השילומים / דוד הורוביץ
מתוך: חיים במוקד, הוצאת "מסדה" בע"מ רמת-גן, עמ' 79
התגבשות הרעיון
ידעתי שבכללות היתרות יתמצה המקור האחרון של מטבע חוץ לכיסוי גרעוננו. הרהרתי בשורשי המשבר שלנו ובקשר האמיץ בינו לבין קליטת עלייה והשרשתה בחיים הכלכליים. רק באמצעות ייבוא הון עצום ניתן ליצור יכולת ייצור חדשה להבטחת תעסוקת העולים. גם סיפוק הצורך בדיור כרוך בהוצאות עצומות, ובינתיים צריך גם לפרנס את רבבות העולים שטרם הפכו ליצרנים. הדבר נראה לי כעוול משווע שבשעה שאנו עומדים חסרי אונים נוכח משימת שיקום שרידי השואה, קרבנות פשעי הנאצים, נהנים הגרמנים מפירות השוד של רכוש יהודי עצום שהיה מספיק לצורך שיקום רבבות העולים קורבנות הנאצים. ואזי שאלתי את עצמי: האין זו זכותנו המוסרית וההיסטורית לתבוע מגרמניה לשאת בהוצאות השיקום הזה ובכך להחזיר חלק מהרכוש השדוד שמפירותיו הם נהנים. בעקבות הרהורים אלו התחילה להתגבש במחשבתי גם הצורה המשפטית-פוליטית של התביעה והיקפה. ככל שהרביתי לחשוב על הבעיה, התחזקה בי ההכרה כי כאן נעוץ הסיכוי היחידי לסגור את מעגל המצוקה הכלכלית שלנו ובה בשעה לחולל מפעל של צדק וגמול היסטורי יחיד במינו.
שר החוץ, ידידי משה שרת, שהה אז בניו-יורק והחלטתי לטלפן אליו מלונדון. סיפרתי לו שאמנם הצלחנו במו"מ עם הבריטים אך אני מודאג ביותר. נוכל, אמנם, בעזרת היתרות המשוחררות להמשיך עוד זמן-מה, אך באופק אין מקורות אחרים לקיים את העם והמדינה. אני רואה רק דרך אחת להימלט משואה כלכלית ועל זאת ביקשתי לשוחח אתו. הוא שאל למה כוונתי והשבתי, כי אין זה עניין לשיחה טלפונית ועלי להיפגש את בקרוב והמשכתי: "משה, הגיעו מים עד נפש ומצבנו הכלכלי חמור. מיום ליום קשה יותר אף לממן את המזון והדלק בשביל הארץ".
– "כן, אני יודע, מהן הצעותיך?"
– "יש לי רעיון מוזר במקצת", השבתי. "לא אוכל לדבר עליו בטלפון. אולי יש בו משום פתרון".
– בכל זאת תרמוז.
–משהו עם גרמניה.
–כך… קשה להאמין… אולם, בעוד שבוע אהיה בפריז, ניפגש ונשוחח. הוא הבין למה כוונתי, אך היה ספקני. בעיניו היה רעיון זה כאחיזת טובה בקש. אולם כשהשמעתי את המלים המבעיתות: "זו השנסה היחידה שלנו", החליט שניפגש בדרכו חזרה לארץ. הוא ישהה אז יומיים בפריז ויקרא לי טלפונית לבוא לפגישה. היה עלי עוד לשהות זמן-מה בלונדון.
לאחר ימים ספורים אמנם נקראתי על ידי שרת לפריז. נפגשנו במלון "רפאל" ושטחתי לפניו תוכניותי. הרעיון היה לחשב כמה נפגעי רדיפות הנאצים מגרמניה ושטחי-הכיבוש נמלטו לארץ, מה עלה לנו בממוצע שיקום כל פליט, לחשב את הסכום הכולל שכבר אז, להערכתי, יגיע ל 1.5 מיליארד דולר ולתבוע סכום זה משתי הגרמניות לפי יחס מספרי של תושביהן ועוצמתן הכלכלית.
התוויתי לפני שרת את קווי הפעולה: ראשית, הכנת תזכיר למעצמות-הכיבוש האחראיות עתה לגרמניה; אחר התזכיר יבוא ביקור אצל ראשי המעצמות ופעולות אזעקה, הסברה ולחץ.
אז חשבתי רק על פגישה עם מעצמות-הכיבוש. טרם הגיע הזמן שיכולנו אף לתאר לעצמנו פגישה ישירה עם הגרמנים. הפצעים עוד שתתו דם, הסלידה והרתיעה היו גדולות מדי. לא שיערתי בנפשי שיפול בגורלי להיות הראשון לפגישה עם הגרמנים כי גם אסוני האישי היה כבד ומכאיב.
הצלחתי לשכנע את משה שרת ובשיחה פרטית זו במלון בפריז נולדה תכנית השילומים. נפרדנו בהחלטה לפעול במגמה זו ושרת הבטיח לי לדבר על רעיוני עם בן-גוריון, שהסכמתו ותמיכתו היו הכרחיות.
פנחס לבון ופנחס ספיר חיפשו אותי בינתיים בלונדון, בטלפון מארה"ב, והופנו לפריז. התקשרתי עם וושינגטון ומשם העבירו אותי לניו יורק. הם התאוננו לפני מרות ששר האוצר, א' קפלן, והמפקח על מטבע-חוץ אינם מקציבים להם אמצעים הכרחיים לפעולתם. הסכמתי להשיג להם 70 אלף דולר לשעורה ו 230 אלף דולר בעד אנייה שתביא חיטה מאוסטרליה. ספיר קבל על נימת השיחה שלי ו"היד-הקמוצה" ועמד על כך, שיש להגיע עם לבון ואתו להסכם לפני עזיבתם את ארצות הברית. הדאגות החמירו.
חזרתי ללונדון ומשם כעבור מספר ימים הביתה.
העניינים בארץ היו יגעים. שחרור יתרות השטרלינג אפשר בקושי קיום לזמן-מה אולם לא ראה כל תמורה במדיניות הכלכלית שהוכחה כמוטעית. עדיין צמודה היתה לאותה אשליה מסוכנת, כי אפשרית גם הבטחת בטחון, גם עלייה בלתי-מוגבלת וגם עלייה מתמדת בהכנסות וברמת-החיים.
בירושלים נפגשתי עם שרת והוברר לי שהוא טרם שוחח עם בן-גוריון על תכנית השילומים. לא ברור לי אם הסיבה היתה טכנית או מהותית. היחסים הקשים והמתוחים בין השנים הכבידו על כל בירור. הסכמתי עם שרת שאני עצמי אציג את העניין בפני בן- גוריון ואנסה לשכנעו.
בפגישתי עם ראש-הממשלה בלשכתו בירושלים, תיארתי את מצבנו הכלכלי, ואחר-כך עברתי לדבר על היחסים עם גרמניה, על שיקום קרבנות הנאצים בארץ ובסוף גם על סיכויי הפנייה למעצמות-הכיבוש ומידת ההסתברות של היענות גרמנית. ניסיתי להוכיח שהיענות כזאת עולה בקנה אחד עם אינטרס מרחיק-ראות של גרמניה, המופיעה כיום בעיני העולם הנאור כמנודה, לרכוש לה תעודת רצון לטוב לכפרה במחיר שהוא ניכר אך לא ירושש אותה, אם אכן תתאמת התצפית שלי לגבי סיכויי התאוששותה הכלכלית המהירה של גרמניה.
