פרק מתוך הספר “התנועה הלאומית היהודית והקמת מדינת ישראל”
המאבק על הזכות לגיבוש כוח מגן עצמאי
ההתיישבות הציונית בארץ שאפה מראשיתה להקים מסגרות הגנה עצמאיות. במידה מסוימת הכירו בכך גם הבריטים. ואולם מאורעות 1929-1936 שינו את תפיסת מנהיגי היישוב באשר למטרותיו, תפקידו ודרכי ארגונו של כוח המגן. ככל שהתבררה הסתייגותם של הבריטים מפני הקמת הבית הלאומי, וככל שגברו איומי הערבים כן התחזקה ההכרה בצורך בבניית כוח צבאי יהודי עצמאי, שיעבוד לרשות היישוב הן לצורכי הגנה והן למטרות פוליטיות, כמו הבטחת העלייה וההתיישבות. לתפיסה זו התנגדו שלטונות המנדט בקשיחות. עם פרוץ מלחמת העולם נלווה להתנגדותם הסבר הגיוני: לא יתכן כי בארץ כל שהיא יתקיים כוח מזוין, שאינו מכשיר בידי הממשלה ואינו סר למשמעתה. ומה עוד – כשארץ זו נתונה במלחמה נגד אויב מבחוץ. אם היה בעבר במהומות הדמים כדי להצדיק קיומו של כוח יהודי עצמאי – הרי בטלה הצדקה זו עכשיו, לאחר שהמרד הערבי פסק וצבא בריטי רב מוצב בארץ (לפי י. באואר, דיפלומטיה ומחתרת, עמ’ 87).
מאחורי טיעונים רשמיים אלה עמד החשש, שנשק ההגנה יופעל כדי להפר את מדיניות ה”ספר הלבן”, ואולי אפילו כדי למרוד בשלטון הבריטי “ולהשתלט על הארץ” )כפי שרמז שר המושבות מלקולם מקדונלד בשיחה עם דוד בן-גוריון(.
במשך כל תקופת המלחמה ניסתה ממשלת המנדט לפרוק את הנשק הבלתי ליגאלי שבידי היישוב ורדפה את ארגוני המחתרת, כדי למנוע התארגנות של כוח צבאי עצמאי.
אולם ככל שבשלה התודעה, כי שיתוף הפעולה עם בריטניה לא יאריך ימים ועל היישוב לדאוג בעצמו לעוצמתו, כן גברו המאמצים לגיבוש כוחות מגן במחתרת. רוב חוגי היישוב דרשו לקיים כוח צבאי עצמאי, ולהכינו לכל סכנה צפויה ואפשרית.
במאי 1941 התארגנה ה”הגנה” סביב מפקדה מרכזית והוקמו גופים אופרטיביים חדשים, ההולמים את התפקידים שלקראתם הכין היישוב את עצמו. במאי 1941 הוקמו גם פלוגות המחץ – הפלמ”ח.
אלה הוקמו, אמנם, במסגרת הכללית של הכנות היישוב לקראת פלישה גרמנית אפשרית , אך לאחר שנבלם צבא רומל במצרים, יוחדו לפלמ”ח תפקידים רבים ומגוונים ביישוב. במאבק להעפלה ולהתיישבות היה חלקם של חברי ה”הגנה” והפלמ”ח מכריע. הם היוו, למעשה, זרוע מבצעת של המדיניות הציונית נגד “הספר הלבן”. מפקדת ה”הגנה” עסקה גם באימון אנשים, ציודם, רכישת נשק, ייצור נשק מקומי ותכנון תכניות צבאיות לעתיד.
מראשית המלחמה עסקו גם אצ”ל ולח”י בתכנון המאבק בבריטים. “הארגון הצבאי הלאומי” החל בהתארגנותו עוד בשנות ה- 30. חלק מחברי “ארגון ב'” הגיע ב- 1937 להסכם פעולה עם ה”הגנה” אבל אחרים, שלא הסכימו עם קו ההבלגה, הקימו באפריל 1937 את “הארגון הצבאי הלאומי”.
