מדע וטכנולוגיה ב-30 שנות מדינה

מגמות והתפתחויות עיקריות בתחומי המדע והטכנולוגיה
ב-30 שנות המדינה

מאת: נפתלי ארנון

מקור: סקירה חודשית, ירחון לקציני צה"ל / מס' 4-3, מרס-אפריל 1978

 

הקדמה

תקופת המנדט

המלצות ועדת קצ'לסקי אומצו ב-1969

מדדים כמותיים להתפתחות המדע והמחקר במדינת ישראל

מדדים להשוואה בין-לאומית של עוצמת הפעילות במחקר ופיתוח

שכיחותם של סטודנטים ומקבלי תארים באוכלוסייה

מדדים להשוואת הרכב הפעילות המדעית בישראל ובמדינות אחרות

 

התפתחויות עיקריות במחקר ופיתוח:

המחקר החקלאי

המחקר התעשייתי

מקורות המימון של מו"פ אזרחיים בישראל

אחוז המימון הממשלתי לביצוע מו"פ באוניברסיטאות ובתעשייה

המחקר הרפואי

המתקת המים

המחקר והפיתוח הביטחוניים

הקשרים הבין-לאומיים של ישראל בתחומי מדע וטכנולוגיה

 

עשרות רבות של מדינות זכו לעצמאותן בשנים הראשונות שלאחר מלחמת העולם השנייה. קבלת העצמאות לוותה ברוב המדינות בשינויים כלכליים וחברתיים מרחיקי לכת, כאשר הסיסמא הרווחת בהן היתה "פיתוח". מכאן גם הכינוי שדבק בהן: "מדינות מתפתחות". הפיתוח התבטא בדרך כלל במודרניזציה של החקלאות, בהקמת תשתית של תחבורה ממונעת, שדות תעופה ונמלים, בהגברת החיפוש אחרי אוצרות הטבע ובניצולם וכיוצא בזה – כל זאת באמצעות יבוא הון וסיוע טכני בקנה מידה נרחב מהמדינות המפותחות.

 

הקדמה

התקוות שנתלו בתנופת הפיתוח נכזבו במרבית המקרים. ברבות מן המדינות המתפתחות נספגה הצמיחה הכלכלית בריבוי הגבוה של האוכלוסין, וגם אם היתה עליה מסוימת ברמת החיים – הרי שהיא חלה בקצב יותר איטי מזה שאפיין את המדינות המפותחות, והפער בין שני סוגי המדינות הלך והתרחב. יתר על כן: ברוב המדינות המתפתחות נהנתה רק שכבה דקה של תושבים מהפיתוח הכלכלי, בעוד שהרוב המכריע של האוכלוסייה נשאר במצב של בערות ועוני.

למצב זה נתלווה ערעור הערכים המסורתיים, וכתוצאה מכך התפתחה תסיסה שהובילה בסופו של דבר – להקצנה של המשטרים.

כמה מדינות (ובהן הונג-קונג, קוריאה הדרומית וסין הלאומנית) עברו תיעוש מזורז, וזכו לפריחה כלכלית הודות למיקומן הגיאופוליטי המיוחד ויכולתן להתחרות – באמצעות כוח העבודה הזול שלהן – בשוק מוצרי הצריכה ההמונית. מדינות חדשות אחרות זכו להתעשר הודות לחומרי הגלם החיוניים (במיוחד הנפט) שנמצאו באדמתן.

המשותף כמעט לכל המדינות שהזכרנו, עניות ועשירות כאחת, הינו שלמרות הפיתוח הרב – הן נשארו בצלן של המדינות המפותחות בכל הנוגע לנשיאה בעול הקידום המדעי והטכנולוגי של האנושות. למעשה כמעט שאינה ניכרת תרומתן המקורית להרחבת הידע המדעי ולפתרון הבעיות המעסיקות את האנושות בתחומים כחקלאות, רפואה או אנרגיה.

שונה הדבר לגבי מדינת ישראל, הנמנית עם המדינות שזכו לעצמאות בעשור שבו התחוללה והסתיימה מלחמת העולם השנייה. על ישראל עברה תנופת פיתוח מרשימה – בדומה לכמה מן המצליחות שבין המדינות החדשות. היוצא דופן בדרכה של ישראל הוא שמלכתחילה נתנה עדיפות גבוהה לטיפוח היצירה המדעית המקורית ולביסוס התשתית המדעית של המדינה – לעתים אף על חשבון השגת יעדים כלכליים מיידיים. התשתית המדעית החינוכית שנוצרה בישראל מהווה בסיס להמשך הפיתוח המשקי וערובה לכך שפיתוח זה יהיה מאוזן, יהיה מלווה בקידום החברה ואיכות החיים, ויהי משוחרר במידה רבה מתופעות הלוואי החברתיות השליליות הנלוות לפיתוח ברבות מהמדינות המתפתחות.

בשורות הבאות נסקור את תהליך ההתפתחות של המערך המדעי והטכנולוגי של ישראל, נעמוד על הגורמים שעיצבו אותו, ונעריך את תרומתו לביסוס משק המדינה.

 

תקופת המנדט

הוגי הציוניות וחלוצי המתיישבים בארץ ראו במדע את אחד היסודות של החברה שתקום בארץ-ישראל עם התחדשות העצמאות הלאומית היהודית. הם עשו רבות להגשמת עיקרון זה הלכה למעשה. כבר ב-1882 כתב הרמן שפירא מאמר בדבר הצורך לייסד במרכז המושבות (שנוסדו באותה שנה) בית מדרש תחכמוני גדול, אשר ממנו יצאו תורה, חכמה ומוסר לכל בית ישראל. רעיון זה נדון בקונגרס הציוני הראשון, וב-1901 הוחל בצעדי תכנון מעשיים להגשמתו בהנהגתו של חיים וייצמן. במקביל הגה ד"ר פאול נתן, מראשי חברת "עזרה", את הרעיון של הקמת מוסד לחינוך טכני בארץ-ישראל בתחילת המאה ה-20 – ובעקבותיו הוקם הטכניון בחיפה. ניצני פעילות מחקר מעשי נראו בארץ בתחילת המאה כאשר ד"ר הלל יפה החל במחקר אפידמיולוגי (חקר מחלות מידבקות ומגפות) שיטתי, ואהרן אהרונסון יסד תחנת ניסיונות חקלאית בעתלית.

בתקופת המנדט הבריטי שקדם להקמת המדינה נוצרה התשתית המדעית שממנה צמח המדע הישראלי של ימינו. הוקמו האוניברסיטה העברית בירושלים, הטכניון בחיפה, התחנה לחקר החקלאות ברחובות, מכון זיו (מכון ויצמן של זמננו) ועוד מספר קטן של מוסדות מחקר ומעבדות שהוקמו על-ידי ממשלת המנדט ועל-ידי התעשייה הפרטית.

חלק נכבד של המחקר והפיתוח בתקופה שקדמה לקום המדינה התרכז בלימוד הארץ החדשה ותכונותיה (דהיינו: חקר האקלים ומדידת תופעותיו, חקר הצומח והחי, חקר מקורות המים, חקר המחלות הנפוצות באדם, בחי ובצומח, וחקר הגיאוגרפיה והגיאולוגיה של ארץ-ישראל). במקביל נערך במוסדות המדע מחקר מדעי בסיסי בהתאם למסורת המערבית של החופש האקדמי. באותה עת היתה התעשייה בארץ-ישראל בחיתוליה, רמתה הטכנולוגית היתה בדרך כלל נמוכה וכמעט שלא נערך בה מחקר ופיתוח. החקלאות, לעומת זאת, נהנתה מהמחקר והפיתוח החקלאי שנעשו בארץ – והגיעה באמצעותו להישגים נכבדים במונחים של אותם הימים.

