לאתר מדינה בדרך
Pages_Titles_Yalkut

 

המודד לג’ובים היה לדידנו יוסקה ה”סליקר”. בחור נמוך-קומה, ממושקף ובעל אמביציות, ששימש כ”סליקר” ראשי בפלוגה.

דלת כניסה לסליק
דלת כניסה לסליק

לכשנעלם בלילות עם מספר חברים ידוע תדע כי עסוק הוא אי שם בהוצאת נשק או בהצפנתו. חמשה אנשים בלבד ידעו על המקומות המדוייקים של ה”סליקים” ועל הנמצא בתוכם. כל האחרים לא ידעו מאומה ודבר זה היה להם בבחינת “זקס” חמור.

העבודה בסליקים היתה מענינת ביותר וכל מי שעסק בה זכה בחוויה מן הגדולות שבפלמ”ח. עם רדת הליל היינו יוצאים אל עבר ה”סליק” כשיוסקה צועד בראש.

כל אחד מאתנו נשא עמו כלי חפירה על מנת לחשוף את שכבת העפר המכסה את המחבוא. שלושה מאתנו תפסו בקביעות עמדות תצפית בכוונים שונים ויוסקה עם שני הנותרים עמלו בחישוף הפתח ובטיפול בנשק בהתאם לצרכים.

לנו היו שלושה סליקים שונים בגדלם. האחד היה גדול ביותר ושימש כמחסן נשק מרכזי. בו נמצאו כמויות גדולות של חומר-נפץ, נשק, תחמושת, חגור, וכדומה. מחסן זה לא נפתח אלא אם כן הגיע טרנספורט של נשק או ערב יציאה למבצע רב-היקף.

“סליק” זה בנוי היה מתחת לאדמה בעומק רב ונמצא בשטח המטעים מחוץ לגבולות המשק. סליק שני, קטן יותר, חבוי היה בין עצי אשכוליות, אף הוא מחוץ למשק. ב”סליק” זה נמצאו נשק ותחמושת מוכנים לכל מקרה.

ב”סליק” השלישי והקטן ביותר נטמנו כלי נשק שנועדו לאימונים ולתמרונים, והוא הוסתר על כן בתוך המשק.

מקומות המחבוא שונו לא אחת בהתאם לאטמוספירה הכללית.

חיפושי הנשק של הבריטים גררו אחריהם החלפת מקומות הסליקים, שינוי שיטת הבניה, העמקת הסליק והגברת אמצעי בטחון אחרים. במקרים אלו נאלצנו לעבוד לילות כימים כדי לחפור הכל מחדש ולא פעם נפלה בחלקנו אדמת סלעים שבקושי רב הצלחנו לחפור בה את העומק הדרוש.

ה”סליקים” עברו בזמנם גלגולים רבים. תחילה נחפרו סליקים מתחת לרצפת הלולים וכן באורווה וברפת. לאחר חיפושי האנגלים בהתיישבות העובדת, הוחלט להעביר את הסליקים לכרם.

כאן עבדנו ללא הפוגה ימים רבים וממש ערב סיום העבודה הופיעו במפתיע שני חברי משק, כדי מרחק מאה מטרים מאתנו.

ובשל החשש שמא גילו עבודתנו, נאלצנו לבטל חפירתנו, לכסותה שוב באדמה, ולהתחיל במקום חדש. וכשהיה צורך בהחלפת מקומו של הסליק הגדול, גויסו לעבודה גם המפקדים כדי לא להזדקק לאנשים נוספים מתוך המחלקה גופה.

עם חודו של מקוש היה הסליקר מגשש באדמה כדי למצוא את המקום המדוייק של האשנב. לאחר זאת היינו במשותף מסלקים את החול ומאפשרים הרמת מכסה העץ. עם הרמתו היינו יורדים מטה כשאור מואפל של פנס-כיס מאיר את המחבוא.

כאן בחיק האדמה טמון היה נשק המגן של היישוב, אותו נשק שיגן עלינו מפני כל תוקף, אותו נשק שכה מבוקש ע”י השלטון הבריטי.

ראשי היה עלי סחרחר בכל פעם שנמצאתי בסליק. ריח הז’יליניט וחומרי הנפץ השונים היה כה מסחרר עד כי נאלצנו תכופות להוציא ראשנו מבעד לאשנב ולנשום אויר-צח מעל פני האדמה.

גאותנו היתה על גודל התפקיד שהוטל עלינו אך עם זאת “קופחנו” על-ידו לעומת האחרים. זמננו הפנוי לא עמד לרשותנו ולא אחת נאלצנו בעל-כרחנו להיגמל מערבי-תרבות ומתכניות שונות ותחתם – חוזרים לאהל, לובשים בגדי עבודה, נוטלים כלי-חפירה ומגיחים אל הסליק הנסתר.

אך ב”סליקים” אלה היה כוחנו וכל אשר הוסתר בתוכם היה לברכה ושימש עוגן הצלה ברבות הימים!  

מתוך פרקי זכרונותיו של לוחם, עדות אישית של מרדכי יעקובוביץ’, ארכיון ההגנה

Song_color_Shir_Caesarea

השיר נתחבר במחנה המעצר ברפיח על ידי ישכה, הוא יששכר שדמי, איש קיסריה של “החול והים”, קיסריה, שהיתה נמל הבית של הפלי”ם. כדי להחזיק בחיים את פיסת הדשא, שנגנבה מן החול, היה חצי המשק עובד כסבלים ודייגים בחיפה. שיר הגעגועים של חבר המשק לביתו אומץ על ידי הפלמ”ח ונדד עמו על פני הימים. הסערה גם היא קוראת לנו: ההינו! שורו, הביטו וראו.

מאמץ מאוחד עקשני וער של אלף זרועות, האמנם ייבצר לגול את האבן מפי הבאר?

מתוך: משפחת הפלמ”ח, ילקוט עלילות וזמר, חיים חפר וחיים גורי, עמ’ 107

להיות בני-חורין נולדנו
לבנין, יצירה ועמל.
מטעני אניות פרקנו
ימים כלילות בנמל –

 

אז תמיד נשאתיך, קיסריה,
את חופך הרונן בלבי,
את מקור-עוז לכולנו,
בית חם ויקר את לי.

 

במאבק על נשמת מפעלנו,
בימים של כידון ומצור,
בשעות געגועים אפפונו
אל הבית, אל הדרור –

 

אז תמיד…

דבריו היו קצרים תמיד. עתים היה מסיים נאום בן דקה בסימן שאלה, כגון: “את הרובה הרוסי נושא החייל הרוסי, את הרובה האנגלי נושא החייל האנגלי; חברים, מי ישא את הרובה העברי?”  

הוא הרכיב משקפיים והיה קצר-רואי – אך ראה רחוק. הוא ידע להעמיד תלמידים הרבה – ולא קינא בהם. הוא היה כל כולו איש חכמת המעשה – אך לא שכח את קלות הדעת. הוא היה מורם מפקודיו – אך לא התנשא עליהם. הוא ראה את חיל-הים בשלוש הסירות של קיסריה, את חיל-האויר בשני הפייפרים בנען ואת הצבא העברי המגוייס בפלוגות הפלמ”ח. הוא היה נוקשה – אך לא אכזר. הוא ידע שבמלחמה מוכרחים להרוג – אך שנא רצח. כשולף חרב, סגד בפני המושכים בעט; וכמושך בשבט סופרים, חש את אחריות המצביא. לרבים מאתנו היה הוא חבר קרוב. “הזקן” – יצחק שדה.

מתוך: משפחת הפלמ”ח, ילקוט עלילות וזמר, חיים גורי וחיים חפר, עמ’162

מתוך האנתולוגיה שלנו  נוער, שמע!

מישהו אי-שם מחזיק את מאזני חיינו בידיו. וכפות המאזנים עולות ויורדות, יורדות ועולות על הכף האחת – שואת ישראל, תקופת ישראל ומלחמת ישראל. ועל הכף השנייה: תככי מסחר ופוליטיקה, והתככים – משקלם כבד מאוד.

נוער, זכור!

בבוא השעה, השלך עצמך על כף המאזנים. השלך עצמך בכוח ובאומץ! זה יכריע, המאזן ישתנה!

נוער, שמע!

יצחק שדה  

מסביבנו משטמה גועשת.
נתגבר בכוח של פלדה…
עוד נקום, נקום, אחים לנשק –
הזקן רק יתן פקדה.

 

הו ארצי, ארצי האהובה כה,
מה דבקנו בך ללא מלים…
אהבנוך מאזיקים ועכו,
אהבנוך מדם החללים.

 

שמש אור תאיר עוד בדרכנו,
אביבית, חמה, מלאת תקוה…
עוד נתקע, אחים, את רמחינו
בשדות של ארץ אהובה.

היה היה בתל-אביב המתבגרת קיוסק גזוז וגלידה בשם ‘ויטמן’ )והוא קיים גם היום ויש לו כבר סניפים(. היו בו סירופים מיוחדים במינם, עבודת-יד; ולתוספת טעם, היה הג’ינג’י מעניק כפית מרקחת דובדבנים או מישמש ובוחש בכוס ביד קלה. 

‘ויטמן’ הפך לשם דבר בארץ ושימש כינוי לברזי המים הקרים שליד בתי הקירור, שהוקמו אז בהתיישבות העובדת. 

חלום ההולכים במדבר היה – כוס גזוז אצל ‘ויטמן’… כמובן, אחרי החלום על מדינה עברית בארץ ישראל כולה. את השיר חיברה פלוגה ד’, שזימרה אותו בהופעת בכורה על יד הקיוסק, ברחוב אלנבי. ויטמן קרא מיד למשטרה.

מתוך: משפחת הפלמ”ח, ילקוט עלילות וזמר, חיים חפר וחיים גורי, עמ’ 53

גורל איש הפלמח
הן זה מכבר נחתך,
הן זה מכבר למות עליו נגזר.
בלילה לא יישן
לנוח אין ניתן
ומצמא גרונו תמיד ניחר.

 

ועל-כן חלום חיינו – ויטמן ויטמן.
הגידו נא, מי אלוהינו – ויטמן ויטמן.
למי שיר השירים נשיר? לויטמן ויטמן.
במה כל היקר נמיר? – בויטמן ויטמן.
על-כן, בחורים, נכרע ברך בתחנה;
יוקם לנו ויטמן בכל פנה.

 

כי ויטמן זה מרפא לנפש – ויטמן ויטמן,
פניו ממש כפני השמש – ויטמן ויטמן,
אקספרסו הב מלוא הכוס, הוי ויטמן, ויטמן,
ועולם אזי נכבש בויטמן, ויטמן.


כנפט למכונה וכשמן לתותח –
כן הגזוז לאיש הפלמח.
כי את הפלמח מניע – ויטמן, ויטמן.
הגזוז שבגביע – ויטמן, ויטמן.
אקספרסו הב מלוא הכוס, הוי ויטמן, ויטמן
עולם אזי נכבש בויטמן, ויטמן.

ישנם עוד בעולם
מין סוג של בני אדם
שיש להם סיסמה: עבד בעז.
אך אנו, זאת עבדה
כופרים בעבודה;
לנו תנו אקספרסו וגזוז.

 

כי הגזוז שופע מרץ – ויטמן ויטמן.
נשתה גזוז, נכבש אז ארץ – ויטמן ויטמן.
אקספרסו הב מלוא הכוס – הוי ויטמן, ויטמן,
ועולם אזי נכבש בויטמן, ויטמן.

 

מרכז כל העולם,
ידוע לכלם
הרי אותו קיוסק צוהל בעיר.
אך לנו יש פה סניף,
נועד הוא לתחליף,
מין ברז קטנטן ליד הדיר.
מערב ועד בקר אור – הוי ויטמן, ויטמן.
כלנו כאן עומדים בתור – לויטמן, ויטמן.
לפני הא”ש, אחרי הא”ש – לויטמן, ויטמן.
אין משלמים, שותים בלאש – הוי ויטמן, ויטמן.

מתחילה נגזרה על הפלמח’ניק הסודיות. הוא לא ניכר במדיו, ולא התבלט בדרגותיו ובסמליו. כל כולו היה “זקס” חמור. רק דבר אחד נותר לו כסימן היכר, בו יוכל להתגאות – השפם, “שווארב” בלעז, ואותו טיפח באמנות ובגאווה. 

השפם היווה מיזוג נדיר של “הנשמה הרוסית” של אבותינו עם המורשת של שכנינו והשוויץ של צברינו; וכל זה כהפגנת בוז לשפמם של האנגלים מאנדטורינו.

מתוך: משפחת הפלמ”ח, ילקוט עלילות וזמר, חיים חפר וחיים גורי, עמ’ 71

יש לאח שלי שפם
ומסלסל הנהו.
אך לאח שלי שפם
שבגוש רוכב הוא.

 

יש לאח שלי שפם
עבי של מברשת,
אך תראנו נערה
תכף מתרגשת.

 

יש לאח שלי שפם
ומחלקו לשנים
ואת הקצוות הוא שם
מעבר לאזנים.

 

יש לאח שלי שפם…
אח, מה את יודעת!
יש לאח שלי שפם…
צ’ילבה משגעת!

 

יש לאח שלה שפם
עין לא תראנו…
אך עובר בו רוח קל –
תכף יגלחנו.

 

יש לאח שלה שפם,
חולני כך סתם הוא.
בין החברה יש ויכוח
אם בכלל שפם הוא.

 

יש לאח שלי שפם
וצריך לדעת
שעליו הדוד שלי
אבד עצמו לדעת.

 

יש לאח שלי שפם…
אח, מה את יודעת!
יש לאח שלי שפם
צ’ילבה משגעת!!!

בסך הכל היינו בחורים נקיים, שהתקלחו פעם בחודש, אם צריך או לא צריך, מלבד אביגדור, שהיה עושה “ניקוי יבש”. אבל מי שגר בעליית הרפת, או ישן ב”גראנד-הוטלים” של צריפי יגור, או ב”הילטונים” של פחוני אשדות-יעקב – נקלע לא פעם לחברתם של כמה מפשפשי-המיטה. התרופה הבדוקה (על פי ותיקי ‘סולל בונה’): תערובת נקייה של 50% נפט ו- 50% שמן. יש המוסיפים חומץ – אם לא יועיל, לא יזיק. 

 

חרקי הפלמ”ח ( ORTHOPTERA PALMACHITIS) 

 

זבובי-הבית, יתושים, כינים, פרעושים, פשפשי-המיטה, ג’וקים (מקקים), עקרבים, ברחשים, קרציות, זבובי-הסוס, “ארבעים רגלים” (נדל), צרעות, דבורים, קרציות-המערות, כיני-האדם (מאנדבושקס).

מתוך: משפחת הפלמ”ח, ילקוט עלילות וזמר, חיים חפר וחיים
גורי, עמ’ 60

מגרד לי פה,
מגרד לי שם,
מגרד, מגרד –
מגרד לי בשפם.

 

מגרד לי פה למעלה,
מגרד לי פה ושם.

פתאום ירד עלינו חושך. הותיקים, בני ה- 23-21, הלכו הביתה ויצרו את ה”רזרבה”, – חיל המילואים הראשון של הצבא העברי. ידענו שיחזרו, כי הפלמ”ח נמשך. אבל היתה הרגשת אי-נחת. הזכרנו להם את כל הדברים הטובים: את דרכי המדבר, את שמש הקיץ, את חביתות שמן-הרובים, את הבטחות השינלים ועוד. ידענו – אדם חוזר תמיד אל התקופה הקשה בחייו ואל אהבתו הגדולה. 

פרשנות הכרחית: דליית א-רוחה – צפונית מערבית לג’וערה, הנמצאת מזרחית לעין השופט וצפונית לכופרין. 

“עלי שמן-רובים חביתות”: קח שמן-רובים ושים על מחבת חמה. כאשר השמן יגיע לדרגת רתיחה, אטום את האף ושפוך את הביצים המבולבלות פנימה. מלח ופלפל – לפי טעמך. חמם על אש קטנה, אכול ורוץ לרופא. 

לייבוש: הפונדק הישן של הפלמ”ח על שפת הכנרת. ראה פיכמן, “על שפת ים כנרת / ארמון תפארת”.

מתוך: משפחת הפלמ”ח, ילקוט עלילות וזמר, חיים חפר וחיים גורי, עמ’ 170

או-טו-טו, זה עסק ביש, זה עסק ביש…
לב פלמח’ניק עד כאב אותו מרגיש:
מתיחה ישנה פה, רע,
אך הלב, הלב יודע-
“זקס”! – אופנוע רץ-חולף על פני הכביש.

 

או-טו-טו ואו-טו-טו ואו-טו-טו…
הבחור כותב מכתב לילדתו:
אם לא נחזור, נחמה –
אז דעי לך, כי אי-שמה
אהובך שלך נפח את נשמתו.

 

הוא נפח את נשמתו, ודאי נפח.
לא בקרב, כי אם ב”זקס” נפל בפח.
כי חולף על כביש אופנוע –
ממהר הוא לקולנוע
וחולף הוא עם הרוח – אי, זה שואך!…

 

עוד יבא הזקס, חבריא, עוד יבוא
חג יזרח-זרוח לנו ברחובות:
הי, עלו-נא, חברה יאטים,
התפרצו, נושאי תמת”ים,
לא אוביקט אחד יעוף בלהבות.

הג’יפים – סייחי המלחמה של שנת תש”ח. התשוקה לטפס על ראס-רמאן בזמן סיור קרבי ולעלות על המדרגות של ‘מוגרבי’ בתקופת החופש. הרכב הקל שעורר את תשוקת ההימור בלבם של בני הנעורים. הלוליין העליז של זירת המלחמה. הסייר החרישי, כבוי-האורות, במהלך “ספיישל” על פתחי התהום. תרגיל שווי-משקל על ארבעה גלגלים. ההסתערות המסחררת, עם המגל”ד בשוטפת, במישורי הנגב. האביר הצעיר וחסר השריון של קרב האש והתנועה. השוויץ. חיוך האוהבים בין ארגזי התחמושת ומכשיר הקשר; ארשת הגאווה מבעד לכאפיות ולמשקפי האבק.

