מי עבד במה, עבור מי ותמורת מה?

הפיתוח הכלכלי של ישראל והתהוות חלוקת העבודה העדתית

מאת: שלמה סבירסקי ודבורה ברנשטיין, הוצאת "ברירות"

מקור: מאמר זה פורסם לראשונה בכתב-העת מחברות למחקר ולביקורת, מס. 4, חיפה, (מאי) 1980.
מן הגירסה המקורית הושמטו מספר עניינים: לא ניכללו כאן סקירה על כלכלת היישוב, דיון על חקלאות, וכן דיונים על ענפי תעשייה ושירותים מסויימים. בכל מקום שבו נגרע חלק מן הטקסט המקורי מופיע הסימון – (…). הפרק על בניין הוא על-פי גירסה מתוקנת של המאמר המובאת בפרק 2 בש. סבירסקי, "לא נחשלים אלא מנוחשלים", מחברות למחקר ולביקורת, חיפה, 1981. פורסם ברשות.

 

הקדמה

הבניין

התעשייה

שירותי ממשל, חינוך ורווחה

פיתוחים אידיאולוגיים

סיכום

 

הקדמה

במאמר זה באנו להאיר צד חשוב של המפגש ההיסטורי בין אשכנזים ומזרחים בישראל – תהליך התהוות חלוקת העבודה העדתית. על מנת להאיר תהליך זה, ננסה להתמודד באופן ישיר עם אחד המיתוסים השליטים בחברתנו: המיתוס על-פיו הפער בין העדות בישראל נובע מן העובדה שיהודי המזרח עלו מחברות מסורתיות ונחשלות לחברה מודרנית ומתועשת.

הטיעונים המועלים כאן שונים מההסברים השגרתיים הרווחים אצלנו. לכן ברצוננו להקדים ולהציג את המשמעות שאנו רואים בתהליכים שאנו מתארים.

המפגש בין חלקי העם היהודי השונים בישראל מתואר בדרך כלל בלשון מטאפורית, מופשטת וערטילאית: "קיבוץ גלויות", "ושבו בנים לגבולם", "מגולה לגאולה", "חידוש ימינו כקדם", "עם אחד, לשון אחת, מדינה אחת", וכיוצא באלה. מטבעות לשון אלה מנסות להביע בתמצות מספר רעיונות שעמדו ביסוד התנועה הציונית המדינית: רעיון חיסול תלאות הגולה על-ידי חידוש העצמאות המדינית כבימי קדם; רעיון אחדות הגורל של חלקי העם השונים; והרעיון שגאולה לאומית כרוכה בשותפות ואחדות של כל היהודים. כדי להדגיש רעיונות אלה, לקוחות מטבעות הלשון הללו מזמנים היסטוריים שונים – לרוב קדומים; אלה מטבעות לשון שהועברו מדור לדור במגמה לבטא את הרציפות והאחדות של ההוויה היהודית. וזהו אמנם האפקט המושג על- ידי השימוש במטבעות לשון אלה: כינוי גלי העלייה השונים מאז תחילת הציונות כ"קיבוץ גלויות" מעלה את הדימוי של התכנסות מחודשת של יהודים שהתפזרו לקצוות תבל עקב נסיבות היסטוריות, החוזרים עתה לחיות חיי אחדות, שותפות, ואחווה לאומית.

דימוי זה יכול לפעול בכוונים שונים. לדוגמה – הוא יכול לעורר ציפיות לקבלת פנים חמה ולהתחלקות שווה בטוב וברע; הוא יכול להביא גם לקריאה להתעלמות מכל הקשיים שבהווה, מתוך ביטחון במימוש האחדות והשותפות בעתיד.

מבחינת הדיון שלפנינו, ראוי לציין פעולה אחת עיקרית של הדימוי הזה: בהעלותו לנגד עינינו מצב שהיה קיים בעבר הרחוק, הוא מסיט את תשומת ליבנו מן המצב הממשי הנוכחי.

המפגש בין אשכנזים ומזרחים בדורנו איננו חידוש היחסים שהיו קיימים לפני חורבן ממלכת יהודה העתיקה: אין אנו חיים היום בארץ כנען המחולקת בין שנים עשר שבטים, היושבים כל אחד על חלקתו, כשכל אחד עוסק בעבודת אדמה ובגידול צאן. לכן אין העולים של ימינו מקבלים איש איש את חלקו השווה, פחות או יותר, כל אחד על-פי נחלת שבטו. אין המפגש של היום גם כמפגש שעשוי היה להיות, לדוגמה, בימי הביניים של אירופה, כאשר יהודים עסקו בעסקי תיווך שונים; בתנאים של אז, יכול היה המפגש להתבטא בכך שבני שתי הקבוצות מחלקים ביניהם אזורי פעולה, כשכל אחד משתכר כפי שיכולתו וכפי התאמצותו באזורו הוא.

המפגש של היום הינו המפגש בתנאים הספציפיים של המאה העשרים – השונים מהתנאים ששררו בתקופות אחרות. זהו מפגש בתנאים של עולם קפיטליסטי, בו ייצור פירושו עיבוד מוצרים באמצעות מכונות, כאשר מכונות אלה אינן, כבעבר הרחוק, בבעלות של כל עובד ועובד, אלא בשליטה של משפחות וקבוצות אשר להן גם עוצמה פיננסית, גם שליטה על טכנולוגיה, גם השפעה על המנגנון המדינתי, גם שליטה על מערכות מידע וחינוך. זהו עולם בו מושג הטוב הקולקטיבי איננו מתמצה ב"איש תחת גפנו ותחת תאנתו", אלא בעוצמה ובהתפתחות טכנולוגית, תעשייתית וצבאית. זהו עולם בו מושג הטוב האישי איננו מתמצה ב"נשיאת חן בפני האלוהים" כתוצאה מלימוד תורה, מתן צדקה, ועשיית מעשים טובים, אלא כתוצאה מהישגים בתחום הפעילות הכלכלית, הפוליטית, החינוכית או הצבאית, כאשר האפשרות להגיע להישגים אלה הינה בלתי שווה מלכתחילה, עקב השליטה שיש לקבוצות מוגבלות על המכונות ועל כל הקשור בהן.

המפגש בין יהודים בתנאים אלה הוא לא מפגש בין עובדי אדמה, כשכל אחד מעבד את חלקתו הוא, מתוך יחסי אחדות ושוויון יחסי. זה גם לא מפגש בין סוחרים, בו כל אחד מגלגל את עסקיו הוא, מתוך קירבה והגנה הדדית. זהו מפגש בין תעשיין לפועל, בין בנקאי ללווה, בין בעל פרדס לפועל הקטיף, בין קבלן ופועל בניין. זהו מפגש בו צבירת ההון שהתאפשרה לצד אחד, מסיבות כלשהן, איננה בגדר "יתרון התחלתי זמני" בלבד, אלא יתרון הנוטה לחדש את עצמו, מעצם טיבו של המחזור הקפיטליסטי.

זהו מפגש בו האחדות היא תוצאה לא רק של קשרי משפחה, שבט ועם, אלא גם של פעולה קולקטיבית במסגרת מערכת כלכלית, פוליטית ואידיאולוגית אחת, המצויה בשליטה מרכזית, ריכוזית ובלתי שוויונית.

תנאים אלה של המפגש באים לידי ביטוי בכל הרמות: הן ברמה של הפעילות הכלכלית הישירה, הן ברמה של המטרות הקולקטיביות-לאומיות, והן ברמה של היחסים הבין-אישיים.

לדוגמה: המסורת היהודית של "כל ישראל ערבים זה לזה" תבוא לידי ביטוי, בתנאים של קליטת עלייה בימינו, בדאגה – מצד המוסדות הקולטים – לתעסוקה עבור העולים. דאגה זו תביא לכך שהממשלה תזרים הון השקעה ליזם, על מנת שיקים מפעל בעיר פיתוח. זה יאפשר לעולים תושבי המקום פרנסה בכבוד מיגיע כפיהם. מתוך הנחה של הצלחה סבירה, הרי שכעבור דור אחד, יהיו משפחות היזם, וכן משפחות המנהלים והמהנדסים, במצב טוב יותר מאשר בהתחלה, כשבניהם ובנותיהם יהיו בעלי השכלה והכשרה שתאפשר להם להיכנס למעמד של הוריהם; לבניהם של הפועלים, לעומת זאת, תהיה – עקב ההכנסה ותנאי החיים הכוללים של פועלים – השכלה והכשרה פחותה, ותעמוד בפניהם בעיקר ברירה דומה לזו שעמדה בפני הוריהם. כל התהליך הזה מתרחש כאשר הצדדים השונים פועלים מתוך הכוונות הטובות ביותר. הכוונות הטובות ביותר, יש לזכור, הן על-פי הגדרת הטוב הקולקטיבי והפרטי המקובלות בחברה קפיטליסטית:
פיתוח תעשייתי, הגדלת הייצוא, עוצמה לאומית, קידמה טכנולוגית – כל אלה ברמה הקולקטיבית;
עבודה והכנסה קבועה, אפשרות לימוד מסודר לילדים, התקדמות הדרגתית בסולם המקצועי, רווחה משפחתית – כל אלה ברמה האישית.
סדרת הפעולות הנובעות ממסורת "כל ישראל ערבים זה לזה" כרוכה, אם כן, בתנאים של ימינו, בתהליך שהוא בלתי שוויוני מתחילתו ועד סופו. אבל אי שוויון זה מוסווה היטב – הן בגלל היות כל צורת הפעולה שתוארה לעיל חלק מן ה"מובן מאליו" של החברה בת ימינו, והן בגלל השימוש במטבעות הלשון היהודיות-לאומיות המסורתיות.

מטרתה של הקדמה זו למנוע שהמאמר יקרא כסיפור של "טובים" ו"רעים". אין אנו חושבים שהפערים הבין עדתיים הינם פרי כוונות רעות של צד זה או אחר. מקורם של הפערים ביחסים הבלתי שוויוניים בין קבוצות בצורת הייצור הקפיטליסטית. ברצוננו להראות כיצד יחסים כאלה הביאו להתהוות חלוקת העבודה העדתית בישראל. הצגת התהליכים הללו חשובה, לדעתנו, כי היא מוכיחה שגם הכוונות הטובות ביותר, במסגרת "המובן מאליו" של היום, אינן יכולות להוביל לשינוי משמעותי בפערים שנוצרו. הכוונות הטובות ביותר – השגת שוויון מתוך התקדמות עקבית והדרגתית – הינן בלתי ריאליסטיות, שכן עצם התהליך של מימוש הכוונות הטובות, בתנאים של היום, הינו בלתי שוויוני. המשמעות, שאנו רואים בהצגת הדברים שלהלן, היא בכך, שיש לחפש דרכים לשנות את תנאי הפעולה המקובלים, אם רוצים להביא לשינוי משמעותי במצב היחסים בין העדות.

התפיסה המקובלת של תהליך ההיקלטות של המזרחים שעלו לאחר קום המדינה אומרת, כי עקב נתוני ריקעם, הם נכנסו לחברה הישראלית בדרגות הנמוכות שלה, אך עם כניסתם החלו להיחשף לתהליך של מודרניזציה, אשר בסופו של דבר יביא לפיזורם במערך המוסדי של החברה.

ההנחה המרכזית העומדת ביסוד תפיסה זו, היא כי המבנה החברתי הישראלי בתקופת העלייה היה קיים ומעוצב, וכי העולים השתתפו בתוכו בקטיגוריות שהיו קיימות בו זה כבר. עולה שהגיע עמד מול מבנה בו היו קיימות דרגות נמוכות, בינוניות וגבוהות, והוא נכנס לאחת מהן, בהתאם לנתונים שלו. דהיינו, העולים התווספו למבנה הקיים.

ההנחה של מבנה קיים ניכרת גם בחלק השני של התפיסה: ברגע בו יקבלו העולים מיומנויות חדשות, יפסיקו להצטופף בקטיגוריות הנמוכות ויוכלו להתפזר באחרות. הקטיגוריות כשלעצמן עומדות כל הזמן כפי שהן, מצפות לשינויים בנתונים של האנשים הממלאים אותן.

מתוך כל אלה עולה, אם כן, כי החברה הישראלית של 1960, נאמר, הינה החברה הישראלית של 1948 בתוספת העולים, העולים לא שינו את החברה, אלא במובן הכמותי, של התרחבות.

ההתרחבות היא כשלעצמה שינוי, כמובן. לדוגמה, החברה צריכה להתמודד עם בעיות של עוני בקנה מידה שלא היה קיים קודם לכן, אך ה"חברה" ככלל איננה משתנה. עול השינוי מוטל על העולים: הם אלה שצריכים להסתגל לחברה. מבחינה מושגית-היסטורית, הבעיה המרכזית של התפיסה הזאת נעוצה בהנחה ש"הדרגות הנמוכות" היו קיימות זה כבר ורק חיכו לאנשים שיבואו וימלאו וירחיבו אותן. אכן היה בחברה היישובית אי שוויון מעמדי – אולם מקורותיו ואפיוניו נעוצים בתנאים הספציפיים של אותה תקופה, והוא השתנה, כפי שעוד נראה בהמשך, עם בוא העלייה החדשה. נכון גם שהמזרחים בתקופת היישוב השתייכו ברובם לדרגות הנמוכות של המבנה המעמדי – אך שוב, ההסבר למצב טמון במאפיינים הספציפיים של החברה היישובית. חברה איננה ארון מדפים. אם המזרחים שעלו ארצה בשנות החמישים הראשונות מצאו את עצמם ברובם בדרגות נמוכות, סימן הוא שהדרגות הללו נוצרו באותה תקופה. לולא באו, או לא באו, עולים שונים, ובתנאים שונים, לא היו הדרגות הללו נוצרות – או שהיו בעלות אופי שונה.

מרגע שאנו חייבים לערוך קונקרטיזציה היסטורית של כל המושגים החשובים למקרה שלפנינו: "חברה ישראלית", "דרגות נמוכות של המבנה החברתי", "קליטה", "מודרניזציה" וכיו"ב.