לקראת סיום שלטון המנדט הבריטי, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, מינתה הממשלה מועצה למחקר מדעי ותעשייתי. תפקידה המקורי של המועצה היה לרתום את הפוטנציאל המדעי למאמץ המלחמתי, אך מועצה זו המשיכה להתקיים גם אחרי סיום המלחמה – והיוותה דגם ראשוני לטיפול ממלכתי בנושאי מדע וטכנולוגיה.

 

המלצות ועדת קצ'לסקי אומצו ב-1969

על אף ההישגים הראויים לציון של הישוב היהודי בתקופה שקדמה להקמת המדינה, הרי שהפוטנציאל המדעי שעמד לרשות המדינה החדשה היה צנוע למדי. על-פי נתונים ומחקרים שנתפרסמו, היו בארץ בתחילת 1949 שני מוסדות להשכלה גבוהה – ובהם 1,800 תלמידים – ו-15 מוסדות מחקר ומדע אחרים. מספר החוקרים בארץ (לרבות סגל המוסדות להשכלה גבוהה) הגיע לכ-400, ואלה פרסמו באותה שנה בעיתונות המדעית הבין-לאומית כ- 250 מחקרים במדעי הטבע, ברפואה ובהנדסה.

ראש הממשלה הראשון, דוד בן-גוריון, ייחס חשיבות רבה לחינוך ולמחקר. הוא הקדיש הרבה ממרצו לטיפוח המדע בישראל; הוא עמד אישית בראש המועצה המדעית שהוקמה ב-1949, ואשר פעלה רבות להרחבת התשתית המחקרית של המדינה.

בין האירועים הבולטים בהתפתחות המדע והטכנולוגיה בישראל מאז הקמת המדינה ראוי לציין:

1949 – מינוי המועצה המדעית; הקמת המכון הגיאולוגי

1950 – הקמת המעבדה הישראלית לפיסיקה

1951 – הקמת תעשיות מחצבי ישראל

1952 – הקמת המכון למחקר ביולוגי בנס-ציונה; מינוי הוועדה לאנרגיה אטומית

1953 – הקמת המכון לסיבים ומוצרי יער

1955 – הקמת אוניברסיטת בר-אילן; בניית המחשב הראשון בישראל במכון וייצמן (חוקר הקבלה, פרופ' גרשום שלום, הציע לכנותו "גולם" בעקבות הסיפור על המהר"ל מפראג).

1956 – הקמת אוניברסיטת תל-אביב

1958 – מינוי המועצה להשכלה גבוהה; הקמת המכון לחקר הנגב

1959 – מינוי המועצה הלאומית למחקר ולפיתוח (במקום המועצה המדעית)

1961 – הקמת האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים; הקמת אוניברסיטת הנגב (כיום אוניברסיטת בן-גוריון בנגב)

1966 – הקמת אוניברסיטת חיפה; הקמת המרכז למחקר תעשייתי; הקמת החברה לחקר הימים והאגמים.

מטבלת האירועים שאינה מלאה המובאת בזה ניתן ללמוד כי שלב בניית התשתית המוסדית של המדע התרכז בעיקרו בשנות החמישים ונמשך עד אמצע שנות השישים. מכאן אין להסיק כי חלה האטה בקצב הצמיחה המדעית והטכנולוגית של המדינה; הנתונים הסטטיסטיים שיובאו בהמשך מצביעים על כך שמגמת הצמיחה המהירה נמשכת לתוך שנות השבעים. אלא שמאמצע שנות השישים ואילך התבטאה ההתפתחות בעיקר בהתבססות ובהתרחבות מוסדות קיימים ובשינויים ארגוניים מרחיקי-לכת, במיוחד הקמת כלים ממלכתיים לקידום המחקר והפיתוח.

עד אמצע העשור הקודם התרכזה פעילות הממשלה בהרחבת התשתית המחקרית במיוחד ע"י הקמת מכוני מחקר והפעלתם.

תשומת לב מעטה, יחסית, הוקדשה לשאלות של מדיניות מחקר, כמו למשל: מהו היקף המשאבים שראוי להשקיע במחקר ופיתוח? מהו היחס הנאות בין המשאבים המוקדשים למחקר בסיסי (המיועד לקידום הידע המדעי לשמו) לבין אלה המוקדשים למחקר שימוש ופיתוח (המיועד לסייע בפתרון בעיית החברה והמשק וקשורים ישירות בייצור, בפריון, בייצוא וכד')? מהי מידת ההתערבות הרצויה של הממשלה בביצוע מחקר ופיתוח ובמימונו, וכיצד יש להשתמש במימון הממשלתי כמנוף להכוונת המחקר ליעדים לאומיים רצויים? להלן ידובר בתחומי מחקר אזרחיים בלבד. רוב המאמץ הממשלתי במחקר ופיתוח התרכז בתחום הביטחוני, ובשטח זה היו לממשה במשך כל השנים יעדי מדיניות ברורים וכלים לביצוע מדיניות זו.

בהמשך הדברים נדון בעיקר בפעילות המחקר והפיתוח בתחום האזרחי.

צעד חשוב בעיצוב המדיניות הממשלתית למחקר ולפיתוח נעשה בשנת 1959, כאשר הוקמה המועצה הלאומית למחקר ולפיתוח במקומה של המועצה המדעית, והוטל עליה התפקיד לבחון ולתכנן מדיניות מחקר ממשלתית ולעודד מחקר שימושי. המועצה הלאומית למחקר ולפיתוח המשיכה בהקמת מכוני מחקר ופיתוח, ויחד עם זה החלה בבדיקה שיטתית של צרכי המחקר בתחומים שונים ובעידוד מחקר שימושי באמצעות מענקי מחקר ומלגות.

מפנה בחשיבה הממלכתית בנושאי מדע וטכנולוגיה חל ב-1965, כאשר הוקמה לראשונה ועדת שרים לענייני מדע וטכנולוגיה – וכאשר מונתה בעקבותיה ב-1966 ועדה לארגון המחקר הממשלתי וניהולו בראשותו של פרופ' אפרים קצ'לסקי (היום נשיא המדינה אפרים קציר).

עיקרי ההמלצות שניסחה הוועדה היו:

1. למנות במשרדי הממשלה המופקדים על שטחים טכנולוגיים מדענים ראשיים, שתפקידם יהיה לעסוק בהיבטים המדעים והטכנולוגיים של פעילות המשרדים ולטפח את המחקר השימושי והפיתוח בתחומים הרלבנטיים לפעילות במשרדים.
2. לרכז את מכוני המחקר הממשלתיים במסגרת שלושה מינהלי מחקר אשר יעברו למשרדים הרלבנטיים (חקלאות, מסחר ותעשיה, פיתוח) וייכללו בתחום סמכותם של המדענים הראשיים.
3. להקים רשות לאומית למחקר ופיתוח באמצעות ארגון מחדש של המועצה הלאומית למחקר ולפיתוח שתהיה אחראית לעיצוב המדיניות הלאומית בתחום זה, לקידום שטחי מחקר חדשים, לטיפול בכוח אדם מדעי, לפיתוח שירותים מרכזיים הדרושים לקידום המחקר והפיתוח (כגון שירותי מידע) וכיו"ב.
4. להעמיד לרשות המדענים הראשיים ולרשותה רשות הלאומית למחקר ולפיתוח קרנות מחקר ופיתוח, שישמשו ככלי לעידוד המחקר והפיתוח ולהכוונתו בהתאם למדיניות המשרדים והמדיניות הלאומית הכוללת.