מתוך: משפחת הפלמ”ח, ילקוט עלילות וזמר, חיים חפר וחיים גורי, עמ’ 189

הי, הבט-נא, איזה לילה, איזה לילה מסביב!
יש לי רשם, מתכייפת נסיעה קטנה בג’יפ.
מתכייפת, מתכייפת.
נו, אם כך, עלי מהר,
עוד תראי עכשיו, ילדונת, איך הג’יפ הזה דוהר!

 

מה זה שם מימין, הגידה?
זהו כפר, שמו אום-אל-שיך.
ומשמאל?
זה קיוסק של גלידה…
הי, מדוע תחייך?
כי את כה תמימה, ילדונת, מה אומר לך ואוסיף –
מכייפים פה לא על גלידה, מכייפים פה רק על ג’יפ!

 

הי, הג’יפ, הי, הג’יפ
איזה לילה מסביב!
שמע נא, איציק!
מה יש רינה?
קח קצת שמאלה,
קח ימינה!
כל אחד הלא יגיד –
העקר בג’יפ זה ספיד!
חיש כרוח נעבור –
ברקס! עצור! עצור!

 

שמע נא, איציק,
מה יש, רנה?
בחייך, תן לנהג!
למה זה את מתעקשת בני-אדם פה להרוג?!
תן לנהג קצת, בחייך, גם לזבוב זה לא יזיק…
טוב, אתן גם לך, ילדונת, קצת בהגה להחזיק:

 

זה הסטארט, זה המפתח, זה הקלץ’, זה הבנזין,
הרוורס נמצא, הביטי, פה מלמעלה, לא מימין.
הי, הג’יפ, אני נוהגת! מהלך ראשון, שני –
קלץ’, בנזין, עכשיו בסדר!
הנהגת, זו אני!

 

הי, הג’יפ, הי הג’יפ…

באחד מלילות ה- 13 של 1946 בקיסריה, הופיעו הארטיסטים של הגדוד הרביעי בתוכנית אמנותית עשירה, בה הועלה חזיון מענייני דיומא. בחזיון זה הוצגו באורח אובייקטיבי הצדדים לסכסוך על ארץ ישראל – עם בואה של ועדת החקירה האנגלו-אמריקנית, שנשלחה לחקור ולהמליץ בדבר פתרון הבעיה היהודית-ערבית. 

 

מאותו חזיון זכורים לטוב שלושה “מספרים” – האחד, המייצג את הצד הערבי, שנכתב על-פי מנגינת “בלאש תבוסתני” של פריד אל-אטרש. את הצד של ממשלת המנדט ייצג שיר השיכורים של חיילי הצבא הבריטי בשתי מלחמות העולם. את הצד היהודי ייצגה המנגינה, שכבר שימשה לשיר “ויטמן ויטמן”.

מתוך: משפחת הפלמ”ח, ילקוט עלילות וזמר, חיים וחפר וחיים גורי, עמ’ 152

מאות שנים אכלנו פתות ושתינו מפינג’אנים-
עד שבאו בן-גוריונים ושרתוקים וויצמנים;
והם אומרים כי פלשתין להם תמיד תהיה שיכת
והם אומרים לנו לעירק ולתימן ל)ה(תחיל ללכת.

 

בחיאת המופתי, שיחיה,
כי פלשתין לנו תהיה!
ולא רוצים פה סיביליזסיה
רום-טה-דה-דה-טה, רום-טה-טה.

Song_color_Im_Banamal_Kashe

שיר זה בא כהמשך ישיר וכתשובה לקודמו. למה נזכר בו דווקא נמל מרסיל? – משום שהוא היה הנמל המרכזי של “עלייה ב'” ומה שחשוב יותר – שמו נחרז באופן יוצא מן הכלל עם “ליל” ו”עזאזל”. 

 

לעבודה, להגנה, לקיבוץ, להכשרה. עלה נעלה! אשרי מי שמת ותל-חי למראשותיו. אל תאמר מחר ניגאל, שמא נאחר את המועד.

מתוך: משפחת הפלמ”ח, ילקוט עלילות וזמר, חיים וחפר וחיים גורי, עמ’ 122

 

אם בנמל קשה, אחי, אם ביבשת רע –
אם נפשך צמאה לגל, לרוח סערה –
נו, אל יאוש, נעבוד יומם וליל,
עוד ספינתנו תעגון בנמל מרסיל.

ומשאות, שם בנמל, ישא העזאזל…
וספינתנו תעגון – היכן? – בנמל מרסיל.
נו, אל יאוש, נעבור ימים בלי סוף,
עוד ספינתנו תעלה אחים לחוף.

היה לנו חבר ושמו נתן אלתרמן. לא כולנו ידענו אז שאותו אורח שהיה מזדמן לאוהלנו עם יצחק שדה רשם כמה פרקי שירה מן היפים ביותר בתולדות האומה. לא פעם הופיע בינינו בחליפה כהה, כמבדיל בזהירות בינינו לבינו. עם זאת, היה משלנו וליווה אותנו לכל אורך הדרך, הן כמשקיף והן כחבר לנשק. לא כוסית אחת הרים אתנו ולא כוסית אחת נתגלגלה משולחן המשתה אל מחברת השורות הצרות גם שלו וגם שלנו. המחברים מודים כעת שהרבה שורות שלהם הן בבחינת בעלות-חוב לשירתו ולטורו השביעי. 

 

טור שביעי זה, למרות שלא הושר, היה שגור בפינו כזמר, ולעתים כפקודת-יום, וליווה אותנו בדרכי הבריחה, בנמלי ניכר, בנתיבי הים ובלילות הסיכון והפרך…

מתוך: משפחת הפלמ”ח, ילקוט עלילות וזמר, חיים וחפר וחיים גורי, עמ’ 118

עננים על ראשינו. הרוח איתן.
המלאכה נעשתה, חי שמים!
נרים כוס, קפיטן, של ברכה, קפיטן.
עוד נשוב נפגש על המים.

 

אלמונית, קפיטן, היא הדרך הזאת,
ובלוידים אינה מפורסמת.
אך אם אין היא כיום רשומה במפות,
בהסטוריה אולי היא נרשמת.

 

על הצי הלזה, האפור, הקטן,
יסופר עוד בשיר ורומנים.
יתכן כי בך, קפיטן, קפיטן,
יקנאו עוד הרבה קפיטנים.

 

את עמל בחורינו סוד-ליל יעטוף,
אך עליו נברך כעל לחם.
הן ראית כיצד מספינות אל החוף
הם נושאים את עמם עלי שכם.

 

לחיי זה הלילה הקר ואיתן!
לחיי הסכון והפרך!
לחיי הספינות הקטנות, קפיטן!
לחיי הספינות שבדרך!

 

ולחיי בחורים שקבלו הפקוד
ובאופל כוונו את השיט,
למועד הנכון, למקום היעוד,
בלי מצפן ומפה, בליל ציד.

 

גם בהם יסופר עוד ספור מסויים
כי רואים גלי-ים ורקיע
איך עומדים הם בקרב-טרפלגר של העם
על ספינה בודדה – שתבקיע!

 

עננים על ראשינו. הרוח איתן.
המלאכה נעשית, חי שמים!
נרים כוס, קפיטן, של ברכה, קפיטן.
עוד נשוב נפגש על המים.

 

יום יבוא – ואתה בזוית של פונדק
תשב, סב, על בקבוק של קיאנטי,
ותחייך ותירק חתיכה של טבק
ותאמר – כן, חבריה, זקנתי.

 

כן, ראיתי רבות בעולם העגול,
אך אזכור עוד, חי סנטה מריה,
איך נרטבתי בחשך כמו תרנגול,
אותו לילה על חוף נהריה.

 

ונספר לך אז כי פתוחים השערים.
כבר מזמן נפתחו, חי שמים!
ופתחה אותם זו חבורת הנערים
שעמדה אותו לילה במים.

 

אז תצחק: לא עזרו אניות המשחית,
לא השפיע הרדאר אפילו!
ותסיים את פסוקך בקללה איטלקית…
וחוצות הנמל יאפילו.

 

כך יהיה! ולכן, אל מול רוח איתן –
לחיי הסיכון והפרך!
לחיי הספינות הקטנות, קפיטן!
לחיי הספינות שבדרך!

Song_color_Hachablanim

הפלמ”ח התוודע אל מקצוע החבלה כבר מראשיתו, כאשר חיימקה לבקוב ועבדו הכניסו קלבאסה מלאה חומר נפץ לתחנת רכבת בסוריה. בימי משמר-העמק לימדונו את המקצוע אנשי הקומנדו הבריטי ולימים קם התלמיד על רבו. שם זהרו שמותיהם של ראשוני הספאצים: חיים זינגר (רון), שמעון בומזה ואחרים.

 

שם נתוודענו לז’ילניט, ל”סבון השקדים”, ל”שוקולד”, ל”פלאסטיק” (איזה כאב ראש!), לפתילים – השחור, האדום והרועם, לפריימרים, ל”לבנים”, למוקשים ולבובי-טראפס. אחר כך ניצלנו את ידיעותינו בתחנות-המשטרה, במסילות הברזל, בסירות-הצייד, בראדאר, באוניות הגירוש, בגשרים ובאירופה הכבושה. כשהתחילה המלחמה עמד לרשות הפלמ”ח מחנה גדול של חבלנים. הם היו הפגז החי הנושא את המטען אל המטרה.

מתוך: משפחת הפלמ”ח, ילקוט עלילות וזמר, חיים חפר וחיים גורי, עמ’ 201

כבר הליל יורד ועוטף את ההר,
והתן מילל בגנים,
במשעול התלול היורד אל הכפר
שוב צועדת כתת חבלנים.

 

התרמיל על גבנו כבד במטען,
והדך קשה וטרשית.
“עוד שלשה קילומטר, מעלש, יא חבלן,
ואזי ידבר דינמיט!”

 

אל כפרי האויב את ההרס נביא,
במוקש ובדטו, בפתיל,
עוד אוביקט לא אחד ינשא באויר,
עת חבלן את החומר יפעיל.

 

והיה אם נשוב ונחזר לבסיס,
והרוח תרעש בגנים – שוב, עת ערב יבוא, המטען נעמיס,
ו”לדרך כיתת חבלנים!”

זה היה בימי המשבר הגדול של הפלמ”ח, כאשר מ”מ היה קם בבוקר ומוצא ששליש המחלקה עזב לצבא הבריטי – אל ה’באפ”ס’, ה’נייבי’ וה’אר.אי.אפ.’; כאשר גדולי היישוב, שלא נפרש בשמם, רמזו לנו רמז דק, בעובי הרגל מעל הברך, שסארפנד – מחנה הקלט הבריטי – מחכה לנו, בעוד האחרים, כאליהו גולומב וישראל גלילי, הצליחו לשכנע אותנו שאנחנו הצבא העברי-המגויס-הראשון-מימי-בר-כוכבא. 

 

בעצם, מתנו ללכת, אבל המשכנו להיות פקקים ב”סידור העבודה” של הקיבוץ ומאוחר יותר – של כמה פרקים בהיסטוריה. כמו שאמר הגנרל הסיני מה-טסו-יאן: חלוקת תפקידים רציונאלית גם היא חשובה.

מתוך: משפחת הפלמ”ח, ילקוט עלילות וזמר, חיים וחפר וחיים גורי, עמ’ 54

די, די, די-די – כבר נשבר החבל,
בום, בום, בום-בום – כל חיינו הבל…
– בוא לבית-חרושת…
– תן קללה בלי בושת…

 

די, די, די-די – בוא נלך ל’נייבי’…
בום, בום, בום-בום – נשמתי כואבת…
– תן עשן סיגרה…
– הוי, היכן היא גרה?

 

אוי, אוי, אוי-אוי – זה אינו ריאלי,
בום, בום, בום-בום – בוא נהיה קורפורלים…
– מסביב פה גשם,
– אי אפשר לגשת…

 

בום, בום, בום-בום – נהיה מוטוציקליסטים…
די, די, די-די – נהיה פרשוטיסטים!
– אני רוצה לטרקטור…
– אני רוצה הביתה…

 

אוי, אוי, אוי-אוי – כבר נשבר החבל…
בום, בום, בום-בום – כל חיינו הבל…

שיר הגשר

בליל ה- 16 ביוני 1946 פוצצו יחידות הפלמ”ח בשעת אפס אחת את הגשרים המחברים את ארץ-ישראל עם כל שכנותיה, ואלה הם:

  1. גשר כביש (7 ק”מ מדרום לעזה).
  2. גשר מסילת ברזל (7 ק”מ מדרום לעזה).
  3. גשר אלנבי (על נהר הירדן).
  4. גשר דמיה (על נהר הירדן).
  5. גשר שיך-חוסיין (על נהר הירדן).
  6. גשר מסילת ברזל על נהר הירמוך.
  7. גשר בנות-יעקב על נהר הירדן.
  8. גשר כביש, צפונית-מזרחית למטולה.
  9. גשר כביש, צפונית-מערבית למטולה.
  10. גשר א-זיב (מסילת ברזל) בו נפלו הי”ד ולא הספיקו לפוצץ את הגשר ה- 11, גשר א-זיב (כביש).

בין תעלומת כ”ג יורדי הסירה לבין תעלומת הל”ה, שוכנת תעלומת י”ד לוחמי א-זיב. הם נעלמו עם  גשר.

מתוך: משפחת הפלמ”ח, ילקוט עלילות וזמר, חיים וחפר וחיים גורי, עמ’ 168

לילה סגריר
שמי חורף קודרים
כתת סיירים כאן בסבך
צל גשר משחיר
ירדן את מימיו יגיר
אי אנה יצפו בחורים?

 

לילות על לילות
רבו סיורים
מאום לא שנה מסביב
הגשר נצב
ירדן ישלח מימיו
למה יצפו בחורים?

 

לילה בהיר
ושמי לבנה
כתת חבלנים כאן בסבך
הגשר מלבין
שואל ואינו מבין
למה רגשו בחורים?

 

הכל כבר הושלם
דממה מסביב
חבריה עוצרים נשימתם
קול נפץ מחריד
את כל היקום ירעיד
ברקים רעמים ועשן.

 

האח חבריה
והושגה המשימה
הביתה נשובה מיד
עם שחר נשכים
באת ומכוש ביד
כאלה חיי פלמחים.

 

עת אוייב התקרב למולדת

והצר כבר השחיז סכינים

אז נשבענו, למות! לא לסגת!

והלכנו להיות חבלנים.

 זה למעלה משנה מאז חזרנו לביתנו והחילונו לעסוק במקצוענו האזרחי. שוב לא היו לנו חיי העיר לזרא. הגעגועים למחנה טרם חלפו והרשמים עודם טריים במוחות. משתייכים אנו לרזרבה של הפלמ”ח ומדי פעם מתכנסים לשמוע קצת “ציונות”.

 ב- 29 בנובמבר 1947 קיבלה עצרת האו”מ את ההחלטה ההיסטורית על חלוקת הארץ והקמת המדינה היהודית.

 המוני היישוב יצאו אותו לילה בצהלה ובמחולות. בכל רחבי הארץ שישו ושמחו והתלהבות ההמונים לא ידעה מעצור. החלטה היסטורית זו אין בה אמנם כדי לספק את תביעותינו ואיננה בשום פנים פתרון של קבע לעם היהודי. אך ביסודה של החלטה גורלית זו המקנה לעם היהודי את זכותו לבנות מולדת משלו, להקים מדינה משלו, לחיות בארצו כעם בן-חורין, לפרוק מעליו כבלי הגלות, ביסודה של החלטה זו טמונה היתה ההצדקה לגלי ההתרגשות שהציפו את היישוב העברי בארץ ואת היהדות בתפוצות.

 כמה דורות ציפו ליום הגדול בו יכיר העולם כולו בזכותו של עם הספר לחדש קוממיותו בארץ האבות? כמה דורות נשאו עיניהם לאותו לילה בו הריע העם היהודי בריש גלי כאשר עוד לא הריע מימיו?  אך החלטה היסטורית זו עם כל חשיבותה לא הביאתנו אל המנוחה והנחלה.

לא קיבלנו מדינה, קיבלנו רק אישור להקמתה. עצמאות לא ניתנה לנו, הכירו רק בזכותנו לקבלה. שום כוח לא ניגש לבצע את ההחלטה, עלינו איפוא לבצעה. ומבעד לתרועות הנצחון וצהלת ההמונים בצבצו אותות מלחמה, נסתמנו ימים קודרים אשר את סופם מי ישור.

 העם הערבי ממאן להכיר בזכותנו שהוענקה לנו מחדש ע”י אומות העולם. הערבים אינם משלימים עם החלטת העצרת והם מכריזים עלינו מלחמה. אנו קמים איפוא להגן על החלטת האומות המאוחדות, היגן האו”ם על החלטותיו הוא?  תכונה של ערב מלחמה בישראל. הערבים מבקשים מלחמה. הם יקבלוה. לנו אין ברירה. לנו אין לאן לסגת. המצב בארץ מחמיר. קרבות פרצו במקומות שונים.

החלה המערכה לעצמאות ישראל!

לדגל!  

בחוזר דחוף נקראנו אנשי הרזרבה לכנס בהול. בבואנו למקום המיפגש נמסר לנו כי עלינו לרדת מיד לנגב.

חברם ומכרים מקצווי הארץ שאך זה עתה הצליחו להסתדר בעיר, נקראים כבר שוב אל הדגל. שוב אל הנשק! יום אחד בלבד ניתן לנו להכנת חפצינו ולמחרת בשעות הבקר המוקדמות כבר ישבנו באוטובוסים ופנינו לדרום.

