באדיבות ארכיון לבון
עיתונות הערבית מביאה הערות אלה של עיתוני לונדון על הויכוח בפרלמנט: “דיילי הארלד” כותב, כי המדיניות החדשה לארץ-ישראל הורעשה בברד של פצצות הרסניות שהמטירו חברי הפרלמנט. במאמר ראשי רומז העיתון על אפשרות של משטר קאנטונים שאולי לא יספק את הכל, אך הוא עדיף מ”הספר הלבן” פי כמה וכמה.
“דיילי מייל” משבח את מקדונלד ואומר כי עמדתה הנוכחית של הציונות מעוררת צער יותר מהעמדה הטרוריסטית של הערבים.
עיתוני האופוזיציה כותבים, כי תוצאות ההצבעה מוכיחות שבלונדון נעשים מאמצים כדי להגיע לפתרון הולם יותר מהפתרון אשר ב”ספר הלבן”. במאמר ראשי על תכנית פדרציה של מדינה יהודית וערבית בארץ-ישראל כותב “טיימס” בין השאר: אין לשכוח שקיימת גם בעיה סורית הדורשת את פתרונה זה מזמן. אילו אופשר צירוף פתרון שתי השאלות יחד, היה זה צעד רחב לייצוב השקט בכל ארצות הים התיכון.
“טיימס” פרסם קטעים מדבריהם של התומכים בתכנית הפדרציה, בכלל זה דבריהם של ראמבולד, חבר ועדת פיל, הבישוף מקנטרבורי והרברט סמואל.
“טיימס” מסיים את המאמר באמרו כי המטרה של יצירת פדרציה של שתי מדינות ערבית ויהודית בפיקוחה של אנגליה היא שעדה אחת לא תשתלט על השנייה, שהפיקוח על העלייה ועל מכירת קרקעות יהיה בידי אנגליה. דרך זו היא בלי ספק הטובה ביותר להכשיר את הארץ לעצמאות.
לונדון, 23. ארצ’ור קאסט, חתנו של סטורס, ששימש באדמיניסטרציה הארצישראלית, פרסם מכתב ב”טיימס” בשבח משטר הקאנטונים.
זאב ז’בוטינסקי ועוד 30 עסקנים מארצות שונות גינו במכתב שפירסמו ב”מנצ’סטר גארדיאן” את המדיניות החדשה של חיסול הציונות.
רוברט לותניז מדגיש במכתב ב”דיילי טלגרף”, שלא תיתכן מדינה ארצישראלית עצמאית בעוד עשר שנים בתנאים הבינלאומיים הנוכחיים: הארץ תהיה תחת חסות בריטית או תחת חסות גרמנית-איטלקית.
פטיציה בחתימת מיליון אזרחים אנגליים לפתיחת שערי ארץ ישראל תימסר מחר לבית הנבחרים ע”י הציר הליברלי המכובד ג’ופרי מאנדר. הפטיציה נערכה ע”י מרכז פועלי ציון באנגליה. הציר מאנדר יקרא את תוכן הפטיציה בבית הנבחרים לפני פתיחת השאלות והתשובות בשעה הקבועה. סבורים שהעניין יעורר הד חזק בפרלמנט ובכל דעת הקהל האנגלי.
הציר מאנדר פירסם מכתב ב”מאנצ’סטר גארדיאן”, בו הוא מביע את ביטחוננו, כי מדיניות הספר הלבן לא תוגשם למעשה, וכי העלייה היהודית תימשך גם כעבור חמש שנים.
הכוח המוסרי והמדיני נגד התכנית האנגלית הוא חזק הרבה יותר מכפי שסברו.
להלן כותב מאנדר כי אין כל ספק שהפרלמנט הבא יתמוך פחות בספר הלבן מאשר הפרלמנט הנוכחי. הוא מסיים: “בטוחני ששום ממשלה, תהיה אשר תהיה, לא תוכל להוציא לפועל את המדיניות, שהפרלמנט אישר אותה בויכוח האחרון”.
בתשובה לשאלת הנבחר נ. מאנדר אמר סגן מיניסטר החוץ באטלר, כי וועדת המנדטים תתחיל לדון ב”ספר הלבן” בישיבתה ב- 8 ביוני. מיניסטר המושבות יהיה נוכח בז’נווה.
