דף הבית על האתר הודעות מפמ''ר צוות הפיקוח פורום צור קשר בתי הספר הצעות ודרישות עבודה 
מגמות הלימוד
  מבנה מגמות טכנולוגיות חוזי
  ביבליוגרפיה
  מגמת מדיה ופרסום
  מגמת טכנולוגיות תקשורת
  פורטל היצירה הצעירה
  תמונות מהווי המגמה
  סרטוני המגמה
  בחינות חיצוניות
  בחינת מפמ''ר ארצית
  פרויקטי גמר
  קולנוע וטלוויזיה י"ג - י"ד
  רשימת קישורים
  העשרה והרחבת ידע
  מה חדש ?

מרחבי לימוד מתוקשבים
   המבניות בתקשורת וחברה ג'
   מערכי שיעורים בתקשורת
   מבנית בצילום ותאורה
   מבנית פס קול
   מבנית מעשית בהפקות
   מבנית מדעי הטכנולוגיה
   סיכום פיצ'ינג דוקומנטרי
   תיק הפקה עליליתי
   תיק הפקה דוקומנטרי
   תסריטים להפקות
   אמנות המבע הצילומי

1,363,823 כניסות לאתר
שש גישות לעיתונות

האתיקה מול בעלי העניין
משה רונן

2.89

בבתי הספר לתקשורת נהוג למנות שש גישות "פילוסופיות" לעיתונות:

א. הגישה הסמכותית
היא הוותיקה ביותר. אורך ימיה כאורך ימיו של הדפוס (ואולי אף ארוך יותר). השלטון -
כמו נפוליאון שצוטט למעלה והמלכים האבסולוטיים ששלטו בעולם בתקופתו - סבר
שהעיתונים נועדו לשרת אותו, ושיש לו זכות מלאה להכתיב להם מה ידפיסו ומה לא. לדעת
השלטון, העיתון הוא מכשיר גלוי בידיו להעביר לעם את הצווים שלו ואת המידע שהוא חפץ
להעביר.
 
ראשיתה של הגישה הזאת בימי רומי הקדומה, כאשר השלטון הציב בכיכר העיר - הפורום -
את לוחות ה"אקטה דיורנה" (מעשי היום), שעליהם נחקקו חוקים וצווים, פסקי דין והוראות
שלטוניות אחרות. זהו, אולי, העיתון הראשון שנקט את הגישה הסמכותית.
 
גם העיתון העברי-ישראלי הוותיק ביותר, "הארץ", נוסד כעיתון מטעם השלטון, שראה בו
מכשיר לפי הגישה הסמכותית. מטה הצבא הבריטי בארץ ישראל פירסם באפריל 1918 את
השבועון "חדשות מהארץ הקדושה", שנועד להעביר את המסרים של הכובש הבריטי ליהודי
הארץ. לאחר שהסתיימה המלחמה, קוצר שמו של העיתון ל"חדשות מהארץ", ולאחר מכן
ל"הארץ". וכאשר לצבא הבריטי לא היה עוד חפץ בו, הוא נמכר לידיים יהודיות פרטיות.
 
בשנת 1948, כשקמה מדינת ישראל, סברו ראשיה, כי יש להקים עיתון מטעם המדינה להעברת
עמדותיה לציבור הערבי. לשם כך הוקם "אל-יום", שהיה בבעלות הממשלה וההסתדרות. הוא
נסגר רק אחרי מלחמת ששת הימים, בשנת 1968. מנהיגי ישראל, ששללו את הגישה
הסמכותית בכל הנוגע לעיתונות העברית, אימצו אותה בנוגע לציבור קוראי העיתונים
הערביים. (בעיתונים אלה, שהוצאו על ידי השלטון למטרותיו, יש מאפיינים רבים של הגישה
הסמכותית, אך הם לא היו "סמכותיים" במאה אחוזים. כפי שנראה בהמשך, בכל עיתון, ניתן
למצוא מאפיינים של יותר מגישה אחת. עיתון יכול להיות, למשל, חופשי וגם מסחרי או
מסחרי וגם אחראי).
 