נסינו למצוא שיר מתאים שיהלום את גודל השעה ומצאנוהו: ומספרת הסבתא לנכד כל מקום שלפעול בו נחוץ שם אומרים לפלמ”חניק ללכת וחייו הם כפקק בקבוץ…

מתוך פרקי זכרונותיו של לוחם, עדות אישית של מרדכי יעקובוביץ’, ארכיון ההגנה

 

 

אנו מסיימים היום את שירותנו הפעיל. מחלקתנו סיימה את תפקידה (אם יש סוף לתפקידים) ומצפה לשחרורה. המחנה כולו כמרקחה.  הכל אורזים את חפציהם. במחסן הבגדים עומדים חברים ומבקשים את בגדיהם. פה ושם מתנהלים שיחות פרידה עם חברי המשק. אי פה אי ש ם נשמעים וויכוחים על העתיד. שירי פלמ”ח בוקעים אף הם ומהדהדים באווירה החגיגית של המחנה. המטעים זוכים לביקור אחרון… הגישה ללולים בחזקת סכנה…

במשק נלחצים כבר הידיים. יד קשה של קיבוצניק לוחצת בלבביות יד פלמחניק, החוזר לביתו ולמשפחתו. כל המשק עומד בסימן סיום השירות של מחלקתנו, אותה איכסן שנתים ימים.

 מסיבת פרידה נאה נערכה ערב היציאה. ליד שולחנות ערוכים בטוב טעם היסבו אנשי המחלקה, חברי משק מ”אנשי-שלומנו”, אורחים ומוזמנים.

 צחיק, מפקד המחלקה, סוקר את שתי שנות השרות. מעלה הוא את הפעולות והתפקידים שנטלנו בהם חלק, מזכיר הוא את ההתלבטויות בימים הראשונים, מספר הוא על עברה העשיר של המחלקה. “במאמץ משותף הגענו הלום, מסים הוא את דבריו, ואני תקוה כי תחדירו בקרב חבריכם את אותה הרוח החלוצית והלוחמת שינקתם כאן בתקופה ממושכת זו”. שיר הפלמ”ח פורץ ספונטנית מפיות הנוכחים. “לפקודה תמיד אנחנו… אנו אנו הפלמ”ח…”  מהולה היא המסיבה בתוגה וצער. מסיבת פרידה היא למחלקה שתתפזר לה מחר ברחבי הארץ, חברים שהיו שותפים לתפקיד ולגורל, חברים מפעולות מחתרת. חברים שחיו יחדיו שתי שנים רצופות. התאמנו יחד, יצרו הווי חיים, נתגבשו לגוף אחד. חברים שעמדו יחד במבחני אש. חברים אלה ישובו מחר איש איש לביתו, כל אחד למקום אחר. לא נשב יותר מסביב-למדורה לשמוע צ’יזבאט. לא נצא עוד יחדיו לתמרונים ולמסעות. לא נחיה יותר חיי מחנה משותפים. לא תהיינה עוד מסיבות כאלה במחנה. הקיץ הקץ לקומזיצים. חסל סדר אותו הווי נהדר ומופלא שידע לאחד לבבות ולקשור נפש בנפש.

עם בוקר אנו יוצאים את המחנה בדרכנו לתחנת האוטובוסים. חברים וידידים נפרדים מאתנו. מנהלי ענפים וחברי מזכירות.

והפרידה אינה קלה. למרות ה”אינצדנטים” שהיו לנו תכופות עם חברי המשק, הרגשנו שאנו קשורים למשק וקשורים לחבריו. שתי שנים רצופות עשינו במשק זה. הכרנו את כל חבריו וחברותיו.

התרגלנו למקום ולתנאיו. הלא כאן במשק נכתבה פרשת חיים, נשלמה תקופת היסטורית שלא תחזור יותר לעולם. והמכונית מתחילה לנוע…

 מסתכל אני לאחרונה אל המשק ובתיו, אל חבריו וילדיו, אל הדשא הגדול עליו שכבנו בלילות ושרנו משירי פלמ”ח.

 הנוף המקסים של הגליל, החרמון העוטה שלג, החולה ויישובי הספר, הרי נפתלי והלבנון עוד רגע ולא ייראו עוד.

 היה זה אחד ממשקי “הקיבוץ-המאוחד” שידע להעריך את חשיבות קיומו של כוח מחץ עברי, שהבין לרוחנו והשתדל להקל עלינו את חיינו במקום. היתה זו אילת-השחר שבה עשינו תקופת נעורים ממושכת ואשר לעד תיחרת בלבנו כבית-היוצר לתקופה הנהדרת ביותר בחיינו.

… היו מהלכים בבקעת ארבל בבקר השכם וראו לפניהם את כוכב אילת-השחר, שאורו היה עולה ובוקע מהחשכה. אמר אחד לחברו: הרואה אתה את אילת-השחר, כך תהיה גאולתם של ישראל-בתחילה קמעא, קמעא, וכל מה שהגאולה הולכת, היא רבה והולכת.

(תלמוד ירושלמי)  היה זה אחד המשקים אשר בזכותם קם והיה הפלמ”ח. אשר תודות להבנתם ולעזרתם התאמנו בחורי ישראל והכשירו עצמם למערכה המכרעת. היתה זו התמזגות ברוכה של מפעל בונה ויוצר עם מפעל מגן שקם להתכונן לקראת שחרור הארץ מעול עריצים ולקראת עמידה בפני כוחות עויינים המקיפים אותנו מכל צד.

כך הלכו השבאב לרזרבה

הפלוגה תשאר אדירה

דור הולך, מעלש, דור אחר בא

עוד תשובו אחים חזרה…

מתוך פרקי זכרונותיו של לוחם, עדות אישית של מרדכי יעקובוביץ’, ארכיון ההגנה

איזה תקופה מוזרה. אנשים החלו להתגעגע

אליה עוד לפני שנגמרה. איפה עכשיו

איציק “חשב,” העקרוט מבאב אל-וו’אד? –

קונסול ישראל במארנגו. איפה חנצ’ה? –

פעילה בועד למן החייל. ושרוליק תרח –

צועק “תל-אביב – תל-אביב – תל-אביב!”.

במילואים הוא סמל מק”ב.

מתוך: משפחת הפלמ”ח, ילקוט עלילות וזמר, חיים וחפר וחיים גורי, עמ’ 225

שוב נציג לכם הערב, נא הקשיבו לב אחד,

על פגישה, אשר עוד תתקיים אי-פעם,

ויהיו בה איציק-חשב, העקרוט מבאב אל-ואד,

ותהיה אתו גם רינה, חי הרעם!

 

ואולי לשם יבואו עוד פלגמטים בהמון,

ואולי יהיו רק נעמצ’ה ועקיבא מגן-און,

ואולי… אך מי יודע? – הנה, הנה הם באים!

המקום: דרומית לגת, בקילומטר השבעים.

 

אח פגישה אח פגישה שכזאת!

זה רק פעם בשנים דורות,

מה נשמע? איך הולך? אהלן!

זה את זה לא ראינו מזמן!

 

כי תמיד, כשפלמח’ניק נפגש עם חבר

יחריביתק! בלב משהו מתעורר…

משהו מתעורר והומה מבפנים,

ושיחה מתחילה על אותם עניינים…

 

– איציק-חשב, טוב שבאת! מה נשמע שם על ההר?

– כך, לא רע, רק רינה קצת עוד מבולבלת –

כל היום היא מדברת על מסע אל המדבר…

– המדבר, נגמר מזמן!

– נו, מילא, מילא!

 

– מה נשמע? ספרי לי, רינה, אך עשי זאת בקצור.

עד כמה שזה זכור לי – את סוג אלף בדבור.

מה חשוב… מה את סורגת? מה שלומה של רבקה-הר?

היא עזבה את יוסקה-אבן…

שש שנים, וכבר נגמר?

 

אח פגישה…

 

הוי ניזכר זמנים עברו ואף פעם לא נשכח:

מסעות אל המכתש לאור ירח…

איך היתה קבוצה של חברה שקראו לה: הפלמח,

בתקופת אותם הג’ובים…

היה שמח!…

 

כן, היו ימים אי-פעם, תענוג להיזכר…

אוי, נזכרתי…

שמע עקיבא, בחייך, היזהר!

נו, מה יש? הן רק רציתי לספר ספור קטן…

אך מדוע זה, ביינתים, לא תדרך על הזקן?…

אח פגישה…

 

התזכור את שרוליק-תרח?

שנשך את המצרי?

שבמקום ריבה אכל משחת-נעלים?

זהו זה, ואיך נלחם!

כן, באמת, בחור בריא.

מת…

מתי?

אחרי ההיא, מרמתיים…

 

כן, היתה תקופה של חברה…

וחבל שזה נגמר…

אך היום, בעיר-הנגב, רחובות יש, וככר…

בוא כבר, איציק, נמהר נא, שנספיק לשוב

עם אור

מה תרוצו?

נו, צריך את הפספוסים עוד לספר…

אח פגישה…

פתאום ירד עלינו חושך. הותיקים, בני ה- 23-21, הלכו הביתה ויצרו את ה”רזרבה”, – חיל המילואים הראשון של הצבא העברי. ידענו שיחזרו, כי הפלמ”ח נמשך. אבל היתה הרגשת אי-נחת. הזכרנו להם את כל הדברים הטובים: את דרכי המדבר, את שמש הקיץ, את חביתות שמן-הרובים, את הבטחות השינלים ועוד. ידענו – אדם חוזר תמיד אל התקופה הקשה בחייו ואל אהבתו הגדולה. 

פרשנות הכרחית: דליית א-רוחה – צפונית מערבית לג’וערה, הנמצאת מזרחית לעין השופט וצפונית לכופרין. 

“עלי שמן-רובים חביתות”: קח שמן-רובים ושים על מחבת חמה. כאשר השמן יגיע לדרגת רתיחה, אטום את האף ושפוך את הביצים המבולבלות פנימה. מלח ופלפל – לפי טעמך. חמם על אש קטנה, אכול ורוץ לרופא. 

לייבוש: הפונדק הישן של הפלמ”ח על שפת הכנרת. ראה פיכמן, “על שפת ים כנרת / ארמון תפארת”.

מתוך: משפחת הפלמ”ח, ילקוט עלילות וזמר, חיים וחפר וחיים גורי, עמ’ 140

הדרכים במדבר הכירוך

רוח קיץ שזפה פרצופך

בגבעות בדלית-א-רוחה

ברוב קורסים יצאה נשמתך.

 

נעלים רבות כבר שפשפת

מדורות נגה שחר מחוויר

ובחורף עד עצם נרטבת

כי “שינלים” חכו ב”משביר”.

 

עת אויב התקרב למולדת

והצר כבר השחיז סכינים

אז נשבענו: למות, לא לסגת!

והלכנו להיות חבלנים.

 

קצת קפה בפינג’אנים שתית

עלי שמן רובים-חביתות

ובלילה ב”לייבוש” היית –

ונשבעת, מאז, לא לשתות.

 

כך הלכו השבאב לרזרבה

הפלוגה תשאר אדירה

דור הולך, מעלש! – דור אחר בא

עוד תשובו, אחים, חזרה.

 

 

ליד מעין חרוד נערך הכינוס הארצי השני של הפלמ”ח. השלטון הזר עודנו בארץ ועל כן היה הכרח באמצעי בטחון קפדניים למען אבטח כוח המחץ של היישוב שנתכנס זו בפעם השניה במקום אחד.

כאן נפגשו חיילי המחתרת מקצווי הארץ. בחורשת העצים הגדולה נלחצו ידים, התחבקו אלמונים עם חבריהם לנשק. שעות גדולות היו אלה לכל באי הכנוס. ברכת “אהלן-סהלן” הדהדה בלי הרף בחלל האויר. ותיקים ו”צנחנים”, רזרביסטים )מלשון רזרבה -חיילי מילואים( ושליחים נתקבצו יחדיו להנות משבת אחים.

בשעות שלאחר הצהרים נערך מסדר פתיחה שיחרת לנצח בלבות הנוכחים. מול גדודי הפלמ”ח ניצבה במת שדה פרימיטיבית, ועליה מפקדי “ההגנה” ובראשם “הזקן”. עוד רגע וישמע קולו של מפקד הפלמ”ח. מסדר… מסדר דום… העינים צופות אל החזית והרגע גדול. “נתכנסנו היום לסכם את שלושת שנות קיומו של הפלמ”ח” הכריז “הזקן” בין השאר. עם תום דבריו קיבל הפלמ”ח את דגלו המפואר עליו רקומים שני שבלי זהב כשחרב חוצה בעדן. לא תהא זו הפרזה באם אומר שרבים הזילו דמעות. היה כאן מעמד עילאי בלתי ניתן לתיאור, לחזות במסירת הדגל לצבא המחתרת, באותו זמן שבמרחק לא רב מכאן משוטטות להן מכוניות הצבא הבריטי. מצעד נהדר של כל הפלוגות הצדיע אחר-מכן בעברו ליד במת-הפיקוד.

בערב בוצעה מסכת “הלפיד-הבוער” בניצוחו של יהודה שרתוק ולמחרת נערכו תחרויות ספורט בין כל הפלוגות. בשעות אלה הופיעו אוירונים והחלו חגים מעלנו. היו אלה “הפרימוסים” הראשונים של צבא המחתרת שהסעירו בהופעתם את אלפי הנוכחים. גם כאן ניגרה הדמעה. אוירוני ישראל משתתפים בכינוס הפלמ”ח בימי שלטונה של האימפריה הבריטית. אז… הייאומן..??? והם חגו מעל לראשים. הם לא באו אלא לנטול חלק ביום גדול זה. הם ביקשו רק לנשום את אוירת הפלמ”ח ששרתה במקום, והם הנמיכו טוס. ומחיאות כפים סואנות מקבלות את פניהם.

היה זה כינוס רב-רושם של אנשי מחתרת שנתכנסו ליומיים בלבד לסכם מפעל של שלוש שנים, מפעל שלא יכזיב. אך לא סוכם המפעל. רך הוא בשנים עדיין. טרם יצא מחיתוליו. עוד נכונו לו תפקידים כבירים ובבוא יום פקודה ידע למלא את המוטל עליו בהעזה ובנאמנות.

הפקודה לא איחרה לבוא. היא באה בשנת 1946.

אז נחלץ הפלמ”ח להכות בשלטון “הספר-הלבן”!!! 

מתוך פרקי זכרונותיו של לוחם, עדות אישית של מרדכי יעקובוביץ’, ארכיון ההגנה    

מרש האבל

זה היה בימי המשבר הגדול של הפלמ”ח, כאשר מ”מ היה קם בבוקר ומוצא ששליש המחלקה עזב לצבא הבריטי – אל ה’באפ”ס’, ה’נייבי’ וה’אר.אי.אפ.’; כאשר גדולי היישוב, שלא נפרש בשמם, רמזו לנו רמז דק, בעובי הרגל מעל הברך, שסארפנד – מחנה הקלט הבריטי – מחכה לנו, בעוד האחרים, כאליהו גולומב וישראל גלילי, הצליחו לשכנע אותנו שאנחנו הצבא העברי-המגויס-הראשון

-מימי-בר-כוכבא.  בעצם, מתנו ללכת, אבל המשכנו להיות פקקים ב”סידור העבודה” של הקיבוץ ומאוחר יותר – של כמה פרקים בהיסטוריה. כמו שאמר הגנרל הסיני מה-טסו-יאן: חלוקת תפקידים רציונאלית גם היא חשובה.   

מתוך: משפחת הפלמ”ח, ילקוט עלילות וזמר, חיים וחפר וחיים גורי, עמ’ 54

די, די, די-די – כבר נשבר החבל,

בום, בום, בום-בום – כל חיינו הבל…

– בוא לבית-חרושת…

– תן קללה בלי בושת…

 

די, די, די-די – בוא נלך ל’נייבי’…

בום, בום, בום-בום – נשמתי כואבת…

– תן עשן סיגרה…

– הוי, היכן היא גרה?

 

אוי, אוי, אוי-אוי – זה אינו ריאלי,

בום, בום, בום-בום – בוא נהיה קורפורלים…

– מסביב פה גשם,

– אי אפשר לגשת…

 

בום, בום, בום-בום – נהיה מוטוציקליסטים…

די, די, די-די – נהיה פרשוטיסטים!

– אני רוצה לטרקטור…

– אני רוצה הביתה…

 

אוי, אוי, אוי-אוי – כבר נשבר החבל…

בום, בום, בום-בום – כל חיינו הבל…

 

 

לאחר שנרשמנו ב”סדור-עבודה” של המשק החלנו לעבוד בענפים שונים. מי בלול ומי בכרם. מי בפלחה ומי במטעים. אט אט הסתגלנו לתנאי העבודה ולחיים במקום. נמצאו בתוכנו אנשים שמצאו ענין מיוחד בענף הפלחה. חלק אחר חפץ לעבוד במטעים )עם בנות המשק…( ואחרים בגן-הירק.

אחת העבודות השנואות ביותר עלינו היתה העבודה במטבח.

עבודת נשים זו שנואה היתה על החבריא יותר מכל. לעמוד יום תמים בחברת נשים המפטפטות בלי הפוגה מבקר עד ערב, זה לא היה לרוחנו. ואם גם נאלצנו לעתים לעבוד שם היו ממחרת מוותרים עלינו.

שונה היה המצב במטבח הילדים. כאן עבדו שלוש עד חמש חברות משק אך יחסן אלינו היה להפליא. כאן שררה הבנה הדדית יוצאת מגדר הרגיל. נוסף לכך היו במשך היום מפטמים אותך מכל טוב, ממש כבן המשק. לא ייפלא איפוא, שהעדפנו לא פעם לעבוד במטבח זה ואני כשלעצמי, עבדתי שם חדשים רבים ללא כל הפסקה.

נהפוך הוא בכרם ובתירס. העבודה בהם לא היתה חביבה עלינו ביותר, וביום בהיר אחד הגענו למסקנה האירונית כי “העבודה היא חיינו אבל לא בשבילנו”…

לכל אחד מאתנו נזדמן לעבוד בכל ענפי המשק ואמנם קבלנו מושג רחב בכל השטחים אם כי בענף זה או אחר התמחינו במיוחד. באופן רשמי חייבים היינו לעבוד את מחצית החודש ולהקדיש את מחציתו השניה לאימונים. אך לרב עבדנו למעלה ממחצית החודש ולעתים אף את כולו ללא כל אמונים. החשבון הכללי היה מבוסס על העיקרון כי כל יום עבודה במשק מקנה לך שני ימי כלכלה. כלומר, נוסף לכלכלה שהנך מקבל ביום העבודה, זוקפים לזכותך עוד יום כלכלה אחד לצרכי אימונים.

