דף הבית על האתר הודעות מפמ''ר צוות הפיקוח פורום צור קשר בתי הספר הצעות ודרישות עבודה 
מגמות הלימוד
  מבנה מגמות טכנולוגיות חוזי
  ביבליוגרפיה
  מגמת מדיה ופרסום
  מגמת טכנולוגיות תקשורת
  פורטל היצירה הצעירה
  תמונות מהווי המגמה
  סרטוני המגמה
  בחינות חיצוניות
  בחינת מפמ''ר ארצית
  פרויקטי גמר
  קולנוע וטלוויזיה י"ג - י"ד
  רשימת קישורים
  העשרה והרחבת ידע
  מה חדש ?

מרחבי לימוד מתוקשבים
   המבניות בתקשורת וחברה ג'
   מערכי שיעורים בתקשורת
   מבנית בצילום ותאורה
   מבנית פס קול
   מבנית מעשית בהפקות
   מבנית מדעי הטכנולוגיה
   סיכום פיצ'ינג דוקומנטרי
   תיק הפקה עליליתי
   תיק הפקה דוקומנטרי
   תסריטים להפקות
   אמנות המבע הצילומי

2,484,267 כניסות לאתר
צנזורה צבאית בלא ביקורת שיפוטית: ההסכם בין "ועדת העורכים" לשלטונות צה"ל

אין להעריך את מלוא חשיבותה של הלכת שניצר בלא לשים-לב לעובדה, שזו הפעם הראשונה
שבה נבחן בבית-המשפט היקף שיקול-דעתה של הצנזורה הצבאית. ההסכם שבין "ועדת עורכי
העיתונים היומיים" ("ועדת העורכים") לבין שלטונות צה"ל, שראשיתו ב- 1949 ושהינו תקף
עד היום, בשינויים מסוימים, הוא שמנע ביקורת שיפוטית על היקף שיקול-דעתה של הצנזורה
לאסור פרסומים. רק העובדה שעיתונים מקומיים אינם צד להסכם האמור גרמה לכך שבג"צ
נדרש לנושא כאשר ביקורתו השיפוטית הוליכה לפסילת שיקול-דעתו של הצנזור הצבאי. לא
יקשה להעריך, שההימנעות מהפעלת ביקורת שיפוטית מנעה את חידוד השאלה של איזון
האינטרסים הראוי בין בטחון המדינה לבין חופש הביטוי והפרסום, וניתן גם לשער שזכות
הציבור לקבל מידע בנושא חיוני זה מצאה עצמה נפגעת. כך, יש הרואים בהסכם "חטא
קדמון",(74) שמנע את הממסד העיתונאי מלהילחם לביטול תקנות ההגנה החמורות ולהמרתן
בחקיקה ישראלית, שתגביל את הצנזורה הצבאית לעניינים ההכרחיים ביותר.(75) הבעייתיות
שבהסכם, שיידון בקצרה להלן, בולטת נוכח העובדה שאיננו חל על כל העיתונים. לגבי
העיתונים החוסים בצל ההסכם הוא יכול להתגלות יום אחד כמשענת קנה רצוץ בשל הלכות
המשפט המינהלי, המאפשרות לרשות ציבורית להשתחרר, על-פי רצונה, מהסכם שהיא צד לו,
אם ייראה שצורכי ציבור חיוניים מצדיקים זאת.(76)
 
ראשיתו של ההסכם היא בצנזורה מרצון, שהתבטאה בהחלטת "ועדת העורכים"(77) מיום 20
במאי 1948, שלפיה, "יש להגיש הגהות לצנזורה מוקדמת." באותה עת, מייד לאחר הכרזת
המדינה, בזמן מלחמת-השחרור, לא רצו עורכי העיתונים להיכשל בפרסום העלול לפגוע
במאמץ המלחמתי. כך קיבלו על עצמם באהבה את עולה של הצנזורה הצבאית ושאלת חומרתן
של תקנות ההגנה בנושא זה לא עלתה לדיון. הצנזור הצבאי, מצידו, אסר על מערכות
העיתונים לצטט חומר שפורסם בחו"ל המכיל "ידיעות צבאיות או כלכליות העלולות להזיק
לצה"ל או למדינת ישראל." הוראה זו היוותה את סלע-המחלוקת הראשון, אולם היא קויימה,
והעיתונים ראו בצנזור הצבאי גורם מנחה ויועץ, תוך קבלת "עצותיו".(78) העיתונות היתה
נכונה להשלים עם צנזורה מייעצת, וכך כמעט לא נזקק הצנזור להפעיל את סמכויותיו על-פי
תקנות ההגנה, אלא, שהובהר לה במהרה שהיא ניצבת למעשה לפני צנזורה הכופה את רצונה.
 
