תפרוסת האוכלוסייה במעבר מיישוב למדינה
מאת: עמרם גונן
מקור: המעבר מיישוב למדינה 1949-1947: רציפות ותמורות
עורכת: ורדה פילובסקי
אוניברסיטת חיפה הפקולטה למדעי הרוח מוסד הרצל לחקר הציונות, 1990
עיצוב פעיל של תפרוסת האוכלוסייה
מפת פיזור האוכלוסייה בשנת 1948, 1949
רציפות או תמורה?
רציפות או תמורה? שאלה זו, העוברת כחוט השני בחקר המעבר מיישוב למדינה בשלהי שנות הארבעים, נשאלת גם על השינוי בתפרוסת האוכלוסייה בעקבות מעבר זה. בהקשר זה השאלה הספציפית היא, כיצד השתנתה תפוצת האוכלוסייה בארץ עם כינונה של מדינת ישראל, בעת שהאוכלוסייה היהודית עברה בבת אחת ממעמד של קהילה סמי-אוטונומית, הבונה את תפרוסתה תוך משא-ומתן ומאבק עם שלטון בריטי ועם אוכלוסייה ערבית מתחרה, למצב שבו היא שולטת בכלי המדינה התחוקתיים, הפוליטיים והכלכליים, ויכולה להשתמש בכלים אלה כדי לנסות ולעצב את תפוצת האוכלוסייה לפי מטרותיה היא. בניסוח אחר השאלה היא, האם בעקבות השינוי הפוליטי חל גם שינוי מיידי ודראסטי בתפרוסת האוכלוסייה, או שמא התחולל שינוי זה באופן איטי והדרגתי במהלך השנים שלאחר הקמת המדינה, תוך שמירה על מידה רבה של רציפות.
התשובה לשאלה של רציפות או תמורה בתחום זה חייבת להבחין בין המרכיב היהודי ובין המרכיב הערבי של האוכלוסייה בארץ. אין ספק, כי תפרוסת המרכיב הערבי בתחום המדינה החדשה עברה שינוי דראסטי בעקבות מלחמת העצמאות. התוצאה הדרמטית ביותר של המלחמה הייתה יציאה של האוכלוסייה הערבית מחלקים ניכרים של המדינה החדשה.
יציאה זו הייתה כמעט מלאה במישור החוף, אך גם בעמקים הפנימיים ובחלקים של הגליל הייתה יציאה מאסיבית של תושבים ערביים. רובם הגדול יצאו אל מעבר לקווי החזית ומצאו את עצמם מחוץ לתחום המדינה, כפי שהוגדר על ידי קווי שביתת הנשק של 1949. היציאה המאסיבית של האוכלוסייה הערבית מתחומה של מדינת ישראל החדשה נתנה לאוכלוסייה היהודית מרחב גיאוגרפי עצום מבחינת היכולת לעצב את תפרוסתה היא באמצעות הכלים החדשים שנמצאו עתה בידיה.
עיצוב פעיל של תפרוסת האוכלוסייה
לא רק כלים חדשים ומרחבים חדשים, אלא גם תושבים יהודיים חדשים למכביר עמדו לאוכלוסייה היהודית בשנים הראשונות שמיד לאחר הקמת המדינה. התושבים החדשים הגיעו בהמוניהם כעקורים, כפליטים וכמהגרים-חלוצים, וכל אלה היו נתונים למחסור במשאבים כלכליים אישיים, ולכן למידה ניכרת של הישענות פוטנציאלית על משאבים ציבוריים.
הישענות זו היה בה כדי לאפשר הכוונתם הגיאוגרפית של התושבים החדשים באמצעות הכלים החדשים, ולהשיג על ידי כך שינוי משמעותי בתפרוסת של האוכלוסייה היהודית במדינה החדשה. רבים מן התושבים החדשים – "העולים" בסמנטיקה הישראלית – המתינו באותם ימים במחנות עולים לקורת-גג ולתעסוקה. באמצעות קביעת התפרוסת של שני יסודות מחיה אלה ניתן היה, מבחינה פוטנציאלית, להשפיע במידה ניכרת על מיקום התיישבותם של התושבים החדשים.
לא רק שטחים חדשים ותושבים חדשים עמדו לרשות המעצבים של תפרוסת האוכלוסייה; באותם ימים של ראשית מדינה חל שינוי דרמטי בדפוסי היבוא של הון לארץ. בתקופת היישוב רוב ההון המיובא בידי יהודים היה הון פרטי, שפעל לפי כללים של כדאיות כלכלית, וקטן היה חלקו של ההון הציבורי, שהשקעותיו הודרכו על ידי משימות גיאוגרפיות לאומיות. עם קום המדינה התהפכו היוצרות, ועיקרו של יבוא ההון היה בידי הסקטור הציבורי.(1) השינוי בדפוסים של יבוא ההון לארץ עם הקמת המדינה, שהיה צו השינויים הדרמטיים שחלו באופן מיידי ומשמעותי בשנים הראשונות, נתן בידי מוסדות המדינה את האפשרות להשפיע במידה זו או אחרת על חלוקתן הגאוגרפית של ההשקעות בקורת-גג ובתעסוקה, ובכך לנסות ולעצב את תפרוסת האוכלוסייה היהודית.