לאחר שהמלצות הוועדה אומצו ע"י הממשלה ב-1969, הוחל בביצוען; ולמרות שביצוען לא הושלם עד היום, הרי שהן הביאו שינויים מרחיקי לכת בדפוסי הפעולה הממשלתית בתחום המחקר והפיתוח ובמבנה הפעילות המחקרית במדינה כולה. מינוי המדענים הראשיים הביא להגברת המחקר השימושי בתחומי התעשייה, אוצרות הטבע, הבריאות, התקשורת, התחבורה והחקלאות. כמו כן עלה משקלו היחסי של מימון המחקר המבוצע במגזרי המשק השונים באמצעות קרנות מחקר ממשלתיות, לעומת ירידת חלקו היחסי של המימון המיועד לביצוע מחקר ופיתוח במכוני המחקר הממשלתיים.

תחומים טכנולוגיים בעלי חשיבות לאומית כגון המתקת מים פותחו בקצב מואץ; קשרי המדע עם מדינות זרות פותחו, ונחתמו הסכמים לשיתוף פעולה מדעי עם רבות מהן; שירותי המידע המדעי והטכנולוגי שופרו והורחבו, הוקמו כלים ממלכתיים לטיפול בכוח האדם המדעי ובמיוחד בקליטת מדענים עולים.

 

מדדים כמותיים להתפתחות המדע והמחקר במדינת ישראל

במדידה שיטתית של אינדיקטורים לפעילות מדעית הוחל בעולם הרחב ובישראל בשנות השישים. לפיכך יש בידינו נתונים כמותיים מעטים בלבד הנוגעים לפעילות המדעית בשני העשורים הראשונים לקיום מדינת ישראל.

מספר בעלי תארים אקדמיים שעסקו במחקר ופיתוח בתחומי מדעי הטבע, החקלאות, הרפואה וההנדסה עלה מכ-400 ב-1949 לחמשת אלפים לערך בשנת 1966/7 והגיע לתשעת אלפים לערך בשנים האחרונות. מספר הסטודנטים במוסדות להשכלה גבוהה עלה מכ-1,800 בשנת 1949 ל-25 אלף לערך בשנת 1966 והגיע ליותר מ-50 אלף בשנים האחרונות. מדדים אלה ואחרים מצביעים על כך כי בשלושים שנות המדינה גדל המערך המדעי בהיקפו פי 20 ויותר, וזהו גידול מרשים גם על רקע הצמיחה שחלה במספר התושבים – שהכפילה את האוכלוסייה באותה תקופה בערך פי ארבעה.

מן הראוי להעריך את ממדי התפתחותו של המדע בישראל במסגרת השוואה בין-לאומית – שהרי בתקופה שבה אנו מדברים חלה צמיחה מדעית מוגברת בארצות רבות, ובמיוחד בארצות התעשייתיות המפותחות. מסתבר כי למרות נקודת ההתחלה הצנועה של ישראל, ולמרות הצמיחה שחלה במדינות האחרות – הגיעה ישראל לרמת פעילות מדעית כוללת גבוהה למדי, וזו איננה נופלת כיום מרמת הפעילות המדעית של המדינות המפותחות ביותר.

שני המדדים המקובלים ביותר להשוואה בין-לאומית של פעולות מחקר ופיתוח הינם מתחום ההשקעה ומתחום העסקת מדענים:

1. היחס בין ההוצאה הלאומית למחקר ולפיתוח בין התוצר הלאומי הגולמי (התוצר הלאומי הגולמי (תל"ג) מוגדר כערך סך המוצרים והשירותים המיוצרים במשק הלאומי בשנה מסוימת);
2. היחס בין מספר המדענים והמהנדסים העוסקים במחקר ופיתוח לבין מספר התושבים המבוגרים מעל גיל 20.

הטבלה שלהלן מצביעה על כך שישראל מוציאה על מחקר ופיתוח, יחסית, יותר ממדינות מפותחות כצרפת, נורווגיה ושוויצריה, ואך מעט פחות מארצות-הברית ומהולנד. יש להדגיש כי לצורך השוואה זו הובאו רק ארצות תעשייתיות מפותחות. שיעורי ההוצאה למחקר ופיתוח יחסית לתל"ג במדינות המתפתחות נמוכים בהרבה, ואף אינם מתקרבים ל-1%.

תמונת שיעור החוקרים באוכלוסייה היא דומה: שיעור החוקרים בישראל דמה לזה של ארצות-הברית, וגבוה במידה ניכרת מזה של ארצות אירופה המערבית. בארצות המתפתחות, שלא הובאו בטבלה, שיעור זה נמוך בהרבה.

הפוטנציאל המדעי של המדינה לעתיד תלוי במידה מכרעת בצמיחת עתודה של כוח אדם בעל הכשרה מתאימה למחקר ופיתוח. המדובר בבעלי השכלה אקדמית, ובמיוחד בבעלי תארים גבוהים (M.Sc. ו-Ph.D.) במדעי הטבע.

לעומת זאת ניתן ללמוד מן הטבלה הבאה כי שיעור הסטודנטים באוכלוסייה בישראל עולה, אמנם, על זה של מרבית המדינות המפותחות – אך הוא עדיין נמוך למדי בהשוואה לארצות-הברית.

במיוחד ראויה לציון העובדה כי ישראל מצויה במקום הראשון בעולם מבחינת חלקם היחסי של מקבלי תארים גבוהים במדעי הטבע בכלל האוכלוסייה.

בין ההתפתחויות שכנראה השפיעו ביותר על צמיחת הפעילות המדעית בישראל בעשור האחרון יש למנות שלוש אלה:

• הגידול המהיר של האוניברסיטאות – במיוחד האוניברסיטאות החדשות שנוסדו אחרי קום המדינה;
• הפיתוח המהיר של התעשייה, ובמיוחד של תעשיות מתוחכמות עתירות המחקר (קרי: האלקטרוניקה והכימיה);
• הגברת הייצור הביטחוני והמחקר והפיתוח הביטחוני בעקבות מלחמת ששת הימים.

התפתחויות אלה השפיעו גם על ההרכב הפנימי של פעילות המחקר והפיתוח: האוניברסיטאות, שמלכתחילה היוו את המוקד העיקרי לפעילות מחקר ופיתוח במגזר האזרחי, שמרו במשך כל העשור האחרון על חלקן היחסי בפעילות זו בהיקף של כ-60% מכלל ההוצאה למחקר ופיתוח אזרחיים במשק, עם נטייה קלה לירידה ב-4 השנים האחרונות. התעשייה הגדילה את חלקה בהוצאה הלאומית למחקר ופיתוח אזרחיים מ-14% ב-1966 ל-28% ב-1976. לעומת אלה ירד חלקו היחסי של המחקר והפיתוח המבוצע במכוני מחקר ממשלתיים מ-32% בשנת 1966 ל-32% בשנת 1976.

המחקר והפיתוח בתחום הביטחוני מהווים בישראל מערכת בפני עצמה, שהיקף פעילותה מגעי כמעט לזה של כלל המחקר והפיתוח בתחום האזרחי בארץ. מן הראוי לציין שקיימים שני סוגים של קשרי גומלין בין מערכת המחקר והפיתוח הביטחוניים לבין זו האזרחית.

ישנן אינדיקציות רבות לכך שהמחקר והפיתוח הביטחוניים הביאו להחדרת טכנולוגיות חדישות למשק, אשר שימשו כמנוף לפיתוח בתחום האזרחי. לדוגמא: כמה מהמפעלים המייצרים כיום מכשירים רפואיים ומכשירי קשר לשוק האזרחי – נכנסו לתחום הטכנולוגי האמור דרך עיסוקם במחקר ופיתוח ביטחוניים. לעומת זאת אין ספק שהמחקר והפיתוח הביטחוניים קושרים משאבים חיוניים ובמיוחד כוח אדם מדעי – ובכך נמנעת רתימתם לפיתוח המשק האזרחי.