בן-גוריון הקשיב בדריכות, הציג מספר שאלות ואחרי שעה קלה שאל מה אני מבקש ממנו למען הגשמת התכנית. הסברתי, שדרוש לי "אור ירוק" לצעדים הבאים, להכנת התזכיר והגשתו ולמשא- ומתן עם שרי החוץ של המעצמות. הוא הבטיח לי כל גיבוי ותמיכה אפשריים והסכמנו, שהצלחת המבצע בשלב זה תלויה, במידה רבה, בסודיותו.
שבתי אל שרת ודיווחתי לו על השיחה עם בן-גוריון. מסרתי את פרטיה גם לשר האוצר אליעזר קפלן. קפלן היה ספקני ביותר וראה סיכוי יחיד במשא-ומתן ישיר עם גרמניה, דבר שנראה אז כבלתי-אפשרי מבחינה מדינית פנימית של ישראל, ואילו שרת הזמין אותי לישיבה סודית של ראשי-משרדו ובה נדונה התכנית.
הוחלט להטיל על ד"ר פנחס כהן ועלי להכין את התזכיר.
אותו ערב עצמו ישבנו, כהן ואני, בביתי והתחלנו בניסוח התזכיר.
לפי הצעת העיתונאי ג'ון קמחי, שאתו שוחחתי בשעתו על העניין, הכנסנו לתזכיר מובאות מפסקי-הדין של משפטי-נירנברג, שנתן תיאור מחריד של השואה.
חישוב התביעה העלה כמיליארד וחצי דולר. שמהם צריך היה להיות חלקה של גרמניה המערבית – מיליארד אחד, וגרמניה המזרחית חצי מיליארד.
התזכיר אושר בפורום של אותם בכירי משרד החוץ, בראשותו של שרת והוחלט על ישיבת-מליאה של הכנסת, בה ייקרא ויאושר לפני הגשתו למעצמות הכיבוש.
על תזכיר זה כותב פ' שנער שנשא במשך שנים בעול היחסים עם גרמניה וביצוע הסכם השילומים בספרו "בעול כורח ורגשות", במלים אלו: "אם אפשר בכלל לתאר את הזוועה הבלתי-מושגת, הרי נעשה הדבר באותה איגרת מ12- במארס 1951; היא מובאת בנספח בשלמותה, כיוון שהיא משרטטת בצורה חיה ומזעזעת את הרקע של הטרגדיה; מבחינות רבות היא שקולה כנגד "יד ושם" בירושלים, בתורת קריאה למצפון האדם…
…מר הורוביץ תרם תרומה חשובה בהנמקה החשבונית של סכום התביעה. הוא יעץ לבסס את חשבון התביעה הגלובאלית, שתובעת ישראל , על העובדה שהיישוב והמדינה קלטו חצי מיליון יהודים, נפגעי רדיפות הנאצים, שכל רכושם והונם נגזל, והי צורך לקלטם בתנאים אנושיים במדינה החדשה, אחרי כל חוויות-הזוועה שנתנסו בהן. הורוביץ הציע לתבוע את הוצאות-הקליטה-שחלק לא מועט מהן כבר הוציאה ישראל בשנים 1951 – 1948 ולהעמידן, על יסוד חישוב מדוקדק של ההוצאות העצמיות, על 3,000 דולר לכל נפש מאותם חצי מיליון עולים, ולדרוש בסך הכל 1.5 מיליארד דולר (שני שלישים מסכום זה, מיליארד דולר, תבענו מגרמניה המערבית, ושליש – מגרמניה המזרחית). כל שיטת חישוב אחרת היתה נתקלת בבעיות שאין להתגבר עליהן…
…בהצעתו מצא דוד הורוביץ בסיס חישוב מוגדר ומוסרי, שאין לערער עליו, לפיצוי הגלובאלי של מדינת-ישראל".
אחרי חתימת הסכם השילומים בלוכסמבורג סיפרו לי חברי המשלחת שלנו, שאחד מחברי המשלחת הגרמנית, משפטן לפי מקצועו, התבטא, כי היה רוצה לפגוש את עמיתו-המשפטן שהגדיר באופן כה קולע את תביעתנו.
משכונסה הכנסת ומשה שרת קרא בה את התזכיר, הושלך הס.
הדממה לאחר הקראת כתב האישום זעקה לשמים. בעיני רבים מחברי-הבית נצצו דמעות ובגמר הישיבה הרכינו ראשיהם.
בזה ניתן אישור הכנסת לתביעה לשילומים.
הגשת התביעה
אחרי הגשת התזכיר, הוטל על לבקר בוושינגטון, לונדון ופריז, לפעול ישירות למען תביעתנו. בפנים, בחוגים יהודיים, שררה תחילה אדישות והיו גם ביטויי התנגדות לעצם גישתי. אחד מהטובים והמוכשרים מהמנהיגים הציוניים, מיוצאי גרמניה, ד"ר לאנדואר, טען, כי תביעה זו אין לה סיכוי והיא עלולה להזיק לפעולה שקטה וצנועה יותר למען פיצויים אישיים לקרבנות השואה בדרך משפטית, לא מדינית. זו היתה גם דעתו של מי שנחשב אז למומחה ראשי לענייני גרמניה, ד"ר קרויצברגר. רבים אחרים, וביניהם גם מנהיגים בדרג עליון, הצטרפו לדעה זו.
לעומת אדישות הציבור היהודי בשלב הראשון, הערכתי אני, לפי נסיוני המדיני את עצם משקלו של העוול שנעשה לעם היהודי, שהונח ביסוד התביעה, נקודה שחשיבותה הומחשה במאבק הדיפלומטי על הקמת המדינה ב1947.
החשבתי גם את עיתוי התביעה, לפני שסודרו ענייני גרמניה ונשכחה אימת השואה.
הטיעון חייב היה לדעתי, לא לפסוח גם על התחום הכלכלי: כפי שנוכחתי במשא ומתן עם המעצמות, היה הנימוק של אי יכולת התשלום הגרמנית בגדר מכשול רציני בדרך להשגת תמיכת קברניטי המערב ברעיון השילומים. ואכן אחרי סיורי באמריקה, אנגליה וצרפת ופגישותי עם מנהיגים מערביים, כשהיתה לי ההרגשה שהם מתחילים להתקרב לעמדתנו, קיבלתי באמצעות שגרירותנו בוושינגטון הודעה ממשרד-החוץ האמריקני, שהם מפקפקים ביכולת התשלום הגרמנית בכלל ובהיקף דרישותינו בפרט. ערכתי, יחד עם ד"ר פ' גינור, שסייעה והשתתפה במחקר, ניתוח של מצבה הכלכלי של גרמניה. מסקנת הניתוח היתה תחזית אופטימית לגבי התאוששות המשק הגרמני. תחזית זו שהוגשה לאמריקנים נתאמתה במלואה ברבות השנים.