גם האקלים הציבורי של אותם ימים ראשונים שלאחר הקמת המדינה היה נוח לעיצוב פעיל של תפרוסת האוכלוסייה. באותם ימים הייתה תחושה של שעת חירום בשל המלחמה שבה נולדה המדינה, בעקבות הזרם הענקי של עולים חסרי כל, ומול הצורך הבולט להבטיח שליטה בשטחי המדינה, בעיקר באותם שטחים שבשוליה, שבהם לא התקיימו ריכוזים של אוכלוסייה יהודית.
באותם ימים הגיעה למעמד נכבד המסורת הריכוזית שהתפתחה במפלגות הפועלים בתקופת היישוב ואשר הייתה מעוגנת בהשקפת העולם הפוליטית-כלכלית, המעניקה תפקיד חשוב למדינה בהסדרת החיים הכלכליים והחברתיים, כולל התכנון והעיצוב של תפרוסת האוכלוסייה.
בראש הממשל של המדינה החדשה עמדה מפא"י, מפלגת הפועלים הגדולה של אותם ימים, אשר מנהיגיה וממלאי התפקידים הביצועיים שלה היו אמונים גם על התפיסה הריכוזית וגם על חשיבות התפרוסת של יישובים ככלי מדיני, עוד מימי התחרות הגיאופוליטית בין יהודים לערבים בתקופת המנדט. בימים הסוערים של קום המדינה התקיים, אם כן, שילוב רב-משמעות של תחושת חירום, של קבלת התפיסה הריכוזית ושל קבלת הצו הגאופוליטי לתפוס שטחים חדשים, ואלה יחד עשו את מלאכת העיצוב הפעיל של התפרוסת למשימה כמעט מובנת מאליה, גם אם פירושה היה העברת אנשים להתיישבות ולהשתקעות במידה לא מבוטלת של כורח. אל כל אלה נתלוותה מידה מסוימת של קבלת הדין של ההכוונה הגאוגרפית בקרב חלק מן העולים.
א' ברוצקוס, שהיה מן העוסקים המובהקים בפיתוח המחשבה התכנונית בתחום של תפרוסת האוכלוסייה במדינת ישראל ואף לפני הקמתה, ניסח ב- 1956 את הסיכויים ואת התנאים באותן שנים לעריכת תמורה יסודית במפת האוכלוסייה היהודית במלים אלה:
נוצר מצב נדיר בתולדות התיישבות העמים, שבידי גורמים ממלכתיים וממלכתיים למחצה רוכז החומר האנושי, מרבית הקרקע וגם אמצעים ניכרים לבצוע של ישוב מתוכנן של למעלה ממחצית האוכלוסייה העתידה של המדינה. מצב זה פתח סיכוי לבצע "מהפכה גאוגרפית", המשנה את המבנה ההתישבותי הקודם ובונה אותו מחדש לפי עקרונות תכנוניים חדשים.(2)
רבים מן הדברים שנכתבו מאז תיאר ברוצקוס את ההזדמנות הנדירה לתמורה גיאוגרפית משמעותית מבטאים רוח זו ומצביעים על כך, שבראשית שנותיה של המדינה התקיים שידוד מערכות במערך הגאוגרפי של יישוביה. תכנון גאוגרפי, תכנון ארצי, פיזור אוכלוסייה, מדיניות ערים חדשות ומושגים דומים משמשים אבני-יסוד בתיאורן ובניתוחן של התמורות בתפרוסת שחלו לאחר השנים הראשונות להקמת המדינה.
ה-N ההתיישבותית
אולם, כאשר בוחנים את מפת האוכלוסייה היהודית בשנים הראשונות שלאחר הקמת המדינה, התמונה הכללית שמתגלית איננה מצביעה על "מהפכה גיאוגרפית" של ממש. אמנם במספר קטן של שנים מוקמים מאות יישובים חקלאיים, אך אלה, למרות פריסתם הגאוגרפית הרחבה, מכילים רק חלק קטן מאוכלוסיית העולים. כמו כן, חלק נכבד מן היישובים החקלאיים החדשים מוקמים בתוך המסגרת הגיאוגרפית של האוכלוסייה היהודית הקיימת לקראת סוף תקופת המנדט. אותה N התיישבותית, הנמשכת מעמקי החולה והירדן, עוברת דרך עמק יזרעאל וחיפה וממשיכה דרומה ביתר צפיפות דרך השרון, אזור תל-אביב ושפלת יהודה, ממשיכה לשמור על צורתה גם כשנוספו לה מאות-אלפים של תושבים יהודיים חדשים. הרשת הגיאוגרפית הקיימת מתעבה ומצטופפת, וגם שולחת שלוחות של הרחבה או פריצה: בנגב הצפוני, בהמשך להתיישבות בשפלת יהודה; לרגלי הרי שומרון, בהמשך להתיישבות בשרון; בדרום עמק בית-שאן, בהמשך להתיישבות בצפונו של עמק זה; ובגליל העליון, לאורך הגבול עם לבנון. אל תמורות אלה נוספה גם ההתיישבות המאסיבית בפרוזדור ירושלים. הפריצות אל הנגב הצפוני ואל הגליל העליון היו מן התמורות המשמעותיות ביותר ביציאה אל מחוץ לרשת היישוב היהודית. הייתה בהן הגשמת המדיניות ההתיישבותית שנוסחה בשלהי שנות השלושים ובשנות הארבעים, אך לא באה לידי ביטוי מעשי עד הקמת המדינה אלא בנקודות התיישבות מעטות.
