הפעילות הציונית בזירה המדינית בתקופת המלחמה
1. גיבוש נוסחה מדינית חדשה
2.תוכנית בילטמור
מגמות מדיניות במוצאי המלחמה
3. החלטות הועידה הציונית בלונדון, אוגוסט 1945
4. הכרזת ארנסט בווין, נובמבר 1945
5. ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית, 1946
החיפוש אחר פיתרון מדיני – 1946
6.תוכנית מוריסון גריידי, יולי 1946
7.הקץ לשיתוף הפעולה האנגלו-אמריקאי בשאלת א”י
1947 תפניות דרמטיות!
8. נאום נציג בריה”מ, אנדרי גרומיקו, מאי 1947
9. פעילות ועדת אונסקו”פ, ספטמבר 1947
10.תגובת מדינות ערב, 1947
11.כ”ט בבנובמבר 1947 עצרת האו”ם
12.עמדת ארה”ב, 1947-1948
פרקים מתוך הספר “התנועה הלאומית היהודית והקמת מדינת ישראל”
הפעילות הציונית בזירה המדינית בתקופת המלחמה
גיבוש נוסחה מדינית חדשה
הפעילות המדינית לא הוגבלה למאבק נגד מדיניות “הספר הלבן”. במשך כל שנות המלחמה הופנו מאמצים מדיניים לתכנון העתיד שלאחר הנצחון. נוסחאות העבר – כגון “תכנית באזל” שכיוונה את המדיניות הציונית לפני מלחמת העולם הראשונה, ורעיון “הבית הלאומי”, שעמד לנגד עיניה בתקופה שבין שתי המלחמות – ציינו שלב היסטורי בדרכה המדינית של התנועה הציונית. עתה – לאור התנאים החדשים שהולידה מלחמת העולם השנייה – בשל הצורך להגדיר מחדש את דרכה ואת יעדיה של התנועה הציונית. וזאת מכמה סיבות: גורלה של יהדות אירופה תחת שלטונו של היטלר, וקשיחותם של השלטונות הבריטים בכפיית מדיניות “הספר הלבן” גם בשעה שמכונת-ההשמדה הנאצית פעלה במלוא תנופתה, חייבו פתרון מדיני לשאלת ארץ-ישראל.
היווצרותם של מוקדי כוח חדשים בזירה הבין-לאומית ועליית כוחה של יהדות ארצות-הברית בתנועה הציונית, נתנו לפעילותה של ההנהגה הציונית כיוון חדש ותקווה חדשות.
התעצמותו והתבגרותו של היישוב היהודי בארץ-ישראל בשנות ה- 30 ותרומתו המסועפת למאמץ המלחמתי של בנות הברית, חיזקו את התקוות כי יהיה משקל לתביעותיו של היישוב לקראת סוף המלחמה.
תוכנית בילטמור
כל אלה חברו יחד לגיבושה של נוסחה מדינית חדשה, שדיברה בגלוי על הצורך להקים בארץ-ישראל מדינה עברית . בחיבורה של נוסחה כזו ראתה ההנהגה הציונית באותן השנים צורך חיוני, שהרי – “דרוש לנו מצפן פוליטי שיכוון את דרכנו בסבך האפל בו אנו נמצאים… ובעיני המצפן הפוליטי הזה הוא חתירה לקראת הקמת מדינה עברית בארץ” (דוד בן-גוריון ב- 12.9.39, במערכה ג’).
וכי לאחר המלחמה – “מדינה יהודית בארץ-ישראל תהיה יותר מאמצעי הכרחי כדי להבטיח המשך ההגירה היהודית – – זהו צורך וציווי מוסרי מוחלט” (דברי חיים וייצמן ב- 1940 מתוך: “מקומה של ארץ-ישראל בפתרון הבעיה היהודית”. פוריין אפיירס, ינואר 1942).
על רקע זה נולדה “תכנית בילטמור” , אשר נתקבלה במאי 1942 בוועידת ציוני אמריקה בהשתתפותם של ראשי ההנהלה הציונית.
בקטע הסיום של הצעת התכנית נאמר: הוועידה מצהירה, כי סדר העולם החדש שייכון בבוא הנצחון של יסודות השלום, הצדק והשוויון, אינו אפשרי אלא אם תיפתר בו שאלת חוסר המולדת היהודית פתרון מוחלט.