אולם, עוד לפני הכנת התזכיר, טענתי בשיחות עם נציגי המערב, שהבעיה היא יחסית ויש להשוות את רמת החיים של הגרמנים לא עם זו שהיתה להם לפני המלחמה אלא עם זו של פליטי השואה.
שוכני המעברות שהגיעו לישראל. טענתי אף כי אנו הקלנו על המצב הבינלאומי בזאת שהוצאנו את העקורים מאזור רגיש מבחינה מדינית ושחררנו את מעצמות-הברית מעול החזקתם של הפליטים במחנות בגרמניה.
אמרתי עוד, שנסכים לתשלום בסחורות ובתקופה של שנים מספר, והמשקל של פתרון כזה לגבי מאזן התשלומים הגרמני אינו יכול להיות מכריע.
מצויד בטיעון זה יצאתי לניו-יורק. שם נתקבלה קריאה טלפונית מהשגרירות בוושינגטון, שבישרה, שנתקבל בשבילי מברק חשאי ביותר בצופן, שאין השגרירות מוכנה להעבירו אלי ושעלי לבוא לקרוא אותו בוושינגטון. במברק כפי שראיתיו בוושינגטון, היתה ידיעה מדהימה: הוקם מגע אם אדנאואר, הקנצלר של גרמניה המערבית, באמצעות אלטמאיר (החבר היהודי היחיד בבונדסטאג), וייתכן שנצטרך להיפגש אתו. אולם הדבר נראה לי אז מעורפל ולא הערכתי ביותר את הסיכוי הממשי של פגישה כזאת, ועל כל פנים, לא שיערתי, שעלי תוטל הפגישה.
ביקשתי לזמן לי פגישה עם שר החוץ של ארצות הברית, דין אצ'יסון, ואמנם הפגישה נקבעה. אנשי השגרירות שלנו בוושינגטון היו ספקנים ביותר לגבי תביעת השילומים וראו בה הפגנת סרק מיותרת ומטרד שיפריע למאמצינו להשגת סיוע ממשי מארצות הברית. מיד אחרי בואי התייחד אתי אחד מעובדי השגרירות הבכירים והסביר לי, שהתעקשותי בעניין זה גורמת לנו נזק רב, כל בר-בי-רב מסביר את מהלכי בייאוש מהמצב הכלכלי ויוקרתי כאיש נבון וריאליסטי נפגעה קשה ומכך תסבול גם המדינה, כל עוד אני מרכז את ענייניה הפיננסיים בחו"ל. מה יגידו הבריות על אדם שנאחז ברעיון תמהוני מחוסר סיכויים? אכן, ברור שדעתי נפגעה מרוב צרות וגם מעמדי מוכרח להיפגע. אנו פונים למדינאי ארצות-הברית ובמקום לבקש מהם סיוע במצבנו החמור, מטרידים אותם בחלומות באספמיה.
כשהרגיש בן-שיחי, שלא התרשמתי מטיעונו, הזמין אותי לארוחת- צהריים עם ידידו וידידי מכבר, הרולד לינדר, יהודי מעובדי משרד-החוץ האמריקאי, כדי לשוחח אתו על העניין. לינדר היה בזמנו ראש ה"ג'וינט" ואני ציוני מובהק ובפעם הראשונה נתבקשתי להיפגש אתו עוד בשנת 1945. נפגשנו אז בניו-יורק והתיידדנו על אף חילוקי-הדעות. נדמה לי שהצלחתי להשפיע עליו במקצת ואמנם, בעיקר בתוקף התפתחויות אובייקטיביות, הפך ברבות הימים לידיד של מדינת ישראל וסייע למשימותיה. לפועלו היה ערך רב, כי מה"ג'וינט" עבר למשרד החוץ האמריקאני ואחר כך היה לנשיא הבנק הממלכתי האמריקני ליבוא ויצוא, שסייע לנו לא במעט. מאוחר יותר נתמנה לשגריר ארצות הברית בקנדה.
אולם בעת ביקורי כיהן עדיין כאחד העובדים הבכירים ב"סייט דפרטמנט". היינו שלושה, לינדר, הפקיד הבכיר בשגרירות ואני.
השיחה נסבה על עניין השילומים. אני הצגתי את טיעוני, אבל לא שכנעתי את לינדר, שהסביר כי בקונסטלציה המדינית הקיימת, כשארצות הברית מחזרת אחרי גרמניה כמשקל-נגד להתעצמות הסובייטית, אין שמץ סיכוי להשיג את מבוקשי.
כשנפרדנו, הפטרתי משפט אחד, שלינדר מזכיר לי אותו עד היום הזה בכל הזדמנות, ולא לגנאי: "ואני אומר לך, שאשיג את השילומים על אף הכל". בשנת 1964, מקץ 14 שנה, כשנפגשנו בוועידת הבנק העולמי בטוקיו ונדונה שם תכניתי למימון הפיתוח של ארצות נחשלות, כינס לינדר קבוצת נגידים של בנקים מרכזיים, ובכלל זה את נשיא הבנק העולמי וודס, ובנוכחותי הכריז: "ואני אומר לכם, שהוא ישיג את מבוקשו ותכניתו תתגשם", תכנית הורוביץ למימון הפיתוח של ארצות תת- מפותחות. לביסוס אמונתו, הזכיר את הפגישה בעניין השילומים.
בין כה וכה הגיע מועד הפגישה עם שר החוץ, דין אצ'יסון, דיפלומט תקיף, מפוכח ומסויג מאוד לגבי ישראל. נתלווה אלי שגרירנו בוושינגטון, אבא אבן. בדחילו ורחימו הלכתי לפגישה זו כי ידעתי שבתגובתו של בעל-עוצמה כאצ'יסון תלוי, במידה רבה, גורל התכנית.
פרשנו בפני אצ'יסון את היריעה הרחבה של השואה ואת התביעה המוסרית והחוקית לשילומים. אמרנו לו כי לפשע הנאצי אין כפרה ו"אין די סבון בעולם שיוכל לרחוץ את כתמי פשעיו". על כל פנים, בלתי-נסבל הוא מצב שבו אנו נרעב בעוד הגרמנים ייהנו מפירות השוד.
בפניהם של אצ'יסון ועוזרו הצעיר, הממונה על ענייני ישראל ב"סטייט דפרטמנט", הסתמנה התרגשות עמוקה. כמובן, אצ'יסון לא יכול היה, באותו מעמד, לתת תשובה סופית, אך הוא רמז כי אהדתו נתונה לתביעת ישראל. הוא יעץ לנו להיפגש עם ראש המחלקה הגרמנית במשרדו, קולונל ביירוד. למחרת היום, כשפרשתי לפני ביירוד את יריעת הבעיה, הגיב במלים אלה: "מר הורוביץ, אין לי, כמובן, הוראות להשיב ברורות, אבל יש לך טיעון מוסרי שאין לעמוד בפניו. אנו נכתוב לנציגנו בוועדת שלוש מעצמות-הכיבוש בלונדון, ואבקש ממך להיפגש אתו ולמסור לו את הדברים".
ביירוד הציג שורה של שאלות לעניין, והראה לי ספר עב-כרס באמרו, כי בספר זה כתובות "כל בעיות גרמניה".