אולם, עיקרה של האוכלוסייה היהודית החדשה שהגיעה ארצה לאחר הקמת המדינה נקלט בתוך הרשת הגיאוגרפית הקיימת, ובעיקר החלק העירוני שבה. התופעה הבולטת ביותר היא המעמד החשוב שרוכש לעצמו מרכז הארץ כבר ב- 1949, מעל ומעבר למעמדו בשנים קודמות. יעידו על כך מפות האוכלוסייה משנת 1948 ומשנת 1949, שפורסמו בשנתוני הממשלה תש"י ותשי"א (מפה א).
מפת פיזור האוכלוסייה בשנת 1948, 1949
הרציפות בתפרוסת האוכלוסייה
נשאלת השאלה אם כן, כיצד למרות כל התנאים והנסיבות שהקלו על יצירת תמורה משמעותית בתפרוסת האוכלוסייה היהודית מיד עם הקמת המדינה לא חלה תמורה שכזו, אלא נתקיימה מידה ניכרת של רציפות; וזאת, כאשר בוחנים את התפרוסת כולה ולא רק את התוספות ה"חלוציות" אליה – היישובים החקלאיים והערים החדשות – שכה הרבו לעסוק בהן, הן במישור האידיאולוגי-תכנוני והן במישור המחקרי.
נראה לי כי הדרך להסביר את המידה הניכרת של רציפות בתפרוסת האוכלוסייה במעבר מיישוב למדינה תתגלה בהתבוננות רחבה של מערכת הכוחות שפעלו באותן שנים ראשונות מיד לאחר הקמת המדינה. מצד אחד פעלו הכוחות ה"מפזרים", שעסקו ביצירת התמורה בהתפרסות האוכלוסייה והפנו אליה את תשומת הלב של קובעי סדר-היום הציבורי. אלה היו, בלשוני, ה"מדינאים", ה"מתכננים" וה"חקלאים". לעומתם פעלו הכוחות ה"מרכזים", אשר, ללא ניסוח מפורש של מטרה זו, גרמו בפעולותיהם לריכוזה של האוכלוסייה החדשה בתוך הרשת הגיאוגרפית הקיימת, ועשו על ידי כך לשמירת הרציפות.
אלה הם, בלשוני, ה"קולטים", ה"ותיקים" וה"פוליטיקאים", אשר לא ניסחו את מטרותיהם במנשרים ובמסמכי מדיניות פומביים ולא הרבו לתאר את פעולותיהם במאמרים ובספרים, אך השפיעו באופן ניכר על עיצובה של תפרוסת האוכלוסייה בשנותיה הראשונות של המדינה החדשה.
בספרות העוסקת בשנים ההירואיות הראשונות מוכרות בעיקר בעיקר הקבוצות הגורסות פיזור אוכלוסייה ומושכות בכיוון של פריצה מן המסגרת הגאוגרפית הקיימת. ה"מדינאים" רואים לנגד עיניהם כמשימה עיקרית את תפיסת השטחים החדשים שנוספו לאוכלוסייה היהודית בעקבות הקמת המדינה מעבר לתחום ההתיישבות היהודית בתקופת המנדט. הם מפנים את תשומת הלב אל הנגב, הגליל ופרוזדור ירושלים, ומדגישים את ההתיישבות ליד הגבולות החדשים. השנתיים הראשונות הן שנים של אי-ודאות הקשר לעתידה הטריטוריאלי של המדינה החדשה. יישובם של השטחים שהתפנו מתושבים ערביים ושל השטחים שלאורך קווי שביתת הנשק מעסיק מאוד את ה"מדינאים" כמשימה עיקרית. בקווי-היסוד של הממשלה שהוקמה במארס 1949 נאמר, כי הממשלה תקבע תכנית פיתוח שמגמתה היא "אכלוס מהיר ומאוזן של שטחי המדינה דלי אוכלוסין ומניעת ריכוז מופרז בכרכים" (שנתון הממשלה תש"י).
ה"מדינאים" מעוניינים באכלוס מהיר של שטחי מדינה דלי אוכלוסין. אולם למשימה זו מספיק חלק קטן מן האוכלוסייה היהודית, וזאת משום הנוהג להטילה על יישובים קטנים בעיקר.
קיבוצים, מושבים ועיירות קטנות מילאו את החלל הטריטוריאלי, וסימנו את הגבולות החדשים באמצעות כמה אלפי תושבים בלבד. עדיין נותרו מאות-האלפים שנכנסו בשעריה של המדינה בשנותיה הראשונות וחיפשו לעצמם מקום השתקעות.
