דף הבית על האתר הודעות מפמ''ר צוות הפיקוח פורום צור קשר בתי הספר הצעות ודרישות עבודה 
מגמות הלימוד
  מבנה מגמות טכנולוגיות חוזי
  ביבליוגרפיה
  מגמת מדיה ופרסום
  אודות המגמה
  מקצוע תקשורת וחברה
  תוכנית הלימודים
  מערכים בתקשורת וחברה א
  מערכים בתקשורת וחברה ב
  מערכים בתקשורת וחברה ג
  מבניות בתקשורת וחברה ג
  מאמרים תיאורטיים
  מאמרים בנושא עיתונות
  מאמרים בנושא רדיו
  מאמרים בנושא טלוויזיה
  מאמרים בנושא פרסום
  موضوع الاعلام والمجتمع
  תקשורת אלקטרונית
  פרסום ויחסי ציבור
  ביבליוגרפיה
  בתי הספר במגמה
  שאלונים ומחוונים
  מגמת טכנולוגיות תקשורת
  פורטל היצירה הצעירה
  תמונות מהווי המגמה
  סרטוני המגמה
  בחינות חיצוניות
  בחינת מפמ''ר ארצית
  פרויקטי גמר
  קולנוע וטלוויזיה י"ג - י"ד
  רשימת קישורים
  העשרה והרחבת ידע
  מה חדש ?

מרחבי לימוד מתוקשבים
   המבניות בתקשורת וחברה ג'
   מערכי שיעורים בתקשורת
   מבנית בצילום ותאורה
   מבנית פס קול
   מבנית מעשית בהפקות
   מבנית מדעי הטכנולוגיה
   סיכום פיצ'ינג דוקומנטרי
   תיק הפקה עליליתי
   תיק הפקה דוקומנטרי
   תסריטים להפקות
   אמנות המבע הצילומי

2,468,894 כניסות לאתר
חופש הביטוי

מאת: רחל בלושטיין

מבוא
מטרות אופרטיביות
התפיסה הרעיונית העומדת בבסיס חופש הביטוי
הבסיס השיפוטי לחופש הביטוי בישראל
חופש הביטוי מול זכויות אחרות של הפרט והציבור – ערכים מתנגשים
>חופש הביטוי מול ביטחון המדינה – ערכים מתנגשים
>חופש הביטוי מול לשון הרע - ערכים מתנגשים
>חופש הביטוי מול הגנת הפרטיות – ערכים מתנגשים 

כבוד האדם וחירותו
חופש העיתונות בישראל
סיום
דרכי הוראה  
פעילות בקבוצות
שאלות משוב
ביבליוגרפיה


מבוא
הסרבנים מעידים על חוסנה של הדמוקרטיה הישראלית ולא על חולשתה. דברים אלה כותב קורא סורי, אסמעאיל דבז', למערכת היומון הלונדוני "אל-חיאת" (מתוך: ממר"י The Middle East & Research Institute כתובת האתר: www.memri.org.il).

האזרח הסורי צפה בתוכנית האירוח "הכיוון הנגדי" המשודרת בערוץ "אל-ג'זירה" ביום 12.2.02, שדנה בתופעת הסרבנות בקרב החיילים הישראליים לשרת בשטחים. הוא נדהם כיצד המנחה ו"המומחים" במקום לנהל דיון מעמיק וענייני נגררים מיד לוויכוח אידיאולוגי המסלף את האמת או כדבריו: "טיפולו של אותו מומחה בנושא ובנושאים האחרים אליהם הוא סטה הוכיחו כיצד האידיאולוגיה הורגת את הידע ואף גובלת בשירות דוב". הדיון נסב על סרבנות ועל היעדר דמוקרטיה בחברה הישראלית (הרחבה בנושא בפרק הסיום).

חופש הביטוי הינו אבן יסוד במדינה דמוקרטית. הוא נגזר מן התפיסה הדמוקרטית והוא מהווה תנאי מרכזי בהגשמתה. התפיסה הדמוקרטית מניחה כי איש אינו יודע בוודאות מהי הדרך הנכונה שבה מדינה יכולה להשיג את מטרותיה. מאחר ואין דרך פעולה מוסכמת וחד-משמעית, יש לאפשר "שוק  דעות" פתוח, אשר בו בעלי הדעות השונות מנסים לשכנע אלה את אלה ואת כלל הציבור בצדקת דרכם. בהנחה, כי ההליכה בעקבות הרוב תפחית את הסיכון לשגות (ברגר ואחרים, תקשורת וחברה, 2001). "מכתב הטייסים" שעלה לאחרונה (ספטמבר 2003) על סדר היום הציבורי חידד את הבעייתיות והמורכבות במושג "הזכות לחופש הביטוי".

מהי הזכות לחופש הביטוי? האם זכות זו מוחלטת, האם צריך להגביל ואם כן, מתי, מה מעמדה ותפקידיה של התקשורת בשמירה על זכות זו?

חופש הביטוי – על-פי מילון אבן שושן (1999): "הזכות הנתונה לכל אדם להביע בפומבי את דעותיו, גם אם הן מתנגדות לעמדה הרשמית של הממשלה".

חופש הביטוי – על-פי זאב  סגל (1996) מרקם של זכויות הנמצאות תחת קורת גג אחת... כל ביטוי פוליטי, ספרותי, מסחרי ואחר... החירות לפרסם מידע יכול להיות מילולי בדיבור או בכתיבה... בהפגנה... חופש הביטוי משתרע על החירות לפרסם מידע ודעה, אך כולל גם את זכות האזרח לקבל מידע בעניינים ציבוריים".

מטרות אופרטיביות
מהי התפיסה הרעיונית העומדת בבסיס חופש הביטוי.
מהו הבסיס השיפוטי לחופש הביטוי בישראל.
חופש הביטוי מתנגש בזכויות וערכים אחרים (ביטחון המדינה, לשון הרע, הגנת הפרטיות).
חופש הביטוי כחלק מכבוד האדם.הבסיס לחופש העיתונות בישראל.

(כאשר נתבקשתי להכין מערך שיעור ליחידה "חופש הביטוי" התלבטתי אם להתייחס רק למטרות האופרטיביות המצוינות ב"תקשורת וחברה" או להרחיב. בחרתי להרחיב ואני משאירה לשיקולכם המורים היכן להתעכב והיכן להרחיב בכיתה י"ב).