הוא גם אמר לי בשיחה זו, כי אין לו הוראות בנדון. ורק מקץ שנים נודע לי כי הוא עצמו סיפר לאסתר הרליץ (אז עובדת בכירה בשגרירות שלנו בוושינגטון, (וכעבור זמן שגרירת ישראל בדנמרק), שאמנם דיבר אתו אצ'יסון אחרי שיחתנו, ואם כי אפשר להגדיר שיחה זו ככללית, ללא הוראות ברורות, הרי ביירוד התרשם ממנה, שאצ'יסון נוטה להיענות במידת-מה למשאלתנו.
יצאתי משתי הפגישות הללו נרעש, כי ההכרח לתאר את אשר קרה באירופה של היטלר, עורר בי את כל רגשות הצער, החרדה, הייאוש והזעזועים הקשים שעברו עלינו בימים ההם. התרשמתי, כי דברי אבן ודברי נחרתו בתודעתו של אצ'יסון.
הפגישה הבאה באותו נושא היתה עם נציג האוצר האמריקני. הוא היה גלוי לב להפליא. השתוממתי, שדווקא איש כספים מבליט את הצד המדיני של הבעיה שהוצגה על ידו באופן ברוטלי כמעט.
אמריקה מעוניינת בקשרים הדוקים עם גרמניה ותתקשה ללחוץ בכל דבר, ייפגע משלם המסים האמריקני, הנושא במידה רבה בשיקומה הכלכלי של גרמניה. הוא היה ספקני ביותר.
סיבוב-פגישות היה ארוך ומייגע ובכל מקרה היה עלי לחזור על אותו טיעון עצמו. הפגישה הבאה, היתה עם שר בממשלה ואישיות פוליטית רבה-השפעה, אווריל הרימן, מי שהיה אחר-כך אחד המתמודדים על המועמדות הדמוקרטית לנשיאות ארצות-הברית.
חזרתי על כתב-האישום נגד גרמניה ועל המסקנות המעשיות המשתמעות ממנו. הרימן היטה אוזן קשבת אך לא הגיב כלל.
אחרי השיחות בוושינגטון טסתי ללונדון כדי להמשיך שם בשליחותו. המגעים בארה"ב היו מעודדים יותר משציפיתי. ורגש האשמה של העולם המערבי נוכח השואה, ששיחק תפקיד כה מכריע ב 1947, בעצרת האומות המאוחדות, שימש גם עתה גורם בלתי מבוטל במשימתי החדשה.
בלונדון נפגשתי, לפי המלצתו של ביירוד, עם נציג ארצות הברית בוועדת מעצמות הכיבוש של גרמניה. הוא קיבל אותי בהבנה, אפילו בלבביות, וניכר היה שקיבל הוראות לסייע לתביעה שלנו, אך מבלי להתחייב לגבי הממדים הממשיים של השילומים, כפי שהוצעו על-ידי ישראל. הוא חזה קשיים מעשיים, ראה צורך למנות ועדה לבדיקת הבעיה, הבליט את קשייה הכלכליים של גרמניה, ושאל אם אנו זקוקים לתיווכים כדי להיפגש עם הגרמנים. תשובתי היתה מסויגת, בנוסח זה: "אנו רוצים את ההכרה העקרונית מצד הגרמנים בחוב שהם חבים לנו, אולם מאידך, "רב הקושי בכל מגע ישיר לאור המעצורים המדיניים והנפשיים".
לורד הנדרסון, אז שר המדינה במשרד החוץ הבריטי, הממונה על ענייני גרמניה, היה אוהד בתגובתו. הוא ראה את הקושי העיקרי בשטח הכלכלי ועורר גם ספיקות בנוגע לאפשרות של כפיית הסדר: הוא היה רוצה לראות את הגרמנים עצמם משתדלים לכפר על פשעיהם – מעין מחווה גרמנית ספונטנית.
בביקור בביתי בירושלים, מקץ שנים, הזכיר לי לורד הנדרסון את השיחה ההיא וסיפר לי, שבעקבותיה המליץ בפני משרדו לתמוך בתביעתנו.
בלונדון פניתי לפריז. שם נפגשתי עם אחד מראשי משרד החוץ הצרפתי, מר שרפנטיה, שגם תגובתו היתה מעודדת אם כי גם הוא כעמיתיו בארצות הברית ובבריטניה לא שכח להבליט גם את הקשיים בדרך למימוש הרעיון. עם זאת, הוא רמז כי עלינו להמשיך במאמצינו בחזרו על מימרה סינית עתיקה, ש"האם מאכילה רק את הילד הבוכה".
לפגישה האחרונה שקיימתי בפריז, הלכתי בלוויית שגריר ישראל בצרפת, מוריס פישר. האיש שעמו נפגשנו, השגריר פארודי, נחשב לבעל ההשפעה המכרעת בשאלת גרמניה במשרד-החוץ הצרפתי.
השיחה עמו היתה ממושכת אך מאכזבת. עמדתו היתה ליגאליסטית: הוא הצהיר, אמנם, על אהדתו מבחינה מוסרית לתביעתנו, אך טען שלמדינת ישראל אין כלל מעמד משפטי היות ולא היתה קיימת כלל בימי השואה. הבאתי בפניו את טענתי המשפטית על חצי מיליון הפליטים מרדיפות הנאצים, שעלו לישראל ומעמדם שאינו ניתן לערעור בעניין זה. טיעון זה החליש את ספיקותיו ונראה היה לי כי הוא לא קבע מסמרות בעמדתו וכי זז קמעה מעמדתו הנוקשה.
ושוב חזרתי ללונדון. והנה באחד הערבים צלצל אלי למלון "אתינאום קורט", שגריר ישראל בפריז, שהפציר בי להופיע ויהי- מה, למחרת היום בשעה 11 בפריז בלי שפירש את מטרת הביקור.
מתוך קולו הבחנתי במתח ודריכות שהעידו על דחיפות וחשיבות העניין שלמענו הזעיק אותי לפריז.
ואכן בשדה התעופה בפריז חיכה לי מוריס פישר, כשארשת פניו היתה רצינית ודרוכה. נסענו לשגרירות. השגריר נעל את חדרו, פתח קופת ברזל גדולה והוציא ממנה מברק ממשה שרת ובו הנחיות לפגישה ביני לבין ראש ממשלת גרמניה, אדנאואר. היתה זו באווירת אותם ימים, בשורה שנראתה לי כמבעיתה. איש לא יכול היה לתאר לעצמו בימים ההם פגישה מעין זו. אחזתני צמרמורת ושאלתי מיד את פישר "מתי"? . קיוויתי כי יעברו עוד שבועות עד למועד הפגישה, אולם, תשובתו היתה: "היום בשעה 3 אחרי הצהריים במלון קריון".
ואזי גלגל לפני פישר את סיפור המעשה: אחרי המברק בצופן משרת, שנשלח גם על דעתם של בן-גוריון וקפלן, באה פנייה טלפונית משגרירות גרמניה בפריז: "אנו מבינים, כי אישיות ישראלית היתה רוצה להיפגש עם הקאנצלר". פישר ענה: "אין זה נכון. אנו מבינים שהקאנצלר רוצה לפגוש אישיות ישראלית. אחרי רגעים ספורים באה פנייה חוזרת בנוסח הנכון ואז נקבעה הפגישה הגורלית. לאחר שקבענו את פרטי הפגישה עם פישר, חזרתי מדוכא למלון בו התאכסנו, רעייתי ואני.