חשוב יותר – העמדה כזאת של פני העבר משנה גם את התפיסה לגבי ההווה: אם הקטיגוריות הללו נוצרו, הרי שבעת ובעונה אחת קמה מערכת אינטרסים אשר, מול רצונם של העולים בשינוי לטובה, תהיה מעוניינת בשימור המצב שנוצר. ממילא מועמדת כמגוחכת ההנחה של גישת המודרניזציה שעם ההיחשפות למודרניות יוכלו העולים המזרחים לעזוב את הקטיגוריות הנמוכות ולהתפזר בכל חלקי המבנה החברתי. אין הקטיגוריות האחרות עומדות וממתינות למזרחים ה"מודרנים" שיבואו וימלאון. במידה ותהיינה קטיגוריות שונות שתתמלאנה על-ידי המזרחים, הרי שתהיינה אלה קטיגוריות שתיווצרנה עם תהליך שינוי. התשובה לשאלה, האם תיווצרנה, וכיצד, תלויה בראש ובראשונה בהערכה מקפת של תהליך היווצרות הקטיגוריות הקיימות, והערכת הכוחות החברתיים אשר התגבשו במהלך היווצרותן.

כצעד לקראת הערכה מקפת זו, ברצוננו לבדוק בעבודה זו את מידת השתתפותם ואת אופי השתתפותם של העולים המזרחים בפיתוח הכלכלי המואץ בישראל לאחר קום המדינה. בדיקה זו תאפשר לנו להצביע על כמה מן המקורות ההיסטוריים לאי- השוויון העדתי בארץ, ובו זמנית, על מערכת האינטרסים המאפשרת את המשך קיומו.

הטיעון הספציפי של הגישה הרווחת לשאלת היקלטותם של המזרחים בארץ הוא כי המזרחים עברו מחברות לא מתועשות, או מחברות בשלבי מעבר, לחברה בעלת כלכלה מודרנית, המושתתת על ייצור תעשייתי המשתמש במדע וטכנולוגיה מודרניים ודרכי ניהול מודרניים. מכיוון שלא הכירו את דרכי החברה והכלכלה המודרניים, נכנסו לשלבים הנמוכים של החברה. הטיעון הזה מבוסס על מספר הנחות בולטות: ראשית, הנחות ביחס לדרגת הפיתוח והמודרניזציה של ארצות המוצא של המזרחים. שנית, הנחות ביחס למקומם של היהודים בכלכלה ובחברה של ארצות המוצא שלהם. שלישית, הנחות ביחס לדרגת הפיתוח והמודרניזציה של הכלכלה הארץ-ישראלית בכלל, ושל היישוב היהודי בה בפרט. נקודה אחרונה זו נראית לנו כמרכזית להבנת הבעיה שלפנינו, ועל כן נמקד את דיוננו בה.

במבט היסטורי ארוך טווח, השינוי הבולט בכלכלת הארץ חל עם בואם של היהודים הציונים אליה, אשר דרבן אל הנטיות העובריות שהיו בה למעבר לכלכלת שוק קפיטליסטית. דרבון זה קיבל חיזוק עם כיבוש הארץ על-ידי הבריטים. אולם בהשוואה לתקופת המנדט הבריטי, בולט ביותר השינוי הגדול שחל בקצב, היקף ותוכן הפיתוח הכלכלי עם קום המדינה. ניתן לתאר בהכללה את המאמץ העיקרי של היישוב היהודי בארץ ישראל כמאמץ של התנחלות והיאחזות בפלשתינה. כ-40% מכלל ההוצאות של המוסדות הלאומיים ב-1939-1917 נועדו לקניית אדמות ולהתיישבות חקלאית (הלוי וקלינוב-מלול, 1968:26). אם נחשבן את השנים בהן היה ייבוא ההון הגדול ביותר על-ידי יהודים, שנות השלושים, נמצא שבין 1932 ול-1939 הופנו 57% מכלל ההשקעות של יהודים לקניית קרקעות ולבנייה. אם נוסיף ולכך את ההשקעות בחקלאות – ונראה בחקלאות חלק ממאמץ ההיאחזות בפלשתינה – הרי שנגיע לסך של 75.6% מכלל ההשקעות. ההשקעה בתעשייה היוותה רק 15.9% מכלל ההשקעות באותן שנים – ואלה השנים בהן החלה ההשקעה הרצינית הראשונה בתעשייה בארץ (שם, 16). מובן שההשקעה בהיאחזות כשלעצמה היוותה מנוף לקפיטליזציה של המערכת הכלכלית המקומית: הפיכת הקרקע לסחורה בקנה מידה ללא תקדים בארץ; יצירת הזדמנות לעבודה בשכר בבניין ובפרדסים לכפיים מקומיים; שיטות בניין ועיבוד חקלאי המבוססות על טכנולוגיה חדשה; צורות התארגנות ומאבק פוליטי חדשים; וכיו"ב.

אולם כל אלה היו תופעות לוואי של תהליך הקולוניזציה, או פעולות עזר לתהליך זה. הפעילות בתחומי הייצור, המימון, הניהול או השיווק לא חרגה מרמה של כלכלת היאחזות ולא היוותה בסיס לצבירת הון בקנה מידה גדול, בינלאומי. הסיבה לכך הן ידועות:

• היעדר גורם מושך הון "גדול" כגון נפט – או מאגר גודל של כוח עבודה זול;
• שוק אפקטיבי קטן יחסית למוצרים תעשייתיים;
• המדיניות הכלכלית המרוסנת והמרסנת של ממשלת המנדט;
• העימות הלאומי בין היהודים והערבים הפלסטינים;
• היקפו של ההון היהודי שזרם ארצה – והצורך להשקיע חלק גדול ממנו ברכישת קרקעות ובניין.

התוצאה של כל אלה היתה שברוב תחומי הפעילות הכלכלית היה ההיקף קטן, יכולת היוזמה של הגורמים המעורבים קטנה, וכך גם פוטנציאל ההשקעות. (כללו של דבר), עם הקמת המדינה, מעטים וחלשים היו הגורמים אשר היו בעלי יכולת ליזום פעולות כלכליות חדשות וגדולות: הן מבחינת האמצעים העצמיים או היכולת לגייס אמצעים; הן מבחינת קיומו של צוות מאומן ובעל ניסיון בניהול מפעלים כלכליים גדולים ומתוחכמים; הן מבחינת היכולת לפתח מדעית וטכנולוגית מוצרים או דרכי ייצור חדשים – או יכולת להשתמש בפיתוחים זרים. מן הבחינה הזאת – שהיא כה מרכזית כמאפיין של פעילות כלכלית מודרנית – היו כל ענפי הכלכלה הארץ- ישראלית בשלבים ראשוניים של פיתוח, יחסית לארצות אירופה ואמריקה הצפונית. יוזמות, מימון, ניהול מחקר ופיתוח ברמה מערבית התפתחו בארץ רק לאחר קום המדינה, מתוך הצמיחה הכלכלית המזורזת של שנות החמישים והשישים. רק על בנק לאומי ועל סולל בונה ניתן להצביע כעל גורמים אשר היו בשלב מתקדם של התארגנות כיזמים מקיפים המסוגלים לממש פרויקט פיתוח החל משלבי התכנון והמימון ועד לשלבי הביצוע. אולם גם להם היה ניסיון קצר ומצומצם – בנק לאומי הקים את חברת הבת שלו להשקעות תעשייתיות רק בשנת 1945; סולל בונה התפתח למימדים של מבצע פרויקטים גדולים רק בשנות מלחמת העולם השנייה. הם החלו להתפתח בהיקף המוכר לנו כיום רק עם התחלת הזרמת התקציבים על-ידי ממשלת ישראל – לפיתוח חקלאי ותעשייתי, ולבניין. מעל לכל, רק עם הקמת המדינה מתחילה להתארגן התשלובת היזמית הממשלתית – המשרדים הכלכליים, בנק ישראל, וגופי העזר השונים, החל מהמועצות לייצור ושיווק בחקלאות, ועד לבנק לפיתוח התעשייה. תשלובת יזמית זו היא הקובעת יעדי פיתוח מרכזיים, היא המגייסת ומפעילה הון השקעות בקנה מידה גדול – המלווה האמריקני, השילומים, הבונדס – והיא גם המארגנת והמבצעת למעשה, במקרים רבים, את יוזמות הפיתוח. הקבוצות הכלכליות הגדולות של הכלכלה הישראלית – בנק לאומי, בנק דיסקונט, חברת העובדים (בנק הפועלים, כור) וכן החברה לישראל וכלל – צמחו והתרחבו במידה שאין להגזים בחשיבותה כפועל יוצא של פעולתה של התשלובת היזמית הממשלתית (ר' אהרוני, 1976).

ניתן לסכם ולומר שהתיאור של החברה הישראלית אשר אליה באו גלי העלייה המזרחית הגדולים לאחר מלחמת השחרור כ"חברה תעשייתית מודרנית" הינו, במקרה הטוב, לא מדויק.

נכון יותר לומר כי זו היתה חברה בה הפעילויות הכלכליות נעשו בדרך כלל על-פי דפוסים שפותחו בארצות הקפיטליסטיות המודרניות, כאשר פעילויות אלו הן חלק מתהליך היאחזות ראשונית בארץ ישראל, וכאשר סך הפעילויות הללו לא הגיע לכלל פעולה מתואמת ומורכבת בתחום כלכלי כלשהו בקנה מידה גדול, פעולה שתהיה בעלת משמעות בחלוקת העבודה הבינלאומית. על פעולות כאלה ניתן לדבר רק לאחר קום המדינה. הווה אומר שהן נעשו כאשר העולים המזרחים כבר היו כאן, וכאשר הם נוטלים חלק בהן. מכאן שכלכלה מודרנית היא לא דבר שהמזרחים באו אליו כשהוא כבר מעוצב – אלא תהליך בו השתתפו. אם כך, יש לראות מהו הדפוס הספציפי של הפיתוח שהתרחש בארץ תוך השתתפותם של המזרחים – וכן את המקום שתפסו המזרחים בו. לאור הדיון שלעיל, ברצוננו להעלות בעבודה זו את הטיעונים הבאים:

א. השתתפות המזרחים בתהליך הפיתוח. העולים המזרחים שלאחר קום המדינה היוו חלק אינטגראלי של תהליך הפיתוח המזורז של הכלכלה הישראלית, בו היא עברה מכלכלת היאחזות ראשונית לכלכלה המשולבת באופן משמעותי בחלוקת העבודה הבינלאומית. דהיינו, המזרחים נטלו חלק אינטגראלי בהפיכתו של המשק הישראלי למשק "מודרני לכל דבר".

ב. החולשה היחסית של המזרחים. עקב צירוף מספר גורמים אותם נמנה להלן, היווה המזרחים בתהליך הפיתוח האמור כוח עבודה זול יחסית, נייד יחסית, וניתן במידה גבוהה יחסית למניפולציה. עיקרי הגורמים הנראים לנו הם:

• דפוסי העלייה והקליטה, אשר תרמו ליצירת יחס של תלות של העולה במוסדות הקולטים; אמצעים כספיים עצמיים דלים של רוב העולים מחד, והטיפול הריכוזי בעלייה, בקליטה ובאספקת דיור ועבודה מאידך;
• היעדר התארגנות אפקטיבית מצד העולים;
• אבטלה במימדים גדולים משך רוב העשור הראשון למדינה;
• הרגלי פעילות כלכלית שונים, מצד רוב העולים, מאלה שעמדו בייסוד תוכניות הפיתוח של מעצבי המדיניות הכלכלית בארץ;
• העדר הגנה אפקטיבית ספציפית לעולים המזרחים מצד ההסתדרות. הדבר התבטא בעיקר בצורה של גידול ההפרשיות בשכר הן בין מקצועות שונים והן בין בעלי דרגות ותנאים שונים בתוך אותו מקצוע;(1)
• מערכת אידיאולוגית – שמקורה מערבי- אירופי כללי, והנובעת גם מהניסיון הספציפי של יחסי עדות בתקופת היישוב – אשר הציגה את המזרחים כיוצאי תרבות בלתי מפותחת ונחותה. מערכת אידיאולוגית זו גם תרמה לקביעת מיקומם הנמוך של המזרחים וגם סיפקה לו צידוק.

ג. תפקידי המזרחים בפיתוח הכלכלי. בתור כוח עבודה זול, נייד יחסית וזמין למניפולציה, מילאו המזרחים תפקיד מרכזי בכמה שלבים של הפיתוח הכלכלי שלאחר קום המדינה:

ראשית, הם נטלו חלק מכריע בהרחבת החקלאות של משק מעורב, בשיקום והרחבה של משק ההדרים, ובפיתוח של גידולים תעשייתיים כגון כותנה בקנה מידה גודל.

שנית, ופחות או יותר בו זמנית, הם נטלו חלק מכריע במאמץ הבנייה הגדול של שנות החמישים.

שלישית, כאשר הפיתוח החקלאי הגיע לנקודת רווייה והעיבוד החקלאי הפך להיות יותר ממוכן, וכאשר ההשקעה בבניין פחתה, נטלו המזרחים חלק מכריע בפיתוח התעשייתי המזורז של שנות החמישים המאוחרות ושנות השישים, ובעיקר בענפים עתירי עבודה, כגון טכסטיל, יהלומים, מתכת, כימיקלים ומינראלים.

ד. התגבשות קטיגוריות חברתיות-כלכליות. פיתוחם של הענפים הללו – בין אם פיתוח חדש לחלוטין או הרחבה ללא תקדים – היה מאופיין על-ידי חלוקה דיפרנציאלית של תגמולים והישגים למשתתפים השונים בו. כתוצאה של הפיתוח התגבשו מספר קטיגוריות של משתתפים:

ראשית, המנגנון של מה שקראנו התשלובת היזמית הממשלתית.

שנית, שיכבה רחבה של בעלי מפעלים, בנקאים וקבוצות בעלות, אשר אליהם או באמצעותם הוזרם המימון הממשלתי.

שלישית, שכבה רחבה עוד יותר של מהנדסים, טכנאים ועובדים מקצועיים. לבסוף, שיכבה רחבה של פועלים בלתי מקצועיים או מקצועיים למחצה. שלוש הקטיגוריות הראשונות היו מורכבות בעיקר מאשכנזים – ותיקים כעולים חדשים. בקטגוריה האחרונה היו מזרחים בשיעור הגבוה ביותר. משמעותה העיקרית של חלוקת התגמולים וההישגים הדיפרנציאלית טמונה לא בחלוקת שכר או רווחים, אלא בעצם ההתגבשות של קטיגוריות חברתיות-כלכליות נבחנות זו מזו, תוך כדי תהליך פיתוח כלכלי מכוון, אשר בקוויו הכלליים עדיין נמשך.