הוועידה דורשת: כי ייפתחו שערי ארץ-ישראל; כי יינתן לסוכנות היהודית כוח השגחה על העלייה לארץ-ישראל וכוח שלטון לבנות את הארץ, בכלל זה פיתוחה של אדמת הבור הבלתי נושבת; כי תהה ארץ-ישראל לקהיליה יהודית (קומונוולת) שלובה במבנה הדמוקרטי החדש של העולם.
אז ורק יתקון מעוות-הדורות ביחס לעם ישראל.
נוסחת בילטמור אושרה במרוצת קיץ 1942 על-ידי ציוני קנדה, בריטניה ודרום אפריקה. עם שובו של דוד בן-גוריון מארצות-הברית הובאה הנוסחה לאישורם של הסוכנות, הוועד הפועל המצומצם והוועד הלאומי. לאחר אישורה נתייחד לה השם ” תכנית ירושלים”. רוב הארגונים והמפלגות ביישוב אימצו לעצמם את התכנית, והיא היתה לתכניתה הרשמית של התנועה הציונית עד לאחר המלחמה.
פירושים שונים ניתנו ל”תוכנית בילטמור”, הן מבחינה אידיאולוגית והן מבחינה מעשית, וטיעונים רבים הושמעו בזכותה ונגדה .
_____________________________________________________
מגמות מדיניות במוצאי המלחמה
החלטות הועידה הציונית בלונדון, אוגוסט 1945
מדיניות
הכינוס מצטרף להכרזת הסוכנות היהודית, שנמסרה בשעתה לממשלת ה.מ., כי אין לספר הלבן כל תוקף מוסרי וחוקי. עכשיו עם תום המלחמה לא יוכלו היהודים להשלים בשום פנים עם המשך קיומו של הספר הלבן באיזה צורה שהיא, בין בצורתו הקיימת ובין באיזה שינוי שהוא. לא יתכן כל פתרון לשאלה הכפולה והבלתי נפרדת של עם ישראל וארץ-ישראל אלא בכינון ארץ-ישראל, בלתי מחולקת ובלתי מוקטנת, כמדינה עברית, בהתאם לכוונתה של הצהרת בלפור.
כל דחייה בפתרון השאלה, כל ניסיון של פתרון למחצה, או פתרון על הנייר שאין אתו הגשמה נאמנה ומהירה – אינם הולמים את טרגיות המצב ואינם עלולים אלא להגדיל את הסבל בעם והמתיחות בארץ.
הכינוס מכריז על הצטרפותו המלאה לתביעות הבאות שהוגשו ע”י הסוכנות היהודית לממשלה ביום 22 במאי 1945:
– החלטה דחופה על הקמת ארץ-ישראל כמדינה יהודית;
– הענקת הסמכויות הדרושות לסוכנות היהודית להעלות מיד לארץ-ישראל את כל היהודים, שיהא צורך ואפשרות ליישב בארץ, ולפתח בשלמות ובאחריות את כל מקורות העושר של הארץ, וביחוד אוצרות הקרקע והכוח;
– מתן מלווה בינלאומי ועזרה אחרת להעברת המיליון הראשון של עולים יהודים לארץ ישראל ולפיתוחה כלכלי של הארץ;
– תשלום פיצויים בעין ע”י גרמניה לעם היהודי לשם בנין ארץ-ישראל וכשיעור ראשון שימוש בכל הרכוש הגרמני בארץ ישראל להתיישבותם של יהודים מאירופה;
– מתן הקלות בינלאומיות ליציאתם ומעברם של יהודים הרוצים להתיישב בארץ-ישראל.
הכינוס פונה לממשלת ה.מ. בקריאה נמרצת לבצע את התביעות האלה בלי דחייה יתרה.
עליה והצלה
הכינוס מציין בצער, שהתביעה אשר הוגשה על ידי הסוכנות היהודית לממשלת ארץ-ישראל ביוני 1945, להקציב מיד כשיעור ראשון מאה אלף רשיונות עליה למען ספק את צרכי העלייה הדוחקים ביותר, טרם נתמלאה. דחית מילואה של הבקשה הזאת מאריכה ללא צורך את סבלם של רבבות יהודים הכלואים עדיין במחנות גרמניה והפזורים בחלקים אחרים של אירופה, והמצפים בכיליון עיניים לתקומתם בארץ-ישראל. הכינוס מסב את תשומת לבה הדחופה של ממשלת ה.מ. למצוקה הקשה של ניצולים אלה מזוועת המשטר הנאצי, הכינוס דורש להעמיד מיד לרשות הסוכנות היהודית את מאה אלף הרשיונות ולהעביר את העולים האלה לארץ בזמן הקצר ביותר.