הפור נפל. היתה זו הפגישה הראשונה בין נציגי ישראל וגרמניה.
לגבי דידי היתה זו חוויה קשה. חשבון הכלל, הסלידה התהומית ממעשי הנאצים נתמזגו בנפשי עם היגון האישי, על משפחתי שנספתה בלבוב. ברוח נכאה סיפרתי לרעייתי את אשר קרה.
הקונפליקט בין הרגשותי האישיות ורגש החובה היה מרטיט.
רעייתי עודדה אותי והייתי אמנם זקוק לכך לקראת מבחן זה שהיה הקשה ביותר שידעתי אולי בכל שליחויותי, לפני ואחרי תקומת מדינת ישראל.
פישר ואני נפגשנו בבניין השגרירות כדי לצאת לפגישה במכוניתו.
השגריר הפטיר: "אם הדבר יתגלה, נצטרך לקחת את האשמה עלינו ולטעון שהפגישה היתה ביזמתנו. לא יתכן, שממשלה תיפול בגלל זה". הדברים היו ברורים. המברק נשלח על ידי משה שרת וידעו עליו, רק הוא, בן גוריון ואליעזר קפלן, וגילוי הסוד היה גורר אחריו משבר פוליטי ופרלמנטרי.
נכנסנו למלון במתכוון משתי כניסות שונות, אך בקומה בה נמצא חדרו של אדנאואר קרתה לנו תקלה רצינית: בפתח חדרו יש ליד שולחן-כתיבה, קצין השירות הצרפתי, שהכיר את פישר. השגריר ניגש אליו וביקש אותו לשמור על סודיות הביקור לא למסור עליו לאיש, מחוץ לממונים עליו (את מילוי חובתו אי אפשר היה, כמובן, לשלול ממנו). כפי שנוכחנו לאחר מכן קיים אמנם קצין השירות, האמון על סודיות, את הבטחתו לו, ודבר לא הודלף.
השיחה הדרמטית
נכנסנו לחדר מרווח, אדנאואר ישב על ספה ומולו עוזרו, בלנקנהורן, שהיה במרוצת הימים לשגריר-גרמניה בלונדון. פישר ישב מול אדנאואר, ליד בלנקנהורן, ואני רציתי להצטרף אליהם, אך אדנאואר פנה אלי, הצביע על מקום לידו, על הספה. "נא לשבת כאן, אדוני מזכיר-המדינה" אמר בגרמנית. לרגע היססתי. הרגשתי כאילו המגע בינינו יהיה קרוב מדי, אך התגברתי על הרגשתי זו וישבתי לידו. פניו היו מצומקים וחיוורים, סגפניים במקצת, עיניו פיקחיות, קולו בטוח בעצמו, אף כי התרשמתי כי גיליתי בו מעין רעידה קלה. בחדר נפל הס, והדממה שהשתררה המחישה לכולנו את מהותה הדרמטית של פגישה זו.
לאחר מכן התפתחה שיחה רוויית מתח, ועם זאת גדושת עצב.
אדנאואר פתח בהערה, שידוע לו הגורל היהודי ושרק מעטים ניצלו מהשואה. אני התחלתי בתיאור קצר של תולדות השואה "פשע זה אין לו כפרה, מכל מקום לדורות רבים. למרירותנו וזעמנו אין גבול. לא תהיה סליחה ולא שיכחה. פגישתנו אתו היא, ראשית, עניין לאנושות, כדי להביע את הסלידה ממעשה הפשע הגדול בהיסטוריה, ולהבטיח שפשע זה לא יחזור עוד, ולסייע לשיקום לחלק מקרבנותיו".
אדנאואר: "היינו רוצים לתת פיצוי לקרבנות השואה ולתקן במשהו את העוול הגדול".
אני: "אין תיקון למה שקרה, ולפני שנדבר על פיצויים, אנו דורשים הכרת גרמניה באחריות לפשע שזעזע את כל אשיות הסדר והחוק. השואה היתה ללא תקדים באימתה".
אדנאואר: "תמיד גיניתי את הפשע הזה".
אני: "אין זה מספיק. מה שנחוץ, זו הצהרת אשמה קבל עם ועדה כאקט ממלכתי חגיגי. מה שעליכם לעשות הוא להוקיע את המעשים אל עמוד הקלון תוך גזירת-דין חמורה".
השיחה התנהלה בגרמנית, כי אדנאואר לא שלט בשפה האנגלית.
כאן, אחרי דקות של דממה, הרכין אדנאואר את ראשו והפטיר "נעשה זאת".
ואמנם, אחר חודשים מספר, קיים את הבטחתו: בישיבת הבונדסטאג ב 27 בספטמבר 1951, השמיע את הצהרת-האשמה לאחר ששלח את טיוטת ההצהרה בחשאי אלינו, כדי לקבל את הערותינו.
אדנאואר עבר לשאלת השילומים באמרו: "מובן מאליו, שהיינו רוצים לעזור". הפסקתי אותו: "לא מדובר בעזרה. לא היינו מדברים כלל על סיוע. אנו דנים בהחזרה. אין זה, כמובן, מכפר על מה שקרה".
אמרתי כי הסכום שאנו דורשים הוא חלק קטן ממה שנשדד מהיהודים, אותו חלק הדרוש לשיקום קרבנות הנאצים בישראל.
כאן עבר אדנאואר לפסי וידוי אישי. הוא כמונו היה נרדף. יש לו הרבה ידידים יהודים; אחדים מהם ניצלו ונמצאים עתה באמריקה. הם כותבים לו ולפעמים אף שולחים חבילות. עניתי לו שזה יכול להיות עניין אישי, אך אינו פותר דבר ו"אין אנו יכולים לא לשכוח ולא לסלוח".
הדגשתי שוב את שני התנאים שלנו: הצהרה המוקיעה את הפשע ושילומים בסדר-גודל של תביעתנו לגבי חלקה של גרמניה המערבית כמיליארד דולר בערך. "זאת אתם חייבים לאנושות ולעצמכם", אמרתי.
הקאנצלר ניסה תחילה לטשטש את הניסוח של סיכום השיחה מצדי, אך אני חזרתי לניסוח המדויק, ולבסוף קיבל אותו כלשונו.
פישר ובלנקנהורן ישבו מולנו והחרישו משך כל מהלך השיחה.
בפני בלנקנהורן היתה כעין הבעת חיוב לדברים שאמרתי.
אדנאואר ביקש לשבור את הקרח בינינו ולכן באו הערותיו האישיות. הוא שאל לשלומו של וייצמן, וסיפר, שהתאכסנו באותו בית-הבראה עצמו בשוויץ, אך לא הצליח להיפגש עם הנשיא, שלא היה בקו-הבריאות.