החשבון היה איפוא אינדבידואלי ולא מחלקתי. הוא אומר, כי במקרה שאנשים יימצאו בתפקיד או יפלו למשכב, יחסרו ימי עבודה וממילא יופחתו ימי האימונים. מסיבה זו לא ניתן תמיד לשמור על העקרון של שבועיים עבודה ושבועיים אימונים כי לא תמיד השגנו את מכסת ימי העבודה הנדרשת מהמחלקה. עם זאת לא חסכנו מאמץ בכדי לנצל כל יום לעבודה בהיותנו מעונינים באימונים. והדבר הגיע לידי כך שחברים במחלקה התביישו לחלות פן יבולע לכלל ויצא עליהם הקצף.

ערב ערב נהגנו להכנס לחדר האוכל כדי לברר ב”סדור-עבודה” לאיזה מקום דחפו אותנו. זליג, מרכז המשק ומסדר העבודה, ניסה במידת האפשר להשביע את רצוננו אם כל לא תמיד עלה הדבר בידו. לא פעם סיים את “סדור-עבודה” ובשעה מאוחרת נתבשר על ידנו כי פלוני אלמוני יצא לתפקיד ולא יוכל להופיע לעבודה כפי שקבע. במקרה זה חייב היה מיד למצוא מחליף או לדחות את אותה העבודה ליום אחר. מבחינה זו היה מצבו של זליג לא קל.

נוסף לכך היו לכל אחד מאתנו דרישות משלו. זה לא יכול לעבוד בעבודה זו. שני לא יכול בעבודה אחרת. שלישי לא סובל את האחראי. הרביעי לא נסבל וכך הלאה. מעניין כי אותה תמונה נתגלתה גם לא פעם בין חברי הקבוץ עצמם, וזו כנראה תופעה רגילה בכל משק.

במרוצת הזמן הפך כל אחד מאתנו ל”פירמה”. טובה או רעה. שם האדם קבע את היחס לגביו ולפיו ידע כל אחראי בענף אם לבקשו ב”סדור-עבודה” או לאו. ברור איפוא כי כל אחד מאתנו השתדל לעבוד לשביעות רצונם של חברי המשק ולהתפרסם ע”י כך כ”פירמה” רצינית. אין זאת אומרת כי זו היתה הסיבה העיקרית לעבודתנו היעילה אך היא היוותה גורם מסייע בהפקת מקסימום של תוצרת.

מעל לכל ניצבה לנגד עינינו המטרה שלשמה אנו עובדים. ידענו כי לאחר כל יום עבודה מחכה לנו יום אימונים. עם זאת נקשרנו יותר ויותר לעבודה בקבוץ. הרגשנו עצמנו כשותפים למפעל היצירה. בכל לבנו אהבנו את עבודת האדמה ושמחנו להפרותה. נוסף לעבודות הקבועות בענפי המשק צצו לפרקים עבודות חד-פעמיות שונות ומשונות. סלילת שביל בטון בין הבתים, חפירת יסודות לבנינים העתידים לקום, חפירת בור שופכין, ניקוז ועבודות חצר אחרות.

במקרים אלו נהלנו “משא-ומתן” בדבר עבודה ב”קבלנות”. חפצנו לסיים את עבודתנו מוקדם ככל האפשר ולהנות מהזמן החופשי שישאר לרשותנו. כך למשל, בחפירת יסודות הטיל עלינו מאיר, האחראי על הבניה, לחפור בעומק וברוחב מסויים ובזאת לסיים את ום העבודה. עבדנו אז במלוא המרץ אולם בשלבים האחרונים של החפירה הרבינו למדוד במקום לחפור. שמא כבר הגענו לעומק הדרוש…

כל המדידות הללו לא היה בכוחם לשחררנו. מאיר הופיע בכבודו ובעצמו עם ה”מטר” ומדד בדייקנות רבה כל חפירה. עוד עשרה ס”מ! עוד חמשה ס”מ! יותר להרחיב! ברור כי לא ראינו בעין יפה הערות אלו והחלטנו על כן לכנות את מאיר בשם מקורי: ה”מטר הקצר”. סבורים היינו כי ה”מטר” שבידו קצר מן הרגיל… לאחר תקופת חיים במשק החלנו מסתגלים לעבודות השונות ושוב לא היו לנו לזרא.

 מתוך: פרקים מיומנו של לוחם, עדות אישית, מרדכי יעקובוביץ’, ארכיון ההגנה   

רבותי ההסטוריה חוזרת

מתוך: משפחת הפלמ”ח, ילקוט עלילות וזמר, חיים וחפר וחיים גורי, עמ’ 9

רבותי, ההיסטוריה חוזרת.

שום דבר לא אבד, לא נשכח.

עוד נזכור: תחת גשם עופרת

איך בסוריה צעד הפלמ”ח.

 

אל-עלמין, אף אותך לא נשכחה,

עת אל שדות הדרום הרחבים,

אל הנגב פלוגונת נשלחה –

עם מקלות כתחליף לרובים…

 

ומספרת הסבתא לנכד:

כל מקום שלפעול בו נחוץ,

שם אומרים לפלמח’ניק ללכת,

וחייו הם כפקק בקיבוץ.

 

ומסיימת הסבתא לנכד,

ויושבת כפופה למולו –

כן, הכושי יכול כבר ללכת,

כי הכושי עשה את שלו.

 

ירי המסתערבים

הם ישבו בקרבנו אלמונים ואפופי סוד, יוצאים עטויי כאפיות וחגורי שברייה, או חבושי “תרבוש” ולבושי פראנג’י. מהם למדנו מלים ערביות, מנהגי מדבר, הכנת קפה כמו-שצריך, ושירים ונעימות מסביב למדורה.  מצחצח הנעליים בדמשק, הסוחר האמיד בביירות, מתקן הפרימוסים בשכם, החוראני היחף בשייח’-מסכין, החנוני בחומס, הגרז’ניק שלנו בחיפה התחתית, רעינו העומדים אל הקיר בעזה… שליחינו אל מעבר לקו, אנשינו בארץ אויב. ראשיתם בסוריה  במחלקה הערבית – עם חיימקה לבקוב ועבדו – והמשכם בתפארת  עלילות האלמוניות שעל אף מרחק השנים, עדיין יפה להם השתיקה: ה”מסתערבים”.  אנו מביאים כאן מחרוזת שירי ערב שלמדנו מפיהם. שירי עם שכן, עם אח, שלא  צינו לפגשו כאויב. 

תלעת מן בית אבוה 

שיר על נערה ערבית משכילה, שנידרדרה לחיים המודרניים. זהו דו-שיח בינה לבין נער, המבקש שתראה לו את מראיה לפי פירוט האברים: השיער, העיניים, השיניים, השפתיים…

 וכשהוא מגיע אל האזור התחתון, הריהי עונה לו: כלך לך, נערי המסכן, אחורי כהרי החורן (ולא בכדי נערך ב- 1944 מסע סודי של הפלמ”ח אל הרי חורן).  לא ארכו הימים ולשיר זה נתחברה גירסה חלוצית יותר: ברחה מבית אביה – הלכה אל הקיבוץ…  

תלעת מן בית אבוה

דח’לת בית אל-ג’יראן

לבשת פסטאן אל מודה

ולעיונ תדרב סלאם

אלתי-לה יא-חלו’ה וראיני

עלא עיונכ פ’רריג’יני

אלתי-לו רוח יא-מסכין

ו’עיוני עיון אל-א’זלאן.

 

עזבה את בית אביה

הלכה אל השכן

לבשה שמלה לפי האופנה

ועיניה אומרות שלום.

אמרתי לה: מתוקה – הראיני

את עיניך הראי לי

אמרתי לו: לך מסכן

ועיני עיני אילות.

 

ג’ננתיני

…ובהגיע הריקוד אל קיצו, והגרון מצטרד והולך, לא נותר אלא ללחוש: ג’ננתיני! – שיגעת אותי!… ראשיתו של השיר באוהלי השומרים על גבעות שייח’-אבריק. משם העבירו דן רם בקולו העמוק אל העולים לחניתא והמשיך עמו אל “פלוגות-הלילה” של וינגייט, עד שמיקם אותו בפלוגה ב’ של הפלמ”ח בחורשות בבית-אורן.

טיארה טארת פוק,
פיה אל-מדאמה – יא-חלאולה!
טיארה טארת פוק,
פיה ג’מילה –
יא-חלאולה!
הו הו-הו!… יא-חלאולה!
יא-ביד’ה – ג’ננתיני!
יא-חליו’ה – ג’ננתיני!
בשערך – ג’ננתיני!
בעיונך – ג’ננתיני!
בשנאנך – ג’ננתיני!
בח’דודך – ג’יננתיני!

ג’ננתיני!

 
אווירון במרום
בו הגברת המתוקה
אווירון במרום
בו היפהפיה המתוקה
הו הו-הו… מתוקונת
הלבנה – שגעתיני
המתוקה – שגעתיני
בשערך – שגעתיני
בעיניך – שגעתיני
בשיניך – שגעתיני
בלחייך – שגעתיני
 

…וכן הלאה וכן הלאה עד כפות הרגלים.

 

אחרי השבת השחורה, אילצו את “חוד הכידון” לעמוד מן הצד. חרקנו שיניים וחיכינו. לא רצינו להפר את פקודת המוסדות הלאומיים – ממשלת “המדינה העברית בדרך”, שהכרנו בה לפני שהכירו בה אומות העולם. אם גם הפלמ”ח היה מפר את הוראות ההנהגה, ספק אם היתה תש”ח וספק אם היה צה”ל. עם זאת, קיננה באוהלי הפלמ”ח רוח מרי. לא פעם ירקנו דם עד שנתנו לנו לירוק אש. 

אולם, משניתנה הפקודה “אש”, הראה הפלמ”ח כבר אז, שהוא צבא הגנה לישראל.

מתוך: משפחת הפלמ”ח, ילקוט עלילות וזמר, חיים וחפר וחיים גורי, עמ’ 150

החטיבה ניצבת שוב ומחכה פה.
מה תחכה היא? – למה, למה פה?
היא מחכה אולי שוב במקרה יואילו
לקרא אותה לאיזה “ג’וב” אפילו.

 

כי, רבותי, הרי חוד-הכידון היינו,
וכך חיינו. כך ראינו.
אבל פתאום מצב אומלל ומזופת-
“חוד-הכדון” עומד קצת מן הצד…

 

מליל עתלית מביט הוא!
מ-.P.M.F*! מויתקין!
ממסילות וגשר!**
מהריסות רדאר!

 

ממצבות בדרך!
מעלילות ופרך!
מסיפוני הבכי!
ומשבועת תגר!

 

החטיבה ניצבת,
בזעם ועצבת,
את שתיקתה כואבת-
העוד דרכה תואר?…

 

היא תעלה עוד, אחא
ועוד תטה השכם!
אשנו לא דועכת-
ועד תגבר מחר!

 

* P.M.F – משטרת המחץ הבריטית שהפלמ”ח תקף את מבצריה בשרונה, כפר-ויתקין, שפרעם וג’נין (22.2.1946).
** מסילות – הכוונה לפיצוץ מסילות-הברזל. גשר –  כוונה לליל הגשרים.

מתוך: משפחת הפלמ”ח, ילקוט עלילות וזמר, חיים וחפר וחיים גורי, עמ’ 155

ישנו עוד בעולם
מן סוג של בני אדם,
שלרגלם הצדק נר-תמיד.
בוחל הוא באקטיב
ורב דברים בפיו,
עת הד התפוצצות חלון ירעיד…
אך-


אנו נשאר לנצח-אקטיביסטים!
עם כל ספינה אשר פורצת-אקטיביסטים!
עת מסביב יהום הסער-אקטיביסטים!
תמיד פורצים חומות ושער-אקטיביסטים!

 


עת כל העולם בתככים שקע ודם
אנו על-פני אניות בים-


דברים ופטפוטים שבענו-אקטיביסטים!
אל החופים עם סטנים באנו-אקטיביסטים!
על כל עולה באש נגנה-אקטיביסטים!
עד רבבות יבואו הנה-אקטיביסטים!

Song_Reshut_Hadibur

מפיו של זלמן מרט, שהיה מדריך הכידון הכי טוב בפלמ”ח הקטן, שמענו, כי מלח מהצי האדום צעק באחד הלילות הלבנים של פטרוגארד: “חברים, תעזבו את הנאומים. רשות הדיבור לחבר פרבלום!“. שמע המחבר וכתב שיר.

השיר הושר בתוכנית הראשונה של להקת “תת-מקלע” בפלוגה א’. המבצעים: עוזי נרקיס, סאמק, ביבר, מאירקה הבריא, יצחק לבני, סיסי, זם וג’ורי. האמרגן: נחום שריג. לימים, שמע יצחק שדה את השיר והוסיף: “אומרים שעוד לא הגיעה שעתו של החבר פרבלום לדבר; אבל אני בטוח, שאם הוא ידבר – הוא ידבר יפה מאוד

מתוך: משפחת הפלמ”ח, חיים גורי וחיים חפר, עמ’161

רשות הדיבור לחבר פרבלום
רשות הדיבור לחבר תת-מקלע

 

בעד ספינה אשר הפליגה
ולא הגיעה לנמלה –
ניתן –

 

רשות הדיבור לחבר פרבלום
רשות הדיבור לחבר תת-מקלע

בעד האחים טבוחים בגטו,
בעד ארצי שנגזלה –
ניתן –

 

 

רשות הדיבור לחבר פרבלום
רשות הדיבור לחבר תת-מקלע

לאחר תקופת עבודה ממושכת נגשנו לאימונים ראשונים במחנה. צדוק כהן, המדריך בנשק, יודע את המלאכה על בוריה. בחור מוכשר שרכש את אהדתנו בשעוריו המענינים והמשכנעים. יהושע נובק, המדריך בשדאות, גבה קומה וליצן מטבעו, מריץ אותנו בהרים ובשדות, מרביץ בנו את תורת הלחימה וגם אם תכרע תחתך לא ישחררך משעוריו. מאירקה פילפסקי, המ”כ. הצעיר, מלמדנו ק, פ.פ. “רצח-בעינים”! מרבה הוא לצעוק בשעורי המקל והסכין. שייקה, מפקד המחלקה, מופיע מדי פעם לשעורים, עומד לו מן הצד, כאילו רוצה לעמוד מקרוב על ידיעותינו ויכלתנו הפיזית. מחייך הוא את חיוכו המתון כאות הוקרה לרצון והיכולת שאנו מגלים באימונים. ואכן, אנו מזיעים היטב. אימוני יום ולילה. בהרי הגליל ובעמקיו. בואדיות ובשדות חרושים. ניתן לנו להבין כי אימונים אלו אינם שוים לאלו שקבלנו בהיותנו בגדנ”ע. בספורט שימושי נדרשנו לטפס על חבל ולעבור בגובה רב מקצה לקצה. “רבון העולמים נאנח מאן דהוא, בגובה כזה??? הוא נאנח שנית, אך לא עזר לו כלום. הוא עלה וטיפס ואנו בעקבותיו. בשלב האחרון של תקופת האימונים הובלנו לתחנת הנוטרים של המשק, על מנת ללמוד את הרובה. קשה לתאר שמחתנו באותם הרגעים. בזהירות יתירה לפתנו את הרובה והרבינו להסתכל בו. האמנם נשתמש בו אי פעם-? היגיע אותו יום מאושר בו תנתן לנו האפשרות לירות יריות של ממש? דודו, איש רמות נפתלי, מלמדנו תס”ח ומומחיותו בשטח זה אינה מוטלת בספק. האימונים נמשכו ביתר שאת ומדי פעם נדרש מאמץ נוסף מכל המשתתפים. רב השעורים נערכו במועדון התרבות של המחנה ומקצתם בבית האריזה שנמצא בשטח המטעים. כל שעור ושעור הצריך אבטחה ותצפית בכדי שלא נופתע ע”י “אורחים” בלתי רצויים. מפקד הכתה נהג לקבוע למטרה זו תור לפיו כל אדם נמצא שעה אחת מחוץ לשעור, דבר שלא נתקבל על ידנו בהתלהבות רבה. צמאים היינו לאימונים ומיאנו להפסיד שעור או מחציתו גם אם הדבר נדרש לשם אבטחה. את יום האימונים החלונו בריצת בוקר ממושכת סביב המשק או בקירבתו. מדי פעם גדל המרחק עד כי הגענו למרחק “סטנדרטי” של 6 ק”מ. מרחק זה הפך במרוצת הזמן להיות מינימלי ושוב לא גרענו ממנו. בשעורי הנשק למדנו את כל סוגי האקדחים וכן תת מקלע טומי, סטן, מקלע “ברן” ורמונים. באימוני לילה חייבים היינו לפרק את הברן לחלקיו הרבים ולהרכיבו בחשכה תוך זמן מוקצה. כל שעור ניתן ביסודיות רבה והמסגרת המצומצמת סייעה לאימון אינדבידואלי וללמוד של ממש. באימוני שדה הושם הדגש על אימון הפרט. המגמה היתה לפתח בכל אחד מחשבה עצמית, יוזמה, שקול נבון ואומץ לב. מרבית אימוני השדה נערכו איפוא בלילה ורק מקצתם ביום. אימונים אלו היו משולבים במסעות מפרכים, בתרגילי התגנבות ובביצוע משימות שבוימו ע”י המ.כ. או המ.מ.! גיוון התרגילים הוסיף עניין והמריץ את המשתתפים לגלות מידה מקסימלית של כוח-סבילות. כל אחד מאתנו חפץ להיות הטוב ביותר. כל אחד שאף להוכיח לרעהו כי מסוגל הוא לכל דבר. ואין צורך לומר מה רב ערכה של רוח ההתחרות כשהיא מנשבת במפרשי יחידה. בשעורי הכידון למדנו את תורת האומץ ואי הרתיעה הדרושים כל כך בשדה הקרב. כחיות טרף נצטוינו לרוץ אל ה”אוייב” ולדקרו ללא רחם. את המקל והסכין למדנו כהלכה וכל אחד מאתנו שלט בהם שליטה מלאה. לאחר תקופת אימונים ראשונה נשלחנו לקורס ספורט שנערך בחורשת גינוסר. בקורס זה קיבל כל אחד אימון מעולה בכל ענפי הספורט משך חודש ימים. תכנית הקורס כללה: התעמלות, ספורט שימושי, איגרוף, ג’יאו-ג’ידזו, סכין, מקל, שחיה, )כולל עם בגדים, הצלת טובע, העברת נשק וכו'(, ריצה, קפיצות וכדומה. באותה חורשה עברו מחזורים רבים של פלמ”חאים והיא שימשה תקופה ארוכה מרכז לספורט ולאמון גופני. לאחר כל תקופת אימונים נערכה במחנה מסיבת סיום נאה. מטרתה היתה לסכם את הישגי המחלקה ולתת ביטוי מה לשמחה המשותפת עם סיום שלב נוסף של אימונים. מסיבות אלו נערכו במועדון התרבות באוירה חגיגית ביותר. מדי פעם גבר בנו הרצון לצאת לפעולות ולודא באיזו מידה יודעים אנו לתרגם את ידיעותינו לשפת המעשה. בקשנו להוכח אם אמנם יעמדו לנו האימונים ביום פקודה או שמא יכזיבונו. אכן, לא עברו ימים רבים והוזעקנו למבחן הראשון.!!! 