התפיסה הרעיונית העומדת בבסיס חופש הביטוי
הפילוסוף האנגלי ג'ון סטיוארט מיל (1806-1873), שהיה בעל השקפת עולם ליברלית, טען בחיבורו המפורסם והחשוב "על החירות" (מאגנס, 1976), כי אישיות היחיד היא העיקר. דעה זו זכתה לגינוי ולביטול במשך דורות שלמים שראו במדינה חזות הכול. מיל הזהיר (עמ' 10) לא רק מפני עריצותו של הפקיד (הממשל), אלא גם מפני עריצותן של הדעות וההרגשות השולטות. יש צורך בהגנה מפני נטיית החברה לכפות את מושגיה ואת מנהגיה על הפרט.

מיל מונה 4 טעמים כדי להוכיח שאושרה הרוחני של האנושות מחייב חופש דעות והבעתן (על החירות, עמ' 90, ובאתר "עושים תקשורת". בשל סגנון הכתיבה המסורבל בחרתי להביא את 4 הטעמים כפי שמופיעים בתקשורת וחברה ב', 1995, עמ' 46) ואלה הטעמים:

(1) אם בעלי דעה זו או אחרת מוכרחים לשתוק, לא נוכל לדעת בוודאות גמורה שדעתם אינה נכונה.
(2) גם אם תהיה הדעה המושתקת בלתי נכונה, יתכן, בכל זאת, שיימצא בה חלק שיש בו אמת מאחר שבדעה מקובלת הרווחת, האמת בשלמותה נמצאת רק לעיתים רחוקות, אם בכלל, הרי שלא נוכל להשלים את החסר בה, אלא אם כן ורק אם נבחן אותה לאור מול דעות מנוגדות.
(3) גם אם נניח שהדעה המקובלת הינה נכונה לחלוטין הרי שאם לא תינתן הרשות לצאת נגדה ולנסות לתקוף אותה, תהיה דעה זו לרוב המחזיקים בה אך ורק בבחינת דעה קדומה, שלא יבינוה באמצעים שכליים אלא במידה זעומה בלבד.
(4) הטעם הרביעי נובע מהשלישי: תהיה סכנה שכוח השפעתה החיונית של הדעה האמיתית יפחת, דבר שימנע התפתחות של דעות נכונות חדשות.

מיל מוסיף ואומר (עמ' 91): "בטרם נעזוב את עניין חופש הדעות, ראוי לשים לב לדברי האומרים שצריך להתיר הבעת כל הדעות בלי מעצור, בתנאי שתהיינה מובעות במתינות ומבלי לעבור את גבול ההגינות בוויכוח. יכולים היינו להאריך את הדיבור על אי-האפשרות לקבוע בדיוק את קו-הגבול המדומה הזה".

השופט אהרון ברק, נשיא בית המשפט העליון, במאמרו "המסורת של חופש הביטוי בישראל ובעיותיה" (המאמר נמצא באתר האינטרנט "עושים תקשורת") מונה גם 4 טעמים המהווים בסיס רעיוני לחופש הביטוי בחברה דמוקרטית:

(1)  הרצון לחשוף את האמת, יש להבטיח את חופש הביטוי כדי לאפשר להשקפות ולרעיונות שונים ומגוונים להתחרות אלו באלו.
(2)  הצורך להביא להגשמתו העצמית של האדם, התפתחותו הרוחנית והאינטלקטואלית מבוססת על יכולתו לגבש באופן חופשי את השקפת עולמו.
(3)  חופש הביטוי תנאי מוקדם לקיומה של דמוקרטיה ולפעולתה התקינה... האזרח ישקול ויחליט ללא מורא כדי למלא את חובתו הדמוקרטית.
(4)  חופש הביטוי מביא ליציבות חברתית. הלחץ החברתי מוצא את ביטויו במשא ולא במעש... יגביר את הסובלנות... יחזק את הדמוקרטיה.

גם השופט ברק מסייג ואומר, כי חופש הביטוי עם כל חשיבותו אינו הערך היחיד במרקם החיים של החברה והמדינה. לצידו של חופש הביטוי עומדים ערכים נוספים של הפרט ושל החברה ומדגיש "חופש אינו הפקרות".

הבסיס השיפוטי לחופש הביטוי בישראל
למדינת ישראל, למרות 55 שנותיה, אין חוקה כתובה המבטיחה את הזכויות והערכים הדמוקרטיים הבסיסיים של אזרחיה. בהיעדר חוקה כתובה נדרש בית המשפט הגבוה לצדק (בג"ץ) להתערב מדי פעם בנושאים הקשורים לערכים וזכויות דמוקרטיות של הציבור. בארצות הברית, למשל, קובע התיקון הראשון לחוקה במפורש כי: "הקונגרס לא יחוקק חוק... המגביל את חופש הביטוי או העיתונות..." (בן-אליעזר ואחרים, תקשורת וחברה, 1995).

הזכות לחופש הביטוי במשפט החוקתי הישראלי מתבססת על תקדים בג"ץ משנת 1953 "קול העם נגד שר הפנים", פסק דין חשוב זה, הכיר בחופש הביטוי כחלק מהזכויות הקיימות במדינה ומצוטט עד היום בהיבטים שונים של חופש הביטוי.

מדובר בעיתון "קול העם" שהיה "שופרה" של המפלגה הקומוניסטית בארץ (מק"י), אשר עתר לבג"ץ נגד שר הפנים על סגירתו. התקופה, 1953, בברית המועצות ליבוי אנטישמיות ו"משפטי מוסקבה" (אותם משפטי ראווה נגד אינטלקטואלים, סופרים וסתם אזרחים. סטלין, מנהיג ברית המועצות דאז, הוציא להורג מיליונים מבני עמו, לרבות יהודים שחשד בהם כי אינם מסכימים עם דרכו האידיאולוגית. משפטי מוסקבה התרחשו ב-53' שנת שלטונו האחרונה של סטלין, שמת באותה שנה מוות טבעי). בארץ, אווירה של חרדה ואי נחת מההתפתחות האנטישמית הסטליניסטית. מק"י ועיתוניה: "קול העם" בעברית ו"אל-איתיחאד" בערבית, אשר תמכו ללא סייג במנהיגי ברית המועצות וגרורותיה מעבר למסך הברזל, היוו לדעת ממשלת ישראל גיס חמישי שרצוי ומותר לעוקרו מן השורש. האווירה הכללית בקרב שרי הממשלה שמק"י הייתה שליחה של מדינות עוינות ויש להגביל את חופש הביטוי שלה (להב, 1999).