ה. היווצרות מנגנון "סוציאלי" תומך. ההתפתחות הדיפרנציאלית בתחום הכלכלי הספציפי לוותה ביצירת מנגנון "סוציאלי" גדול, אשר מטרתו להכניס מזרחים למעגל העבודה, לשמור אותם בתוכו ברמה ובתנאים סבירים פחות או יותר, ולשכך את האפקט של קשיי ההסתגלות, המיקום והתנאים הירודים או של תקופות אבטלה אפקטיבית ממושכות. מנגנון זה כולל הרבה עובדים – החל במורים בקורסים מקצועיים, עובדים סוציאליים, יועצים בלשכות עבודה ובבתי ספר, וכלה בקציני מבחן ומדריכי חבורות רחוב. המנגנון הזה מורכב בעיקרו מאשכנזים, כאשר פעולתו מכוונת בעיקר אל מזרחים. גם כאן המשמעות של ההתפתחות הדיפרנציאלית אינה דווקא בחלוקה בלתי שווה של משאבים חומריים, אלא בעצם ההתגבשות של קטיגוריות חברתיות שונות – בלשון העובדים הסוציאלים, קטיגוריה של "מטפלים" מול קטגוריה של "פונים".

ו. פיתוחים אידיאולוגיים – ה"מודרניזציה". העובדה שההתפתחות הדיפרנציאלית הזו הינה חלק מתהליך פיתוח ומודרניזציה מזורזת של הכלכלה והחברה הישראלית כולה הוסוותה באמצעות פיתוחים אידיאולוגיים אשר שמו את הדגש על השינויים שעל המזרחים לעבור. במשתמע הוצגו האשכנזים כמייצגים וכמגלמים את הערכים ודפוסי ההתנהגות המודרניים במלוא התפתחותם. למותר לציין שפיתוחים אלה סיפקו, כמצויין כבר לעיל, צידוק להתפתחות החברתית הדיפרנציאלית. דוגמאות בולטות ומרכזיות לפיתוחים אידיאולוגיים אלה הם מחד, העמדת עול ה"פרודוקטיביזציה" של "אבק אדם" במרכז המשימות הלאומיות על-ידי האליטה הפוליטית; מאידך, הצגת בעיית ה"מודרניזציה" של המזרחים כבעיה המרכזית של החברה הישראלית על-ידי מדעני החברה בארץ בכלל, ועל-ידי הסוציולוגים בפרט.

להלן נבסס את הטיעונים שלעיל תוך ניתוח קווי ההתפתחות של ענפי הכלכלה המרכזיים במהלך שנות החמישים וראשית שנות השישים. החלטנו לפתח את הדיון בצורה של סקירות ענפיות לא מתוך עניין בענפים כשלעצמם, אלא מתוך רצון להראות את הקשר בין פיתוח כלכלי לבין חלוקת עבודה עדתית והתגבשות של קבוצות אינטרסים חברתיות שונות. ראוי לציין כי הרוב המכריע של המחקרים על אי שוויון כלכלי בין העדות מתמקד בניתוח ההתפלגות המקצועית על-פי מוצא. נראה לנו כי זוהי התמקדות צרה וחסרה, מכיוון שההתפלגות המקצועית מהווה אספקט אחד בלבד של החיים הכלכליים הממשיים. הפעילות הכלכלית היא תשלובת של אינטרסים מדינתיים, יזמות של בעלי הון, פיתח טכנולוגי, זמינות ונכונות של כוח עבודה, תנאי שוק וחלוקת עבודה בינלאומית. ניתוח התפלגות מקצועית יכול לגלות רק טפח של התשלובת הזו. ניתוח התפתחות ענפית, לעומת זאת, יכול להאיר חלק גדול שלה גורמים הפועלים. עם זאת גם ניתוח ענפי הוא ניתוח חלקי, ועדיף עליו ניתוח הפעילות הכלכלית כמכלול – ניתוח הקרוב יותר לדפוסים המעשיים, שכן הוא כולל שיקולים, פעולות וגורמים בין-ענפיים וכלל-משקיים. אך לשם ניתוח כזה עדיין חסרים מידע, נתונים וכלים רבים, להערכתנו. גם לצורך הסקירות הענפיות התקשינו למצוא נתונים מספקים(2).

 

הבניין

ענף הבנייה מילא מאז ומתמיד תפקיד מיוחד בכלכלת הארץ, הקשור קשר הדוק עם העלייה.

גלי העלייה הגדולים בתקופת היישוב הביאו איתם גאות כלכלית, אשר התבטאה בראש ובראשונה בהתרחבות ענף הבנייה. שילוב ההון שהובא על-ידי העולים, כוח עבודה לבנייה וביקוש לבתי מגורים הוא שעמד מאחורי התפקיד המרכזי שמילא ענף זה בפעילות הכלכלית. עם קום המדינה נוצר מצב דומה. ביקוש מיידי ונרחב לבתי מגורים נוצר כתוצאה מגל גדול מאוד של עולים וכן ממחסור חמור בדיור ביישוב הוותיק עוד משנות מלחמת העולם השנייה. בניגוד לתקופה שלפני קום המדינה, בא חלק ניכר ממימון הבנייה ממקורות ציבוריים.

העלייה יצרה ביקוש לבניין ובמקביל סיפקה חלק ניכר מכוח העבודה בענף. הענף תרם לתעסוקת העולים בתנאים בהם הגיע פיתוח החקלאות לרווייה, והתעשייה טרם התפתחה במידה מספקת. כתוצאה מתנאים אלה עלה משקלו היחסי של ענף הבנייה בכלכלה הישראלית באופן משמעותי על משקלו בארצות קפיטליסטיות אחרות. ההשקעות בבנייה היוו 19%-18% מכלל התוצר הלאומי הגולמי ב-1956 וב-1965, לעומת 9% עד 13% בארצות מערב אירופה בשנים אלה.

הבדל דומה היה בהשקעות לבניית מגורים: בישראל היוו השקעות אלו 11% מהתל"ג ב-1956, לעומת 6%-5% במערב אירופה. גם משקלו היחסי של הענף בתעסוקה היה גדול ביותר בישראל: כ-10% מכלל כוח העבודה הועסקו בבנייה, לעומת 8%-6% במערב אירופה (משרד ראש הממשלה, 493: 1968).

למרות מיתון בבנייה בין השנים 1954-1952, השטח שנבנה מדי שנה הלך וגדל באופן רצוף: ב-1949 נבנו 843,000 מ"ר, ב-1955 – 2,145,000  מ"ר, ב-1960 2,985,000 מ"ר וב-1962 – 3,373,000 מ"ר (למ"ס 1973:464).

ההתרחבות הניכרת של ענף הבנייה בכללותו ומשקלו הרב במשק הישראלי מחייבים בדיקה של הגורמים השונים בתוך הענף וההתפתחות הדיפרנציאלית שלהם. יש לבדוק מה היו יעדי הבנייה ומה היתה הדיפרנציאציה הפנימית בטיב הבנייה. יש לבדוק את תנאי העבודה של העובדים אשר ביצעו את העבודה, ואת צמיחתם ורווחיהם של הגורמים אשר שלטו בפעילות הכלכלית בענף. יש לבדוק את תפקידה של המדינה, הן כגורם בונה והן כגורם מממן, ואת היתרון הדיפרנציאלי שהפיקו גורמים שונים מהתפקיד שמילאה המדינה. במילים אחרות, אין להסתפק בשאלה כמה מטרים מרובעים ניבנו כל שנה, אלא יש לשאול – מה ניבנה, על-ידי מי ובאיזו תמורה? נפנה תחילה לדיון במאפייני הבנייה למגורים, שלה היה חלק נכבד בכלל מאמץ הבנייה. כ-54% מכלל ההשקעות בבנייה יועדו לבנייה למגורים (משרד ראש הממשלה, 492: 1968); 85% מכלל השטח שנבנה היה לבנייה למגורים. דגש זה על בנייה למגורים נבע, הן מצפיפותה דיור שלה אוכלוסיה הוותיקה והן מצרכי הדיור שלה עלייה הגדולה. מכאן, שעלינו לשאולה אם צרכי דיור אלה סופקו בצורה שווה או שמא היה אי-שוויון שיטתי ברמת הדיור שסופקה לקטיגוריות שונות באוכלוסיה.

האבחנה החשובה בסוגיה זו היא בין בנייה ציבורית ובנייה פרטית. הכוונה בבנייה ציבורית היא לבנייה ביוזמת הממשלה, המוסדות הלאומיים והרשויות המקוריות, ואילו בבנייה פרטית הכוונה לחברות בנייה ושיכון הפועלות על-פי שיקולי רווחיות, הן בסקטור ההסתדרותי והן בסקטור הפרטי. הבנייה הציבורית היתה מבוססת על שיקולים של סיפוק צרכים חברתיים בסיסיים וכן קידום יעדים של המדינה ולפיכך עסקה בדיור לעולים, דיור למפוני שכונות עוני, בנייה בעיירות פיתוח וכד'. הבנייה הפרטית פעלה, כאמור על-פי שיקולי רווחיות, ואלה הכתיבו את יעדי הבנייה, מיקום הבנייה והאוכלוסיה עבורה בנו. נראה כי הבנייה הפרטית כוונה בעיקר לאותן שכבות באוכלוסיה שהיו בעלות אמצעים משלהן, בעוד הבנייה הציבורית כוונה בעיקר לעלייה חסרת אמצעים ומאוחר יותר לתושבי שכונות עוני, כשאלה וגם אלה נימנים בעיקר עם האוכלוסיה המזרחית. שטח הבנייה הציבורית היה גדול במשך כל העשור הראשון משטח הבנייה למגורים של הסקטור הפרטי. הפער בלט במיוחד בשנים בהן היה שפל בבנייה הפרטית – בשנות המיתון של -1954 בהן הצטמצמה עד מאוד הבנייה הפרטית למגורים, ובמידה פחותה בשנים 1957 ו-1958. אולם בסוף העשור עלה חלקה של הבנייה הפרטית למגורים וחל צמצום יחסי בחלקה של הבנייה הציבורית. מתוך כלל הבנייה הציבורית למגורים, הרוב המכריע שלה יועד לדיור לעולים. מתוך כל יחידות הדיור שנבנו בבנייה ציבורית בין השנים -1966, נועדו 74.6% לעולים – 52.3% כשיכון עולים, 6.2% כחיסול מעברות ו-16.1% בהתיישבות העובדת (משרד ראש הממשלה, 1968:496).

אף על-פי שחלקה של הבנייה הציבורית בבנייה למגורים היה גדול יותר מזה של הבנייה הפרטית הן במספר היחידות והן בשטח הכללי, היה ערכה של הבנייה הפרטית גבוה יותר. בשנים -1959 היה חלקה של הבנייה הציבורית 64% מכלל היחידות שנבנו אבל רק 46% מערך הבנייה, והיחס נשאר דומה גם בשנים שלאחר מכן (שם, 495); כלומר, הדירות שניבנו בבנייה ציבורית היו בעלות ערך קטן בהרבה מזה של הדירות שנבנו בבנייה פרטית. דבר זה מודגם גם כשאנו משווים את שטח הבנייה. על- פי נתונים המתייחסים לשנת 1955 ואילך נראה כי שטח דירה בבנייה ציבורית היה 45 מ"ר ב- 1955, 57 מ"ר ב- 1960 ו- 61 מ"ר ב- 1965. באותו זמן היה השטח הממוצע לדירה בבנייה פרטית 75 מ"ר, 81 מ"ר ו- 92 מ"ר במקביל (הבר 1975:93). יתרה מזו, הבנייה הציבורית לעולים נפלה ברמתה לא רק מהבנייה הפרטית, אלא גם מהבנייה במסגרת תוכניות החיסכון השונות, שהיתה בנייה ציבורית שכוונה לאוכלוסיה ותיקה אשר סבלה מצפיפות דיור. ב- 1955 היה השטח הממוצע של דירה לעולים 3.40 מ"ר, ואילו שטחה של דירת חסכון היה 1.64 מ"ר. ב- 1960 היחס היה 5.52 מ"ר לעומת 9.66 מ"ר ואילו ב- 1965 היה היחס 0.57 מ"ר לעומת 3.75 מ"ר (שם, שם). אם כי אין ברשותינו נתונים דומים לתקופה שלפני 1955, אין ספק שהפער אז היה גדול עוד יותר.

חלק גדול מהבנייה הציבורית באותן שנים היה בנייה ארעית: מתוך כ- 000,150 יחידות דיור שנבנו בין השנים 1949 ו- 1953 היו כשליש יחידות ארעיות (שם, 85). תנאי המגורים במעברות היו גרועים לאין ערוך מכל צורת מגורים אחרת שהיתה קיימת באותו זמן. המגורים במעברות היו בבדונים, פחונים וצריפונים, כשמשפחה שלמה מצטופפת ביחידת מגורים המכילה, לכל היותר, 25 מ"ר, ללא חשמל וללא סידורי ביוב ומים סדירים.

המעברות היו מנותקות ניתוק גיאוגרפי וחברתי מהיישוב הסובב במעין עולם זר, מנוכר ומסוגר. תושבי המעברות היו ברובם המכריע מארצות המזרח. תושבי המעברות האשכנזים הצליחו לצאת מהמעברות יותר מהר ולעבור לאותם מקומות בהם היתה בנייה ברמה גבוהה יותר, אם בנייה פרטית ואם בנייה ציבורית, במסגרת תוכניות חיסכון. המעברות הפכו עד מהרה לנחלה מזרחית כמעט בלעדית.

העובדה שרוב הדיור לעולים המזרחים סופק על-ידי יוזמה ומימון ממשלתיים הפכה את הדיור לאחד האמצעים בהם כוונו העולים להתיישבות במקומות שונים בארץ. הכוונה זו פעלה בצורה שונה לגבי עולים מזרחים ואשכנזים. ראינו כי פיזור היישובים החקלאיים החדשים נעשה בצורה דיפרנציאלית לגבי מתיישבים מזרחים ואשכנזים, כך שיישובים של מזרחים נמצאו לרוב באזורים מרוחקים. דבר זה נכון באותה מידה לגבי עיירות הפיתוח, שבהן עלה שיעור המזרחים בהרבה על שיעור האשכנזים. הבנייה הפרטית התרכזה באזורי המרכז הרווחיים יותר והשאירה את האזורים המרוחקים לבנייה הציבורית ששימשה להכוונת אנשים למקומות אלה (דרין (דרבקין), 136: 1955).

