בעיות כלכליות של אתמול ושל מחר
מאת: אפרים קליימן (פרופ' לכלכלה, האוניברסיטה העברית, ירושלים).
מקור: אנשים ומדינה החברה הישראלית – אסופת מאמרים, שמואל סטמפלר (עורך), משרד הבטחון – ההוצאה לאור, 1989.
מבוא
למרות התמורות האדירות, שעבר המשק הישראלי בארבעת העשורים מאז תש"ח, בעיותיו היסודיות הן עדיין אלה שאפיינו את שנותיו הראשונות, וכמה מהן רודפות אותנו עוד מלפני היות המדינה. רובן תורץ מעת לעת בנסיבות שהזמן גרמן – נטל צורכי הביטחון או קליטת העלייה, התייקרות מקורות הדלק בעולם או אף עצם "צעירותה" של המדינה. אולם העובדה, שהתופעות המשקפות בעיות אלה חוזרות ונשנות כל כך הרבה שנים, מחייבת אותנו לשאול, האם אין הן מצביעות על תכונות מבניות בסיסיות של המשק ושל החברה הישראלים? האם מה שנתפש בזמנו כתחלואי ילדות חולפים של אומה בהתהוותה לא התגלה עם התבגרותה כמחלות כרומיות או, אולי, אף כמומים מלידה?
עודף יבוא ותלות כלכלית
התופעה הבולטת ביותר, המייחסת את המשק הישראלי כל השנים, היא זו של עודף היבוא או, בניסוחה הרגשי יותר, של חוסר עצמאות כלכלית. לביטוי תלות כלכלית ניתן לייחס משמעויות שונות, שלא כולם בהכרח שליליות או, כשהמדובר בעצמאות כלכלית, בהכרח חיוביות (כדוגמה לעצמאות במובנה השלילי יכול לשמש משק, שבמחיר ירידה חדה ברמת החיים של תושביו מנתק עצמו ממערכת הסחר הבינלאומי ומייצר בעצמו את כל המוצרים שהם נזקק להם). בהקשר הנוכחי הכוונה ב"תלות" היא לחוסר יכולתה של החברה להסתפק במשאבים שהיא מפיקה בעצמה או משיגה בחליפין, כלומר להזדקקותה לתמיכה חומרית מבחוץ.
המשאבים העומדים לרשותו של המשק מורכבים מן התוצר שלו ומהיבוא אליו, בניכוי אותו חלק מן התוצר המיוצא לחו"ל. משק שיבואו גדול מיצואו, הוא משק נתמך או תלוי (באחרים) במובן זה, שהמשאבים העומדים לרשותו גדולים מן התוצר שלו. הסימן להעדרה של עצמאות כלכלית הוא, אפוא, קיומו של עודף יבוא (ביבוא וביצוא נכללים לצורך זה לא רק יבוא ויצוא של סחורות ממש אלא גם קנייה ומכירה של שירותים, כמו הוצאות של תיירים ישראלים בחו"ל או של תיירים זרים בארץ, תשלומים בעד הובלה של סחורות ארצה, תשלום ריבית על חובות לגורמים זרים וכן הלאה).
על מידת התלות הכלכלית של ישראל אפשר ללמוד מן השורה הראשונה של לוח 1, שבה הובאו הנתונים על חלקו, בפרקי זמן שונים בעבר, של עודף היבוא בסך כל המשאבים הכלכליים, שהשתמשנו בהם לצריכה פרטית, להספקת שירותים ציבוריים ולהשקעה. כדי שמספרים אלה לא יושפעו מתופעות חולפות, כמו תנודות במחירי הדלק, הם חושבו מסדרת נתונים בסיסית, שבה כל המוצרים והשירותים המיובאים והמיוצאים וכל אלה המהווים את התוצר הלאומי של ישראל, הוערכו בכל השנים באותם המחירים, שהם מחיריהם בשנת 1980. העיון בשורה זו של הלוח מגלה, כי למרות מגמת ירידה מסוימת היה משקלו של עודף היבוא יציב למדי: בממוצע חמש-שנתי הוא נע בין קצת יותר מרבע מן המקורות במחציתה ראשונה של שנות החמישים – וכך גם בתקופת חמש השנים שלאחר מלחמת יום הכיפורים – לכחמישית מן המקורות בתקופות המשנה האחרות שבלוח. בשנה-שנתיים האחרונות עמד, אומנם, שיעור זה על רמה נמוכה יותר, אך כזאת קרה כבר בעבר, ואין להסיק מכך עדיין על התרחשותו של שינוי משמעותי בממדי התלות הכלכלית.