אל ה"מדינאים", המעוניינים בתפיסה מהירה של השטחים, הצטרפו בקווי-היסוד של הממשלה גם ה"מתכננים", אשר שקדו על יצירת "מבנה מאוזן" לתפרוסת האוכלוסייה היהודית בארץ ועל "מניעת ריכוז מופרז בכרכים". ברוצקוס, שהוזכר לעיל, נמנה עמם. ה"מתכננים" החזיקו בתיאוריה, שבמדינה החדשה דרוש איזון בין הערים הגדולות, הערים הבינוניות והקטנות, והיישובים הכפריים. לעומת רצוי זה ראו ה"מתכננים" לנגד עיניהם מצוי בעל "מבנה מקוטב" אשר חסרה בו החוליה של הערים הבינוניות והקטנות. לשיטתם, העדרן של ערים בינוניות וקטנות מונע אפשרות שלפיתוח כלכלי-חברתי מסודר בדומה לארצות מפותחות אחרות, המצטיינות ב"מבנה מאוזן" של המערכת היישובית. דרך מחשבה זו הולידה במהרה את ההשקפה האזורית בתכנון המדינה החדשה ואת המדיניות של הקמת הערים החדשות, שנועדו לשמש מוקדים חשובים של אזורי ההתיישבות החדשה. המתכננים ביקשו בצורה זו גם למנוע את גידול הערים הגדולות, שלהם ייחסו חסרונות רבים.
בין ה"מדינאים" וה"מתכננים" נוצרה מעין קואליציה שחרתה על דגלה את פיזור האוכלוסייה היהודית ברחבי המדינה.
ה"מדינאים" ביקשו לתפוס שטח על ידי פיזור האוכלוסייה, ואילו ה"מתכננים" ביקשו ליצור "מבנה מאוזן" על ידי פיזור האוכלוסייה. ה"מדינאים", אשר בידיהם קביעת ההחלטות של הממשלה, אימצו את "מדיניות פיזור האוכלוסייה" מטעמיה הגאופוליטיים, אך לא טרחו להשקיע בערים החדשות שקמו במחצית הראשונה של שנות החמישים יותר ממה שצריך כדי להבטיח את מילוי המשימה הגיאופוליטית. ה"מתכננים", לעומת זאת, טענו מדי פעם לניצחון התיאוריה של "המבנה המאוזן", אך מעולם לא הביאו את הממשלה לקרוא למדיניותה בשם "מדיניות הערים החדשות", ואף לא בשם "מדיניות של מבנה מאוזן". המשימה הגאופוליטית באה לידי ביטוי מספק בשם "פיזור האוכלוסייה".
אל ה"מדינאים" וה"מתכננים" הצטרפו גם ה"חקלאים". אלה המשיכו בהעדפת דרך החיים הכפרית-חקלאית, שרכשה עמדות ומשאבים בתקופת המנדט בקרב התנועות הציוניות החלוציות.
העדפה זו הועתקה אל שנותיה הראשונות של המדינה, גם כאשר העולים שוב לא היו חדורי רוח חלוצית הרואה בחקלאות ובכפר משימה ציונית ראשונה במעלה. ה"חקלאים", שנמצאו בעמדות מפתח שונות בממשלה ובמוסדות לאומיים אחרים, הם שעמדו מאחורי הגל הגדול של הקמת יישובים חקלאיים בשנים 1951-1948; אז הוקמו מושבים וקיבוצים באזורי הארץ השונים, גם בתוך הרשת היישובית היהודית הקיימת וגם מעבר לה.
אמנם, בשל העדפת צורת היישוב הכפרית תרמו ה"חקלאים" על ידי כך לפיזור האוכלוסייה ולפריצת תחום ההתיישבות היהודית, אך הם לא נמנעו מלהקים יישובים חקלאים רבים גם בתוך התחום הישן, ובלבד שירבו בהקמת יישובים חקלאיים.
כך למשל התמלא מישור החוף במושבים ובקיבוצים, תוך עיבוי הרשת הקיימת או הרחבתה אל השטחים של הכפרים הערביים הנטושים שליד היישובים היהודיים הוותיקים.
אך גם הפוטנציאל של הקמת ישובים חקלאיים היה מוגבל מבחינת משאבי קרקע ומים, ומבחינת משאבים של כוח-אדם שניתן לקשור אותו לחקלאות. הקליטה ביישובים חקלאיים חדשים דרשה השקעות ניכרות באמצעי ייצור ובאספקת שירותים, ואלה לא היו מצויים למכביר באותם ימים. גם מקורות המים היו מוגבלים, וכמוהם השטחים החקלאיים המתאימים לעיבוד. ואכן, למרות התנופה ההירואית של הקמת מאות יישובים חקלאיים חדשים בפרק זמן של שנתיים עד שלוש, לא היה בכל אלה אלא כדי לקלוט חלק קטן מהמון העולים החדשים.
אל מול ה"מפזרים" למיניהם, שדבריהם וכתביהם עדיין מהדהדים, פעלו הכוחות ה"מרכזים", אשר פעולותיהם השונות הביאו להתעצמותה ולעיבויה של הרשת היישובית הקיימת.
בראש מחנה ה"מרכזים" ניצבו ה"קולטים", אשר עמדו בפני משבר הקליטה העמוק ששרר במדינה החדשה בעקבות הגל העצום של העולים. תפקידם של ה"קולטים" למיניהם, בממשלה ובסוכנות היהודית בעיקר, היה לדאוג לקורת-גג, לתעסוקה ולשירותים עבור התושבים החדשים; ושלושה תנאי מחיה אלה נתקיימו במידה זו או אחרת דווקא בתוך המסגרת הגיאוגרפית הקיימת של התושבים הוותיקים או בקרבתה. פתרונות מיידיים של קורת-גג נמצאו בשפע בתוך הערים, השכונות והכפרים שנתפנו מתושביהם הערביים.