הרכזת ארנסט בווין, נובמבר 1945
עקב מצבה הכלכלי הרעוע, לא יכלה בריטניה להתעלם מדרישתו של הנשיא טרומן ומדעת הקהל בעולם כולו, שהתריעה נגד סגירת השערים בפני ניצולי השואה.
יחד עם זאת, חששותיה מתגובת הערבים מנעו ממנה לחזור בה ממדיניות “הספר הלבן”. ב- 13 בנובמבר 1945 פרסם שר החוץ בווין הודעה שקבעה את עיקרי מדיניותה של בריטניה ביחס לשאלת הפליטים ועתידה של ארץ-ישראל. מהודעה זו, ומדברים שאמר באותו יום במסיבת עיתונאים השתמע, כי לדעת בווין:
— אין ארץ-ישראל יכולה לפתור את בעיית הפליטים;
על היהודים למצוא לעצמם מקומות מקלט אחרים, ולתרום מכוח יכולתם ומכשרונם לשיקום אירופה ולשגשוגה.
הצעתו המעשית היתה – הקמת ועדת חקירה אנגלו-אמריקאית, שבאמצעותה ביקשו הבריטים למשוך את אמריקה ליתר מעורבות בבעיית ארץ-ישראל.
ראה גם : “בווין נגד בלפור!” קולות המחאה ביישוב
ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית, 1946
הוועדה פעלה בחודשים הראשונים של שנת 1946 וגבתה עדויות בוושינגטון, בלונדון, בקהיר ובירושלים. חלק מחבריה ערכו סיורים במחנות העקורים באירופה. באפריל 1946 פרסמה את מסקנותיה, שעיקרן:
– יש לאשר מייד 100.000 רשיונות עלייה ליהודים שהיו קרבנות הנאצים.
– יש לבטל את התקנות המגבילות את זכות היהודים לרכוש קרקעות בארץ-ישראל.
– “פלשתינה לא תהיה – לא מדינה יהודית ולא מדינה ערבית”, ועד שתיעקר האיבה בין שני עמים אלה תמשיך ממשלת ארץ-ישראל לפעול לפי עקרונות המנדט, “עד אשר ייערך הסכם נאמנות בפיקוחו של ארגון האומות המאוחדות”.
מה היו התגובות להמלצות אלה?
טרומן ברך על עבודת הוועדה ותמך בקבלת המלצותיה. בכך הכריז, למעשה, על התנגדות המימשל האמריקאי להמשך מדיניות “הספר הלבן”.
אטלי ובווין הסתייגו מהמלצות הוועדה מחשש שאם יתקבלו “תאחז האש בכל העולם המוסלמי כולו”. הם חזרו והזהירו כי כניסת מאה אלף פליטים לארץ-ישראל תסכן את מעמדו של העולם המערבי במזרח התיכון, ודרשו במפגיע להפריד בין שאלת הפליטים לשאלת ארץ-ישראל. בהודעה בבית הנבחרים אמר אטלי:
אין ביכולתה של ממשלת ארץ-ישראל לאשר את כניסתם של 100.000 יהודים, אלא אם כן יפורקו הצבאות הבלתי חוקיות הנמצאים בארץ, ונשקם יוסגר.
ואכן – ברוח זו פעלו שלטונות המנדט בארץ-ישראל גם למעשה.
ראה גם :
על מצב העקורים באירופה מתוך דין וחשבון של הוועדה האנגלו-אמריקאית
המלצות הועדה האנגלו-אמריקאית – פירוט
_____________________________________________________
החיפוש אחר פיתרון מדיני – 1946
תכנית מוריסון-גריידי
משרד החוץ הבריטי ומשרד החוץ האמריקני הפרו-ערביים המשיכו לחפש מוצא לבעיית א”י. המוצא הבא היה בדמות תכנית חדשה, אשר נקראה תכנית מוריסון-גריידי (יולי 1946).
התכנית ביקשה להפוך את א”י המערבית למדינה פדרלית בת ארבעה אזורים:
– איזור יהודי, שיכלול כ- 17% מן הארץ
– איזור ערבי, שיהווה כ- 40% מן הארץ
– שני מחוזות תחת שלטון בריטי ישיר – איזור ירושלים ואזור הנגב, שיהוו יחדיו
43% מן הארץ.