לוח 1
תלות כלכלית: משקל עודף היבוא במקורות וחלקו של היבוא המשולם על-ידי היצוא (1)
| 1951 עד 1955 | 1956 עד 1960 | 1961 עד 1965 | 1966 עד 1970 | 1971 עד 1975 | 1976 עד 1980 | 1981 עד 1985 | 1986 | |
| עודף היבוא כ-%
מקורות היצוא כ-% מהיבוא |
26.4
25.8 |
22.0
40.8 |
20.8
50.0 |
21.0
54.8 |
25.9
52.7 |
21.2
65.6 |
19.8
69.1 |
17.3
75.4 |
התלות הכלכלית הגבוהה הזו התמידה למרות העלייה העצומה שחלה ביצוא, אשר גדל מאז 1951 במונחים ריאליים, כלומר לאחר ניכוי השינויים בערך הכסף, בלא פחות מאשר פי ששים! בארץ דלת משאבי טבע גורר גידולו של היצוא גם גידול ביבוא, שכן עיקרו של היצוא חייב לבוא בה מעיבודם של חומרי גלם מיובאים.
אלא שגידולו של היבוא היה מתון יותר – רק פי שנים-עשר בערך.
המספרים בשורה השנייה של לוח 1 מלמדים, שכתוצאה מכך רכש היצוא, אשר שילם רק בעד רבע מכלל היבוא שלנו במחציתה ראשונה של שנות החמישים, שבע-עשיריות מן היבוא במחציתה ראשונה של שנות השמונים וכשלושה-רבעים ממנו בשנת 1986.
העובדה שהתלות לא קטנה במידה העשויה להראות כמתחייבת מגידולו של היצוא יחסית ליבוא, נובעת מהגידול האיטי יותר של הפעילות הכלכלית הכללית, שכן עם השנים גברה נכונותו של המשק לנצל את יתרונותיו של המסחר הבינלאומי. נכונות זו התבטאה בהכפלת גודלו של סחר החוץ יחסית לתוצר: סך כל העסקות של ישראל בשוקי-חוץ, כלומר סכום ערכי היבוא והיצוא גם יחד, עולה היום על ערכו של כל התוצר הלאומי שלנו!
האם ימשיכו לתמוך בנו?
אחד ההסברים המקובלים לתלות הכלכלית הגדולה שלנו בתמיכה מבחוץ הוא נטל הכבד של הוצאות ביטחון. נתונים מפורטים יותר היו מראים, באמת, עליה חדה במידת התלות בשנים המיידיות לאחר כל מלחמה. אם כי, כפי שאפשר לראות בלוח 1, בממוצע רב-שנתי שיעוריה לא היו נמוכים במיוחד גם בזמנים רגועים, יחסית, כגון המחצית הראשונה של שנות הששים או השנייה של שנות השמונים. לאחרונה נהוג אף להפריד – ולחשב את "עודף היבוא האזרחי", שאינו כולל את היבוא הבטחוני. הפרדה זו יפה למטרות מסוימות, אך היא עלולה גם להטעות: צורכי הביטחון גורמים לעודף יבוא על-פני היצוא לא בשל היבוא הישיר של אמצעי לחימה, אלא בגלל הנתח הגדול, שהם נוגסים מסך המקורות העומד לרשות המשק. גם לו היינו מסוגלים ליצר בעצמנו את כל הדרוש לביטחון, היה גידול בנטל הביטחון מביא לעליה בעודף היבוא – אלא אם כן היינו מוכנים בו בזמן להקטין את החלק מסך המקורות המשמש לצריכה ולהשקעה. היפוכו של דבר אף נכון: גם לו נאלצנו לייבא את כל הדרוש לבטחוננו, ניתן היה לצמצם את עודף היבוא על-ידי הורדת רמת החיים והפניית המקורות שישתחררו ממנה – ליצוא.
הסיבה המהותית לגודלו של עודף היבוא היא, בסופו של חשבון, שאיפתה של החברה הישראלית לקיים רמת חיים מסוימת למרות, ואולי אף בגלל, המצב הבטחוני. לפטור את תופעת התלות הכלכלית בטענות של נטל הביטחון, פירושו, שהאחריות הכלכלית לבטחוננו אינה בידינו, אלא מוטלת על שכמם של זרים.