מבחינת ההרכב הפנימי של פעילות המחקר והפיתוח ישנם הבדלים רבי משמעות בין ישראל לבין המדינות המפותחות האחרות. במדינות האחרות חלקו של המחקר והפיתוח הביטחוניים נמוך יחסית, וכן גם חלקם של המחקר והפיתוח המבוצעים באוניברסיטאות. לעומת זאת, מרבית פעולות המחקר והפיתוח האזרחיים במדינות המפותחות מבוצעות במגזר התעשייתי, בעוד שבישראל – למרות הגידול המרשים שחל בחלקה של התעשייה בביצוע מחקר ופיתוח בעשור האחרון – עדיין מבוצע רק כרבע מפעילות המחקר והפיתוח האזרחיים בתעשייה.

נתונים אלה עשויים להסביר מדוע קיים עדיין פער טכנולוגי ניכר בין ישראל למדינות אירופה המפותחות, למרות שמבחינת המאמץ הלאומי הכולל משקיעה ישראל במחקר ובפיתוח יחסית לא פחות מהמדינות המפותחות ביותר.

לעומת החולשה היחסית של ישראל בתחום התעשייתי, ניכרת עוצמתה בתחום היצירה המדעית הטהורה – הבאה לידי ביטוי במספר הגבוה יחסית של מדענים ישראלים שפרסמו בשנים האחרונות מאמרים בעיתונות המדעית הבין-לאומית. ישראל תופסת מקום ראשון בעולם מבחינה זו, ואין ספק שהדבר קשור במקום הנכבד שתופסות האוניברסיטאות במערכת מהחקר והפיתוח בישראל.

בעוד שחלקה של הממשלה בביצוע מחקר ופיתוח (במסגרת מכוני המחקר הממשלתיים) ירד בעשור האחרון, הרי שחלקה במימון ההוצאה למחקר ולפיתוח במגזר האזרחי עלה מ-51% בשנת 1966 ל-62% בשנים האחרונות. המחקר והפיתוח במגזר הביטחוני ממומן, כמובן, כולו ע"י הממשלה.

 

מדדים להשוואה בין-לאומית של עוצמת הפעילות במחקר ופיתוח

המדינה	התקופה	ההוצאה הלאומית למו"פ במיליוני דולרים	אחוז ההוצאה למו"פ מתוך התל"ג	שיעור מדענים ומהנדסים העוסקים במו"פ ל-10,000 תושבים בני 20 ומעלה
ישראל	1976-1974	240	2.2	40
ארה"ב	1975-1974	34,000	2.3	42
יפן	1973	6,500	1.9	36
גרמניה המערבית	1973-1971	5,000	2.1	20
צרפת	1971	3,000	1.8	17
הולנד	1973-1971	1,000	2.3	14
שוודיה	1973-1971	750	2.0	18
שוויצריה	1971	500	1.9	32
נורווגיה	1973	200	1.2	20

 

שכיחותם של סטודנטים ומקבלי תארים באוכלוסייה

המדינה	התקופה	מספר הסטודנטים לעשרת אלפים תושבים	מספר מקבלי תארים גבוהים למיליון תושבים בני 20 ומעלה
			סה"כ	במדעי הטבע
ישראל	1974-1971	150	1,000	300
ארה"ב	1971-1970	300	2,080	200
יפן	1971-1970	150	200	30
שוודיה	1971	150	210	70
הולנד	1971	90	900	120
גרמניה המערבית	1971-1969	70	130	50
שוויצריה	1971-1970	70	230	80

 

מדדים להשוואת הרכב הפעילות המדעית בישראל ובמדינות מפותחות אחרות

הארץ	התקופה	חלקו של המו"פ הביטחוני בהוצאה הלאומית למו"פ (באחוזים)	התפלגות המו"פ האזרחי לפי המגזר המבצע (באחוזים)
			סה"כ	אוניברסיטאות	תעשייה	מוסדות ממשלה שלא למטרות רווח
ישראל	1974-1973	קרוב ל-40	100	60	22	18
ארה"ב	1974-1973	27	100	12	70	18
יפן	1973-1972	1	100	18	66	16
צרפת	1973-1971	14	100	15	56	29
גרמניה המערבית	1973-1971	6	100	19	67	14
הולנד	1973-1972	2	100	19	60	21
בלגיה	1973-1971	1	100	29	57	14
שוודיה	1973-1971	13	100	23	65	12
שוויצריה	1973-1971	–	100	13	81	6
נורווגיה	1973	5	100	33	51	16

 

עליית חלקה של הממשלה במימון מחקר ופיתוח אזרחיים בשנים האחרונות נובעת בעיקר מעליה במימון הממשלתי הניתן למוסדות להשכלה גבוהה; אולם חל גידול יחסי גם במימון הממשלתי למחקר ופיתוח המבוצעים בתעשייה.

למימון הממשלתי של מחקר ופיתוח יש משקל רב גם במדינות מפותחות אחרות. אך בהשוואה אליהן, חלקה של הממשלה במימון מחקר ופיתוח בישראל הינו גבוה במיוחד. נראה כי למימון המסיבי של הממשלה היה חלק מכריע בצמיחה המהירה של המחקר והפיתוח בישראל.

 

שיעור המדענים המפרסמים מאמרים בעיתונות המדעית הבין-לאומית ל-10,000 תושבים בני 20 ומעלה (1974/75)

ישראל	13.0
ארה"ב	9.1
יפן	1.6
צרפת	4.0
גרמניה המערבית	3.4
הולנד	3.6
בלגיה	2.9
שוודיה	5.5
שוויצריה	7.0
נורווגיה	4.3

 

התפתחויות עיקריות במחקר ופיתוח המחקר החקלאי

בניית חקלאות עברית מודרנית בארץ-ישראל היתה אחד האתגרים הראשיים של שיבת ציון. החקלאים היהודים בא"י, בתחילת המאה באו מרקע עירוני, ולרבים מהם היתה השכלה תיכונית ואף גבוהה.

בהיותם נעדרי מסורת חקלאית היו פתוחים ללימוד שיטות חדשות ולניסויים. בו בזמן החלו בארץ יוזמות לפיתוח ענף המחקר החקלאי, אשר זכו לתמיכה ולעידוד מצד המנהיגות הציונית. מלכתחילה נוצר קשר הדוק ופורה בין החקלאים לבין החוקרים החקלאיים. קשר זה התהדק כאשר נוסדה בשנות ה-20 התחנה לחקר החקלאות ברחובות, שבה שולבו יחד מחקר, הוראה והדרכה מעשית.

התקופה הראשונה של המחקר החקלאי התאפיינה בניסיון להכיר את תכונות הארץ החדשה. המחקרים נסבו בעיקר על נושאים של קרקע, הידרולוגיה וצמחיית הארץ. באותה עת נערכו מחקרים באקלום גידולים חקלאיים שיובאו מחו"ל, ובהם חיטה, עצי פרי וצמחי מספוא – ובאקלום בעלי חיים, במיוחד פרות חולבות ותרנגולות מטילות.

בשלב מאוחר יותר הוחל במחקרים המיועדים לטיפוח זני צמחים ובעלי חיים בעלי תפוקה גבוהה והסתגלות טובה לתנאים המקומיים.