באותה עת הבטיח ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, לחוקק חוק שיבטל את תקנות ההגנה בנושא
הצנזורה ויגביל את הצנזורה לעניינים בטחוניים בלבד. הצעת חוק ממשלתית ברוח זו אף
הונחה על שולחן הכנסת והציעה גם הקמת פורום לערעור על החלטותיו של הצנזור למנוע
פרסומן של ידיעות. "ועדת העורכים" לא התלהבה מן ההצעה והסתפקה בהבטחה לאי-הפעלתן
של תקנות ההגנה לכפיית הצנזורה. ההבטחה נהפכה להסכם הראשון שבין שלטונות צה"ל לבין
"ועדת העורכים", שנחתם בדצמבר 1949. במאי 1951 הומר ההסכם בהסכם חדש, וההסכם
הנוכחי, התקף עד היום, הוא זה שהתקבל ב- 27.7.66.(79)
 
ההסכם הינו למעשה מכתב חתום בידי קצין בכיר בצה"ל, המפרט את עיקרי ההסדר שנקבע
בשיחות בין נציגי ועדת עורכי העיתונים היומיים לבין הרמטכ"ל ו"גורמי המטה הכללי".
מטרתה של הצנזורה מוגדרת בסעיף 1, והיא: "למנוע פרסום אינפורמציה בטחונית העשויה
להועיל לאויב או להזיק להגנת המדינה." בסעיף 2 לאותו מכתב (מ- 27.7.66) נאמר, כי
"אין הצנזורה חלה על עניינים פוליטיים או על דעות, פרשנות, הערכות או על כל עניין
שהוא, אלא אם כן יש בהם או ניתן להסיק מהם אינפורמציה בטחונית." סעיף 4 להסכם
קובע, כי "הצנזורה תעדכן מפעם לפעם את רשימת הנושאים הטעונים ביקורת מוקדמת, בהתאם
להסכם זה, ותודיע על כך לעתונות." בקביעות אלה מוותרת הצנזורה על כוחה לדרוש הגשת
"כל חומר" לביקורת מוקדמת וקובעת באופן חיובי את העניינים שעליהם לא תהיה צנזורה.
עם זאת ברור, שרשימת הנושאים המחייבים הגשה לביקורת מוקדמת נתונה לשיקול-דעתו של
הצנזור הצבאי ואין הוא נזקק להסכמת הצד השני לקביעתם.
 
בהוראה כללית במכתב זה, המוגדר כ"הסכם בעניני צנזורה", נקבע, כי "הצנזורה מבוססת על
שיתוף פעולה בין שלטונות הצבא לבין העתונות, להשגת המטרה המוצגת בסעיף 1" (סעיף 3). בהוראה זו נקבעת למעשה הסכמתו של הצנזור הצבאי לא להפעיל נגד צד להסכם את
סמכויותיו המינהליות שעל-פי תקנות ההגנה. ניתן להניח, שהכוונה בסעיף זה היא גם
שהצנזור הצבאי לא יפעל להגשת תלונה פלילית נגד עיתון שהוא צד להסכם, העשויה
להוביל להגשת כתב-אישום פלילי. כאלה הם פני הדברים למעשה. עם זאת, לא נראה לי שיש
בהסכם כדי לכבול את שיקול-דעתו העצמאי של היועץ המשפטי לממשלה להחליט בשאלת
הגשת כתב-אישום בעבירה על תקנות ההגנה, אם ייראה לו ראוי להאשים עיתון בפלילים.
אפילו יופעלו נגד העיתון הסנקציות האמורות בהסכם (שיידונו להלן), ספק אם תישמע טענתו כי
הורשע כבר בפלילים או כי עמד בסכנה של הרשעה כזו. אפילו יימצא מי שיאמר שאף היועץ
המשפטי לממשלה כפוף להסכם זה, שהמדינה צד לו, בוודאי ייתכן שהאינטרס הציבורי יימצא
מצדיק את אי-קיום ההסכם ואת האישום בפלילים.(80)
 