מה איפשר למשק הישראלי ליהנות מעודפי יבוא מתמידים וליטול על עצמו משימות מבלי לשלם את המחיר הכלכלי המיידי בעבורן? בעבר הרחוק יותר מומן עודף היבוא בעיקר מתמיכתו של העם היהודי בגולה ומתקבולים בלתי-חוזרים, כמו השילומים והפיצויים האישיים מגרמניה, ובמידה פחותה יותר – על-ידי השקעות עסקיות מחו"ל. אך בשני העשורים האחרונים היו המקורות הללו רחוקים מלהדביק את הגידול בעודף היבוא, והוא מומן יותר ויותר על-ידי הלוואות. את התוצאה מציג לוח 2, שממנו אפשר לראות כיצד תפח והלך החוב החיצוני של ישראל בהתמדה: מאמצע שנות הששים ועד אמצע שנות השמונים גדל החוב החיצוני הנקי (כלומר בניכוי חובם של זרים לישראל) בלא פחות מאשר כמיליארד דולר לשנה. היום מגיע החוב לקרוב לחמשת אלפים דולר לכל נפש בישראל.
לכאורה, אין בכך כל רע, כל עוד אפשר לגלגל את החוב ולפרוע הלוואות בזמנן על-ידי נטילת הלוואות חדשות. אולם כבר היום מגיעים תשלומיה ריבית של ישראל לחו"ל (לאחר ניכוי הריבית המשולמת לנו על-ידי אחרים) ליותר ממיליארד וחצי דולר לשנה.
מאז תחילת העשור הנוכחי הוכפל ויותר סכום זה, והוא שקול בשנים האחרונות כנגד 16-14 אחוזים מכל יצוא הסחורות והשירותים שלנו. כמחצית מערך היצוא מייצגת את ערכם של חומרי הגלם המיובאים, אשר שימשו ביצורו. תשלומי הריבית על החוב החיצוני אכלים אפוא, קרוב לשליש מן הערך המוסף ביצוא.
לוח 2
החוב החיצוני הנקי (1) (במיליארדי דולר)
|
1955 |
1960 | 1965 | 1970 | 1975 | 1980 | 1985 | 1986 |
| – | 0.7 | 0.8 | 2.2 | 6.5 | 12.0 | 19.2 |
18.9 |
- סך כל חובות המשק לחו"ל, בניכוי חובות חו"ל למשק הישראלי, בערכים דולריים שוטפים.
מדאיגה עוד יותר מזאת השאלה, הימשיכו התומכים הנוכחיים לסייע לנו גם בעתיד. כבר שנים רבות משמשת ממשלת ארצות- הברית, בדרך זו או אחרת, מקור עיקרי לאמצעי מימון עודף היבוא. מאז 1985 שקול הסיוע האמריקני הישיר כנגד כל עודף היבוא (מה שמסביר את יציבות החוב החיצוני בשתי השנים האחרונות שבלוח 2). האיום, שממשלת ארצות-הברית עלולה יום אחד לקצץ או להפסיק את הסיוע כאמצעי לחץ מדיני, לא הועמד עד כה במבחן – אך אין להסיק מכך שהוא לא יתממש לעולם.
מבנה הייצור ומשקל הממשלה
תופעה אחרת, המאפיינת את המשק הישראלי מתחילתו, היא זו של הרכב סל המוצרים והשירותים שאנו מייצרים. בלוח 3 מוצגים נתונים על התפלגות המועסקים האזרחיים במשק בין שלוש קבוצות עיקריות של ענפים: הקבוצה הראשונה, המייצרת מוצרים מוחשיים מובהקים, היא קבוצת החקלאות והתעשייה; הקבוצה השנייה היא זו של ענפי שירותים מובהקים, כשרותי הממשלה והרשויות המקומיות, וכן שירותים אישיים (מספרות, למשל); כל שאר הענפים, המקובצים בקבוצה השלישית, פזורים בין שני קצוות אלה, והם כוללים את הבניה, את הספקת החשמל והמים, את המלונאות, את התחבורה וההובלה וכן אותם ענפי שירותים מובהקים, כבנקאות למשל, המשרתים בעיקר את עולם העסקים.
כפי שאפשר לראות מן הלוח, חלה במרוצתה שנים ירידה משמעותית בחלק מכלל ציבור העובדים העוסק ביצור מוצרים – משתי חמישיות מכל המועסקים לפני עשרים-שלושים שנה, לפחות משליש היום. עיקרה של ירידה זו נבע מן העלייה בפריון היצור בחקלאות, שאיפשרה הגדלת התפוקה החקלאית תוך כי צמצום מספר המועסקים ביצורה: מניין המועסקים בענף זה כיום – כ- 70 אלף – עולה רק במקצת על מחצית מספר המועסקים בו בשנת 1960! הצטמקות החקלאות היא תופעה מוכרת בתהליך התיעוש והפיתוח הכלכלי, אולם אצלנו לא נתלוותה לה התרחבות מקבילה שלה תעשיה; במקום זה גדל חלקם שלה שירותים.