גם חברות השיכון ההסתדרותיות בנו לעולים, אם כי בקנה מידה קטן בהרבה. עד 1962 בנתה חברת "שיכון עובדים" 29,200 דירות לעולים לעומת כ-220,00 דירות של הבנייה הציבורית.

הבנייה לעולים היוותה אחוז ניכר מהבנייה של החברה ההסתדרותית אולם כל הסימנים מראים כי בנייה זו כוונה כמעט אך ורק לעלייה האשכנזית. הבנייה התרכזה באזורי המרכז בלבד ונעשתה באותן שכונות בהן נבנו גם שיכוני ותיקים. הרכב האוכלוסיה שגרה בשיכוני "שיכון עובדים" ב- 1955 היה מקוטב באופן קיצוני, כאשר רק 6.6% מכלל המשתכנים היו יוצאי אסיה-אפריקה (שיכון עובדים, 1956 :ל"א).

נראה, אם כן, כ י המצב הכלכלי החלש יחסית של העלייה המזרחית הביא לתלות רבה יותר שלה בדיור הציבורי. התוצאה המעשית של מבצע זה היתה דיור ברמה נמוכה יותר ופיזור למקומות מרוחקים שהאוכלוסיה האשכנזית הוותיקה והחדשה נמנעה מללכת אליהם. ההבדלים בטיב הדיור נעשו גורם קבוע באי-השוויון שבין אשכנזים ומזרחים בחברה הישראלית. חמש- עשרה שנים לאחר העלייה הגדולה עמדו עדיין ההבדלים בעינם.

צפיפות הדיור של המזרחים בכלל, ושל העולים המזרחים בפרט, היתה גדולה בהרבה מזו שלה אשכנזים. רק 5.6% מכללה עולים המזרחים גרו בצפיפות של פחות מאדם אחד לחדר, לעומת 9.23% מהאשכנזים הוותיקים ו-11.4% מהאשכנזים החדשים.

רוב האשכנזים (63%) גרו בצפיפות של 1.99-1.00 לחדר לעומת 35% מהעולים המזרחים ו-41.2% מהמזרחים הוותיקים שגרו בתנאים אלה. הצפיפות של 3.99-2.00 לחדר אנו מוצאים 3% מהמזרחים הוותיקים ו-49% מהמזרחים העולים, לעומת 11.4% מהאשכנזים הוותיקים ו-21% מהאשכנזים העולים. בצפיפות העולה על 4 איש לחדר משקלם של האשכנזים אפסי, לעומת 10.2% המעולים המזרחים (משרד ראש הממשלה, 1968:540).

על כל אלה יש להוסיף את השינוי שנכפה על העולים המזרחים בסוג המגורים ובאורח החיים שבא בעקבותיו. אנשים שהיו רגילים לגור בבית, לעתים בעל חדר אחד בלבד ובדרך כלל גדול בהרבה, בעל חצר או שטח קרקע מסביב, הועברו לשיכונים גדולים בהם החדרים קטנטנים וכל החיים מתנהלים בתוך הדירה בהיעדר שטח פתוח בצמוד לחדרי המגורים. הצטמצמות זו בתא הקטן והסגור, הנמצא בתוך בלוק גדול, גררה בהכרח שינוי של אורח חיים בתוך המשפחה, בין הורים וילדים, בין שכנים וכו', תוך כפיית מבנה מגורים זה על הרגלי מגורים והרגלי חיים שונים.

לאור תמונה זו של אי-שוויון בולט ומתמשך, יש לבדוק את השקעת המדינה בתחום הבנייה. מקובל לטעון כי המדינה מילאה תפקיד מכריע בתחום זה, כדברי אשכול: "המדינה השקיעה את הונה ואונה, במאמץ בלתי פוסק מימיה הראשונים ועד היום הזה, במתן קורת גג לעולים חסרי כל, או בעזרה לשיכונם של דלי אמצעים, שרק עזרת המדינה אפשרה להם לצאת מתנאי דיור עלובים ודחוקים לדירה צנועה אך מרווחת, בה יוכלו לגדל ילדיהם בתנאים אנושיים" (1966:26).

לאור טענות אלה ניתן היה לחשוב כי המדינה ביצעה את השקעותיה תוך מתן תנאים נוחים במיוחד לאוכלוסיה הנזקקת.

למעשה היה חלקם של המשתכנים עצמם במימון הבנייה הציבורית ניכר. בשנות החמישים היו 65% מהמימון בבנייה הציבורית עצמיים, בתוספת אשראי ממוסדות פרטיים; 35% מהמימון היו ציבוריים. עצמיים, בתוספת אשראי ממוסדות פרטיים; 35% מהמימון היו ציבוריים. במספר ארצות אירופיות היה חלקו של המימון הציבורי באותן שנים גבוה יותר (טנה, 1963:160).

חשוב להדגיש כי המימון הציבורי ניתן באמצעות הלוואות אפותיקאיות, וכי הריבית על הלוואת אלה היתה גבוהה יחסית, בהשוואה למדינות אירופיות שונות. הריבית בבנייה הציבורית בישראל הגיעה ל-4.5% עד 6% לעומתה ריבית של 8% אשר היתה מקובלת בשוק האשראי הפרטי, אולם ריבית ציבורית זו היתה שווה לריבית הנהוגה באותן שנים בארצות אירופה המערבית על משכנתא פרטית, בסך 4% עד 6% (שם, 166-165).

נוסף על כך, מחיר הדירה כלל לא רק את הוצאות הבנייה הישירות, אלא אף את הוצאות הפיתוח. כ-22% ממחיר הדירה הוצאו על סלילת כבישים, הנחת ביוב ומים, פיתוח קרקע וסידורי חשמל. כדאי להדגיש כי הוצאות אלה היו גדולות יותר באזורי פיתוח מאשר באזורי המרכז, בהם התשתית היתה כבר מוכנה. על מצב זה מקשה טנה – "האם יש הצדקה לכך שמשתכנים באזורי פיתוח, הממלאים תפקיד חלוצי בקידום אזורים וערים חדשות והמתגוררים בתנאים קשים יחסית, יהא עליהם לשאת גם בהוצאות הפיתוח?" (שם, 165).

נראה, אם כן, כי הלקוחות העיקריים של הדיור הממשלתי-ציבורי היו עולים מארצות המזרח. הממשלה סיפקה, אומנם, מספר רב למדי של יחידות דיור, אולם האפיונים והתנאים של דיור זה פגעו באוכלוסיה שהופנתה לאזורים המרוחקים, שהיתה בלאו הכי האוכלוסיה החלשה והתלויה ביותר, קרי – האוכלוסיה המזרחית.

עד כה בחנו את ה"מוצר" של ענף הבנייה ואת ההנאה הבלתי שווה ממנו. במקביל יש לבדוק את הגורמים השונים הקשורים בתהליך הייצור – את כוח העבודה מחד גיסא, ואת חברות השיכון, הקבלנות והפיננסים מאידך גיסא, ולראות את התגמול היחסי שקיבל כל גורם מעבודת הבנייה.

כבר נאמר כי ענף הבנייה היה מקור תעסוקה חשוב במשק: הוא העסיק כ-9% עד 10% מכללה עובדים. רבים מעובדי הבניין היו עולים חדשים ובמיוחד עולים מזרחים. ב-1961 היו כ-70% עד 80% מן העובדים בכל ענפי הבניין עולים שבאו לאחר קום המדינה; 38% מהעובדים היו עולים מזרחים – אחוז גבוה באופן ניכר משיעור ההשתתפות של המזרחים בכוח העבודה (29.7% ב-1961 (3). בחינת ענפי המשנה של עבודת הבניין מעלה כי ככל שרמת המקצועיות הדרושה נמוכה יותר, כן עלה משקלם של העובדים המזרחים. בעבודות ציבוריות והנדסיות, בהן רמת המקצועיות היא הנמוכה ביותר, היו 69.8% מן העובדים עולים, שני-שליש מהם מזרחים; בקבלנות הכללית היו 65.4% מן העובדים עולים חדשים ו-60% מהם – עולים מזרחים; בקבלנות המשנה, שם רמת המקצועיות היא הגבוהה ביותר, היו עולים חדשים 59.4% מכלל העובדים, וכמחציתם היו עולים מזרחים (למ"ס, 1963: לוח 39). טנה טוען כי מכלל המועסקים עולי אסיה ואפריקה, 17.5% עבדו בבניין; אם נצרף את העוסקים בענפי עזר כגון חומרי בנייה והובלה, נגיע ל-20% עד 25% מכלל העולים הללו (טנה, 1959 : 280-279).

בבניין, שכר העבודה ליום היה גבוה במקצת מאשר בתעשייה ובחקלאות (לגבי שנות ה-50 ר' ירחון העבודה 1952, חוברת 7 : -12, וההסתדרות, 1958 : -39). למרות שכרו היומי הגבוה יותר של עובד הבניין, לא היתה הכנסתו למעשה גבוהה יותר מזו של הפועל התעשייתי. העובד בתעשייה עבד בדרך כלל שבוע מלא, כלומר, 25 יום בחודש. עבודתו של פועל הבניין היתה מקוטעת יותר, ומכאן לא רק שהכנסתו היתה קטנה יותר, אלא גם התנאים הסוציאליים היו פחות טובים. בענף הבנייה הועסקו בעיקר עובדים זמניים, מצב שאפשר ניצול מירבי של כוחה עבודה הן בשכר, הן בתנאים סוציאליים, הן בביטחון בתעסוקה.

הקבלנים הפרטיים העסיקו רק עובדים זמניים, ואילו בסולל בונה, הקבלן ההסתדרותי הגדול, היו כ-70% מן העובדים זמניים (בילצקי, 1974 :284) (4).

לאור נתונים אלה אין זה מפתיע כי רמת הרווחים בענף הבניין היתה גבוהה ביותר. כהן מצא כי ב-1960 הגיע שער הרווח על ההון המושקע בענף הבניין ל-48% (כהן, 1963 :42). הרווחים על הון משוקע בענף הגיעו ל-35%-30%  בסקטור הציבורי-הסתדרותי ול-60% בסקטור הפרטי (שם, 44). רמת רווחים זו נבעה גם, בשנות החמישים הראשונות, ממכירת חומרי-גלם מוקצבים בשוק השחור. קבלנים השיגו אישורים לייבוא חומרי-גלם על-פי הדרוש להם בתכנית הבניין המאושרת, ולאחר מכן העבירו חלק מהחומרים לשוק השחור, דבר שפגע באיכות הבנייה והעביר לכיסי הקבלנים רווחים ניכרים (דרין (דרבקין), 1955 :46). אם כי אין למצוא באופן מפורש שמות קבלנים וחברות שנהגו באופן זה, הרי על-פי דרין (דרבקין) רווח נוהג זה בין קבלנים שבנו עבור עולים, דבר שהוא חמור במיוחד היות והסטנדרטים המוצהרים לשיכוני עולים היו בלאו הכי נמוכים למדי.

בתנאים המתוארים לעיל של ביקוש רב לבנייה, כוח עבודה זמין וזול, בנייה עתירת עבודה ורמת רווחיות גבוהה, היו הנהנים העיקריים כל אלה ששלטו בתהליך הייצור – חברות הבנייה, הקבלנים, מפעלי התעשייה לבניין והגופים הפיננסיים. (5) הדבר הבולט לגבי כל הגופים האלה הוא התרחבות מהירה מאוד של היקף פעילותם תוך שמירה על תנאי רווחיות.

על-ידי כך צמחו והתבססו גופים כלכליים אשר צברו הון מספיק בכדי להמשיך ולהתרחב גם לאחר חלוף התנאים המיוחדים של ביקוש גואה, כוח עבודה זול ותנאי מימון נוחים.

עם קום המדינה היו שתי חברות שיכון הסתדרותיות, חברת שיכון שנוסדה ב-1925 לשיכון פועלי העיר, וחברת נווה עובד שהוקמה ב-1945 לשיכון פועלי המושבות. חברת שיכון התרחבה בזמן מלחמת העולם השנייה ובשנים שלאחריה והצליחה לצבור רזרבה ניכרת של קרקעות. החל ב-1948 התרחבו שני הגופים במהירות רבה. חברת שיכון יכלה לנצל את הרזרבות הקרקעיות שברשותה וכן את ההון אשר ניתן בתנאים נוחים מאוד ממקורות ממשלתיים. חברת נווה עובד זכתה בשטחי קרקע אשר הועמדו לרשותה על-ידי האפוטרופוס לנכסי נפקדים בקירבת כפרים יהודיים. עד 1954 הגיע מספר הדירות של השיכון ההסתדרותי ל-40,000 מהן 25,000 על-ידי חברת שיכון ו-15,000 על-ידי נווה עובד (אהרוני, 1976 :196). ב-1954 התאחדו שני גופים אלה ויצרו יחד את חברת שיכון עובדים אשר הפכה לחברת השיכון הגדולה ביותר בארץ (שם, שם).

הסקירות מטעמה של חברת שיכון עובדים נוטות להדגיש את המשקל היחסי הרב של בנייה לעולים מתוך כלל הבנייה של החברה (כ-40%) וכן את המטרה הכללית של בנייה זולה וטובה לשכבות פועליות עממיות. עם זאת, חשוב לציין שחברה זאת הבטיחה את רווחיותה במידה רבה על-ידי כך שבנתה באזורי המרכז בלבד: ב-1962 למשל, כ-70% מכלל הבנייה שלה היתה בתל אביב ובמושבות, 26% נוספים – בחיפה, וכ-4% – בירושלים (שיכון עובדים, 1963 :פ"ג). כבר ציינו לעיל את התוצאה הבלתי נמנעת של מדיניות זו – בנייה עממית זולה יחסית וטובה יחסית, אבל רק אחוז קטן מאוד מכלל הנהנים ממנה היו מזרחים.

אין ספק כי התמונה קיצונית עוד יותר בבנייה של הסקטור הפרטי, שמלכתחילה לא ניסה לבנות בצורה עממית.

הגוף הקבלני הגדול ביותר היה סולל בונה. סולל בונה גדלה והתפתחה בעיקר בשנות מלחמת העולם השנייה, ואף החלה לפתח מפעלי תעשייה הקשורים לענף הבנייה. עם קום המדינה היתה החברה גדולה ומאורגנת די הצורך כדי לקחת על עצמה פעולות בנייה בקנה מידה גדול ואף להרחיב את מפעלי התעשייה לבנייה בקצב מהיר ביותר. תוך כדי כך הרחיבה סולל בונה את היקף פעולותיה עשרות מונים. ב-1948 עמד היקף העבודות של סולל בונה על סך של 5,000,000 ל"י, ב-1949 עלה ההיקף ל-13,740,000 ל"י, ובשנים הבאות המשיך היקף הפעולות לעלות ל26,000,000 ל"י ב-1950, 43,060,000 ל"י ב-1951, 57,000,000 ל"י ב-1952 ול-60,000,000 ל"י ב-1953, שנת המיתון.