תחילתו של האירוע: ב-9 במארס 1953, פרסם עיתון "הארץ" ידיעה כי שגריר ישראל בארצות הברית, אבא אבן, הודיע כי אם תפרוץ מלחמה בין המעצמות תעמיד ישראל 200,000 חיילים לרשות ארצות הברית. ב-18 במארס פרסם "קול העם" מאמר ראשי שכותרתו: "ילך אבא אבן להילחם לבדו", יומיים לאחר מכן פרסם "אל-איתיחאד" מאמר בשם "העם לא ירשה לספסר בדם בניו". גם "דבר" ו"המודיע" פרסמו מאמרים שדנו באותה ידיעה. בן-גוריון ייחס חומרה רבה לפרסומים בעיתונים והחליט לפרסם הודעה רשמית, מעל בימת הכנסת, המכחישה מכל וכל את הדברים וטוענת שהם "בדותה עיתונאית" (להב, 1999).

בעקבות ידיעות אלה החליט שר הפנים לסגור את "קול העם" ל-10 ימים ואת אל-איתיחאד ל-15 יום. וזאת על-פי סמכותו מכוח סעיף 19 לפקודת העיתונות (חוק מנדטורי משנת 1933) המאפשר לשר הפנים להפעיל את שיקול דעתו ולסגור עיתון. ראוי לציין, ששר הפנים לא סגר את עיתון "הארץ", "דבר" או "המודיע" שפרסמו ידיעות דומות.

"קול העם" עתר לבג"ץ ("אל-איתיחאד" הצטרף לעתירה) ולראשונה בישראל, בית המשפט נדרש לדון בסוגיית חופש הביטוי. בראש ההרכב המשפטי ישב השופט שמעון אגרנט מגדולי השופטים שהיו למדינת ישראל, אשר אימץ בפסק הדין חלקים נרחבים של פרשנות אמריקנית לתיקון הראשון בחוקת ארצות הברית (בישראל שיטת המשפט הנהוגה, השיטה האנגלית, כמדינה בעלת שלטון מנדטורי בעברה).

השופט אגרנט אימץ דוקטרינות אמריקניות (דוקטרינה = תורה) המגנות (הגנה) על חופש הביטוי ונתן בידי הציבור הישראלי כלים משפטיים להגן על זכותו לחופש ביטוי במאבקו נגד ניסיונות הממשלה לדכא דעות חריגות ובלתי מקובלות. בהיעדר חוקה כתובה התבסס השופט אגרנט על "הכרזת העצמאות" וכתב בפסק הדין: "השתתת המדינה על 'יסודות החירות' והבטחת חופש המצפון – פירושו כי ישראל היא מדינה השוחרת חופש" (להב, 1999). 

בבג"ץ "קול העם" קבע השופט אגרנט, כי עיקרון חופש הביטוי קשור קשר אמיץ לתהליך הדמוקרטי. השופט אגרנט מגדיר שני סוגי אינטרסים לחופש הביטוי (בן אליעזר ואחרים, 1995): האינטרס החברתי - התהליך הדמוקרטי הוא תהליך של בחירת המטרות המשותפות של העם, על-ידי ליבון גלוי של הבעיות העומדות על סדר יומה של המדינה והחלפת דעות עליהן בצורה חופשית. העיקרון של הזכות לחופש הביטוי משמש אמצעי יעיל להבטיח שהמדינה תשכיל לבחור את המטרה הנבונה ביותר, הואיל ורק בדרך של ליבון כל ההשקפות והחלפה חופשית של כל הדעות תתבהר האמת.

האינטרס הפרטי – משמעו של אינטרס זה לדעת השופט אגרנט הוא שכל אדם יוכל לתת ביטוי מלא לתכונותיו ולסגולותיו האישיות ולפתח את האני שלו ולהתבטא בכל עניין שהוא רואה לנכון. השופט אגרנט מדגיש כי הזכות לחופש הביטוי ביחד עם זוגתה – הזכות לחופש המצפון – מהווה את התנאי המוקדם למימושן של כמעט כל החירויות האחרות. (השופט אגרנט, פסקי דין, כרך ז', תשי"ג/תשי"ד 1953).

אולם, הזכות לחופש הביטוי למרות שהיא מוזכרת בפסיקה כ"זכות עילאית", אינה זכות מוחלטת וקיימים אינטרסים נוספים של הפרט הדורשים גם הם הגנה ולעיתים מתנגשים בזכות לחופש הביטוי. זכויות של הפרט, כמו: כבוד האדם, שמו הטוב, פרטיותו, קניינו, וזכויות של הציבור, כמו: ביטחון המדינה, אופייה הדמוקרטי ועוד.

כדי לאזן בין האינטרסים קבע השופט אגרנט את "מבחן הוודאות הקרובה", שקיבל את השראתו מפסיקת בית המשפט העליון הפדראלי בוושינגטון (נגבי, 1995), הרואה בחופש הביטוי זכות-על אשר אפילו אינטרס קיומי כמו ביטחון המדינה אינו יכול להצדיק הגבלתה, אלא בשני מקרים קיצוניים:

(1) אם נשקפת מן הפרסום סכנה חמורה ורצינית העולה על הנזק שייגרם לציבור מאי פרסום הדברים.
(2) אם קיימת הסתברות גבוהה שאותה פגיעה קשה וחמורה תתרחש בפועל כתוצאה מהפרסום. המושג "קרוב לוודאי" שהשתמש השופט אגרנט מלמד כי הנזק שעלול להיגרם מהפרסום חמור.

השופט אגרנט, למרות קביעת שני המאפיינים שהזכרנו מציין, כי כל מקרה צריך להיבדק לגופו. מאמר או קריקטורה אשר אינם יוצרים "וודאות קרובה לפגיעה קשה" בעיתות שלווה עלולים ליצור אותה בעיתות משבר וחירום (נגבי, 1995).

חופש הביטוי מול זכויות אחרות של הפרט והציבור – ערכים מתנגשים
כפי שאמר השופט ברק, חופש הביטוי עם כל חשיבותו אינו הערך היחיד במרקם החיים של חברה ומדינה. לצידו של חופש הביטוי עומדים ערכים נוספים של הפרט: כבוד האדם, שמו הטוב, פרטיותו ועוד. וערכים של הכלל: אופיה הדמוקרטי של המדינה, טוהר השיפוט בה, שלום הציבור וביטחונו ועוד (בעבודה זו אתמקד בערך הציבורי החשוב – ביטחון המדינה ובערכים חשובים של הפרט: שמו הטוב ופרטיותו של האדם).

חופש הביטוי מול ביטחון המדינה – ערכים מתנגשים
מדינת ישראל מיום הקמתה ב-1948 נמצאת במצב של איום ביטחוני ויש המגדירים ב"מצב של מלחמה". למרות שחלפה יותר מחצי מאה לקיומה עדיין מתעוררים אזרחיה מדי בוקר למציאות קשה של פיגועים וטרור בגבולות המדינה ומחוצה לה.