התרשמתי מאדנאואר, שהוא מדינאי פיקח בעל חזון. הוא התקומם בנפשו נגד זוועת השואה, אך לא זה היה המניע היחיד בפועלו כלפינו. הוא ידע, שעליו לרכוש כרטיס-כניסה לחברה בינלאומית הגונה, ולא ישיגו בלי מחווה של חרטה ושילומים. היו לי הנחיות לשמור על שיעור-קומתנו הגאה ועל כבודנו, להיאבק על תביעתנו אך לא להשפילנו, ולא להוריד את המשא-ומתן למיקוח תגרני. הוראות אלה הלמו את מצב רוחי והשקפותי שלי ואת נטייתי לעמידה איתנה. אני משוכנע, שדווקא עמדתנו הקשוחה היא שתרמה ללחץ על אדנאואר לקבל את ההחלטה הגורלית. הוא הרגיש שכאן "הכל או לא כלום". היו עוד שיחות רבות עם הגרמנים. המשא-ומתן נמשך חודשים רבים, עם משברים וקשיים, אולם ההכרעה העקרונית נפלה באותה השיחה החשאית במלון "קריון" בפריז. אדנאואר התאונן חודשים מספר אחרי השיחה, בפני נחום גולדמן, שהייתי "נוקשה ביותר" בהופעתי עד סוף השיחה…
קמנו אחרי שקבענו, כי המגע יקוים באמצעות השגרירות בפריז, אך ליד הדלת העיר הקנצלר: "אם תתגלה עצם עובדת שיחתנו, נכחיש שנינו". הסכמתי לדבריו אך העירותי, כי תהיה חריגה אחת: "אני חייב לדווח לאצ'יסון, מאחר שאנו מנהלים את את השיחות בידיעת האמריקנים". אדנאואר השיב, שהמגע עם האמריקנים תואם את כוונותיו שלו, והוא עצמו ירצה לדווח על השיחה למק-לוי, נציג ארצות-הברית בבון.
על פגישה זו כותב שנער בספרו, "בעול כורח ורגשות" "במאי , חודשיים אחרי הגשת האיגרת למעצמות-הכיבוש, נפגשו 1951 הקאנצלר של אז, ד"ר קונראד אדנאואר, דוד הורוביץ, והשגריר הישראלי בצרפת אז, מוריס פישר ז"ל, לשיחה ראשונה בפאריס.
דבר הפגישה נשמר בסוד גמור. הורוביץ הרצה את השקפותינו; משמעות תשובתו של אדנאור היתה, שהוא מיטיב להבין ללבנו, והוא הטעים את נכונותו לעשות כל מה שביכולתו למען פיצוי על הנזק החומרי, שגרם המשטר ההיטלרי הפושע; הוא גם הזכיר את תקופת-הסבל שלו, את מעצרו בידי הנאצים, ואת ה"גלות" שנטל על עצמו בהסתתרו במנזר בקרבת קלן.
דוד הורוביץ הרצה את דבריו בתקיפות ובסערת הנפש. ביולי 1958 ביקרתי עם מוריס פישר' ז"ל אצל הקנצלר אדנאור, והוא זכר את הפגישה שנערכה שבע שנים קודם לכן, ואת תוכן הדברים המשכנעים של הורוביץ". כנראה שהשיחה נשמרה היטב גם בזכרונו של אדנאואר.
עם שובי ארצה, טלפנתי למשה שרת משדה-התעופה לוד והוא ביקשני לסור אליו, בדרכי לירושלים. היתה לו זאת ההזדמנות הראשונה לשמוע על הפגישה עם אדנאואר, מחוץ למברק סתום בצופן, כי נזהרנו אפילו במברקים סודיים ביותר לדווח על שיחה זו.
יום אחרי בואי, הוזמנתי לב"ג לשיחה על פגישותי באמריקה, באנגליה ובצרפת ובייחוד על הפגישה עם אדנאואר. השיחה נתקיימה בביתו, בחדר-עבודתו הקטן בקומה ב' של ביתו בירושלים.
ראש הממשלה התרשם משיחותי וביקש אותי לדווח עליהן בישיבת הממשלה – אך לדלג על החשובה בהן, הפגישה עם אדנאואר.
ברם, בעניין השילומים נוצרה, בינתיים, תסבוכת אישית, שעלולה היתה לתת אותותיה גם מבחינה ממשית: ערב אחד, בכנסת, ניגש אלי משה שרת וראיתי מיד, כי היה נבוך במקצת ומודאג. הוא סיפר לי, כי הגיע לירושלים ד"ר נחום גולדמן, לאחר שנודע לו על הפגישה עם אדנאואר. ידיעות על התפתחויות אלו קיבל באמצעות בארו, נציג הקונגרס העולמי בלונדון, שהיו לו קשרים ועסקים רבים בגרמניה: ידידיו הגרמנים מסרו לו על ההתפתחויות בקשר לשילומים. שרת ביקש אותי לבוא אתו לפגישה, מאוחר בלילה, בחדרו של גולדמן במלון "המלך דוד". השיחה עם גולדמן היתה מתוחה וקשה על אף כל מאמצינו לפייסו. הובטח לו שילוב מלא ושיתוף פעולה בניין השילומים. ואמנם, הצעד הממשי הראשון היה בירור שנסבה על הטיוטה של ההצהרה אדנאואר התכוון להשמיע, בהתאם למוסכם בינינו, בפרלמנט הגרמני. תוך כדי בירור בינינו, הוצעו תיקונים והצעותינו הועברו לאדנאואר, שאמנם נענה להן. מאותו זמן נשתלב גולדמן בפעולה למען השילומים ומילא תפקיד חשוב, בשלבים המאוחרים של המשא- ומתן.
בינתים נתברר, שאדנאואר מעוניין בפגישה נוספת וגולדמן הציע שהוא ואני נפגוש אותו בלונדון. אני סירבתי בהחלט. חשבתי שהקרח נשבר ואין עוד צורך בהשתתפותי. ההכרה העקרונית בחובת-שילומים מצד אדנאואר הושגה. די היה לי בזעזוע נפשי אחד ולא השתוקקתי לפגישות נוספות עם הגרמנים.
זמן קצר אחרי הפגישה אתנו בירושלים, נפגש גולדמן עם אדנאואר בלונדון – זו היתה הפגישה השנייה בעניין השילומים. אדנאואר התאונן על אשר כתב האישום שהשמעתי באוזניו היה כה קשה וחמור, וטען שהוא אישית חף מפשע, והדגיש את רצונו לכפר במידת האפשר על מה שקרה. הוא גם הסכים אחרי הפצרות רבות, לחתום, לחתום על זכרו-דברים, שקבע באופן ברור את אשר הבטיח לי בפריז, ועתה שנית, לגולדמן בלונדון.
בין חברי לביני נתגלעו ברבות הימים חילוקי דעות בהערכת אישיותו של אדנאואר, נפגשתי אתו רק פעם אחת בשיחתנו הנוקבת, אך לא הייתי שותף לאידיאליזציה של אישיותו. הלחץ המוסרי עליו בשיחתנו בפריז היה מוחץ ועם זאת עשה את החשבון המדיני הנכון. ארה"ב ובריטניה המליצו בפניו להיות נדיב-לב בעניין השילומים. מתוך אותו חשבון מדיני שכפה עליהם התקרבות לגרמניה, היו מעוניינים בטיהורה של גרמניה והשילומים יכלו לסייע לדימוי החדש. לא יהיה זה נכון להכחיש, שפעלו גם מניעים אנושיים ומוסריים אצל אישים כמו אצ'יסון והנדרסון ואדנאואר, אך אלו השתלבו יפה באינטרסים תכליתיים.