מתוך: פרקים מיומנו של לוחם, עדות אישית, מרדכי יעקובוביץ’, ארכיון ההגנה

כשהמדובר הוא בעליה “בלתי-ליגלית” כביכול, מקובל הדבר בתוכנו, שהכוונה היא לאותן אניות המעפילים שהגיעו לחופי המולדת מתחת לאפם של משמרות ממשלת המנדט. אך אותו פרק מזהיר ומפואר של צי המחתרת העברית, אינו אלא חלק ממסכת העפלה נועזת רבת-ממדים. כשבחורינו עמדו במימיו הקרים של התיכון והורידו שרידי כיבשנים, באותן השעות הקרירות עסק הפלמ”ח בעליה שניה מן היבשת. ב”עליה ב'” הבלתי ידועה כמעט עד היום הזה.

כבר בשנת 1943 שר הפלמ”ח את שירו של חיים פיינר:  


בין גבולות בהרים ללא דרך

בלילות חשוכי כוכבים

שיירות של אחים מבלי הרף

למולדת אנו מלווים.




 יהודי ערב נרדפים ונאנקים בסבלם הרב. גזירות ורדיפות מנת חלקם היום-יומי. חייהם חיי עבדים, החרב תדיר מעל צוארם, והמוות מרחף במעונם. קריאות העזרה מסתננות אלינו מגלות מרה זו. הנוכל לעמוד על דם אחינו הנתונים בצרה? בהרי הגליל המסולעים והגבוהים החלה עליה “בלתי-ליגלית” שניה, מקבילה לזו שבים. היה זה בליל חשוף וזועף עת יצאנו לראשונה להעביר יהודים ארצה, להבריח בגבולות אחים הכמהים למולדת. זקנים וצעירים, קשישות ותינוקות, נערים וילדים, מעבירים אנו בגשם ובקור, בין הרים וסלעים, בדרך לא דרך.

ולא אחת יקרה שיהודי פלוני אלמוני אינו יכול להמשיך עוד, שגילו וכוחו אינם מאפשרים לו לרוץ ולטפס, לקפץ ולעלות, והכל לפי הצורך, והכל בחשאי ובסתר.

זרקור האימפריה הבריטית מאיר לפתע על פני השיירה החולפת ביעף. מחפש הוא מעפילים העלולים להבריח גבולות, עוקב הוא אחר כל תנועה חשודה לבל יכנס חלילה וחס היהודי הנודד למולדתו הנכספת. אנו שוכבים בשקט מבלי הניע אבר. “קפואים” ודוממים. האבנים והקוצים מעיקים ללא הרף. מצפים אנו לרגע בו יכבה אור הזרקור. תינוק בן שנה פורץ לפתע בבכי מר ומפריע את הדומיה. קולו מהדהד באויר ויש חשש רציני שהגיע לאזני משמרות הגבול. הדאגה גוברת. תינוק זה בן השנה מסכן שיירה שלמה על מלוויה. האם מנסה להשתיקו אך לשווא.

הנשימה כאילו נעצרת… האמנם הבחינו בנו המשמרות..? אנו ממשיכים בחפזון דרכנו כשאורות יישובים מבצבצים ממרחקים. כוכבי מרום מלווים אותנו ביררנו את הרי מדינת-ערב ועל גבולות הצפון הרחוקים עולה ונשמע זמזום אלמונים: זה יום נכספנו לו, עוד יעל ויבוא, ומצעדנו עוד ירעים: אנחנו פה! הנה אנחנו…

פרטיזנים…

בהתרגשות רבה ומתוך סיפוק נפשי מובילים אנו את אחינו ציונה, עוברים בין משטרות ומטמרות, מתחת לאפם של שומרי גבולות, ותומכים ביד האחת בכושלים ובתשושי כח כשהיד השניה לופתת הנשק שהנו קודש להגנה על השיירות.

לילה לילה ורשמיו. לילה לילה וסכנותיו.

מספר האנשים בכל שיירה היה שונה. היו שיירות גדולות בנות עשרות נפשות והיו כאלה בנות 3-5 נפשות. מספר המלווים כמעט שלא השתנה מאחר שגם על נפש אחת חייב אתה לשלוח מורה-דרך, גששים, ומלווים מזויינים. ברור כי שיירות גדולות ביחס, הצריכו יותר מלווים שנשאו על כתפיהם ילדים ותינוקות או שנתנו ידם כמשענת לסב זקן. לדידנו היה זה התפקיד הנעלה והמעניין ביותר שידענו אי פעם. במו-ידינו הובלנו מדי לילה שיירות אחים בגבולות הצפון, ובמו-עינינו חזינו בתנועה משיחית אם לא למעלה מזה. היש זכות גדולה מזו? והיו תופעות רוויות התרגשות שלא ימושו מלבות כל אלה שנפל בחלקם להשתתף בהעפלה נועזת זו. לכשהגעת עם השיירה למשק מסויים המשמש תחנת-מעבר, היו לעתים נופלים לרגליך, מנשקים את אדמת המולדת, וחובקים אותך כאשר תחבוק אם את בנה. וקרה שבחוצות העיר חיפה היית פוגש ביהודים שהכירוך כמלווה שיירות ולא הרפו ממך עד כי הסכמת להלוות אליהם לבית משפחתם.

בני מוריד מעפילים 

העברת השיירות מבעד לגבולות הצפון עם כל הסכנות והתופעות הנדירות הטמונות בה הרי זו פרשה בפני עצמה, וזו איננה אלא אחת הפרשות הנעלות ביותר במלחמתנו בשלטון “הספר-הלבן”. פרשה זו עוד תפורסם במלואה, על כל גילויי הגבורה ואומץ הלב שנתגלו בה, על כל קשייה וסכנותיה, אמצעיה ומבצעיה, ואשר הפלמ”ח עסק בה במסירות שאין לה תקדים.

לא הועילו המשמרות שהוגברו, לא עזרו הזרקורים, לא הרתיעו המארבים, כי ילדים נאמנות הובילו את אחינו אל אדמת ישראל כשנשק עברי דרוך ומוכן לפעולה. והימים ימי מחתרת…

* מתוך פרקי זכרונותיו של לוחם, עדות אישית של מרדכי יעקובוביץ’, ארכיון ההגנה

 

רבים היו הוויכוחים סביב “הפורשים” ועצם המאבק, הדעות היו שונות ולעתים מנוגדות. אחדים מאתנו הצדיקו את פעולות “הפורשים” וחלק גדול יותר ראה בפעולותיהם חבלה מסוכנת ב”מאבק-המאורגן”.

 כל פעולה מצד ארגונים צבאיים אלו גררה אחריה תגובה מידית ובעקבותיה נתחוללו ויכוחים סוערים בכל קצוות המחנה. הדעה הכללית היתה כי עצם הפרישה צופנת בקרבה אסון לעם. אמנם היו פעולות שהתגאנו בכושר הביצוע והערמה שבהן, אך לא יכלנו להסכים לכך שקבוצות פורשות יכתיבו לנו את המערכת. שיחידות נטולי כל מרות יפעלו באות-נפשם בניגוד משווע למאבק המאורגן והמתוכנן עליו החליטו המוסדות העליונים.

 לא יכולנו להשלים עם קיומן של קבוצות מחתרת נפרדות הנתמכות ע”י הרווזיוניסטים והבורגנים למיניהם. ראינו בקבוצות אלו לא רק סכנה למאבק הנוכחי אלא גם סכנה חמורה לתנועות הפועלים בהווה ובעתיד. מקור היניקה של אצ”ל ולח”י סיפק בידנו בכדי לשלול את עצם קיומם. אמנם קשה היה לנו לפעול נגד ארגונים אלו שהיו מדמנו ומבשרנו. לא קל היה להשלים עם המציאות הנוראה שעלינו לצאת כנגד אחים לנשק, בחורים ויהודים כמונו. לא פעם היה צורך להתגבר על המלחמה הפנימית שהתרוצצה במחננו, הללכת אם לאו. בכל מחיר חפצנו להימנע ממלחמת-אחים.

 ברם, אי הביטחון וההפקרות שהשתלטו בחוצות המולדת. השדידות ושפיכות הדמים הבלתי פוסקת ציוו עלינו להתערב ולשים קץ לפרישה הרת סכנות זו.

 בכל מחנות הפלמ”ח ניכרה התסיסה לפעולות. אולם דווקא כאן ניצחה כוחה של המשמעת שידעה לרסן ולהטיל מרות כשם שידעה להסעיר לבבות ולבצע גדולות בבוא יום פקודה. המחלוקת בין הארגונים הפורשים לבינינו לא נסבה על המטרה אלא על האמצעים להשגחה. אנו ראינו בעליה והתיישבות את נקודת המוקד להשגת המטרה. היאחזות בקרקע, הקמת ישובי ספר, עליה בלתי ליגלית בים וביבשה. חיזוק כוחות “ההגנה” וביצוע מעשי חבלה נרחבים נגד השלטון הבריטי, בזמן ובמקום שבחרנו אנחנו.

לא ראינו בכל אנגלי באשר הוא אנגלי אויב מושבע שיש להלחם בו. אנו האמנו גם בימים הקשים ביותר כי לא כל אדם שדם אנגלי זורם בעורקיו שותף בלבו לפשעי ממשלת בווין. ומשום כך נמנענו מלפגוע באנשים חפים מפשע ונזהרנו מלשפוך דם נקי.

מאידך, נקטו הארגונים הפורשים, אצ”ל ולח”י, בדרך הפוכה ולא פסחו גם על שוד ורצח יהודים, במידה שהדבר הקל עליהם בביצוע פעולה כל שהיא.

ערב כל פעולה נקטנו בשורת אמצעי זהירות בעוד אצ”ל ולח”י פעלו על דעת עצמם וסיכנו תכופות את כוחותינו ומבצעינו.

 ברור היה כי פעולות אלו, חוסר תיאום ואי התחשבות בקיומו של מאבק מאורגן, התעלמות גמורה מהוראות המוסדות העליונים וביצוע מעשים שליליים חסרי אחיזה מוסרית, בהכרח שיביאו לתגובה מצדנו מאחר שכאן הועמד בסכנה כל המפעל הציוני שהוקם בעמל כה רב.

 ה”מאבק-המאורגן” של היישוב לבש צורה ופשט צורה. תמורות ניכרות חלו בתקופת-קיומו והוא נמשך לסירוגין בהתאם לשיקולים פוליטיים ומדיניים שאי אפשר היה להתעלם מהם.

התסיסה העצומה בכל מחנות הפלמ”ח לפעולות ומבצעים עלתה על גדותיה וכל ניסיון להפסיק את “המאבק” נתקל בהתנגדות אינסטינקטיבית חריפה ביותר. לא ייפלא איפוא, שהתנגדנו בלבנו לאותה “ההפוגה” שהוכרזה לאחר ה”שבת-השחורה“. לדידנו לא היו קיימים שיקולים פוליטיים או מדיניים. אנו שאפנו ל”תכלית”, לפעולות של ממש, במלוא ההיקף וללא כל הפסקות. חפצנו להמשיך במאבקנו כנגד שלטון ה”ספר-הלבן” וסירבנו להכיר בשיקולים השונים אם כי ידענו בעמקי לבנו שיש בהם מידה רבה של הבונה. כזרועה המבצעת של “ההגנה” נאלצנו לחרוק שן ולהיכנע למרות המוסדות, אותה מרות שהיתה אז שאלת-חיים וצו השעה.

 בהיכנס “ההפוגה” לתקפה החלו הויכוחים בכל אוהלי המחנה. חלק סבור היה כי יש הכרח בהפסקה זמנית של “המאבק” בעוד שהחלק השני צידד בהמשכו.

 “מדוע הפסקנו את מלחמתנו באויב הבריטי?” שאל ברוגז יוסקה. “האם תגובת האנגלים צריכה להרתיענו?” רטן בכעס סיסי. “מדוע ולשם מה יש צורך ב”הפוגה”? מוסיף אחריו דוד.

עלינו להמשיך ב”מאבק” עד אם יצאו הבריטים את ארצנו!” צועק בהתרגשות יהודה. האווירה היתה מחושמלת למדי והויכוחים על נושא זה נמשכו ימים ולילות. החיים במחנה העכירו ודכאון נשתרר בלב כולנו.

 בשובנו מהאימונים הבחנו בנשק שהיה מונח על מחצלת ליד אוהל המיטה. נזכרתי אז בנרות חנוכה: “אין לנו רשות להשתמש בם אלא לראותם בלבד”. סובבתי ראשי אל עבר המחצלת, הסתכלה גם המחלקה, ובהמשיכנו ללכת לחש מאן דהוא: הזקן רק יתן פקודה…!!!  

פרקי זכרונותיו של לוחם, עדות אישית של מרדכי יעקובוביץ’, ארכיון ההגנה

 

 

מועדון התרבות היה מלא עד אפס מקום כשהגענו אותו יום למחנה. הכל הקשיבו קשב רב לחדשות הרדיו. הצטרפנו אף אנו למאזינים והנה קולטות אוזנינו את דברי הקריין באמרו: “חיפושים מקיפים נערכים עתה ע”י הצבא הבריטי בכל רחבי הארץ. נשק רב נמצא עד שעות הצהרים. ראשי הסוכנות נאסרו והובלו למחנה מעצר בלטרון“. נדהמנו לשמוע חדשות אלו. הס הושלך במועדון ודומה כי הפסקנו לנשום רגע קט. אנו הבינונו כי זו תגובה לפיצוץ הגשרים אולם לא פיללנו שהדבר יבוא עלינו בחטף כזה ובהיקף כזה. מתיחות רבה החלה שוררת בכל אהלי המחנה והיא גברה מדי יום עם הודעות העיתונות על מעשי ברבריות מצד הצבא הבריטי.

המשק הועמד מיד ב”מצב-הכן”. השמירה הוגברה, הילדים ניצבו ליד מכשיר האיתות ושמרו על קשר מתמיד עם יישובי הגליל.

נקודות תצפית קדמיות הוצבו מחוץ למשק והוטל עליהן להתריע על כל תנועת צבא בכוון זה. טרקטורים וקומביינים הועמדו ליד השער לעכב חדירת צבא.

אסיפת חברים דחופה נערכה אותו לילה בחדר האוכל. מפקד החבל, מיכאל שכטר, סקר את המצב ונתן הוראות למצבי התפתחות שונים. המתיחות במשק גברה עתה משעה לשעה. “כשיתקרב הצבא הבריטי שומה עליכם לנטוש מיד את המשק ולנוע להרים”! זה היה תוכן ההודעה שהגיעתנו אותו לילה. לא חששנו מפני המאסר אולם מצווים היינו לשמור על כוחנו על מנת שנוכל להפעילו בהתאם להוראות המוסדות.

עם בוא האות על התקרבות הצבא הבריטי הרמנו את רגלינו והתחמקנו בחשכת הליל מגבולות המשק. מיכאל שכטר ליווה אותנו בבריחתנו והעדיף להימצא במחיצתנו מאשר במחיצתם של ,האזרחים”. אור קלוש של פנס כיס היווה את הקשר שלנו עם מגדל האיתות של המשק. מספר מצומצם של חברים נשארו במקום והללו הפכו ל”טבחים” “גננים” או כחברי ההכשרה הבולגרית שנמצאה אז במשק.

חיילים בריטיים מצויידים במכשירי מגנט החלו בולשים אחר נשק המגן הטמון אי שם. בחדר האוכל, במחסנים, בחדרי מגורים ובבית התינוקות, מתחת למרצפות ומעל לגגות, על שום מקום לא פסחו הללו בחיפושיהם. אך הפעם נתאכזבו. כאן לא נמצא כל נשק. כנראה ש”אין”. והם נאלצו לחזור בידים ריקות כלעומת שבאו. מדי לילה בלילה יצאנו באותה תקופה את המשק למען לא ימצאונו הדולגים אחרינו. למען לא יתפסונו השלטונות הבריטיים שחיפשו אחרינו בכל המשקים.

צביקה זמיר, שהגיע אלינו לא מכבר כמ.מ. חדש, נאמר זמן מה קודם לכן, בעת שעסק בהברחת עולים. הוא הושלך עם חבריו לבית הכלא בצפת אולם לאחר שנעשה מצדנו נסיון לשחררו בכח, הועבר עם חבריו למחנה המעצר בלטרון.