הצנזורה הצבאית היא דוגמה: כיצד מתנגשים שני ערכים חשובים לביטחונה של מדינה דמוקרטית חופש הביטוי – החשובה שבחירויות היסוד הדמוקרטית ובמיוחד חופש העיתונות מול ביטחון המדינה – ביטחונו של הציבור כולו. היכן יוצב הגבול, כיצד נאזן בין שני ערכים אלה החשובים לקיומנו?

הבסיס המשפטי לקיומה של הצנזורה הצבאית ולסמכותה נקבע בתקנות הגנה (שעת חירום) 1945 שהותקנו בתקופת המנדט הבריטי בארץ. רובן תקפות גם היום ומכוחן פועלת הצנזורה הצבאית (תקנות 86-101).

מינוי הצנזור – נעשה במשותף על-ידי שר הביטחון והרמטכ"ל. שר הביטחון ממנה את הצנזור לתפקידו המקצועי (תקנה 86) והרמטכ"ל ממנה אותו למפקד יחידת הצנזורה שהיא יחידה צבאית. לאור זאת נקראת צנזורה צבאית (סגל, 1996).

סמכויות הצנזור – הצנזור רשאי לאסור בצו פרסום אשר עשוי או עלול לפגוע, לדעתו, בהגנתה של ישראל או בשלוותו של הציבור או בסדר הציבורי (תקנה 87).

"הצנזור רשאי לדרוש מבעליו, מעורכו, ממדפיסו או ממוציאו לאור של כל פרסום..." (תקנה 97) (הדגשות שלי, ר.ב.) (סגל, 1996).

התקנות שהזכרנו מעניקות לצנזור סמכויות רחבות ביותר. הוא יכול לדרוש כל פרסום ולאסור פרסום בצו שלדעתו (הסובייקטיבית?) עלול לפגוע. למרות סמכויותיו הרחבות של הצנזור, לא הועמדה הצנזורה הצבאית למבחן שיפוטי עד שניתנה ההחלטה בינואר 1989 ב"בג"ץ שניצר נגד הצנזור הראשי" (680/80) וזאת בשל ההסכם בין "ועדת העורכים" לשלטונות הצבא.

"הסכם ועדת העורכים" – ראשיתו ב-1949 והינו תקף עד היום בשינויים מסוימים. ההסכם מדבר על צנזורה מרצון ואי פנייה לבג"ץ. באותה עת, עם הכרזת המדינה ובזמן מלחמת השחרור, לא רצו עורכי העיתונים להיכשל בפרסום שעלול לפגוע במאמץ המלחמתי וקיבלו באהבה את הצנזורה הצבאית. הצנזור שימש כגורם מנחה ומייעץ והעיתונות הייתה נכונה להשלים עם עצותיו, לכן לא נזקק הצנזור להפעיל את סמכותו (סגל, 1996).

כשמנע הצנזור פרסומו של מידע בשבועון התל-אביבי "העיר", שאינו חבר ב"וועדת העורכים" ושאינו צד להסכם בין שלטונות הצבא, נקרא בג"ץ לבחון את חוקיות פעולת הצנזור שהפעיל את סמכותו מכוח התקנות (תקנה 87).

בית המשפט פסל את החלטתו של הצנזור הראשי למנוע פרסום, כתבה שהיה בה דברי ביקורת על ראש המוסד ולמנוע פרסום מועד החלפתו של ממלא תפקיד זה ("שניצר נגד הצנזור הראשי"). כמו בבג"ץ "קול העם", שעיקרו צמצום סמכותו של שר הפנים להורות על הפסקת הופעת עיתון, גם כאן, אימץ בית המשפט את הנוסחה שלפיה רשאי הצנזור הצבאי לעשות שימוש בסמכותו רק בקיומה של וודאות קרובה לפגיעה רצינית בביטחון המדינה (סגל, 1996).

פרשה נוספת שדנה בסמכותו של הצנזור (על-פי תקנה 97) המסמיכה את הצנזור לדרוש להגיש לביקורת מוקדמת כל חומר שנועד לפרסום, היא בג"ץ "חדשות בע"מ נגד שר הביטחון"           (234/84). הפרשה הידועה כפרשת "קו 300". 4 מחבלים השתלטו על אוטובוס אגד שהיה בדרכו לאשקלון. כוחות הביטחון השתלטו על האוטובוס. 2 מחבלים נהרגו בפריצה ושני מחבלים צולמו על-ידי צלמי עיתונות יורדים חיים מהאוטובוס. בעקבות ידיעות שונות בדבר נסיבות מותם של שני המחבלים שנראו בחיים, מסר נציג הצנזור הראשי הודעה מיוחדת למערכת עיתון "חדשות" (שלא היה חבר בועדת העורכים), שבה הובהר כי "כל חומר הנוגע לאירוע הפיגוע באוטובוס  ותוצאותיו  כולל  ציטוט  מקורות  זרים בנושא,  חייב  הגשה לצנזורה מוקדמת" (סגל, 1996). עיתון חדשות, למרות קבלת הצו, פרסם ידיעה בדבר הקמתה של ועדת חקירה בצה"ל לבדיקת נסיבות מותם של אותם מחבלים, מבלי להגיש את הידיעה לצנזורה מוקדמת.

הצנזור (מכוח תקנה 100) הוציא צו לאיסור הדפסתו של העיתון למשך 4 ימים. העיתון עתר לבג"ץ וטען כי אין בפרסום הידיעה על הקמת ועדת חקירה משום פגיעה בביטחון המדינה וגם לא קמה חובה למסור חומר באותו עניין לביקורת מוקדמת. בג"ץ דחה את הטענה וקבע – "לא זו בלבד שחובה למסור ידיעות או כתבות מסוגים מסוימים מבוססת היא מכוח הדין, אלא אף מחייבת היא מכוח המציאות הביטחונית בארצנו..." (בן-אליעזר ואחרים, 1995).

במקביל, נערך משפט פלילי למו"ל העיתון "חדשות" ולעורכיו. באוקטובר 1989, הרשיע בית המשפט השלום בתל-אביב יפו את עורכי העיתון בעבירה של פרסום חומר בנושא המחייב הגשה לצנזורה מוקדמת. בינואר 1993 ביטל בית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו, את ההרשעה. סיבת הביטול הייתה שהצו של הצנזור הצבאי לא פורסם ברשומות, ולכן הוא נעדר תוקף ובטל.אפילו שנמסר אישית למערערים.