הידע החקלאי שפותח עד להקמת המדינה היה ניכר ביותר, והמשק החקלאי היהודי שיישם ידע זה התפתח לבלי הכר לעומת החקלאות המסורתית שהיתה נהוגה בארץ-ישראל לפני התחדשות הישוב העברי.

הקמת המדינה היוותה נקודת זינוק חדשה לפיתוח החקלאות והמחקר החקלאי. הודות למערכת המשולבת של מחקר והדרכה חקלאית ניתן היה להקים בתקופה קצרה יחסית מאות יישובים חקלאיים חדשים וליישבם בעולים חדשים, בלי לגרוע מהאיכות הגבוהה שהיתה נחלת המשק היהודי. למעשה חלה עליה תלולה ברמת הפריון החקלאי, והוא עומד כיום ברמה גבוהה פי שלושה מזו שבה היה בעת הקמת המדינה. בין החידושים שיושמו יש לציין פיתוח זנים חדשים; שיפורים במיכון החקלאי ובשיטות עיבוד הקרקע; שיפורים בשיטות השקיה ובמיוחד פיתוח שיטת ההשקיה בטפטוף; מיכון הקטיף והאריזה של סוגי פרי רבים ועוד. יש לציין כי בשלושים השנים האחרונות חלה התפתחות טכנולוגית מרשימה בחקלאות בעולם הרחב, וישראל היתה מסוגלת לקלוט את החידושים הטכנולוגיים הללו ולאמצם הודות למערכת המחקר החקלאי המפותחת שעמדה לרשותה. ישראל גם תרמה רבות לקידום הטכנולוגיה החקלאית בעולם, וכמה מהחידושים שפותחו בארץ (כגון השקיה בטפטוף) זכו לתפוצה רחבה.

מינהל המחקר החקלאי במשרד החקלאות (שמרכזו בבית דגן) הינו הגוף העיקרי המכוון והמבצע את המחקר החקלאי. במינהל מועסקים כיום כאלף ומאתיים עובדים, ובהם כ-240 חוקרים וכ-150 מהנדסים. המינהל מפעיל שבעה מכוני מחקר ומערכת של תחנות מחקר אזוריות, חוות ושלוחות מחקר. המינהל מקיים קשרים הדוקים עם צרכני המחקר ברמות שונות (חקלאים, ארגונים אזוריים, ארגונים ענפיים, מועצות ייצור, מדריכים חקלאיים), ומשתף אותם במערכת קבלת ההחלטות הנוגעת ליעדי המחקר ולתכניות המחקר.

גופים נוספים העוסקים במחקר חקלאי הינם הפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית, רשות המחקר והפיתוח של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, הפקולטה להנדסה חקלאית בטכניון והמכון הווטרינרי.

 

המחקר התעשייתי

למרות התפקיד החשוב שממלאת התעשייה במשק הישראלי, היו המחקר והפיתוח התעשייתיים עד לתחילת שנות השישים צנועים למדי. חלק ניכר מהם בוצע במכוני מחקר ממשלתיים, ומעט מאוד בוצע במפעלי התעשייה גופם. התיעוש המזורז שעברה המדינה בשלהי שנות החמישים ובתחילת שנות השישים כוון במידה רבה לפתרון בעיות התעסוקה, והתמקד בטכנולוגיות שגרתיות עתירות עבודה – כגון מפעלי טקסטיל, מלט, צינורות וכד'.

עם זאת יש לציין, כי בכמה מפעלים (במיוחד בענף הכימיה ובענפים הקשורים בייצור הביטחוני) התפתחה פעילות של מחקר ופיתוח בממדים משמעותיים (במפעלי ים המלח הוקמה מעבדת מחקר ופיתוח עוד לפני קום המדינה).

בשנות השישים התחילה לצמוח ההכרה כי ביצוע מחקר ופיתוח בתעשייה עצמה הינו תנאי חשוב להמשך פיתוח התעשייה והגברת כושר תחרותה בשוקי חוץ. המועצה הלאומית למחקר ולפיתוח החלה במתן מענקים לביצוע מחקר ופיתוח למפעלים תעשייתיים בהיקף מצומצם. ב-1967 הוקמה במשרד המסחר והתעשייה קרן מחקר גדולה יותר, שנועדה להמריץ את המחקר והפיתוח בתעשייה על-ידי הענקת לירה כנגד כל לירה שהשקיע המפעל במחקר ופיתוח. בשנים הראשונות לפעולת הקרן – שתקציבה השנתי היה כ- 8 מיליונים ל"י – לא נמצאו מספיק פרויקטים של מחקר ופיתוח שהיו ראויים לתמיכת הקרן, וחלק מהכספים לא נוצל.

 

מקורות המימון של מחקר ופיתוח אזרחיים בישראל

השנה	סה"כ	המגזר המממן
		ממשלה	אוניברסיטאות	תעשייה	בתי חולים
במיליוני ל"י במחירים שוטפים
1966/7	127	64	49	12	2
1970/1	242	138	65	34	5
1973/4	507	297	127	76	7
1974/5	634	397	124	106	7
1975/6	803	498	160	137	8
באחוזים
1966/7	100	51	38	9	2
1970/1	100	57	27	14	2
1973/4	100	59	25	15	1
1974/5	100	62	20	17	1
1975/6	100	62	20	17	1

 

אחוז המימון הממשלתי מכלל ההוצאה לביצוע מחקר ופיתוח באוניברסיטאות ובתעשייה

השנה	המגזר המבצע
1966/7	אוניברסיטאות	תעשייה
1970/1	39	16
1973/4	56	25
1974/5	59	24
1975/6	66	29
1966/7	65	32

 

המימון הממשלתי למו"פ בישראל ובמדינות מפותחות אחרות

המדינה	השנה	שיעור ההשתתפות של הממשלה
		במימון כלל המו"פ	במימון המו"פ האזרחי
ישראל	1974/5	80	62
נורווגיה	1972	64	62
ארה"ב	1974/5	53	36
צרפת	1971	50	42
בלגיה	1971	47	47
שוודיה	1970/1	41	32
הולנד	1972	40	39
גרמניה המערבית	1971	39	35
יפן	1972	27	27

 

אחרי מלחמת ששת הימים החלה צמיחה מהירה של השקעות התעשייה במחקר ובפיתוח, במיוחד בענפי האלקטרוניקה והכימיה.

באותה עת הוחל גם בפיתוחם של מטוסים אזרחיים בתעשייה האווירית. בין 1966 ל-1970 גדל ההיקף הריאלי של ההוצאות למחקר ופיתוח בתעשייה ביותר מכפליים. בתחילת שנות השבעים החלה הממשלה להגדיל בקצב מהיר את סכום המענקים שהעמידה לרשות המחקר והפיתוח במגזר התעשייתי, ואלה הגיעו ליותר מ-200 מיליון ל"י בשנה האחרונה.

חלק ממאמצי הממשלה לקידום המחקר והפיתוח בתחום התעשייתי הופנו לרתימת הפוטנציאל המחקרי של האוניברסיטאות לצרכי התעשייה. בשנים האחרונות הוקמו ליד האוניברסיטאות קריות לתעשיות עתירות מדע, שבהן זכו המפעלים לתמריצים ניכרים.

בשנים האחרונות אנו זוכים לראות בפרי המאמץ המרוכז לקידום המחקר והפיתוח במגזר התעשייתי. כימיקלים שפותחו או שופרו בארץ – ובמיוחד חומרי הדברה ודשנים – מיוצאים בהיקף נרחב.