טלגרמה של סט”א מוסיפה: מר באטלר עבר בשתיקה מתוך סירוב לענות על שאלה אחרת של הציר מאנדר שדרש מאת הממשלה לרשום לפניה להסכים לכל המלצה של ועדת המנדטים אחרי גמר הדיון במדיניות הבריטית החדשה בארץ ישראל.
הועד הלאומי שלח תזכיר לועדת המנדטים
במסיבת הנהלת הועה”ל עם עיתונאים בירושלים הודיע י. בן-צבי, שמלבד התזכירים של הסוכנות היהודית, שעליהם פורסם אתמול בבוקר, הגישה הנהלת הועה”ל תזכיר קצר לוועדת המנדטים, מלבד השליח ששלחה לשם.
גם אגודת ישראל שלחה תזכיר
גם מרכז “אגודת ישראל” מודיע לנו, להגיש לועדת המנדטים באמצעות הנציב, תזכיר נגד “הספר הלבן”.
תיקון להודעת מקדונלד
בטלגרמה של פאלקור אמש על תשובתו של מיניסטר המושבות לשאלת הציר תום ויליאמס נפלה טעות. מקדונלד אמר: “בה בשעה שברור כי התנגדותם של היהודים למדיניותה החדשה של הממשלה היא כללית, אין עדות לכך שדעת הקהל היהודית כולה מאשרת את מעשי האלימות או מעשי הרס”.
באדיבות מכון לבון
לונדון (סט”א). “הספר הלבן הבלתי-חוקי”, זהו שם המאמר שהופיע בשבועון “פלשתיין” (עתון הועד הבריטי הארץ-ישראלי). העיתון מביא קטעים וסעיפים שלמים מטופס המנדט הארץ-ישראלי האוסרים כל הפלייה גזעית, דתית או לשונית בארץ ישראל, ואילו לנציב העליון ניתנת עכשיו הסמכות לאסור לפי ראות עינו קניית קרקעות ע”י יהודים בארץ ישראל.
מועצת חבר הלאומים אישרה את המנדט הארץ ישראלי בשנת 1922 רק אחרי קבלת הודעה רשמית מאת ממשלת בריטניה על מדיניות העלייה שלה בארץ ישראל. בהודעה רשמית זו ניתנה ההבטחה החגיגית לקבוע את העלייה היהודית על כל פנים בהתאם לכושר הקליטה הכלכלית. הממשלה הבריטית חזרה על קביעת העקרון בשנת 1931 כשראש הממשלה ראמזי מקדונלד הדגיש רשמית בעל פה ובכתב כי “המפתח לכושר הקליטה יהיה כלכלי בלבד”.
“ועדת המנדטים אישרה רצופות את העיקרון הזה. עכשיו בא מר מלקולם מקדונלד ומכריז שפירוש זה אינו בר-סמכא כל עיקר. הוא מבלבל ומערבב וקובע נחיצות פוליטית זמנית לפי דעתו הוא, כדי להעמידה כהיתר מטעם המנדט. הוא בטוח כל כך באי האפשרות להגן על עיוות המנדט בשטח זה עד שהוא מוכרח לדחות את דרישתו של ד”ר וייצמן להביא את המחלוקת לפני בית-המשפט העליון בהאג לשם פסק-דין מכריע”. “הספר הלבן מפר את המנדט בעניינים “חשובים אחרים”.
באדיבות ארכיון לבון
מוריסון, סינקלר וצ’רצ’יל נגד המדיניות החדשה שפירושה כניעה לטרור והפרת אמון צינית. – צ’רצ’יל: אין זה כבוד לבריטניה כשהממשלה מפירה הבטחות לשם נוחיות אדמיניסטרטיבית. – הארכיהגמון מקנטרברי ולורד סנל, לורד סמואל, לורד רדינג ולורד ליטון נגד “הספר הלבן”
(דבר – 25.5.39)
לונדון 23 (פאלקור). הרברט מוריסון (סיעת העבודה) אמר היום בהמשך הוויכוח על המדיניות החדשה של הממשלה בעניין ארץ ישראל: מיניסטר המושבות טען כאילו חייבת הממשלה לקיים את הבטחתה לשתי האומות, אבל לאמיתו של דבר סירס בדבריו את כל כוונתה של הצהרת בלפור.