משהופיעה בלטרון ה”תגבורת”, דהיינו: משה שרתוק, דוד רמז, דב יוסף ואחרים, הפך המ.כ. שלנו, צדוק כהן, (שנאסר יחד עם צביקה) לטבח הראשי של ה”תגבורת”. הוא הצטיין במיוחד בבישול קפה ולא בכדי זכה לשבח ותהילה מפיהם של משה שרתוק וחבריו לצרה. להערכה מיוחדת זכה צביקה זמיר שנשא בתפקיד מרכזי במחנה המעצר. הוא התחבב עד מהרה על יושבי המחנה לרבות ראשי הסוכנות.

יוסף צדוק, “התימני של המחלקה”, נקלע אף הוא באורח מקרי לזרועות הבריטים וצורף ל”כוחותינו” שנמצאו בלטרון.

התקופה היתה אז סוערת למדי. משקים הלכו ונהרסו. רכוש פרטי נגזל ונשדד. שדות משק פוריים נרמסו בטנקים ובכלי רכב.

“אנגליה הפסידה את המערכה” אמרתי אותו בוקר כשקראתי בעיתונות על ההרס והחורבן במשק יגור!!! 

פרקי זכרונותיו של לוחם, עדות אישית של מרדכי יעקובוביץ’, ארכיון ההגנה

גשר בנות יעקב המופצץ

 

16 ביוני 1946.

תכונה מורגשת במחנה. התרוצצות אנשים בלתי מוכרים. ישיבות על גבי ישיבות באוהל המטה. מספר חברים “נעלמו” מהאופק ומטה הפלוגה אף הוא כמרקחה.

היתה לנו הרגשה כי משהו מרחף באויר. אנו כבר למדנו את סימני ההיכר של ערב פעולה. לא קשה היה לנו להבין כי משהו עתיד להתרחש בשעות הקרובות.

אותו יום בלענו בחפזון את ארוחת-הערב, קרצנו לבולגריות כדי לעורר את סקרנותם, ומהרנו לשוב למחנה.

המ.מ. העלה חיוך קל כשהקפנוהו ובקשנו לשמוע מפיו איזו “מילה טובה”. “הערב אנו יוצאים לפעולה. עשו מיד את כל ההכנות.

בשעה 20:00 עליכם להמצא במועדון התרבות. לשמע מלים אלו תקפתנו שמחה שלא תתואר במלים. אמנם לא ידע נו את מהות הפעולה, האובייקט, ופרטים אחרים. אך די היה לנו לשמוע שאנו יוצאים לג’וב. כל השאר היה כבר טפל לעומת המלה: יוצאים.

הרי לזאת אנו מצפים. הרי זו היא משאת-נפשנו להוכיח יכולתנו בצורה מעשית. הרי לשם כך אנו מרבים באימונים ועמלים בלמוד התורה. סוף סוף ניתנת לנו האפשרות להפיק את כל כמות הזעם שנצטברה בלבנו כנגד שלטון “הספר-הלבן”.

אושר רב נפל בחלקנו בלילה זה. ההתלהבות לא ידעה מעצורים.

בכל האוהלים החלו מתלחשים. כל אחד ניסה לנחש מהו האובייקט אליו נגלוש הלילה. באיזו מטרה בחרה הפעם תנועת-המרי? בשעה 20:00 בדיוק נתכנסנו במועדון התרבות כשבלבנו מכרסמת הסקרנות. מפקד הפלוגה, עודד מסר, פתח את דבריו ואמר: “אנו יוצאים הלילה לפוצץ את גשר בנות-יעקב שליד משמר-הירדן.

באותו זמן תבוצענה פעולות נרחבות בכל רחבי הארץ. עלינו, ממשיך הוא בקולו הצלול. לבצע את המשימה בכל התנאים ובכל מחיר”.

הוא מסר פרטים על תכנית הפעולה, סדר היציאה, תכנית הנסיגה והקריא את שמות האנשים לחוליותיהם.

מחלקתנו פוצלה לשש חוליות בנות חמשה אנשים החוליה. חולית המיקוש – שתפקידה היה למקש דרכי גישה משם עלולה להופיע תגבורת בריטית. חולית ההגנה – שהופקדה לשוטט באיזור הפעולה כדי לאבטיח מפני אפתעות. חולית עזרה ראשונה – שקבעה תחנה במרכז האיזור. חולית הפורצים – שעליה הוטל להתקרב אל הגשר בהסתר ולהוריד זקיף את שומריו. חולית החבלנים – שצריכה היתה “להדביק” את החומר על הגשר וכן חולית המקלע.

למחלקתנו הצטרפה אותו לילה מחלקת “סבלים” מההכשרה המגויסת שחנתה בחולתה. על מחלקה זו הוטל לשאת את חומר-הנפץ אל האובייקט. הם סחבו על גבם 360 קילו ז’ילניט ורק לאחר הפעולה נתברר כי לא היה צורך בכמות כה גדולה של חומר.

לאחר שעודד מסר סיים דבריו ניתנה לנו ארכה נוספת כדי לסיים את ההכנות האחרונות לקראת התזוזה.

עתה כבר ידענו לאן פנינו מועדות. שוב החלו הלחישות על התפתחויות בלתי צפויות העלולות לעמוד בדרכנו. כל אחד מאתנו ניסה להסביר לחברו כיצד הוא רואה את ביצוע הפעולה.

כעשר דקות לפני מועד היציאה נזדמנו מספר חברים למפקדת הפלוגה ונתכבדנו בפינג’אן קפה. שעון מעורר ניצב היה על הארון כשאנו עוקבים במתיחות אחר תנועת מחוגיו. עוד חמש דקות… עוד ארבע דקות… עוד שלוש דקות… המתיחות גוברת.

יוסף ורפי מתנשקים ומתחבקים כאילו היו אחים. דוד ודב לוחצים ידים ונפרדים בהתרגשות. יהודה וראובן נופלים איש על צוואר רעהו ומאחלים הצלחה זה לזה. מי יודע מה תהיינה תוצאות הפעולה? מי מאתנו יזכה לשוב ומי ירוה בדמו את עפר האדמה? מי יחזור בריא ושלם ומי פצוע ובעל צום? מי יתפס ע”י השלטון הבריטי ויכלא בבית הסוהר ומי יהא חופשי? אלה הנשארים כאן בבית תקעו בנו מבט מלווה דאגה. הם הבינו לנפשנו ולא פסקו מלאחל לנו הצלחה. אל דאגה, חבריא, הכריז מאן דהוא. סמכו עלינו. אנו לא נכזיב. יצאנו את הפתח. הם בעקבותינו. שלום חבריה. להתראות! להתראות…

נערכנו במסדר היציאה ליד הפרד וקבלנו הוראות אחרונות. הכל בסדר? בסדר. קדימה! תחילה עשינו דרכנו בעגלות אולם בקירבת משמר-הירדן המשכנו לנוע ברגל והעגלות פנו לאחור וחזרו למשק.

הירח האיר את היקום וכוכבי מרום בצבצו לרב. מרחוק הבחנו באורות משמר-הירדן שתושביה עתידים היו בשעה הקרובה להתעורר מתרדמתם.

בהגיענו לאיזור הפעולה תפסה כל חוליה את מקומה והמתינה ל”שעת-האפס” שטרם הגיעה.

בכדי להשיג מכסימום של הצלחה דרושה היתה פעולת-הסחה שתטעה את הצבא הבריטי והערבי ותזעיקם לכיוון ההפוך. למטרה זו בחרנו איפוא, במפקדת “חיל-הספר” שחנתה על הכנען. חוליה בת שלושה-ארבעה אנשים הגיחה דקות מספר לפני “שעת-האפס” מאגף המפקדה והחלה לביים התקפה. נזרק רימון, נורה צרור, שוטפת ובודדת, אש איטית ואש מהירה ונוצר הרושם כאילו נערכת התקפה רבתי על מפקדת חיל-הספר. החיילים במחנה קמו בבהלה ממטותיהם והחלו להשיב בכל כלי הנשק שנמצאו ברשותם.

רקטות עזרה הועפו באוויר ותגבורת בריטית ממחנה ראש-פינה החלה זורמת להר. עתה השיגה פעולת ההסחה את מטרתה ואנו ניגשנו לעניין.

חוליית הפורצים בלשה מדים בריטיים ועישנה מקטרות וסיגריות.

הסטן היה תלוי מאחור ובעת הצורך מספיקה מכה קלה והרי הוא מוכן לפעולה.

מתפקידה של חולית הפורצים היה להתקרב אל שומרי הגשר.

להורידם זקיף. לפרוק מעליהם את נשקם. ולאפשר לחבלנים למרוח את החומר.

בהגיע החוליה סמוך לגשר נשמעה קריאה בערבית: “מן הדא”? התשובה היתה באנגלית: “חברים”. נשמע שקשוק בריחים…

אנשי החוליה דמו מאד לאנגלים ועל כן עלה בידיהם להגיע עד הגשר תוך כדי החלפת מלים עם השומרים. בזניקה זריזה הורדו השומרים-זקיף. נשקם הושלך לירדן, ולמען לא יקימו רעש דחפנו לפיהם גרבים מזוהמות שהובאו למטרה זו.

הם נכבלו בידיהם וברגליהם והונחו בקירבת הגשר למען יוכלו “לעקוב מקרוב” אחר מהלך ההתפוצצות.

במרחק מה מהגשר בגבולה של סוריה, מזדקרת לה משטרת-גבול שלא הבחינה בכל המתרחש. כמקלען הוטל עלי לפתוח באש על המשטרה במקרה שזו תנסה להפריע לנו בביצוע המשימה. שכבתי צמוד לקרקע. המקלע לפות היטב ביד. העינים מביטות נכוחה.

אילו ידעו בבית כי כאן שוכב…

שעת-האפס מגיעה. פעל! נתנה הפקודה והחבלנים לוחצים על הכפתור.

התפוצצות אדירה הבקיעה לפתע את שלוות-הליל. להבות אש ותמרות עשן פילחו את האויר. סלעים ואבנים הועפו בגובה רב והגשר הגדול עליו עברו בנות-יעקב נחרב כליל עד היסוד.

השמים האדימו מעוצם ההתפוצצות, ולרגע נדמה כי הנה הרי סוריה מתמוטטים עליך. היתה זו התפוצצות שכמותה לא שמענו.

לסגת. פקד עודד מסר, ואז החילונו בנסיגה נאה ומהירה אל עבר ים-החולה. משוריינים בריטים הגיעו בחיפזון אך נאלצו לחזור על עקבותיהם עקב שלטי אזהרה שנזרעו בשטח ואשר עליהם נכתבו בשלוש השפות הרשמיות, שתי המלים: “זהירות-מוקשים!”.

לרגל החשש כי הבריטים יקיפו מיד את משקי הסביבה לא חזרנו אותו לילה לבסיס וחצינו בסירות את ים-החולה אל עבר ביצותיו. שם עשינו יומיים עד ששככה הסערה.

ארוחת-ערב חגיגית קיבלה את פנינו בשובנו לבסיס. מספר חברי משק מהפעילים בשטח הביטחון, ערכו לנו קבלת פנים חמה ביותר. הארוחה הדשנה הזכירה לנו את הארוחות לאחר מבצע “ליל-וינגייט” באותו משק. הרגשנו ברגעים אלה כי אנו שליחי העם.

ממחרת בבקר קראנו בעיתונות על פעולות נרחבות שבוצעו אותו לילה בכל רחבי הארץ, והיה זה ליל הגשרים הגדול של הפלמ”ח, וליל בלהות ופחד לממשלת “הספר-הלבן”.

 פרקי זכרונותיו של לוחם, עדות אישית של מרדכי יעקובוביץ’, ארכיון ההגנה  

 

 

עסוקים אנו בסידורי מחנה, מנערים את השמיכות, מוסיפים עציצים בצדי הדרך, ורוח של שבת מנשבת לה בין האוהלים.

ר. מגיע לפתע אל אוהל המטה ומוסר פתק לידו של שייקה. דקות ספורות לאחר מכן נזעקנו למסדר בהול. שייקה, מסביר את המצב כשמתיחות מה מכרסמת בלבבות.

כפר-גלעדי מוקף עתה חיל-הספר ששם עליו מצור. עלינו להגיע מיד למשק, לחדור לתוכו, ולהחזיק בנשק במקרה הצורך. המחלקה תעלה למכונית הממתינה ליד השער”. שמחה תקפתנו. הנה ניתן לנו להשתתף זו בפעם הראשונה בג’וב של ממש. הרי לזאת אנו מצפים. הרי לשם כך אנו מתאמנים.

בחפזון רצנו אל השער כשבידנו מקלות כתחליף לרובים. חברי המשק מסתכלים בנו בתמהון. אינם מבינים במה המדובר, אך סוברים הם בודאי כי פנינו ל”תגרות”. המכונית מתחילה לזוז…

שירה אדירה פרצה מפינו וקולו של יהודה שזכה אצלנו לתואר: “מלך העגלונים” בקע והדהד בחלל האויר.

קחי לך את הטומי

עמדי על המשמר

כי עוד יום יבוא

ונדפוק את חיל-הספר….

בהגיענו למנרה החלנו יורדים ברגל לכפר-גלעדי. במרחק מאות מטרים מהמשק הבחנו בחיילי חיל-הספר שהקיפו את המשק והוצבו במשלטים. כל הדרכים נחסמו, הטלפון נותק, והמשק נשאר ללא קשר עם יישובי הגליל.

המשכנו להתקדם כשעינינו מבחינות בחברי כפר-גלעדי העומדים ליד הגדר ומונעים בעד חיל-הספר מלחדור אליהם. כשהוספנו להתקרב הופיע קצין גבוה של חיל-הספר בלווית משמר ודרש מאתנו לחזור מיד על עקבותינו. הסברנו לו, כי “טעינו” בדרך, ועלינו להכנס למשק על מנת להנפש ולסעוד את לבנו. הקצין סירב לבקשתנו בטענו כי אנו משקרים, כביכול, ובמגלב שנמצא בידו, הצליף ללא כל סיבה באחד החברים שעמד לימינו. חברנו תפס אינסטיקטיבית במגלב והנחיתו במהלומה כבידה על ראש הקצין הערבי. האחרון שנדהם ונשאר המום רגע קט, פקד מיד על אנשיו לפתוח עלינו באש. אש קטלנית מנשק אוטומטי חדיש נתכה עלינו לפתע מכל העברים. נפלנו ארצה בבהלת-מה ולחצנו ראשנו לאדמה. מטרים אחדים בלבד הפרידו בינינו לבין פראי חיל-הספר שירו בנו ללא רחם. שכבנו חסרי אונים עם המקל ביד, כשהשינים חורקות למראה אימים זה. היתה לי זו טבילת האש הראשונה בחיי, והלב…….

שייקה שניסה להתקדם נפגע מכדור ונפל. הוא ניסה לקום שנית וכדור שני פגע בגופו. חברי גיל מוזס ששכב לימיני נפצע אף הוא והחל זועק. לא יכולתי להבליג עוד וזחלתי אליו לעצור בעד הדם שפרץ מגופו.

קצין אנגלי גבוה שהגיע בשעה טובה ומוצלחת פקד להפסיק את האש, אך התלהבותו של חיל-הספר בהזדמנות אולי בלתי חוזרת זו, העבירה אותו כמעט על דעתו, ופראים אלה המשיכו לירות ולשפוך דם גם לאחר שניתנה כבר פקודה להפסקת האש.

עם תום היריות דמה המקום לשדה קטל מחריד. פצועים נאנחו ויללו ושלוליות דם נראו בכל השדה.

היה זה באותם הימים כשמוסדות היישוב החליטו להתנגד בכוח לכל מקרה של תפיסת – מעפילים. ואותו יום נראתה שיירת מעפילים נכנסת לכפר-גלעדי מגבולות הצפון. חיל-הספר כפי הנראה הבין שתגובתנו לא תאחר לבוא והוא נחפז מיד לפנות את האיזור מבלי לדרוך על אדמת המשק.

ואכן, טוב עשה חיל-הספר שלא נגע במעפילים, יפה עשו שלא נכנסו למשק, כי מנועי מכוניות עמוסות אנשי פלמ”ח החלו זזים …!  מצב הרוח במחנה ירד. שיקה אב-המחלקה שוכב פצוע אנוש וחייו בסכנה. ערב ערב יושבים אנו ליד הטלפון ושואלים לשלומו. “עוד רגעים והענין חסל” מודיע לנו הרופא מביה”ח בטבריה. הלב חרד, המחלקה דואגת, שייקה אשר כה חביב על כולנו, האמנם…? אך ממש ברגע האחרון התאושש שייקה, כי ידע שטרם סיים תפקידו.

“שני דברים הצילו את חייו”, שח לנו הרופא בפגישה מקרית “רצונו לחיות והפנצילין”.

פרקי זכרונותיו של לוחם, עדות אישית של מרדכי יעקובוביץ’, ארכיון ההגנה

 

 

מפקד הגדוד העניק לנו את הכבוד להוות את מחלקת המטה של הפלוגה. המחלקה כבר סיימה את האימון הרגיל שלה, ורמת הידיעות משביעה רצון. הוחלט איפוא, לשלחנו לקורסים, על מנת שכל אחד מאתנו ילמד מקצוע-עזר נוסף לידיעותיו בהווה. חלק נשלח לקורס סיירים, חלק לקשר, חבלה, מדריכים, וכדומה.

יחד עם המועמדים לקורס קשר יצאתי למשך חודש ימים לביתן שליד כפר-ויתקין. בשבוע השני לאימונים נתקבלה במפתיע ההוראה לעזוב מיד את המקום ולנוע עם רדת הליל למשק גבעת-חיים. לא ידענו את הסבה אך הבינונו כי משהו עתיד להתרחש. סיפק בידנו בשבועיים אלו ללמוד בעיקר את איתות הראיה, דהיינו: דגל, פנס, סמפור, הליוגרף, ובמקצת גם מורס-דיבור.

פקודה היא פקודה וארזנו את חפצינו על אף רצוננו להמשיך בלמוד מקצוע הקשר שמצאנו בו ענין רב. זרקור הבריטים מגבעת-אולגה האיר עלינו מדי פעם בדרכנו לגבעת-חיים אך לא עורר בנו כל חשדות.