מכשיר דיאגנוסטיקה רפואית ומערכות מחשבים מתוחכמות שפותחו ע"י תעשיות האלקטרוניקה הישראלית מתחרים בהצלחה בשוקי חוץ עם חברות ענק מיפן, ארצות-הברית ואירופה. חידושים חשובים פותחו בארץ בתחום הטכנולוגיות של ניצול אנרגיית השמש והמתקת מים, ולמרות שרבים מפיתוחים אלה עדיין אינם מסחריים – הרי הם מעמידים את ישראל במקום נכבד מבחינת הישגיה, ומהווים פוטנציאל לתעשיות יצוא חשובות בעתיד.

 

המחקר הרפואי

העיסוק ברפואה, היה נפוץ בין היהודים מאז ומתמיד ובין העולים לארץ בכל העליות היה מספר גודל, יחסית, של רופאים – ובהם מומחים בעלי שם במקצועם.

הבעיות העיקריות שהעסיקו את הרופאים שבאו בעליה הראשונה והשנייה היו לחימה במחלות מדבקות שהיו נפוצות בארץ – מלריה, בילהרציה, גרענת וטיפוס. כבר בתחילת המאה נמצאו רופאים שעסקו במחקר רפואי בכוחות עצמם, וזאת נוסף על פעילותם בריפוי חולים וברפואה מונעת. ניצנים של מחקר רפואי מאורגן נראו על סף מלחמת העולם הראשונה, עם הקמתם בירושלים של תחנת הבריאות על שם שטראוס ומכון פאסטר.

עם תחילתו של המנדט הבריטי לאחר מלחמת העולם הראשונה, חל שינוי יסודי במצב הרפואה והמחקר הרפואי בארץ-ישראל. הדסה וקופת-חולים הקימו מוסדות רפואיים מודרניים, ובאוניברסיטה העברית על הר הצופים הוקם מכון למיקרוביולוגיה – אשר היווה את היסוד לבית הספר לרפואה שהוקם אחרי מלחמת השחרור.

בתקופת המנדט הבריטי רשם הישוב לזכותו כמה הישגים רפואיים מרשימים, אשר למחקר הרפואי המקומי היה בהם חלק. בין אלה היו הדברת המלריה, הבילהרציה והגרענת, והקטנה דרסטית של תמותת התינוקות.

ההתפתחות המהירה שחלה במחקר והפיתוח בארץ מאז הקמת המדינה לא פסחה גם על המחקר הרפואי. סייעו לכך כמה תנאים מיוחדים שהתקיימו בארץ: מספר הרופאים המשיך לגדול, והיחס בין רופאים לתושבים הגיע ל 400:1 – שהוא הגבוה ביותר בעולם; העלייה שהגיעה מכל קצווי תבל סיפקה כר נרחב למחקר רפואי משווה בנושאים שונים, ובהם הרגלי תזונה, נטייה למחלות ופיסיולוגיה סביבתית – אך גם הביאה עמה בעיות רפואיות סבוכות שהיה צורך להתמודד עמן.

התשתית המוסדית של המחקר הרפואי התרחבה עקב בניית בתי חולים ומרכזים רפואיים חדשים והקמת בתי-ספר לרפואה (תחילה בירושלים ואח"כ בת"א, בחיפה ובבאר שבע). בבתי החולים קמו עשרות מכונים למחקר רפואי בנושאים ספציפיים, כגון מכון הלב ומכון הלר למחקר רפואי שליד בית החולים שיבא (תל השומר), או מכון רוגוף למחקר רפואי בבית החולים בילינסון.

במקביל להתפתחות המחקר הרפואי במוסדות הרפואיים התרחבה פעילות המחקר הביו-רפואי במחלקות למדעי החיים של האוניברסיטאות, במכון וייצמן, במכון למחקר ביולוגי בנס ציונה ובמקומות אחרים. המחקר הישראלי בנושאים אלה חרג מהתחום של פתרון בעיות מקומיות, ונערך להתמודדות עם בעיות העומדות בחזית המחקר הביו-רפואי בעולם. ואמנם, בשטח זה הגיעו חוקרים ישראלים להישגים בלתי שגרתיים; ובכמה שטחים – ובהם חקר הסרטן, תורת החיסון, המטולוגיה, קרדיולוגיה ומיקרוביולוגיה – נמנים ישראלים עם טובי החוקרים בעולם.

המחקר הרפואי בישראל חדר גם לתחום של המכשור הביו-רפואי. כמה קבוצות מחקר במוסדות המחקר ובבתי חולים החלו לפתח רעיונות למכשור רפואי חדשני עוד בשנות החמישים. אך באותה תקופה לא נמצאו מפעלי תעשיה בעלי יכולת להפוך את הרעיונות למוצרים מסחריים, והתוצאות היו מאכזבות. בשלהי שנות השישים החלו להתפתח התעשיות האלקטרוניות עתירות המדע, ואלה – בשיתוף עם חוקרים בתחום הביו-רפואי – החלו בפיתוח שיטתי של מכשור רפואי אלקטרוני בשטח הדיאגנוסטיקה, רפואת הלב, מכשור לחדרי ניתוח ומכשור לבקרה רפואית. כתוצאה מהישגי המחקר והפיתוח בתחום זה נהיתה תעשיית האלקטרוניקה הרפואית לתעשיית יצוא מצליחה, המייצאת מדי שנה בעשרות מיליוני דולרים.

 

המתקת מים

בעיית המים העסיקה את מדינת ישראל בראשית דרכה. היה ברור שבתנאי האקלים של הארץ לא ניתן יהיה לפרנס ברמת חיים נאותה מיליוני תושבים ללא שימוש נרחב במים להשקיה חקלאית, לתעשייה ולצריכה ביתית. תחזיות אופטימיות שרווחו בקשר לפוטנציאל המים הטבעי של ישראל התבדו, ובאמצע שנות החמישים כבר היה ברור שאנו מנצלים את חלק הארי של פוטנציאל המים שלנו, ושמחסור במים עלול להיות גורם מגביל בפיתוח הארץ ובקליטת העלייה. על רקע זה קיבלה בעיית הגדלתו של פוטנציאל המים הארצי מקום גבוה בסדר העדיפויות הלאומי. האפשרות להמתיק מי ים – המצויים בכמות שהיא למעשה בלתי מוגבלת – היתה ידועה מכבר, והבעיה היתה לפתח טכנולוגיה שתספק את המים המומתקים במחיר סביר מבחינה כלכלית.

הראשון שהציע טכנולוגיה ישראל מקורית להמתקת מי מים היה המהנדס אלכסנדר זרחין.

בניגוד לשיטה המקובלת בזמנו, שהיתה מבוססת על חימום מים ועיבוי האדים, הציע זרחין שיטה המבוססת על הקפאת מי הים בריק (ואקום) והפרדת גבישי הקרח כשהם נקיים ממלחים. לשם פיתוח השיטה הוקמה חברת הנדסת התפלה לישראל במימון ממשלתי ובשותפות עם חברה אמריקנית. למרות המשאבים הרבים שהושקעו בפיתוח שיטת זרחין, לא התקבלו תוצאות משביעות רצון – והשיטה נזנחה.

אך בנושא זה, כמו גם בנושאים אחרים, לא ריפה הניסיון הראשון שנכשל את ידיהם של החוקרים המפתחים. חברת הנדסת התפלה לישראל המשיכה לפעול, ופיתחה תהליך המתקה בשיטת הזיקוק הרב-שלבי (זר"ש), שפעל בהצלחה במשך כמה שנים במתקן שסיפק מים מותפלים לאילת. תהליך זה משמש כיום כבסיס לפיתוח מתקן המתקה גדול (בהספק של 40 אלף ממ"ק ליום) במסגרת תכנית ההמתקה האמריקנית-ישראלית, שבה יושקעו למעלה מ-50 מיליון דולרים (ובהם 29 מיליון דולרים השתתפות ממשלת ארצות-הברית).