פרשת קו 300 ובעיקר פרשת השב"כ שהתפתחה בעקבותיה, מוגדרות "כקו פרשת המים". השבר הגדול נגרם בשל התנהגות אנשי השב"כ אשר תיאמו ביניהם עדויות, תודרכו ושיקרו בהופעתם בפני ועדות החקירה (ועדת זורע וועדת בלטמן). "היה ברור שמדובר באירוע ענק ויוצא דופן. התקשורת והציבור התייחסו כמובן בסלחנות להוצאה להורג של המחבלים הללו, כי לכאורה מה קרה? אז הרגו מחבלים וכולם מקבלים את זה, אבל הצד השני של זה היה מסכת של שקרים שאיש לא ידע היכן היא מתחילה והיכן היא מסתיימת. ראש השב"כ הורה לשקר לפרקליט המדינה, לרשויות החוק, לבתי המשפט – כאן, כל האמינות של השב"כ הייתה מוטלת על הכף." (פרו"פ יצחק זמיר, היועץ המשפטי לממשלה בתקופת פרשת השב"כ, חדשות – מוסף מיוחד 1993-2003, "העיר", 12/12/03).

משה נגבי, בספר השנה של העיתונאים 1992, מדגיש כי הסכמת ועדת העורכים לאיפול החקירה של פרשת קו  300 והאירועים שנבעו ממנה,  הפכה את ועדת העורכים שותפה שלא מדעת לקשר פלילי של שיבוש ראיות, עדויות שקר, וכמעט גם עיוות דין. נגבי  מציין כי בית המשפט המחוזי שיבח את תרומת עיתון "חדשות" לגילוי האמת בפרשה, חרף הניסיונות להשתיקו. (למען גילוי נאות, חשוב לציין, כי משה נגבי שימש באותה תקופה פרשן משפטי של עיתון "חדשות").

ראוי לציין כי היו בשטח ארבעה צלמים שצילמו את המחבלים ("הארץ", 26/11/99). חשוב להתרשם מדבריהם של הצלמים, הנאמרים מנקודת זמן של 15 שנים לאחר האירוע; הצלמים עדיין חלוקים בדעותיהם בשאלה האם היה צריך לפרסם את התצלומים או לא. חשוב לציין שכיום במבט לאחור, נתפשת פרשת קו 300 על-ידי רבים, כנקודת מפנה ביחסי התקשורת עם השלטון, לרבות הצנזור,  וכנקודת ציון אשר תרמה לחיזוק מעמדו  של חופש הביטוי בישראל.

נושא פרשת קו 300 הוא מורכב ומתמשך למעלה מעשר שנים. מומלץ לעסוק בהרחבה בכתה י"ב במסגרת פרק 11, העוסק בהרחבה בחופש הביטוי.

חופש הביטוי מול לשון הרע – ערכים מתנגשים 
כפי שאומר השופט ברק, חופש הביטוי עם כל חשיבותו אינו הערך היחיד במרקם החיים של חברה מדינה. לצידו עומדים ערכים נוספים של הפרט ואחד מהם: שמו הטוב של האדם.

בשונה מחופש הביטוי, שהתבסס על תקדים "קול העם", "חוק איסור לשון הרע" התקבל בכנסת בשנת 1965 ועוסק בכל הקשור לפגיעה בשמו הטוב של האדם (או תאגיד). כל פרסום שעלול להשפיל, לבזות, לפגוע במשרתו או במקצועו, פגיעה במוצאו או דתו של האדם אסורים. העובר על החוק צפוי לעונש: עבירה פלילית ועוולה אזרחית. החוק מהווה איום כבד על כלי התקשורת שעוסקים מעצם הווייתם בהבאת מידע לציבור. הרצון להביא מידע מתנגש לעתים ברצון להגן על שמו הטוב של האדם. אחד מפסקי הדין הידועים בנושא לשון הרע הוא: "חברת חשמל נגד עיתון הארץ".

התקופה, שנת 1966, בארץ שרר מיתון כבד. עיתון "הארץ" יצא בכתבה התוקפת את חברת חשמל והמנכ"ל דאז, יעקב פלד, באי רגישות למצב ששרר בארץ. המנכ"ל החליף את מכוניתו במכונית חדשה ויקרה. חברת חשמל הינה חברה ציבורית המקבלת את כספה מהציבור (תשלום עבור חשמל) והמנכ"ל היה צריך להצניע לכת בכל תקופה, על אחת כמה וכמה בתקופה כלכלית כה קשה. בשל הביקורת הציבורית הודיעה הנהלת חברת  חשמל על  כוונתה  למכור  את   המכונית  ואף  העבירה  את המכונית לסוכנות למכירת מכוניות. כתבת המשך בנושא שפורסמה ב"הארץ" הביאה לידיעת הציבור כי חברת חשמל איננה מתכוונת למכור את המכונית ולראיה: מבקשת מחיר גבוה ממחיר השוק ואף הורתה למנהלי הסוכנות להציגה במקום שאינו בולט.

בעקבות הכתבה השנייה תבעה חברת חשמל את עיתון "הארץ" על הוצאת דיבה – לשון הרע. העיתון הצליח להוכיח בבית המשפט שהמחיר עבור המכונית שביקשה חברת חשמל היה גבוה ממחיר השוק והמכונית הוצבה במקום שקונים פוטנציאליים לא הבחינו בה. אך לא הצליח להוכיח כי חברת חשמל לא התכוונה למכור את המכונית כפי שצוין בכתבה השנייה. להגנתו טען העיתון, כי דבריו בכתבה "שאין בכוונת חברת חשמל למכור את המכונית" היו הבעת דעה ולא קביעת עובדה ולכן חלה עליו הגנת החוק על-פי סעיף 15(4) "הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד ציבורי".

חמשת השופטים נחלקו בדעותיהם. ארבעה (דעת הרוב) קבעו כי חייבת להיות הפרדה ברורה בין תיאור העובדות לבין הבעת דעה. הטשטוש בין שני המרכיבים עלול ליצור בקרב הציבור שאינו אמון על הפרטים רושם מוטעה. השופט מאיר שמגר (דעת המיעוט) טען כי צריך לאזן בין חופש הביטוי לבין זכויות אחרות. השופט התבסס על תקדים "קול העם" וקרא לפרש את החוק שיש לו נגיעה לחופש הביטוי בדרך ליברלית לטובת חופש הביטוי.

עיתון "הארץ" אמנם לא זכה להגנה של תום לב, אך דברי השופט שמגר למרות שהיה בדעת המיעוט חשובים להבנת הסוגיה (סגל, 1984, בן-אליעזר ואחרים, 1995).