לוח 3
המבנה הענפי של התעסוקה האזרחית (באחוזים)
|
1955 |
1960 | 1965 | 1970 | 1975 | 1980 |
1985 |
|
| חקלאות ותעשייה
שירותים ציבוריים ואישיים
אחרים |
39.5
29.5
31.0 |
40.5
29.5
30.0 |
39.2
29.8
31.0 |
33.1
31.7
35.2 |
31.2
33.4
35.4 |
30.1
35.8
34.1 |
29.5
36.6
33.9 |
משקלם הגבוה של ענפי השירותים במשק הישראלי היה לא פעם נושא להתבטאויות רגשיות אצלנו. יש שערכו הקבלות עם מבנה התעסוקה המסורתי של יהודים בגולה וניסו להסיק מהן על תכונות אופי לאומיות, כביכול. במידה מסוימת משקלם שלה שירותים הוא פועל יוצא של תופעת עודף היבוא, אשר עליה עמדנו קודם לכן: חברה הצורכת יותר ממה שהיא מפיקה בעצמה, יכולה להשלים על-ידי יבוא את החסר לה במוצרים, אך לא בשירותים – הנוטים מעצם טבעם להיצרך בסמיכות מקום וזמן ליצורם. לפי טיעון זה, את גודלם של ענפי השירותים יש לבחון לא יחסית לתעסוקה המקומית או לתוצר הלאומי, אלא לסך המקורות שהמשק משתמש בהם (שהם, כאמור, התוצר בתוספת עודף היבוא). אולם יש לזכור, כי שירותים רבים נסחרים היום בין ארצות בדיוק כמו מוצרים מוחשיים, החל בשירותים פיננסיים, כבנקאות וביטוח, וכלה בצורות שונות של ידע, כמו פטנטים או תוכנות מחשבים. ההבחנה המשמעותית מבחינת המשק הישראלי היא בין מוצרים ושירותים סחירים, כלומר כאלה שניתן לייצא אותם, לבין מוצרים ושירותים שאינם סחירים. ואם קבוצות הענפים הראשונה והשלישית שבלוח 3 נבדלות זו מזו רק במידת החסירות של מוצריהן (כי גם הספקת חשמל ומים יכולה לחצות גבולות), הרי מה שמייצרת הקבוצה השנייה, זו של השירותים הציבוריים והאישיים, הוא, למעשה, בלתי-סחיר לחלוטין.
הבעיה, שלוח 3 מצביע עליה, היא זו של התמחות חלק גדול מכוח העבודה האזרחי (שלא להזכיר כבר את זה המגויס לביטחון) ביצור שירותים, שאי-אפשר לייצאם – דבר המטיל אילוץ נוקשה למדי על גודלו של היצוא בכוח ובכך מגביל את תחום האפשרויות של צמצום התלות הכלכלית שלנו. יתר-על-כן, מריבתו של כוח העבודה העוסק ביצורם מועסק בשירותים הציבוריים: בבריאות, בחינוך ובמערכת הממשל עצמה, כלומר במסגרות הפועלות באמצעות הנחיות מנהליות וצווים מלמעלה – ושאינן כפופות לתמריצים ולקנסות הכלכליים שלה שוק. מסירות לנושא ותחושה של אחריות ציבורית ושל "רוח יחידה" מבטיחות לא פעם, כי מסגרות כאלה תפעלנה למופת. אולם, בדרך כלל, בהעדר שכר ועונש מוגדרים היטב על יעילות ועל חסרונה, מפתחים שירותים כאלה נטייה לסרבול בירוקרטי ולסחבת – גם שהם אינם חשופים להשפעתו המייעלת של יבוא מתחרה מחו"ל.
גודלם שלה שירותים הציבוריים מבטא בחלקו את הניסיון לקיים בארץ "מדינת רווחה", המספקת לתושביה השכלה, בריאות ואמצעים לקיומם בעת זקנה ומחלה כחלק מזכויות האזרח הבסיסיות שלהם. הבקיעים המתגלים לאחרונה בשירותים אלה, דוגמת סכסוכי העבודה התדירים במערכת הבריאות ותופעות "החינוך האפור", מצביעים על מגבלותיה של המדינה כיצרן וכספק ישיר שלהם. כמו ברוב ארצות העולם, נראה, כי אף אצלנו קיימים שירותים, אשר מנגנוניהם המנהליים משמשים במידה לא מועטה לביצור השררה שלה עומדים בראשם, בעיקר באמצעות חלוקה של משרות ושל טובות ההנאה הכרוכות בהן.