על-פי ההסכם, מוקמת "ועדת שלושה", המורכבת מנציג הצבא, המתמנה על-ידי הרמטכ"ל, מנציג
העיתונות, המתמנה על-ידי "ועדת העורכים", ומנציג ציבור, הנבחר על-ידי שני הצדדים
והמשמש יו"ר הוועדה. השגות על החלטות הצנזורה למנוע פרסום מידע וקובלנות של
הצנזורה נגד עיתונים שהם צד להסכם "יובאו אך ורק בפני ועדה זו" (סעיף 4). בהוראה זו
מתבטאת לא רק הסכמת הצנזור לא להפעיל את הסנקציות שבידיו, אלא גם הסכמת העיתונים
שהם צד להסכם לא לעתור לבג"צ נגד החלטת הצנזור. קשה להניח שבג"צ יסרב לדון בעתירתו
של עיתון נגד הצנזור הצבאי מן הטעם שהעיתון התחייב לא לעשות כן. לי נראה, שזכות
העיתון להישמע תהיה קיימת בידיו, לפחות אם ייראה שההחלטה למנוע פרסום מידע חיוני
לוקה באי-סבירות מהותית, עד שצורכי ציבור חיוניים מצדיקים את אי-קיום ההסכם. בפועל,
כפי שיובהר להלן, תהא העתירה מכוונת גם נגד הרמטכ"ל, וזאת לאחר מיצוי ההליכים
הפנימיים האמורים בהסכם.
 
על-פי ההסכם, מוסמכת "ועדת השלושה" לדון בקובלנות של הצנזור על עיתונים על שפרסמו
חומר שנפסל על-ידי הצנזורה, על אי-הגשת חומר לביקורת מוקדמת או על אי-קיום הוראות
אחרות של הצנזורה. מצד שני, מוסמכת הוועדה לדון בתלונה של עיתון על פסילת חומר
על-ידי הצנזורה. לוועדה הכוח לאשר את הפסילה, לבטלה לחלוטין או לבטלה בחלקה. כל
החלטה של הוועדה תובא לאישור הרמטכ"ל. הוא לא יוכל לשנות החלטה שנתקבלה פה-אחד,
אך יוכל לשנות החלטה שנתקבלה ברוב דעות. הוועדה חייבת לנמק את החלטותיה, אך
פעולתה סודית ואין היא חייבת לתת הסבר פומבי להחלטותיה. עם קבלת ההחלטה של
הוועדה, רשאי כל צד לבקש היתר לפרסום ההחלטה. הנוסח שיפורסם טעון צנזורה
(סעיף 5).
 
במאי 1989, נוספה לסעיף 1 שבהסכם פסקה, וזאת בהתאם לבקשת "ועדת העורכים", שהוגשה
לאחר החלטת בג"צ בעניין שניצר. במכתב, החתום בידי שר הביטחון, נאמר: "החלטתי
להיענות לבקשתכם לעניין תוספת הפיסקה בסעיף 1. כלומר, בסעיף 1 תיווסף הפיסקה
הבאה: הצנזורה תפעל על-פי העיקרון שנקבע בבג"צ (680/88) כי לא ייאסר פרסום אלא
אם כן קיימת וודאות קרובה שהפרסום יפגע פגיעה ממשית בבטחון המדינה." במכתב (מיום
17.5.89) נאמר עוד: "אשר להצעתכם לבטל את סעיף 5(ד) בהסכם, אני סבור שיש להשאיר את
הסעיף בנוסחו הקיים." סעיף זה הוא הנותן לרמטכ"ל את זכות המלה האחרונה, וזאת במקרה
שהחלטת "ועדת השלושה" לא נתקבלה פה-אחד. כך יוצא, שאם החליטה "ועדת השלושה" לאשר
פרסום בניגוד לעמדת הצנזור הצבאי, עדיין יש בכוחו של הרמטכ"ל למנוע את הפרסום, כל
עוד לא נתקבלה החלטת הוועדה פה-אחד. בכך מאבדת העובדה שיש ב"ועדת השלושה" רוב
אזרחי את משמעותה המיוחדת, אם כי התערבות הרמטכ"ל אינה מקובלת. קביעתה של ההלכה
בעניין שניצר בהסכם מעניקה לה חשיבות מעשית רבה, שהרי הצנזורה הצבאית מופעלת
הלכה למעשה, כלפי רוב העיתונים, מכוח ההסכם ולא מכוח תקנות ההגנה.(81)
 