התרחבותה העצומה של חברת סולל בונה-כור בשנות החמישים והתפשטות פעולותיה לתחומים רחוקים מענף הבניין ולארצות רחוקות הינן סיפור ידוע (בילצקי, 1974; שבא, 1976). חשוב להדגיש כי התחום הרווחי ביותר בפעילותה של החברה היה פעילות הבנייה אשר איפשרה הזרמת רווחים לביסוס פעילות כלכלית בתחומים אחרים. בשנות החמישים התרחבו גם התעשיות הקשורות לבניין במסגרת סולל בונה-כור: מפעלי מלט, אבן וסיד, חצץ ושיש, מזוניט ולבידים, דברי חרסינה ועוד (בילצקי, 1974 :-318). ההתרחבות העצומה של סולל בונה- כור הביאה ב- 1958 לפילוג הקונצרן, אשר התגבש בסופו של דבר בשתי חטיבות עיקריות, אחת העוסקת בעיקר בבניין – סולל בונה, ושנייה בתעשייה – כור, כל אחת מחטיבות אלה הפכה לקונצרן בפני עצמו, מהגדולים בארץ (אהרוני, 1976). חשוב לשוב ולהדגיש כי הגאות בענף הבניין בשנות החמישים היא שנתנה את הבסיס לצבירה הגדולה של סולל בונה.

כפי שכבר ראינו היה אחוז המזרחים בשכבות הגבוהות של הקונצרנים הללו מזערי. בין השנים 1973-1969 היה רק אחד מתוך 33 חברים במזכירות חברת העובדים מזרחי; באותן שנים לא היה אף מזרחי בוועד המנהל (סמוחה, 1978 :320). סקטור כלכלי זה נוהל כולו על-ידי ההנהגה ההסתדרותית הוותיקה שכמעט ולא שינתה אתה רכבה, למרות הצטרפות עשרות אלפי מזרחים כחברי הסתדרות מן השורה.

ההתרחבות הרבה של ענף הבנייה לוותה בצמיחה של גופים פינאנסיים ששימשו בעיקר כצינורות להעברת המימון הממשלתי, בצורת הלוואות ומשכנתאות, הן לחברות הבנייה והן למשתכנים. שני הבנקים המרכזיים היו בנק משכנתאות לשיכון שהוקם ב-1951 על-ידי חברות השיכון ההסתדרותיות ובנק הפועלים, והבנק האפותיקאי הכללי השייך לקבוצת בנק לאומי לישראל.

כאן נזכיר רק כי בנקים אלה צמחו והתרחבו בעיקר תודות למדיניות המימון הממשלתית אשר הזרימה להם ודרכם סכומי כסף גדולים ביותר. הזרמה זו אפשרה רווחים וצבירת הון בידי שיכבה צרה של השולטים בסקטורים הכלכליים השונים.

לסיכום: הפיתוח המזורז של ענף הבניין בשנות החמישים היה בעל משמעות שונה למשתתפים השונים בו. ראינו כיצד היוותה העמדה הנחותה של גורם אחד, העובדים המזרחים, את אחד התנאים להתפתחותו של גורם אחר, החברות הקבלניות והפינאנסיות. ראינו כי עלייה זו סיפקה את עיקר כוח העבודה לעבודות בניין, בעוד רמת הדיור שלה עצמה היתה הנמוכה ביותר. ראינו כי מפעלי שיכון, בנייה ופינאנסים התרחבו וצברו רווחים כתוצאה מהביקוש הגובר, כוח העבודה הזול והמימון הממשלתי. ראינו גם כי מדיניות הממשלה אפשרה רווחיות נאה לכל הגורמים הפרטיים (כולל הסקטור ההסתדרותי) תוך שמירה על רמה נמוכה בבנייה הציבורית המיועדת לאוכלוסיה שאינה יכולה לעמוד בתנאי "השוק החופשי". כתוצאה ממדיניות שיטתית זו זכתה, אמנם, העלייה המזרחית בקורת-גג, אך בצורה ששיקפה את מעמדה הנחות ואף גרמה להדגשתו, הן בדור העולה והן אצל בניו ובנותיו.

 

התעשייה

פיתוחה של התעשייה בישראל החל מאוחר יחסית. גרעין תעשייתי ראשון הוקם ופותח כבר בשנות העשרים והשלושים – וזכה להתרחבות ניכרת בתקופת מלחמת העולם השנייה. אלא שזו היתה תעשייה המאופיינת על-ידי פיצול למפעלים רבים וקטנים, העוסקים בשלבי גימור שונים, ללא תשתית של תעשיות ושירותי יסוד, ללא הגנה ממשלתית, ובעיקר, ללא מקורות השקעה רציניים. (ר' מרכוס, 1954; Creamer & Gass ,Nathan 1946 ; אטינגר, 1947). עם הקמת המדינה, לא היוותה התעשייה אפיק רציני לקליטת העלייה הגדולה שהחלה לזרום ארצה.

בשנים הראשונות לאחר הקמת המדינה לא התרחש פיתוח תעשייתי רציני. חלה אפילו ירידה מסויימת בשיעור המועסקים בתעשייה ובחלקה בתפוקה הכוללת. בין השנים 1949 ל-1953 קיבלה התעשייה (כולל מיכרות ומחצבים) רק 11% מתקציב הפיתוח הממשלתי (משרד ראש הממשלה, 1968 :413). אלה הן שנות השיא של ההשקעות בחקלאות ובבניין, כענפי פיתוח וקליטה מרכזיים. יש לציין, כי יתרונם של ענפים אלה נבע לא רק משיקולים של אספקת צרכים בסיסיים כמזון ודיור לעולים הרבים: פיתוח תעשייתי דרש ייבוא של מכונות, חומרי גלם ומוצרים חצי-מוגמרים תמורת מטבע זר בכמויות שלא היו בהישג יד באותה תקופה.

ההשקעות בתעשייה התחילו לגדול רק מאמצע שנות החמישים ואילך. ב-1954 וב-1955 הופנו 16% מתקציב הפיתוח לתעשייה, וב-1956/1959 – 19% (שם, 414). כספי השילומים מגרמניה שהחלו להגיע באותן שנים נתנו דחיפה לפיתוח התעשייתי: בין השנים 1955 ל-1958 כיסו כספים אלה 17.5% מכל ייבוא המכונות ארצה (שם, 418). שינוי החוק לעידוד השקעות הון ב-1959 והקמת הבנק לפיתוח התעשייה שנה קודם לכן תרמו תרומה חשובה גם הם. מאחורי כל אלה עמדה ההכרה כי הפיתוח החקלאי הגיע לנקודת רוויה, ואינו יכול להוות פתרון לקליטת תוספת כוח אדם למשק, וכן ההכרה כי רק פיתוח תעשייתי יכול להביא לצמצום הגרעון המסחרי של המדינה (שם, 396).

משהתגבשה הכרה זו, הפכה הממשלה לגורם מכריע בפיתוח התעשייתי עקב שליטתה בזרם ייבוא ההון, הממשלה סיפקה הגנה נגד ייבוא מתחרה, העניקה הלוואות לפיתוח ולהון חוזר בריבית נמוכה, מימנה את הייצוא, ביצעה פיתוח תשתית לתעשייה, פיתחה רשת חינוך מקצועי, וגם עסקה ישירות בייצור (שם, 396; אהרוני 1976 :פרק ז'). מאמץ מרוכז זה נשא פרי החל מסוף שנות החמישים. דו"ח ממשלתי רואה בשנת 1959 את שנת המפנה: בין 1959 ל- 1965 קלטה התעשייה 35% מתוספת כוח האדם במשק, והעסיקה 25% מסך כל המועסקים (משרד ראש הממשלה, 1968 :61). הפיתוח התעשייתי לא היה אחיד ובו-זמני בכל הענפים.

כפי שנראה בהמשך, זכו ענפים עתירי עבודה, כגון טכסטיל, להשקעות גדולות בתקופה מוקדמת יחסית. לעומת זאת, ענפים מסויימים בתעשיות המתכת, הדורשים השקעה גבוהה יחסית לעובד, פותחו בתקופה מאוחרת. פיתוחה של התעשייה קשור לזרם העלייה הגודל באופן כללי, ולעלייה מארצות המזרח באופן ספציפי, בכמה אופנים:

ראשית, כדאיות הפיתוח התעשייתי גדלה משהתרחב השוק המקומי בצורה משמעותית עקב העלייה.

שנית, הדחף לפיתוח התעשייתי בא משהתברר, כאמור לעיל, שזו הדרך היחידה לפתור את בעיית קליטת תוספת כוח האדם למשק. במשך כל שנות החמישים היה שיעור גבוה יחסית של אבטלה בארץ – 9%-8%-7% (הלוי וקלינוב-מלול, 1968 :53). שיעורי האבטלה היו גבוהים במיוחד בקרב העולים המזרחים (שם, 56-55) ובעיקר באזורי הפיתוח (שם, 7). הירידה בשיעורי האבטלה חלה בד בבד עם גידול ההשקעות בתעשייה, והחל מ- 161 ירד שיעור המובטלים אל מתחת ל-4% (שם, 53). חלק ניכר מן ההשקעות בתעשייה הופנה לאזורי הפיתוח, מתוך מגמה להתמודד עם בעיית האבטלה, "לעתים (תוך) התעלמות משיקולים כלכליים אחרים" (שם, 7).

שלישית, וקשור לכך, הפיתוח התעשייתי המהיר התאפשר במידה רבה הודות להיקלטותם של עובדים מזרחים בשיעורים גבוהים, לרוב בדרגים הנמוכים של הסולם המקצועי, ובשכר נמוך יחסית. כבר בשנת 1961, שנת המפקד הראשון, וזמן קצר יחסית לאחר תחילת התיעוש המזורז, היוו המזרחים 31.8% מכלל העובדים בתעשייה – בשני אחוזים יותר משיעור השתתפותם הכולל בכוח האדם (מחושב מלמ"ס, 1963 :לוח 39); ב-11 מתוך 16 הענפים התעשייתיים היה למזרחים ייצוג יתר (שם, שם) (6). 25.6% מכלל ילידי אסיה ואפריקה היו מועסקים בתעשייה באותה שנה – מול 24.5%. מכלל ילידי אירופה ואמריקה (שם, שם). הדימוי הנפוץ על קשיי הקליטה של עולים מארצות לא-מתועשות בכלכלה התעשייתית המודרנית מתנפץ מולה עובדה שהפיתוח התעשייתי המזורז בוסס במידה רבה על כוח עבודה לא מקצועי: תכנית פיתוח התעשייה לשנים 1961-1957 חזתה שמתוך כלל תוספת המועסקים שתיגרם על-ידי ביצוע התכנית, בסך 45,300 כמעט 73% – 33,010 איש – יהיו עובדים בלתי מקצועיים (משרד המסחר והתעשייה 1957 "טבלה מס' 5).

גיוסם של מזרחים לעבודה בתעשייה היה מלווה בירידה יחסית בהכנסה של פועלי התעשייה, ובעיקר של הדרגים הנמוכים.

בידינו נתונים מתוך שתי עבודות הנוגעות ישירות לנושאנו.

עבודה ראשונה עוסקת בשינויים בהפרשי שכר לפי משלח יד אצל שכירים עירוניים בשנים 1957, 1958 ו-1963-64 – דהיינו, בתקופת התיעוש המזורז (בנק ישראל, 1968). עבודה זו מחלקת את אוכלוסייתה שכירים לארבע קטיגוריות: בעלי מקצועות חופשיים, פקידים, פועלים מקצועיים, ופועלים בלתי מקצועיים, ללא פירוט ענפי. פועלי בניין וחקלאות מצויים יחד עם פועלי תעשייה. עם זאת, ממצאי העבודה רלבנטיים, כיוון שהם מעניקים תמונה כוללת של שינויים בהפרשי השכר במשק.

העבודה מראה שבמשך שש השנים הנדונות עלה שכרם של בעלי מקצועות חופשיים בצורה תלולה יחסית לעליית השכר הממוצעת של כל אחת משלוש הקבוצות הנותרות (שם, 41). בעלי מקצועות חופשיים היו באותה תקופה ברובם הגדול אשכנזים (למ"ס, תשכ"ט :לוח 96). במקביל, עלה שכרם של הפועלים המקצועיים בשיעור גדול יותר מהגידול בשכרם של הפועלים הפשוטים (בנק ישראל, 1968 :42). סביר להניח כי משקלם של המזרחים בקרב הפועלים הפשוטים, יחסית לאשכנזים, היה גבוה יותר מאשר בקרב הפועלים המקצועיים, באותה תקופה. לבסוף, מוצא הסקר כי במשך שש השנים הללו התקיים הפרש משמעותי בין השכר של יוצאי אסיה-אפריקה לבין זה של יוצאי אירופה-אמריקה – למרות צמצום איטי, כלשון המאמר: "אף כי מרבית ההפרש בשכר בין שתי העדות נובעת מרמת השכלה שונה, גיל שונה ותקופת עלייה שונה, עדיין נותר הפרש של כ-15 אחוזים שאינו מוסבר בעזרת הגורמים האמורים" (שם, 41). השוואת הפרשי השכר בין שתי העדות על-פי משלח יד מצאה כי במקצועות החופשיים והפקידותיים התרחב הפער בין השכר של יוצא אירופה-אמריקה לזה של יוצאי אסיה-אפריקה – בעוד שבמקצועות ה"פיזיים" הצטמצם הפער (שם, 51).