“הספר הלבן” הוא בניגוד למנדט ויש בו משום מעילה גמורה באמון. המיניסטר ניסה לחנוף ליהודים מתוך התקווה, שישדלם להסכים לכך כי ישארו מיעוט קבוע, אבל כדבר הזה לא יהיה: היהודים לא יסכימו לעולם להישאר שליש מהאוכלוסין לתמיד. מיניסטר המושבות לא היה יכול לענות לסינקלר ביחס לערובות שהממשלה אומרת לתת ליהודים וזה מוכיח, כי לא טרח אפילו לחשוב על כך, כיצד יוגן המיעוט היהודי.
זוהי הזנחה מבישה ומחפירה של חובת האחריות! הייתי מבכר – אמר מוריסון – את מיניסטר המושבות אילו הודה, כי הכרח הוא להקריב את היהודים כקרבן, אשל לשם מה הכרכורים האלה? נאומו של באטלר – אמר מוריסון – היה ריק וחסר משמעות והכיל עצות מ”בית הספר של יום ראשון”. הנואם ציטט אחר כך את הבטחת ראש הממשלה הבריטי משנת 1935, שמדיניות הבית הלאומי מבוצעת ברוחן וככתבן של ההתחייבויות ואז לא הוזכר כלל דבר גיבוש הישוב היהודי והעמדתו על שליש ממספר התושבים. למען כבודה של הממשלה הבריטית אסור לה לממשלה לעשות צעד בעניין זה בטרם תשאל בעצת מוסד בין לאומי מוסמך, כפי שהציע סר ג’ון סיימון עצמו בשנת 1930.
מפלגת העבודה רוחשת רגשות ידידות כלפי הערבים. הממשלה מחויבת הייתה לעשות למען קדמתם, אך לאמיתו של דבר עשו היהודים יותר למען הקידמה הסוציאלית בקרב הערבים מאשר הממשלה. שלטונות ארץ ישראל היו חלשים ונעדרי דמיון יוצר ולא שיתפו את היהודים – במידה הראויה בתפקידי המשירה על הסדר והבטחון.
מוריסון דיבר בלעג על “שאיפת הממשלה לפתח את מוסדות השלטון העצמי ומוסדות ייצוג לאור התנהגותה ודרך פעולותיה של עירית ירושלים ועיריות אחרות.
“הספר הלבן – אמר – פירושו כניעה לטרור וזהו מעשה של הפרת אמון צינית. סיים בפנותו אל הבית בקריאה להציל את הכבוד הבריטי ולא לאשר את המדיניות החדשה של הממשלה. סר ראלף גלין תבע מהממשלה לפתח את חיי הכלכלה של הערבים. על היהודים – אמר – להיות מרוצים בהישגיהם שהשיגו עד כה ו”לקבל את הבית הלאומי במובן הרוחני”. הנואם תומך במדיניות “הספר הלבן”.
ארצ’יבלד סינקלאר, שנאם אחריו, דחה את הפירוש הממשלתי למושג הבית הלאומי והטעים, כי פירוש חדש זה אין בו כדי להגן על הממשלה מפני ההאשמה של הפרת הבטחותיה. היהודים מקריבים את דמם וחייהם על מזבח הארץ ואילו הערבים מוציאים את כספם ועשרם על מרידות.
הועדה המלכותית כבר קבעה, שתנאי חייהם של הערבים שופרו בזכות היהודים ועל הממשלה להגן על הפלחים מפני הטרוריסטים למען יוכלו להפיק תועלת מה”בית הלאומי”.
סינקלר דחה את דברי באטלאר שאמר כי אין ניגוד בין “הספר הלבן” והמנדט. אין הוא מאמין בערובות המובטחות ליהודים. על שאלתו בענין הערובות ומובן יענה בית הנבחרים באשרו את מדיניות המנדט, שהיא, להקל על העליה ולעודד את התיישבות היהודים על הקרקע.
