
 
שאלת המפתח בהתנהגותו של העיתונאי היא האם הוא ניצל באופן ציני את אהבתה של
הפקידה אליו כדי לשים יד על חומר מעניין, או שהוא אהב אותה באמת ובתמים, והמידע
שהוא קיבל ממנה היה חלק שולי מקשרי האהבה ההדדיים ביניהם. את התשובה לשאלות אלה
יכול לתת רק העיתונאי, שכן רק הוא יודע מה הוא חש בתוכו. זו גם הסיבה שלא ניתן
לשפוט את העיתונאי על חריגה מכללי האתיקה העיתונאית. עדיין אין בידינו שום אמצעי
לבחינה של כנות הרגשות.
 
7.73
בחודש מאי 1992 הגיש כתב לענייני מפלגות של עיתון גדול תלונה בענייני אתיקה נגד
כתבת לענייני מפלגות של עיתון אחר. בתלונה, שהוגשה לאגודת העיתונאים בתל-אביב, נטען
כי הכתבת היא מאהבת של יועץ אסטרטגי לאחת המפלגות, וכי יחסיה איתו השפיעו על אופן
הסיקור של אותה מפלגה בעיתונה. עוד נטען בתלונה, כי הכתבת קיבלה מן היועץ האסטרטגי
טובות הנאה כספיות.
 
אגודת העיתונאים טיפלה בתלונה במלוא הרצינות. ועדת האתיקה של האגודה הקימה צוות
בירור, בראשות חנה איש-הורוביץ ויאיר דקל, והצוות הזה הגיע למסקנה כי יש מקום
לתלונה נגד העיתונאית. הקובל מטעם ועדת האתיקה, יוחנן להב, הגיש כתב אישום,
והעיתונאית הורשעה בבית הדין לאתיקה ולמשמעת של האגודה בשני מקרים של קבלת טובות
הנאה כספיות מהמאהב. אבל בערעור שהגישה על הרשעתה זוכתה העיתונאית. בין השאר קבע
בית הדין לערעורים, כי יחסיה של העיתונאית עם היועץ למפלגה החלו בטרם נעשה יועץ.
באחד המקרים התקבלה הלוואה לפני שהאיש נעשה יועץ למפלגה. במקרה השני התבסס הזיכוי
על נימוקים משפטיים פרוצדורליים, כגון העדר די ראיות.
 
נשיא בית הדין לערעורים, משה רונן, וחברי בית הדין, תמי גיא ואפרים סטן, קבעו: "אנו
סבורים שתהיה זו גזירה שהציבור אינו יכול לעמוד בה, אם נדרוש מעיתונאים להימנע
מקבלת טובות הנאה מידידים, שיש ביחסיהם עם העיתונאי שמץ או קמצוץ של קשרים
מקצועיים. במדינה קטנה כשלנו אפשר למצוא כמעט בכל קשרים ידידותיים עם עיתונאי קשר
כלשהו לעבודתו העיתונאית.
 
"בסופו של דבר, יש להפעיל בכל מקרה את ה- common sense ולבחון, מה היה טיב הקשרים
בין העיתונאי ונותן טובת ההנאה, ואם הייתה כוונה מצד אחד מהם, או מצד שניהם, שטובת
ההנאה תשפיע על העבודה העיתונאית, או אפילו חשש סביר, שהדבר יקרה. במקרה זה נראה
לנו שלא היה קיים חשש כזה" (41).

מקור:
אתיקה עיתונאית, כרך א', עמ' 256-219, הוצאת ידיעות אחרונות
  



 



גרסא להדפסה גרסא להדפסה
כל הזכויות שמורות © 2014 ל- המינהל למדע ולטכנולוגיה במשרד החינוך בשיתוף המרכז הפדגוגי טכנולוגי (מפ"ט) עמל
האתר עוצב ותוכנת ע"י GoNet Software Solutions
ראו תנאי שימוש