בידי הממשלה המרכזית, ובראשה הנציב העליון, תישמרנה סמכויות בתחום ההגנה ויחסי חוץ, בעוד שלממשלות היהודית והערבית תישאר הזכות לחקיקה ולקביעת חוקי הגירה באיזורן. בתכנית הוצע, שממשלת האיזור הערבי תוכל לסרב למכור קרקע ליהודים, וכי יינתנו 100,000 רשיונות עלייה תוך 12 חודשים, רק אם תצא התכנית כולה אל הפועל.
עלייה זו תורשה בהסכמת הנציב העליון, בתנאי שלא תפגע בכושר הקליטה הכלכלי של האיזור.
בעקבות תכנית מוריסון גריידי זומן היישוב לוועידת שולחן עגול בלונדון.
ראה גם : תגובת הסוכנות בפריס, אוגוסט 1946
הקץ לשיתוף הפעולה האנגלו-אמריקאי בשאלת א”י
בהצעותיהן הפוליטיות השונות קיוו הבריטים לערב את האמריקנים במישרין בשאלת
ארץ-ישראל ולהסתייע בהם בשמירת השקט בארץ. הנשיא טרומן לא היה מוכן לכך. באוקטובר 1946 חלה תפנית נוספת בעמדה האמריקנית: טרומן הכריז כי יהיה מוכן לתמוך בהקמת “מדינה יהודית בת קיימא בשטח נאות של ארץ-ישראל”.
בזאת יצאה ארה”ב בפעם הראשונה בהצהרה פומבית בזכות תכנית החלוקה וסיום המנדט הבריטי בארץ. בכך הקיץ הקץ על שיתוף הפעולה האנגלו-אמריקאי בשאלת ארץ-ישראל. בחורף 1946/7 ניסה בווין פעם נוספת )ואחרונה( להביא לידי הידברות בין יהודים וערבים ואף הציע תכנית חדשה, שהיתה אמורה להאריך את שהותם של הבריטים בארץ בחמש שנים נוספות.
(תוכנית זו, שנקרא בשם “תוכנית בווין” דיברה על כך, שא”י תישאר תחת משטר נאמנות בריטי לתקופה של חמש שנים באישור האו”ם. בתום תקופה זו תקום מדינה עצמאית יהודית-ערבית מאוחדת, אך אם לא יושג עד אז הסכם בין יהודים וערבים, תימסר הבעיה לאו”ם). ואולם הן הסוכנות היהודית והן הערבים דחו הצעות אלה, ובראשית 1947 מצאו את עצמם הבריטים ללא תמיכת ארה”ב וללא הסכמתם של יהודים וערבים כאחד להצעותיהם.
ביום 18.2.47 הכריז בווין במפתיע על העברת בעיית ארץ-ישראל לאו”ם. אין ספק כי בין גורמי הכרזה זו היו קשייה הכלכליים של בריטניה שאיימו לשתק את משקה וכשלונם של כל הנסיונות למצוא הסדר בארץ-ישראל.
לפי בקשתה של בריטניה נועד כנס מיוחד של עצרת האומות המאוחדות באפריל 1947 לשם דיון בשאלת ארץ-ישראל. בעצרת זו הוחלט על הקמת ועדת חקירה מיוחדת – ועדת אונסקו”פ (U.N.S.COP), שלא ישתתפו בה נציגים של המעצמות הגדולות ושל מדינות ערב. בפועל, הורכבה הוועדה הורכבה מנציגיהן של 11 מדינות: אוסטרליה, אורוגוואי, איראן, גוואטמלה, הודו, הולנד, יגוסלביה, פרו, צ’כוסלובקיה, קנדה ושוודיה.
_____________________________________________________
בריה”מ – התפנית הדרמטית, 1947
בזמן מושב העצרת נפלה הפתעה מרעישה: נציג ברית המועצות – אנדרי גרומיקו – הביע בנאומו (ביום 4.5.1947) את נטיית ארצו “להבין לשאיפות הציונים” ולתמוך בסיום המנדט ובהקמת מדינה יהודית על בסיס תכנית החלוקה (אם לא יתאפשר פתרון של כינון מדינה דו-לאומית).