חופש הביטוי מול הגנת הפרטיות – ערכים מתנגשים 
חוק הגנת הפרטיות התשמ"א 1981 אומר: "לא יפגע אדם בפרטיות של זולתו ללא הסכמתו". העובר על החוק צפוי לעונש (עוולה אזרחית ועבירה פלילית). למרות שהחוק אינו מתייחס במפורש לאמצעי התקשורת, ברור שהשלכתו רבה בעיקר על מי שעבודתו היא פרסום.

המגמה של חשיפת חיי הפרט בכלי התקשורת התגברה עם השנים. אמצעי התקשורת ההמוניים השתכללו והתרחבו: עיתונות, רדיו, טלוויזיה והם אינם מסתפקים בפרסומים

של מידע גלוי, אלא גם עוסקים באיסוף מידע ותחקירים שנועדו לחשוף תופעות שליליות בעלות השלכה על החברה. הרדיפה אחר הרייטינג גרמה לתחרות מסחרית חריפה, שמתבטאת גם בפלישה לצנעת הפרט בהנחה שזכות הציבור לדעת (סגל, 1996).

פרופ' סגל מציין (עמ' 104) כי העימות בין הזכות לפרטיות לבין זכות הציבור לדעת ימיו כימיה של העיתונות הכתובה. בשם זכות הציבור לדעת החלה העיתונות בארצות הברית של המאה ה-19 לחדור לצנעת הפרט, על-ידי פרסומים אודות אורח חייהם האינטימי של אלה ששימשו נושא להתעניינות הציבור. נשאלת השאלה היכן עובר הגבול בין זכות הציבור לדעת לבין פרטיותו של האדם, אפילו אם הוא איש ציבור.

כדי לאזן בין האינטרס של הגנת הפרטיות לבין אינטרסים נוספים כמו חופש הביטוי, קבע המחוקק גם הגנות שונות החלות על הפוגע בפרטיותו של זולתו ללא הסכמה. שתי הגנות מרכזיות נראות כמכוונות לפרסומים בכלי התקשורת, כאשר האחת איננה מונעת את השנייה:
א)   בפגיעה היה עניין ציבורי המצדיק אותה בנסיבות העניין ובלבד שאם הייתה פגיעה בדרך של הפרסום – הפרסום לא היה כוזב.
ב)    הנתבע או הנאשם עשה את הפגיעה בתום לב...

נשאלת השאלה מהו עניין ציבורי אשר יש בו כדי להצדיק פגיעה בפרטיותו של אדם? יש הטוענים כי עניין ציבורי הוא כל עובדה הנוגעת לאיש ציבור גם כשמדובר בחייו הפרטיים, שכן זכותו של הציבור לדעת את מירב הפרטים על אנשי הציבור שיש להם השפעה על חיינו. אחרים טוענים, שצריך להפריד בין חייו הפרטים של איש ציבור לבין חייו הציבוריים. ויש כאלה שטוענים, שאין כלל אפשרות להפריד בין חיים ציבוריים לבין חיים פרטיים ורק הציבור עצמו, לאחר שיביאו בפניו את כל העובדות, יחליט (בן-אליעזר ואחרים, 1995).

(מומלץ להזכיר בפני התלמידים את המושגים: תחום קדמי ותחום אחורי על-פי ארווינג גופמן בספרו "הצגת האני בחיי היום יום", אצל בן אליעזר ואחרים, 1995).

פסק דין ידוע בנושא הגנה על פרטיות של איש ציבור היה "אבו-חצירה נגד עיתון "חדשות"" (5360/85), שנדון בפני השופט ישראל גלעדי בבית המשפט המחוזי בתל-אביב בשנת 1985.

"הבבא סאלי", הרב הידוע מנתיבות, הלך לעולמו. בנו, ברוך אבו-חצירה, נשוי ואב לילדים רצה לרשת את מקומו של אביו, תפקיד ציבורי בעל עוצמה וכוח. עיתון "חדשות" הכין כתבה שהכילה מכתבי אהבה ששלח אבו-חצירה לאישה אחרת (מרים לב שהייתה אהובתו). המועמד שחשש כי הפרסום יפגע בסיכוייו להיבחר לתפקיד הרם פנה לבית המשפט לאסור פרסום המכתבים בשל פגיעה בפרטיותו. בית המשפט דחה את בקשתו וכתב: "העניין הציבורי הינו בכך שראוי כי אלה שמוטל עליהם להחליט מי הוא האיש שיירש את כיסאו של הצדיק הבבא סאלי ז"ל, יידעו על פרשת אהבתו של המבקש ומנוסח מכתביו ילמדו על תכונותיו. ייתכן שמידע נוסף זה ישפיע על שיקוליהם. ככל שבידי המחליטים יהיו נתונים רבים יותר על המועמדים לתפקיד רם זה, תהיה החלטתם שקולה ביותר והציבור אך ירוויח מכך". למרות הכתבה, ציבור המאמינים בחר בברוך אבו-חצירה כממשיכו של אביו הצדיק ה"בבא סאלי".

לא תמיד כלי התקשורת "כלב השמירה של הדמוקרטיה" עושים את עבודתם העיתונאית. בולטת הימנעותם של כלי התקשורת להתייחס לעובדות הנוגעות להתנהגותן או בריאותן של דמויות ציבוריות. מקרה ידוע: מצב בריאותו של ראש הממשלה מנחם בגין ז"ל בשנים 1982/3. כלי התקשורת נמנעו מלפרסם מה שהיה ידוע להם, אף שפרסום על תפקודו ומצב בריאותו של ראש ממשלה המכהן בתפקיד הוא בבחינת עניין ציבורי מובהק (סגל, 1996).
(הרחבה והעמקה בנושא, בכיתה י"ב, פרק 11, תקשורת וחברה).

כבוד האדם וחירותו
במארס 92' חוקקה הכנסת חוק-יסוד חשוב – כבוד האדם וחירותו.
חוק יסוד הוא חלק מחוקתה של המדינה, הוא הופך את זכויות האדם המוזכרות בו לזכויות חוקיות. לפי דברי השופט ברק, חופש הביטוי אינו מוזכר באופן מפורש בחוק זה והשאלה טרם הוכרעה. אך ברור כי חופש הביטוי מהווה חלק מכבוד האדם.

כבוד האדם אנו רק זכותו של אדם שלא יענו ולא ישפילו אותו, אלא גם עיצוב אישיותו של כל אדם, כבוד לרצון הפרטי שלו, לחופש הבחירה לגיבוש השקפת עולם ועוד.

השופט ברק מציין כי יש להבין חוק זה ברוח העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל ועל רקע זה ניתן לומר כי כבוד האדם משמעותו הכרה באדם כיצור חופשי. כבוד האדם פירושו שהאדם מטרה ולא אמצעי, לכן ניתן לטעון כי מתפיסה זו של כבוד האדם מתבקשת המסקנה כי חופש הביטוי הוא חלק מכבוד האדם (הרחבה והעמקה בנושא, בכיתה י"ב, פרק 11, תקשורת וחברה).