לפי הגישה הסמכותית, יש צורך ברשיון כדי להוציא עיתון, ולא ניתן לפרסם בו שום חומר
שלא אושר מראש על ידי הצנזורה. שרידים לגישה זו קיימים עדיין בחקיקה הבריטית
המנדטורית, החלה על העיתונות בארץ עד עצם היום הזה (פקודת העיתונות ותקנות ההגנה
לשעת חירום).
 
ב. החופש המוחלט
מייסדי ארצות הברית פיתחו גישה הפוכה, שבאה לידי ביטוי בתיקון הראשון לחוקת ארצות
הברית: חופש מוחלט לתקשורת, ובלשונם - "חופש הדפוס" (Freedom of  the Press).
העיתונים היוקרתיים בארצות הברית נלחמים עד היום את המלחמה של חופש העיתונות.
 
ג. הגישה הטוטליטרית
שננקטה על ידי המשטרים הטוטליטריים של המאה ה- 20 (למשל, גרמניה הנאצית, איטליה
הפשיסטית וברית המועצות הקומוניסטית), התפתחה מתוך הגישה הסמכותית. משטר טוטליטרי - כמו המשטרים המלוכניים בתקופת נפוליאון - רואה בעיתונות מכשיר שלטוני,
שמותר להכתיב לו מה לפרסם ואיך לפרסם - כולל פרסום מידע כוזב (דיס-אינפורמציה).
 
אבל קיים הבדל משמעותי בין הגישה הסמכותית לגישה הטוטליטרית: שלטון הנוקט את הגישה
הסמכותית אינו מסתיר מהציבור את העובדה שהעיתון הוא שופרו הבלעדי, ושעורכיו
מפרסמים בו רק מה שהשליט רוצה שיתפרסם. לעומת זאת בגישה הטוטליטרית מנסה השליט
להציג את העיתון ככלי תקשורת עצמאי, הפועל לפי שיקולים עיתונאיים.
 
ד. הגישה המגויסת
ננקטת על ידי העיתונות המפלגתית, שפרחה בארצות הברית במאה ה- 19, ובארץ - בשליש
השני של המאה ה- 20. יש להבין אותה על רקע הגישה הטוטליטרית והגישה הסמכותית,
שהיו קיימות באותה תקופה במדינות אחרות. מדובר בעיתונות חופשית - אך לכל עיתון
מגויס יש השקפת עולם ברורה, שאותה הוא מנסה לקדם ולהנחיל לאנשים רבים ככל האפשר.
 
העיתונים המפלגתיים בישראל פרחו בשנותיה הראשונות של המדינה. לכל מפלגה היה עיתון
מגויס, שמטרתו היתה להציג את עמדתה: "דבר", עיתון ההסתדרות, היה מגויס למען מפא"י;
"על המשמר" היה עיתונה של מפ"ם; "הצופה" - היחיד מבין העיתונים המפלגתיים של ראשית
המדינה שעדיין יוצא לאור - משרת את המפד"ל; "חירות" היה עיתונה של תנועת החירות,
וערך אותו מנהיג התנועה, מנחם בגין; "למרחב" הוצא לאור על ידי אחדות העבודה; "הבוקר"
- על ידי הציונים הכלליים; ו"קול העם" היה עיתונה של מק"י, המפלגה הקומוניסטית
הישראלית.
 
בשנים האחרונות דעכו העיתונים המפלגתיים, ועם סגירת "דבר" ו"על המשמר" הם נעלמו -
פרט ל"הצופה" ולעיתוני המגזר החרדי: "יתד נאמן", "המודיע" ו"יום ליום". העיתונים
החרדיים נוקטים גישה מגויסת קיצונית, שדוגמתה לא מצאנו בעיתונות המגויסת של המפלגות
החילוניות. עיתון חרדי אינו מאמין בדיווח חופשי וב"זכות הציבור לדעת". הוא מאמין כי
עליו להעביר לציבור הקוראים שלו רק מה שראוי לו לדעת. ומהו מידע ראוי ובלתי ראוי
קובעים הרבנים - כל עיתון ורבניו.
 