אותו אדנאואר התנגד בעקשות לסילוקו של גלובקה, עוזרו האישי הקרוב ביותר, שהיה בשעתו נאצי מובהק, ובהרצאה בחוג סגור בלונדון סינגר על קליטת פקידים נאציים לשעבר בתואנה של מחסור באנשים אחרים בעלי ניסיון מינהלי, עובדה היא, שאדנאואר מעולם לא לחם באופן פעיל נגד המשטר הנאצי, אם כי אמת שלא השתלב בו ופרש מן החים הציבוריים עד סוף המלחמה.
בינתיים גרמה לי מעורבותי בעניין השילומים לניסיון מוזר ומביך.
באחד הימים הגיע ללונדון עיתונאי מישראל, אלכס רביב, ובערב בואו ביקר במלוננו. בחדרנו נתכנסו מספר ישראלים, ששהו אז בלונדון. כולם חיכו בכליון עיניים לחדשות מהארץ, ו"חלבו" את רביב ביסודיות.
ברבות השעות נדלה מעיין החדשות, ונדמה היה, כי דממה תשתרר במסיבה זו של ישראלים ואז הוסיף האורח מישראל לקינוח הסעודה: "עוד דבר אחד לשעשע אתכם, אחרי הכל: בעיתונות הישראלית הופיעה ידיעה סנסציונית שהורוביץ נפגש בפריז בחשאי אם אדנאואר, כדי לדון אתו על שילומים לישראל. אך הידיעה היתה כה מוזרה, ובלתי מתקבלת על הדעת, שאיש לא שם לב אליה והיא נשכחה כמות שעלתה".
לשמע דבריו נתחלחלתי ובקושי שמרתי על קור-רוחי. אולם, אם היו לי ספיקות כיצד תתקבל סנסציה זאת, הרי יחסם של המסובים לבשורה זו כאל אבסורד ובדותה עיתונאית, הניח את דעתי. כולם פרצו בצחוק של לגלוג, ואף חשד קל לא נתעורר בלבם שמא יש בידיעה מן האמת.
ניסיתי, מקץ שבועות מספר, לברר בארץ את מקור הידיעה ונאמר לי, שכתב ישראלי בבון שאב אותה ממקורות אמריקניים.
נראה, אך אין זה בטוח, שמישהו במשלחת האמריקנית של מק-לוי שנודע לו על המאורע מקריאת הדו"ח של אדנאואר, או מדיווח לארצות-הברית, הדליף את הידיעה.
בין כה וכה נעשתה שאלת השילומים אקטואלית יותר ויותר. ב-6 בדצמבר 1951 אישר אדנאואר בכתב, שממשלת בון נכונה למשא ומתן על יסוד התזכיר של ממשלת ישראל מ12.3.1951 כבסיס מוסכם (בהתאם לשיחתי אתו בפאריז).
ב-7 בינואר 1952 הועלתה שאלת השילומים על ידי בן-גוריון בכנסת. בדיון הכריז ראש הממשלה על נכונות הממשלה להיכנס למשא ומתן עם ממשלת גרמניה על השילומים. הייתי, כמובן, בכנסת בשעת דיון גורלי זה. העניין לא הסתיים בישיבה אחת.
ההפרעות מצד האופוזיציה של חירות היו חריפות ביותר ובאחת הישיבות, בערב, פרצה בחוץ הפגנה סוערת, מלווה במטר אבנים על הכנסת. לידי ישב קצין משטרה שחזר ואמר במבוכה "לא אפקיר את הבית". השוטרים נאבקו עם המפגינים ההיסטריים מחוץ לבית, בעוד שמשות הכנסת מתנפצות מיידוי האבנים על ידי המפגינים.
ב-9 בינואר 1952 אחרי נאמו של שרת, נתקבלה בהצבעה דרמטית החלטה בזכות משא ומתן על שילומים. בעד ההחלטה הצביעו 61 חברי כנסת. נגדה – 50.
עתה צפה ועלתה שאלת הרכב המשלחת, שתנהל את המשא ומתן עם הגרמנים. הציפייה הכללית היתה, שאני אעמוד בראשה. עמדו על כך בן-גוריון ומשה שרת, ואילו אני לא ששתי לתפקיד זה. היו לי עדיין מעצורים נפשיים, אם כי מצד שני משך אותי האתגר הגדול להביא את אשר יזמתי לכלל סיום מעשי.
הגורל פטר אותי מלהכריע בקונפליקט זה. שר-האוצר, אליעזר קפלן, חלה במחלת לב קשה.
התכנסנו, בן-גוריון, משה שרת, פרץ נפתלי, ד"צ פנקס, אליעזר קפלן ואני, בדירה של שר-האוצר והתחלנו להיוועץ על הרכב המשלחת. היה זה פרץ נפתלי שאמר, כי לא יתכן, שקפלן יוכל לשאת לבדו במעמסה הפיננסית בימים אלו, כשהמצב הכלכלי כה חמור. הוא התנגד בכל תוקף להוציא אותי מעבודת האוצר לשליחות זו, אולי לחודשים רבים. קפלן עצמו הצטרף לדעת נפתלי. בן-גוריון הדגיש, כי לא יהיה שקט כלל ועיקר ואם ראשות המשלחת לאל תופקד בידי, אבל אינו יכול כמובן, לעמוד בפני נימוקיהם של נפתלי וקפלן. אני הצטרפתי, כמובן, לעמדתם, בידעי את מצבו של האוצר ובראותי כיצד כוחותיו של קפלן (שנפטר עוד באותה שנה) כלים והולכים.
החל אפוא דיון על מועמד ואני הצעתי את ידיד צבי דר, ראש התעשייה הצבאית. בן-גוריון טען שאין כל אפשרות להוציאו מעבודתו. משה שרת הציע את גיורא יוספטל ואני תמכתי גם במועמדות זו. הוחלט שבראש המשלחת יעמדו גיורא יוספטל ובמעמד שווה פ' אליעזר שנער. בן-גוריון שוב הביע את חששותיו עקב אי-השתתפותי, אך הפור נפל.
במשא ומתן בין משלחות גרמניה ובישראל היו עליות וירידות רבות.
אולם בסופו של דבר נחתם בלוכסמבורג הסכם, שסטה רק במעט מהתביעות כפי שניסחתי אותן בתזכיר המקורי, מ12- במארס .
1951 שני המברקים הבאים, האחד משרת, מוושינגטון, ערב חתימת ההסכם והשני מלוכסמבורג, ביום החתימה, גישרו בין בין יזמתי הראשונה וכל מה שבא אחריה – חיבור התזכיר בשותפות עם ליאו כהן, מעות בבירות העולם ומשא ומתן עם מדינאים, הוכחת יכולת התשלום של גרמניה, פגישה עם אדנאואר – ובין חתימת ההסכם: "הורוביץ, האוצר, ירושלים: עתה שהגענו לסף הסיום המוצלח של פרשת השילומים הנני זוכר בהוקרה עמוקה תפקידך בייזום המבצע ההסטורי הזה.