חופש העיתונות בישראל
חופש העיתונות מקפל בתוכו שני ערכים או זכויות (נגבי, 1995):
חופש הביטוי – הזכות לומר ולפרסם את אשר עם לבך וחופש המידע – הזכות לקבל מידע שבידי השלטון או הנוגע לתפקודו.

מי שמכיר בחיוניותו של חופש העיתונות בחברה דמוקרטית חייב להבטיח מימוש זכויות אלה: זכותו של העיתונאי להגיע כשליחו של הציבור לכל המידע הרלוונטי להכרעות הציבוריות וזכותו לתת פומבי הן למידע האמור והן ל"שוק הדעות".

התקשורת, כמממשת את חופש הביטוי במדינה דמוקרטית, מספקת בימה לאותו "שוק דעות", אך עיקר תפקידה לדווח ולהביא עובדות ונתונים לאזרח כדי שיוכל לשפוט ולהעריך את הדעות הרווחות בציבור ולגבש דעה משל עצמו.

"מבחינה רשמית אין לחופש העיתונות קיום משל עצמו. אין הוא זכות של כלי התקשורת אלא זכות של כל אחד מיחידי החברה", דברי השופט חיים כהן במאמרו "חופש הביטוי וזכויות הפרט" (סגל, 1996, עמ' 17).

בישראל זכה חופש העיתונות להצהרות שיפוטיות שהדגישו את חשיבות כלי התקשורת כממלאים תפקיד חיוני "לחשוף ליקויים ולהתריע עליהם" (שניצר נגד הצנזור הראשי, אצל סגל, שם). כן הודגש ששליחי הציבור בהגשמת חירות הביטוי שלו הם אותם אנשים שעוסקים באיסוף מידע והפצתו, באמצעות כלי התקשורת הקרויים "עיתונאים", דברי השופט טירקל (אצל סגל, שם).

באחרונה אף נאמר בפסיקה שהגשמת זכות הציבור לדעת תתממש רק ב"כיבוד גישתם של אמצעי התקשורת למקורות המידע בנושאים שהם מעניינו של הציבור" (ציטרין נגד שר המשפטים, אצל סגל, שם).

המעמד המיוחד השמור לעיתונות בחברה הישראלית אמור לחייב אותה במילוי תפקידה כזרועו הארוכה של הציבור המופקדת על איסוף מידע ועל פרסומו. נשאלת השאלה האם מקיימת העיתונות את משימתה? דברים חריפים בנושא כתב המשפטן והעיתונאי משה נגבי לפיהם העיתונות "קשרה עצמה בשורה של הסכמים והבנות לטבורו של הממסד. במקום להתמקד בחשיפת מידע על הממשל ובהערכה ביקורתית על תפקודו, סייעה לו במאמציו להעלים מידע מן הציבור. הליכה בדרך זו והתנערות מערכי-יסוד של עיתונות חופשית, גררו את העיתונות – ואת המדינה כולה – למחדל הביטחוני החמור ביותר שידענו, מחדל מלחמת יום הכיפורים. בעשור האחרון אכן שינתה העיתונות פניה במידה רבה והיא פועלת, שלא כבעבר, ככלב שמירה של זכות הציבור לקבלת מידע. ניתן להעריך שאי-סדרים שונים במסדרונות הכוח לא היו נחשפים בלי חקירות עיתונאיות. יחד עם זאת קשה לומר, שהעיתונות חופשית מכל אינטרס... ובעיקר היא איננה חופשית מכבלים שכבלה את עצמה" (סגל, 1996).
(הרחבה והעמקה בנושא, בכיתה י"ב, פרק 11, תקשורת וחברה). 

סיום
אי אפשר לסיים פרק העוסק בחופש הביטוי מבלי להתייחס ב"נגיעה" (הרחבה בנושא מומלצת בכיתות י"ב) להחלטת בג"ץ מיום 11.11.03 להקרין את הסרט "ג'נין ג'נין" בפני הציבור הרחב ובכך לבטל את החלטתה של המועצה לביקורת סרטים ומחזות אשר פסלה את הקרנת הסרט בטענה שהוא סרט תעמולתי, חד-צדדי, המסלף את האמת.

שופטי בג"ץ: דליה דורנר, איילה פרוקצ'יה ואשר גרוניס כתבו בפסק הדין: "בציבור בישראל טמון חוסן פנימי גם נגד האשמות המוטחות נגדו במדיום תקשורתי כזה או אחר, מסולפות ומעוותות ככל שתהיינה". השופטים פתחו את פסק הדין בציטוט מתוך מורה הנבוכים של הרמב"ם: "ובשכל יבדיל האדם בין אמת לשקר" (נוסח מלא של פסק הדין נמצא באתר "עושים תקשורת" ובפורום תקשורת וחברה). הפרקליטות והיועץ המשפטי לממשלה הגישו בקשה לדיון חוזר בהחלטת בית המשפט העליון. זאת בנוסף לעתירות שהוגשו על-ידי המשפחות השכולות שנהרגו בג'נין, ואנשי מילואים שלחמו בעיר. עד שיוחלט אם ייערך דיון חוזר, הורה בג"ץ על ביטול ההקרנות של הסרט ("הארץ", 3/12/03).

השופט אהרון ברק במאמרו "המסורת של חופש הביטוי בישראל ובעיותיה" אומר: מסורת חופש הביטוי לא הייתה מתפתחת ולא הייתה נשמרת בלא שהחברה הישראלית כולה ואנשי התקשורת עצמם היו רואים בה את בבת-עינם. מסורת חופש הביטוי נטועה עמוק בתרבות החברתית שלנו, משקפת את ההיסטוריה שלנו, היא ביטוי לתפיסת העומק שלנו. השופט ברק מוסיף כי מסורת חופש הביטוי גובשה על-ידי בית המשפט העליון, אך היא מתאפשרת בשל אמון הציבור במערכת המשפט.

האזרח הסורי, אסמעאיל דבז', שאוזכר במבוא, תוקף את אלה המלגלגים על הדמוקרטיה בישראל ואומר: "האמת שעלינו להכיר בה היא שצורה זו של שלטון דמוקרטי ישראלי פנימי היא שמעניקה למדינה זו את מרכיבי כוחה ואת האפשרות לשלוט בסתירותיה ולקבל אותן. היא שהפכה את מדינת ישראל למה שהיא".