תחולתו של ההסכם אינה כללית ואין הוא חל על כל העיתונים. ההסכם חל על כל העיתונים
היומיים, המופיעים בישראל והחברים ב"ועדת העורכים". הוא חל גם על הרדיו, הטלוויזיה,
גלי צה"ל וסוכנות הידיעות עתי"ם, החברים ב"ועדת העורכים". העיתון "חדשות" נעשה שותף
להסכם באוקטובר 1988, וזאת על דעת שר הביטחון ו"ועדת העורכים", שהעיתון אינו חבר
בה.(82) שבועונים, עיתונים מקומיים, ירחונים ועיתוני מזרח-ירושלים אינם שותפים
להסכם, כך שחלות עליהם במישרין כל ההוראות שבתקנות ההגנה. כך יוצא, שכלפי העיתונים
שאינם צד להסכם נוצרת הפליה, וזאת כאשר השותפים להסכם נהנים מהקלה יחסית בהפעלת
סמכויות הצנזורה, כשהם חופשיים מהפעלת סנקציות מינהליות ואישומים פליליים נגדם. אם
יעתור מי מבין העיתונים שאינם צד להסכם לבג"צ, הוא לא יוכל לגרום לחיוב הצדדים
להסכם לשתפו בהסכם שביניהם, אך נראה שיוכל לגרום לחיובו של הצנזור הצבאי לפעול
לגביו על-פי עקרונות של שוויון, תוך מניעתה של הפליה פסולה.
 
ביסוסה של טענת הפליה מחייב, כידוע, את הטוען זאת להניח תשתית מתאימה לעשיית
השוואה בין המקרים הנדונים, ורק משעשה כן יוכל להישמע בטענתו.(83) יחד עם זאת,
משיראה הטוען שאכן מדובר במתן יחס שונה לבעלי נתונים שווים, תקום טענת הפליה, ובג"צ
לא יהסס מלחייב את הרשות השלטונית לנקוט ביחס שווה כלפי השווים, כשאין שיקול
ענייני להבחין ביניהם.(84) הרשות השלטונית לא תוכל להפלות ולנקוט דין שונה כלפי
השווים באין הוראת חוק ברורה המתירה לה לעשות כן.
 
בענייננו, יתקשה הצנזור הצבאי להראות, למשל, מדוע ינקוט בסנקציה מינהלית של הפסקת
הדפסתו של עיתון (מכוח תקנה 100 לתקנות ההגנה) כלפי עיתון שאינו שותף להסכם, בה
בשעה שבגין עבירה דומה בנסיבותיה נקט כלפי עיתון השותף להסכם בסנקציה חמורה הרבה
פחות, כגון אזהרה או קנס כספי, שהן הסנקציות שמטילה "ועדת השלושה", הפועלת מכוח
ההסכם שבין "ועדת העורכים" לבין שלטונות צה"ל. טענה כזו לא הובררה בעניין "חדשות".
אילו הועלתה ובוססה כראוי, נראה שמן הראוי היה לקבלה. ביסוס ראוי של הטענה להוכחת
הפליה היה מחייב את העיתון העותר להראות ולשכנע, כי בנסיבות של עבירות דומות,
מופטרים העיתונים האחרים, השותפים להסכם, בעונשים חמורים הרבה פחות, המוטלים מכוח
ההסכם ששלטונות צה"ל הינם צד לו. בנסיבות כאלה פתוחה הדרך לפני בג"צ להגיע למסקנה,
שהפעלת הסנקציה המינהלית על-ידי הצנזור הצבאי נגד עיתון המופלה לרעה אינה עומדת
במבחן הסבירות.
 
כללית ניתן לומר, כי שוני בין עיתונים - עיתונים יומיים ארציים מול עיתונים מקומיים
או עיתונים יומיים ארציים מול שבועונים וירחונים - אינו בגדר שוני ענייני, שיש בו כדי
להפוך הפליה פסולה להבחנה מוצדקת. התחייבות מצד השלטון לא להפעיל את סמכויותיו
החוקיות (שעל-פי תקנות ההגנה) לא ראוי שתינתן לעיתונים מסוימים בלבד, ובתוך כך
לעיתונים יומיים בלבד. העובדה שההסכם בין שלטונות צה"ל לבין "ועדת העורכים" כולל
בתוכו יסודות מפלים מחייבת במיוחד עיון מחודש בסוגיה בכללה.
 
מקור:
עיוני משפט ט"ו תש"ן, עמ' 340-311






 



גרסא להדפסה גרסא להדפסה
כל הזכויות שמורות © 2014 ל- המינהל למדע ולטכנולוגיה במשרד החינוך בשיתוף המרכז הפדגוגי טכנולוגי (מפ"ט) עמל
האתר עוצב ותוכנת ע"י GoNet Software Solutions
ראו תנאי שימוש