אחר כך ציטט סינקלר את דברי מועצת החבר בעניין הגבלות העלייה, שהממשלה הכריזה אז עליהן שהן זמניות. יש לשאול תחילה בעצת ועדת המנדטים בעניין הנהגת שינויים במנדט והוא תובע מאת הממשלה לקבל תחילה את דעתו של בית הדין העליון בהאג.
אין לה לממשלה כל זכות מוסרית או חוקית לכפות על היהודים מעמד של מיעוט מתמיד. שמה הטוב של בריטניה יוכתם אם מדיניות זו תאושר ע”י הפרלמנט. סאר ארצ’יבלד סינקלר סיים את דבריו בקריאה חמה לבית הנבחרים לבטל את המדיניות החדשה.
הציר ליטל (שמרני) נשא את נאומו הראשון בפרלמנט ונקט עמדה נגד “הספר הלבן” באמרו, שזהו מעשה בלתי הוגן ובלתי צודק כלפי היהודים ולא יביא שלום לארץ ישראל.
מקסטון דרש להנהיג מיד דמוקרטיה בארץ ללא נוכחותם של בריטים.
וינסטון צ’יצ’יל אמר, כי אף הוא יצביע דוגמת אמרי נגד המדיניות הממשלתית משום שהוא רואה את “הספר הלבן” כמעשה של אי כבוד לבריטניה אם הממשלה מבטלת הבטחות לשם נוחות אדמיניסטרטיבית.
הוא אישר את הצהרת בלפור כשם שראש הממשלה ומנהיגים שמרניים אחרים אישרו אותה בעבר. לאחר שציטט את דברי הבטחתו של צ’מברלין לתמוך בבית הלאומי אמר, כי לציונים הזכות לתבוע מראש הממשלה שיעמוד בדיבורו.
צ’רצ’יל האשים את מיניסטר המושבות, כי ציטט רק חלק מהספר הלבן משנת 1922 והתעלם מהחלק העיקרי, בו מדובר על הקמת הבית הלאומי. הפסקת העליה לאחר חמש שנים יש בה משום הפרה גלויה ומפורשת של ההבטחה שניתנה ליהדות העולמית ולא רק ליהודי ארץ ישראל בלבד.
אך מעל לכל – אמר צ’יצ’יל – אני משתומם שגם ראש הממשלה הוא בעד מדיניות זו.
צ’רצ’יל הזכיר את עזרת בריטניה לערבים וגינה חריפות את השינוי שחל בעמדת הממשלה )בשאלת המנדט וארץ ישראל(. אם הממשלה סבורה שאין ביכולתה לבצע את המנדט עליה להגיד זאת בגלוי, אבל לא להתחמק באמתלאות. מה יאמרו לכך ידידיה, וביחוד אמריקה, ומה יאמרו אויביה? צ’רצ’יל הזהיר את הממשלה בפני הסכנות הרציניות שבהפרת הבטחה בימים רבי-תמורות אלה, רמז לשבחיו הנלהבים של מיניסטר המושבות להישגי היהודים ואמר כי מעתה יבואו הגבלות מכירת קרקעות וישימו לאל את ההישגים המזהירים של היהודים.
בית הנבחרים היה מלא כשצ’רצ’יל סיים את דבריו ברגש רב ותוך תשואות.
המיניסטר אינסקיפ, שדיבר אחריו הכחיש את הטענה, שהממשלה אינה רואה את עצמה יותר קשורה בהצהרת בלפור, אשר היא דואגת להגשמתה, אלא “יש לשמור על זכויות האחרים מפני השתלטות העליות לארץ”. היהודים הם בארץ בזכות ולא בחסד אבל אין פירושו של דבר שכל היהודים שבעולם יכנסו לארץ. אין הממשלה נותנת בידי הערבים את זכות “הואטו” לסיים את מפעל הבית הלאומי, אלא היא רק מגבילה את העלייה.
נאומו של אינסקיפ שוסע הרבה פעמים ע”י צירים שונים.