פעילות המחקר והפיתוח בשטח המתקת המים התרחבה בשנות השישים, והקיפה מספר קבוצות באוניברסיטאות, במכוני מחקר ובתעשייה, אשר ניסו לפתח ולשפר תהליכי המתקה במגוון של שיטות ולמטרות שונות.

כך, למשל, פיתח פרופ' אברהם כגון מהטכניון שיטת זיקוק חדשנית – הקרויה זיקוק במגע ישיר – אשר באמצעותה ניתן לחסוך חלק ניכר מההשקעות לבניית מתקן ההמתקה וההוצאות הדרושות לאחזקתו.

שיטה זו נמצאת כיום בשלבי פיתוח מתקדמים.

פעילות מחקר ופיתוח ענפה מתמקדת בשיטות הפרדה בין מים ומלחים באמצעות קרומים דקים (ממברנות), הנראות מתאימות במיוחד להמתקת מי תהום מלוחים ולהשבחת שפכים. כן פיתחו במכון לחקר הנגב תהליכים להמתקת מים בשיטת חילופי יונים, המתאימה במיוחד למתקני טיהור מים בתעשיה.

שטח המתקת המים הוא אחד התחומים הטכנולוגיים שבהם הופעלה מדיניות ממשלתית ברורה ומוצהרת מתחילת שנות השבעים. על פי מדיניות זו רוכזה האחריות לקידום מחקר ההמתקה בידי מוסד אחד – המועצה הלאומית למחקר ופיתוח – תוך הסרת כל הכפילות ואי הבהירות שהיו קיימות לפני כן. המועצה בחנה את הפעילות המחקרית בנושא, והגדירה את התחומים שבהם יש לרכז את המאמץ. בדרך זו התקבלה ההחלטה להציע את שיטת שר"ש כבסיס לתכנית ההמתקה הישראלית-אמריקנית.

הפעלת מדיניות המחקר בהמתקת מים נמצאת עדיין בראשית דרכה והאתגרים העומדים לפניה, כפי שהוצגו ע"י ד"ר אליעזר טל, מנהל המועצה הלאומית למחקר ופיתוח, הם:

• הקמת מתקני המתקה גדולים צמודים לתחנות כוח רגילות או גרעיניות;
• ניצול אנרגיית השמש למטרות המתקת מים;
• אימוץ טכנולוגיות להמתקת מי ים בתהליכי שימוש בממברנות ושיפורן;
• השלמת הפיתוח שלתהליכי שימוש בממברנות לטיהור שפכים והכנסתן לשימוש.

 

המחקר והפיתוח הביטחוניים

מטעמים מובנים התרכזה הסקירה בהישגי המדינה במחקר ופיתוח למטרות אזרחיות. אך אי אפשר שלא להזכיר את המחקר והפיתוח במגזר הביטחוני, שבהיקפו הוא משתווה כמעט לכלל המחקר והפיתוח האזרחיים, ושהישגיו רבים ומרשימים.

יחידת המחקר של צה"ל הוקמה בתחילת מלחמת העצמאות עוד לפני הרמתו הרשמית של צבא-ההגנה-לישראל. יחידה זו, שכללה את טובי המדענים של הישוב, השתמשה בתחילה במתקני האוניברסיטה ומכון וייצמן – ורק בשלב מאוחר יותר הקימה מתקני מחקר ופיתוח עצמאיים. כיוון שבעת הקמתה היתה יחידת המחקר הממשלתית היחידה, היא עסקה בין היתר בכמה נושאים שהיו אמנם חשובים לצה"ל, אך בתנאים נורמליים ניתן להגדירם כנושאים אזרחיים.

לדוגמא, יחידה זו ביצעה (יחד עם מדעני האוניברסיטה העברית) את הסקר הגיאולוגי הראשון של הנגב, אשר בעקבותיו הוקמה חברת "תעשיות מחצבי ישראל בע"מ".

כמה מההישגים של המחקר והפיתוח הביטחוני זכו לפרסום עולמי, והם תורמים כיום רבות לקופת מטבע החוץ של המדינה. בין אלה נזכיר את הטיל ים-ים "גבריאל", את הטיל אוויר-אוויר "שפריר" ואת מטוס הקרב העל-קולי "כפיר". מערך המחקר והפיתוח במגזר הביטחוני היווה גם צינור להעברת טכנולוגיות מתקדמות מחוץ-לארץ, ונתן דחיפה חשובה להתפתחותה של התעשייה האלקטרונית המודרנית בישראל.

 

הקשרים הבין-לאומיים של ישראל בתחומי מדע וטכנולוגיה

יש להבחין בשלושה סוגים של קשרים בין המערכת המדעית- טכנולוגית בישראל לבין זו שבעולם הגדול:

• קשרים מקצועיים בין מדענים ומוסדות מחקר בארצות השונות;
• מימון מחקר ופיתוח בישראל מקרנות מחקר בחוץ לארץ;
• קשרי מדע וטכנולוגיה במסגרת הסכמים בין-מדינתיים.

הסוג הראשון של קשרים מתבטא בהשתלמויות, שנות שבתון של אנשי סגל אקדמי, הזמנת מרצים אורחים ממוסדות להשכלה גבוהה, קיום כנסים וסמינרים בין-לאומיים וכיוצא באלה. חשיבותם של קשרים אלה נובעת מכך שבמסגרת של מדינה אחת, ובמיוחד מדינה קטנה כישראל, נוצר רק חלק קטן מהידע המדעי הנוגע לתחום מסוים; ובכדי להיות מעודכן ולהמשיך להיות פורה במחקריו – על המדען המקומי להחליף מידע עם עמיתים בכל העולם, להיות שותף לדיונים מדעיים על החידושים בתחום מחקריו ומשמעויותיהם, ולחשוף את רעיונותיו לביקורת ולהיזון-חוזר.

המערכת המדעית בישוב העברי בארץ-ישראל ובמדינת ישראל נבנתה במידה רבה על-ידי אנשים שצמחו כמדענים במרכזי מחקר שונים בעולם ותרמו עם עלייתם לחידוש ולרענון הידע המדעי בארץ. יתר על כן: מדענים אלה המשיכו לשמור על קשריהם עם עמיתיהם בחוץ לארץ, וביססו את מערכת קשרי החוץ של מוסדותיהם, מדדים שונים מצביעים על כך שמערכת הקשרים האישיים והמוסדיים בין מדענים מישראל ומחו. לארץ הינה מפותחת ביותר. לדוגמא, נמצא כי הנטייה לפרסם מאמרי מחקר משותפים עם מדענים מחוץ לארץ בעיתונות המדעית הבין-לאומית גבוהה אצל מדענים ישראלים מאשר אצל מדענים מארצות אחרות.

הסוג השני של קשרים – מימון מחקר בישראל על-ידי קרנות מחקר מחוץ לארץ – התפתח לא מעט בזכות שמם הטוב של מוסדות המחקר בישראל ושל המדענים הישראלים. מדענים ישראלים הצליחו זה כבר לעניין קרנות מחקר בחוץ לארץ בעבודתם המדעית, ולקבל מהן מענקים למימון מחקריהם; אך בתחילת שנות השישים חלה בעניין זה פריצת דרך, כאשר ממשלת ארצות-הברית החלה לנצל את יתרות הכסף הישראלי שהיה בידיה (מקורו של כסף זה בתשלומים בעבור עודפי מזון ובהחזרי הלוואות שלגביהן הוסכם שהתשלומים יהיו בכסף ישראלי) למימון מחקרים בארץ.