ניצני עיתונות מגויסת חדשה מופיעים בימים אלה במגזר הערבי הפלשתיני. מייסדי כלי
התקשורת האלה מדברים על עיתונות חופשית, אבל חושבים על עיתונות מגויסת, שתשרת את
העניין הלאומי. ימים יגידו, אם תהיה זו עיתונות מגויסת או טוטליטרית. (יש להוציא מן
הכלל הזה את השבועונים המסחריים בערבית, כמו "א-סינארה", היוצא לאור בנצרת).
 
ה. הגישה האחראית
עיתונות הנוקטת את הגישה הזאת היא חופשית, פועלת על פי קני מידה עיתונאיים, אך
העיתונאים נוטלים על עצמם סייגים מסוימים - המשתנים ממקום למקום ומתקופה לתקופה -
ומרסנים את עצמם על פי אותם סייגים. אלה יכולים להיות סייגים שמכתיבה האתיקה
העיתונאית, כמו אי חדירה לפרטיותם של בני אדם, ואלה יכולים להיות סייגים הפוגעים
באתיקה העיתונאית, כמו כניעה לתכתיבים של מפרסמים גדולים. בדרך כלל אלה הם ריסונים
שהעיתונות נוטלת על עצמה לבקשת השלטון, כפי שהיה מקובל במשך שנים רבות בוועדת
העורכים של העיתונים היומיים (ראו פרק 12).
 
הפרשה הבאה מלמדת, כי העיתונות הישראלית כבר אינה "אחראית" כפי שהייתה פעם: בחודש
ינואר 1996 פירסם תחקירן "מעריב", רונאל פישר, כתבה בלעדית, שחשפה כי בנק הדם של
מגן דוד אדום נוהג לשפוך תרומות דם של בני העדה האתיופית.
 
הגילוי גרם לסערת רגשות בקרב בני העדה, ובמהלך הפגנת המונים סוערת מול משרד ראש
הממשלה נזרקו אבנים ונפצעו שוטרים ומפגינים. הפרסום יצר קרע גלוי וחשף מתחים בין
עולי אתיופיה לבין שאר הציבור בארץ. בעקבות הסערה הציבורית שהתעוררה מינתה
הממשלה ועדת חקירה בראשות הנשיא לשעבר, יצחק נבון.
 
מניעי בנק הדם של מגן דוד אדום היו ברורים למקרא הכתבה: מצד אחד, לא רצו לסכן את
שלום הציבור על ידי שימוש במנות דם, שנלקחו מתורמים השייכים לקבוצת סיכון. מצד שני,
לא רצו לפגוע באותם תורמים על ידי סירוב לקבל את תרומותיהם. עיתונות "אחראית" היתה
מגלה הבנה למניעיו של בנק הדם ונמנעת מהפרסום כדי לא ליצור מתחים וקרע בחברה.
ממילא - הייתה העיתונות ה"אחראית" מסבירה לעצמה - הפרסום אינו יכול לתקן את המצב:
הסיכון שבדמם של אנשים שהיו באפריקה לא יפחת כתוצאה מהפרסום. עיתונות "מסחרית",
לעומת זאת, לא הייתה מתחשבת כלל בשיקול כזה, ו"מעריב" הוא עיתון הפועל לפי הגישה
המסחרית.
 
לעומת זאת, הפרשה הבאה מלמדת כי נותרה בעיתונות הישראלית אחריות רבה, לפחות
בנושאי חוץ וביטחון: ב- 25 בספטמבר 1997 ניסתה חוליית חיסול של המוסד למודיעין
ולתפקידים מיוחדים להרוג ברבת עמון את חאלד משעל, ראש הלשכה המדינית של החמאס.
הפעולה נכשלה. שניים מחברי החוליה נעצרו, וארבעה אחרים נמלטו לשגרירות הישראלית.
 