גודלה הרצוי של הממשלה, במונחי משקלה בתעסוקה או בתוצר הלאומי, הוא במידה רבה ענין להשקפת עולם חברתית. אך יש לציין, כי ההיבטים השליליים של שליטה ממשלתית ישירה בנתחים גדולים של המשק זכו לאחרונה לתשומת לב גוברת לא רק במשטרים רכושניים שמרניים, כארצות-הברית של הנשיא רייגן וכאנגליה של הגב' תאצ'ר, אלא גם במשטרים קומוניסטיים, כמו סין בעידן שלאחר מאו או ברית-המועצות תחת מנהיגותו של גורבצ'וב. אי-שביעות הרצון הגוברת מתפקוד חלק מהשירותים הציבוריים בארץ וההתנפחות של חלק ממנגנוניהם מעוררות שאלות דומות גם אצלנו. מכל מקום, חשוב לזכור, כי גם כשהנהנים משרותי הממשלה אינם נתבעים לשלם בעדם במישרין, אין שירותים אלה ניתנים חינם: הציבור בכללותו משלם בעדם במיסים שהממשלה גובה ממנו, כלומר בוויתור על צריכה פרטית.
כך בבריאות ובחינוך וכך, למעט הסיוע האמריקני, גם בביטחון.
הספקתם של שרותי "מדינת רווחה" במקביל להוצאות ביטחון גבוהות מחייבות נטל מיסוי כבד, כבד יותר – כך משתמע מריבוי העלמות המס אצלנו – ממה שהציבור הישראלי מוכן לשאת.
אינפלציה נצחית?
בעוד שנה יוכל המשק הישראלי לציין מלאת 50 שנה רצופות כמעט של אינפלציה, שהתפתחה בארץ. לראשונה לאחר פרוץ מלחמת- העולם השנייה. לוח 4 מציג את שיעור ההתייקרות השנתית במדד המחירים לצרכן בתקופות שנים שונות מאז הקמת המדינה (למעט שלוש השנים הראשונות, שבהן "תומרן" המדד במדינה רבה בידי הממשלה). במושגי הניסיון שלה עשור האחרון יכולים כמה מפרקי השנים המנויים בלוח להיחשב כתקופות של יציבות מוחלטת…
אולם לא כך הם נתפשו בזמנם, ובצדק – שכן חומרת האינפלציה נמדדת בהשוואה לעליות המחירים המתרחשות באותו זמן במשקים אחרים ועל רקע ההסדרים המוסדיים, שנועדו להקהות את עוקצה.
לוח 4
האינפלציה: שיעור העלייה השנתי במדד המחירים לצרכן (1)
|
1951 |
1956 עד 1960 |
1961 עד 1965 |
1966 עד 1970 |
1971 עד 1975 |
1976 עד 1980 |
1981 עד 1985 |
1986 |
| 23.6 | 3.9 | 7.3 | 4.8 | 26.4 | 74.6 | 210.6 |
19.7 |
- ממוצעים חמש-שנתיים פשוטים של העלייה ברמת המחירים במשך השנה (דצמבר של כל שנה לעומת דצמבר של השנה שקדמה לה).
חומרת השפעותיה של האינפלציה בשנות המדינה הראשונות נבעה מהעדרם, עד אז, של הסדרי הצמדה פיננסיים, שיכלו להבטיח לציבור כי חסכונותיו לא יישחקו למרות עליות המחירים. בלעדיהם הוא לא היה מוכן להלוות לממשלה את הסכומים, שלהם נזקקה לצורכי פיתוח ולקליטת עליה, ושאותם התקשתה לגבות ממנו במיסים. הסדרים אלה, שפותחו אז בהקבלה להסדר תוספת היוקר של הצמדת שכר (שהיה קיים עוד מימי מלחמת העולם השנייה), ניטרלו את ההשלכות השליליות של האינפלציה המתונה, יחסית, שבין אמצע שנות החמישים לבין תחילת שנות השבעים, ובעיקר הם מנעו את מנוסת הציבור מנכסים פיננסיים – כגון אגרות חוב ותוכניות חסכון – לנכסים מוחשיים, כמוצרי צריכה בני קיימא או דירות (אך גם כך נבע חלק מן הביקוש, שהזין את ענף הבניה, מרצונם של אנשים להגן על רכושם מפני האינפלציה על-ידי השקעה בדיור). יש לזכור, כי גם עליית מחירים מתונה, לכאורה, של 6 אחוזים לשנה שוחקת במהלך עשר שנים קרוב למחצית מערכם הממשי של נכסים כספיים. לולא הסדרי ההצמדה היו ההכנסות שנחסכו מופנות לביקוש למוצרים, ותוספת ביקושים זו הייתה חוזרת ומגבירה את הלחצים האינפלציוניים.