עם פרוץ המלחמה הכריזו גם מפקדי אצ”ל על הצורך בשיתוף פעולה עם הבריטים במלחמתם נגד הנאצים, אך במקביל לא חדלו לאגור כוח לקראת מאבק אפשרי. בראשית 1944 הכריז מנחם בגין שנתמנה למפקד הארגון, על “המרד” , ועל הגברת פעולות מזוינות נגד שלטונות המנדט.
“לוחמי חירות ישראל” לא נטו לשיתוף פעולה עם הבריטים בשום שלב של המלחמה. ארגונם הוקם על-ידי אנשים שפרשו בראשית 1940 מאצ”ל והתקבצו תחת מנהיגותו של אברהם שטרן, המכונה “יאיר” . שטרן כפר בהנחה, כי עתיד הציונות תלוי בשיתוף עם אנגליה, וראה באנגלים כובשים זרים שיש לגרשם מן הארץ. הוא חלם על הקמת “אדנות” עברית בארץ-ישראל מן הפרת ועד נחל מצרים; )ראה עיקרי רעיונותיו (. בראשית המלחמה ניסה “יאיר” ליצור קשרים עם גורמים איטלקיים וגרמניים כדי להגיע לשיתוף פעולה נגד הבריטים, ובמקביל התנקשו חבריו בנושאי תפקידים, שוטרים, פקידים ובלשים בריטיים בעיצומה של המלחמה.
הבריטים ערכו מצוד ממושך אחר ראשי לח”י ואסרו רבים מהם, ובפברואר 1942 אף תפסו את אברהם שטרן במקום מחבואו בתל-אביב ירו בו והרגוהו. אחרי מותו חלה הפוגה ממושכת בפעולות לח”י, שנמשכה עד סוף 1943.
בסוף 1943 נתחדשה גם פעילותם של “לוחמי חירות ישראל”, לאחר שאחדים ממנהיגיהם הצליחו לברוח ממעצרם בלטרון. לח”י נקט בטרור אישי נגד אנשי הבולשת והשלטון הבריטיים. בין השאר ערכו חבריו שני נסיונות להתנקש בחייו של הנציב העליון. ב- 6 בנובמבר 1944, נרצח בקהיר הלורד מוין, שהיה שר לענייני המזרח התיכון בקבינט הבריטי, על ידי שניים מחברי לח”י. המעשה עורר הדים רבים בארץ ובעולם וגונה בחריפות על ידי ההנהלה הציונית והמפלגה הרוויזיוניסטית. גם האצ”ל הסתייג מרצח הלורד מוין.
בשנת 1944, החלה שאלת דרכי המאבק הרצויות לעורר מחלוקת קשה ביישוב.
המאבק המזויין של אצ”ל ולח”י נגד הבריטים קשור היה בהנחה, שבדרך זו יש סיכוי לאלץ את הבריטים לסגת ממדיניות “הספר הלבן” ואולי אף לתמוך בהקמת מדינה עברית. אל מול סיכוי זה הציגו מנהיגי היישוב המאורגן את הסיכון שבפעולות הצבאיות – סיכון לעצם קיומו של היישוב בהווה, וסיכון למימוש שאיפותיו בדרכים מדיניות. בשלב מסוים תבעה ההנהגה לראות מה”פורשים” (אצ”ל ולח”י), לקבל את מרות המוסדות הלאומיים, על מנת לא להחליש את היישוב ואת מוסדות “המדינה בדרך”. מנהיגים אחדים נפגשו עם מנהיגי אצ”ל ולח”י וניסו לשכנעם לחדול מפעולות מזוינות נגד הבריטים. (ראה מאמרו של בן גוריון “טרור או מאבק ציוני“, 1944) משנכשלו השיחות, נקטה ההנהגה צעדים פעילים למניעת פעולות “המרד”. צעדים אלה כונו בשם “הסזון”. הם כללו אי מתן מחסה לחברי אצ”ל, בידודם ותפיסת אנשיהם כדי להכשיל את פעילותם. לאחר רצח הלורד מוין החריף “היישוב המאורגן” את פעולתו נגד “הפורשים”.