מוריסון ביקש להפנות את תשומת הלב לעובדה ש”הספר הלבן” נותן סמכות לערבים לסגור את שערי הארץ, אבל אינסקיפ חזר וטען שהמנדט אינו קובע את מספר העולים אשר להם יש לתת להיכנס לארץ. המיניסטר סיים את נאומו בפיטומי מלים, בהזהירו את הערבים כיהודים שלא ינקטו במעשי אלימות.
אחר נערכה הצבעה שבה קיבלה הצעת הממשלה רוב של 268 קולות לעומת 179 קולות של האופוזיציה וכמה מצירי השמרנים, עם צ’ירצ’יל ואמרי בראשם.
בבית הלורדים פתח בוויכוח הלורד סנאל )סיעת העבודה(. את הנאום הנמרץ ביותר נשא הארכיבישוף מקנטרברי, שפנה אל הממשלה בקריאה לא לעשות מעשה עוול כלפי היהודים. גם הלורדים ליטון ורדינג והלורד הרברט סמואל נאמו נגד המדיניות החדשה.
לורד סמואל אמר, בין השאר, כי טעות היא לקבוע בימים אלה מדיניות למשך 5 שנים תמימות. הוא הציע להפוך את הארץ לפדרציה יהודית-ערבית שתהיה קשורה בקונפדרציה ערבית כללית שתיווצר בעתיד. פדרציה כזאת יהיה בה משום ערובה ליהודים מפני מדינה ערבית עצמאית ולערבים – מפני החשש שהיהודים ישתלטו עליהם.
בנוסח רוויטר. וב. ב. ק. אמור, כי אף על פי שהארכיבישוף מקנטברי הצהיר בנאומו שהמדיניות החדשה אין בה משום צדק כלפי היהודים הרי לא הצטרף בדבריו בפירוש למאשימים את הממשלה בהפרת הבטחותיה.
סיים את הוויכוח הרוזן זאטלאנד שהשמיע כמה “דברי פיוסין” כלפי הטוענים לקיפוח הצד היהודי ואמר בין השאר, כי אפשר לנקוט באמצעים המבטיחים שוויון במוסדות המחוקקים והשלטונות העירוניים ליהודים ולערבים.
המנהל לפדגוגיה כתובתינו: רחוב קהילת קייב 15, תל אביב 6941010, ת.ד. 24104
כל הזכויות שמורות מפ”ט עמל ©, 2022
שדיול – מכסת רישיונות עלייה
סרטיפיקט – רישיון עלייה
מאחר שפרסום הספר הלבן הוא, ככל הנראה, בלתי נמנע והיישוב יצטרך לעמוד מול כידונים בריטים, מציעים שמספר חברים מנהיגים יודיעו לנשיא, שהם יוצאים לארץ-ישראל מיד, כדי לשאת יחד עם היישוב בקרבנות העמידה נגד המשטר החדש.
בן גוריון.
עיתונה היומי של התנועה הרביזיוניסטית, הוקם ב- 1938 לאחר גילגולים רבים )”דואר היום”, “העם”, חזית העם”, “הירדן”, “קול השחר”, “משמר העם” ועוד( וקיים את רציפותו עד ימי מדינת ישראל. את הנחת היסוד של התנועה הרביזיוניסטית, פרסם ז’בוטינסקי כבר בשנת 1928 בגיליון הראשון המחודש של העיתון “דואר היום”. בראש הגליון בא ה”אני מאמין” של ז’בוטינסקי, שהוא ה”אני מאמין” של המפלגה והעיתון גם יחד: …”מטה אהרון ואף תיבת קסמים אין בידי, גם בתור עסקן וגם בתור עיתונאי לא אחדש שום חידוש.. רק חידוש אחד הבאתי: אני מאמין, בכל מה שהאמנתם בימי ילדותה של הציונות, ורק לאחר מכן, בשנות הבינה המבוגרת, ביטלתם, כמעשייה של חדר תינוקות…. בנדר האנגלי, שעתה נהפך שמו בפינו לסמל עורמה ומרמה מדינית, בכל החלומות, בכל התקוות, בכל הנבואות…ארץ ישראל תהיה מדינתנו, מדינה עברית, מדינה ככל המדינות שלכל גוי וגוי. עמנו הוא שיבנה אותה..כי אין לך מעצור שיעמוד בפני רצונו!”… עיתוניה של התנועה הרביזיוניסטית הצטיינו בביקורת תמידית על ממשלת המנדט ובנעימה חריפה ביותר, מסיבה זו היו בעלי שיא בהחרמות והפסקות מצד הממשלה ועוררו סערה רבה.