השפעת הפינוי הערבי המאסיבי
מפת הפינוי הערבי של 1948 קשורה באופן אמיץ במפת היישוב היהודי ב-1947. הערבים יצאו תחילה ממקומותיהם בתוך ה-N ההתיישבותית היהודית, אם בעמקים ואם במישור החוף.
בתוך מסגרת זו של התיישבות יהודית ובסמוך לה הייתה אוכלוסייה ערבית ניכרת, שאף היא צמחה והתפתחה במהלך שנות המנדט הבריטי, הן כמענה להתפתחות הכלכלית של מישור החוף והן כהשלמה להתפתחות היישוב היהודי. הערבים יצאו ב-1948 מאותם אזורים שבהם גברו עליהם היהודים בשל ריכוזם הגיאוגרפי ומספרם הרב. התוצאה הייתה, מבחינת ה"קולטים", זמניות רבה של קורת-גג שפינו הערבים ושניתן היה להשתמש בה כדי לאכסן את התושבים היהודיים החדשים המצטופפים במחנות העולים בעיקר בתוך הרשת היהודית הקיימת או סמוך לה. כך, כנגד מגמות הפיזור של ה"מדינאים", ה"מתכננים" וה"חקלאים" עמדו ה"קולטים" אל מול הזדמנויות ההיצע העצום של מגורים ריקים בשלוש הערים הגדולות (חיפה, תל- אביב-יפו וירושלים), בערים ובעיירות הקטנות (צפת, טבריה, עכו, רמלה ולוד), בכפרים הגדולים ששכנו בקרבת הערים הגדולות ועברו תהליך של פיתוח ועיור בשנים האחרונות של המנדט הבריטי (ליפתא, מלחה ועין כרם ליד ירושלים; בלד א- שיח' וטירה ליד חיפה; שיח' מוניס, סומיל וג'מוסין מצפון לתל- אביב; יהודיה, בית דג'ן ויאזור בין יפו ללוד ורמלה), וכן בשורה של כפרים ועיירות ששכנו בקרבת המושבות היהודיות בשפלת יהודה. מאגר המגורים בשלוש הערים הגדולות ובקרבתן היה עצום, והטה את הכף הגיאוגרפית בכיוון של שמירת הרציפות הקיימת.
עשרות-אלפים מבין העולים שהגיעו ב-1949-1948 השתקעו בשלושת האזורים העירוניים העיקריים של האוכלוסייה היהודית, כאשר הם מנצלים את המגורים שפינו הערבים במהלך המלחמה. עובדה זו הייתה בעלת משקל רב בעיצוב תפרוסת האוכלוסייה היהודית במדינה החדשה, ועמדה ביסוד הדפוס הגיאוגרפי שנוצק למשך זמן רב. הפינוי הערבי המאסיבי אפשר לרשת היהודית הקיימת להתעצם ולהתרחב.
תל-אביב גדלה והתרחבה אל עבר יפו השכנה ואל שאר כפרי הפרוור הערביים. יהודיה ושאר הכפרים הערביים שלאורך דרך לוד הצטרפו אל המטרופולין היהודי שבגוש דן, אשר עד 1948 התמשך כציר לאורך דרך פתח-תקוה בלבד. לאחר הפינוי הערבי הצטרף למטרופולין ציר יישובים היהודיים נוסף לאורך דרך לוד. בצפון מישור החוף יורדת חיפה היהודית מהר הכרמל אל חיפה התחתית, ליד הנמל. עכו, שיושבה ביהודים לאחר יציאת ערבים רבים, מצטרפת למטרופולין של חיפה, וכך גם היישובים האחרים הסמוכים לחיפה אשר תושביהם הערבים יצאו מהם.
מדרום לתל-אביב מצטרפות רמלה ולוד אל גוש היישובים היהודיים הוותיקים: ראשון-לציון, נס-ציונה ורחובות. יבנה, המיושבת ביהודים, מצטרפת לרחובות מדרום-מערב. צפת מרחיבה את גבולה למדרונות הדרומיים והמזרחיים של הפסגה שהעיר יושבת עליה. טבריה היהודית, שטיפסה אל אמצע המדרון במחציתה ראשונה של המאה העשרים, חוזרת וגולשת אל העיר התחתית עם יציאת הערבים. ביישובים ובשכונות שפונו בידי הערבים והנמצאים בסמיכות לריכוזים החשובים של אוכלוסייה יהודית מוצאים ה"קולטים" לא רק מאגר מתאים של קורת-הגג עבור העולים החדשים, אלא גם תשתית של מקומות תעסוקה ושירותים המצויים ביישובים היהודיים הסמוכים.
שכונות יפו יכולות להישען על התשתית הקיימת בתל-אביב, וכך בשאר היישובים שמטרופולין המתהווה בתל-אביב וסביבותיה.