ההדים שעורר הרצח בבריטניה הביאו להחלטה לשתף פעולה עם שלטונות המנדט בסיכול פועלות “המרד”. כמאה אנשי אצ”ל נמסדו לידי המשטרה הבריטית על ידי פעילי ה”סזון”.
החלטה זו השרתה אווירה כבדה בחוגים רחבים של הציבור, וההתנגדות לה, גם בקרב חברי ה”הגנה”, גרמה להפסקת פעולות הסזון. (ראה מאמרו של מנחם בגין – עוד שלם נשלם לך, קין… 1945)
1945 – עם תום המלחמה
עם פרסום עמדתה האנטי ציונית של ממשלת הלייבור החדשה בשאלת עתידה של ארץ ישראל (ראה נאומו של שר החוץ הבריטי בווין), החליטו ההנהלה הציונית והנהגת היישוב, כי יש למצות את כל הדרכים למציאת פיתרון – כולל מאבק מזויין במדיניות הבריטית.
למדיניות זו, שנמשכה עד אוקטובר 1946, היו ביטויים מעשיים: באחד באוקטובר 1945 שלח דוד בן-גוריון הוראה לראש המטה הארצי של ה”הגנה” משה סנה בזו הלשון:
– -“אין לצמצם את התגובה בעלייה ובהתיישבות. מן ההכרח לנקוט בחבלות ובתגמול.
לא טרור אישי, אבל גמול, על כל נרצח על-ידי שלטונות הספר הלבן.
כל פעולת חבלה צריכה להיות רבת משקל ורושם;
יש להזהר ככל האפשר מקרבנות אנושיים.
התגובה צריכה להיות מתמידה, נועזת ומחושבת לזמן לא מעט.
לא קרב אחרון. לא קרב אחרון ולא ציפייה לניצחון מהיר וקל.
שמירה מקסימלית על מפעלנו הקונסטרוקטיבי, מבלי רתיעה מקרבנות והפסדים הכרחיים.”
האחראים לענייני הביטחון קבעו תכנית פעולה למאבק נגד הבריטים, שנודעה בשם “תכנית לענייני יפת”. הכוונה היתה להוכיח, ש”הקו המדיני הממשלתי ניתן לביצוע רק בתנאי של פעולות צבאיות ממש ובמחיר נזק רב לבריטניה”. התכנית דיברה על שלושה שלבים אפשריים במלחמה נגד הבריטים, החל “מפעולות צמודות להבטחת מפעלינו הקונסטרוקטיביים” (כלומר – העלייה וההתיישבות), דרך “פעולות שיטתיות נגד המנגנון הממשלתי והמשטרתי”, ועד “לפגיעה באינטרסים חיוניים לקיסרות הבריטית כולה” (כגון צינור הנפט, בתי הזיקוק, שדות תעופה וכד’).
שיתוף פעולה בין שלוש תנועות המחתרת נראה היה בסתיו 1945 חיוני. הוקמה “תנועת המרי העברי” שהקיפה את חברי ה”הגנה”, האצ”ל והלח”י. התאום והתכנון של הפעולות הצבאיות נגד הבריטים נמסר לועדת “איקס” משותפת. בצד שיתוף הפעולה המשיכו המחתרות להתקיים גם כגופים עצמאיים ואף לבצע פעולות עצמאיות.