תפנית דרמטית זו בעמדתה של בריה”מ ניתנת להסבר על רקע מאמציה הגוברים לרכוש לעצמה עמדות במזרח התיכון. בשנים ההן היו לסובייטים תקוות מעטות לתמיכה מצד מדינות ערב, שממשלותיהן היו אנטי-קומוניסטיות וקשריהם עם מדינות המערב – הדוקים ביותר.
התמיכה בציונות נראתה בעיניהם כהזדמנות חדשה שיש לנצלה. בנושא מיוחד זה לא נרתעה בריה”מ משיתוף פעולה עם יריבתה ארה”ב, למרות שבכל שאר שאלות המדיניות הבין-לאומית הוחרף דווקא אז המאבק ביניהן. (אגב, בשנת 1947, מצאה המתיחות הבין-גושית את ביטויה המובהק ב”תוכנית מארשאל” האמריקאית, שהבטיחה סיוע כלכלי למדינות אירופה במטרה לבלום את התפשטות הקומוניזם ולהגביר את תלותן בארה”ב).
צעדה המפתיע של ברית המועצות יצר מערך כוחות שונה מן הצפוי לקראת ההצבעה באו”ם, כשארצות הברית ויריבתה ברית המועצות מתייצבות במשותף נגד בריטניה, בת בריתה המסורתית של ארצות-הברית.
אנדרי גרומיקו, קטעים מהנאום המקורי בעצרת האו”ם, 14 במאי 1947
פעילות ועדת אונסקו”פ – 1947
בחודשי הקיץ של שנת 1947 גבתה ועדת אונסקו”פ עדויות (בא”י, במדינות ערב, בניו-יורק וגם במחנות העקורים באירופה), ובראשית ספטמבר הגישה את המלצותיה לעצרת האו”ם.
הדו”ח שלה כלל שתי הצעות אלטרנטיביות:
המלצת הרוב (8 חברים)
יש להקים בארץ-ישראל שתי מדינות – יהודית וערבית – שתהיינה בברית כלכלית האחת עם השנייה.
המלצת המיעוט (3 חברים)
יש לכונן בארץ-ישראל מדינה פדראלית דו-לאומית.
על דעת כל חברי הוועדה סוכם, כי שלטון המנדט הבריטי חייב להסתיים.
בריטניה לא יכלה להתעלם מההמלצות הוועדה ומן הצפוי לה בהצבעה באו”ם, שבה אמרו ארצות הברית וברית-המועצות לשתף פעולה נגדה. לפיכך הכריז שר המושבות הבריטי קריץ’ ג’ונס בספטמבר, כי ארצו עומדת להוציא את כוחותיה מארץ-ישראל. החלטה זו זכתה לפירושים שונים: ייתכן שהבריטים ביקשו להקדים החלטה לסיום המנדט באו”ם; ייתכן שרצו להשתחרר ממועקת הלחימה בהעפלה היהודית, שבגללה הוכפשו פניהם בעיני העולם; גם המלחמה במחתרות שלא פסקה, אילצה את בריטניה להחזיק בארץ צבא רב וגרמה להוצאות מרובות, ויתכן שביקשה להיפטר מנטל זה; אך אולי ההסבר להחלטתה הוא באמונה כי הדיונים באו”ם יגיעו למבוי סתום, כי בארץ תפרוץ מלחמה בין ערבים והיהודים, וכי היהודים יבקשו מן הבריטים לחזור. תחזית זו לא היתה חסרת יסוד.
תגובת מדינות ערב
בסוף ספטמבר 1947 התפרסמו בעיתון המצרי “אל-אהרם” הדברים הבאים:
–“מדינות ערב רואות בהצעות אלה (הכוונה לדו”ח ועדת אונסקו”פ) סכנה, ולפיכך החליטו להתנגד לביצוען בכל האמצעים המעשיים היעילים. הממשלות הערביות כבר הזהירו, שהקמת ממשלה יהודית בפלסטין תגרור בהכרח מהומות, שיקיפו את כל המזרח התיכון, מפני שערביי פלסטין ייכנסו למלחמה ללא פשרה, ובעיקר כשהם יודעים, כי הארצות הערביות תעמודנה מאחוריהם, תעזורנה להם ותספקנה להם אנשים, כסף ואספקה.” —
באוקטובר 1947 התכנסה מועצת הליגה הערבית והוחלט בה על ריכוז צבאות מתנדבים בגבולות ארץ-ישראל, אם יוחלט באו”ם על חלוקת הארץ. כמו כן הוחלט בכינוס זה על ” ועדה צבאית” ומטה כללי ערבי. מן הראוי לציין, כי המופתי התנגד להתערבותן הצבאית של מדינות ערב, מחשש כי פלישת צבאותיהן תמנע את הקמתה של מדינה ערבית פלסטינית עצמאית בראשותו.