העיתונאי בן-דרור ימיני שזכה בימים אלה בפרס הישראלי לביקורת התקשורת לשנת 2003 כותב במוסף סוף השבוע ב"מעריב" (3.10.03): "בסוריה אין סרבנים". ימיני התייחס למכתבם של הטייסים ועל סירובם לצאת לפעולה צבאית שעלולה לסכן אזרחים פלסטינים חפים מפשע. אומר ימיני: "אין לי מילה טובה אחת לומר על הטייסים ועל הסירוב שלהם, הם טעו. אבל אם אנחנו צריכים להחליט היכן לחיות, במדינה שבה יש טייסים שטועים, לבין מדינה שבה לא רק טייסים, אנשי אקדמיה או תקשורת, לא מעיזים להגות מילת ביקורת אחת, אזי הבחירה צריכה להיות ברורה. כמה טוב שאנו חיים כאן ולא שם".

ימיני מצטט במאמרו קטעים ממכתבו של הסורי אסמעאיל דבז'. דבז' שלח את מכתבו ליומון הלונדוני "אל-חיאת" בשל תפוצתו הרבה בקרב האינטלקטואלים בארצות ערב (גם הנשיא אסד הבן משתמש בערוץ זה כדי להעביר מסר לעולם הערבי), אך בעיקר משום שאף עיתון בארצו (סוריה) לא היה מפרסם את תוכנו. אומר דבז': "תרבות פוליטית כוללנית (הכוונה לערבים, ר.ב.) המקפידה תמיד להסתיר או לדחות את השוני והפלורליזם בתוכה... רואה בכל תופעה מסוג זה (הכוונה לסרבנות, ר.ב.) משום התפוררות... אולם במציאות המצב הוא הפוך...".

(מכתבו המלא והמתורגם לעברית של אסמעאיל דבז' נמצא באתר האינטרנט של ממר"יwww.memri.org.il).

דרכי הוראה  
מומלץ 3 מערכי שיעור כפולים (כל מערך 90 דקות).

לימוד עיוני – פרונטאלי הכולל: תקדים "קול העם", הצנזורה הצבאית, חוק לשון הרע, הגנת הפרטיות, כבוד האדם וחירותו.

פעילות בקבוצות:
התלמידים יתחלקו לקבוצות עבודה וכל קבוצה "תאמץ ערך", לדוגמה: חופש הביטוי, הגנה על שמו הטוב של האדם, הגנה על פרטיותו, כבודו, חירותו ועוד.

  1. לקיים "פרלמנט" כיתתי בנושא כגון: "סרבנות מחלישה את החברה הישראלית", בעד ונגד. התלמידים ינמקו את דבריהם על בסיס החומר הנלמד.
  2. "ניתוח" מכתבו של האזרח הסורי אסמעאיל דבז'. לידיעתכם, באתר האינטרנט של ממר"י תמצאו חומר רב בשפה העברית הכולל קטעי עיתונות מהעולם הערבי. אפשר להשוות בין ידיעה חדשותית אצלנו ואצלם.
  3. חופש הביטוי מוגדר בפסיקה כ"זכות עילאית", אך אל לנו לשכוח ערכים כמו שמו הטוב של האדם, פרטיותו וכדומה. להציע לתלמידים "לייצג" מקרה מהעיתונות היומית העוסק בערכים אלה.

שאלות משוב
הזכות לחופש הביטוי בישראל אינה מעוגנת בספר החוקים שלנו. מהו חופש הביטוי ומה הבסיס לחופש הביטוי בישראל?
השופט אגרנט וממשיכי דרכו ראו בזכות לחופש הביטוי "זכות עילאית". יחד עם זאת, היא נסוגה במקרים מסוימים בפני זכויות אחרות. הסבירו קביעה זו.
מהו "שוק דעות" פתוח ומדוע קיימת חשיבות רבה לשמוע כל דעה, גם אם היא חריגה?
ישראל נמצאת במצב של איום ביטחוני מתמשך, "מותקפת" על-ידי כלי התקשורת הזרה בשימוש בצנזורה הצבאית כדי למנוע זליגת מידע. כיצד ניתן לדעתכם לאזן בין שני ערכים כה חשובים: חופש הביטוי וביטחון המדינה?
שמו הטוב של האדם ורצון לשמור על פרטיותו הם מזכויות היסוד החשובות של הפרט. התקשורת בשם העיקרון של "זכות הציבור לדעת" מחטטת ופוגעת בשמם ובפרטיותם של אנשים ובמיוחד אנשי ציבור. האם לדעתכם יש הצדקה בפגיעה מסוג זה? 

ביבליוגרפיה

-      אבן שושן, אברהם, המילון העברי המרוכז, הוצאת קרית ספר בע"מ, ירושלים, תשמ"ח.

-      בן-אליעזר ואחרים, תקשורת וחברה ב', המרכז לחינוך טכנולוגי חולון, 1995.

-      ברגר ואחרים, תקשורת וחברה, תוכנית חדשה, מפ"ט-עמל, 2001.

-      ברק אהרון, המסורת של חופש הביטוי בישראל ובעיותיה, "דברים אחדים" 1, אביב 1997, הוצאת מכון ון-ליר (המאמר נמצא באתר "עושים תקשורת").

-      ימיני, בן-דרור, "בסוריה אין סרבנים, "מעריב" 3.10.03, מדור דעות.

-      להב, פנינה, ישראל במשפט, שמעון אגרנט והמאה הציונית, תל-אביב, עם עובד, 1999.

-      לויצקי נעמי, לבד, מול המערכת כולה, מוסף "חדשות  1993-2003",

בתוך "העיר", 12/12/03.

-      מיל ג'ון סטיוארט, על החירות, ירושלים, מאגנס, 1976.

-      נגבי, משה, חופש העיתונות בישראל, ערכים בראי המשפט, ירושלים, מכון ירושלים לחקר ישראל, 1995 (המאמר נמצא באתר "עושים תקשורת").

-      נגבי, משה, ועדת העורכים: המסרסת הגדולה של התקשורת, ספר השנה של העיתונאים, 1992, הוצאת אגודת העיתונאים, תל-אביב.

-      סגל, זאב, חופש העיתונות: בין מיתוס למציאות, הוצאת פפירוס, אוניברסיטת תל-אביב, 1996.

אתרי אינטרנט:

"עושים תקשורת"  www.amalnet.k12.il

"ממר"י"                www.memri.org.il

 

 

 



גרסא להדפסה גרסא להדפסה
כל הזכויות שמורות © 2014 ל- המינהל למדע ולטכנולוגיה במשרד החינוך בשיתוף המרכז הפדגוגי טכנולוגי (מפ"ט) עמל
האתר עוצב ותוכנת ע"י GoNet Software Solutions
ראו תנאי שימוש