באותן שנים הדאיגה האינפלציה בעיקר בשל השפעתה השלילית על מאזן התשלומים. מדינות המערב, שאיתן רוב קשרי המסחר שלנו, ניהלו אז מדיניות של שערי חליפין קבועים למטבעותיהן.
שינוי בשער החליפין – שהוא, בתנאי הארץ, פיחות – היה מאורע דרמטי מלווה בזעזועים, ועל כן השתדלו שרי האוצר של ישראל להימנע ממנו ככל האפשר. אך כאשר שער החליפין הוא קבוע, מייקרת עליית מחירים בארץ את סחורות היצוא שלנו לקונים בחו"ל. אם לא מתרחשת באותו זמן גם שם התייקרות דומה, הם יעברו לקנות במקומן תוצרת אחרת. בדומה לכך, התייקרותן של סחורות מקומיות מקטינה את כושרן להתחרות ביבוא. באמצעות הרחבה זו בעודף היבוא מביאה האינפלציה לדלדול יתרות מטבע חוץ של המדינה – ומכאן הדאגה שהאינפלציה גרמה.
התגברות האינפלציה בשנות השבעים חפפה, בתחילתה, התפתחויות אינפלציוניות בעולם כולו, אשר נבעו מהתייקרות מחירי הנפט בעקבות מלחמת יום הכיפורים. אולם בשעה שהאינפלציה בארצות המערב שככה די מהר – אף כי לא הודברה כליל – שיעורי עליות המחירים בארץ הרקיעו שחקים, ושיעורים דו ואף תלת-ספרתיים אלה איימו לא רק על יתרות מטבע החוץ אלא גם על כל תפקודו של המשק הישראלי. הסדרי ההצמדה הקיימים, אשר גובשו בימים של אינפלציה מתונה, לא יכלו לענות על הצרכים, כשהמחירים עלו מדי חודש ב-10 או ב-15 אחוז – כשיעור עלייתם בכל השנה האחרונה כולה! אין פלא, אפוא, כי תשומת הלב של הבריות הוסטה מפעילותם הכלכלית הרגילה לתמרונים פיננסיים שונים משונים, שנועדו להגן עליהם ועל עסקיהם משחיקת ההכנסות ומאבדן הרכוש, שסיכנו אותם בנסיבות אלה.
בין כלכלנים נטוש ויכוח לגבי זהותם המדויקת של מחוללי האינפלציה בפרקי זמן שונים; אולם כללית ניתן לומר, כי היו תקופות, שבהן היוו הגרעונות בתקציבי הממשלה גורם מרכזי לאינפלציה: כאשר המיסים והמלוות, שנלקחו מהציבור, לא הספיקו למילוי כל המטלות שהממשלה קיבלה על עצמה, היא מימנה את פעולותיה בעזרת מה שנהוג לכנות "מכבש הדפוס" (בפועל לא משרד האוצר הוא המדפיס או המנפיק כסף, אלא בנק ישראל, המספק לו הלוואות או ממיר למענו מטבע חוץ). מכיון שלביקוש הממשלתי, שנוצר בדרך זו, לא נתלוותה ירידה מקבילה בביקוש הפרטי, נוצרו במשק עודפי ביקוש, ובעקבותיהם עליות מחירים.
בתקופות אחרות גרמו לאינפלציה ניסיונותיה של הממשלה לצמצם את עודף היבוא בעזרת שינויים בשער החליפין. פיחותים, כלומר ייקורם של המטבעות הזרים, הגדילו את היצוא. בכך הקטינו את היצע הסחורות בשוק המקומי, מה שהיה בעצמו גורם לאינפלציה.
בשל משלקו הגבוה של היבוא אצלנו, יחסית לתוצר, גררה התייקרותו לחצים להעלאות מחירים כמעט בכל ענפי המשק.
מגמות אלה התחזקו בעיקר לאחר המהפך הכלכלי של 1977. בין כך ובין כך היו מחוללי האינפלציה קשורים בקשר הדוק לאחת מן הבעיות המבניות שהזכרנו לתלות הכלכלית ולמאמץ לצמצמה, או להיקפה של הפעילות.