עבודה שנייה עוסקת באופן ישיר בתעשייה, בתקופת העשור הראשון לקיום המדינה. נושא העבודה – השפעת העלייה ההמונית על השכר בישראל (בהרל, 1965). שלושה ממצאים של עבודתו של בהרל חשובים לענייננו. ראשית, הוא מוצא כי למרות שעל-פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה חלה עלייה בשכר הריאלי של עובדים בתעשייה משך העשור, כנראה לא היתה עלייה כלל – כיוון שהנתונים הללו לא הביאו בחשבון את מחירי ה"שוק השחור" שהתפתח באותן שנים על רקע הקיצוב. שנית, לא זו בלבד שהשכר מנקודת הראות שלה עובד – דהיינו, כוח הקנייה של השכיר – לא עלה, אלא שמנקודת הראות של המעביד הוא אף ירד בצורה משמעותית. מחיר העבודה ירד יחסית למחיר הציוד – נתון הרלבנטי לתעשייה כולה – וכן יחסית למחירי התוצרת, הן בענפי הייצוא והן בתעשיות מחליפות-ייבוא (שם, 14). לבסוף, מוצא בהרל כי ההפרשים בין קבוצות משתכרי שכר גבוה לבין קבוצות משתכרי שכר נמוך בתעשייה, התרחבו משך רוב שנות העשור, כשהתרחבות זו "נתמכה על-ידי מערכת התשלומים לתנאים סוציאליים ועל-ידי כל שאר מרכיבי השכר, כולל תוספות יוקר" (שם, 15).

ניתן לסכם ולומר, אם כן, כי הפיתוח התעשייתי המזורז התאפשר, מצד אחד, בזכות הגידול המשמעותי בהון שהועמד לרשות המדינה ועל-ידי מדיניות העידוד האינטנסיבית של הממשלה, ומצד שני בזכות זמינותו של כוח עבודה זול, יחסית, מן העלייה ההמונית באופן כללי, ומן העולים המזרחים בפרט.

הפיתוח התעשייתי בישראל הביא איתו, אם כן, תהליך הפיכתם של חלק ניכר מן העולים המזרחים לפרולטריון תעשייתי. צדו השני של המטבע הוא צמיחה והתרחבות של שכבת בעלי מפעלים, מנהלים, מהנדסים וטכנאים אשר ברובם המכריע היו אשכנזים. פתיחתם של מאות מפעלים, הביקוש לכוח אדם בעל מיומנויות טכנולוגיות גבוהות, פיתוחם של מוסדות השכלה שתפקידם לספק כוח אדם זה, וצמיחתם של ענפי המימון, השיווק והמחקר סיפקו אפשרות מוביליות לשכבה רחבה מאוד של אשכנזים. פחות משני עשורים לאחר תחילתו של תהליך התיעוש, ב-1957, אנו מוצאים כי כשליש (32.4%) מכלל המועסקים האשכנזים הינם עובדים מדעיים ואקדמיים, פרופסיונליים, מנהליים ומנהלים, לעומת כעשירית בלבד (11.8%) מבין העובדים המזרחים. האבחנה בולטת יותר אם מסתכלים על המועסקים ילידי הארץ בלבד: 42.0% מילידי הארץ האשכנזים מצויים בקטגוריה זו, לעומת 12.5% מבין ילידי הארץ המזרחים (סבירסקי וקציר, 1978 :41). מכלל האשכנזים המועסקים, רק 25.5% הינם פועלים, לעומת 42.1% מבין המועסקים המזרחים. גם כאן האבחנה מחריפה בין ילידיה ארץ: רק 17.4% מבין האשכנזים הינם פועלים – לעומת 42.4% מבין המזרחים (שם, שם).

לזאת יש להוסיף כי במהלך השנים הללו התרחבו והתגבשו קבוצות וגופים השולטים בתעשייה וקובעים את תכניה וכיוונה, ואשר הינם בעלי השפעה רבה על מהלכי החברה כולה. מעבר לדוגמאות של מפעלים ספציפיים, די להביא את הדוגמה של מה שאהרוני מכנה "חברות מרכזי כובד" – הבנק לפיתוח התעשייה וכלל. שני גופים אלה הוקמו בתקופת תנופת התיעוש – הראשון ב-1957 והשני ב-1962 – מתוך מטרה לעודד ולכוון השקעות בתעשייה. שניהם הוקמו במידה רבה ביוזמה ובמימון ממשלתיים, תוך שיתוף גורמים פרטיים, ובעיקר הבנקים הגדולים. במשך השנים השתלטו הבנקים יותר ויותר על שני הגופים, והחסות הממשלתית הישירה פחתה. גופים אלה מגלמים עוצמה רבה ויכולת לקבוע היקף, צורה וכיוונים של התפתחות הכלכלה הישראלית. גופים אלה, שמרבית מאיישיהם אשכנזים, צמחו והתמסדו במהלך התיעוש שכוח העבודה המזרחי מילא בו תפקיד מרכזי.

 

שירותי ממשל, חינוך ורווחה

בכל שטחי הפעילות הכלכלית שסקרנו עד כה חזר המוטיב "הממשלה החליטה", "הממשלה השקיעה", "הממשלה פיתחה".

אנו עוברים עתה לסקירת המנגנון הממשלתי – כענף כלכלי בפני עצמו. חשיבות הדיון בשירותים הציבוריים נובעת מכמה שיקולים:

ראשית, משקלו הכמותי של הענף בישראל. המשקל הגבוה של עובדי השירותים בין כלל המועסקים בישראל הינו עובדה ידועה. משקל השירותים בכלכלה היהודית היה גבוה כבר בימי המנדט, אך עם קום המדינה חלה עלייה גדולה במשקל הענף – בייחוד בעקבות צמיחתם של שירותי הממשל (ר' 89-88 :1967, Ofer). משקל ענף השירותים הציבוריים – הכולל את שירותי הממשל, החינוך, הבריאות, והרווחה – היה 18.9% מכלל המועסקים ב-1948, ועלה ל-25% ב-1961 (שם, שם). גודלם של השירותים בכלל, ושל שירותי הממשל בפרט, מוסבר בדרך כלל על-ידי ההון המיובא לארץ, והמהווה תחליף לייצור (שם, 143).

שנית, שירותים אלה מגלמים את המדינה בחברה הקפיטליסטית בת-זמננו, התורמת לרה-פרודוקציה של היחסים המעמדיים בדרכים שונות, החל מהבטחת זכויות הקניין, דרך ויסות והכוונה של הפעילות הכלכלית, הכשרה והכוונה של כוח העבודה, מימון הפיתוח הכלכלי, טיפוח ושמירת הקונסנזוס החברתי, וכלה בניהול יחסי החוץ (1971 ,Murray). בישראל מאפשרת השליטה על זרם ההון הרב מן החוץ מידה גבוהה ביותר של יכולת לקבוע ישירות את הכיוון והדרך של הפעילות הכלכלית.

גורם שלישי ואחרון לחשיבות הדיון בשירותים הציבוריים הוא כי שירותים אלה גדלו, התגבשו והשתכללו מתוך, ותוך כדי, צמיחתו של המשק הישראלי לאחר קום המדינה. בדיקה של הרכב השירותים הללו תספק הארה נוספת של התפתחות דפוסי חלוקת העבודה העדתית בישראל.

נקדים ונאמר כי באופן כללי אפשרה הצורה הספציפית של פיתוח הכלכלה הישראלית לאחר קום המדינה – זרימת הון רב מן החוץ והיצע גדול של כוח עבודה מזרחי זול – צמיחה והתגבשות של מנגנון שירותים ציבוריים שהוא ברובו אשכנזי, בעיקר ככל שעולים בהירארכיות השונות. הצמיחה הכלכלית אפשרה מוביליות לתוך מקצועות "צווארון לבן" לשכבה של אשכנזים, אשר בתנאים אחרים היו חייבים להיכנס לקטיגוריות תעסוקתיות של "צווארון כחול" – או להמשיך בתוכן. תהליך זה של דיפורנציאציה תעסוקתית עדתית מודגש במיוחד במקרים בהם אופי השתלבותם של המזרחים בכלכלה ובחברה הביא ישירות ללידתם או לגידולם של שירותים ציבוריים ספציפיים, כגון רווחה וסעד, חינוך מקצועי וחקלאי – נוסח הקביעה הידועה, שהעניים תורמים לחלק מן העשירים בכך שהם מספקים להם תעסוקה (1972 ,Gans).

נפנה ראשית לשירותי הממשל. נעסוק רק ב"סיביל סרוויס" המשלתי, ולא במנהל הרשויות המקומיות, הן בגלל מרכזיותו של הראשון, והן בגלל קיום נתונים רבים עליו. גור עופר מציין במחקרו על השירותים בישראל – כי גידולו העיקרי של ה"סיביל סרוויס" בישראל – הן אבסולוטית והן יחסית – התרחש בין השנים 1949 ל- 1952, דהיינו, בשנות העלייה ההמונית. לאחר מכן היה גידול קטן נוסף עד ל- 1955, כאשר שיעור עובדי הממשל לגודל האוכלוסיה בארץ הגיע לשיאו. בין 1949 ל- 1955 הוכפל השיעור עובדי ממשל/אוכלוסיה (140 :1967, Ofer).

עופר מציין כי יש לייחס את הגידול לשני גורמים: ראשית, התגבשות הממשל היהודי החדש על-פי השקפה חברתית וכלכלית התואמת מדינת סעד; שנית, הנטייה של ממשלות להתמודד עם בעיה של תוספות כוח אדם ואבטלה על-ידי ניפוח המנגנון הממשלתי (שם, שם). במקרה של ישראל מקור תוספת כוח האדם, כמובן, בעלייה ההמונית. מה שאין עופר מפרט הוא איזה עולים נהנו יותר מן הניפוח הזה של המנגנון הממשלתי.

נתונים על ההרכב העדתי של עובדי המדינה מצויים במחקר השוואתי שנערך על-ידי נציבות שירות המדינה והמתייחס לשלוש נקודות זמן: יוני 1953, מרס 1955, ומרס 1960 (משרד ראש הממשלה, 1961). המחקר כולל נתונים על עובדי משרדי הממשלה, להוציא מספר קטיגוריות. (7) מן המחקר עולה כי מתוך 24,157 עובדי המדינה הנסקרים ב- 1953, רק 14.3% היו ילידי אסיה ואפריקה; ב-1955 עלה שיעורם ל-2.16; ב-1960 הגיע ל-4.21 (שם, 25). המחקר מביא גם נתונים לגבי שיעור השתתפותם של מזרחים במשרדים הממשלתיים השונים.

מתוך הנתונים לגבי 1961 עולה כי המזרחים התחלקו באופן דיפרנציאלי בין המשרדים השונים. ברוב המשרדים היה שיעור השתתפותם נמוך מן השיעור הכללי ובכמה מהם נמוך בצורה משמעותית: מסחר ותעשייה (9.5%), משרד החוץ (10.3%), משרד הביטחון (10.1%), משרד החינוך והתרבות (10.9%), משרד החקלאות (11.2%). לעומת זאת, במעט משרדים היה שיעור ייצוגם גבוה: משרד הבריאות (24.8%), משרד התחבורה (23.6%), משרד המשפטים (26.4%), משרד הדואר (27.3%), משרד המשטרה (29.3%) והרכבת (35.4%) (שם, 23-22). בארבעה מתוך אותם משרדים – בריאות, דואר, משטרה ורכבת – היה שיעור גבוה מן הממוצע של בעלי השכלה יסודית ופחות מיסודית (שם, 34) וכן שיעור גבוה מן הממוצע של עובדים בדירוג של פועלים (שם, 39). סביר להניח כי הקטיגוריות חופפות, וכי שיעור המזרחים שבדירוג הנמוך באותם משרדים היה גבוה.

המפקד של 1961 מציג, לכאורה, תמונה שונה, שכן על-פיו שיעור השתתפותם של מזרחים ב"שירותים ממשלתיים" – 30.2% – הוא כשיעור השתתפותם הכללי בכוח העבודה (מחושב על-פי למ"ס, 1963 :לוח 39). אלא שפרסומי המפקד כורכים את הקבוצה "שירותים אדמיניסטרטיביים ממשלתיים" – זו הקבוצה אליה מתייחס הסקר הנ"ל של נציבות שירות המדינה – עם שאר שירותים ממשלתיים. בדיקת סיווג הענפים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מעלה כי בין אלה האחרונים, המשטרה הינה הגוף הגדול. ובדיקה של הפרסומים הסטטיסטיים של המשטרה מראה כי שיעור המזרחים בה היה כבר בסוף העשור הראשון למדינה כה גבוה, עד כי הכללת השוטרים בקבוצה הכוללת "שירותים ממשלתיים" מעלה את שיעור המזרחים בה. בשנת 1960 היו ילידי אסיה ואפריקה 42.6% מכלל אנשי המשטרה, וב-1961 – 42.1% (משטרת ישראל, 1962 :28). במשטרה, אם כן, היה למזרחים הייצוג הגבוה מבין כל זרועות שירות המדינה. ייצוג גבוה זה הוא פרי תהליך שהתמשך לאורך רוב שנות החמישים – לעומת "ירידה מתמדת באחוז יוצאי אירופה" (שם, 31). יש להוסיף כי הגידול של שיעור המזרחים במשטרה בא לידי ביטוי בשנים הנדונות בעיקר בדרג השוטרים והסמלים, שכן בקרב 497 הקצינים בשנת 1960, רק 35 היו ילידי אסיה או אפריקה (7.0%); בשנת 1961 היה היחס 50 מתוך 533 (9.4%) (שם, שם).

אם נחשיב את השוטרים בין שאר עובדי המדינה, תתקבל התמונה מוצגת בפרסומים העיקריים של מפקד 1961 – דהיינו, שייצוגם של המזרחים בשירות המדינה הוא כשיעור השתתפותם הכללי בכוח העבודה. אולם בחינה נפרדת של השוטרים מראה, כי בשירותים האדמיניסטרטיביים של הממשלה – הם-הם עמדות הכוח וההשפעה העיקריות – היה ייצוג-יתר משמעותי לאשכנזים. למזרחים היה ייצוג משמעותי רק במספר משרדים מצומצם, וככל הנראה בדרגים נמוכים, אך בעיקר בכוחות המשטרה – אותם ניתן לראות במובן מסוים כאמונים על אספקטים של אכיפת החלטות המתקבלות על-ידי אנשי המנהל הממשלתי, דהיינו, על-ידי הפקידים האשכנזים.