מורה, חוקר ועסקן ציבור בארץ ישראל. ממייסדי הסתדרות המורים וועד הלשון העברית. בשנים 1920 – 1928 כיהן כנשיא אספת הנבחרים וראש ועד הלאומי. נולד בירושלים, היה מראשוני מורים העבריים החילוניים בירושלים, התמחה בלשון עברית, ספרות ערבית ובלשונות אירופה.
בשנת 1914 התפטר ברעש גדול מבית המדדרש למורים בירושלים, בשל הסכסוך בשאלת שפת ההוראה: דוד ילין התעקש להורות בעברית, בעוד ראשי המוסד בחרו להורות בשפה הגרמנית.
ב 1936 נתמנה פרופסור לספרות באוניברסיטה העברית. כתב ספרים בחקר הלשון, בהיסטוריה ובספרות של ימי הביניים.
סופר, עיתונאי ומנהיג ציוני. מייסד התנועה הרביזיוניסטית. נולד באודסה ב 1880 למשפחת סוחרים אמידה היה פעיל בתנועה הציונית עוד מנעוריו. למד משפטים בשוויץ ובאיטליה ושימש כתב של עיתונים רוסיים. על מאמריו חתם בשם-העט “אלטלינה”. את פעילותו הציונית החל בעקבות הפוגרום בקישינוב ב 1903 ומאותו רגע, הוקדשו חייו למפעל הציוני. הדגיש את חשיבות החינוך הלאומי, הלשון העברית ותרבותה. ב-1915 הקים יחד עם יוסף טרומפלדור את “גדוד נהגי הפרדות” אשר פעל עם הצבא הבריטי בחזית גליפולי ,אולם נמנע מלשרת מחוץ לגבולות א”י. הוא שירת כקצין בגדוד “קלעי המלך “שהשתתף ב-1918 בכיבוש מעברות הירדן מידי התורכים . עקב פעילותו המדינית העניפה נאסר ע”י הבריטים יחד עם שאר חברי ההגנה. קיבל חנינה, ונבחר לאספת הנבחרים של א”י, למחלקה המדינית של ההנהלה הציונית ולחבר ההנהלה. בשל חילוקי דעות על הקו הפוליטי הפרו-בריטי של ויצמן שדגל בתפיסת השלבים הפרגמטית של “עוד דונם ועוד עז” – פרש ז’בוטינסקי, אשר ביקש לערוך “רוויזיה” )בחינה מחדש( של כל הנחות היסוד של התנועה הציונית, הקים את המפלגה הרביזיוניסטית ואת בית”ר ובכך ניסה ליישם את העיקר על פי תפיסתו: האקטיביזם המדיני והיוזמה הפרטית. נפטר בארה”ב ב 1940.
מראשי התנועה הציונית ותנועת הפועלים הציונים. היה רה”מ ושר בטחון ראשון של מדינת ישראל. בן גוריון נולד כדוד גרין ב-1886 בפולין, וב-1906 עלה לארץ. הוא למד משפטים בקושטא וחזר לארץ ב-1914 . ב-1915 גורש ע”י התורכים למצרים, משם יצא לארה”ב והיה פעיל בתנועת “החלוץ”, ובהקמת “הגדודים העבריים” לשחרור א”י .לאחר מלחה”ע ה-1 חזר לא”י והחל בפעילות ציונית עניפה. היה ממנהיגיה של מפלגת “פועלי ציון” ו”מפא”י”, המזכיר הראשון של ההסתדרות (1921), יושב ראש הסוכנות היהודית (1935), יושב ראש מינהלת העם הזמנית, ועם הקמת המדינה – ראש הממשלה ושר הביטחון הראשון . בתקופת המאבק נגד הבריטים דרש את איחוד כל הכוחות הלוחמים במחתרות , וריכוזם תחת מרות אחת. באפריל 1948 נבחר למנהל עניני הביטחון לאחר צאת ההגנה מהמחתרת. לאחר החלטת האו”ם הכריז על כינון מדינת ישראל והקמת ממשלה זמנית. הוא התמסר להקמת צה”ל, לממלכתיות ולקליטת העלייה. ב 1953 פרש מהשלטון לשדה בוקר במטרה לסחוף אחריו את הנוער להתישבות בנגב . בן גוריון ייזכר כמנהיג אשר רעיונותיו עיצבו את האידאולוגיה של מדינת ישראל בראשית דרכה וקבעו את דמותה.