כלומר, הפתרון הנוח והמהיר של קורת-הגג במגורים הנטושים שמהם יצאו הערבים היה כרוך גם במידה זו או אחרת של פתרונות בתחום התעסוקה או השירותים, כאשר מדובר היה במיקום בתוך הרשת היהודית הקיימת. לעומת זאת, ביישובים ערביים מרוחקים שיושבו ביהודים, כגון מג'דל (אשקלון) או באר-שבע, המצב היה נוח פחות מבחינת הזדמנויות התעסוקה והשירותים. ואכן, קשה היה לקיים ביישובים מרוחקים אלה אוכלוסייה יהודית ללא מידה ניכרת של השקעות במקומות תעסוקה ובמתקני שירותים. יישובים שכאלה, בדרום ובצפון, היו ל"ערי פיתוח" בסדר-היום של ה"מדינאים" וה"מתכננים".
תעסוקת עולים – חיזוק הרציפות
ה"קולטים" מצאו כר פעולה נוח למילוי משימתם גם ביישובים היהודיים עצמם, ופנו להקים קורת-גג לעולים בתוך יישובים אלה או בקרבתם. מעברות ושיכוני קבע הוקמו במהלך השנים הראשונות לייסוד המדינה בערים היהודיות, גדולות כקטנות.
מושבות יהודיות, שעברו תהליך איטי של עיור במהלך שנות המנדט הבריטי, עוברות בבת אחת מהפכה דמוגרפית כתוצאה מהפניית עולים רבים אליהן, באמצעות ה"קולטים". השיקול של זמינות תעסוקה ושירותים היה אחד השיקולים החשובים של הקולטים בעת שהציבו את המעברות ושיכוני העולים בערים ובמושבות הוותיקות.(3) שוב הרשת היהודית הקיימת היא שהייתה הגורם הראשון במעלה בקביעת המפה של קליטת העלייה. מצב זה הבטיח את עליונותה של הרציפות על פני התמורה ברמה הכלל-ארצית.
אמנם, בתוך הרשת היישובית היהודית עצמה חלה תמורה ניכרת. יישובים קטנים ורדומים הפכו בתוך שנתיים-שלוש לשוקקי עולים חדשים. אוכלוסייתם גדלה כמה מונים מעל ומעבר למהלך הגידול בשנים שקדמו. השטח הבנוי שלהם התעצם אף הוא;(4) אולם עניין זה של תמורה רחבה במבנה הגאוגרפי הפנימי של היישובים היהודיים מיד עם הקמת המדינה הוא סוגיה שונה מזו העוסקת ברשת היישובים הארצית.
ה"קולטים" פעלו בדרך כלל ברמה הלאומית, ובמסגרת תפקידם ניתבו את העולים אל הרשת היהודית הקיימת כפתרון אד-הוק ונוח להשגת המשימה שהוטלה עליהם. אליהם הצטרפו ברמה המקומית "ותיקים" למיניהם, אלה מקרב האוכלוסייה הוותיקה אשר ראו בכניסת עולים אל תוך יישוביהם דרך "לבנות ולהיבנות" כאחד. לאלה שהם רבים ושונים, ואשר בדרך כלל לא כתבו מסמכים ולא חיברו זיכרונות, דרכים מגוונות להשפיע על עיצוב תפרוסת האוכלוסייה, ויש צורך במחקר היסטורי מפורט ושונה באופיו כדי לעמוד על השפעתם זו.
בארכיונים הנפתחים בשנים האחרונות ניתן למצוא קצוות של חוטים המראים כיצד ראשי רשויות מקומיות, מזכירי מועצות פועלים, יזמים כלכליים, פקידים ואחרים מוצאים דרך למשוך עולים אל אזוריהם או יישוביהם כדי לפתח את מקומותיהם באמצעות הזרמת משאבים לאומיים, על ידי יצירת ביקוש לממלאי תפקידים העוסקים בקליטת העולים ועל בסיס השימוש בהיצע של כוח העבודה החדש מקרב העולים. הבאת עולים ליישוב קיים משמעותה הייתה הרחבת המערכת האנושית, מערכת שנוצרו בה תפקידים חדשים, ובמיוחד תפקידים ברמה גבוהה יותר מבעבר; כל אלה תרמו לפוטנציאל של מוביליות אישית כלפי מעלה בקרב ה"ותיקים": פועל הפך לקבלן, פקיד למנהל, טכנאי לבעל מפעל. מזכיר מועצת פועלים מצא כר נרחב של מקומות עבודה חדשים לפועלים ותיקים במסגרת תפקידי הקליטה של עולים ביישובו או באזורו.
חשוב לו על כן לדרוש הפניית עולים. באמצעות הפיה זו יכול היה ראש רשות מקומית להרחיב את פעולות השירותים ולהגדיל את מצבת כוח האדם במסגרת שהוא מופקד עליה. גם הוא עשוי היה להיות מעוניין בהגדלתה אוכלוסייה. הדוגמאות שאפשר למנות הן רבות.
יש על כן עניין רב לתעד ביתר פירוט לא רק את קליטת העולים, אלא גם את קליטת הוותיקים אל תוך המערכות המתפתחות כתוצאה מכניסת העולים אליהן. במסגרת יריעה זו אסתפק בציון האינטרס שהיה ל"ותיקים" בכניסת העולים אל תוך הרשת היישובית הקיימת והיכולת שלהם, במעשים בלתי גרנדיוזיים אך רבים, להשפיע על עיצוב תפרוסת האוכלוסייה היהודית בשנים הראשונות להקמת המדינה. הכיוון הכללי של השפעה זו היה עיבוי הרשת היישובית הקיימת, דהיינו חיזוק משקלה של הרציפות ולא של התמורה.