משה" לוכסמבורג "דויד הורוביץ, ירושלים, ישראל: ביום חתימת ההסכם השילומים, אנו זוכרים בהוקרה התפקיד הדגול, שמילאת ביזמת התביעה ובתנופה הראשונה של המאמץ.
שרת-גולדמן"
סוף דבר
בחתימת הסכם לוכסמבורג הסתיים אחד הפרקים המסעירים והדראמטיים ביותר בתולדות מדינת ישראל הצעירה.
הפרשה כולה נשארה משך שנים אפופה סודיות, כי הדרמה כולה התרחשה במגעים מוסווים מאחורי הקלעים. כל הסיפור נשמע בפעם הראשונה במסיבה ליום הולדתי ה;60— שנערכה באוניברסיטה העברית, כשמשה שרת כיבד אותי בנאום שתוכנו סיפור על תולדות חיי, ובתוכו הפרק על המאבק לשילומים מגרמניה.
כשלוש-עשרה שנה לאחר מכן, במלאות עשרים שנה להסכם השילומים, פרסם מנהלו לשעבר של משרד החוץ הישראלי, ד"ר חיים יחיל, מאמר שבו תיאר את תולדות הסכם השילומים, לרבות חלקי אני בפרשה זו. במאמרו כתב ד"ר יחיל בין היתר: "בצד הישראלי מגיעה זכות היזמה הראשונה לדוד הורוביץ, אז מנכ"ל משרד האוצר, שהעריך נכונה עוד בשנת 1950 לא רק את צרכיה הכלכליים של ישראל אלא גם את כוחה הכלכלי – ובעתיד הקרוב גם המדיני – העולה של גרמניה והגיע למסקנה, שהשעה כשרה להצגת תביעתו של העם היהודי ומדינתו. בספטמבר 1950 הציע הורוביץ לשר החוץ משה שרת, שהממשלה תתבע באמצעות מעצמות הכיבוש שילומים מגרמניה. שרת צידד בהצעתו של הורוביץ, אבל בממשלה עדיין היתה יד המתנגדים והמהססים על העליונה. רק בראשית שנת 1951 החליטה הממשלה לפנות אל מעצמות הכיבוש. במארס 1951 הוגשו איגרות זהות בנוסחן אל ארבע מעצמות הכיבוש. מחבריהן הראשונים של האיגרות היו דוד הורוביץ וד"ר לאו כהן, היועץ המדיני של שר החוץ, ורבה היתה ידו של שר החוץ עצמו בקביעת הטיעון ובנוסח האיגרות.
איגרת זו, המציגה את תביעת מדינת ישראל לשילומים, היא אחת התעודות המעמיקות והמרשימות ביותר של הדיפלומטיה הישראלית. לאחר תיאור תמציתי של זוועות הנאצים והגזל הרב, בונה ישראל את טיעונה על שני קווים מקבילים, מחשבה נועזת וזהירה כאחת, שהגה ליאו כהן. מצד אחד מתבססת האיגרת על מעמדה ההיסטורי והמוסרי של מדינת ישראל כדוברה בשם העם היהודי בעבר, בהווה ולקראת העתיד, ומצד שני מתבססת תביעת השילומים על המעמסה, שהמדינה נטלה על עצמה בקליטתם של קרבנות רדיפות הנאצים. ראוי להביא כאן משפטים אחדים מטיעון כפול זה: "עם גמר המלחמה, כאשר נתכנסו בעלי הברית עטורי הנצחון לחלק את הפיצויים המגיעים מגרמניה, עדיין לא היה לעם היהודי מעמד חוקי במשפחת האומות הריבוניות. לפי כך, אף על פי שמבחינה מוסרית היו תביעותיו חזקות מתביעות כל עם אחר אשר סבל מיד הנאצים, לא היה גואל להן באותו מועד. הגיעה השעה לתקן מעוות זה. ישראל היא המדינה היחידה הרשאית לדבר בשם העם היהודי, אותו עם אשר ההשתייכות אליו היתה סיבת מותם של שישה מיליוני אדם… הכרת האומות המאוחדות בזכות העם היהודי להקים מחדש את מדינתו באה כשילומים בעד כל מעשי העוול שנתייסר בהם העם היהודי בכל הדורות ואשר הגיעו לשיאם במסע ההכחדה הנאצי. כשקמה המדינה העמיסה על עצמה מיד את נטל השואה. מפני כל הטעמים האלה רואה מדינת ישראל את עצמה זכאית לתבוע שילומים מגרמניה בתורת פיצוי לעם היהודי".
התביעה התבססה על קליטת חצי מיליון ניצולים (מהם 75 אלף לפני פרוץ המלחמה) ועל סכום של 3000 דולר הדרוש לקליטתו של עולה והסתכמה אפוא בדרישה למיליארד וחצי-מיליארד דולר.
התביעה הוגשה, כאמור, למעצמות הכיבוש. ברם, ממשלת ישראל לא התעלמה כבר אז מן העובדה, כי דעה מכרעת בעניין תהיה לשלטונות הגרמניים. על כן סודרה פגישה סודית בין נציגי ישראל לבין קאנצלר מערב גרמניה ד"ר אדנאואר. הפגישה, שבה יוצגה ישראל על ידי דוד הורוביץ ושגריר ישראל בצרפת מ' פישר ז"ל, התקיימה ב6- במאי 1951 בפאריז, בדיוק שבעה חודשים לפני פגישתו הראשונה של ד"ר נחום גולדמן עם אדנאואר. ואכן, ביולי השיבו שלוש המעצמות המערביות על איגרתה של מדינת ישראל בהבעת אהדה לתביעה הישראלית, אך הטעימו כי הן מונעות על פי הסכמיהן עם הרפובליקה הפדראלית של גרמניה, להטיל עליה שילומים או פיצויים נוספים. על כן הפנו את ישראל לכתובת הממשלה הגרמנית. ברית המועצות מעולם לא השיבה על האיגרת הישראלית וכן שתקה ממשלת גרמניה המזרחית, בניגוד מוחלט להצהרתו של ראש הממשלה אוטו גרוטוול באוזני מחבר מאמר זה, באפריל 1948, שהוא רואה חובה לעצמו לדאוג לשילומים מגרמניה למדינה היהודית העתידה לקום. הפגישה עם נציגי ישראל בפאריז מכאן והתנועה הציבורית בגרמניה בעד שילומים לישראל מכאן שימשו דחף ועידוד כאחד לקאנצלר אדנאואר ליטול לידיו יזמה גלויה. בהצהרה לפני הבונדסטאג (הפרלמנט) ב-27 בספטמבר 1951 דיבר הקאנצלר על הפשעים הנוראים שבוצעו "בשם העם הגרמני" ביהודים ועל חובתה של גרמניה לתיקון העוול החומרי. הוא סיים בהודעה שממשלתו "נכונה לדון עם נציגי היהדות ומדינת ישראל, זו המדינה שקלטה כל כך הרבה פליטים חסרי בית, כדי למצוא פתרון לבעיית הפיצויים החומריים, וכך לסלול את הדרך לפירוק נפשי של מכאוב שאין שיעור לגודלו". בית הנבחרים אישר הצהרתו של הקאנצלר בקימה".