הפעולה הכושלת גרמה נזק מדיני וביטחוני עצום למדינת ישראל. בשבוע הראשון אחרי
הכישלון, כשהעיתונות העולמית דיווחה על הפרשה, מיעטה העיתונות הישראלית להתייחס
אליה. בשבת, 4 באוקטובר 1997, אחרי שישראל נאלצה לשחרר מכלאו את מייסד החמאס,
שייח' אחמד יאסין, ואחרי שהפרשה צברה תאוצה בעיתונות העולמית, זימן ראש הממשלה
בנימין נתניהו לביתו בירושלים את עורכי העיתונים הישראליים וביקש מהם למתן את
סיקור הפרשה כל עוד לא הוחזרו אנשי המוסד העצורים בירדן.
 
רוב כלי התקשורת נענו לבקשה, ואת הביקורת הקשה על תיפקוד ראש הממשלה בפרשה מתחו
רק לאחר שובם של אנשי המוסד ארצה.
 
אף שהעורכים נעתרו לבקשתו, האשים ראש הממשלה את התקשורת בהתנהגות בלתי אחראית
בסיקור הפרשה. טענה הפוכה היתה לנשיא מועצת העיתונות, עורך הדין חיים צדוק. לדבריו,
התקשורת הישראלית לא מילאה את תפקידה כלפי הציבור, כשלה בסיקור הפרשה ונמנעה
מדיווח על פרטים רבים, שפורסמו בעיתונות העולם. לטענת צדוק, "העיתונות שתקה והייתה
כנועה וצייתנית לנתניהו".
 
עוד טען צדוק, כי הצנזורה הצבאית הופעלה בפרשה שלא כדין - אבל לא היה שום כלי
תקשורת בישראל שהעז להתנגד לפסילותיה. (ראיון עם חיים צדוק בתוכנית "עניין אחר", רשת
ב' של "קול ישראל" 7 באוקטובר 1997).
 
ו. הגישה המסחרית
באה לקראת הקורא, המאזין והצופה. העיתונות הנוקטת גישה זו נותנת לצרכניה את מה שהם
רוצים כדי לרכוש את נאמנותם ולהגדיל את שיעורי התפוצה ואת אחוזי הצפייה וההאזנה
(Ratings). השיקול העיקרי המנחה את העתונות מהסוג הזה הוא הרווחים. ככל שיהיו יותר
צופים, מאזינים וקוראים, מחיר הפרסום בעיתונות המסחרית יהיה גבוה יותר, והרווחים
יגדלו. רבים טוענים כי גישה זו מורידה את רמת העיתונות, מכיוון שדיווח מצולם על
אהבותיה של דוגמנית פופולרית יביא יותר קוראים מאשר דיווח על תיקונים חשובים
בתקציב המדינה (ראו פרק 21).
 
2.90
בעיתונות הישראלית של ימינו שולטות כמה גישות בערבוביה. הגישה המסחרית מתחזקת
בשנים האחרונות, והגישה האחראית, שהייתה קיימת במשך שנים רבות, נחלשת. לצידן קיימים
עדיין עיתונים המוכיחים, שהגישה המגויסת לא עברה מן העולם.

2.91
כאן יש להעיר, רי רבים מחלקים את הגישות לעיתונות בדרכים אחרות. כך, למשל, מחלק ד"ר
יריב בן אליעזר את המדיה לארבע גישות: השיטה הסמכותית, שיטת החופש, שיטת האחריות
הציבורית והשיטה הסובייטית-טוטליטרית (52).
 
מקור:
אתיקה עיתונאית, כרך א', עמ' 77-35, הוצאת ידיעות אחרונות
  



 



גרסא להדפסה גרסא להדפסה
כל הזכויות שמורות © 2014 ל- המינהל למדע ולטכנולוגיה במשרד החינוך בשיתוף המרכז הפדגוגי טכנולוגי (מפ"ט) עמל
האתר עוצב ותוכנת ע"י GoNet Software Solutions
ראו תנאי שימוש