שיתוף הפעולה במסגרת “תנועת המרי העברי” לא ביטל את חילוקי הדעות ביישוב בין התובעים “מאבק רצוף” – כלומר, פגיעה מתמדת ורצופה בשלטונות הבריטים בכל הזדמנות – ובין הדורשים “מאבק צמוד” – כלומר, הגבלת השימוש באמצעים אלימים רק להגנת העלייה וההתיישבות. אצ”ל ולח”י, וגם חלק מבין מפקדי ההגנה, דגלו ב”מאבק רצוף”.
בחודשים נובמבר 1945 – פברואר 1946 התנהלו פעולות “תנועת המרי” בתנופה רבה. הן החלו בשחרור 200 מעפילים ממחנה המעצר בעתלית, ונמשכו בהתקפות על רכבות, גשרים, ספינות משמר בריטיות, תחנות משטרה ושדות תעופה. לוח האירועים ממחיש את היקפן וטיבן של פעולות תנועת המרי. באותה שעה גבר גם זרם אניות המעפילים שחתרו לחופי ארץ-ישראל ורבו הנסיונות להוריד את המעפילים לחוף בלי שיפלו בידי הבריטים.
המלצות הוועדה האנגלו-אמריקאית, שהתפרסמו ב- 1.5.46, התקבלו ביישוב ברגשות מעורבים.
גם החוגים המתונים ביותר לא היו מוכנים להצעתו של אטלי לפרק את הנשק מן היישוב.
בראשית הקיץ נתחדשו פעולות המרי ואף הוחרפו. אחת מן הגדולות בפעולות “תנועת המרי” היתה פעולת “ליל הגשרים”. בחודש יולי חלה הסלמה גם בפעולות אצ”ל ולח”י.
ההסלמה בפעולות הצבאיות והגאות בהעפלה הבלתי ליגאלית, הביאה את הבריטים לכלל החלטה להלום “בתנועת המרי” ובמנהיגות היישוב. בינואר 1946 הוכרז על “חוקי חירום” חמורים , וביום שבת 29.6.46 פתח הצבא הבריטי “במבצע ברודסייד”, שנודע ביישוב בשם “השבת השחורה“. במהלך המבצע נעצרו ראשי היישוב (ביניהם חברי הנהלת הסוכנות משה שרתוק (שרת), הרב פישמן (מיימון), יצחק גרינבוים, דב יוסף; יו”ר הוועד הלאומי דוד רמז וכן ראשי עיריות, ונעשה ניסיון ללכוד את חברי המפקדה הארצית של ההגנה ומפקדים בכירים אחרים. על יישובים רבים הוטל עוצר, בירושלים תפס הצבא את בנייני המוסדות הלאומיים וערך בהם חיפושים, ועל 27 יישובים השתלט הצבא וערך בהם חיפושים ומעצרים.
בקיבוץ יגור נתגלה מחסן נשק גדול של ה”הגנה” (“סליק”), ובכל הארץ נעצרו יותר מ- 2700 איש, שחלקם הוחזקו במאסר ממושך במחנות ברפיח ובלטרון.
הלכי הרוח ביישוב בעקבות “השבת השחורה” היו כבדים מאוד. (ראה תגובת האצ”ל, תגובת ההגנה, תגובות היישוב ) ביישוב הלכו וגברו הקולות, שעוד קודם לכן הביעו ספקות, אם אכן מקדמות פעולותיה של “תנועת המרי” את מטרותיה המדיניות של הציונות.
חיים וייצמן, נשיא ההסתדרות הציונית, דרש להפסיק “לסכן את המפעל הציוני”, כלומר – לחדול מכל פעולה צבאית נגד הבריטים ולהתרכז במאמץ המדיני. בהשפעת וייצמן ופלג “המתונים” בהנהגה הוחלט לחדול מהמאבק המזוין. ראש המטה הארצי של ה”הגנה”, משה סנה, שייצג את תומכי המאבק המזוין, התפטר מתפקידו, ולאחר מכן התפטר גם מחברותו בהנהלה הציונית, את נימוקיו להתפטרות הביא במכתב לבן-גוריון .