בשעות הבוקר הגיע לשער המשק קבוצת שוטרים בריטיים וביקשה להתקבל לראיון אצל מוכתר המשק. הקבוצה הגיעה עם כלבי-גישוש ומסרה כי עקבות דם מובילות למשק ממשטרת גבעת-אולגה שעלתה הלילה אל-על. השוטרים לא התעכבו זמן רב ונטשו את המקום. בשעות מאוחרות יותר הגיעו טנקים וכלי רכב בריטיים והחלו מתחפרים מסביב לגבעת-חיים. במשק כל הלילה התחפרו הללו וזרם גובר של חיילים הציף את כל האיזור. ידענו גם ידענו, כי כאן יקרה משהו בשעות הקרובות, והרגשה זו נתחזקה לכשנודע לנו כי הפלמ”ח הרס הלילה את תחנת-הרדאר שעקבה אחר אניות המעפילים שלנו. הקצין קפארטה (שניצל לא אחת מכפרות) נכנס למשק ודרש להסגיר מיד את “הטרוריסטים” שהרסו את הרדאר. נאמר לו כי אין לנו כל ענין עם טרוריסטים ועל כן לא נסגיר איש. לאחר אזהרות נוספות שנועדו להוכיח אדיבות והבלגה, החלה יחידת שוטרים בריטיים לפרוץ למשק כשבידיהם מקלות ומגינים על גופם. מחלקתנו מהקורס ניצבה ראשונה מול היחידה הבריטית, כשגם בידנו מקלות. מאחורינו עמדו אלפי יהודים מכל הסביבה, שבאו להגן על המשק מפני שלטון עויין ואכזר. ראשונים עמדנו וחכינו לאות. “אל יהרג איש מכם מבלי שיהרוג גם אנגלי” קרא אלינו מפקד הקורס. והמתיחות רבה.

הם מתקרבים אלינו… עיניהם מבריקות מדם… ובלבנו החלטה לא לאפשר להם לפרוץ ויהי מה. רק מטר אחד מפריד עוד בינינו…

והמערכה החלה…

מכת ראש וסנטר, צעקות ויללות, דם ושבירת עצמות, כזה היה מראה אותו מעמד. אך הם לא יכלו לנו. בנשק שווה לא הצליחו לבצע זממם, והם נסוגו בבהלה ובפחד כשקהל האלפים מלווה אותם בקריאות גנאי. ויותר הם לא העיזו לגשת. לא ידעו כנראה כי המקל הוא נשקו הנאמן ביותר של איש הפלמ”ח באשר הוא משמש תחליף לרובה. לאחר שנסוגו בבושת פנים ויצאו “בשן ועין”, החל הצבא הבריטי על טנקיו ושריוניו לחדור למשק מכל צד. גדרות נמעכו, עצים נגדעו, ירק ודשא נרמסו, ו”הוד-מעלתו” הצליח לחדור אל לב משק חקלאי המונה מאות אחדות.

15000 חיילים מזויינים במיטב הנשק התנפלו על יישוב חקלאי בונה ושוחר-שלום. קצין בולשת עמד לו ליד תיל דוקרני ובמבט עין בלבד חרץ את הדין, מי למאסר ומי לחופשי. יהודים שניסו לפרוץ את הטבעת נהרגו באכזריות איומה.

היתה לי זו “הפגישה” הראשונה עם שליחי בווין, ולאחר מחזה בלתי נשכח זה גברה בי ההכרה כי בריטניה של היום מתנכלת למפעלנו, שוללת את עצם קיומנו, מקפיאה צעדנו על כל צעד ושעל, ועל כן מטילה עלינו ההיסטוריה להלחם בה עד כי תעבור ממשלת זדון מן הארץ.

פרקי זכרונותיו של לוחם, עדות אישית של מרדכי יעקובוביץ’, ארכיון ההגנה

 

 

מסורת היא בפלמ”ח להעפיל למצדה מדי שנה בשנה בחודש אדר.

והיתה זו לנו חוויה גדולה להשתתף במסע האחרון שערך הפלמ”ח בשנת 1946.

 פלוגתנו יצאה מרמת-רחל עם רדת הליל. אוכל ופרודוקטים נשאנו עמנו לשבוע ימים. מצויידים היינו כהלכה כשעמנו משא העולה על 20 קילו. כל אחד נשא שתי מימיות מים שהן קודש לתשושי כח או לפצועים. כמו כן שמיכות צמר, כלי רחצה, גרביים להחלפה, כלי מטבח, קופסאות שימורים לרוב, וכיוצא בזה.

 מחבתות נקשרו אל החגורה. מנורות רוח התנדנדו להן בצדי הגוף וכך היינו מהלכים קילומטרים רבים בחום הלוהט של המדבר.

 לפנות בקר הגענו למדבר תקוע, עברנו על פני הר-הורדוס והמשכנו לנוע במדבר יהודה כשערבים מזויינים נראים אי פה אי שם. לעתים מנסים הם להתקרב ולוודא מי אנו. מסתכלים הם בתמהון רב אל עבר הציוד שאנו נוטלים על שכמנו, כאילו מעולם לא ראו זאת. תנועותיהם עוררו חשד כי לא אחת הותקפו כאן יחידות פלמ”ח במסעותיהם. חיים המה משוד וגזל ויודעים הם כי אצלנו ימצאו את מבוקשם שיספיק להם לזמן רב. נאלצנו איפוא ליצור מעגל, והרכבנו בזריזות את נשקנו “הכבד”, את הסטן שהיה מפורק לחלקיו בתרמילים שונים. דומה, כי לא ראו מעולם נשק “מסוכן וגדול כזה” כי עקבותיהם נעלמו חיש מהר בהשאירם פס מאחוריהם. אנו מהלכים בחום השמש הלוהטת. משמעת מים אינה מאפשרת לנו ללגום מהמימיות המשקשקות ללא חרם.

העייפות רבה. המשא הכבד מעיק. הולכים בלב מדבר, מנותקים מכל יישוב, ללא צל ומים.

 למחרת בערב הגענו למעין עין-גדי. כאן קבענו חניה וניצלנו מנוחתנו לכביסת הגרביים ושטיפת הרגלים.

 “פרימוס” קטנטן הופיע מעלנו והחל לחוג מסביבנו. הוא הנמיך טוס והשליך לנו את עיתוני הבוקר למען לא נשאר מנותקים מהעולם. היה זה רגע גדול לכולנו. מעין-גדי המשכנו דרכנו במסע-מובטח אל עבר מצדה. עברנו ליד המים המלוחים והשקטים של ים-המלח כשהנוף מרהיב את עינינו. לאחר מנוחה קצרה למרגלות מצדה החלה הפלוגה להעפיל אל ראש ההר.

 בשביל צר מתפתל, תלול ומסוכן טיפסנו כשעה ומחצה כשאנו נושמים בכבידות. צר הוא השביל וסטייה קלה לאחד הצדדים עלולה להפילך תהומה.

 את ראש ההר אי אפשר היה לעלות על ציודנו מחמת תלולו הרב.

מספר סיירים נשלחו על כן לטפס מעלה ולקשור חבלים למען תוכל הפלוגה להיעזר בהם בעלייתה. בחור בלונדיני עמד לו על הפסגה ובידו חצוצרה. הפלוגה נערכה בשורות וקול החצוצרה בקע ועלה מעל. כעבור דקות מספר נשמעה קריאתו של חבר שמעד לו על הצוק: “מצדה קוראת לכם. עלו והעפילו! והפלוגה ענתה לעומתו בקול גדול: “נעפיל ונעלה”! היה זה מחזה בל ישכח.

שורות שורות החילונו מטפסים על הצוק כשאנו נעזרים בחבלים.

האחרונים הגיעו מעלה עם שקיעת החמה.

 סביב מדורות דועכות ישבו אנשי הפלוגה ובפיהם שירה. נעליים רבות כבר שפשפת… מדורות נוגה שחר מחויר…

 בכל פינות הצוק נשמעו ציזבטים וחיים פיינר בלווית חבריו שר את “שיא-הכיף”. לילה על פסגת מצדה. לפנות בקר סיירנו על פני הצוק והמשכנו מסענו אל עבר סדום. כאן קיבלו את פנינו חביות מים ומצרכי מזון שהוכנו בהתאם לתכנית. נמנענו מלהכנס לסדום וחנינו במקום שהיה מוסתר מעיני הבריטים שנמצאו אז במפעלי האשלג. ימים ולילות עושים אנו במסענו המיגע, עוברים חולות, מתעכבים במכתשים, וממשיכים בנגב השומם. הנקודה העברית הראשונה שפגשה בנו היתה עסלוג’. קבלת הפנים כאן נערכה בהתאם לאפשרויות אך היתה לבבית ביותר. כאן ניתן לנו לראות בנסיונות הנערכים בשטח הצמחיה וריכוז המים. כאן יכולנו לחזות בו-עינינו במפעל היצירה של חלוצים צעירים, ההופכים מדבר שממה ליישוב מתפתח. מעסלוג’ שהיתה עוד אז הנקודה הדרומית ביותר המשכנו דרכנו למשק דורות, בו סיימנו למעשה את המסע. גם כאן התרשמנו ממראה עינינו. גם כאן היה משום סמל למסירות והיאחזות בקרקע שגם דרדר לא צמח בה, ונהפכה בעמל שנים ליישוב פורח שעוד ילך וירחב ויהא לתפארה בישראל.

 בערב נערכה בדורות מסיבת סיום המסע שהוכנה ע”י מפקד הפלוגה משה קלמן. ליד שולחנות ערוכים סיכם משה קלמן את עשרת ימי המסע כ”מבצע צבאי” אשר העמיד את הפלוגה במבחן חמור. הפלוגה הוכיחה את עצמה ועמדה במבחן מסיים הוא את דבריו. אכן, ההליכה הממושכת בתנאי מדבר משך עשרה מים, הזיעה שכיסתה גופנו והמשא הכבד, כל אלה רק חישלונו לסבל גופני ולתנאים לא תנאים. מסעות כאלה יהיו לברכה לחייל הלוחם בימי מצוקה. ולא בכדי היתה אותו לילה מסקנת כל המשתתפים כי:

“מי שלא השתתף במסע למצדה – לא השתתף במסע מימיו”….

מתוך פרקי זכרונותיו של לוחם, עדות אישית של מרדכי יעקובוביץ’, ארכיון ההגנה

 

 

השכם בבקר קפצנו ממטותינו על מנת לראות בבואם של “צנחנים” נוספים. בזה אחר זה החלו מגיעים לאיטם כשפניהם קורנים מרוב אושר.

כאן תמצא אשכנזים וספרדים, תימנים וכורדים, “צברים” ו”יקס”.

כל אחד מעדה אחרת. ממדינה אחרת. לכל אחד מנהגים משלו. שפה שלו. תרבות אחרת. נבדלים כולם זה מזה באופים ובטבעם, בדעותיהם ובהקפותיהם, אך בהגיעם למחנה נעלמים חיש מהר סממני הניגודים ותחתם כובשת לה את מקומה האחדות שבלב.

יחד עמי דר ראובן זהבי, בן לאכר מבאר-יעקב. בחור שקט וטוב לב מאין כמוהו. רק תבקש ממנו דבר מיד תקבלו ללא שמץ של סירוב. מטבעו, איננו יודע לסרב לחבר וכל בקשה או פניה זוכה תמיד לתשובה חיובית.

כשחזרתי פעם מעבודת הבציר הבחנתי בהעלמו של השולחן שהושג ב”מאמצים” רבים. היכן השולחן? שאלתי את ראובן. השולחן??? מסרתיו לאהל השני. כעבור זמן מה חזרתי לעת ליל מתפקיד והנה חושך ואפלה באהל. ראובן! ראובן! היכן המנורה? המנורה??? היא נמצאת באהלו של שמריהו. תבין מוטקה, כי הוא זקוק לה הערב. אנו נוכל להסתפק הפעם בנרות. “עתה כבר לא יכולתי להבליג ועניתיו: ראובן יקירי, מעתה ואילך לא תמסור אלא את רכושך האישי בלבד”. פגעו בו כנראה דברי אלה אך השיגו את מטרתם.

באהל משמאל מתגוררים שני הרמת-גנים רפי ואיציק. חברים ותיקים שאינם נראים כמעט ביחידות. תמיד מהלכים הם יחדיו.

ואמנם לא ידענו אז כי שני הרמת-גנים הללו יפרצו אי פעם בחומר חבלה את שער-ציון בירושלים ותחת מטר יריות יפרצו נתיב הצלה למגינים הנצורים.

מימיננו גר יוסף צדוק, תימני עדין נפש. הייתי מעדיף לכנותו בשם “יקה”.

באהל הצפוני נמצא מפקד המחלקה שייקה ברוד. בחור גבה קומה, שחרחר, נעים בהליכותיו. לידו גר מאירקה פילפסקי, בוגר גמנסיה, צעיר מאד אך כולו שופע מרץ.

היום הראשון במשק הולך וחולף. אנו מטיילים בין הבתים, משוחחים עם חברי המקום וסוקרים במבט סקרני את סביבתנו.

בשעות שלאחר-הצהרים טיפסנו על מגדל המים להשקיף על הנוף הארצי-ישראלי. החרמון שעתה שלג מלבין הקסים ממש את עינינו.

ים החולה ויישובי הספר נראו בבירור. הרי הלבנון ומול הלבנון נזדקרו באופק. הרי נפתלי ממערב והירדן ממזרח הוסיפו לנוף את הדרו המלא. הוי מה יפה את מולדת. רק עתה ראינוך בזהרך.

ירדנו מלאי התלהבות מהמגדל והמשכנו דרכנו סמוך לגדר. בכל פינות המשק צצים עצים ומוריקים דשאים. פה ושם הנך נתקל בחברי משק היושבים עם ילדיהם ליד פתח ביתם. מטעי פירות משתרעים כאן על שטח נרחב. אין זו העונה אך לא יחלוף זמן רב ונהנה אף אנו משפע הפירות.

עם תום סיורנו נתבשרנו על מסדר הפתיחה שעתיד להערך בשעה הקרובה. צפינו בחוסר סבלנות לאותו מסדר. היתה זו לנו חויה גדולה להשתתף בפעם הראשונה במסדר פלמ”ח. כה ייחלנו לאותו יום בו נהוה חלק בלתי נפרד מפלוגות המחץ של “ההגנה”. כה גדול היה רצוננו להרתם בעול המשימה עד כי לא יכולנו להסתיר את התרגשותנו ברגעים הגדולים שלפני המסדר.

שייקה, המ.מ., קיבל את המסדר הראשון ואמר בין השאר” “אני שמח לקבל את פניכם ביום זה. מעתה ואילך חלים עליכם כל החובות והזכויות של איש הפלמ”ח. סבל, מאמץ ורצון ברזל יידרש מכל אחד מכם. זכרו חברים כי אנו חיים במחתרת ונרדפים ע”י השלטון הבריטי. הוא הסביר באותו מעמד את הסדרים במחנה, אורח-החיים, שילוב העבודה והאימונים וסיים בהבעת תקוה כי המחלקה תדע למלא את שליחותה מתוך שותפות חברית ואחות-לוחמים.

לאחר המסדר פנינו אל עבר חדר האוכל לסעוד את ארוחת-הערב.

בכניסתנו לחדר-האוכל הרבינו להסתכל לכל עבר ותמהנו על הנעשה סביבנו. מוזר היה בעינינו לראות מספר כה גדול של אוכלים. הסתכלנו אל עבר השולחנות שהיו ערוכים בצורה אחידה ועקבנו בהתענינות רבה אחר צורת ההגשה.

חברים וחברות יושבים לסעוד את לבם בצותא וכולם את אותו המאכל. לנו “העירוניים” היתה זו אפתעה נעימה מאחר שעד כה לא נתקלנו בדבר. בעינינו נחשב הדבר ל”חידוש”. כבר היום הראשון סיפק בידנו להתרשם מחיי הקומונה, מאורח החיים בקבוץ, מהטיפול המסור בילדים ובתנוקות, מהערבות ההדדית ומחדות היצירה.

התרשמותנו הראשונה היוותה ראשית מיפנה ביחסנו להתיישבות העובדת שעד כה אך מעט ידענו אודותיה.

מתוך: פרקים מיומנו של לוחם, עדות אישית, מרדכי יעקובוביץ’, ארכיון ההגנה

Song_Im_Banamal_Kashe

שיר זה בא כהמשך ישיר וכתשובה לקודמו. למה נזכר בו דווקא נמל מרסיל? – משום שהוא היה הנמל המרכזי של “עלייה ב'” ומה שחשוב יותר – שמו נחרז באופן יוצא מן הכלל עם “ליל” ו”עזאזל”.

לעבודה, להגנה, לקיבוץ, להכשרה.

עלה נעלה!

אשרי מי שמת ותל-חי למראשותיו.

אל תאמר מחר ניגאל, שמא נאחר את המועד.

122 ‘מע ,ירוג םייחו רפחו םייח ,רמזו תולילע טוקלי ,ח”מלפה תחפשמ :ךותמ

אם בנמל קשה, אחי, אם ביבשת רע –
אם נפשך צמאה לגל, לרוח סערה –
נו, אל יאוש, נעבוד יומם וליל,
עוד ספינתנו תעגון בנמל מרסיל.

ומשאות, שם בנמל, ישא העזאזל…
וספינתנו תעגון – היכן? – בנמל מרסיל.
נו, אל יאוש, נעבור ימים בלי סוף,
עוד ספינתנו תעלה אחים לחוף.