בתקופת המנדט הקים הישוב היהודי בארץ ישראל מוסדות נבחרים, אשר היו תשתית לשלטון-עצמי, אף על פי שכמה קבוצות אוכלוסייה יהודיות נמנעו מהשתתפות בהם. המוסדות העיקריים היו אספת-הנבחרים, הוועד הלאומי והרבנות הראשית. גופים אלה עסקו בנושאי חינוך, תרבות, סעד, בריאות ושירותי דת של הישוב היהודי. במקביל פעלו גופי ההסתדרות הציונית העולמית ומשנת 1929 גם הסוכנות היהודית. תקנות כנסת ישראל אושרו על-ידי הנציב העליון פלומר ב- 30 בדצמבר 1927 ופורסמו בעיתון הרשמי ב- 1 בינואר 1928.
מועצת הרבנות הראשית
(2) מספר החברים בכל לשכת רבנות ייקבע ע”י ועד הקהילה בתנאי שבכל מקום שבו קיימת עדה ספרדית תהיה לעדה הנ”ל ביאת כוח בלשכת הרבנות, ביחס למספר חברי העדה.
(2) כל בית דין כזה יהיה כוחו יפה, בהימלכו בדעת ועד הקהילה, ובהסכמת כל הצדדים הנוגעים בדבר באופן חוקי, למנות אפוטרופוסים על נכסי יתומים קטנים ונכסי אנשים נעדרים מן הארץ שהם חברים לקהילה.
(ב) לפקח על הקדשות צדקה של יהודים; (ג) למנות אותם הפקידים שיהיו נחוצים לשם מילוים הנכון של תפקידי מועצת הרבנות הראשית ולשכותיה; (ד) ליישב עפ”י הוראות פקודת הבוררות הנוהגת מזמן לזמן כל הסכסוכים בין יהודים במקום שנכתב שטר בוררות על ידי שני הצדדים.
מתוך קובץ מסמכים בתולדות המדינה 1897-1979, ירושלים תשמ”א, ערכה נורית גבזה ברוורמן, הוצ, משרד הבטחון, ע”מ 30-35.
רבה הראשי האשכנזי של ארץ ישראל ואחר כך של מדינת ישראל משנת 1936 עד יום מותו. נולד בפולין והתחנך באנגליה ובצרפת. בשנת 1908 הוסמך לרבנות. היה בעל תואר דוקטור לספרות מהאוניברסיטה של לונדון. בשנים 1915 עד 1936 כיהן כרב באירלנד – בתחילה כרבה של בלפסט ומשנת 1925 הפך לרב הראשי של אירלנד. בתקופת השואה פעל רבות להצלת יהודים, וביחוד להוצאת ילדים יהודים מן המנזרים, בהם הוסתרו על מנת להציל את חייהם. על שמו נקרא היישוב “משואות יצחק”.
סופר עברי, מחלוצי החקלאות היהודית בארץ ישראל.
נולד באוקראינה למשפחה חקלאית. עלה לארץ ישראל ב 1890. נמנה על מייסדי חדרה. עבד כפועל חקלאי בחדרה ובמושבה ראשון לציון. בשנת 1893 עבר למושבה הסמוכה רחובות, ובה השתקע כפרדסן וכורם. בשנת 1900 היה ממייסדי “התאחדות המושבות ביהודה” – גוף שהשתלב בשנת1927 ב”התאחדות האיכרים” – ארגון שייצג את “המחנה האזרחי” ותמך בעידוד המשק הפרטי. ערך את בטאון ההתאחדות – “בוסתנאי”.