 

פיתוחים אידיאולוגיים

תהליכים חברתיים מתרחשים בו זמנית בכמה מישורים משולבים. דברים נקבעים ומתבצעים – ובו זמנית הם מתוארים, מוסברים ומוצדקים. התיאור וההסבר מנסחים ומגבשים את המשמעויות של התהליך החברתי – משמעויות ההופכות לחלק מן הגורמים המעצבים את דפוסי התפתחותו של התהליך. יכולת להשליט משמעות מסוימת כמשמעות המרכזית של תהליך חברתי פירושה גם יכולת לקבוע את התוצאות האפשריות שלו – תוך מניעתן או הפחתת סבירותן של תוצאות אחרות. הצגה אידיאולוגית של אירועים ותהליכים פירושה מתן הסברים והצדקות התואמים את האינטרסים של הגורם המסביר, אך המוצגים כאמת כוללת בעלת תוקף אוניברסלי. קבלתה של האידיאולוגיה על-ידי גורמים שלהם אינטרס שונה, או נוגד, מביאה לעיצוב תפיסותיהם ותודעתם בצורה המאפשרת לבעלי האידיאולוגיה הדומיננטית להתקדם לקראת יעדיהם ללא התנגדות, ולעתים אף בסיוע פעיל של הקבוצות האחרות.

בדיוננו עד כה ראינו כיצד תהליך הפיתוח הכלכלי בתקופה שלאחר קום המדינה היה כרוך בחלוקה דיפרנציאלית של עבודה, הישגים ותגמולים, אשר תרמה לגיבוש מעמדם הנמוך של העולים המזרחים, מחד, ולחיזוק כוחן היחסי של השכבות המועדפות מתוך האוכלוסיה האשכנזית הוותיקה – ובמידה רבה גם של העולים האשכנזים – מאידך. להלן נראה כי בו זמנית התגבשו דפוסים אידיאולוגיים ברורים אשר פירשו את תהליך הפיתוח כך שהם תרמו, למעשה, לעיצובה ולהעמקתה של חלוקת העבודה העדתית – למרות שלכאורה כוונתם היתה להשיג את ההיפך. בעוד במישור האחד מתרחשת דיפרנציאציה בין קבוצות חברתיות שונות – נוצרו הסברים ופירושים במישור האידיאולוגי אשר גרמו לטשטוש משמעותה של הדיפרנציאציה על-ידי הצגתה כשלב זמני העתיד לחלוף עם התגשם הקליטה המלאה. הסברים ופירושים אידיאולוגיים אלה מצויים הן ברטוריקה של המנהיגות הפוליטית והן בניתוחים של הסוציולוגים. אלה גם אלה טרחו להראות כל כיוון ההתפתחות הקיים הוא הכיוון היחידי הרצוי והאפשרי, כי סופו של התהליך יהיה לא לטובתה של קבוצה מסויימת כלשהי, אלא לטובת החברה ככלל, וכי כל שינוי בכיוון ההתפתחות יהווה סטייה מסוכנת שסופה לפגוע במדינה ובחברה. בצורה זו תרמה האידיאולוגיה הדומיננטית, אם בניסוחה הפוליטי ואם בניסוחה המדעי, לחיזוק המבנה החברתי המתגבש, תוך הפגה מקסימלית של המתחים הנובעים ממנו.

בראשית עבודה זו אמרנו כי החברה הישראלית הוצגה בסוציולוגיה הישראלית כחברה קיימת, מגובשת ומפותחת שאל תוכה נכנסו העולים המזרחים "המסורתיים". אבחנה חד משמעית זו בין "החברה הקיימת" לבין "העולים" הובילה את החוקרים למסקנה כי על העולים המזרחים להשתנות על מנת להתאים עצמם לחברה הקיימת. במושגים סוציולוגיים דובר על תהליך "מודרניזציה" שבו ייהפכו העולים המסורתיים למודרניים (לדיון ביקורתי בתיאוריית המודרניזציה ר' ברנשטיין, 1978; וסבירסקי וקציר, 1978). מהניתוח האמור השתמע כי לכשיעברו תהליך שינוי חד-סטרי זה ישתבצו בנדבכים השונים המחכים להם במבנה הנתון. ניתוח זה היה לדומיננטי בכל מדעי החברה. הכלכלנים, לדוגמה, אשר היו חייבים להיות מודעים אולי יותר מן האחרים לצמיחה הניכרת דווקא לאחר בואם של העולים, הפגינו אותה כפילות: מחד "הכלכלה הישראלית", "המשק" – ומאידך העולים המזרחים המחכים מחוץ למערכת עד שירכשו כישורים חדשים בעזרתם יוכלו להיכנס פנימה. גם הם התעלמו מהמימד הקריטי של התקופה – מעורבותם של העולים המזרחים ב"משק", אשר היוותה תנאי חשוב בצמיחה הכלכלית.

דוגמה קיצונית לסתירה הפנימית שבגישה זו מהווים הדברים הבאים מתוך מאמר על "קליטת העלייה והמשק הישראלי" (אחירם, 1973). הוא פותח בטענה כי – "קשה לדבר על השפעתה של העלייה על המדינה, כי הרי המדינה ממש נבנתה על-ידי העלייה: עיקר האוכלוסיה ועיקר כוח האדם היום הם העולים שבאו מאז קום המדינה וצאצאיהם; חלק ניכר מן ההון בא בעקבות העלייה ולמען קליטתה, על כן גם הצמיחה הכלכלית המהירה של המשק היתה בעיקרה תולדה של תנועת העלייה". (שם, 298).

אולם מיד בהמשך הוא חוזר ומוציא את העולים המזרחים אל מחוץ למערכת – אולם… חשוב לציין שאם גם קליטתה החומרית הראשונית של העלייה ההמונית נסתיימה עוד בתום שנות ה-1950, הרי שהשתלבותם בחברה הישראלית של עולים אלה, בעיקר מבין יוצאי ארצות אסיה ואפריקה, טרם התגשמה. הוא הדין לגבי עולים ממוצא זה אשר עלו בתקופות מאוחרות יותר. הסיבות לכך נעוצות במידה רבה ברקע הכלכלי חברתי-דמוגרפי של עולים אלה; טרם עלייתם הם חיו בקרב עמים שבהם רב הפיגור התרבותי-טכנולוגי, ולפיכך גם בין יהודים אלה היתה ההשכלה והמיומנות המקצועית נמוכות, חסרה התמצאות בטכנולוגיה של המאה העשרים, רמת חייהם היתה נמוכה וגדול היה ריבוי הילדים ובהתאם לכך רב מספר הנפשות למפרנס.

לגבי עולים אלה בעיית ההשתלבות היתה בראש ובראשונה בעיה של מודרניזציה חברתית ולאו דווקא הבעיות הנובעות מהגירה מארץ לארץ. השינויים בהשכלה ורכישת מקצוע ברמה גבוהה וכן בהתנהגות דמוגרפית הם שינויים איטיים. הם ודאי לא יוכלו לקרות בדור העולים הראשון. אולם היום כבר ברור שבעיות אלה עברו בירושה במידה רבה גם לדור השני.

לכן על אף התקדמות ניכרת ברמת החיים נשאר עד היום הזה פער גדול בין קבוצות עולים אלה לבין הוותיקים והעולים החדשים יוצאי אירופה ואמריקה, ברמת החיים, בהשכלה, וברמתם המקצועית. (שם, 299) ההנחות והמושגים אשר שלטו במדעי החברה הופיעו באותה צורה ממש בדברי המנהיגים הפוליטיים. גם אלה הניחו שהחברה הישראלית בטרם העלייה ההמונית היתה חברה מוגדרת, ומגובשת, השאור שבעיסה של העם היהודי, כדברי שר החינוך ב-1953: עם קום המדינה מנה היישוב בארץ ששים רבוא ויותר, ואולם המרץ היצירתי הלאומי, העוצמה החברתית הרבה שהיתה גנוזה בו, לא היו כלל וכלל ביחס למספרו, מפני שהיישוב בארץ התגבש מיסודות שהיתה בהם מתיחות יהודית מכסימלית, שהיתה בהם הרגשת ייעוד, והם היו מושרשים במורשת הדורות של תרבות יהודית… דמותו של אדם בישראל עוצבה בדורות אלה מתוך הרגשת ייעוד של דורות, מתוך היאבקות מתמדת שבה נשארו רק החסונים ביותר, האיתנים ביותר מבחינה נפשית, המיועדים מבחניה חברתית. (דברים בכנסת בהצגת חוק חינוך ממלכתי, דינור, 1968 :27) לחברה נבחרת זו הגיעה העלייה ההמונית – חלק גדול שלה עולים הבאים אלינו ללא ידיעת אלפא- ביתה, ללא סימן של חינוך יהודי או אנושי. שניים גורמים לכך: הזמן והמקום. הם ילידי תקופת חורבן והרס בעולם, תקופת מלחמות העולם וירידה חומרית ורוחנית הכרוכה בהזדעזעות מוסדות תבל, והם יוצאי ארצות חשוכות מדוכאות ועשוקות. (כדברי בן-גוריון ב-1950 בפני הפיקוד הבכיר של צה"ל. בן-גוריון, 1964 :34) בעלייה זו, על-פי כל מנהיגי התקופה, "גנוזים" הכוחות החלוציים של הוותיקים.

תפקיד "החברה הקולטת" הוא להוציא כוחות אלה מגניזתם, "להנחיל" לעולים את ערכי החברה הקיימת, ואז יוכלו גם אלה להשתבץ בקיים. כפי שאמר בן-גוריון בהמשך דבריו – הקליטה הרוחנית של עלייה זו, מיזוגה ועיצובה, הפיכת אבק אדם זה לאומה תרבותית, יוצרת, עצמאית ונושאת חזון – היא מלאכה לא קלה, וקשייה אינם קטנים מקשיי הקליטה המשקית. נדרש מאמץ אדיר, מוסרי וחינוכי, מאמץ מלווה אהבה עמוקה וטהורה לאחים נידחים אלה, להנחיל להם את נכסי האומה וערכיה, לנטוע קלויות מרוחקות ועשוקות בתוך חברתנו, תרבותנו, לשוננו ויצירתנו, לא כגומלי חסד – אלא כשותפי גורל (שם, שם).

תהליכי הקליטה הוצגו, אם כן, גם על-ידי הסוציולוגים וגם על-ידי ההנהגה הפוליטית, כתהליכי השתנות שחייבים לעבור על העולים המזרחים. בעקבות השתנות זו יוכלו אלה "לתפוס את מקומם" במערכת החברתית, כאילו זו עומדת ומחכה להם.

התהליך כולו הוצג כתהליך חסר סתירות, חסר יחסים אנטגוניסטיים. ישנם אלה אשר עמדו בו בהצלחה והגיעו לסוף הטוב – "מיזוג", "אינטגרציה" או-בלשון הסוציולוגים – "פיזור מוסדי", ויש אשר נכשלו בו, והם "הסוטים". בכל מקרה הם אלה שצריכים להשתנות, ובמידה ולא השתנו – הם הסוטים.

טשטוש זה של הדיפרנציאציה ההולכת ומתגבשת נעשה בצורות רבות, אחת הדרכים החשובות ביותר היתה מיקוד התיאור והניתוח במסגרות כלליות, שהוצגו כמסגרות בלתי אנטגוניסטיות.

הסוציולוגים לקחו כיחידת הניתוח שלהם את "החברה הישראלית" ולא את הקטיגוריות האנטגוניסטיות בתוך החברה, כמו קבוצות עדתיות, מעמדות וכו'. הכלכלנים דיברו על "צמיחת המשק" או "הענף" ולא על הגורמים אשר הושפעו בצורה דיפרנציאלית מצמיחה זו. ההנהגה דיברה על "המדינה" כמסגרת אוניברסלית אשר על-פי הגדרתה מתייחסת בצורה שווה לכל אלה הנכללים בתוכה. על-ידי קביעה כזו של היחידה הניתוחית, הוסטה המודעות מיחידות אנטגוניסטיות, ועוד יותר חשוב – מהתפתחותם של יחסים אנטגוניסטיים. באופן זה ניתן היה להניח איזה שהוא "כלל" אשר יעדיו נהפכים, על-ידי תרגיל הגדרתי, ליעדיהם של כל אלה הכלולים בתוכו. כתוצאה מכך, ניתן היה לפתח ניתוחים על-פי קריטריונים של "טובת המדינה", "צרכי המשק", או "פונקציות חברתיות", ולהוציא מכלל דיון את המקום המרכזי אותו תפסו אינטרסים סותרים. טשטוש זה של ניגודים חברתיים שירת בראש ובראשונה את אלה שהיו מעוניינים בהמשך המצב הקיים, בהיותו מקדם את האינטרסים שלהם.

דרך חשובה נוספת לטשטוש תהליך הדיפרנציאציה מצויה בהסבר שניתן לבעיות הקליטה של העולים המזרחים. באופן עקבי ביותר, התמקד "הסבר" זה אך ורק באפיונים של העולים עצמם – כפי שנתפסו על-ידי המנהיגים והחוקרים – ולא ביחסים בין העולים המזרחים לבין גורמים אחרים במערכת. כתוצאה מכך, הוצגו העולים כ"אשמים" במצבם, וכל עול השינוי עליהם.

העובדה כי מצבם היווה חלק ממערכת יחסים הוצאה מכלל דיון. הביטוי אולי המגוחך ביותר של גישה זו ניתן על-ידי גולדה מאיר באומרה כי – "העולים הביאו איתם את האפליה".

גישה דומה נמצא בעבודתה של רבקה בר-יוסף על המרוקאים (1970), שנכתבה בעקבות אירועי ואדי סאליב. גם היא ראתה את שורש בעייתם של המרוקאים באיפיונים שהם "הביאו איתם".

בין יתר הדברים, היא "זיהתה" את האפיונים הבאים: ניתוק מהתנועה הציונית, אי הבנה לגבי טיבעה של התנועה הלאומית, חוסר הכרה של הליכים דמוקרטיים וכיו"ב.

היא פטרה עצמה מכל התייחסות למבנה הכלכלי והפוליטי, בו היו מצויים בוואדי סאליב בחיפה של שנות החמישים, ולקיומה של שכבה כלכלית ופוליטית, אשר נבנתה מנחיתותם ותלותם של העולים המזרחים.

מיקוד הדיון הציבורי בשאלות ה"קליטה" – ומאוחר יותר "סתימת הפערים" – במזרחים ובתכונותיהם וכישוריהם, וההתעלמות משאלת אופי מערכת היחסים ההולכת ונוצרת בין המזרחים לבין האשכנזים, הוציאה את אלה האחרונים מכלל חקירה וניתוח. האשכנזים הסתתרו מאחורי המושג "החברה הישראלית" – וכיוון שזו נתפסה כמודרנית ומתקדמת, הרי שבמשתמע הוצגו האשכנזים כמגלמים את ערכי המודרניות, התעשייה המתוחכמת, הטכנולוגיה, המדע, הדמוקרטיה וכיו"ב.