Song_Kashe_Banamal

כדי להתאמן, היה על הפלמ”חניק לפרנס את עצמו. חוץ מלחרוש, לזרוע ולקצור – הוא גם שטף כלים, בישל ריבה, טיפל בתינוקות, עבד ברפת, היה סניטר (חפר בורות לבתי-שימוש), היה אינסטלטור(חפר תעלות לצינורות), היה חשמלאי (חפר בורות לעמודי חשמל), היה סליקר (חפר כל הלילה והתחיל את חיל החימוש בטורייה), היה תרבותניק (חפר יסודות לבית התרבות) ועבד בסבלות. יש אומרים כי סחיבת השקים בנמל חיפה הכשירה אותו “לשאת את עמו עלי שכם”. גדולי המפקדים של חיל הים החלו את הקריירה הימית שלהם מתחת לשקים של 100 קילו; על מי שלא עמד במעמסה אמרו: “יש לו גב אציל”…

קשה בנמל פה, מלח,
נוגים הלילות על החוף,
ליבי אל האופק נמשך,
אל תכלת ומים אין-סוף.

קשה בנמל פה, מלח,
בוכה נשמתי מכאב
לא די לי בשק על הגב
גם יענקל עולה ורוכב…

אתם זוכרים את קוצ’ו הבריא? זה שהיה מתרומם 20 פעם על יד אחת? היו לו ידיים של ברזל ועצבים מפלדה. יום אחד ראו אותו כשהיד שלו בתוך גבס. שאלו אותו מה קרה – לא רצה לספר. “דבר קטן, אמר, דבר קטן”. הלכו וחקרו את המדריכים בקורס לספורט שליד קיסריה. מה התברר? מיכה נתן שיעור בג’ודו. קרא את קוצ’ו החוצה והדגים עליו כמה תרגילים. “אל תפחד, אמר לו מיכה. אני לא אעשה לך כלום. כשזה יכאב תגיד לי”. קוצ’ו לא הוציא הגה עד שמיכה הדגים עליו תפישת שוטרים. כשתפש אותו חזק מתחת הזרוע ולחץ אמר קוצ’ו: “די חביבי, שברת לי את היד”.

“למה לא אמרת שזה כואב?” שאל מיכה. “לא נעים”, אמר קוצ”ו.

מתוך “ילקוט הכזבים”, הוצאת הקיבוץ המאוחד

 

 

בקורס הסיירים הראשון במשמר-העמק, ישבו ערב אחד כל האריות סביב המדורה, שתו קפה וסיפרו כזבים, שחלק מהם מודפס בספר זה. בין האריות ישב גדי צעיר בשם ג’ורי ותלה עיניים חולמות באש. כשהשתרר לרגע שקט, נשא ג’ורי את עיניו לשמים ואמר: “אה, שמי קיץ זרועי כוכבים”. החברה העמידו את ספלוני הקפה והסתכלו בו בתמהון. “שמע, ג’ורי – אמר גיורא זייד – מה אתה מדבר כל כך הרבה, תכתוב שירים”. ג’ורי קיבל את דבריו ברצינות. 

 
מתוך “ילקוט הכזבים”, הוצאת הקיבוץ המאוחד

בבחינות הגמר של הקורס הראשון לרובה בהגנה שאל המדריך את ישראל גלילי: “מאיזה

מתכת עשוי ההדק?”

“מפלדה.” אמר גלילי.

“וממה הקנה?”

“גם כן מפלדה.”

“לא נכון,” אמר המדריך כשהוא מסתכל בחוברת ההדרכה, “ממתכת כנ”ל”

מתוך ילקוט הכזבים, הוצאת הקיבוץ המאוחד

 

 

הבית של מרדוך היה מקום מפגש של החברה בזמן החופש. האמא שלו היתה מכינה סנדויצ’ים ותה. החברה היו מדברים על זקסים בלחש. אבל למרדוך היתה אחות כזאת, שמה שהיה נכנס לה באוזן, היה יוצא לה מהפה. פעם ישבו החברה וניתחו פעולה שכרגיל נדחתה. עד שבאה אחותו של מרדוך והתחילה לפקוח אזניים. לחש אחד החברה למרדוך: “שמע, תתפטר מהאחות שלך אחת ולתמיד”. נכנס מרדוך למטבח וחזר אחרי רגע. סילק את אחותו מהחדר ואמר לחברה: “אמא לא מסכימה בשום אופן. הוא אוהבת אותה יותר מדי”.

 
מתוך “ילקוט הכזבים”, הוצאת הקיבוץ המאוחד

 

שנה אחרי שהדפנאים עברו לתל-יוסף, החליטו במטה לשלוח אליהם “צנחנים” אחדים, על מנת שיקבלו חינוך טוב. בקיצור, פעם אחת אחרי ארוחת ארבע, מגיע “צנחן” למחנה עם ילקוט גב בריא ושואל על האחראי. החברה מראים לו מיד על אברמיקו. ההוא ניגש אליו, קפץ לדום באמצע המחנה והתרגש נורא. אברמיקו אמר לו שישים את החפצים באיזה אוהל ושיתיצב לפניו בערב. בינתיים מילא ארגז עם אבנים וסגר אותו במכסה, כשה”צנחן” בא אליו, אמר לו אברמיקו בשיא הזקסיות: “בארגז הזה יש נשק. קח ותעביר אותו למ.מ. בעין חרוד, ותגיד לו שהמ.מ. מתל-יוסף שולח לו את הסליק.”

ה”צנחן” לקח את הארגז והתחיל לסחוב אותו לעין חרוד כשהוא הולך דרך החורשה, בכדי שלא יפגוש אנשים. כשהגיע אל המ.מ. ביקשו ממנו לחכות בחוץ, כנהוג. המ.מ. של עין חרוד פתח את הארגז, הבין מיד את העסק, ואחרי שסגר אותו בחזרה קרא אליו את ה”צנחן” ואמר לו: “תגיד למ.מ. שלך שיש פה טעות. אני צריך את הסליק היותר גדול. את זה תחזיר לתל-יוסף.”

בקיצור, אלמלא השומר של עין חרוד, שחשד בו כי הוא גנב שזיפים ודרש ממנו לפתוח את הארגז, הוא היה מעביר ארגזים עד היום…

 
מתוך “ילקוט הכזבים”, הוצאת הקיבוץ המאוחד

ניסן העצוב מת להשיג עבודה בקרן הקיימת כדי שהוא יוכל ללמוד פילוסופיה מבלי להתעייף יותר מדי. אף אחד לא היה מפריע לו אם הוא היה פונה בצינורות הרגילים, אבל הוא דווקא רצה לדבר עם ווייץ בעצמו – לא פחות ולא יותר. יום אחד הופיע ווייץ במסיבה אחת בבית הכרם, שבה היו גם כמה מהחברה. ניסן העצוב לא זז ממנו כל הערב וחיכה להזדמנות לשוחח אותו. כבר כמעט הצליח כשפתאום, ברגע של שקט, פנה אליו עופר ואמר:

“דבר אחד אני לא מבין ניסן.

למה אתה אוהב להשחית עצים קטנים?”

ווייץ החויר בסך-הכל, אבל בעד זה ניסן לא עובד בקרן הקיימת.

 
מתוך “ילקוט הכזבים”, הוצאת הקיבוץ המאוחד

בתחנה הישנה של “אגד” בחיפה היה, אם אתם זוכרים, בית-שימוש לגברים מוזר במקצת. היה

בו חלון קטן ומהרחבה אפשר היה תמיד לראות את ראשו של העומד בפנים. פעם עמדה

בחורה נאה בתור לקופת הכרטיסים, ניגש אליה עופר ואמר:

“למה לך לעמוד בתור כשאת יכולה לקנות כרטיס בלי תור. בואי אני אראה לך”.

לקח אותה ביד והוביל אותה לרחבה. בדיוק ברגע זה הופיע ראשו של נהג בחלון

בית-השימוש. ניגש עופר ואמר לנהג:

“תתן לה בבקשה כרטיס לתל אביב ולי כרטיס לטבריה”.

 
מתוך ילקוט הכזבים, באדיבות הוצאת הקיבוץ המאוחד

כל יום אחרי העבודה ואחרי מקלחת חמה היו בנץ ועופר יושבים בחדר התרבות של יגור ומשחקים שח. וכל יום היה עולה עליהם אחד מחברי המשק ומנדנד להם על הנשמה עם העצות שלו. אמרו לו “שתוק”, לא שתק. אמרו לו “לך הביתה הילד שלך הדליק פרימוס בארון הבגדים”, לא הלך. החבר הזה אהב שח יותר מאשר את ילדיו. ראו החברה שככה זה לא ילך והחליטו לפחות לשגע אותו. יום אחד העמידו את הכלים בסדר הקבוע וכשהנודניק התישב

לידם התחילו לשחק. הקפיצו את הצריחים כמו סוסים, הלכו עם המלך כמו עם הרץ, הזיזו את החיילים ברוחב ואת הסוסים הזיזו כל הזמן משבצת אחת קדימה. חבר המשק פער את פיו וקרע עיניו ולא הוציא הגה מרוב תדהמה. במהלך העשירי התאושש לבסוף ושאל: “מה אתם עושים? איזה משחק זה?” “שח הונגרי” אמר בנץ, כדאי לך ללמוד אותו. מענין מאוד”.

 
מתוך “ילקוט הכזבים”, הוצאת הקיבוץ המאוחד

 

בני הפוליטרוק היה אוכל את עצמו אם היה מפסיד פעולה אחת. באחת מהורדות הלילה בקיסריה צירפו אותו לחולית המים, שמתפקידה היה להעביר את המעפילים מהסירה אל החוף. הוא עבד כמו חמור. היה מעמיס על גבו יהודי עם כל חפציו, מדשדש במים ברגלי הסליק שלו ומוריד אותו בחוף. בובלה היה מקבל את המעפילים, מנשק אותם ומעביר אותם הלאה. בסירה האחרונה עמדה עוד דמות עצומה והתחננה: “חבר, נעמט מיך”. בני העמיס את ההר על גבו ובנשימה קטועה הגיע לחוף. המעפיל זינק מגבו, טפח על שכמו, ואמר: סלמתאק, בני”.

 
מתוך “ילקוט הכזבים”, הוצאת הקיבוץ המאוחד

המחלקה הגרמנית הגיעה פעם לסביבת נהריה לא”ש לילה, כנראה כדי להתרגל לנוע על אדמת “האויב”. העיקר, לילה אחד הם חזרו מהשדה בשלוש וחצי בבוקר ופתאום נזכר פרץ היקה שהוא שכח לקנות משחת-שינים. ויקה בלי משחת-שינים מאבד את מחצית הכושר הקרבי שלו. מה עשה? הלך לביתו של אחד הרוקחים וצלצל בדלת. אחרי רבע שעה נפתחה הדלת והרוקח הופיע בחלוק, נעלי בית ועיניים אדומות.

“ביטע שיין?” אמר הרוקח.

“אני רוצה משחת-שינים ‘שמן'” אמר פרץ.

“אבל מה זה יש אתך?” התרגז הרוקח. “עכשיו שלוש וחצי. בית המרקחת פתוח רק בשמונה בבוקר.”

זה שכנע את פרץ על המקום. סדר זה סדר. “אלזו, אמר, אוף וווידרזיין בשמונה בבוקר.”

 
מתוך “ילקוט הכזבים”, הוצאת הקיבוץ המאוחד

חלק מהאימונים של מחלקת השחורים היה להיכנס למסגד מוסלמי בעיר העתיקה בירושלים, להתפלל עם כולם, לחזור לבסיס ולמסור דו”ח על התפילה, מבלי שאיש יחשוד בהם שהם יהודים. באחד מימי השישי שלח ירוחם את אחיו של אבו ליש ואת סמען למסגד-עומר לביצוע התרגיל המקובל. כשחזרו מהתפילה שקעה כבר השמש, ליד בתי ימין-משה יצאה אשה מאחד הבתים, ראתה את שני הערבים וצעקה: “אחמד קום אהער אחמד”. סחבה אותם אחריה לתוך הבית, הצביעה על הפתיליה וביקשה שיקטינו אותה קצת. אחיו של אבו ליש הקטין אותה, כדרוש. אבל לפני שיצא מהבית לא התאפק, הסתובב אל הזקנה ואמר: “שהעבירה תהיה על הראש שלך!”

 
מתוך “ילקוט הכזבים”, הוצאת הקיבוץ המאוחד

כשהחברה היו יושבים בעטרה וסובלים מחוסר תשומת-לב מספקת מצד נערות חיפה, היו חוזרים על החוכמה הישנה של “מתי יצאת מעכו?”. כלומר: אחד החברה היה יוצא ל”שניר”, אוכל מנה גלידה, חוזר כעבור 10 רגעים, וכשהיה נכנס לקפה החברה היו צועקים: “שלום מוישה, מתי יצאת מעכו?”. כל השולחן היה מחבק אתו, לוחצים ידיים, טופחים לו על השכם ומזמינים לו קפה עם עוגה. בינתיים כל הנערות היו מתחילות להתעניין ביושבי השולחן, ובעיקר בזה שיצא מעכו.

כל פעם שהחברה רצו לחזור על החוכמה, היה אביהו מתעקש שהוא יהיה האיש שיצא מבית הסוהר. בסוף זה התחיל להימאס על החברה. יום אחד כשישבו בקפה ואביהו אמר “בואו נמתח את הבחורות” – אמר עופר: “בסדר, לך לשניר וחזור בעוד 10 רגעים”. כעבור 10 רגעים התייצב אביהו בפתח “עטרה” והתחיל לשלוח מבטי שמחה לעבר השולחן. איש לא שם לב אליו.

“שלום חברה”, צעק אביהו.

איש לא ענה לו.

“רק עכשיו יצאתי מעכו!” קרא אביהו בקול רם.

שקט השתרר בבית הקפה וכל הנערות נשאו עיניהן אליו.

“רק עכשיו יצאתי מעכו!” חזר ואמר אביהו.

החברה לא הסתכלו בו אפילו. “מי זה?” שאל יוסקה.

“אה, משוגע אחד”, אמר עופר,

“כל ערב הוא בא הנה ואומר שיצא מעכו. חבר, תלך מכאן. תלך לשולחן אחר. עזוב אותנו”.

 
מתוך “ילקוט הכזבים”, הוצאת הקיבוץ המאוחד

 

 

נכנסתי לבית הגדול ברחוב לילנבלום בתל-אביב על 

מנת להרשם במשרד הפלמ”ח להשלח לאחד המחנות. משרדים רבים נמצאו בבית זה ועל כן ל

א ידעתי היכן המשרד המבוקש. הסתובבתי אנה ואנה, עיינתי בשלטים השונים אך לשוא.

אחד הפקידים שהבחין בנוכחותי הגיח אלי ממשרדו ושאלני לחפצי. “אני מחפש את משרד הרישום למשטרת הישובים העברים”.

החפץ אתה להיות נוטר? השיב לי הלה בשאלה. מוטב שתמעט בשאלות ותובילני למשרד שבקשתי, עניתי קצת ברוגז.

בחורה בלונדינית שבתוקף תפקידה היה עליה לכוון את המתגייסים למשרד הפלמ”ח, הבינה לרצוני ובקריצת עין בקשתני ללכת בעקבותיה לחדר המתאים.

המשרד לא עשה עלי רושם מיוחד. בחור צעיר מקורזל שער, ישב ליד שולחן ועסק בכתיבה. לידו ניצבה שחרחורת חמודה שסקרה אותי במבטה.

התייצבתי במשרד, זקוף גב, כיאה לאדם השואף להיות אי פעם פלמחניק והודעתי על רצוני לזוג הצעיר.

הבחור שהפסיק את כתיבתו, הסתכל בי רגע קט ופתח את דבריו בשאלה: “היודע אתה להיכן אתה מתגייס? יודע אני גם יודע, עניתי בתוקף. שאלה זו העליבתני במקצת בהכירי את עצמי.

הידוע לך כי הנך מתגייס לצבא בלתי ליגלי החי חיי מחתרת קשים ביותר? יודע, עניתי בהחלטיות, וגמרתי אומר להתגייס למרות הכל. לשמע תשובתי העלה חיוך קל על שפתיו וכפי הנראה השביעה את רצונו. “טוב חבר, פנה אלי הרשם. הא לך פתק ושוברי-נסיעה וסע לקבוץ א. בגליל העליון המזרחי. שם עליך לשאול על ח. ממנו תקבל פרטים נוספים.

בחפזון מופרז נטלתי את הפתק אל ת. ויצאתי את החדר כשתרמלי על הגב. ברדתי את מדרגות הבית הבחנתי עוד בקולה של הבחורה שאיחלה לי הצלחה.

אוטובוס מ”שרות-החולה” סטה מהדרך הראשית ראש-פנה-מתולה ונכנס באטיות למשק א. דממה שרתה בו ורק קריאת תרנגול וגעית הפרות נשמעו מדי פעם בערבוביה. פה ושם נראו חברי משק כשהם נחפזים לעבודתם.

חפשתי מיד את ת. ומסרתי לידו את הפתק שהבאתי עמי ממשרד הרישום בתל-אביב. לאחר שעיין בפתק הובילני לחורשת עצים גדולה ומשם הורה לי את הדרך למחנה. בשטח ריק ליד פרדס אשכוליות עמדו להם אהלים אהלים והישוו למחנה צורת ח’.

עציצים מבריקים מלובן הקיפו כל אהל ויצרו שבילים. לכאורה, דמה המקום בצורתו, בצבאיותו ובנקיונו לכל צבא אחר בעולם, ורק שיר הפלמ”ח שבקע מאחד האהלים הפיח בך הרגשה כי צבא מחתרת חונה כאן.

מאירקה פילפסקי הזמינני מיד לאהל המטה ולאחר שיחת היכרות קבע לי את מקומי באהל הגדול שהיה עדיין ריק מאדם. באהלים האחרים נמצאו כבר מספר חברים שהגיעו אף הם זה עתה. עם רדת הליל נתכנסנו יחדיו להכיר איש את רעיהו. זרובקה ניצל הזדמנות זו להשמיע את שירו האהוב עליו ביותר:

לי מולדת קטנטונת

יקרה לי עד מאד

לגופי רק הכתונת

…ובלבי בוער יקוד

.בשעה מאוחרת שכבנו לישון אותו לילה והיה זה יומנו הגדול וההסטורי בתולדות חיינו הקצרים

 מתוך פרקי זכרונותיו של לוחם, עדות אישית של מרדכי יעקובוביץ’, ארכיון ההגנה