צמיחה וקיפאון
בעשרים וחמש השנים הראשונות של המדינה צמח המשק הישראלי בקצב מהיר ביותר. היו, אומנם, גם שנים של נסיגה, כמו, למשל, במיתון של שנות השישים – אך בחשבון הכולל, כפי שאפשר להיווכח מלוח 5, היו שיעורי הגידול של התוצר לנפש גבוהים מאוד בתקופה זו. תהליך זה נקטע עם מלחמת יום הכיפורים בשיעור הגידול, שאפיין, בממוצע, את חמש תת-התקופות הראשונות שבלוח – 7.5 אחוזים לשנה – היה התוצר לנפש מוכפל כל שתים-עשרה שנה בערך – לעומת רק אחת למאה שנה (!) בשיעורי הגידול של העשור האחרון. קיפאון זה מדאיג, כי הוא מטיל מגבלות חמורות על אפשרויותיהם של פרטים לשפר את מצבם החומרי ובסופו של דבר גם על אפשרויותיהם לקדם את מעמדם החברתי אל על חשבון אחרים. בהעדר צמיחה תעלם הניידות החברתית, שאפיינה אותנו בעבר, או שתושג רק במחיר החרפה חדה בניגודים המעמדיים, העדתיים ואולי אף האזוריים, הקיימים היום בחברה הישראלית.
לוח 5
צמיחה: שיעור הגידול השנתי בתוצר המקומי לנפש (1) באחוזים
| 1951 עד 1955 | 1956 עד 1960 | 1961 עד 1965 | 1966 עד 1970 | 1971 עד 1975 | 1976 עד 1980 | 1981 עד 1985 | 1986 |
| 5.9 | 4.7 | 6.0 | 4.8 | 4.4 | 0.9 | 0.4 | 0.6 |
- ממוצעים חמש-שנתיים, במחירים קבועים של שנת 1980.
זוהי תחזית קשה, שכן ניידות חברתית נותנת תמריץ להצטיינות ומבטיחה בכך, שהחברה לא תקפא על שמריה – בניגוד לזו שבה הפרט כלוא בתא המעמדי-כלכלי שאליו נולד, ללא אפשרות לחרוג ממנו, כמו בחברה הפיאודלית בזמנה. ללא הניידות החברתית, שאיפשרה הצמיחה הכלכלית המהירה של שנות החמישים והשישים, לא הייתה יכולה להיקלט כאן העלייה הגדולה של אותן השנים, ולא הייתה מתאפשרת אף אותה מידה חלקית של מיזוג גלויות – שילוב בניהם של יוצאי ארצות ורקע שונים כל כך – שהושגה כאן עד עכשיו. חידוש הצמיחה הוא תנאי הכרחי, אף אם לא תנאי מספקי, לגיבוש חברתי, למניעת ירידה ולעידוד העלייה.
הגידול בתוצר לנפש בשנים המוקדמות יותר מרשים בעיקר על רקע העלייה המהירה בו-בזמן במספר הנפשות. שיעור הגידול השנתי הממוצע באוכלוסייה בעשור האחרון הוא כמחצית בלבד מזה של עשרים וחמש השנה שקדמו לו (ופחות מעשירית מזה של שלוש שנות העלייה ההמונית מיד לאחר הקמת המדינה). יכולתה של המדינה להקציב משאבים למטרות כלל-לאומיות גדולות, כמו המוביל הארצי בשעתו או מטוס ה"לביא" לאחרונה, היא פועל יוצא של הגודל הכולל של התוצר הלאומי. אולם בעוד שהתוצר הלאומי כולו נהג לגדול בעבר כמעט ב-10 אחוזים לשנה בממוצע, הרי היום הוא גדל רק במעט יותר מ-2 אחוזים.
קשה לקבוע בוודאות מה הם הגורמים, שנוכחותם מבטיחה צמיחה. ניתן לומר, כי ללא יבוא ההון הייתה הפניית המשאבים להשקעה, בעיקר בשנים המוקדמות, מצריכה ירידה חריפה יותר ברמת החיים מזו שהציבור יכול היה לעמוד בה. יש משהו ממעגל קסמים סגור ביחס בין צמיחה לבין ההתקדמות לעצמאות כלכלית: צמצום עודף היבוא מותנה בגידול התוצר, שיספק את המקורות ליצוא הנוסף או להחלפה נוספת שלה יבוא ביצור מקומי; ואילו הצמיחה תלויה בהשקעות גדולות, שקל יותר לשאת בהן, ככל שגדול יותר עודף היבוא. במלים אחרות – יתכן שהקטנת התלות הכלכלית בעתיד עשויה להיות מושגת רק במחיר הגדלתה היום.