העמדת הדברים בצורה כזו היסוותה חלק מן התהליכים ההיסטוריים הממשיים – וכך תרמה לעיצוב וחיזוק חלוקת העבודה העדתית.

ראשית, הוסוותה העובדה שרוב האשכנזים בישראל באו ארצה מחברות אשר, בדומה לארצות המוצא של המזרחים, היו בפריפריה של המערכת הקפיטליסטית העולמית, ואשר נכנסו לתהליכי תיעוש ופיתוח טכנולוגי-מדעי באותו זמן, לערך – ולכל היותר דור אחד מוקדם יותר. שנית, הוסוותה העובדה שהחברה היישובית לא עמדה – כפי שראינו במהלך העבודה – בדרגת פיתוח דומה לזו של חברות המרכז במערכת הקפיטליסטית העולמית. שלישית – וחשוב מכל – הוסוותה העובדה שהמודרניות שלה אשכנזים הולכת ומתאפשרת, הולכת והופכת עובדה, הודות לעלייתם של המזרחים ה"מסורתיים" המספקים את כוח העבודה הנחוץ לפיתוח הכלכלי המזורז. באותן שנים ממש בהן הפכו מזרחים לפועלים חקלאיים שכירים עונתיים, לפועלי בניין פשוטים, ולפועלי ייצור בלתי מקצועיים בתעשייה, הפכו אשכנזים ותיקים – וחלק גדול מן העולים החדשים – למנהלי עבודה, לפועלים מקצועיים בלעי קביעות, לפקידים עובדי "צווארון לבן", ולבעלי מפעלים קטנים ובינוניים. השיפור במעמדם, והדרישות שנבעו מן הפיתוח המואץ, אפשרו לבניהם ללמוד בתיכון ובאוניברסיטה, ולהפוך לטכנאים, מהנדסים, ופקידים בכירים, העומדים בראש המערכת הכלכלית, מדינתית, מדעית וטכנולוגית. דהיינו, המערכת האידיאולוגית, אשר מיקדה את הדיון במאפיינים של המזרחים, עזרה להעלים את העובדה ש"מודרניותם" של האשכנזים אינה חלק ממורשתם ההיסטורית מימים ימימה, אלא מערכת דפוסי פעולה המושגת, במידה רבה, תודות למיקומם של המזרחים בתהליך הפיתוח הכלכלי – מיקום שיוחס, כאמור, ל"מסורתיות" שלהם.

הניתוחים והתיאורים כוונו להסיט את הדעת מנקודות הקישור הקונקרטיות שבין העולים המזרחים והוותיקים האשכנזים.העולים הם ה"מסורתיים", "עשוקי התרבות", ה"פרימיטיביים", והוותיקים הם ה"מודרניים", בעלי "הייעוד החברתי". בנקודה זו של תוויות מופשטות נעצר הדיון. הקורא או המאזין נשאר עם סטריאוטיפים המרחפים בחלל חברתי. הוא מנוע מלראות שהגורמים השונים אכן נפגשים בדפוס שיטתי של דומיננטיות ותלות. המפגש בין ה"מסורתי" וה"מודרני" הוא המפגש בין המעסיק והפועל; הפעיל המפלגתי והמצביע הפוטנציאלי; המובטל ומזכיר לשכת העבודה; תושב המעברה ופקיד הסוכנות; תושב עיירת הפיתוח וראש המועצה; המורה והתלמיד. היעדרה של קונקרטיזציה זו איננו מקרי. הוא מסיט את תשומת הלב מקיומה של מערכת יחסים תלותית שיטתית, וכתוצאה מכך, מחליש את הסיכוי כי תעלה דרישה לשינוי יחסים אלה כתנאי לפתרון "בעיות הקליטה".

דרך נוספת לטשטוש היסוד הדיפרנציאלי בתהליך קליטת העלייה היתה הסטת הדיון לרמה "סובייקטיבית". הדיון התמקד ברגשותיהם ותפיסותיהם של העולים מתוך הנחה, לעתים קרובות בלתי מוצהרת, כי תפיסות אלה אינן תואמות את המציאות, אלא הן פרי עולמם הסובייקטיבי של העולים. דוגמה לכך היא ההתעלמות בכל הניתוחים הסוציולוגיים מהעובדה, כי עבור רבים מהעולים המזרחים היתה העלייה לארץ כרוכה בירידה אבסולוטית ברמת החיים ובתנאי החיים, אם בתנאי מגורים, או בתעסוקה, או בתזונה. ההתייחסות היחידה לאיזו שהיא "ירידה" היתה במושגים סובייקטיביים, שינוי במעמדם של העולים ביחס לשאר האוכלוסיה, אשר גרם להם להרגיש כאילו חלה ירידה של ממש במעמדם. לא רק שקביעה זו לא היוותה תיאור מהימן של מה שקרה, אלא היה בה גם זילזול בעולים בעצם ההנחה, שלא ייתכן כי בארצם ה"עשוקה" היה להם טוב יותר מאשר במעברה, בערים הנטושות, בכפרי העבודה או בעירות הפיתוח. היו גם זילזול והתנשאות בטענה, כי האדם עצמו אינו מסוגל להבחין בין הרמה הסובייקטיבית והאובייקטיבית. לרמה זו של דיון היו גם השלכות אופרטיביות חשובות. אם בעיות הקליטה נבעו מ"צורת התפיסה" של העולים המזרחים, הרי יש לשנות את התפיסה ולא את המציאות הנתפסת.. ואכן מסקנה זו נקבעה באופן מפורש בסיום הדו"ח של הוועדה הבינמשרדית לבדיקת מצב המעברות ב-1954 – הוועדה משוכנעת כי אין כל הפליה בזכויות בין העדות היהודיות השונות במדינת ישראל ועל כן אינה ממליצה על כל צעדים בתחום זה. יתירה מזו: חלקן של עדות המזרח בשירותים המנהליים והסוציאליים עולה על חלקן במסים. לממשלה מדיניות עקבית המכוונת להעלאת רמת חייהם של התושבים המפגרים. לשם כך היא מבצעת בניית שיכונים, חינוך חובה והכשרה מקצועית למבוגרים. האיגודים המקצועיים מקיימים ברוב מקומות התעסוקה רמת שכר לעבודה בלתי מקצועית אשר בהשוואה לעבודה מקצועית ומנהלית, הינה גבוהה כאן אולי יותר מבכל מקום אחר בעולם.

אולם הרגשת הנחיתות הסובייקטיבית בקרב בני עדות המזרח קיימת, ואתה המשימה לעקור הרגשה זו. לשם כך יש להחיש את תהליך הקליטה ובייחוד להחדיר להכרתם של העולים בביתם את מהותו ותוכנו האמיתי של הקשר ביניהם ובין האומה הישראלית. מאמץ מיוחד נדרש מן התושבים הוותיקים, שעד הנה לא עשו את כל אשר לאל ידם לקבל את פני אחיהם מארצות ערב ומהודו אגב ביטוי ממשי של אחווה. (מדו"ח הוועדה הבינמשרדית לבדיקת מצב המעברות, 1954 :28) (8)

הדיון על הרמה ה"סובייקטיבית" אפשר גם לטשטש את משמעות תהליך הפרודוקטיבזציה. ראינו לעיל כי הכניסה לכוח העבודה בענפים השונים היתה ברמה של עבודה בלתי מקצועית, בדרך כלל עבודה פיזית קשה, תמורת שכר נמוך, אשר אפשרה צבירת רווחים לקבוצות חזקות מהאוכלוסיה הוותיקה. אפיונים קונקרטיים אלה של ה"תפקיד הכלכלי" מיטשטשים, ובמקומם מושם הדגש על "מודרניותו" של "התפקיד הכלכלי", מחד, ועל ערכה של "העבודה", מאידך. דוגמה טובה של התייחסות כזו ניתן לראות בדברי גיורא יוספטל, אשר היה ראש מחלקת הקליטה של הסוכנות ומאוחר יותר שר העבודה: אילו נשאלתי: מהי ההסתגלות הנדרשת מעולה הבא לארץ הייתי אומר: הוא חייב בשינוי גישתו לעבודה ולעבודת כפיים במיוחד. בארצות מוצאם עסקו רוב העולים במסחר, בתיווך ובמלאכות הנחשבות ל"מלאכות יהודיות". עבודת כפיים – עבודת האיכר ופועל החרושת – נחשבו כמלאכות המעמידות את בעליהן בתחתית הסולם החברתי. התפקיד הראשון הוא איפוא מאמץ לשנות יחס זה. עמל הכפים נחשב בעינינו לא רק כתרומה החשובה ביותר לבנין הארץ, אלא כמעשה המשנה את דמותו ואופיו של האדם היהודי. (יוספטל, 1963 :92)

עמל כפיים, של מי, עבור מי, תמורת מה? שאלות אלה לא נשאלו, לא על-ידי ההנהגה הפוליטית ולא על-ידי הסוציולוגים והכלכלנים. תהליך העבודה הוצג כתהליך נייטרלי, בלתי אנטגוניסטי, המשמש ל"בניין הארץ". ההתנסות של העולה המזרחי מעלה שאלות אחרות – אך אלה אינן מגיעות לא למחקר המדעי ולא לאידיאולוגיה הפוליטית.

 

סיכום

בעבודה זו ניסינו להראות כי מעמדם הנמוך של המזרחים בישראל אינו תוצאה של מורשת העבר שלהם, אלא פרי דפוסי היקלטותם בארץ תוך תהליך פיתוח כלכלי מואץ. מעמד נמוך אינו עמדה אבסולוטית, העוברת עם קבוצה נתונה מדור לדור ומארץ לארץ – אלא עמדה יחסית הנוצרת בתנאים היסטוריים ספציפיים. אותו תהליך בו הפכו מרבית המזרחים לפועלים, הפך את מרבית האשכנזים לבני המעמד המועדף. מובן שלעבר יש חשיבות רבה: ציינו, לדוגמה, את אי ההתאמה בין דפוסי הפעילות הכלכלית שהיו שכיחים בין עולי המזרח לבין תוכניות הפיתוח של מנהיגות המדינה. אולם גם ברור שהעבר לא הכתיב את התוצאות הספציפיות שנתקבלו בארץ. ראשית, אנו יודעים כי מזרחים בעלי רקע ונתונים זהים לאלה של העולים שבאו ארצה, ואשר היגרו לארצות אחרות, גורלם היה שונה לטובה (ר' 1977 ,Adler and Inbar). שנית, מעמדם הנוכחי של האשכנזים הוותיקים גם הוא לא הוכתב על-ידי עברם. מעמדם הוא תוצר של הפיתוח הכלכלי אשר תואר לעיל. פיתוח זה נעשה מתוך מודעות לאפשרויות הטמונות בעלייה החדשה בכלל ובמזרחית בפרט. לו לא היתה העלייה הזו באה – או לו באו עולים אחרים ושונים – ודאי היה גם תהליך הפיתוח שונה, ואיתו גם מעמדם של האשכנזים הוותיקים.

מעמדם של המזרחים בישראל כיום מקורו, אם כן, באותו תהליך מודרניזציה שהיה אמור – על-פי הדיעה הרווחת – להביאם למעמד שווה לזה של האשכנזים. אך בראש המבנה החברתי אין מדפים ריקים העומדים וממתינים למזרחים מודרניים שיבואו וימלאום. שינוי במעמדם של המזרחים לא יבוא משינוי במאפיינים שלהם בלבד: הוא יבוא רק עם שינוי של המבנה החברתי כולו. מקומות במדפים העליונים של המבנה יפתחו, רק אם המזרחים ייצרו את אותם מדפים – תוך שינוי היחס בינם לבין האשכנזים. צעד כזה מצריך, בראש ובראשונה, השתחררות מכבלי המיתוס האידיאולוגי של מודרניזציה.

תקוותנו שעבודה זו תהיה תרומה בכיוון זה.

 

הערה מספר 1:

1. מדיניותה המקצועית של ההסתדרות בתקופת העלייה הגדולה ולאחריה הינה נושא לדיון מקיף בפני עצמו, ולא נוכל להיכנס אליו כאן בהרחבה. נסתפק בהבאת הקטע הבא מתוך סקירה על פעולות הוועד הפועל של ההסתדרות בשנים 1959-1956 – אלה שנות תחילת התיעוש המזורז – שהוגשה לוועידה התשיעית של ההסתדרות. הקטע עוסק בשאלת ההפרשיות בשכר שגדלה באותן שנים – ומבהיר היטב אילו אינטרסים גרמו להסתדרות לפעול כפי שפעלה בנושא: "בהשקיפנו לאחור אי אפשר שלא להודות, כי אכן היה צורך אובייקטיבי לתקן את הפרשי השכר, לאחר שנצטמקו יתר על המידה. הנהגת ההסתדרות יכלה לדחות את כל הדרישות, לפעול בקו האחידות והשוויוניות, לנהוג תקיפות בכל השביתות הבלתי-רשמיות ולאחוז באמצעים ארגוניים ומשפטיים. אך כיום נראה, כי הדרך של היענות חלקית לתביעות וחיפוש אחר פתרונות מוסכמים – היתה צודקת יותר וטובה יותר. המדיניות המקצועית הגמישה מנעה קרע בין ההסתדרות לבין האינטליגנציה והשכבה המקצועית בקרב העובדים. ולא זו בלבד אלא מאז נקבעה מדיניות מקצועית זו – והיא מוגשמת הלכה למעשה – התארגנו בהסתדרות מקצועות אקדמאיים נוספים ובחוגים אלה גוברת ההכרה שכל ענייניהם יוכלו לבוא על פתרונם במסגרת המשותפת של כלל העובדים. האיגוד של האקדמאים המתבדלים נשאר מבודד, ללא אחיזה ציבורית וללא יכולת פעולה. איגוד זה, שהוקם במגמה עוינת לתנועת העבודה בארץ ובעידוד מפלגות הימין, לא הצליח למשוך אחריו את ציבור האקדמאים ולא הפך לכוח יציג שלו כלפי הגורמים הקובעים את ענייניה המקצועיים והפרופסיונליים של האינטליגנציה העובדת. אנו מקווים, כי גם הארגון הפורש של המורים התיכוניים, הנוקט קו מיליטנטי כדי להצדיק את קיומו הנפרד, יווכח במרוצת הזמן שניתוק ממקורות היניקה והכוח של כלל העובדים דן את המתבדלים לניוון ולכשלון".
   (ההסתדרות הכללית, 1960 :12)