כ”ט בנובמבר 1947, עצרת האו”ם
לשם גיבוש הצעותיה של ועדת אונסקו”פ וניסוחן לקראת ההצבעה בעצרת, הוקמה ועדת משנה (“ועדת-אד-הוק”) ובה נדונה – בין השאר – שאלת הגבולות של המדינות המוצעות. בלחץ הערבים ניסו עתה האמריקאים לקצץ את שטחה של המדינה היהודית העתידה ולשלול ממנה חלק מהנגב. נגד מגמה זאת נאבקה ההנהגה הציונית, שתבעה את הכללת הנגב כולו בגבולות המדינה היהודית.
לפי חוקת האו”ם אין החלטות יכולות להתקבל בעצרת אלא בתמיכתם של 2/3 ממשתתפיה. עד לרגע ההצבעה עשו אפוא המנהיגים הציונים מאמצים קדחתניים לגיס הרוב הדרוש.
ביום 29.11.47 נערכה ההצעה הגורלית, והצעת החלוקה זכתה לרוב של 33 תומכים, 13 מדינות הצביעו נגדה ו- 10 נמנעו.
בנסיבות היסטוריות נדירות, שבהן נוצרה לשעה קלה שותפות אמריקאית-סובייטית, זכתה התנועה הציונית לנצחון פוליטי גדול.
עמדת ארה”ב לאחר תום המלחמה
בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה רבו בארה”ב חילוקי דעות ביחס לשאלת ארץ-ישראל, אולם היא תמכה בהצעת החלוקה שנתקבלה בעצרת האו”ם בנובמבר 1947, גם אם לא היתה מוכנה להפעיל כוח בארץ-ישראל.
בחודשים הראשונים של מלחמת העצמאות הלכה והתרופפה תמיכתה של ארה”ב בתכנית החלוקה. ההחמרה במצבו של היישוב הגבירה את פקפוקי הממשל האמריקני באפשרות הקמת מדינה יהודית, וגברו חששותיו לליבוי אש במזרח התיכון.
בפברואר 1948 הכריזה ארה”ב אמברגו על משלוחי נשק למזרח התיכון בנסותה לשכך אתה קרבות. אולם מן האמברגו סבל בעיקר היישוב היהודי, שכן ייבוא נשק ממדינות ערב לא היה קשור בתובלה ימית או רכש במדינות זרות.
ב- 18.3.48 חזרו בהם האמריקנים מתמיכתם בתכנית החלוקה. הם טענו, כי מכיוון שאין אפשרות להגשימה בדרכי שלום, צריך לחדול מן הנסיון לבצעה. האמריקנים הציעו תחילה “נאמנות” מטעם האו”ם בארץ-ישראל. בהצעתם זו דבקו זמן קצר בלבד. סיבות רבות, שלא כאן המקום לפרטן, גרמו לכך שארה”ב חזרה ותמכה בתכנית החלוקה המקורית. ביניהן – לחץ מתמיד ונמרץ של יהודי ארה”ב ופעילות קדחתנית של מנהיגים ציונים בכל רחבי העולם. גם היוזמה הצבאית של היישוב, שנפתחה בראשית אפריל ושינתה את סיכויי ההצלחה של התכנית, גרמה להחזרת האמון ביכולתו של האו”ם לממש את החלטות הכ”ט בנובמבר.
ערב ההכרזה על הקמת המדינה הציע שר החוץ של ארצות הברית ג’ורג’ מרשל, לדחות את ההכרזה לשלושה חודשים ולכונן הפסקת אש מלאה. להצעה נלוו גם איומים בהטלת עיצומים על היישוב, כמו הטלת איסור על העברת כספי המגבית לארץ. אך לאחר שהנהגת היישוב, בישיבת מועצת העם מן ה- 12.5.48, החליטה לדחות את ההצעה האמריקאית, היתה ארצות הברית המדינה הראשונה שהכירה דה-פקטו במדינת ישראל, מיד עם הקמתה.