היקף ההקצבות גדל בקצב מהיר מכ-5.1 מיליון ל"י בשנת 1960 ועד לכ-25 מיליון ל"י לשנה בתקופה שבין 1966 ל-1970. בתקופה זו, שהיתה תקופת השיא בהיקף מענקי המחקר ממקורותיה של ממשלת ארצות-הברית, הופעלו במסגרת התכנית מאות מחקרים – רובם באוניברסיטאות וחלקם במכוני מחקר ובמוסדות אחרים. מענקים אלה הסתכמו בשנת 1966 בכ-20% מסך ההוצאה הלאומית למחקר ופיתוח אזרחיים בישראל.

עם ראשית שנות השבעים ירד משקלה של צורת מימון זו, כאשר עודפי המטבע המקומי של ממשלת ארצות-הברית החלו להצטמק; ובשנים האחרונות חדלה התכנית מלהתקיים.

במבט לאחור נראה, כי למענקים האמריקניים היתה השפעה משמעותית ביותר על התפתחות המחקר והפיתוח בארץ, ובמיוחד על התפתחות המחקר באוניברסיטאות. סוכנויות ממשלת ארצות-הברית, שבעבורן נעשו המחקרים, למדו להכיר ולהעריך את מערכת המחקר בישראל; והיה עניין אצל שני הצדיים למצוא דרכים אלטרנטיביות להפעלת מחקרים בישראל בהשתתפות מימון אמריקני.

הפתרון הנמצא בהקמת קרנות דו-לאומיות למחקר, שבהן משתתפות במידה שווה ממשלות ארצות-הברית וישראל. הקרן הדו-לאומית למחקר מדעי ישראל-ארצות-הברית הוקמה ב-1974, והיא מפעילה כיום מחקרים בהיקף הוצאה שנתי העולה על 20 מיליון ל"י. בתחילת השנה הנוכחית החלה לפעול קרן דו-לאומית למחקר תעשייתי ישראל-ארצות הברית, שהיקף פעילותה יגיע לעשרות מיליוני ל"י לשנה. כן עומדת להתחיל לפעול בקרוב קרן דו-לאומית למחקר חקלאי בהיקף כספי דומה.

בשנת 1974 הוחל בהפעלת תכנית מחקר משותפת לממשלת גרמניה ולממשלת ישראל, שבמסגרתה מוזרמים לישראל כספים לביצוע מחקרים בסך כ-7 מיליונים מרקים לשנה – דהיינו כ-50 מיליון ל"י בשנה הנוכחית.

נראה, אם כן, כי בתקופה הקרובה ימומן מחקר בישראל במסגרת של קרנות מחקר משותפות ותכניות מחקר משותפות בהיקף העולה על מאה מיליון ל"י.

הסוג השלישי של קשרי מדע וטכנולוגיה בא לידי ביטוי בהסכמים חתומים בין ממשלות.

רוב ההסכמים הינם דו-מדינתיים, והם כוללים בדרך-כלל חילופי חוקרים, סימפוזיונים וקורסים משותפים – ולעתים אף תכניות מחקר משותפות לחוקרים משתי הארצות החותמות. קיימים גם הסכמים רב-מדינתיים, בעיקר סביב נושאים המצריכים השקעה גבוהה ביותר בתשתית ובמתקנים למחקר, ולכן אינם בהישג ידן של מדינות קטנות ואף בינוניות.

רוב ההסכמים לשיתוף פעולה מדעי וטכנולוגי בין ישראל למדינות אחרות נחתמו בעשור האחרון בעקבות הקמתה בשנת 1968 של הלשכה לקשרי מדע במועצה הלאומית למחקר ולפיתוח.

חלוצת שיתוף הפעולה המדעי עם ישראל היתה צרפת, אשר בהסכם התרבות שנחתם עמה ב-1959 נקבעו הסדרים לשיתוף פעולה מדעי. כיום נמצאים בתוקף הסכמים והסדרים לשיתוף פעולה מדעי וטכנולוגי עם קרוב ל-20 מדינות. קשרי המדע האינטנסיביים ביותר מתקיימים עם גרמניה המערבית ואחריה עם צרפת ובלגיה. כן משתתפת ישראל בארגון האירופי הבין-ממשלתי לביולוגיה מולקולרית ובמעבדה האירופית לביולוגיה מולקולרית שהקים ארגון זה. לאחרונה גם נחתם הסכם לשיתוף פעולה מדעי בין ישראל לבין הקהילייה האירופית (השוק המשותף).

על ההיקף והרב-גוניות של הפעילויות הנובעות מההסכמים לשיתוף פעולה מדעי וטכנולוגי ניתן לעמוד מהנתונים הבאים: כאלף חוקרים יצאו ובאו לישראל מאז 1972 במסגרת ההסכמים; בכל שנה מתקיימים 15-10 סימפוזיונים משותפים – חלקם בארץ וחלקם בארצות השותפות להסכמים; כן מתקיימות כ-50 תכניות מחקר משותפות למדענים ישראלים ולמדענים מהארצות השותפות להסכמים.

ישראל פיתחה מערך מדעי וטכנולוגי ראוי לשמו, ובכך הגשימה את חזון מייסדיה. במקביל לפיתוח הטכנולוגי הורחבה התשתית המדעית, החינוכית והתרבותית, וכך הושג פיתוח ללא זעזועים הוטמן בחובו פוטנציאל צמיחה לעתיד. יחד עם זאת, המשך הפיתוח המדעי- הטכנולוגי יחייב את המדינה להתמודד עם בעיות ואתגרים לא פשוטים. אחד מהם, למשל, כרוך בכך שאוכלוסיית החוקרים בישראל היא צעירה למדי, והפרישה ממנה כיום מעטה – בעוד שמספר המצטרפים לכוח העבודה המדעי מבין מסיימי האוניברסיטאות והעלייה החדשה מגיע למאות רבות בשנה. בשנים האחרונות לא נפתחו אוניברסיטאות חדשות, וקצב הגידול של הקיימות נעצר. לכן ירד מאוד הביקוש שלהן לסגל חדש, והמדענים החדשים חייבים להיקלט במגזרי משק אחרים.

מגמה זו יכולה להיות לברכה, שכן היא עשויה להמריץ את הרחבת המחקר והפיתוח בתעשייה, שהיקפו הנוכחי קטן, יחסית. יחד עם זאת, טמונה כאן סכנה, כיוון שמערך המחקר והפיתוח בתחום התעשייתי אינו יכול להגביר את כושר קליטתו להיקף הרצוי בבת- אחת, ובתקופת הביניים עלול להיווצר מצב שלמדענים חדשים לא תימצא תעסוקה הולמת בארץ.

המדענים היהודים בעולם, שמספרם מגיע לרבבות רבות, יכולים להיחשב כעתודה של מדינת ישראל ועשויים לסייע לה בקידומה המדעי והטכנולוגי. האתגר העומד לפני המדינה הינו לקיים קשר עם מדענים אלה ולהגביר זיקתם לישראל.

היקף המשאבים שהוקצו ע"י הממשלה לבנייתו של המערך המדעי והטכנולוגי ולאחזקתו גדל בקצב מהיר, בעוד שהנטייה להקטין תקציב הממשלה ולחסוך בהוצאותיה גוברת והולכת. בעתיד הקרוב תעמוד הממשלה לפני הצורך לשקלל הקצאת משאבים למדע וטכנולוגיה לעומת צרכים לאומיים אחרים.

אתגרים אלה ואחרים מחייבים את קובעי המדיניות – הן בממשלה והן בכנסת – לבחון ולעצב מדיניות למדע וטכנולוגיה ברמה ממלכתית, ולראות מדיניות זו כחלק בלתי נפרד של התכנון הלאומי בתחום הכלכלי והחברתי.