בשנת 1906 פרסם סיפורים ראשונים מחיי הערבים והאיכרים היהודים, ובכך הפך לסופר העברי הראשון שכתב סיפורים על הווי הערבים והבדואים. כתב גם ספרי זכרונות על ראשית ההתיישבות היהודית בא”י. כתביו כונסו ב- 12 כרכים.
מנהיג ציוני ואיש מדע, נשיאה הראשון של מדינת ישראל, נשיאה הרביעי של ההסדרות הציונית.
למדיניותו הציונית היו מתנגדים רבים במהלך הזמן, בעיקר משום שאהד את אנגליה והאמין שלא תתכחש להבטחותיה בנושא הבית הלאומי. נולד ברוסיה הלבנה, קיבל חינוך יהודי מסורתי. בנעוריו בלט בלימודי הכימיה והמדעים. בגיל 15 יסד בעיר מולדתו אגודה בשם “שפה ברורה”, שמטרתה היתה להנחיל את הדיבור העברי להמוני היהודים.
בשנת 1898 השתתף כציר בקונגרס הציוני הראשון, לאחר שהתקרב לחוג סטודנטים יהודים מרוסיה, שהיו ציוניים בהשקפתם. שנה לאחר מכן, ב 1899 קבל תואר דוקטור בכימיה מהאוניברסיטה בה למד בשוויץ. בקונגרס השמיני, בשנת 1907 בהאג, יצא בקריאה ל”ציונות סינתטית” שתמזג את העבודה הפוליטית עם ההתיישבות המעשית בא”י.
בשנת 1921 נבחר ויצמן לנשיא ההסתדרות הציונית העולמית, וב-1929 נבחר לנשיא הסוכנות היהודית.
בשנת 1936, השתקע סופית בארץ ולצד עבודתו במפעל הציוני, התמסר לעבודה מדעית ברחובות – ניצול פרי הדר לצרכי תעשיה. בתקופת מלחמת העולם השניה, גייס את כישוריו כמדען למאמץ המלחמתי של בריטניה והמציא שורה של המצאות כימיות שחשיבותן הצבאית היתה גדולה. לאחר המלחמה, על רקע מדיניותה העוינת של הממשלה הבריטית החדשה כלפי החזון הציוני, גייס ויצמן את דעת הקהל האמריקאית ופנה לטרומן – נשיא ארה”ב בבקשה להפעיל את השפעתו, מהלך שהוביל בסופו של דבר למנויה של ועדת חקירה אנגלו-אמריקאית לפתרון בעיית ארץ-ישראל. ב -1948, נבחר לכהן כנשיאה הראשון של מדינת ישראל.
מראשי התנועה הציונית, מחשובי המנהיגים של תנועת העבודה, הסתדרות העובדים ומראשי מפלגת פועלי ארץ ישראל, סופר והוגה דעות, עורכו הראשון של עיתון “דבר”.
נולד ברוסיה הלבנה לבית סוחרים אמיד, ספג מסורת יהודית וציונית מילדות. הושפע מן הסוציאליזם הרוסי, הצטרף למפלגות סוציאליסטיות ויהודיות שונות. בשנת 1909 עלה ארצה, תחילה עבד כפועל חקלאי במושבות שונות, חיש קל הפך פעיל פוליטית והיה בין יוזמי “המשביר” – האגודה הצרכנית של הפועלים, ובין המניחים את היסוד לקופת חולים.
ב – 1918 התנדב לגדוד העברי הארץ-ישראלי שהוקם ע”י הבריטים ושרת בו עד פירוקו.
ב – 1920 פעל יחד עם דוד בן גוריון איחודן של מפלגות הפועלים בארץ.
ב- 1925 התמנה לעורכו הראשי הראשון של עיתון “דבר” – בטאונה של הסתדרות העובדים.
יסד את הוצאת הספרים של ההסתדרות “עם עובד”. לאחר פרסום הספר הלבן הבריטי של 1939, היה בעד החרפת המאבק נגד ממשלת המנדט. משפרצה מלחמת העולם השניה, תמך בהתגייסות לצבא הבריטי, כדי להכשיר כוח צבאי יהודי עצמאי.
נפטר ב 1944 , נקבר בקבוצת כינרת, בה עבד עם בואו לארץ.