פעילות מפא"י – חיזוק הרציפות
לקבוצת ה"ותיקים", שהיא כאמור רחבה והטרוגנית מאוד, מצטרפת קבוצה אחרת, מצומצמת ומוגדרת מאוד. אלה הם ה"פוליטיקאים" המקומיים, הרואים בעולים אמצעי בעל השלכות פוליטיות-אלקטורליות. ב-1949-1948 הממשלה הלאומית היא בידי מפא"י ושותפיה.
הרשויות המקומיות, לעומת זאת, ברובן הגדול בידי מה שהיה קרוי עדיין באותם ימים "הגוש האזרחי", שבו היה משקל חשוב למפלגת הציונים הכלליים, אשר לימים נתגלגלה במפלגה הליברלית. השליטה הפוליטית של המחנה שמימין למפא"י התקיימה ברשויות מקומיות רבות עוד מתקופת המנדט. כבר בשנות השלושים ניסה "מחנה הפועלים" להקים שכונות פועלים ומעונות עובדים כדי להקים בסיס פוליטי-אלקטורלי איתן כנגד "הגוש האזרחי", אולם ניסיונות אלה לא נעשו בממדים שהיו יכולים לאפשר תוצאות פוליטיות של ממש.(5)
אולם הזדמנות מיוחדת לחזור לערים ולמושבות שבשליטת מחנה הימין הוענקה למפא"י עם העלייה ההמונית מיד לאחר הקמת המדינה. באמצעות מעמדה של מפא"י ושותפיה בראשית הממשל של המדינה (הממשלה והסוכנות היהודית) ניתן היה לכוון השתקעות של עולים רבים ביישובים הוותיקים, להשפיע באמצעות כלי מנהל וכלכלה על התנהגותם האלקטורלית של עולים אלה, ולהטות את הכף הפוליטית מן הימין שמאלה.
וכך, בין הבחירות המקומיות של 1948 לאלה של 1950 הצליח "מחנה הפועלים" (ללא המפלגות הדתיות) להעביר אליו את ראשות הרשויות המקומית של חיפה, פתח-תקוה, ראשון-לציון, פרדס-חנה, נס-ציונה ועפולה. בבחירות הקודמות ב- 1948, לאחר הגל הראשון של העולים, החזיק "מחנה הפועלים" בראשות הרשויות המקומיות של הרצליה, חדרה, כפר-סבא, נהריה, רחובות וכרכור. בבחירות המקומיות של 1955 הוסיף לעצמו מחנה הפועלים את ירושלים ורמת-השרון, והגיע לשליטה ב-16 מתוך 28 רשויות מקומיות ותיקות, בהשוואה ל- 8 בלבד בבחירות המקומיות של 1948 (6).
עד הבחירות המקומיות של 1950 הצליח "מחנה הפועלים" לדחוק את מחנה הימין משלטונו ב- 20 מתוך 28 רשויות מקומיות ותיקות. רק ברשויות של נתניה, רמת-גן, בני-ברק, אבן-יהודה, באר-יעקב, בנימינה, גדרה וקריית-ביאליק לא הגיע "מחנה הפועלים" לשליטה ב- 1959.
הפיזור של העולים בתוך הרשת היישובית הקיימת מביא לשידוד מערכות פוליטיות בתוך היישובים. "פוליטיקאים" מקומיים, ובעיקר אלה הקשורים במפא"י ובשותפיה בשלטון הלאומי, עומדים בפני הזדמנות פז להגיע לעמדות שלטוניות ברמה המקומית באמצעות הפניה של עולים למקומותיהם. איך הדברים נעשו, כיצד משכו מזכירי מועצות פועלים עולים ליישוביהם והפכו לראשי רשויות מקומיות, מה היה תפקידם של שינויי גבולות מוניציפליים שאמורים היו לכלול שיכונים חדשים וכפרים נטושים בתוך התחום של רשות מקומית ותיקה כדי לממש את ההכוונה הגיאוגרפית של עולים בשוק הפוליטי המקומי – כל אלה דורשים עדיין מעקב וחקירה מדוקדקת. אולם ניתן להציע במידה מסוימת של ודאות, כי האינטרסים של אותם "פוליטיקאים" מקומיים המעוניינים בהפניית עולים חיזקו את מלאכתו של מחנה ה"מרכזים" והגדילו את משקלה של מגמת הרציפות בעיצוב התפרוסת של האוכלוסייה היהודית בשנים שמיד לאחר הקמת המדינה.