יבוא ההון מבטיח רק את זמינותם של המשאבים הדרושים לצמיחה. לניצולם היעיל נדרשים גורמים מוחשיים פחות, כמו יזמות, נכונותם של משקיעים להסתכן ביצור מוצרים חדשים או בפריצה לשווקים לא מוכרים והכושר לתרגם חידושים מדעיים לשינויים בתהליכי יצור. כל אלה רגישים מאוד לאווירה הכללית, הכלכלית, החברתית והפוליטית כאחת. בעשור האחרון, כפי שהזכרנו כבר קודם לכן, הם נדחקו הצידה על-ידי האינפלציה, שההתגוננות מפניה הצריכה גיוס כל התושייה היזמית. ברורה פחות השפעתו של המצב הבטחוני-מדיני: צורכי הביטחון הכבדים הביאו להשקעה גדולה ולהתפתחות טכנולוגית מרשימה בענפי המתכת והאלקטרוניקה בשניה עשורים האחרונים וכמוצר לוואי גם לגידול ניכר ביצואם. אולם בשל רגישותו הגדולה של יצוא זה לקשרים ולשיקולים מדיניים, הוא נוטה להיות מאוד בלתי-יציב.
ואילו את המשקיעים העסקיים, הזרים וגם הישראלים, הרתיעו, כנראה, הסיכונים הבטחוניים הישירים והעקיפים. משקיע, שעיניו לרווחים בלבד ושהברירה בידו, לא ימהר להשקיע מהונו בארץ שבה יאיימו על מפעלו, במקרה הקיצוני, הרס פיזי, ובמקרה השגרתי שיבושי עבודה תכופים בשל שירות מילואים ממושך של עובדיו.
בכל שנות קיומה של המדינה ניסתה הממשלה לעודד השקעות על ידי תמיכה חומרית במשקיעים ועל-ידי הבטחת הגנה מיבוא מתחרה לתוצרתם. האשראי הזול לזמן ארוך, שהממשלה העניקה למשקיעים, הוא אחת הסיבות העיקריות להיווצרות החוב הפנימי הגדול של הממשלה, הגדול כיום פי אחד וחצי מן התוצר הלאומי של מדינת ישראל כולה (שכן את הכספים, שהממשלה הילוותה למשקיעים, היא נאלצה ללוות בעצמה מהציבור – בתנאים נוחים פחות). והחומה של כמסי מגן גבוהים פירנסה שיטות יצור וניהול בלתי יעילות, שלא נאלצו לעמוד במבחן התחרות הבינלאומית.
עידוד הצמיחה בעתיד עשוי לחייב דווקא הגברת התחרות במשק, הן דרך חשיפתם של יצרנים מקומיים ליבוא מתחרה והן דרך פירוקן של התארגנויות קארטליות ("הסדרים כובלים" בלשון החוק הישראלי), המגבילים את התחרות בין היצרנים המקומיים עצמם.
בעיות העשור החמישי
כפי שראינו, הבעיות העיקריות העומדות בפני המשק הישראלי בשנתו הארבעים – תלות כלכלית, משקל גבוה של השירותים ושל הממשלה במשק, אינפלציה – אלה המטרידות אותו כבר ארבעים שנה. אף ההאטה בצמיחה, העומדת בניגוד חד כל-כך לניסיון שניים וחצי העשורים הראשונים, נמשכת כבר חמש-עשרה שנה, מאז מלחמת יום הכיפורים. נראה, כי אלה תהיינה גם הבעיות של העשור החמישי למדינה.
אומנם, מבחינות מסוימות נראות השנים הנוכחיות כתקופת מעבר: משקלו שלעודף היבוא במקורות נמצא בירידה, והאינפלציה כמעט נבלמה; אולם התייקרות של אחוז עד שניים לחודש מהווה עדיין אינפלציה חמורה למדי במושגי הארצות, שאיתן רוב מסחרנו. בעודדה את היבוא ובהרתיעה את היצוא היא עלולה תוך זמן קצר לחזור ולהגביר את תלותנו הכלכלית. ואילו מאמץ למנוע את ההרעה במאזן התשלומים על-ידי פיחות עלול לחזור ולהחיש את קצב האינפלציה. התמדתן של התופעות שתיארנו כאן מורה, שהן משקפות בעיות יסוד מבניות – ולא כאלה שהזמן גרמן והעשויות לחלוף במהרה.
במכלול הבעיות שמנינו, זו שפתרונה יציב את האתגר הגדול ביותר בפני החברה הישראלית בעשור הבא היא הצמיחה. חידושה עשוי להיות מותנה במציאת פתרון לחלק מהבעיות האחרות, כצמצום משקלם של ענפי השירותים ובלימת האינפלציה; ואם יושג בדרך הנכונה, הוא עשוי, מצידו, לקרב אותנו לעצמאות כלכלית. אך מעבר לכך, קצב הצמיחה העתידי הוא שיקבע, אם תהיה ישראל חברה, שבניה רוצים להיות בה ועולים להתיישב בתוכה. הצמיחה של העשור החמישי והאמצעים שינקטו להשגתה עשויים לעצב את דמותה של החברה הישראלית לתקופה ארוכה.