המאבק על פיזור האוכלוסייה
שני המחנות, ה"מפזרים" וה"מרכזים", עמדו במאבק על שאלת התמורה לעומת רציפות. בעיקר ניסו לעמוד בפרץ ה"מתכננים", ובראשם א' שרון, ראש האגף לתכנון שהיה בראשית דרכו במשרד ראש הממשלה. ב-17 במאי 1949 מתלונן א' שרון במכתב אל ראש הממשלה כי "בינתיים מובילות כל הכוונות של מוסדות השיכון וההתיישבות העירונית להגדלה מופרזת של האוכלוסייה בערים הגדולות",(7) והוא ממשיך כי "הסיבות לכך: הטענה הבלתי נכונה של תעסוקה מיידית והאינרציה הכללית ללכת בקו הקל ביותר". מסקנתו של שרון באותו מכתב היא כי "פיתוח ת"א, סביבת ת"א כנ"ל, אינו פתרון קונסטרוקטיבי-לאומי אלא קלות דעת קצרת ראות". שרון ממשיך להתריע בפני ראש הממשלה על מעשיהם של ה"מרכזים" במכתב מיום 15 באוגוסט 1949: "הננו להסב בזה את תשומת לבך שבניגוד לשאיפתך חלוקת אוכלוסייה בריאה והגיונית עלפני הארץ לא נעשו בשנת 1949 באופן מעשי שום פעולות בכיוון זה. הטבלה המצורפת בזה מראה ש-50% של יחידות הדיור נבנו בתל-אביב ובסביבה הקרובה".
קיץ 1949 הוא קיץ חם מבחינת המאבק על פיזור האוכלוסייה. החוג לרפורמה התיישבותית, שמאגד בתוכו את ה"מתכננים", המבקשים פיזור אוכלוסייה תוך "מבנה מאוזן", מתריע בחוזר מיום א בתמוז תש"ט, כי "להלכה אמורות הסוכנות והממשלה לפתח ולחזק את הגליל ואת הדרום, אבל למעשה הן מכוונות את העלייה לאזורי הכרכים חיפה ותל-אביב".(8) בהמשך החוזר באה קריאה נרגשת: "הננו פונים בזה אל אישי הציבור בדרישות לסייע בדבר, כדי לשבור את השגרה בשטח קליטת העלייה ולהפסיק את הריכוז החד-צדדי של ההון הלאומי והפרטי מסביב לתל-אביב וחיפה ולדרוש מהסוכנות והממשלה לכוון את העלייה וההשקעות לאזורים הזקוקים להשקעות הון ולתוספות אוכלוסייה".
לא כל ה"מתכננים" עמדו בחזית אחת בעד פיזור אוכלוסייה. בשיחה שנתקיימה ב-7 באוגוסט 1949 בין בן-סירה מהנדס העיר תל-אביב לבין נפתלי וא' ברגמן מן הלשכה לתכנון ולתיאום כלכלי במשרד ראש הממשלה על שאלת חלוקת האוכלוסייה ואיתור תעשייה המליץ בן-סירה, כי "מוטב שהממשלה תתחיל בהרחבת היישובים הקיימים הממוצעים והקטנים שמחוץ לשלוש הערים הגדולות, ואחר כך תבנה עיר חדשה שאינה יותר מדי מרוחקת ממרכזי היישוב כדי שתוסד בתנאים נוחים המבטיחים גידול רצוי. רק לאחר שירכז ניסיון מספיק תוכל הממשלה לגשת לבניין ערים נוספות בשטחים מרוחקים יותר".(9) בן-סירה מדגיש, כי "קודם כל צריך לדעת להרחיב את נקודות היישוב הקיימות".
ואכן, המציאות הפרגמטית עשתה את שלה. שנתון הממשלה תשי"א מציין, כי "בעיית השיכון היא הבעיה החמורה ביותר בכל השאלות הקשורות לקליטת העלייה. בשנה הראשונה לקיום המדינה עמדו לרשותנו הערים והכפרים הנטושים, ובהם שוכנו בשנה ההיא 117,000 עולים. בשנה השנייה נוספו למפת השיכונים בערים הנטושות רק שני מקומות חדשים" – מגדל גד, ובה כ-2,000 נפש, ובית-שאן, ובה כ-1,500 נפש. כן הושלם אכלוסן של רמלה, לוד ועכו. גם בירושלים שוכנו כ-7,500 עולים בדירות נטושות (עמ' 209).
שנתון הממשלה תשי"ב אף הוא מביע את הפרגמטיות הכרוכה בהקמת שיכונים: "בשנת 1949 הייתה נטייה למהר ולבנות את השיכונים בכל מקום שהדבר ניתן להיעשות ביתר קלות, כגון במקומות שהקרקע מצויה, על פי רוב בקרבת מקורות מים ושירותים אחרים וכד'" (עמ' 177). ושנתון הממשלה תשי"ב מוסיף באותו מקום, כי "למעלה מ-90% מכלל יחידות הדיור הוקמו בשנה הראשונה בחלק המאוכלס ביותר במדינה, בין חיפה לגדרה".
גם בשנים שלאחר מכן נשמרת התמונה הכללית של רציפות. רק לקראת אמצע שנות החמישים מגיע לידי הגשמה אכלוסן של הערים החדשות בשולי הארץ. מפת האוכלוסייה מגיעה לתמורה של ממש באותה עת. עד אז, להוציא כמה פריצות גיאוגרפיות של התיישבות כפרית, האוכלוסייה של תקופת היישוב נמשכת אל תוך תקופת המדינה ואף מתעצמת בדפוסיה הקיימים, למרות המהפך הפוליטי והדרמה הדמוגרפית.